אור ברסלב

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת ד

מערכת ג

כלל א

דאמרי תרוייהו בנדפס במערכה זו אות נו"ן כתבתי אם נאמר לשון זה על שני חכמים שאינם זה עם זה בר פלוגתיה בכל מקום עי"ש וראיתי לרבין חסידא תנא ירושלמאה הרב אזן אהרן במערכה זו אות ג' שכתב דלשון דאמרי תרוייהו על הרוב נמצא בש"ס על שני חברים אבל רב עם תלמידו לא שייך לומר דאמ"ת ותמה על שמצא ביומא דף ט' ע"ב וברכות דף ד"ן ע"ב (ט"ס הוא וצ"ל דף ה"ן ע"א) ר' יוחנן ור"א דאמ"ת ור"א תלמיד ר"י הוה עי"ש והיה לו להביא עוד ביצה דף יו"ד ע"ב ר"י ור"א דאמרי תרוייהו אמנם שותיה דמר לא ידענא מאי דתלי תנא בחברותא ואולי כונתו להכלל שכתבתי בנדפס דדוקא בשני אמוראים שבכל מקום חולקים ובזה הושוו וקשיא ליה דהא רב ותלמיד לא בכל מקום חולקים ואין התלמיד בר פלוגתיה דרביה וקאמרינן דאמ"ת ועיין עוד (על הכלל שהבאתי בפנים) במס' יבמות דף ט"ז סוף ע"א ר' יוחנן וסבי דאמרי תרוייהו ואף אם ימצא בש"ס דפליגי ר"י וסבי מ"מ לאו בר פלוגתיה בכל מקום מיקרי ואמרינן דאמרי תרוייהו: שוב התבוננתי דאולי כונת הרב אזן אהרן דלשון דאמ"ת מורה דמשוה הש"ס אותם וזה לא שייך אלא בחברים אבל לא ברב ותלמיד ומ"מ אין זה מן התימה דאחרי שמצינו לשון זה בש"ס על רב ותלמיד יש לנו לפרש הפירוש הפשוט ששניהם שוים בדבר זה לא ששוים במדרגתם וכן תראה להרב מלא הרועים בכללי הש"ס שלו (שבסוף ספרו בית ועד לחכמים) אות ל"ה שכתב וז"ל היכא דאתמר פו"פ דאמ"ת לכאורה יראה דהמה חברים יחד אבל הרב ותלמיד אין דרך להשוותם יחד אך מצינו בביצה ד' יו"ד ר"י ור"א דאמ"ת ור"א תלמיד מובהק דר' יוחנן עכ"ל נראה דמעיקרא סבר דאין שייך כן ברב ותלמיד והדר ביה ויש לפרש דאמ"ת דבדבר זה הושוו:

כלל ב

דבר תורה כשנאמר לשון זה בש"ס אי מוכח שהוא מן התורה ממש או יתכן לפרשו שהוא מדרבנן כתבתי בנדפס במערכה זו באות כ"ו ואות ע"ח ובספר היקר אזן אהרן לרבין חסידא בעל ספר כפי אהרן במערכה זו אות ו' כתב וז"ל רש"י בפרק קמא דעירובין גבי דבר תורה מקפיד עליו חוצץ כתב שהוא הלכה למשה מסיני אך הר"ן בפרק הזהב בשם הרי"ף גבי דבר תורה מעות קונות וכן דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כתב דמקל וחומר נפקא והוא ז"ל כתב דסברא בעלמא קאמר והרב ארעא דרבנן באות קס"א הביא דברי הר"ן ולא זכר שר דברי הרב הליכות עולם שער ב' פרק א' כתב דבר תורה משמע דבר תורה ממש כגון דבר תורה מעות קונות דבר תורה ארוסה בת ישראל וכו' ומשמע הלכה למשה מסיני כהך דדבר תורה מקפיד עליו חוצץ עי"ש ומכל מקום הך דעירובין דמקפיד עליו חוצץ לכולי עלמא היא הלכה למשה מסיני כדמוכחא הסוגיא התם עכ"ל ומר נכדו הרב המגיה יצ"ו ציין לעיין בספר גנזי חיים במערכה זו אות טו"ב ובארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה"ן אלה הדברים אשר בספר אזן אהרן ומשמעות דברי הרב המחבר הוא דהרי"ף על שניהם (מעות קונות וארוסה וכו') הוא אומר דמקל וחומר נפקי והנה זה לשון הרי"ף (אמתניתין כיצד משך הימינו פירות) אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה ממונו לא כל שכן ומה טעם אמרו משיכה קונה וכו' עי"ש עין רואה דלא הוזכר בדברי הרי"ף ההיא דארוסה אוכלת בתרומה כלל וגם אין אתנו יודע מהו הקל וחומר שבה ולא עוד אלא דאף מה שכתוב בדברי הרי"ף שלפנינו דמעות קונות יליף בקל וחומר מתבאר מדברי הרב נמוקי יוסף שלא היה גורס כן בדברי הרי"ף שהרי כתב דבר תורה לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקניינים נעשים בכסף אבל ליכא למימר דיליף מקל וחומר דגופו קנוי בכסף דאיכא למיפרך עכומ"ז יוכיח שאף שגופו בכסף ממונו דוקא במשיכה כדאיתא בבכורות דף י"ג וגם ליכא למילף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו דהדיוט מהקדש לא גמרינן עכ"ל הנמוקי יוסף והרי הוא כמבואר שלא היה גורס בדברי הרי"ף הא דאם גופו קונה וכו' ובהגהות הגאון חות יאיר סביב הרי"ף כתב וז"ל תיבות אם וכו' לא כל שכן נרשמים ונ"ב צ"ע עיין בנ"י עכ"ל כונתו לומר דליתא לנוסחא דקמן לפי שדבר זה צריך עיון דיש לסתור הקל וחומר כמו שכתב בנמוקי יוסף ומעתה הדבר תמוה אם הרב אזן אהרן עינו ראה בדברי הרי"ף מדוע העלים עין בדברי רבינו הנמק"י שמבואר דלא גרסינן לה בדברי הרי"ף ורק מסברא הוא דאמר הכי וצריך לומר שכשכתב כן לא עיין בדברי הרי"ף עצמו רק כתב כן על פי דברי הר"ן בחידושיו לבבא מציעא דף מ"ז ע"ב (בד"ה דבר תורה) ששם כתב וז"ל פירש הרי"ף דנפקא לן מקל וחומר וכו' וקשה וכו' ורש"י פירש דדייק לה מהקדש וכו' וקשה וכו' אלא יש לומר דלאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא שרוב הקניינים נעשים בכסף וכדין הוא שיהיו קונות והיינו דלא בעינן טעמא דרבי יוחנן כדבעינן טעמא דריש לקיש עכ"ל ומבואר שהר"ן היה גורס כן בדברי הרי"ף אלא שהוקשה לו על דבריו ובסגנון זה הם דברי רבינו בצלאל בשיטה מקובצת וז"ל דבר תורה מעות קונות פירשו רבינו חננאל והרי"ף קל וחומר אם גופו קונה וכו' ואיכא למיפרך עכומ"ז מישראל יוכיח וכו' ורש"י פירש בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב ונתן הכסף ואינו מחוור דהדיוט מהקדש לא ילפינן וכו' אלא מסברא קאמר לפי שרוב הקניינים הם בכסף הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכן כתב הריטב"א דהדיוט לא ילפינן מהקדש וכו' עכ"ל והוא כמו שכתוב בחידושי הר"ן שלפנינו ולמדנו שגם לפני הרמב"ן והרשב"א היתה הגירסא בדברי הרי"ף כמות שהיא לפנינו דר' יוחנן יליף לה בקל וחומר שוב ראיתי שרבינו האלפסי בפרק הספינה אמתניתין המוכר פירות לחברו משך ולא מדד וכו' הביא שם הא דאמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות וכתב הטעם אם גופו קונה ממונו לא כל שכן והרב הנמוקי שם (בד"ה ושאין להם אחריות) נראה קצת מדבריו שלא היה גורס בדברי הרי"ף טעם זה והוא מעצמו כתב טעם זה דאם גופו קונה וכו' וכבר העיר בזה הגאון מחנה אפרים בנימוקיו על הרי"ף ומפרשיו למסכת מציעא עי"ש בדף ג' ע"ב מדפי הספר ואהכי אמר, מר הרב אזן אהרן דפליגי בה הרי"ף והר"ן אלא דאכתי לא איפרק הא דמייתי בשמיה ההיא דדבר תורה ארוסה וכו' דהוא מקל וחומר דלא אשכחן מאן דאמר הכי בשם הרי"ף:

ולשון הרב החסיד קדיש על ארעא דרבנן באות קס"א אינו נח לי הדל שכתב בזה הלשון דבר תורה כתב הר"ן בפרק הזהב בשם הרי"ף דדבר תורה דקאמר תלמודא לאו דבר תורה ממש קאמר אלא סברא בעלמא עכ"ל ולפי מה שהעתקתי דברי הר"ן האדם יראה לעינים דמה שכתב הר"ן דמסברא בעלמא קאמר ר' יוחנן לאו בשמיה דהרי"ף קאמר (דהא בדברי הרי"ף גריס קל וחומר וכו') אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר לכן נראה שהרב ארעא דרבנן לא לדברי הר"ן שבחידושיו נתכוון שאם כן היה מראה מקום בפירוש לומר הר"ן בחידושיו אבל מדאמר בסתם משמע שעל דבריו בהלכות הוא דקאמר אלא כונתו על דברי הרב הנמק"י הנ"ל שמפרש כן בדברי הרי"ף ואף שביאור ההלכות למסכת מציעא לא להר"ן הוא אלא להרב הנמק"י כבר כתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ד' על כיוצא בזה שנמצא בדברי רבני האחרונים שמכנים את ביאור הנמוקי יוסף (על מסכתות אחרות) בשם הר"ן באשגרת לישן שלא בדקדוק ומה שכתב בשם הרי"ף כלומר אליבא דהרי"ף ודברי הרב ארעא דרבנן שבמהדורא בתרא אות ה"ן שציין הרב המגיה יצ"ו הם כך דבר תורה כשאומר הש"ס אינו אלא מדאורייתא ואין לפרש מדרבנן וזה בפרק מי שמתו ד' כ' נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה והא מצוה שהזמן גרמא היא אמר אביי מדרבנן אמר ליה רבא והא דבר תורה קאמר ועיין מה שכתב הר"ן בפרק הזהב בשם הרי"ף עכ"ל וגם בדבריו אלו נראה דצריך לומר שכונתו לדברי הנמוקי יוסף אליבא דהרי"ף:

ומריש הוה משמע לי שכונת הרב ארעא דרבנן במה שציין לעיין בדברי הר"ן היא להקשות על מה שכתב הר"ן (כלומר נמק"י) דלאו דבר תורה ממש אלא מסברא דמסוגיא דפרק מי שמתו מוכח דלשון דבר תורה הוא התורה ממש ולא מסברא בעלמא וכן כתבתי בנדפס באות כ"ו שכונתו להקשות על הר"ן וכן כתבתי במכתב לחזקיהו ד' ס"ד ע"ג וכען משוינא אנפשין הדרנא דשפיר מצינן למימר שאין כונת הרב להקשות על הר"ן מסוגיית הש"ס דודאי אין משם הוכחה אלא דלא נימא דדבר תורה דקאמר הוא מדרבנן שכן מתבאר מהש"ס הנ"ל אבל יתכן שהוא מן התורה וידעינן לה מסברא וכונת הציון היא גופא קמשמע לן דמצינן לפרושי דבר תורה האמור בש"ס דלאו דאיכא עלה ילפותא מקרא או ילפותא אחריתי באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דגם אי ליכא שום ילפותא רק דהכי מסתברא שייך למימר דבר תורה כדכתב הרב הנמוק"י בהדיא דמעות קונות דאף דליכא בנין אב ולא קל וחומר קאמר דבר תורה לפי שהוא מידי דסברא ואשכחן בפרק שני דכתובות דמידי דאתי מסברא אלים כקרא אההיא דמנין להפה שאסר היא הפה שהתיר שנאמר את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה ופרכינן למה לי קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה וכן רמזתי בנדפס דברי מרן חיד"א בברכי יוסף אבן העזר סי' י"ג אות ד' (בד"ה ובאמת) שכתב קרוב הדבר לומר דעיקר הבחנה בראויה לילד דאורייתא היא דרבא סברא אלימתא קאמר וטעם כעיקר דאורייתא משמע כדאמרינן בעלמא אי סברא למה לי קרא וכו' (שוב סתר הסברא עי"ש) ולכן שפיר מצינן לפרושי מאי דאמור רבנן בש"ס האי מילתא דבר תורה ולא אשכחן עלה שום ילפותא דהכונה היא דאתי מסברא ועיין לקמן (בד"ה וכתב עוד) שהבאתי לשון ספר הכריתות ובמה שכתבתי שם:

