אור ברסלב

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת ג

מערכת ב

סימן א

גילוח הזקן בנדפס מערכה זו אות ע"ה הבאתי מ"ש הריב"ה בטור סי' תקפ"א בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין וכו' לובש שחורים וכו' אבל ישראל לובשים לבנים וכו' ומגלחים זקנם וכו' ותמהתי דהא תגלחת הזקן אסור וכו' עי"ש ולפי מה שהסכים מרן חיד"א בשיורי ברכה סי' קפ"א אות ח' דלהעביר השער ע"י סם המשיר שרי איכא לאוקומי ההיא דירושלמי דמגלחים זקנם היינו ע"י סם המשיר השער ומדברי רבינו הרוקח בהלכות תשובה (בד"ה אכתוב עבירות) מתבאר דכל שאינו בתער מותר שכתב כל מי שרגיל לעבירה בין קלה וכו' להכעיס הוא מומר לדבר אחד או לבוש שעטנז או מגלח זקנו בתער וכו'. ומגלח זקנו בתער עובר כמה לאוין ומעתה אל תשחית עוד ותגדל זקנך ובחקותיהם לא תלכו וכו' עכ"ל הרי שדקדק לכתוב מגלח בתער ואולי כונתו לענין לעבור בלאו אבל איסורא מיהא איכא ומשמעות דב"ק הוא דיש בגילוח הזקן משום לתא דובחקותיהם לא תלכו ואם אמת כן יתכן שגם שלא ע"י תער אינו נכון ומרן החבי"ף בס' חיים ביד סי' א' ד' ט' ע"ב מסכים הולך דבסם מותר והביא בשם הרבנים כבוד חכמים ומנחת אהרן כלל י"ב אות ך' דאינו ראוי להיות ש"ץ דאינו בשלימות דיקנא עלאה וכו' וכתב דאף לדבריהם אין לפסול שו"ב מפני זה עי"ש דב"ק:

וידידי הגאון מוהר"ר יעקב ברוך איזראלזאן אבד"ק קאנדאוו יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל מצאתי את שאהבה נפשי מה שהוקשה לי מכבר על הירושלמי דר"ה והובא בהרא"ש והטור ובביאורי הגר"א בסי' תקפ"א מגלחין זקנם וכעת אוסיף להקשות מזה על הפרמ"ג בסי' תקס"א או"ק א' הוכיח שם דגילוח זקן הוא במספרים ותוכחה מגולה לאותם המגלחים זקנם מלבד כל האיסורים החמורים דרביעי עלייהו עוד הם משחיתים תואר להם ומהירושלמי דנא איפכא תנינא ואף אם נדחוק עצמנו ליישב הקושיא ראשונה כמו שהאריך בעהמ"ח הנ"ל מ"מ קושיא האחרונה אכתי במקומה עומדת ואולי מקומות מקומות יש ודוחק עכ"ד יצ"ו וידידי הגאון מנחם נחום גאלאנטי אבד"ק זאלאטאפאליא יצ"ו כתב לי וז"ל. מה שהביא בשם צ"ץ החדש שאוסר אפילו מספרים שלא כעין תער זכורני שראיתי בס' מעשה רוקח להג' ר' אליעזר מאמשטרדם שהוכיח מכמה מקומות שאיסור גמור הוא אף במספריים שלא כעין תער עכ"ד יצ"ו וס' זה לא ראיתיו מעודי ורב אחד יצ"ו כתב לי לעיין בזה בנזיר ד' מ' ובנוב"ק א"ח סי' י"ד וחת"ס יו"ד סי' שמ"ז: וידידי הרה"ג מוהר"ר שמעון צבי ווייגער יצ"ו אבד"ק קרפויטש על מה שהבאתי בהנדפס דהגירסא בירושלמי ומגלחין שערותיהן כתב לי שכן הובאה גירסא זו בהרשב"ץ ח"א סי' קנ"ז ובאמת מצינו קרא מפורש בירמיה מ"א ויבואו וכו' מגולחי זקן עי"ש ברש"י ורד"ק נראה דלצער חרבן בית גלחו זקנם ואיך נאמר לגלח לשמחת לב ועיין פרי מגדים במשבצות סי' תקס"א עכ"ד יצ"ו ועיין במה שהבאתי בקונטריס הערות לחלקי הכללים סי' צ"ו אות, י"ג גם השגתי ספר דברי מרדכי לידידי הרה"ג מוהר"ר מרדכי לוריא יצ"ו מעיר הקדש צפת וראיתי בסי' ח"י אשר נשא ונתן בדין גילוח הזקן עי"ש דברים נכוחים ובספר זכר נתן להרב מוהר"ר נתן קרונאל בח"ב במערכת הגימ"ל דף צ"ה חידושי דינים בפרט זה:

ובמה שכתבתי בנדפס שנסתפק הרב יד נאמן אס מותר לסרוק במסרק שיש לחוש לתלישת שערות וכו' וכתבתי דמוכח מדברי הפוסקים המדברים בדין אבלות ובדין שבוע שחל ט' באב וכו' דבעלמא פשיטא להו דאין חשש עתה ראיתי שהרב חתם סופר בחלק יו"ד סי' לק"ט (הביא דבריו הרב פתחי תשובה בסי' קכ"א) נשאל ע"ז והאריך שאין שום חשש ושראה רבנן קשישאי דעבדי הכי עי"ש לענין פאת הראש אחר כמה שנים נדפס ספר דברי מרדכי (שהזכרתי למעלה) ועיין שם בסוף סי' ח"י מה שכתב בזה:

אמר המלבה"ד יוסף צבי לעוו יעוין מה שחקר בזה הגאון רע"א זצ"ל בהגהותיו גליון הש"ס על שבועות ב' ע"ב על תוספות ד"ה חייב ע"ש:

סימן ב

גר תושב בנדפס אות ס"ד כתבתי דאף דאין נוהג בזה"ז דין גר תושב ואין דרך הפוסקים טוש"ע להביא מה שאינו נוהג בזה"ז מ"מ לפעמים מביאים דין גר תושב באגב עי"ש ונשמט משם לציין בזה בא"ח סי' ש"ד. ועיין במה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' י"ג אות ו':

ובמה שהבאתי בנדפס אות מ"ד דברי רש"י בכמה מקומות שמפרש גר תושב שאינו עובד ע"ז ואוכל נבלות והוא כסברת ר"מ עיין עוד בפירושו עה"ת בפרשת בהר (כ"ה ל"ה) והחזקת בו גר ותושב:

סימן ג

גזרה לגזרה במה שהבאתי בנדפס מערכה זו אות ב' אם הוא משום ושמרתם את משמרתי ולא משמרת למשמרת עי"ש ועיין בעיקר כללין דעשו משמרת למשמרתי לגאון עוזנו בס' העמק שאלה יצ"ו בפרשת מטות שאלתא קל"ז אות ב' במחלוקת שהמציא בין רבינו השאלתות לרש"י:

ועל מה שכתבתי בנדפס באות א' שנראה מדברי הרב תפארת אדם סי' ט' דמסתמא גזרינן גזרה לגזרה כל שלא אמרו בש"ס בהדיא דלא למיגזר גזרה לגזרה ואני הדל כתבתי דאיפכא מסתברא ומסתמא לית לן למגזר גזרה לגזרה וכו' הנה ראיתי עתה להגאון בכרתי סי' ס"ו סק"ג שכתב ויש מחמירין וכו' על קשר של חלבון גזרה שלא ימצא על קשר של חלמון שאסור דבר תורה והפרי חדש תמה מנין לנו לגזור גזרה לגזרה וכתב על זה בכרתי וזהו בגמרא אבל בחומרא שהחמירו הפוסקים מצינו טובא גזרה לגזרה עכ"ל נראה לפום ריהטא דקמפלגי בהאי סברא דמרן הפרי חדש סובר כדכתיבנא בעניותי (ושמא גרים אשר אשא את שמו וכהנא מסייע) דמסתמא אין לנו לגזור גזרה לגזרה כל שלא נמצא כן בש"ס ואי אשכחן באיזו דוכתא דהחמירו ואסרו משום גזרה לגזרה בעינן למיהדר אטעמא בההוא עניינא והגאון בכרתי סובר כדעת הרב תפארת אדם דכל שלא אמרו בש"ס בהדיא דלא למגזר בההוא עניינא גזרינן שפיר והרב טהרת המים בדף מ"ט אות י"ט הביא דברי הרב הכרתי לכלל מוחלט היה לו להזכיר שאין כן דעת הרב פרי חדש:

ועל מה שכתבתי בנדפס באות ד' דבמילתא דשכיחא וחששא קרובה גזרינן גזרה לגזרה ועתה מצאתי שכתב סברא זו בשו"ת ריב"א (רבינו יואל בן אליעזר אונגאר) שהשגתי מקרוב והוא שבסי' מ"ד כתב להרב השואל וז"ל הקושיא שהביא מבשמים ראש חמורה מאד דמאחר דאין לנו רשות הרבים כלל לא היה לנו לבטל מצות שופר ולולב בשבת מגזרה שמא יעבירנו אמר המחבר הנה בשו"ת ריב"א לא הראה מקום לתשובת הבשמים ראש הלא היא בסי' שנ"ט שנשאל שבכמה איסורי הוצאה בשבת אנו סומכים על שאין לנו עכשיו רשות הרבים דאוריתא מעתה למה לא יתירו בית דין את התקיעה ואת הלולב בשבת שכל עיקר איסורו הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ולפי הנראה הגאון ריב"א לא עיון בגוף התשובה רק במה שכתבו לו בשמו שאם היה רואה גוף דבריו אולי לא היה כותב ליישב דרשויות שבת שאני וכו' ועיין להגאון שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' קי"א בד"ה והנה שח לי מה שפלפל בחקירה זו גם הגאון מוהר"ם שיק בא"ח סי' רצ"ב (בד"ה באמת הרמב"ם) הקשה כן לפי מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' ש"ג סעיף ה' דאין איסור לצאת בתכשיטין הואיל ואין לנו רשות הרבים אם כן יהיה מותר לתקוע וכו' וניחא ליה דהוי דבר שבמנין וכו' שוב נודעתי שהשואל בשו"ת ריב"א הנ"ל מר ניהו ידידי הגאון אבד"ק מ' לודאש יצ"ו ועיין בספרו ילקוט הגרשוני ח"א במערכת ה"ה (ד"ה העברה) ובח"ג במע' השי"ן (ד"ה שמא יעבירנו). נחזור לדברי שו"ת ריב"א הנ"ל) אף דיש לומר שאני רשויות שבת דמצינו בעירובין דף ע"ז דלרב עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולר"י עכ"פ עשו חיזוק כשל תורה ומצינו גם כן במה שהחמירו בריש פרק מי שהחשיך שלא להוליך פחות פחות מארבע אמות משום דילמא אתי לאתויי ארבע אמות וקיימא לן בסי' שמ"ט דהוא הדין בכרמלית אמנם אפשר דזו היא דעת אביי בשבת דף י"א ע"ב כמו שכתבו התוס' שם דדוקא גבי הוצאה אית ליה גזרה לגזרה אבל לרבא קשה ועל כרחין צריך לומר דאין לדחות גזרות חז"ל זו לזו דבמקום דקרוב לבא לידי מכשול כגון פחות אלא דבקל יבא לידי האיסור לכן גזרו אף ברשות דרבנן וכן בשופר ולולב דמתוך שהוא בהול קרוב לבא לידי שכחה וכו' (האריך בדין גזרה דרבה הנ"ל ובמה שהקשה הגאון טורי אבן דלבית שמאי דלית להו מתוך וגם ביום טוב אסור להוציא לצורך מצוה היה לנו לגזור שמא יעבירנו גם כשחל בחול וכו' עי"ש) הרי שכתב הרב הנ"ל דבמקום שהחששא קרובה גזרו גזרה לגזרה וכן ראיתי בשו"ת הרי בשמים תניינא סוף סי' ל"ג שכתב הגאון בשם השיטה מקובצת לביצה ד' ח"י גבי טבילת כלים כיון שצריך להם כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן בהול עליהם וגזור אף על פי שהוא גזרה לגזרה וכתב לי ידידי הגאון אבד"ק ליאדי מח"ס כרם חמד יצ"ו דיש ראיה לזה מהא דאמר רב ביבי בשבת ד' קמ"ט ע"א גזרה שמא ימחוק ולכאורה הא הוי גזרה לגזרה דאף אם ימחוק הוי רק איסורא דרבנן כיון דאינו על מנת לכתוב וכמפורש ברש"י עי"ש אמנם לפי דברי כת"ר הי"ו אתי שפיר דהכא החששא קרובה היא שימחוק לכן גזרינן שפיר גזרה לגזרה עכ"ד יצ"ו: והא דגזרה לגזרה לא גזרינן כתבתי במכתב לחזקיהו בחידושי לפסחים ד' ג"ן ע"א דדוקא בית דין הוא דאין גוזרים על הציבור גזרה לגזרה אבל הציבור בעצמם רשאים להחמיר על עצמם ולאסור עליהם דבר משום גזרה לגזרה ובזה יישבתי מה שהקשה הרב מלאכת שלמה קמחי על מה שכתב רש"י בפסחים ד' ג"ן אמתניתין דמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה שהחמירו על עצמם דילמא אתי למכור גסה וכן כתב רבינו עובדיא שם והרי איסור מכירת גסה הוא משום גזרה ואם כן הוי גזרה לגזרה ולפי האמור אתי שפיר כמובן עתה ראיתי שקושיא זו של כת הקודמים היא רבינו השפתי כהן ביורה דעה סי' קנ"א סק"ד ואשר כתבתי אני הדל ליישב בפשיטות כנז"ל איברא שכעת ראיתי להגאון מוהר"י בלאגזער יצ"ו בספרו פרי יצחק (שנדפס בשנת תרמ"א והוא כשש עשרה שנה אחר שנדפס מכתב לחזקיהו) בסוף סי' כ"ד שהוא בר מזלי שגם הוא כתב ליישב קושית השפתי כהן הנ"ל דהכא לאו דינא הוא אלא מנהג שנהגו להחמיר ומה שייך להקשות דהוי גזרה לגזרה דמה בכך אם החמירו באיזהו מקומן אף בגזרה לגזרה אך כעת קשה בעיני להחליט כלל זה אחרי שרבינו השפתי כהן לא ניחא ליה בזה ומה גם דבספר מלאכת שלמה הביא דברי הגאון מוהר"ש אלגאזי בספר לחם סתרים בחידושיו לעבודה זרה ד' ט"ו שבאר מה שכתבו שם התוספות בד"ה מקום שנהגו שלא למכור משום חשש רביעה שכונתם שלא נטעה לפרש דהוא משום גזרה דקה אטו גסה דאי הכי הוי גזרה לגזרה וכו' עי"ש. גם למרן מוהרד"ף בספר שושנים לדוד בפסחים שם קשיתיה הא דהוי גזרה לגזרה ומדלא אסקו אדעתייהו לחלק בין גזרת בית דין לחומרת המקום מעצמם מוכח דסברי דכיון דהא דלא גזרינן גזרה לגזרה הוא משום דכתב רחמנא ושמרתם את משמרתי ודרשינן ולא משמרת למשמרת גם בני אדם מעצמם בלא גזרת בית דין אינם רשאים להחמיר ולאסור עליהם משום גזרה לגזרה:

וראיתי כלל חדש בספר כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בח"א בחידושיו למסכת ביצה ד' ד' ע"ב בשם הרב מוהר"י אבוהב דכשהאיסור דרבנן הוא איסור מצד עצמו ולא משום משמרת לתורה גזרינן גזרה לגזרה והוא כלל גדול ליישב בו כמה עניינים וכתב הרב יצ"ו שנעלם זה מהרב נחל איתן בפרק חמישי מהלכות יום טוב הלכה ו' ושנדחה בזה מה שכתב בספר באר אברהם במסכת שבת ד' ס' וכן נעלם מהרב חמדת שלמה חלק א"ח סי' ל"א ומהרב פרי מגדים ביורה דעה סי' צ"ח במשבצות סק"ב בד"ה והנה גם בכרם חמד ח"ג ד' י"א ע"ד בהלכות חנוכה כתב ליישב בכלל זה מה שהקשה הגאון מוהרש"ק בספר החיים על דברי מרן המגן אברהם בסי' תרע"ז ס"ק י"א היכי חיישינן לתקלה בדרבנן והא הוי גזרה לגזרה עי"ש: ובמה שכתבתי בנדפס אות ו' אם בדבר שעיקרו מן התורה גזרינן גלג"ז עי"ש בד' ע"ח ע"א הנה בשדי חמד במערכת הכ"ף אות ק"מ סק"א (בד"ה גם הרב) כתבתי דיש להוכיח דגם בדבר שעיקרו מן התורה לא גזרינן גזלג"ז מדאמר רב יוסף בחולין ד' ק"ד ע"א גבי בשר עוף בהעלאה על השלחן וכו' עפ"י שיטת הקדמונים ובשר עוף בחלב חשיב עיקרו מן התורה ועיין עוד בקונטריס זה (פאת השדי) במערכת האל"ף אות קכ"ד ס"ק א' (בד"ה וראיתי עוד):

סימן ד

גזרות מדעתינו דאין לנו לגזור הבאתי בנדפס מערכה זו אות י"א מ"ש הרב המגיה בשו"ת בית שלמה לחלק בין היכא דע"י הגזרה רוצים לבטל מצות עשה בשוא"ת להיכא שאין בדבר שום ביטול מ"ע עי"ש בד' ע"ח (בד"ה וזאת להודיע) וממ"ש מרן בב"י סי' תס"ב (בד"ה ומ"ש רבינו לחלק עמ"ש הכלבו שנהגו שלא לעשות מצה עשירה בב' ימים הראשונים דילמא אתי לאיחלופי לאכלה בחובה) ואין טעם למנהג ההוא לאסור ולגזור גזרה בדבר שלא מצינו שחששו בו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים ע"כ מוכח דאף בדבר שאין בו משום עקירת דבר תורה או דברי סופרים בשוא"ת ג"כ אין דעתו נוחה בזה. ובעיקר כללין עיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות סי' פ"ט אות י"ב ובשדי חמד חלק אסיפת דינים ריש מערכת ראש השנה הבאתי (בד"ה ורואה אנכי) דברי הרב עיקרי הד"ט שכתב איזה חילוקים בכלל זה בדין שתיית קאווע או טיי עם סוקער קודם התפלה:

סימן ה

גזל כתבתי בנדפס מערכה זו אות ל"ו דגם למיקט או לשלם יפה ממנו אסור כמו בגנבה עי"ש בשם הגאון העמק שאלה יצ"ו ונדפסה שם הגהה מהמביא לבית הדפוס יצ"ו וכתב שבספרו אות תתס"א הוכיח שמותר על מנת למיקט ושרש"י בתענית כ"ב מדייק בלישנא בד"ה אמרי ליה וכו' אם יחשדם כגזלנין וכו' עכ"ד ובספר כנסת הגדולה החדש במחברת שלישית צד ג"ן אות י"א השיג רב אחד יצ"ו על מה שכתב דעל מנת למיקט בגזל שרי דהא הטעם דאסור גנבה על מנת למיקט הוא כדי שלא ירגיל בכך ומה לי גנבה ומה לי גזלה ומה שכתב שמותר לגזול שדה על מנת להשביחה ולהחזירה משובחת ולמד כן מההיא דאיוב בבבא בתרא ד' ט"ז דדרש רבא על פסוק ברכת אובד וכו' שאיוב היה גוזל שדה יתומים ומשביחה אין מביאין ראיה מדברי אגדה ושפיר לנו לומר דגם לגזול על מנת למיקט אסור שתורתינו הקדושה אוסרת לבלי לצער אחרים אף אם יבא הדבר טובה רבה לנגזל ובהגהה שם השיב על דברי הרב הסופר וז"ל הדין הזה שהוצאתיו מפלפולי הוא אמת לדעתי וגם הג"ר נציב מוואלזין יחי' עוררני על זה ועיין תענית כ"ב וברש"י שם עכ"ד ודברי הרב המשיג יצ"ו נראין ואין שום הכרח לזה מדברי רש"י בתענית גם מה שכתב שהגאון מוואלזין יצ"ו עוררהו על זה איני מבין כונתו ובדבריו שבהעמק שאלה שהבאתי בנדפס מפורש דסובר דאסור וכן הוא העיקר לדינא:

ומה שכתב שהוציא דין זה מכח פלפולו הוא מה שהוקשה לו ההיא דאיוב שהיה גוזל שדה יתומים וכו' ולא זו הדרך להוציא דין מכח קושיא כזו ושערי תירוצים לא ננעלו ומלבד מה שכתב בזה בהעמק שאלה שם עיין לגאון עזנו מר קשישא גדול הנאמר באברהם בספר ברך את אברהם יצ"ו בריש פרשת בראשית ד' א' ע"ג ובספרו אברהם את ידו בדרוש שלישי לתשובה אשר אסף איש טהור כמה תירוצים שנאמרו בזה מפי סופרים וספרים בפנים שונים ואין גם אחד אשר יאמר כי הוא זה לחלק בין גנבה לגזל והרי הוא כמבואר דלא סבירא להו לחלק בהכי וכמה שהקשה שם אההיא אגדה דבסנהדרין פרק ד' דף ט"ל דאמר ליה שר לרבן גמליאל אלקיכם גנב הוא וכו' דכתיב ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר וכו' והשיבו רבן גמליאל ולא יפה לו שהביא לו שפחה לשמשו וכו' דהא גם על מנת לשלם יפה ממנו אסור וכו' עיין בס' ילקוט הגרשוני להגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו במערכת הגימ"ל ד' י"ט (ד"ה גנבה) תירוץ נכון לזה אלא שיש להעיר עליו דקושיא זו שהביאה בשם חריף אחד כבר קדמו ביפה תואר לבראשית רבה פרק טוב סי' י"א כדכתב בשמו בברך את אברהם שם וכנראה שאין בידם ספר יפה תואר (כמוני היום) ובקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' פ"ט אות ד' הבאתי אם יש לחלק בין גנבה לגזל ועל הקושיא מההיא דאיוב עיין לעיל במערכת האל"ף אות ק"ד מה שהבאתי בד"ה עוד כתב לי הרב):

והנה בנדפס הבאתי בשם רבינו בספר החינוך בסי' דר"ך דהא דדרשינן דאסור לגנוב אפילו למיקט וכו' הוא מדאורייתא ומזה תמיה לי על מה שראיתי בספר אברהם את ידו שם בדף ז' ע"א (ד"ה וראיתי) שכתב בשם הרב קהלת יעקב פארדו דגנבה על מנת לצערו אין איסורו מדאורייתא והרב המחבר יצ"ו תמה עליו דהרבנים הלבוש בחשן משפט ריש סי' שמ"ח והרב עין יהוסף לבבא מציעא ד' ס"א הבינו שהוא מדאורייתא והיא דרשה דתורת כהנים בפרשת קדושים שוב כתב דלשון מרן בשלחן ערוך ריש סי' שמ"ח כדי שלא ירגיל עצמו בכך מורה כאילו אין בדבר מדאורייתא וציין עיין בספר נר מצוה ח"א סי' י"א אות ע' ד' קפ"ט ע"א ואין מצוי אצלי לראות דב"ק והוא חידוש שנעלם מעיני העדה דבידי הרב החינוך שאיסור זה הוא מדאורייתא וגם לשון מרן אינו מורה בהיפך מזה דשפיר יש לומר דטעמא דקרא הוא כדי שלא ירגיל עצמו בכך. וכתב עוד בספר אברהם את ידו שם דהרב עיון יעקב בבבא מציעא ד' ס"א הקשה דאם לשלם תשלומי כפל שעושה להנאתו אסור כל שכן על מנת למיקט שהוא לצערו לפי שעה בלתי תועלת דאסור ובשם מרן חיד"א בספר מראית העין שם תירץ דקמשמע לן דאף שעושה לטובתו שיזהר בשמירת ממונו אסור וששוב הביא בשם הריטב"א שאם עושה כדי להוציא דינו לאור שרי ואין אצלי ספר מראית העין אמנם כיונה דעתו לדברי רבינו בשאלתות פרשת נח שאלתא ד' ברם צריך וכו' אי קא חזי ליה דלא מיזדהר בממוניה ואמר אגביה מניה והדר אהדרה ניהליה כי היכי דלא ליפשע בממוניה מאי מי אמרינן כיון דלהנאתיה דנגזל הוא דעביד שפיר דמי או דילמא כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא אסור תא שמע לא תגנובו על מנת למיקט לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי וכו' עי"ש הנה מפורש בדברי רבינו השאלתות שאף אם עושה להנאתו שיזהר לשמור נכסיו אסור ונראה ממה שכתוב בספר החסידים סי' תקפ"ה דאף דאסור לגנוב גם אם עושה כדי שישמור ממונו מכל מקום אם הוא בענין שאם לא יגנוב ממנו יאבד כל ממונו בענין רע ויצא נקי מנכסיו שפיר דמי כדי לכלכל שיבתו ולא יצטרך לבריות עיין שם הדברים:

ואם מותר לגזול או לגנוב דבר כדי להציל עצמו מידי סכנה כדאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש עיין במה שכתבתי בשדי חמד מערכת האל"ף אות ט"ז ובקונטריס זה במערכת האל"ף אות י"ט:

ואם יש חשש גזל אם נוטל אדם מחברו שלא מדעתו דבר שאין הבעלים מקפידים עליו או מחמת קירוב דעתם עם הנוטל או מפני שהדבר מועט שאין דרך כל אדם להקפיד האריך מרן המחנה אפרים בהלכות גזלה סי' ב' להוכיח מכמה מקומות שאם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד אצל שום אדם אין בזה חשש גזל כלל אבל אם הוא דבר שדרך בני אדם להקפיד אצל אחרים ורק לגבי איש (או אנשים) פרטי אינו מקפיד משמע מדברי התוספות בפרק אלו מציאות ד' כ"ב (בסוף ד"ה מר זוטרא) שיש חשש גזל בכי האי גוונא ועי"ש מה שכתב בשם רבינו מוהרימ"ט בח"א סי' ק"ן במה שהוכיח מדברי הרמב"ם בחמישי מהלכות אישות קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד וכו' ומה שהשיב על דבריו וחידוש הוא שלא הזכיר דברי מרן בשלחן ערוך ריש סי' שנ"ט ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שניו ואף זה אוסר בירושלמי ממדת חסידות גם הרב חיים מדבר בתשובותיו לחשן משפט בסי' י"ז שהוכיח מכמה מקומות דכל שידוע שאין הבעל הבית מקפיד אין בו משום גזל לא הזכיר דברי מרן הנ"ל אך בספר אמר שמואל לרב גדול משאלוניקי הביא (בעניינים נפרדים שאחר התשובות בדף קכ"ז סי' ל"ח) גם דברי מרן הנ"ל עי"ש דב"ק:

ואם יש חשש גזל בדברי תורה כלומר להעתיק איזה פירוש שביד חברו שלא מדעתו הנה בתשובות הרי"ף סי' קל"ג כתב אחד מן התלמידים גנב ספר פירושין לחברו וכשתבעו ממנו נשבע שלא יחזירנו לו עד שיעתיק אותם ויש מי שהורה שמותר לגנבם. תשובה הגונב והמורה עשו שלא כדין שמה שהורה שמותר לעשות כן משום שמתלמד דברי תורה שהוא מצוה טעה משום שאמרו לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה שהקדוש ברוך הוא שונאה הילכך הורה (הוה) ליה זה בהוראתו חוטא ומחטיא והגונב יש עליו שלשה לאוין א) משום גונב ב) משום שנשבע שלא יחזיר אותם והו"ל על דברי תורה נשבע שהיא גזלה ג) משום גזל דהוי גוזל שלא מדעת ואף על פי שהגזלה בכלל הגנבה היא אלא שנסתר בלקיחתן משום שנאמר אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עליו כגנב ואם אסור בשלו כל שכן בשל אחרים ואף אותה מצוה שנתכוון לה לא עלתה בידו כמו שאמרו לולב הגזול והיבש שלא עלתה בידו מצותו עכ"ל וידידי הגאון מוהר"ר יוסף קרעצמער אבד"ק באחמיט יצ"ו כתב לי וז"ל בשו"ת הרי"ף סי' קל"ג וכו' לכאורה צריך עיון גדול מדברי התוספתא פרק ז' דבבא קמא הלכה ג' ד"ה המתגנב מאחד חבר וכו' ויעו"ש בהגר"א ובמרדכי סוף פרק המפקיד סי' רצ"ג שמביא המדרש משלי אקרא דלא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן ויעויין שפתי כהן ח"מ סי' רצ"ב ס"ק ל"ה עכ"ד יצ"ו:

אמר המחבר נראה דיתכן לומר שהרי"ף מפרש התוספתא כדמתרגם לה הגאון חקרי לב דהנה סיום דברי התוספתא הוא סוף שמתמנה פרנס על הציבור וכו' ותמה הגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב ד' ק"ב אות מ"ג דביבמות ד' צ"ה ר' יוחנן איקפד על ר' אלעזר שאמרה משמיה דנפשיה ולא משמו ותנן אומר דבר בשם אומרו וכו' ואיך יזכה שיהיה לו שכר שיתמנה פרנס מצינו חוטא נשכר לכן כתב שפירוש התוספתא שהיו נוהגים ללמוד ולסדר בקול רם כדאיתא בעירובין וזה שהיה גורס משניות שלמדו רבו וזה היה מתגנב כדי ללמוד על דרך שאמרו בסוף הוריות והולך ושונה פרקי וחשיב גנב דקמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן וקפדי בהו טובא זה נראה לי פירוש התוספתא אלא שהמרדכי בפרק המפקיד הביא בשם מדרש משלי וגריס גונב דת ומעתיקן והרב שפתי כהן בסי' רצ"ב ס"ק ל"ה הביא הך תוספתא וקצת קשה שלא נרגש מזה כלום ונקיט לה כפשטה וכו' והביא שם עובדא באחד שהדפיס ספר והיו חוששים שגנב מרבו והדפיסו על שמו אם יתברר שכן הוא מה דינו אם מחייבים אותו שידפיס בדף אחרון לאמר שהם חידושי רבו או לא דמי לגזל ממון דבעי השבה וכו' והעלה דהיה חייב נידוי (ובמקום שיש רשות על זה מהשררה יר"ה) כדמוכח בבכורות ד' ל"א ע"ב בעובדא דסריסיה דרב ששת דלא אמר שינוייא דרב ששת משמיה ואיקפד רב ששת ואמר מאן דעקציה ליעקצי' עקרבא אלמא בר נידוי הוא ואף דליתיה בכ"ד דברים יש לומר דהוי בכלל מבזה תלמיד חכם ואף דר' יוחנן ביבמות ד' צ"ו לא נדה על זה יש לומר דבידו למחול כמו שכתב הרמב"ם שבזה היו משתבחים החכמים ומסוגיא הנ"ל מוכח דחיוב זה איתיה גם לאחר מיתה ואם אירע כן אחר מיתה ליכא מאן דמחיל ליה ומצינו דנידו על דלא אתי לפרקיה דגרע מזה כדאיתא בקדושין זיל צנעינהו שוב כתב דבההיא דרב ששת שנידהו היינו משום דרב אידי סריסיה הכחישו שלא למדו ממנו אבל אם מודה שהוא של רבו כיון שלא הפסיד לרבו אינו חייב נידוי והיינו טעמא דרבי יוחנן לא נדה על זה ואם כן בנדון עובדא הנ"ל אם יכתוב בסוף הספר שהם של רבו יפטר מהנידוי אלו תוד"ק ולפי מה שפירש הגאון בכונת התוספתא נראה דלא קשיא מה שהקשה ידידי הרב הנ"ל יצ"ו על תשובת הרי"ף מהתוספתא כמובן ואומר אני שאם הגאון חקרי לב היה רואה תשובת הרי"ף הלזו היה מכריח פירושו לדעת הרי"ף:

ומי שהניח חידושי תורה בכתיבה אם מותר להעתיק מהם ולהדפיסם שלא ברשות היורשים (ובאופן שעל פי חוקי הממשלה מותר לעשות זאת מה דינו עפ"י התורה) או יש בזה משום גזל נשאל על זה ידידי הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ע"ה וכתב בשם השואל מר ניהו ידידי הגאון אבד"ק ערלויא יצ"ו שזכות ההדפסה חשיבא טובת הנאה ואינה בירושה כמבואר בהרמ"א בסי' רע"ו וכשהדבר ביד היורשים אם זכו היורשים כתב בקצות החשן שהוא מחלוקת בין השל"ה והשפתי כהן והכא שהכתבים ביד היורשים תליא בפלוגתא והשיבו ולבבי לא כן ידמה דהרי הכתבים הם ממש של היורשים ואם רוצה אחר להעתיקם יכולים למחות בידו לכן אין הספק רק אם העתיק הכתבים שלא בידיעת היורשים או בחיי המחבר אם מותר להדפיסם ובזה לכאורה לא אדע הפרש בין אם שמע בעל פה חידושי תורה או ראה בכתב והגע עצמך הרי ששמע מאחד חידושי תורה או שלמד אצלו וכי אין מותר ללמד לאחרים ולפרסם הפירושים בשם אומרו ואף לאלפי אלפים תלמידים המקשיבים לקולו ולמה אם ראה בכתבים לא יוכל לפרסם בשם אומרו למען שמעתתיה יבדרן בעלמא אך יש לחלק דכששמע ממנו בעל פה אם לא אמר לו בבל יאמר הרי לא הקפיד אם יאמר לאחר ואם אמר לו בבל יאמר ודאי אסור לומר לאחרים דתורה דיליה היא ויכול לומר לך רציתי להגיד אבל בלא אמר שלא יאמר מותר ללמוד לאחרים אדרבה עושה מצוה בזה משא"כ כשיש לו כתבים הנה אם העתיק ברשות המחבר והמחבר לא אמר לו שמקפיד שלא יראה לאחרים ודאי מסכים שילמד עם אחרים והוא הדין שמותר להדפיס אך כשהעתיק שלא בידיעת המחבר או היורשים יש להסתפק ומדברי רמ"א סוף סי' רצ"ב דבמפקיד אצל ת"ח ספרים מותר לקרות ולהעתיק ממנו דאדעתא דהכי הפקידו אצלו וכתב השפתי כהן שם דהא דאמר במרדכי ושמא הטעם משום דאיתא במדרש לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב דברי תורה ומעתיקן ובתוספתא בשביעי דבבא קמא המתגנב מאחר ושונה פרקו זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו סוף שמתמנה פרנס על הצבור ולא אדע למה העתיק השפתי כהן התוספתא דזה לא מיירי שגונב ומעתיק ספרים רק שלומד בפני עצמו ולא עם חברו ומה זה ענין לדברי המדרש ושמא משמע לשפתי כהן דגם תוספתא מיירי כהך דהמדרש וכתב השפתי כהן דהמרדכי תרתי קאמר דבקורא בספרים ודאי אדעתא דהכי נתנו לו אך להעתיק ודאי לא הפקיד אדעתא דהכי ומסתמא מקפיד מותר להעתיק משום לא יבוזו וכו' כעין שכתב בתשובת הרא"ש שבהרמ"א שם דבמקום ביטול תורה יכולין לכוף לאחד להשאיל ספרו ללמוד מהם ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקל הספר הרי להדיא דמותר להעתיק מספרים של חבירו וללמד לאחרים ולכאורה הוא הדין מכתבים של חבירו מותר להעתיק ולהדפיסם אך יש לחלק דשם להעתיק מספרים הנדפסים אין לו היזק והוי זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום מה שאין כן להעתיק מכתבים שלו או של אביו ודאי יכול למחות וגם ההדפסה יכול למחות דכיון דאביו הניח לו דברי תורה ומצוה להדפיסם יכול לומר אנא בעינא למעבד מצוה ואם הוא זכות ממון כל שכן שיכול למחות שיאמר זה זכות הכתבים ושבח הכתבים ויורש יורש שבח נכסים כדאמרינן בבא בתרא דבבכור פליגי אם יורש שבח אבל יורש ודאי יש לו שבח ושקיל וטרי בדין אם יש ירושה וחזקה במצות:

שוב חזר לגוף הדין וכתב דנראה דאף אם הרשה המחבר בחייו להעתיק מקצת מהכתבים מכל מקום אסור להדפיסן בלי רשות היורשים דאיכא אומדנא שהמחבר לא הרשה להעתיק רק לצורך עצמו שילמוד מהם אבל לא שיפיצם על פני תבל דמדרך העולם שיורשיו ידפיסו ויוציאו לאור ואם אחר ידפיס אזי לא יוכלו יורשיו להדפיס ולהוציא הוצאות אולי ידפיס אחר אחר כך בטרם שימכרו יורשים הספרים וגם אולי ידפיס אחר מקצת וישמיט מהכתבים לכן איכא אומדנא וכל שכן אם הספר והכתבים שוים ממון כמו שטרות שיורשים והוא הדין כתבים ובודאי אסור לאחר להעתיק הכתבים ולהדפיסם שלא ברשות היורשים אך אם כבר הדפיס המחבר ספרו הנה כל זמן שלא מכר ספריו ודאי אסור לאחר להדפיס פעם שנית להפסיד להמחבר או ליורשיו אולם אם כבר מכר ספריו בזה יש לעיין דהרי המחבר הוציא לאור חוות דעתו ומכר ספריו ורשות ביד כל אדם ללמוד וללמד ואם כלה ספריו למה לא יוכל אחר לזכות בני דורו ולהדפיס ולמכור בזול ועזרא תקן לישראל שיהיו מושיבין סופר בצד סופר כדאמרינן בבבא בתרא דף כ"ב ואיך נחתום בעד הספרים: וראיתי להגאון מלבוב בשואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' מ"ד שהאריך בזה ופשיטא ליה דאסור להדפיס אף בלי הסכמה וח"ר אף שמכר ספריו ומה שלוקחים הסכמה וגוזרים שלא ידפיסו עד משך שנים הוא להתיר להדפיס אחר כלות הזמן אבל בלי הסכמה וגזרה אסור להדפיס ויש לו זכות עולמית ואחר מחכת"ה איני רואה ראיה לזה דאף שהתורה דיליה מכל מקום כיון שנתן ללמוד או מכר ספריו ודאי בעין יפה נתן כדאמרינן בנדרים משה רבינו נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך ומהאי טעמא לוקחין הסכמה וגוזרים שלא ידפיסו כמתכנתו עד משך שנים ומה שכתב דאם מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות כמתכנתו בלי רשותו ולא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלהם דזה אינו דהתורה אמרה מה אני בחנם אף אתם בחנם ואין התורה קורדם לחתוך בה וגם בכלי מלאכות אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם לא אדע איסור שאחר לא יעשה כמתכנתו ואף דפירושי דברי סופרים מותר ליטול שכר כמבואר ברמ"א סי' רמ"ו גם כן רק שכר בטלה אבל שיקח עבור זכותו מבלי טורח מי התיר ואף אם נאמר שמותר אבל לאסור להדפיס עד שישלם עבור הזכות מי הוא האוסר והתורה נמשלה למים לשאוב בלי תשלומין ומה שהביא ראיה מצל"ח ד' זאלקאווא שנדפס שם שלקחו רשיון מבן הגאון המחבר ליתרא דמלתא עשו כן והרי כל ספרי הגאון מליסא נדפסו הרבה פעמים ונמכרים בזול ולא נדפס רשיון מזרעו ואלו היה מהצורך ליקח רשיון היה נמכרים ביוקר על כן צריך עיון בהוראתו בזה עכ"ד יצ"ו ובהסכמת הרה"ג מוהר"א רעויטינבערג אבד"ק זאוויחוואסט על ספר קיצור שלחן ערוך הוצאה חדשה שעם ספר מסגרת השלחן האריך קצת בזה ולפי שהספר הזה נדפס וחזר ונדפס ומצוי לרוב לא נטפלתי להעתיק דב"ק:

ואם אומר דבר הכתוב בספר או ששמע ואינו מזכיר שם האומר או הכותב הוי גזל וגרע מגזלת ממון עיין במה שציינתי לעיל במערכת האל"ף אות קמ"ג:

סימן ו

גוי עכומ"ז בעניינים רבים נאמרו בש"ס ופוסקים חילוקי דינים בין ישראל לעכומ"ז ובנדפס במערכה זו אות ה"ן רשמתי בכמה פרטים ופה ארשום בס"ד מה שנתחדש אחרי כן וזהו:

א) לענין אם יש בגוי עכומ"ז דין אסמכתא לא קניא הבאתי בנדפס במערכה זו אות ה"ן ס"ק י"ז מחלוקת הפוסקים בזה וכתבתי שנראה שדעת רוב הפוסקים שגם בנכרי יש דין אסמכתא עי"ש עתה ראיתי שכן כתב הגאון נודע ביהודה במהדורא קמא בחלק חשן משפט סי' ל"ד והביא דבריו הרב פתחי תשובה בחשן משפט ריש סי' ק"ז דקיימא לן כדעת רוב הפוסקים שגם בנכרי אסמכתא לא קניא:

ב) במה שהבאתי בנדפס בס"ק מ"ו אם נאמרו השיעורין לבני נח ראותי בספר חדש דשקיל וטרי בזה והקשה קושיא חמורה על הגאון צל"ח בחידושיו לפסחים דף ע"ג ע"א (בד"ה שחטו שלא לאוכליו מה תקן וכו' עי"ש קרוב לסופו) שכתב שאף שבלי ספק ישראל אסור ליתן קדשים לבן נח היינו שהישראל אסור ליהנות אבל אין האיסור על הבן נח שלא יאכל קדשים רק בפסח דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ולא כתיב לא יאכיל לבן נכר ממנו (שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר) אלא כתיב בן נכר לא יאכל אם כן את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזה בלי ספק טעם הרמב"ם בתשיעי מקרבן פסח הלכה ז' שפסק שהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בלא תעשה ואינו לוקה רק מרדות ונדחק מרן כסף משנה בזה ולי פשוט שמה שכתב הרמב"ם שעובר בלא תעשה היינו לפני עור לא תתן מכשול כמושיט אבר מן החי לבן נח אבל גוף האזהרה בן נכר לא יאכל להבן נכר מזהיר ובן נכר היינו אינו יהודי או ישראל מומר והא דלא חשבינן בשבע מצות בן נכר לא יאכל בו היינו מפני שאינה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שפסח נוהג עכ"ל והקשה בספר הנ"ל דאם כן למה הצריך הרמב"ם כזית (שהרי כתב המאכיל כזית מהקרבן פסח וכו') הלא לא ניתנו שיעורין לבני נח וכיון שהאזהרה היא להבן נכר עצמו הרי הוא באזהרה על כל שהו והיא תמיהה רבתי לשיטת הגאון צל"ח ומלבד קושיא זו עוד קשה לדברי הגאון צל"ח שהרי הרמב"ם מנה מצוה זו במנין המצות (שבספר היד), במצות לא תעשה סי' קכ"ח וז"ל שלא להאכיל בשר הפסח ישראל שנהפך לעכומ"ז שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו כלומר ישראל שנלוה לבני נכר ועובד כוכבים ומזלות כמותם לא יאכל בו ואם איתא דלאו הזה הוא אזהרה לבן נכר עצמו אם כן איך נמנה מכלל התרי"ג מצות הנאמרות לישראל:

ועוד דאף אם נאמר דשייכה מצוה זו למנותה בכלל התרי"ג מצות קשה שהיה לו להרמב"ם במנין המצות הנ"ל לכתוב שלא יאכל בשר הפסח ישראל שנהפך לעכו"ם וכו' ולא לכתוב שלא להאכיל וכו' שהרי אין אזהרה זו להמאכיל (כי אם אזהרתו היא מלאו שבכללות לפני עור לא תתן מכשול) לפי דברי הגאון ואם כן היה לו לכתוב שלא יאכל וכו' כמו שכתב שם גבי ערל בסי' קכ"ז שלא יאכל הערל בשר פסח שנאמר כל ערל לא יאכל בו אבל מדכתב שלא להאכיל וכו' מוכח ודאי שהאזהרה היא על המאכיל וכן הוא לשון רבינו החינוך בפרשת בא סי' י"ג שלא להאכיל מן הפסח לישראל מומר לעכו"ם שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו ובא הפירוש עליו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וכן תרגם אונקלוס עכ"ל ובערל כתב שם בסי' י"ז שלא יאכל הערל מהפסח שנאמר וכל ערל לא ואכל בו והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה ואין צריך לומר עבריין לערלות עכ"ל הרי שדקדקו בלשונם הטהור וכתבו בערל שלא יאכל ובבן נכר שלא להאכיל מוכח ודאי דהמאכיל עצמו מוזהר בלאו זה ואם כן ודאי שגם מה שכתב בספר היד בהלכות קרבן פסח דהמאכיל עובר וכו' כונתו שעובר על לא תעשה זו ולא על לא תעשה דולפני עור (כדמשמע ליה להגאון):

הן אמת דלשון רבינו בספר המצות במצות לא תעשה סי' קכ"ח מורה כדמתרגם הגאון צל"ח שאזהרה זו היא להבן נכר עצמו שהרי כתב מצוה קכ"ח שהזהירנו מאכול הפסח ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים והוא אמרו יתעלה כל בן נכר לא יאכל בו ואמר המתרגם כל בר ישראל דישתמד ולשון מכילתא כל בן נכר זה ישראל מומר לעבודת כוכבים עכ"ל הרי שאמר אזהרה זו בלשון שלא יאכל ולא בלשון שלא להאכיל אמנם נראה שטעות הדפוס הוא וצריך להיות שהזהירנו מהאכיל וכו' כמו שהוא הלשון בספר היד שהרי במצוה קכ"ז שם כתב שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אמרו יתעלה וכל ערל לא יאכל בו וערל שאכל לוקה עכ"ל ובודאי שטעות הדפוס הוא וצריך להיות שהזהירנו מאכול פסח הערל שהאזהרה היא להערל עצמו שהוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה או שהוא עבריין למילה שאינו מל משום צער המילה וכשם שנפל טעות בסי' קכ"ז וצריך להיות מאכול במקום מהאכיל כן נפל טעות בהיפך מזה בסו' קכ"ח וצריך להיות שהזהירנו מהאכיל וכו' במקום מלאכול וכמו שכתב במצוה קכ"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' שהיא אזהרה להמאכיל:

ומצאתי שכבר עמד הרב מצות השם בפרשת בא על דברי הגאון צל"ח בשתי תמיהות הנ"ל א) למה הצריך הרמב"ם כזית והרי לא נאמרו שיעורין לבני נח ב) מדמנה הרמב"ם מצוה זו במנין התרי"ג מצות ואם היא אזהרה להבן נכר לא היתה ראויה למנין התרי"ג שנאמרו לישראל מאחר שהיא מיוחדת להבן נכר ולא לישראל כלל לפי דברי הגאון צל"ח אלא ודאי מוכח מזה דהאזהרה היא להמאכיל כמשמעות לשון הרמב"ם שכתב שעובר בלא תעשה (ולא פירש איזה לא תעשה הוא) דהיינו לא תעשה האמור בענין קרבן פסח ועוד דמה שיישב הגאון צל"ח לשיטתו מה שלא נמנית אזהרה זו לבני נח בכלל מצות דידהו מפני שאינה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שהפסח נוהג תמיה לי איך נתקררה דעת הגאון בזה דנהי דישוב זה יספיק למה שמנו חכמים שבע מצות ולא שמונה דנאמר שלפי שאין לה דמיון להשבע שנוהגות בתדירות לא כלל זה בהדייהו אבל אם באמת הבן נכר עצמו מוזהר על זה היה לו להרמב"ם לכתוב דין זה מפורש דבן נכר שאוכל מן הפסח חייב שנאמר כל בן נכר לא יאכל בו וממילא ידעינן דישראל המאכילו עובר בלפני עור לא תתן מכשול כמו שבאבר מן החי שהוא אחת משבע מצות כתב בתשיעי מהלכות מלכים דין יו"ד שבן נח חייב עליו ולא כתב דהמושיטו עובר בלפני עור או לכל הפחות היה לו לרבינו לכתוב כאן מפורש שעובר המאכיל בלאו דלפני עור כי היכי דנשמע מזה דהבן נכר עצמו עובר בלאו דלא יאכל בו ועוד עיקר הטעם שכתב הגאון על מה שלא נמנית אזהרה זו בהדי שבע מצות בני נח משום שאינה נוהגת אלא פעם אחת בשנה וכו' בהורמנותיה דמר אינו טעם לשבח שהרי גבי ישראל למנין התרי"ג מצות יש כמה מצות שאין נוהגות כי אם פעם בשנה ומהן פעם ביובל ונמנות לישראל בכלל התרי"ג ולמה לא נמנה לבן נח גם את זו ויהיו שמנה כיון שמוזהר על זה והרי היא ככל מצותיו אף שאין כולן בדמיון אחד מה בכך הרי אנחנו מונים לישראל תרי"ג אף שאין כולן בדמיון אחד:

והנה בספר הנ"ל כתב ליישב קושיתו הנ"ל וז"ל ונראה דבר חדש שאיסור אכילת פסח נשתנה מכל איסורי בני נח להיות צריך בו שיעור לבן נח כמו לישראל לפי שיסוד איסור אכילת פסח לבן נח הוא יחודו ויעודו לישראל והיות בלתי נכון ליגע בדבר המיוחד ונועד לזולתו ועיין שמות רבה פרשה י"ט ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח זה שאמר הכתוב לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר וכו' וכיון שבאו לצאת וגזר עליהם הקב"ה לעשות פסח באו המצריים לאכול עמהם אמרו להם וכו' ובשמחתו לא יתערב זר עכ"ל ולכן אין בן נכר עובר על אזהרת וכל בן נכר לא יאכל בו כי אם באוכלו שיעור אשר הישראל היה יכול לצאת בו ידי חובתו והוא כזית כי אז הוא פוגע בדבר המיוחד ונועד לישראל עכ"ל וכתב שם שגם אחד ממפרשי ספר משנה תורה לא העיר את מקור דברי הרמב"ם שלא נתנו שיעורין לבני נח לפי שאין צריך שום מקור מיוחד לזה כי נלמד מהידוע לנו שחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן גם לישראל לא ניתנו השיעורין אלא לעונשים בלבד אבל אזהרה יש גם על כל שהוא ולכן אין השיעורין בבני נח כי בהם אזהרתן זו היא מיתתן עכ"ל ויפה דקדק לכתוב שמפרשי ספר משנה תורה לא הערו מקור לזה אבל ודאי יש בדברי המחברים שהערו בזה (עיין בשו"ת ברית יעקב א"ח סי' כ"א המובא להלן בס"ק י"ד) וזה לשון הגאון פרי מגדים בספרו גנת ורדים כלל מ"ה (על סברת הרמב"ם הנ"ל) ולא ידעתי מאין מקום מוצאו ולפי מה שכתב המשנה למלך בראשון מהלכות חמץ בשם הרא"ם דלרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה סתם אכילה היא בכל שהוא ואתאי הלכתא ואפיקתיה לעונשין לכזית דוקא אם כן לבן נח הסברא נותנת שיהרג בכל שהוא דלדידיה לא הואי הלכתא ושפיר כתב הרמב"ם דכל השיעורין הם לישראל אך למה שכתב המשנה למלך שם דלריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה סתם אכילה המוזכר בקרא היא בכזית אם כן גם בן נח אין נהרג ומוזהר אלא בכזית לריש לקיש ואי נימא דלריש לקיש שסתם אכילה בכל שהוא והלכתא אפיקתיה לריש לקיש אף לאיסורא דבעינן כזית אם כן גם לריש לקיש בן נח מוזהר ונהרג על כל שהוא דלגביה לית הלכתא ואם נאמר דסתם אכילה בין לר"י ובין לריש לקיש הוי בכזית אלא דר' יוחנן סובר דהלכתא אפיקתיה לאיסורא בכל שהוא ולריש לקיש לית ליה הלכתא או לר' יוחנן מרבינן חצי שיעור מכל חלב ולריש לקיש אסמכתא היא לא ידענא למה ישתנה דין בן נח לחייב בכל שהוא יותר מישראל וצריך עיון עכ"ל הנך רואה שכבר עמד בזה הגאון וכתב ליישב הוא הצ"ד כמה צדדים ומסיק בצריך עיון:

גם בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ב במשבצות (בסוף ד"ה ונסתפקתי) כתב סברת הרמב"ם הנ"ל ושנראה מדברי התוספות בחולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד דסברי דגם בן נח שיעורו בכזית וסיים ודע שטעם פלוגתתן יש לומר דתלוי במה שכתב במשנה למלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה ז' שהרא"ם פירש פירוש מחודש דלא יאכל בכל שהוא והלכתא אפקיה למלקות שיהא כזית ונתלבט המשנה למלך לפרש מה שאמרו ביומא כל לרבות חצי שיעור יעו"ש אם כן בן נח דלית ליה הלכתא אדרבה בכל שהוא חייב ואילו כפי הנראה מסתמא דתלמודא בכמה מקומות דאכילה בכזית והלכתא רבה לחצי שיעור לאיסורא אם כן לבן נח היתר גמור הוא בחצי שיעור עכ"ל וכן כתב גם בספרו ראש יוסף על דברי התוספות דחולין ד' ל"ג הנ"ל:

ואנכי הרואה שגם מרן מוהריט"א בספרא דרבי אבה"ו קהלת יעקב בתוספת דרבנן מערכת החי"ת אות קל"ז דף מ"ו ע"ג (מדפוס אשכנז שנת רבינו מוהר"י אלגאזי זלה"ה) עמד בחקירה זו במאי פליגי הרמב"ם דסובר דלא נאמרו שיעורין לבן נח עם התוספות בחולין דף ל"ג הנ"ל דמוכח שסוברים שגם לבן נח נאמרו השיעורין שלכאורה יש לתמוה דהא אמרינן שיעורין הלכה למשה מסיני וכיון דהלכה נתחדשה לישראל מאין לנו לומר דהוא הדין בבן נח וכתב וז"ל ואולי דהרמב"ם והתוספות פליגי בסברת הרא"ם דהרמב"ם סובר דסתם אכילה בכל דהו אלא דאתיא הלכתא ואפקיה ממשמעותיה לענין עונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי דאפילו בכל שהוא ואם כן כיון דלא נתחדשה ההלכה אלא לישראל סתם האכילה האמורה בבן נח הוא בכל שהוא וחייב נמי על כל שהוא כיון שלא נתחדשה ההלכה לגבי דידהו אבל התוספות סוברים דענין ההלכה לא באה על העונשים אלא כך נמסרה דסתם אכילה שבתורה בכזית וכיון שכן אף באזהרת בן נח דהויא בלשון אכילה היא בכזית דכיון דנתחדשה ההלכה דמשפט לשון אכילה בכזית בכל התורה היא הדין באכילה האמורה בבן נח הוא בכזית זה נראה ליישב קצת עכ"ל שם (ובדפוס ישן הוא דף ל"ח ע"א כמו שמתבאר מדברי הרב מראה עינים על דברי התוספות בחולין דף ל"ג ד"ה אחד ומדברי הרב ערוך השלחן סי' ס"ב אות ה') (אמר המחבר מה שייחסתי דברים אלו למרן מוהריט"א מר בריה דרבין חסידא המחבר קהלת יעקב לאו בפירושא אתמר אלא מדכתוב בריש אות קל"ז הנ"ל אה"כ שפתרונו הוא אמר הכן כמובן) וטעם זה שכתבו הרבנים הנ"ל לסברת הרמב"ם כתבו גם בספר עדות ביהוסף המובא להלן (בד"ה ובעיקר כללין) ובספר חדש ראיתי שכתב שהרדב"ז על הרמב"ם כתב והדבר ידוע דכל השיעורין הלכה למשה מסיני והלכה למשה מסיני לא נתנה אלא לישראל ועוד דבר קצת בספר הנ"ל בכלל זה:

ומה שכתב בספר חדש הנ"ל ליישב דברי הגאון צל"ח על פי מה שהמציא טעם לחלק לענין שיעור בין שאר איסורין לקרבן פסח כנז"ל הנה לא הורוה צמאוננו בזה דמלבד דאכתי קשה על הגאון צל"ח ממה שהרמב"ם במצות לא תעשה קכ"ח מנה מצוה זו שהזהירנו מהאכיל פסח לבן נכר ואם דהאזהרה הכתובה בתורה היא להבן נכר עצמו מה ענין זו למנין תרי"ג מצות שנאמרו לישראל והרי בן נכר הוא אינו יהודי או מומר (כמו שכתב הגאון) ועוד דאף אם נודה שיש מקום לחלק לענין שיעור באיסורין של בני נח בין שאר איסורין לקרבן פסח מכל מקום קשה מנא ליה לרבינו דין זה שאם באמת ידענו איזה מקור בדברי רז"ל בש"ס בבלי וירושלמי וכיוצא שבקרבן פסח גם לבן נכר האזהרה היא בכזית היינו יכולים לומר דטעם לההבדל שבין שאר איסורין לקרבן פסח כמו שכתב בספר הנ"ל אבל כל שלא נמצא לרבותינו בעלי התלמוד שאמרו שאזהרת הבן נכר באכילת פסח היא רק על כזית מי הגיד לנו לדרוש טעמא דקרא להקל שאינו עובר אלא בכזית ואין המושיט לו פחות מכזית עובר בלפני עור והא קיימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא להקל ועוד שהרמב"ם בהלכות מלכים לא היה לו לסתום שלא נאמרו שיעורין לבני נח דמשמע דבכל מה שהבן נח מוזהר עליו חייב בכל שהוא והיה לו להוציא מן הכלל אכילת הפסח שאינו עובר אלא בכזית (ועיין לקמן בד"ה ודע): ובעיקר כללין שדעת הרמב"ם שלא נאמרו שיעורין לבן נח כתב מרן מוהריט"א שם (בקהלת יעקב הנ"ל) שמצא לרבינו המאירי בכתיבת יד בפרק גיד הנשה שכתב בפשיטות כדעת הרמב"ם דבן נח חייב בכל שהו ובמה שכתבו הרבנים הנז"ל שאין כן דעת התוספות בחולין ד' ל"ג ע"א ד"ה אחד וכן כתב הגאון מלא הרועים במערכת בן נח אות ט"ו בדעת התוספות הנ"ל וכן נקיט בפשיטות הגאון חתן סופר בדף ק"מ ע"ד תוך אות כ"ה והוא מדכתבו אף על גב דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצמות וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר וכו' דמשמע דגם לכותי איכא שיעורא וההבדל שבינו לבין ישראל הוא דכותי חייב על כזית שאינו מבשר בלבד אלא הוא עם העצמות וגידין וישראל אינו חייב אלא על כזית מבשר דאם לא כן לא היה להם להאריך אלא לומר דאף דכותי חייב בכל שהו וישראל הוא בכזית וכו' הנה הג' מסלאנים בשו"ת עדות ביהוסף סי' ו' ענף ט' גם הוא חשב בתחלה שהתוס' הנ"ל חולקים עם הרמב"ם וסוברים דגם לבן נח נאמרו השיעורין ושוב כ' דבגוף הדבר אם בן נח מצווה אפחות מכשיעור יש לו' דתלי בפלוגתא דר"י וריש לקיש בחצי שיעור אם אסור מן התורה דלרבי יוחנן מסתבר לומר דסתם כילה מורה בכל שהו והקבלה באה להוציא מאיסור עונש ואם כן בעובד ככבים דלא שייך הא דדברי קבלה מצווה אף בפחות מכשיעור הן לאיסור והן לעונש לא כן לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה לדידיה סתם אכילה בכזית ואם כן גם בן נח אינו מצווה רק בכזית ואם כן אפשר דלהכי נקטי התוספות בלשונם כזית בשר וגידים ועצמות בכדי שתהיה קושייתם גם לריש לקיש דעיקר קושייתם אינו רק לריש לקיש דלר' יוחנן גם לישראל אסור חצי שיעור מדאורייתא משום טומאה כדמתרצי שם ועיקר קושייתם רק לריש לקיש ולהכי תירצו דלר' יוחנן ודאי אינו קשה ולריש לקיש נצרך לתרץ דלית ליה הך פירכא לעיקר וכו' וכו' ואם כן לדידן דקיימא לן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה גם התוספות מודו דבן נח מצווה אף בפחות מכשיעור וכדעת הרמב"ם אלו תורף דב"ק וחידוש הוא שלא הזכיר דברי הפרי מגדים וגנת ורדים וראש יוסף הנ"ל ואתה תחזה בס' מנחת משה לידידי הרה"ג אבד"ק קאמינקא יצ"ו בחלק יו"ד סי' ד' אות יו"ד פרפרת נאה בענין זה וכתב גם הוא דדין זה (אם נאמרו שיעורין לבני נח) תלי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לריש בחצי שיעור אם אסור מן התורה ולמאי דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה שפיר פסק הרמב"ם דלא ניתנו שיעורין לבני נח ושוב מצא שכתב כן בראש יוסף וכו' עי"ש: גם בספר חוסן ישועות להגאון מוהרי"ץ מייזליש על דברו התוס' דחולין הנ"ל כתב בדף ט"ו סוף ע"ג שהתוספות כתבו כן אליבא דריש לקיש דעיקר קושייתם היא לריש לקיש ולריש לקיש סתם אכילה בכזית ועוד כתב דאף אם תמצא לומר שכתבו כן גם לרבי יוחנן מכל מקום יש לומר דהתוספות מודים דסתם אכילה כל שהו במשמע אלא דאזלי לשיטתייהו בפרק גיד הנשה ד' צ"ו (ד"ה ורבי יהודה) דבאבר דאית ביה ארבעה וחמשה זיתים לא מחייב בכזית ממנו דלעולם לא מיחייב עד שיאכל האבר שלם כמות שהוא משום דלא תאכל הנפש עם הבשר משמע אבר שלם ואם כן בבן נח נמי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמי אבר שלם משמע ולא במשהו בשר לחוד והרמב"ם נמי לשיטתו אזיל דסובר בחמישי מהלכות מאכלות אסורות דבאבר דאית ביה כמה זיתים אם אכל כזית ממנו נמי מיחייב אם כן דומיא דהכי מיחייב נמי בן נח אם אכל מה שהוא מאבר גדול עכ"ל ואם כן לדברי שניהם בטלה מחלוקת וכל אפיא שוין דלא נאמרו שיעורין לבני נח ועיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות לחלק הכללים סי' קט"ז וגם הגאון בית שלמה בחלק א"ח סי' ס"ז דף מ"ד סוף ע"א כתב דאין ראיה מדברי התוספות דיש לומר דהתוספות לא נחתו לזה בקושיתם ולפשיטות הקשו ורבינו בצלאל הכהן בהגהות מראה הכהן (שבש"ס דפוס ראם) צדד לומר דגם התוספות סוברים כהרמב"ם דאין שיעור לבן נח ושקיל וטרי בזה עי"ש:

וראיתי להגאון שואל ומשיב בתניינא ח"א סי' י"ד דף ח' ע"ב קרוב לסופו שכתב נסתפקתי בבן נח שאזהרתן זו היא מיתתן אם הדין שוה בהם כמו בישראל דאין נענשין עד בן י"ג שנים ונראה דבבן נח אף קטן נענש וראיה מהרמב"ם בתשיעי ממלכים הלכה יו"ד שכתב דלא ניתנו שיעורין לבני נח ולפי זה הא הרא"ש כתב בתשובה ריש כלל ט"ז דגם השיעור דאיש הוא מבן י"ג שנים הוא הלכה למשה מסיני כדאמרו שיעורין וחציצין הלכה למשה מסיני ולפי זה כיון דלא ניתנו שיעורין לבני נח ממילא יש לומר דגם בפחות מי"ג שנים חייב כל שהגיע לכלל דעת וכשיעור הפעוטות וראיה נראה לי דגוף הקרא דנצטוו בני נח הוא ויצו על האדם לאמר ואז לא היה בכלל איש ועוד ראיה מדכתב הרמב"ם בהלכה י"ד דלכך נענשו אנשי שכם ונתחייבו הריגה משום ששכם גזל והם ידעו ולא דנוהו והרי גם הקטנים הרגו שם וקשה למה נהרגו הקטנים ועל כרחין דבבני נח לא שייך השיעור וגם הקטנים נתחייבו אלו תורף דב"ק בזה (והאריך מענין לענין כדרכו בקודש) ותמיה לי על גאון מופלא שכמותו שלא ראה דברי הרמב"ם שבפרק עשירי הלכה ב' שכתב ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינם בני מצות ע"כ והנה הרמב"ם בשני מהלכות אישות דין יו"ד כתב הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק וכו' ובסוף הפרק כתב נמצאו כל השמות שביארנו עניינם עשרים שמות ואלו הן קידושין וכו' קטן סרים חמה וכו' שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם כדי שלא נהיה צריכים לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו עכ"ל הנה לפי זה משמע דמה שכתב כאן הרמב"ם דאין עונשין מהם קטן כוונתו דעד שלשה עשר חניה שנקרא קטן אין מענישין אותו עד שיהיה ק שלשה עשר שנים ויום אחד והוא שלא כדברי הגאון שואל ומשיב ולפי דברי הרמב"ם כפי משמעות הנ"ל צריך לומר דבמעשה שכם לא הרגו את הפחות מבן שלש עשרה שנה ויום אחד וכל שלא הגיעו לזה נכללים במה שאמר הכתוב ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו שאותם שלא הגיעו למנין השנים שבו אותם ולא הרגום שלא כדברי הגאון שכל שהגיע לכלל דעת נהרג אף שלא הגיע לכלל שנים (אלא שבאמת קשה לצייר איך יכלו להבדיל ולהכיר בשעת אפם וחמתם בין בן שלש עשרה שנים לבין בן שלשה עשר ויום אחד והביא שערות וכן קשה לדברי הגאון שואל ומשיב שגם הקטנים נתחייבו והיינו אותם אשר הגיעו לכלל דעתם איך הכירו כרגע באפם בין קטנים שהגיעו לכלל דעת לקטנים שלא הגיעו לכלל דעת וצריך עיון):

הן אמת שיש לו להגאון שואל ומשיב רב תנא דמסייע ליה