ועיינתי עתה בקלורית לעין שבסוף ס' יעיר אזן (שהבאתי תורף דב"ק בנדפס אות ע"ח) וראיתי שמחליט לומר שכונת הרב ארעא דרבנן בציונו לדברי הר"ן בשם הרי"ף היא להקשות על הר"ן מסוגיא דברכות משום דמשמע ליה שכונת הר"ן היא לומר שמה שאמרו דבר תורה מעות קונות אינו מן התורה אלא מדרבנן מסברא בעלמא וזה היפך דברי רבא שבברכות הנ"ל ולכן הסכים למה שתמה עליו ועל הרב הליכות אלי (שהבין גם הוא כן בדברי הר"ן והקשה עליו מסוגיא דברכות כיעי"ש) הרב ר' שם טוב סאמון דזה לא יתכן דודאי מעות קונות מדאורייתא הוא וגם הר"ן דאמר שהוא מסברא כונתו שהוא מן התורה וכו' עי"ש והנה ספר הליכות אלי אין אצלי ולפי סיגנון הדברים שהביא בשמו בקלורית לעין שהקשה על הר"ן מסוגיא דפרק מי שמתו ודאי שקשה עליו כמו שהקשה הרב שם טוב הנ"ל אך בלשון הרב ארעא דרבנן אף שכתב לאו דבר תורה ממש קאמר וכו' נראה לי הדל שיתכן לפרש בכונתו כמו שפירשתי למעלה והוא על דרך שפירש מרן חיד"א שם כונת דברי מרן בכלליו עי"ש ומה שכתב הרב אזן אהרן שהרב ארעא דרבנן הביא דברי הר"ן משמעות לשונו הוא שבארעא דרבנן הובאו דברי הר"ן בסיגנון שהביאם הוא עצמו הנה לפי מה שהעתקתי לשונו מבואר שאינם בסיגנון אחד שהוא הביא שהר"ן כתב בשם הרי"ף דיליף מקל וחומר והר"ן מדנפשיה כתב דמסברא הוא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ואילו לשון הרב ארעא דרבנן הוא שהר"ן בשם הרי"ף כתב דמסברא הוא דאמר הכי ר' יוחנן: אף גם לא ידעתי כונת הרב אזן אהרן בזה שנראה שמביא דברי הר"ן דפרק הזהב לחולק על מה שכתב רש"י בעירובין דמה שאמרו בש"ס דבר תורה מקפיד חוצץ הוא הלכה למשה מסיני שכנראה הבין מדברי רש"י שכונתו לומר כן דרך כלל שבכל מקום שנאמר בש"ם לשון זה (דבר תורה) משמעותו הוא שהוא הלכה למשה מסיני ולזה כתב אך הר"ן וכו' ואני בער ולא אדע מהיכא משמע ליה הכי מדברי רש"י דלדידי חזי דכונת רש"י לומר רק על דין זה שאין לנו שום ילפותא להא דרובו ומקפיד כי אם מהלכה למשה מסיני ולא ללמד על הכלל כולו יצא ואין הכי נמי דמודה רש"י דבעלמא יתכן לפרש דבר תורה שאינו מהלכה למשה מסיני כי אם מילפותא אחריתי מקל וחומר מבנין אב וכיוצא ולפי הבנתו בדברי רש"י בואו ונצווח על דברי רש"י גופיה שהרי כתב בההיא דדבר תורה מעות קונות דילפינן הכי בבנין אב מהקדש וכמו שכתב בחידושי הר"ן הנ"ל בשמו וכן כתבו בשמו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שהביא בשיטה מקובצת הנ"ל וכמו שכן הוא באמת בדברי רש"י בדף מ"ו ע"ב במאי דאמרינן דרב נחמן סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות כתב רש"י (בד"ה סבר) דדבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו הרי שמפרש רש"י דדבר תורה האמור שם היינו דילפינן לה בבנין אב והוא כנגד היסוד שהניח בעירובין (לפי הבנת הרב אזן אהרן) דדבר תורה היינו הלכה למשה מסיני אלא ודאי שאין כונת רש"י לומר כן דרך כלל כי אם בההיא עניינא הוא דאמר דהוא מהלכה והכי אמר רב (אזן אהרן) דבההיא דעירובין כולי עלמא מודו דדבר תורה מהלכה הוא דקאמרינן כלומר דאף המפרשים בההיא דדבר תורה מעות קונות שהוא מקל וחומר או מסברא בהא דעירובין מודו דהוא מהלכה משום דהכי מוכחא הסוגיא ואם כן אף אנו נאמר בכונת רש"י דאף דבעלמא סבירא ליה דדבר תורה פירושו מסברא או מקל וחומר או בנין אב בהא דעירובין שפיר קאמר דהוא מהלכה והרי בסוף פרק קמא דעירובין ד' י"ז ע"ב תניא ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה כתב רש"י דכתיב אל יצא איש ממקומו (זו אחת מהוכחות שכתב מרן חיד"א ביעיר אזן בקונטריס קלורית לעין ד' ע"א בד"ה ואשר וכו' בשם הרב שם טוב סאמון דדבר תורה ממש הוא אך מדברי רש"י שם נראה קצת דלא מסיים ר' חייא למילתיה בדבר תורה עיי"ש) הרי דאמרינן דבר תורה ולא מהלכה למשה מסיני הוא אלא מקרא ילפינן לה ובקידושין ד' ט"ל ע"א אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכתב רש"י לוקין דבר תורה כדיליף לקמיה (מה בהמתך בין בארץ בין בחו"ל אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ עי"ש אף זו מן ההוכחות שהביא הרב שם טוב הנ"ל) הרי דדבר תורה דאמרינן לאו מהלכה הוא אלא מהקישא:

ובפרק הניזקין דף ה"ן ע"א אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומה טעם אמרו נודעה מכפרת וכו' ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומה טעם אמרו וכו' והתם דבר תורה דאמרי תרוייהו לאו מהלכה למשה מסיני קאמרי אלא מר אמר טעמא יאוש כדי לא קני ומר אמר יאוש כדי קנה עי"ש (סוגיא זו הביאה מרן חיד"א שם להוכיח דדבר תורה פירושו דבר תורה ממש) ובריש סנהדרין אמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ופירש רש"י ממונות כנפשות (גם סוגיא זו הביאה מרן חיד"א להוכיח כנז"ל) ובפרק יש בכור דף נ"א ע"ב אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומה טעם אמרו וכו' והתם נמי לאו מהלכה הוא דאמר הכי אלא מסברא כדכתב רש"י טעמא דהא נתן הפדיון (גם זו היא מוצאת בדברי מרן חיד"א שם להוכיח על פי מדותיו דדבר תורה ממש הוא וסיים דבודאי דימצא כהנה וכהנה) הרי מכל הני דוכתי מבואר יוצא דדבר תורה דאתמר בש"ס לאו מהלכה למשה מסיני ואם כן ודאי שמה שכתב רש"י אההיא דעירובין דהוא מהלכה אין כונתו לומר שכן הוא בכל מקום רק בסוגיא הנ"ל ומה שהעיר הרב אזן אהרן שלא זכר הרב ארעא דרבנן דברי ההליכות עולם וכו' וכן מה שהעירו הוא והרב המגיה יצ"ו עליו בקונטריס ארעא סמיכתא במערכה זו אות א' שלא זכר דברי רש"י עירובין דף ד' וברכות י"ט ע"ב דדבר תורה הוא הלכה למשה מסיני הנה לפי מה שכתבתי לעיל (בד"ה ומריש) בכונתו יש לומר דהא לא איצטריכא ליה דודאי לשון דבר תורה משמעותו שהוא מפורש בתורה או שהוא הלכה למשה אלא איצטריכא ליה לאשמועינן רבותא דאף מידי דליתיה בתורה ולא מהלכה רק דאתי מסברא שייך למימר עליה דבר תורה וכדרך שכתב מרן חיד"א בקלורית לעין בכונת מרן בכללי הגמרא עי"ש:

וכתב עוד בקלורית לעין בשם הרב שם טוב הנ"ל שתמה על רבינו שמשון בספר הכריתות שלא הביא סוגיא דברכות דף כ' ועירובין דף טו"ב וקידושין דף ט"ל דכולהו שמועי מוכחי דדבר תורה הוא מדאורייתא וכתב מרן חיד"א אף אני אביא גטין דף ד' והזכרתיה בפנים ושם דף ה"ן דבר תורה בין נודעה וכו' ובריש סנהדרין ובכורות דף נ"א (הן הן הסוגיאות שהזכרתי למעלה בשמו) ואין זה תימה על רבינו שמשון על כן יאמר תנא כרוכלא עכ"ל ודברי ספר הכריתות הם בסי' קע"ו וז"ל דבר תורה משמע שתי לשונות דבר תורה ממש כמו דבר תורה מעות קונות דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ומשמע הלכה למשה מסיני בפרק קמא דעירובין ד' ד' דבר תורה רובו ומקפיד חוצץ והיינו הלכה למשה מסיני כדאמרינן לעיל כי איצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד וכן פירש רש"י שם דבר תורה הלכה למשה מסיני עכ"ל והנה ודאי מה שכתב דאחד מן המשמעיות הוא שהוא דבר תורה ממש לא בא לומר שהוא מדאורייתא ולא מדרבנן דהא גם לפי משמעות השני שהוא מהלכה למשה מסיני הוא כן שהוא מדאורייתא אלא כונתו באמרו שהוא דבר תורה ממש היינו שמפורש בתורה ובכן לא נפלאת היא לפרש מה שכתב הרב ארעא דרבנן (הנ"ל בד"ה ולשון) דבר תורה האמור בש"ס לאו דבר תורה ממש וכו' שכונתו שאינו מפורש בתורה או באחת מי"ג מידות וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה ומריש) ומתבאר מסיגנון לשון ספר הכריתות הנ"ל שלא נטפל רבינו שמשון לבאר שדבר תורה האמור בש"ס הוא מדאורייתא ולא מדרבנן כי בזה לא נסתפק כלל וכל עצמו לא בא אלא לומר דאף דמשמעות לשון דבר תורה הוא שמפורש כן בתורה או שנלמד באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן כגון ההיא דדבר תורה מעות קונות דילפינן לה מקל וחומר לשיטת רבינו חננאל והרי"ף או מבנין אב מהקדש לשיטת רש"י וכן ההיא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דנפקא לן בכתובות דף ז"ן ע"ב מדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו היא מכל מקום גם בדבר המקובל מהלכה למשה מסיני כיון שהוא דין תורה ממש שייך לומר עליו דבר תורה ואם כן לא ידעתי מאי מקשי מהנך שמועי דמוכחי דדבר תורה הוא מדאורייתא ומאי קמהדר ליה מרן חיד"א דתנא לאו כרוכלא והלא רבינו שמשון לא עסיק בהכי כלל לכן נראה לי הדל שלשון מרן חיד"א דכולהו שמועי מוכחי דדבר תורה הוא מדאורייתא אינו מדוקדק (דמשמע דבא לאפוקי דלא נימא שהוא דרבנן) וכונתו לומר דהנך שמועי מוכחי דדבר תורה ממש הוא ולא מהלכה למשה מסיני וקא קשיא ליה להרב שם טוב דהאיכא תו הנך תלתא דברכות ועירובין וקידושין ומרן חיד"א הוסיף עוד דוכתי הנ"ל ותריץ יתיב דתנא לאו כי רוכלא כן נראה לדחוק בכונתו בהבאת אלו המקומות שאין כונתו להוכיח מהם שמשמעות לשון דבר תורה הוא מדאורייתא לא מדרבנן אלא להוכיח שאינם מהלכה למשה מסיני:

אלא דממה שהביא מרן חיד"א ראיה מגטין ריש דף ד' אין נראה כן שהרי דברי הש"ס הם דבעי תלמודא בהא דשליח המביא גט צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם (והיינו משום לשמה כדמפרש הש"ס) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר' אליעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי אי ר' מאיר חתימה בעי כתיבה לא בעי וכי תימא מדאורייתא הוא דלא בעי אבל מדרבנן בעי והא אמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר וכי תימא מדאורייתא מתנינן להא דרב נחמן אי הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה אפילו מצאו באשפה וכו' מיבעי ליה אלו דברי הש"ס שם ומעתה אם כונתו להוכיח דלשון דבר תורה כלומר שאינו מהלכה למשה אינו מובן מה הוכחה יש מזה אלא נראה שכונתו להוכיח שהוא מדאורייתא ולא מדרבנן וכן בתכשיטין שבפנים בגוף הספר יעיר אזן במערכה זו אות כ' שהביא סוגיא זו הוא על כונה זו שהרי הביא שם מה שכתב הרב ארעא דרבנן במהדורא בתרא אות ה"ן דכשאומר בש"ס דבר תורה אי אפשר לפרש שהוא מדרבנן ומוכיח הכי מדאמרינן בפרק מי שמתו דף כ' ע"ב אמר רב אדא נשים חייבות בקידוש היום ואמאי הא מצוה שהזמן גרמא היא ואמר אביי חייבות מדרבנן ומקשי רבא והא דבר תורה קאמר וכתב על זה אמנם הרב ארעא דרבנן במהדורא קמא אות קס"א כתב משם הר"ן בפרק הזהב ומטי בה משם הרי"ף דדבר תורה דקאמר הש"ס לאו דבר תורה ממש קאמר אלא סברא בעלמא ורמזו כאן גם כן וצריך לדחוק לפי זה סוגיין דברכות דפריך והא דבר תורה קאמר ועלה קאי הרב ארעא דרבנן כאן במהדורא בתרא ובפרק קמא דגטין דף ד' ע"א אמרו וכי תימא מדאורייתא קא מתנינן לה אי הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה מיבעי ליה ומזה הביא ראיה המרדכי פרק שני דכתובות סי' קמ"ז עכ"ל ביעיר אזן ומבואר שסוגיא דגטין הלזו מר מייתי לה להוכיח דדבר תורה פירושו מדאורייתא ולא מדרבנן וכן יתפרשו דבריו שבקלורית לעין וכמשמעות לשונו שכתב דכולהו שמועי מוכחי דדבר תורה הוא מדאורייתא (דמשמע דבא לאפוקי דלא נימא דהוי דרבנן) והדרא קשיין לדוכתא שרבינו שמשון בספר הכריתות לא עסיק בהכי כלל כאמור: ולפי דעתי הקצרה נראה שמה שרוצה מרן חיד"א להוכיח מסוגיא דגטין דף ד' הנ"ל דלשון דבר תורה אי אפשר לפרשו שהוא מדרבנן (כדרך שהוכיח הרב ארעא דרבנן מסוגיא דפרק מי שמתו הנ"ל) אינו מוכרח דהנה ודאי אם באנו לפרש לשון הדבר תורה שהוא מדרבנן צריכים אנו לומר דמה שאמר בעל השמועה דבר פלוני הוא דבר תורה כונתו לחזק הדבר לומר שהדבר ההוא שריר ואלים כשל תורה אף שבאמת אינו אלא מדרבנן וזה היה טעמו של אביי לפרש מה שאמר רב אדא בר אהבא נשים בקידוש היום חייבות דבר תורה דאף שאין חייבות אלא מדרבנן אמר בלשון זה להשמיענו שהוא חוב ברור כשל תורה (שאם לא כן אחר שבאמת אינו אלא מדרבנן למה יאמר בלשון דבר תורה) ורבא לא ניחא ליה לפרש הכי ומשמע ליה דמן התורה ממש קאמר לפי ההיקש דכל שישנו וכו' וכל זה שייך דוקא כשהנושא הוא להחמיר בזה יכולים היינו לומר דאין החיוב אלא מדרבנן ומה שאמר בלשון דבר תורה הוא לומר דאלים טובא כשל תורה אבל כשהנושא הוא להקל כההיא דאפילו מצאו באשפה וכו' כשר אם היה אומר רב נחמן אומר היה ר' מאיר דבר תורה אפילו מצאו באשפה כשר לא היינו יכולים לפרש דמדרבנן קאמר דאי הכי למה ליה למימר בהאי לישנא דדבר תורה כלל דאטו אי לא הוה אמר כשר דבר תורה מי הוה סליק אדעתין למימר דכשר מדרבנן ולא מן התורה הא ודאי ליתא דחכמים לא יבואו להקל על מה שפסלה התורה ותו כיון דר' מאיר סבירא ליה דוכתב דקרא וחתם הוא מהיכא תיתי פיסולא דאורייתא אלא על כרחין היינו צריכים לפרש דהכי קאמר מדאורייתא הוא דכשר אבל מדרבנן פסול אבל השתא דאמר כשר סתמא משמע ודאי דגם מדרבנן כשר וזה שייך דוקא כשהנושא הוא להקל אבל בעלמא כשהנושא הוא להחמיר אין לנו הכרח מסוגיא זו דלשון דבר תורה אי אפשר לפרשו שהוא מדרבנן דיתכן שבאמת הוא מדרבנן אלא דמשום דאלים כשל תורה אמר בלשון דבר תורה אבל מדברי רבא בפרק מי שמתו הנ"ל ודאי מוכח שפיר דאי אפשר לפרש הדבר תורה דמדרבנן הוא דקאמר:

ורואה אני שלפי דברי הגאון בצל"ח בסוגיא דברכות הנ"ל אף מדברי רבא אין לנו הכרח שלא לפרש הדבר תורה דמדרבנן הוא דקאמר אלא בגוונא דנפיק מניה חורבא והוא שביאר שם דאף דאמרינן לעיל דמה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה היינו לא תסור ובבבא בתרא קמ"ז ע"א אמרינן מנין למתנת שכיב מרע מן התורה וכתבו שם התוספות דלאו דוקא מן התורה ואם כן קשה לכאורה אמאי דחיקא ליה לרבא לפרש הדבר תורה דמדרבנן קאמר וכתב לבאר דשאני כבוד הבריות דשפיר שייך לומר כן כיון שבאמת דוחה גם דבר תורה אם הוא בשב ואל תעשה או אף בקום עשה בלאו שאינו שוה בכל וכן במתנת שכיב מרע כיון דאלמוה כשל תורה וגם לא נפיק מניה חורבא להכי אמר בהאי לישנא אבל בהא דקידוש דנפיק חורבא שיוציאו נשים לאנשים ידי חובתם אם איתא דאינו אלא מדרבנן לא הוה ליה למימר דבר תורה אלו תורף דב"ק ואם כן נשמע מזה דבדבר שהוא מדרבנן ואם יאמר בעל השמועה בלשון דבר תורה לא יצא מזה שום תקלה יכול לומר על הדבר ההוא לשון דבר תורה ותהיה הכונה בו דאלים כשל תורה ובמכתב לחזקיהו בחידושי למסכת ראש השנה בסוגיא דדף ל"ב למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר וכו' כתבתי דיתכן דבעלמא מודה רבא לאביי דלשון דבר תורה אפשר לומר גם אדרבנן אלא דהכא סמיך אועוד כל מצוה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן והבאתי עוד על לשון דאורייתא וכן אמרה תורה וכן רחמנא אמר אם מוכרחים אנו לפרש שהוא מדאורייתא ממש עי"ש בדף ס"ד: ועל מה שכתבתי בנדפס בענין זה (דבר תורה האמור בש"ם) שדר לן חורפא ידידי הרה"ג מוהר"ר יצחק אייזיק ווייס מעיר סאפינקא יצ"ו וז"ל בחלק הכללים מערכת הדל"ת אות כ"ו וע"ח האריך כת"ה בענין דבר תורה הנה כמה ספרים שהביא אינם נמצאים אצלי וזה ימים רבים שהארכתי בדברי הרמב"ן בהשגות על ס' המצות שורש א' שכ' שהחכמים נוהגים להביא בדבריהם לשון תורה ולחזקם כמו אמרה תורה (בר"ה ט"ז) נסכו וכו' יעיי"ש ויעיין במג"א דמודה ליה שנקראים תורה ויעי' בש"ך בח"מ סי' כ"ח סקי"ד שהביא מהמג"א שהוסיף דגם דברי דרבנן נקראים דאורייתא וגם הש"ך לא פליג עלי' רק משום דלא הו"ל להקשות בפשיטות דאורייתא היא יעייש"ה ועפ"ז דחיתי קו' התוס' בכתובות כ"ט ע"א ד"ה אלו שהקשו עמ"ש רש"י דנתינים דוד גזר עליהן מהא דיבמות פ"ה ממזרת ונתינה א"ב מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא עכ"ד ולפי הנ"ל ניחא דגם דרבנן נקראים דאורייתא וגם בשאר קו' התוס' שדיתי נרגא ואכ"מ ומ"מ מבואר דהתוס' לא ס"ל כהמג"א והקשיתי על הרמב"ן מברכות כ' ע"ב והא ד"ת קאמר ותירצתי עפמ"ש בעפרא דארעא כלל ד' אות נ"ה דדבר שיש לו אסמכתא מקרא שייך לקראתו דבר תורה ודבר שאין לו אסמכתא אינו נקרא דבר תורה עכ"ד ועפ"ז ניחא דניסוך המים יש לו אסמכתא מקרא בתענית ג' וכן מלכיות זכרונות שופרות שהביא הרמב"ן ראי' יש להם אסמכתא בר"ה ד' ל"ב ע"כ שייך לקראתו לשון תורה אבל קידוש בנשים לפי הס"ד דש"ס אין לו שום אסמכתא ע"כ פריך שפיר והא ד"ת קתני אבל קשה מהא דגטין ד' ע"א א"ה אומר ר"מ ד"ת וכו' נראה דאלו הי' אומר ר"מ דבר תורה הי' נראה דמדרבנן אסור ואעפ"י שיש אסמכתא מקרא וכת"ב ל"ה לשמ"ה וז"ל הרשב"ם בב"ב קי"ד ע"ב ד"ה ד"ת כלומר שיש ללמדו מן הפסוק עכ"ל ועי' תוס' ר"ה ה' ע"א ד"ה אמרה שכ' מהר"ר משולם דל"ש לשון אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו וחלקו עליו ותמהני על הרבנים שהביא כת"ה שלא הביאו דברי הרמב"ן והמג"א הנ"ל עכ"ד יצ"ו (אמר המחבר ידידי הרב הנ"ל יצ"ו כריך ותני כולהו תלתא (דבר תורה אמרה תורה מדאורייתא) בחדא מחתא ואני הדל ייחדתי מקום הד"ר הד"ר לבדו על לישנא דאורייתא כתבתי בנדפס באות י"ט ועל דבר תורה באות כ"ו ואות ע"ח ואילו הרב הנ"ל הוה נחית לעיין במפתחות הספר באות דאורייתא אף הוא ראה שדברי הרמב"ן ומגלת אסתר ושפתי כהן שרמז הרב יתוש קדמו והביאותים בשדי חמדתי וגם בענין אמרם אמרה תורה הלא כתבתי מאז בספרי הקטן מכתב לחזקיהו בחידושים למסכת ראש השנה על דברי התוספות בדף ה' ד"ה אמרה תורה (בדפי הספר ד' נ"ו ע"א) ועל דברי התוס' שם ד' ל"ב למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר בדפי הספר ד' ס"ד עיי"ש) וגם על לשון דבר תורה עיניך הרואות את אשר כתבתי בקונטריס זה באות זו בס"ד ומה שהביא מסוגיא דריש גטין כיונה דעתו לדברי מרן חיד"א ביעיר אזן במערכה זו ובטח אן מצוי אצלו ספר זה אבל כבר הזכרתי אני הדל סוגיא זו בנדפס באות ע"ח (בד"ה ודע) והרב יצ"ו כבר הי' למראה עיניו את אשר כתוב בספר באות ע"ח כמו שרשם בעצמו בפתח דבריו ואין להאריך:

כלל ג

דיעבד דבר שמותר בדיעבד אם הוא דוקא כשעשה הדבר בשוגג או אף אם עשה במזיד מותר בדיעבד כתבתי בזה בנדפס במערכה זו אות ס"א בשם הרב כנה"ג ביו"ד סי' קכ"ב אות כ"ו שהרשב"א והרא"ה וכמה פוסקים כתבו דאינו מותר אלא אם נעשה בשוגג וכו' וכן הבאתי בשם הרדב"ז ושהרב קהל יהודה כתב שברור כן מדברי הפוסקים וכתבתי שמתבאר כן מדברי מרן הבית יוסף בסי' תנ"ו בדין אם לש יותר מכשיעור דמותר בדיעבד שכתב דאפילו עבר במזיד מותר מטעם כיון דיש מתירין לכתחלה דמשמע דבמידי דלכולי עלמא אסור לכתחלה לא שרינן בדיעבד אלא כשעשה בשוגג עי"ש מה שציינתי עוד בס"ד ועתה ראיתי להגאון כתב סופר בחלק א"ח סי' פ"ז (בתוך ד"ה והנני בתשובה) שכתב לנדונו בדבר שנתבשל על ידי ישראל או עכו"ם בכלי שאינו בן יומו שכתב וז"ל והוא הדין נמי כן כשבישל הישראל בשביל אחר או עכו"ם בשביל ישראל דמותר ולא דמי למבטל איסור לכתחלה דאסור למי שנתבטל בשבילו וכו' התם שאני דאסור למבטל עצמו בדיעבד הוא הדין למי שנתבטל בשבילו אבל בכלי שאינו בן יומו אפילו בישל בו במזיד שרי למבשל עצמו הוא הדין דשרי לאחרים שבישל בשבילם דמיקרי אצלו דיעבד עכ"ל ואנכי לא ידעתי מנא ליה פשיטות זו ותימה בעיני שלא זכר שר דברי הרב כנסת הגדולה הנ"ל שכתב בשם הראשונים בהיפך:

כלל ד

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ בנדפס במערכה זו אות מ"ד רשמתי ספרי דבי רב שכתבו חלוקי דינים בזה ואם יש לחלק בין כשקורא לחובת קריאה לכשקורא שלא בתורת חובה אלא דרך תפלה וכיוצא עיין שם ובקונטריס אסיפת דינים במערכת חתן וכלה אות טו"ב הבאתי דברי הריטב"א בחי' ליומא דף ע' על מה שכ"ג היה קורא בחומש הפקודים על פה וכן על פסוקי ק"ש ופרשת התמיד ופסוקים אחרים שקורים בבהכ"ן ע"פ כפסוקי דזמרה וכו' שלכאורה קשה דברים שבכתב אסור לאמרם בע"פ וכתב ליישב שנראה מהירושלמי שלא אסרו לקרות ע"פ אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור אבל פסוקים שאדם קורא לשינון בעלמא או דרך שבח והודאה ותפלה אינו בכלל זה ומיהו נראה שאם קורא בתורה שבכתב לחובת קריאתה ולימודה אפי' ביחיד אסור לקרות ע"פ ולכן לא היה רב יוסף קורא רק מתרגם וגם הסמ"ג ורבני האחרונים הביאו ירושלמי הנ"ל כמו שכתבתי שם ודבר זה נעלם מהרב המחבר ס' מי שלמה שסופר אחד בכנסת הגדולה החדש במאמר שלשה שריגים בצד 104 עמ"ש בברכות דף י"ז ע"א מרגלא בפומיה דאביי מענה רך משיב חמה שהגיה הג' רי"פ ישיב חמה כמ"ש במקרא כתב שבהגהות לש"ס שבס' מי שלמה כתב כי אדרבא צ"ל משיב חמה כי מאחר שהיה רגיל בזה אביי והיה אומרו בע"פ היה צריך לשנות ממה שכתוב משום שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ עי"ש ולפי דברי הריטב"א ודעמיה עפ"י דברי הירושלמי נראה ודאי דאין בכיוצא לזה משום דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ ואן למה שכתבתי שם שנראה שהרדב"ז בח"א סי' חל"ק (בדפוס ווארשא תרמ"ב היא בחלק ד' סי' אלף ר"ה) אינו סומך לגמרי ע"ד הירושלמי לפי שפשט המאמר דברים שבכתב וכו' לא משמע הכי וגם טעמו של הירושלמי כיון דלא פירשו לה בגמרא דילן משמע דלא ס"ל הכי ותו כיון שנתנה בכתב צריך שינהוג בה בכתב כעין נתינתה מ"מ בפסוקים שאומרים בתפילה כתב שם מפורש דשפיר דמי כיון שהם דרך תפלה עי"ש והה"ד כשאומר איזה פסוקים דרך תוכחה ומוסר נראה ודאי דשפיר דמי כיון שאין כונתו לקריאה מה לי דרך תפלה או דרך תוכחה ומוסר וקריינא דאגרתא הסופר הנ"ל יצ"ו השיב ע"ז דאישתמיטתיה להרב מי שלמה דברי התוס' במס' תמורה דף י"ד ע"ב דאין להקפיד לומר בעל פה רק דבר הכתוב בחומש ובדבר שמוציא בו אחרים ידי חובתן ואם כן ליתא להשערתו כלל עכ"ד והמעיין בדברי הרבנים החונים סביב השלחן בסי' מ"ט ובספרים שרשמתי בנדפס יראה כמה דיות נשתפכו על אמירת תהלים בע"פ וכתבו דהרב חק"ל דחה דברי הרב חו"י ואינו מסכים לקרות תהלים בע"פ ויותר טוב שילמוד פרק אחד משניות אפילו מאה פעמים ממה שיקרא תהלים בע"פ ועיין בקיצור שלחן ערוך הרב מוהרש"ג סוף סי' א' הנה לפי סברתם אזלא דחיית הסופר יצ"ו ותמיה לי אם נעלם מהם משנה שלמה שנינו בפ"ד דאבות מי"ט שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכתבו המפרשים שהיה רגיל להוכיח בני אדם בפסוק זה ולא שינה שמואל הקטן ממה שכתוב במקרא ולמה יחוש אביי לשנות מן הכתוב ולפי מ"ש הרב תוי"ט שמדברי הרמב"ם נראה דגרים חרון אפו לא נאמר אלא אפו וכו' ושגירסא זו נראית בעיניו שעכשיו חדש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה עי"ש עם שלא הקפיד משום דברים שבכתב וכו' מ"מ מתבאר מדבריו דלא זו הדרך שיהא שגור בפי התנא קרא כדכתיב הנה לפי זה נראה דצדקו דברי הרב מי שלמה דכמו כן צריך להיות הגירסא בדברי אביי משיב חמה שלא ככתוב ומ"מ יתכן לחלק דדוקא בלשון ר' פלוני אומר הוא דלא ניחא ליה להרב תוי"ט שמשמעות הלשון הוא שהמדבר הוא הממציא דבר זה ככל ר' פ' אומר שבש"ס שהם דברי האומר עצמו אבל לשון מרגלא בפומיה יתכן לפרש שדבר זה היה מורגל בפיו ולא שהוא עצמו בעל הדברים: והנה בנדפס הבאתי מה שכתבו התוספות ישנים ביומא דף ע' שמה שאמרו דברים שבכתב אין רשאי לאמרם על פה הוא למצוה מן המובחר וכתבתי שנעלם מעיני הרבנים שדה יצחק ועיני כל חי שמרן חיד"א (אשר הושג מהם שלא ראה דברי התוספות ישנים הנה) במחזיק ברכה סי' מ"ט הביא דברי התוספות ישנים אלו וכל רז לא אניס ליה והם לא ראו דבריו בזה עיי"ש וגם הביא במחזיק ברכה דברי הרא"ם בספר היראים מצוה קכ"ח שכתב דאינו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא וכתב שהמגיה שם גמגם בדבריו ושמדברי הרב ספר החרדים במצות עשה מן התורה התלויות בעינים דף כ"א דפוס וניציא מוכח דסובר שהוא מדאורייתא וחידוש הוא שביעיר אזן אות ב' לא הזכיר דברי התוספות ישנים שהזכיר במחזיק ברכה והנה עם שמדבריו שבברכי יוסף נראה שדעתו מסכמת דאינו איסור תורה מדבריו שבמחזיק ברכה וביעיר אזן שלא דחה סברת הסוברים שהוא מן התורה על פי דברי הראשונים הרא"ם בספר היראים והתוספות ישנים נראה קצת דלדעתו אין בדבר זה הכרע:

והרב ערוך השלחן בסי' מ"ט כתב דמסוגיא דריש פרק אל נאמרין דף ל"ג מוכח דאיסור דאורייתא הוא ואפילו בדיעבד לא יצא לפירוש ר"ח שכתבו שם התוספות דאם לא כן מאי פריך דאי ס"ד בלשון הקדש נאמרה והיו דכתב רחמנא ל"ל וכתב שהרב מקראי קדש דף קכ"ד הביא ראיה שאיסור זה מדרבנן מכהן גדול שקורא על פה ולא מייתי ספר תורה אחרינא משום ברכה שאינה צריכה ואי מן התורה היכי דחיא ליה משום ברכה שאינה צריכה דהוי מדרבנן כמו שכתבו התוספות בסוף ראש השנה וכתב על דבריו דראיה נכונה היא לדברי הרב המרדכי שהביא מרן בית יוסף דלא הותר לכהן גדול לקרות על פה אלא משום דאין גוללין ספר תורה בצבור ואי אפשר להביא ספר תורה אחרת משום פגמו של ראשון ובסוף ראש השנה הביא דברי רבינו תם דאיסור ברכה שאינה צריכה דרבנן אבל הסמ"ג בעשין סי' ר"ט כתב בשם הירושלמי דאין איסור קריאה על פה שייך בכהן גדול עכ"ל נראה שדעתו נוטה דאיסור דאורייתא הוא כמו שכתב בתחלה שכן מוכחא הסוגיא דריש פרק אלו נאמרין וראית הרב מקראי קדש דחאה על פי שיטת הירושלמי שבסמ"ג וממילא קמה הראיה מסוגית הש"ס והרב ויקרא אברהם בחלק א"ח סי' ד' (בד"ה ומה שכתב) כתב בשם הרב ערוך השלחן שהוכיח שהוא מדאורייתא וכתב שכן סובר הרשב"ץ שהובא בחקרי לב א"ח סי' י"ב וכן בנו הרשב"ש שהביא הרב קול אליהו בח"א סי' ב' ושכתב הרב קול אליהו שכן דעת הסמ"ג דהוא איסור תורה אלא שמרן חיד"א דחה דבריו שגם הסמ"ג סובר שהוא מדרבנן: וכתב רבין חסידא בארעא דרבנן אות קס"ב דנפקא מינה מהאי ספיקא להיכא דקרא על פה בדיעבד כגון שליח צבור סגי נהור אם יצאו בקריאתו וסיים דהרב מקראי קדש העלה דאינו אלא מדרבנן וכלומר דאם כן אם קרא סגי נהור יצאו בדיעבד כן נראית כונתו אמנם לפום ריהטא נראה דאכתי מידי ספיקא לא נפיק דאף אי נימא דאינו אלא איסור דרבנן וכדעת הרב מקראי קדש מכל מקום נפלינן ברבוותא שנחלקו הפוסקים אם באיסורין דרבנן אמרינן אי עביד מהני או גם בדרבנן אי עביד לא מהני והביא מחלוקת זו איהו גופיה בספרו קהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' קס"ב וגם אנכי ההדיוט הארכתי בכלל זה בשדי חמד מערכת הכ"ף כלל ה"ן בס"ד ואם כן לדעת הסוברים דגם באיסורין דרבנן אי עביד לא מהני גם בזה יש לומר דלא יצאו ידי חובתם בקריאת הסגי נהור ואם נפשך לומר דלפום כלליה דמרן מוהרימ"ט והבאתיו בשדי חמד שם כלל ט"ן דלא אמר רבא דלא מהני אלא בדבר שאם נאמר דלא מהני יתוקן האיסור אבל לא בדבר שלא יתוקן האיסור דאיסורא דעבד עבד והכי נמי אף אם נאמר שלא יצאו ידי חובתם הרי איסורא דעבד בקריאתו על פה לא יתוקן במה שנאמר דלא מהני ולכן אי עביד מהני אם כן אף אם נאמר דאיסור אמירת דברים שבכתב על פה הוא איסור דאורייתא גם כן הדין נותן שיוצאים ידי חובתם ולכל הדברות תמיה לי על רבין חסידא קדיש על ארעא דרבנן שלא זכר שר דברי רבינו ישעיה הראשון בפ"ב דמגילה והביא דבריו הרב ערוך השלחן בסי' מ"ט וז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה הני מילי לכתחלה שמא יטעה אבל. בדיעבד יצא עכ"ל הרי שעיקר ספקו טהור פשיטא ליה לרבינו ישעיה דיצא והיה לו להביא דבריו ולצדד דשמא לא אמר כן אלא משום דסובר דאיסור זה אינו אלא מדרבנן שאם נאמר שהוא איסור תורה יש לומר דלא יצא וכמו שכתב הרב ערוך השלחן דמוכח מהסוגיא דפרק אלו נאמרין לפירוש ר"ח שבתוספות דלא יצא בדיעבד:

ודאתאן עלה אם איסור זה הוא מן התורה הנה ראיתי עתה בספר אלף המגן לידידי הגאון אבד"ק דובנא יצ"ו בסי' ט' כתב בשם הגאון מוהרש"ק בספר החיים בהשמטות שבראש הספר לסי' מ"ט דנקיט בפשיטות דאיסור זה הוא מן התורה ובספק דפלוגתא בדינים אלו אזלינן לחומרא כדין כל ספק דאורייתא ותמה עליו שנעלם ממנו דברי הרא"ם בספר היראים סי' קכ"ח שכתב דאינו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא נינהו ואף שספר היראים לא היה מצוי ביד כל אדם מכל מקום תמה עליו איך נעלם ממנו להקת חבל נביאים רבנן קדישי מרבני הספרדים דשקלו וטרו וזו הלכה העלו דהוי מדרבנן והם מקראי קדש שבארעא דרבנן אות קס"ב וביד מלאכי בכללי הדינים אות קס"ב וברכי יוסף סי' מ"ט וביעיר אזן והוסיף אומץ לדבריהם על פי פירוש רש"י גטין דף ס' ד"ה דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למסרם לישראל על פה שנראה שסובר שאזהרה זו היא רק למשה רבינו עצמו שלא יאמרם לישראל על פה ומצוה לשעתה ולא לדורות וראה שכן פי' בשו"ת מש"י ויתכן שכן דעת ספר היראים ושוב ראה שכתבו התוספות ישנים ביומא דף ע' דדבר זה הוא למצוה מן המובחר מוכח דסברי דהוא מדרבנן דאי מדאורייתא לא שייך מצוה מן המובחר וכן כתב בפשיטות בשו"ת משכנות יעקב מסברא דנפשיה דהוא מדרבנן וכתב הרב יצ"ו דאם כן אזלינן בפלוגתא לקולא ככל ספק בדרבנן ויש להקל במה שנחלקו הפוסקים אם דין זה נאמר דוקא בתורה או גם בשאר נביאים וכתובים וראה שבזכור לאברהם כתב בשם חקרי לב סי' י"ב שהחמיר בקריאת תהלים ואין הספר מצוי אצלו לעיין בו וציין לעיין במשנת חכמים על הרמב"ם מצוה ח' סק"ד אלו תורף דב"ק ועם שלפי הנראה אין בידו ספר מחזיק ברכה ולא ספר שיורי ברכה (הנדפס בברכי יוסף) מדלא הזכירם כלל, מכל מקום תמיהני על מה שמיחס דעת הרב מוהרח"א שהוא מדרבנן על פי מה שכתב במקראי קדש והלא מרן חיד"א ביעיר אזן (שכבר הזכירו הרב יצ"ו) אחר שהביא מה שכתב הרב ארעא דרבנן בשם מקראי קדש שהוא מדרבנן כתב וז"ל ואני בעניי בשיורי ברכה סימן מ"ט הבאתי שהרב עצמו בספרו הנחמד ישרש יעקב דף צ"א תפס בפשיטות שהוא דאורייתא עכ"ל הרי דהרב מוהרח"א יושב בסת"ר ואין לייחס אליו שסובר שהוא מדרבנן ובפרט כפי מה שנראה שספר ישרש יעקב הוא בתרא אות לן למינקט אליביה דסבר דהוא מדאורייתא וכבר הזכיר ביעיר אזן ובמחזיק ברכה שכן מוכח מדברי הרב בספר החרדים שהוא מן התורה ואני הדל כבר הבאתי למעלה דברי הרב ערוך השלחן שנראה לו שהוא מדאורייתא ושכן סובר הסמ"ג לדעת הרב קול אליהו (אלא שמרן חיד"א חולק עליו בדעת הסמ"ג) ושכן דעת הרשב"ץ והרשב"ש מר בריה כמו שכתב בשמם הרב ויקרא אברהם ולפי זה נראה דעל כל פנים אין להזניח סברת הגאון מוהרש"ק שבספר החיים הנ"ל דנקיט דהאי דינא הוא מדאורייתא ויתכן שזו היא גם דעת הג' חקרי לב ולכן החמיר בקריאת תהלים ואין מצוי אצלי לעיין על כל פנים מאן דתני הכי ומאן דתני הכי לא מישתבש: ומכלל הדברים שבקובץ המאסף היוצא לאור בעיר עז לנו ירושלים עיר קדשינו תוב"ב על יד ידידי הרב המובהק חריף ובקי מוהר"ר ן' ציון אברהם קואינקא יצ"ו בשנה שניה גליון ד' סי' כ"ג נראה שדעת הגאון חקרי לב היא שאיסור זה הוא מדאורייתא והוא שהרה"ג מוהר"א חמוי דומ"ץ בארם צובא יצ"ו כתב שהגאון חקרי לב הקשה למה שכתבו התוספות בתמורה דף י"ד ע"ב שכל שהוא להוציא אחרים ידי חובתן אסור לאומרם בעל פה א"כ למה לי קרא גזירה שוה זכירה זכירה במגלה דאם קראה על פה לא יצא תיפוק ליה דדבר שבחובה הוא וכו' וכי תימא דהוה אמינא דאף דעביד איסורא יוצא ידי חובתו בדיעבד קשה שהרי בריש תמורה פליגי אביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והכי נמי לא מהני וכו' עכ"ל ומדלא הזכיר כלל מה שנחלקו רבני האחרונים אם באיסורין דרבנן נמי אי עביד לא מהני ולא ביאר שקושיתו לאו לדברי הכל היא מוכח שסובר שהוא איסור תורה ולכולי עלמא אי עביד לא מהני וקריינא דאיגרתא הרב מוהר"א חמוי יצ"ו שם כתב ליישב קושית הגאון חקרי לב וז"ל ולדעתי לא קשיא מידי דאין הכי נמי דלמ"ד לא מהני לא גמיר גזירה שוה זכירה להכי והש"ס הוצרך להביא ראיה לסברת אביי דאי עביד מהני ואף דרבא דאמר הכא יליף גזירה שוה אפשר לומר דבא לתרץ אליבא דאביי עוד יש לומר דהתם באיסור דאית ביה מעשה כמימר וגוזל וכו' דעביד מעשה בידים אמרה תורה דלא מהני מעשיו אבל הכא דאינו אלא דיבור בעלמא הוה אמינא בדיעבד יוצא ידי חובתו להכי איצטריך גזירה שוה דלא יצא ועוד נראה דהכא מעיקרא קושיא דהכא בדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה הוי לאו הבא מכלל עשה דכתיב כתב לך את הדברים האלה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואם כן אינו בסוג כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דהיינו שהוא בלאו עכ"ל והנה תירוצו הראשון דוחקו ניכר גם את השני גם את השלישי יש לפקפק בהם להמעיין בשדי חמד מערכת הכ"ף כלל ס"ט שהבאתי דעת שרים רבים דגם בלאו הבא מכלל עשה סובר רבא דאי עביד לא מהני ושכן מוכח מגוף סוגית הש"ס בתמורה עיי"ש ועוד תשוב ותראה במה שכתבתי בכלל ע"ב בשם הגאון פרי מגדים במשבצות סי' ע"ט דהא דאי עביד לא מהני לא תימא דדוקא על ידי מעשה דהא ליתא דהמקדים תרומה לבכורים דפרכינן מינה דבור ומחשבה היא ואני הדל הוספתי שם להוכיח כן והבאתי גדולה מזאת בשם ספר המקנה החדש להגאון אבד"ק חאל לאש יצ"ו) דרק במידי דאית ביה מעשה הוא דאמר אביי אי עביד מהני אבל במידי דלית בה מעשה גם אביי מודה דאי עביד לא מהני עיי"ש:

ואם איסור זה הוא בפסוקים שבתורה או אף בנביאים וכתובים הדין כן ידוע שנחלקו הפוסקים בזה ובספר אלף המגן הנז"ל (בד"ה ודאתאן) עמד בזה והביא דעות הפוסקים שחלוקים בזה וכתב להכריע לדינא כהסוברים דבנביאים וכתובים שרי והוא על פי מה שדקדק כן בדעת מרן בשלחן ערוך שאף שלא ביאר להדיא דין זה מכל מקום מוכח דהכי סבירא ליה לדינא שהרי כתב בשלחן ערוך אף דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהם מותר נראה לעין דמה שהשמיט פסוקי דזמרה ושאר דברים מלשונו הטהור ושינה מלשון הטור בזה הוא משום דסובר דטעם זה דשגור בפי כל לא איצטריך אלא לקריאת שמע וברכת כהנים שהם תורה אבל בנביאים וכתובים בלאו הכי אין צריכים לטעמים כלל כיון דמותר בלאו הכי לאמרם על פה ולכן לא כלל פסוקי דזמרה בהדייהו דמשמע גם פסוקי תהלים ועוד כתב לפי מה שביאר דקיימא לן דעיקר איסור אמירת דברים שבכתב בעל פה הוא מדרבנן אם כן הוי פלוגתא דרבוותא בדרבנן ולכן מסיק להקל בנביאים וכתובים (כסתימת פשטות דברי הש"ע ודעימיה הנ"ל) לעת הצורך על כל פנים אלו תורף דב"ק וכתב כן אף לאחר שראה מה שכתב בזכור לאברהם בשם הגאון חקרי לב שהחמיר בקריאת תהלים והנה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ודאתאן) דאין הכרע בדבר זה אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן ומה שכתב להכריע לענין נביאים וכתובים מדקדוק לשון מרן בשלחן ערוך אין דעתי העניה נוחה ואם היתה דעתו מסכמת כן לדינא לא הוה מישתמיט מלמכתב הכי בהדיא ולא היה סומך שנבין כן בדעתו מדהשמיט פסוקי דזמרה והרב טהרת המים במערכת הת"ו אות נו"ן הביא מה שכתב הגאון חות יאיר סי' קע"ה להקל לקרות תהלים על פה והשיג עליו שלא זכר שממה שכתוב בספר היראים סי' קכ"ח נראה גבי קריאת תהלים שהקורא אותם על הסדר שהם כתובים בלי דילוג אין רשאי לקרותם אלא מתוך הכתב וכן נראה גם כן ממה שכתב במטה משה סי' תפ"ה על שם מחזור ויטרי והרב חקרי לב השיג על החות יאיר מדנפשיה וכתב עוד (בטהרת המים) טעם אחר דנכון להחמיר שלא לומר מזמורי תהלים על פה לפי מה שכתב בש"ע סי' ה' דיש לכוין בקריאת שם הויה ברוך הוא אם הוא שם הכתוב יו"ד ה"א או אדנות וכו' ורחוק ליזהר בזה כשקורא בעל פה אלו תורף דב"ק ואף שכתב כן על מזמורי תהלים הנה טעם זה שייך לכל כתבי קדש נביאים וכתובים אלא שמה שכתב בשם ספר היראים שאין רשאי לקרותם שלא מן הכתב כונתו לפי הנראה למה שכתב הרב המגיה שם בטעם שאומרים פסוקי דזמרה על פה לפי שהם פסוקים מלוקטים ואין סדרן כסדר הכתובים לכן לא הקפידו בהם וסיים אבל בהלל נראה שראוי לאומרו בכתב שהרי כולו על הסדר והדילוג אינו הפסק שהרי בסמוך לו ואין יכול לטעות בהפסקתו ועם שלא כתב שם דאינו רשאי לאמרם על פה רק ראוי (לומר ההלל בכתב) הוא דקאמר משמע ליה שכונתו שאינו רשאי וכמו שכן הוא לשון המחזור ויטרי שבמטה משה שכתב בטעם שאומרים במנחה בשבת שלשה וצדקתך (משום צדוק הדין) שלא כסדר הכתוב בתהלים כדי להודיע שמה שאומרים אותם הוא משום צדוק הדין ולא לשם קריאת הפסוקים שאם היה כן לא היה רשאי החזן לאומרם בעל פה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה ובקיצור שלחן ערוך להגאון מוהרש"ג כתב בסוף סי"א ובמזמורי תהלים וכן פרשיות מתורה נביאים וכתובים שאין שגורים בפי הכל בעל פה יש ליזהר שאפילו היודע לא יאמרם על פה וכתב בלחם הפנים (שבקיצור שלחן ערוך הנ"ל) דהחות יאיר לא התיר קריאת תהלים על פה רק במדינה ההיא ובזמן ההוא ומסיק הרב לחם הפנים שיש ליזהר עיי"ש:

ובקונטרס שיורי טהרה (שבספר טהרת המים) במערכה זו אות ל"ו רמז לדבריו שבטהרת המים הנ"ל אך סיים שמרן שקבלנו הוראתו נראה שאינו סובר לחלק כמו שכתבו בספר יראים ומטה משה ושאר חילוקים שחלקו הפוסקים והביא דבריהם בבית יוסף אלא סובר שכל ששגור בפי הכל מותר ואם אינו שגור בפי הכל אסור והאריך קצת שם בקריאת פסוקים המובאים בגמרא לאיזו ילפותא שאין כונתינו לקריאת הפסוקים וכן בקריאת פסוקים דרך שיר שבח והודאה להשם יתברך עיי"ש דב"ק ועיין בספר ארחות חיים החדש לידידי הגאבד"ק סאפינקא יצ"ו בסי' מ"ט אשר אסף איש טהור דעות הפוסקים בדינים אלו וגם ידידי הגאון אבד"ק ברעיזאן יצ"ו כתב בדינים אלו שם עיי"ש דברי טובים השנים:

כלל ה

דיעבד אם במידי דאורייתא מפלגינן בין לכתחלה לדיעבד בנדפס במערכה זו אות ט"ז הנה הבאתי אמבוהא דרבנן דנקטי דבדאורייתא לא מפלגינן בין לכתחלה לדיעבד ועתה ראיתי לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' י"ג (דף ס"ז ע"א בד"ה וראיתי) שהביא מ"ש הרב קהלת יעקב שהבאתי בנדפס דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכתב שכן דעת הרבנים פרי תואר סי' צ"ט סק"ח ופרי חדש יו"ד סי' כ"א סק"א ומחנה חיים סי' מ"ד ואבני מילואים סי' ז"ך ס"ק י"ח ועם שדחה דבריהם עפ"י מה שראה להרב שאלת יעבץ בח"ב סי' קל"א דגם בדאורייתא יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכתב שדבריו צודקים שכן הוא בתוס' פסחים דף י"א (ונעלם מעיני דמר שאינו פשוט להבין כן בדברי התוס' וכמה דיות נשתפכו בזה כמו שרשמתי בנדפס) וכתב שכן דעת הרבנים מוהרימ"ט בחי' לפ"ק דקידושין ושערי דעה דף י"ט ע"א מ"מ כבר הביא שם אחרי כן שהתוספות בגטין דף ג' ע"ב כתבו דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ושכ"כ הריטב"א בחי' למגילה דף י"ט ע"ב עי"ש דב"ק וכן כתבתי אני הדל בנדפס בשם הריטב"א בחידושיו לסוכה עי"ש ומה שכתב שכן דעת הפר"ח בסי' כ"א והבנתי שכונתו להפרי חדש עיינתי שם וליתנהו להני מילי ולפי הנראה הוא ט"ס וצ"ל הפר"ת וכונתו על הרב פרי תואר בסי' כ"א סק"א (בד"ה והנה איכא) שכ"כ דמלתא דפשיטא דכל איסור דשרי דיעבד לא אסור אלא מדרבנן דמדאורייתא כל דאסור אסור אפילו דיעבד אמנם כיונה דעתו אל האמת שגם דעת מרן הפרי חדש כן היא דאין לחלק בדאורייתא וכמו שכתב מפורש בקונטריס אחרון בהשגותיו על ספר בית הלל וכמו שכתבתי בנדפס דף פ"ז ע"א וכן כתב בפרי חדש א"ח סי' תס"א סעיף ה' בד"ה לא נאסרה) וכ"כ בפשיטות מרן מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד בחיו"ד סי' י"ד (בד"ה ואולם חל עלינו) דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד אלא דבמ"ש בלשון זה וכ"ת משום דכתיב לכם נימא כי אהדריה לגמרי אהדריה להתיר בסחורה אפי' לכתחלה דהא לא אשכחן שום מילתא דאסירא מדאורייתא ולא יהא אסור אלא לכתחלה עכ"ל בהורמנותיה דמרן אומר אני לא כן אבי דודאי ליתיה בהכחשה דאיכא מילי דמפלגינן בין לכתחלה לדיעבד היכא דמוכחי קראי כמו שיתבאר להמעיין בכל הרשום בנדפס ודחוק מאד לומר דהמקשן לא הוה ידע להא מילתא והתרצן גילה לו רז זה ולכן נכון היה לכתוב דמסתמא בדאורייתא לא מפלגינן בין לכתחילה לדיעבד ולא לומר דלא אשכחן שום מידי וכו':

וכן יש להעיר על מה שכתב בשו"ת אהל משה להרה"ג מוהרמ"ק דומ"ץ במעזריטש יצ"ו בסי' ד' (בד"ה עוד אני תמה על דעתו דמר) ועל זה אני תמה דבמידי שהוא מן התורה לא שמענו מעולם לחלק בין לכתחילה לדיעבד עכ"ל ודבריו הם להשיב על מה שהביא שם בשם ידידי הרה"ג מוהרצ"ה בליוויס יצ"ו (בעל ההגהות על הריטב"א) דהא דמברך ברכת המזון כל זמן שלא נתעכל זה הוא בדיעבד וכו' ולזה השיגו כנז"ל ועם כי האמת נראה כן דנקטינן דבדאורייתא אין לחלק מכל מקום אין שייך לומר לא שמענו מעולם וכו' שנראה שאין שום דבר תורה בעולם שמחלקינן בו בין לכתחילה לדיעבד וזה אינו וקושטא קאי דאיכא מילי טובא דמפלגינן בהו בין לכתחלה לדיעבד אלא דמסתמא כל דלית לן הוכחה ודאי אית לן למימר דאין חילוק בין לכתחילה לדיעבד וכמו שכתבתי אני הדל בנדפס (בד"ה ולפי כל) והבאתי שהרבנים קדשי דוד ופרי הארץ הכריחו דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן מדשרי בדיעבד עיי"ש ומה שכתב הרב עמודי אש יצ"ו על פי דברי הגאון שאלת יעב"ץ כנז"ל עיין לקמן (בד"ה ומה שרמז) מה שהבאתי בשם מרן חיד"א בחיים שאל חלק שני סי' ה':

ורבין חסידא בספר קהלת יעקב בתוספות דרבנן אות ק"ב כל אד כך פשוט בעיניו דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד עד שתמה על רבותינו התוספות בפרק אלו נערות ד' ל' ד"ה איכא שכתבו בשם ר"ח דהא דאמרינן כהן גדול לא ישא אנוסת עצמו הוא מן התורה אף דאם נשא נשוי דהכי נמי אמרינן בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אף דהוי מן התורה דאיך יתכן לומר כן והא בדאורייתא אין חילוק וכו' והצריך עיון ועם שבזה עמו הסליחה רבה דודאי איכא מילי טובא דמפלגינן בהו הכי היכא דמוכח (ובמילי דנישואין כתב הריטב"א דאיכא טובא דאי עביד מהני עיין לקמן בד"ה והגאון המחבר) הא מיהא מסתמא לית לן לפלוגי בהכי וכן כתב בפשיטות בספרו ארעא דרבנן אות ז' דמדמכשרינן שלא מן המוקף בדיעבד מוכח דעיקר האיסור הוא מדרבנן והגאון מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למגילה דף כ' יישב על פי כלל זה דברי רש"י שם והביא שכן כתבו התוספות במנחות דף ל"ח ד"ה אם הקדים דבדאורייתא אין לחלק אלא שבחידושי הגהות הנ"ל לסוכה דף י"א ע"ב נהפך אל הרודף והשיגה ידו לסתור דברי התוספות הנ"ל מסוגיא דהתם דאמרינן דהא דתניא מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר הוא משום התנאה לפניו במצות וז"ל זה אלי ואנוהו נ"ב עיין שאגת אריה סי' נו"ן דכולי עלמא מודים בדרשה זאת ועל כרחין מדאורייתא הוא גם כן דהרי מחללין שבת אף על ציצין שאין מעכבין ומכאן קשיא לי על שיטת התוספות מנחות דף ל"ח דבשאר דיני תורה לא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל הרי דממאן בהאי כללא דכיילו לן רבותינו התוס' משום דמשמע ליה דאית להו פירכא מסוגיא דסוכה ובאמת אם היו דברי התוספות כמו שכתב בשמם (דבשאר דיני תורה לא מצינו חילוק וכו') שפיר יש לתמוה שהרי מצינו ומצינו כמה דברים שהם מן התורה ויש חילוק וכמו שכתבו התוספות בעצמם בכתובות דף ל' ע"א הנ"ל גבי בוגרת ומוכת עץ ואנוסת עצמו וכו' (אלא דאין מזה הכרח לפי דברי הריטב"א הנ"ל), אמנם המעיין בדברי התוספות יראה שלא כתבו בסיגנון זה וז"ל ואם הקדים תכלת ללבן יצא תימה כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב דהא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים ויש לומר דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו בחליצה הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואף דכתיב ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה עכ"ל וכונתם ברורה לדעתי הקצרה דמתחלה הוקשה להם כיון דמקרא ילפינן לה הרי כל בדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד היכא דלית לן הוכחה וכיוצא ואהא משנו דהכא נמי אית לן הוכחה מסברא דאסדר לא קפיד קרא והיכא דמוכח שאני אבל בעלמא מסתמא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ובההיא דאגד לולב בודאי יש לרז"ל איזו הוכחה או סברא לחלק כן ולא מפני זה נסתר הכלל:

גם מרן מוהרד"ף בספר שושנים לדוד מיסתמיך ואזיל בתר האי כללא ומיישב בזה דברי רבינו התוספות יום טוב בפרק שני דחולין משנה ו' השוחט את המסוכנת וכו' שהביא דבגמרא איכא מאן דמייתי לה מדאשכחן ביחזקאל דאמר ונבילה וטריפה לא אכלתי אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל והכי קאמר שלא אכלתי בשר כוס כוס פירוש שחוט שחוט שלא תמות אלא אי אמרת אסורה מאי רבותיה דיחזקאל ואפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס ועל זה הביא בשושנים לדוד שם שהקשה הרמ"ז דדילמא אסור לכתחילה ומותר בדיעבד ויחזקאל רבותיה דאפילו בדיעבד מחמיר אנפשיה וכתב על דבריו ולדעתי נראה דהא לא מצינן למימר דלדידן אסור לכתחלה ומותר בדיעבד דהא אמרינן בגמרא דהא דסלקא דעתין דאסירא היינו מדכתיב זאת החיה וכו' חיה תיכול שאינה חיה לא תיכול וכיון שהוא דאורייתא ליכא לפלוגי בה בין לכתחילה לדיעבד וליכא למימר אלא או דדיעבד נמי אסורה מהאי קרא דזאת החיה או דלכתחילה נמי שריא וקרא דזאת החיה אוקמינן ליה דטרפה אינה חיה וכו' וזה מוכרח בגמרא דאם לא כן כי פרכינן עלה מדאסר רחמנא נבלה ואי סלקא דעתך מסוכנת אסורה למה לי איסורא בנבלה דמכל שכן אתי לישני ליה דמסוכנת שריא בדיעבד ואיצטריך קרא בנבלה לאסור אף דיעבד אלא ודאי אין לחלק בכך עכ"ל וכונתו דכל שאין לנו הכרח מסתמא ודאי יש לנו לו' בדאורייתא דאין חילוק ומה גם כשיש הכרח מהש"ס שלא לחלק כן:

ורבינו הבית חדש בחשן משפט סי' טו"ב על מה שכתבו הפוסקים דעדות מיושב בדיעבד כשר תמה דאיך נחלק במצוה דאורייתא בין לכתחילה לדיעבד והוצרך לומר דמן התורה דבעינן מעומד אינו אלא בפני מומחין ומדרבנן הצריכו גם שלא בפני מומחין והאידנא לא שכיחי מומחין ולהכי כשר בדיעבד ועם שתמיהתו לא נפלאת היא בעיני לפי מה שנתבאר שיש מקומות הרבה כיוצא לזה בש"ס ופוסקים שמחלקים כן על פי איזה הכרח מקראי או מהש"ס על כל פנים ראינו שדעתו היא דבדאורייתא אין לחלק וממנו נקח לומר כן על כל פנים בדבר שאין לנו הפרח לחלק ומרן חיד"א בברכי יוסף שם אות ו' (בד"ה ומה) כתב וז"ל ומה שהקשה הרב בית חדש דאיך נחלק במצוה מן התורה בין לכתחילה לדיעבד איברא שיש מן הראשונים שכתבו שמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד וכן כתבו מן האחרונים ומכללם מוהריט"ץ סי' רל"ו ורל"ח ומוהר"א ששון סי' צ"ז והרב לחם משנה סוף פרק י"ו מהלכות עדות דפסיקא להו דמדאורייתא ליכא לפלוגי וביעיר אזן כתבתי דיש מקומות נראין להיפך וגם הראנ"ח בח"ב סי' נ"ב דף פ"א ע"ג לא פסיקא ליה עכ"ל מכותלי דב"ק ניכר שרצונו ליישב התמיהה הלזו והיה בהניח דהפוסקים דעדות מיושב כשרה בדיעבד לית להו האי כללא דבדאורייתא אין לחלק וכו' ולי אני עבדו אין זה מן הישוב שהרי המעיין בגוף דין הנ"ל ישר יחזה שדעת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והר"ן וסמ"ג והמרדכי והטור ומרן וכן דעת כל גדולי הראשונים דעדות דמיושב כשר כמו שכתב הרב מקנה אברהם במהדורא בתרא במערכת השי"ן דף ע"ט אות שמ"ד ורחוק לייחס לכל קדושים הללו דלית להו האי כללא ומה גם שאף רבותינו התוספות בזבחים ד' ט"ז סוברים דעדות מיושב כשר ואינהו נקטי האי כללא בשאר דוכתי דמסתמא בדאורייתא אין לחלק זולת על פי איזו הוכחה ולכן לדעתי העניה יותר נכון לומר דאף דהפוסקים הללו נקטי נמי האי כללא מיהו היינו דוקא בסתמא והכא שאני דמוכח הכי מהירושלמי כמו שכתבו התוספות שם (בד"ה מה ליושב) וכן כתבו עוד מהפוסקים ולכן פסקו דעדות דמיושב כשרה בדיעבד וכי האי גוונא עבוד רבנן דמשנו בדוכתי טובא ועיין בהרמב"ם בהלכות סוטה פרק ד' דין י"ג לא יחפור בקרדום בהיכל ויוציא שנאמר אשר יהיה בקרקע המשכן ואם חפר והוציא עפר כשר וכתב מרן כסף משנה שפסק כן לפי שכן משמע בירושלמי עיי"ש מוכח דלולא כן היה הדין נותן שלא לחלק בהכי והיכא דמוכח שאני והכלל שריר ובריר להיכא דלית לן שום הוכחה:

ומה שציין לספרו יעיר אזן ולא הראה מקומו הנה ראיתי שם במערכת האל"ף אות נ"ו (בד"ה והנה) שהביא מה שכתב הרב ארעא דרבנן אות ז' דממה שכתב הרמב"ם דאם תרם שלא מן המוקף מהני בדיעבד מוכח דאיסור דאין תורמין שלא מן המוקף הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הרי בדאורייתא לא שאני לן בין לכתחלה לדיעבד והביא מה שהרב עפרא דארעא השיב על זה דלא אתמר האי כללא אלא בדבר המפורש בכתוב אבל כשאינו מפורש בתורה (כי הא דשלא מן המוקף דמדרשה הוא דאתי) יש חילוק בין לכתחילה וכו' וכתב, על דבריו ולי ההדיוט מה שחילק דכשאינו מפורש מפלגינן אינו מחוור דכל שהוא דאורייתא אין חילוק וכן נראה מדברי התוספות בגיטין סוף דף ג' כמו שיראה המעיין עכ"ל מוכח שדעתו מסכמת לדברי טובים השנים ארעא דרבנן ועפרא דארעא דבדאורייתא אין לחלק ודידיה עדיפא שכתב דגם כשאינו מפורש הדין כן והוכח לחכם מדברי התוספות דגטין וגם ממה שכתב אחרי כן על דברי הרב עפרא דארעא בדין ספירת העומר אם מנה מיושב דיצא מתבאר יפה דנקיט כי האי כללא כמו שיראה הרואה בדב"ק בגופן שלהם וכן מתבאר ממה שכתב ביעיר אזן מערכת הדל"ד אות ט' שהביא מה שתמה הרב יד מלאכי בכללי הדינים סי' שמ"ד במה שפסק מרן ביו"ד סי' קכ"א דין ב' דצריך להגעיל הכלים ואחר כך להטבילן ואם הטביל ואחר כך הגעיל מהני דאמאי הרי שינה מסדר הכתוב בתורה ובדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד והשיב על דבריו דלפי מה שכתבו התוספות במנחות, דף ל"ח סוף ע"א דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב דאף אי כתיב עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה ולא על הסדר לא קשיא מידי אההיא דטבילה דאף דבדאורייתא ליכא לפלוגי בהכי שניא היא משום דאסדר לית לן למימר עיכובא עיי"ש מוכח נמי דנקיט דבדאורייתא אין לחלק:

ובדין קבלת עדות שלא בפני בעל דין דאסור ונחלקו הפוסקים לענין דיעבד והביא מרן הבית יוסף בחשן משפט סי' כ"ח סעיף כ' דהמרדכי בריש הגוזל בתרא כתב בשם ראב"ן דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני בעל דין שמעינן דבלא אונס כשר בדיעבד דאי פסול על ידי אונס נמי מיפסל וכתב מרן דאין זו טענה דהא דאין מקבלין שלא בפני בעל דין מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והם אמרו דהיכא דאיכא אונס מקבלים והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא עכ"ל ועיין לקמן אות כ"ט בשם תשובת הרב מוהרשד"ם בזה) והיא תשובה נצחת לראית הראב"ן ולדעתו צריך לומר דסובר דהא דאין מקבלים שלא בפני בעל דין הוא מן התורה וכמו שהבאתי בקונטריס שדי חמד בריש מערכת הקו"ף שכן דעת הרבה פוסקים עי"ש ולכן שפיר מוכיח דבדיעבד כשר בלא אונס מדמכשרינן לכתחלה על ידי אונס ואם כן מוכח שסובר הראב"ן דבדאורייתא נמי יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד אמנם יש לדחות ולומר שדעת הראב"ן היא דאף מן התורה אסור לקבל שלא בפניו ואפילו בדיעבד לא מהני מן התורה וכן על ידי אונס אין מקבלים לכתחלה מכל מקום רבנן הקלו במקום אונס מטעם הפקר בית דין ומדהקלו לכתחלה במקום אונס מוכיח שפיר דשלא במקום אונס בדיעבד מותר שאם בדיעבד שלא במקום אונס לא מהני לא הוה מהני לכתחלה במקום אונס וכן כתבתי בשדי חמד שם דמתשובות הרמ"א בריש סי' י"ב מוכח דסובר דמן התורה בעינן עדות בפני בעל דין ואף בדיעבד פסול אלא דרבנן הקלו גבי ממון בדיעבד או גבי אלם וכיוצא מטעם הפקר בית דין עי"ש וכן יש לומר בדעת הראב"ן ואין הכרח דסובר בעלמא בדאורייתא לחלק בין לכתחלה לדיעבד:

שוב ראיתי מה שכתב רבינו מוהר"י קולון בשרש קי"ז (בד"ה ועתה רמזו בחידושי אנשי שם על דברי המרדכי דפרק הגוזל הנ"ל) וז"ל ואשר עוד הקשית מדברי ראב"ן שהביא המרדכי בפרק ארבע מיתות לדברי ראב"ן שהביא בפרק הגוזל בתרא לא ידעתי מאי קשיא לך בהא דהכי איתא במרדכי וראב"ן כתב מדמכשר קבלת אונס שלא בפני בעל דין שמעת מינה דבלא אונס בדיעבד כשר דאי פסול על ידי אונס נמי פסול עכ"ל בפרק הגוזל וסברת ראב"ן היא דאף דפשיטא שאפשר לומר שרבנן יעשו מעלה לפסול אף דיעבד אף על גב דמדאורייתא כשר כדאשכחן בפרק ארבע מיתות דף ס' מכל מקום מדחזינן הכא דכשר ע"י אונס שמעינן דלא חשו בו משום פיסול עדות בדיעבד דאי פסלינא ליה בדיעבד שלא בפני בעל דין אם כן הוא הוי כחוכא ואיטלולא שיכשירו דאטו משום אונסו של מלוה יפסידו ללוה להוציא ממנו שלא כדין דשלא כדין חשיב ליה אם כן הוא שהוא פסול בלא אונס ואפילו בדיעבד ואפילו לא יהיה פסול אלא מדרבנן דהא פשיטא דרבנן לא פסלו העדות להפסיד המלוה שלא כדין אי לאו טעמא דרבה חזו ביה שקרוב הדבר לבא לידי עדות שקר אם יקבלו שלא בפני בעל דין שהרי מצינו בכל מקום שיפה כח המלוה מן הלוה כדאמרינן בפרק זה בורר דף ל"א הני מילי דאומר לוה אבל אומר מלוה עבד לוה לאיש מלוה ואם כן משום אונס המלוה לא היו מכשירין כן נראה סברת ראב"ן ועוד שקיל וטרי בזה ותורף דבריו הביא הרב בחידושי אנשי שם שם וז"ל תירץ מוהרי"ק בשרש קי"ז באריכות אבל העיקר הואיל ואמר ריש לקיש מעלה עבוד רבנן לפרש משמע אפילו דיעבד אבל כאן אינו כתיב מעלה אם כן יש ראיה מקבלת אונס שבדיעבד כשר עכ"ל מובן מזה דגם ראב"ן מצי סבר כדעת מרן הב"י דקבלת עדות שלא בפני בעל דין דאסור הוא מדרבנן אלא שהיה סלקא דעתין לומר שהחזיקו דבריהם לפסול העדות אף בדיעבד ולזה הכריח ראב"ן דלא פסלו בדיעבד מדהכשירו לכתחלה גבי אונס ואם כן אינו ענין למאי דאיירינן בה אי בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמובן ועיין לקמן מזה (בדבור המתחיל אמנם לדעתי העניה): ובמאי דקיימא לן דאסור לשמוע דברי בעל דין עד שיב חברו שכתב הרב ארעא דרבנן באות קפ"ג דהרב מוהרד"ך כתב דהוי מדאורייתא ושמדברי הרב מוהריב"ל שכתב דכשר בדיעבד מוכח שהוא מדרבנן והרב עפרא דארעא דחה שאין זו ראיה שהרי מצינו בדין בלילה שהוא מן התורה והרבה פוסקים סוברים שדיניהם דין בדיעבד הנה מרן חיד"א השיב על זה ביעיר אזן במערכת הדל"ת אות י"א דשאני ההיא דסמכי אנוסחת הירושלמי דאם דנו בלילה דיניהם דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת ואם כן לא שמא מתיא להוכיח דבעלמא בדאורייתא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד ועוד הן בה דזה כלל דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד ואם יש איזה מקומות דמשמע איפכא מכל מקום נראה דהוא מזה פסיק ותני דיש לחלק ויש כמה סוגיאות ותוספות בענין זה (הלשון מגומגם קצת) וכבר מפורסם דבקדשים שנה הכתוב לעכב אלמא כשאינו קדשים הוי עיכובא ועוד יש להעיר על הרב עפרא דארעא דהוא הסכים לכלל זה לעיל אות יו"ד בדף קכ"ד ע"ג (על דברי הרב ארעא דרבנן באות ז' בדין אין תורמין שלא מן המוקף) וכו' והביא מה שכתב בברכי יוסף בשם הרבנים מוהריט"ץ ומוהר"א ששון ולחם משנה ומוהראנ"ח (כמו שהבאתי לעיל בד"ה ורבינו) אלו תורף דברי קדשו ומוכח שדעתו נוטה יותר דכלל זה שריר וקיים דבדאורייתא אין לחלק ובספרו שיורי ברכה סוף סי' תס"א כתב שהרב פרי חדש שכתב שם דבדאורייתא אין לחלק וכו' אזיל לשיטתיה שבחלק יו"ד בריש קונטריס אחרון שכתב כן בהשגותיו על הבית הלל וכן כתבו התוספות בגטין דף ג' וסיים אמנם במקומו דקדקתי על הרב פרי חדש ממה שכתב בספרו מים חיים בנימוקיו בברכות עכ"ל:

וכונתו היא על מה שכתב הרב פרי חדש במים חיים בנימוקיו לריש פרק היה קורא דף ט"ו ע"א (מאי טעמא דר' יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזניך ותנא קמא שמע בכל לשון שאתה שומע) שהקשה דילמא תנא קמא דריש השמע לאזניך לכתחילה וכסברת ראב"ע בסמוך ותירץ דבעי הש"ס ליישב אף לרב חסדא דהא דקתני הקורא הוא להודיעך כחו דר' יוסי ולתנא קמא אף לכתחילה לא צריך להשמיע ואם כן שמע במאי מוקים ליה ומשני בכל לשון וכו' אשר מתבאר מזה דניחא ליה להרב פרי חדש לאוקומי קרא אלכתחילה דוקא ולא זו בלבד דלא קשיא ליה אסברת רבי אלעזר בן עזריה דמחלק בהכי אלא אדרבא קשיא ליה לאידך גיסא אהש"ס דנימא דתנא קמא סבר הכי וכל זה היפך שיטתו שבריש קונטריס אחרון זו היא הערתו על הרב פרי חדש כמו שביאר בהגהותיו להלכות סוטה שנדפסו בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ה' אות ג' (בתוך ד"ה ודע וכו' דף ח' ע"ב מדפוס חדש) ולי הדל קשה טפי לכאורה דעין רואה בפרי חדש שם (בד"ה ואיכא) שהקשה אמאי דאמרינן דהא דקתני הקורא הוא להודיעך כחו דר' יוסי דדיעבד נמי לא דליתני קורא להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחילה דכחא דהיתרא עדיף וכו' וכו' ותו דאכתי קשה דלישמעינן כחו דר' יהודה וליכא למיטעי בדרבי יוסי משום דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד לכן נראה דכיון דלא קמה הך מלתא לא דייק בה בגמרא וכן מצאתי בחידושי הרשב"א עכ"ל הרי שכתב דליכא למיטעי בדרבי יוסי משום דבדאורייתא אין לחלק וסותר סברתו בתוך כדי דבור: אמנם לדעתי העניה יתכן ליישב דברי מרן הפרי חדש דאין נסת"ר מחמת"ו ודעתו גם בנימוקיו היא דכל בדאורייתא לא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד אך כבר כתבתי דהיינו דוקא מסתמא אבל אם יש איזו הוכחה מקראי או מהש"ס שפיר יכולים לחלק כן ולכן זיל הכא קא קשיא ליה דמנא ליה לש"ס דתנא קמא לא דריש השמע לאזניך דילמא סבירא ליה השמע לכתחלה כדמשמע ליה לר' אלעזר בן עזריה ועל ר' אלעזר בן עזריה אין להקשות דיש לומר דיש לו איזו הוכחה בקרא לחלק בהכי וכמו שכתב בעצמו לקמיה דסובר כר' מאיר וכו' ואיכא תרי קראי ומוקמינן חד אלכתחלה וחד לדיעבד וכו' כיעיי"ש ואם כן כיון דחזינן דרבי אלעזר בן עזריה סובר דהשמע הוא לכתחלה (מאיזה הכרח שיש לו) לא נפלאת לומר דהכי נמי סובר תנא קמא דמתניתין ומנא ליה לש"ס להחליט דתנא קמא לא דריש כלל השמע לאזניך וזיל הכא קא קשיא ליה דלישמעינן כחו דר' יהודה כדקיימא לן בעלמא כחא דהיתרא עדיף וליכא למיטעי בדרבי יוסי דהא מסתמא כל בדאורייתא לא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד כלל כפי הכלל המסור בידינו וכל שאין לנו הוכחה מדברי רבי יוסי דקאי בשיטת ראב"ע (דדריש השמע לכתחלה) ודאי יש לנו לומר שסובר שהוא אף לדיעבד ומקרוב השגתי ספר לקח טוב לרב גדול בדורנו יצ"ו וראיתי בכלל ה' שמתאמץ להוכיח מכמה מקומות בש"ס דבדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה וכו' ולא פניתי לעיין בכל מה שדבר בקדשו בענין זה אך ראיתי שאחת מראיותיו היא מהא דלרבי אלעזר בן עזריה השמע לאזניך הוא מן התורה וסבירא ליה דבדיעבד יצא עי"ש באות ח' ולפי מה שכתבתי אין מזה הוכחה דשאני הכא דאיכא תרי קראי ומוקמינן חד אלכתחלה וחד אדיעבד ומה שהוכיח שם באות ב' ממה שכתבו התוספות בפסחים ד' י"א אין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה עליו הכתוב כגון קדשים עכ"ל התוספות דאלמא יש דברים בעלמא נמי דמחלקינן בין לכתחלה לדיעבד כבר כתבתי על זה בריש אות זו שחלוקים רבנן בתראי בכונת התוספות הנ"ל ומה שכתב באות י"ב להוכיח מדברי הראב"ן שבמרדכי פרק הגוזל בתרא בדין קבלת עדות שלא בפני בעל דין דמוכרח שסובר דבדאורייתא יש לחלק וכו' עי"ש סיגנון ראיתו כבר כתבתי למעלה (בד"ה ובדין קבלת) שאין הכרח מדבריו עי"ש:

ובברכי יוסף יו"ד סי' ער"ב סק"ה (בד"ה איברא) הביא מה שכתב הרב פנים מאירות דגם בשאר מילי דאורייתא דלאו מידי דקדשים נינהו כל שלא שנה הכתוב אינו אלא לכתחלה דעיכובא מנא לן וכו' וכתב שדבריו קשים דהדבר ברור דהא דאמרינן אי שנה עליו וכו' היינו בקדשים דוקא דהכי אגמרן רחמנא דכל מידי דמעכב שנה הכתוב אבל בשאר מילי דלאו קדשים מסתמא מידי דאורייתא לעיכובא וכן כתבו התוס' בגיטין דף ג' ובמנחות דף ח' כתבו דכיון דמקרא דרשינן מעכב דלא בעינן שנה לעכב אלא בקדשים וכן ראיתי למוהריט"ץ סי' רל"ו ורל"ח דבכולי גמרא ליכא לפלוגי מדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד וכן כתב מוהר"א ששון בסי' צ"ו והרב פני משה בח"א סי' ב' והרב פרי חדש ביו"ד בריש קונטריס אחרון עכ"ל הרי גילה דעתו דנקיט הכי דבדאורייתא אין לחלק והוסיף להביא שכן כתב הרב פני משה והשמיט מה שכתב במקומות הנ"ל דמוהראנ"ח לא פסיקא ליה אך שם בסי' א' אות ב' (בד"ה איברא) הביא מה שכתב בפרי חדש בריש קונטריס אחרון וכתב על דבריו דמאי דפסיק ותני דבדאורייתא ליכא לפלוגי וכו' איכא למיקם טובא ואיברא שכן כתבו התוספות בגטין סוף דף ג' וכן כתבו הרבנים מוהריט"ץ ומוהר"א ששון ולחם משנה ופני משה וכו' אך מוהראנ"ח לא פסיקא ליה ומדברי מרן הבית יוסף בחשן משפט סי' ז' והגהות אשירי ריש סנהדרין משמע דגם בדאורייתא יש חילוק וכן משמע בתוספות זבחים דף ט"ז וכתב שבהגהותיו לסוטה פרק ד' האריך בפרט זה: ומה שרמז להגהותיו לסוטה וכו' כונתו הוא למה שכתב בחיים שאל ח"ב סי' ה' (ששם הובאו הגהותיו על הרמב"ם פרק ד' דסוטה) ועין רואה שם (בד"ה ובזה ניחא) שכתב שכמה דברים דרשו בפרק ב' דסוטה מהכתובים והם לעיכובא וכמו שפסקם הרמב"ם ואף דבקצתם יש ליישב דמהכתוב משמע דהוי לעכב מכל מקום איכא בינייהו דליכא הוכחה לעכב ומוכרח לומר כמו שכתבו התוספות בגיטין דף ג' ע"ב דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וכן כתבו הרבנים פרי חדש וכו' ופני משה וכו' דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד אמנם היינו דוקא בשאר מילי לבר מקדשים דבעינן שנה הכתוב לעכב וכו' אבל בשאר מילי ליכא לפלוגי וכו' והאריך ליישב מה שמצינו במקומות רבים (שהזכיר שם) דמחלקינן בין לכתחלה לדיעבד דטעמא דכולהו הוא משום דהוו מילי דקדשים אבל בשאר מילי לא מפליגינן בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד ושם (בסוף ד"ה ודע דמש"ל) כתב דהרב לשון לימודים רמי ומקשי מכמה דוכתי אהאי כללא ולא יכול יוסף להתיישב לדעת אם יש ליישבם גם מדברי הרב כנסת הגדולה חשן משפט סי' טו"ב הגהות הטור אות י"ג וי"ד נראה דמספקא ליה האי כללא עיי"ש ובארעא דרבנן אות קפ"ג וסיים ובקונטריס כסא דוד דף ק"ד ע"ב בחלקו"ת אשית בין ההיא דאיירי בה הכנסת הגדולה לעלמא אחר זמן רב ראיתי בתחלת ספר מר וקציעה ח"ב בקונטריס סייג לתורה שביזה וזלזל למי שאמר דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד והוכיח מכמה מקומות וכולהו דמייתי מקדשים אינן ראיות דקדשים שאני ושאר דוכתי צריך לראותם ומכל מקום נעלם ממנו דברי הראשונים ואחרונים שהבאתי עכ"ל שוב הביא דברי התוספות בפסחים דף י"א ע"א והבין מדבריהם שגם בשאר מילי דלאו קדשים נינהו איכא מילי דבעינן שנה לעכב ותמה על דבריהם שזה היפך ממה שכתבו במנחות דף ל"ח דלא מסתברא למימר דקפיד קרא אסדר לעכב דמוכח דאחסרון מעשה מיהא מעכב וכתב שהרב הנמק"י קאי בשיטת התוספות דפסחים והעיר על דברי הרב יד מלאכי סי' תרי"ח וגם על מה שכתבו התוספות במנחות דאסדר לא קפיד קרא שקיל וטרי דמסוגיא דריש פרק ארבע מיתות משמע נמי הכי אמנם מסוגיא דסוטה פרק היה נוטל דף י"ט משמע איפכא וכו' וכתב ליישב אלו תורף דב"ק עיי"ש:

הראת לדעת שמכל המקומות שהבאתי אשר דבר בקדשו מרן חיד"א כנז"ל מתבאר יפה שיותר נוטה דעתו לסברת האומרים דכל בדאורייתא לא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד זולת היכא דמוכח בקרא וכיוצא ובכן מה שכתב בברכי יוסף חשן משפט סי' טו"ב שהבאתי למעלה (בד"ה ורבינו) ליישב תמיהת הרב בית חדש אין ישוב זה עולה יפה לדעת כלהו רבוואתא ומר ניהו גופיה דסברי דליכא לפלוגי בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:

ומה שכתב מרן חיד"א במקומות הנ"ל בשם הרבנים מוהר"א ששון ומוהראנ"ח הנה ספר מוהר"א ששון אין אצלי אך ראיתי דב"ק שהביאם הרב גבעות עולם בסי' י"ג (בד"ה עוד הקשה) והם על מה שכתב מרן הבית יוסף בחשן משפט סי' ז' דפיסול האוהב ושונא גמור (לדון) אינו אלא לכתחלה והקשה הרי השונא נפקא מדכתיב ולא אויב לו ואיך אפשר דמדאורייתא מפליגינן בין לכתחילה לדיעבד ולזה הביא הרב גבעות עולם דברי הרב מוהראנ"ח בסי' ב"ן לענין שני תלמידי חכמים ששונאים זה לזה שכתב מרן הבית יוסף דמאי דקיימא לן שאין שניהם יושבים בדין לכתחלה הוא דלית להו למיעבד הכי אבל אם דנו אין דיניהם בטל משום הכי שהקשה דכיון דאליבא דרבנן דין השונא ודין שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה שניהם נלמדים מפסוק אחד איך אפשר שהשונא פסול ואפילו בדיעבד אין דינו דין ושני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה כשרים בדיעבד ואם דנו דיניהם דין והרי בפרק זה בורר נראה שכמו שבדרשת והוא לא אויב לו אין דינו דין הכי נמי בדרשת ולא מבקש רעתו ותירץ דתרוייהו לא אסירי אלא מדרבנן דפשטיה דקרא לאו בהכי מיירי אלא אסמכתא בעלמא וחכמים ראו דבשונא איכא למיחש טפי וכו' ובשני תלמידי חכמים ששונאים זה לזה ליכא למיחש כולי האי ע"כ הרי שדעת שניהם (הרבנים מוהר"א ששון ומוהראנ"ח) שוה בזה דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד והרב גבעות עולם כתב על קושית הרב מוהרא"ש דאפילו תימא דדרשה גמורה היא יש לומר שמרן סובר דאף באיסור תורה יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכמו שצדד כן הרב מוהראנ"ח ואף שהוא לא החליט לומר כן יש לומר שמרן סובר כן באמת וכו' ואני אומר בהורמנותיה דמר כנראה נעלם מעיני קדשו שדעת כמה מרבוואתא קמאי ובתראי דבדאורייתא לא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד ומסתמא יש לנו לייחס כן גם בדעת מרן ומה גם שמדברי מרן הבית יוסף בא"ח סי' ער"ב שאביא להלן איה"ש (בד"ה ואף בקרא) נראה שמסכים לדברי הר"ן והרמב"ן שהביא שם ומוכח מדבריהם דלא אמרינן אלא אי דמותר אף לכתחלה או דאסור אף דיעבד עיי"ש ולכן אין לנו בישוב קושיא הנ"ל אלא מ"ש הרב מוהראנ"ח דאסמכתא בעלמא היא וכו':

וכן כתב הרב אשדות הפסגה בחלק יו"ד סי' ד' בדף ח"י סוף ע"ג בשם הקדמונים דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד והוא שהביא שדעת כל הפוסקים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מדאורייתא זולת הגאון תרומת הדשן סי' ק"כ שכתב שמצא בגליון של התוספות דההיא דרשה דפרק כל שעה אינה אלא אסמכתא וכתב על זה שכבר תמהו על דבריו מההיא דפרק ב' דפסחים שהקשו אי הכי אפילו לכתחלה נמי ומאי קושיא אין הכי נמי דמדאורייתא אפילו לכתחלה נמי דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ורבנן הוא דגזרו אלא ודאי מוכח מהכא דסבירא ליה לתלמודא דאיסור סחורה מדאורייתא הוא ומשום הכי פריך אי הכי לכתחלה נמי ואהא משני אמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכיון דגלי קרא מוקמינן חד לכתחלה וחד לדיעבד עיין בס' בני משה וכו' בני יעקב וכו' שי למורא וכו' כנסת הגדולה וכו' יעו"ש הרי דנקטי בפשיטות דאין לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה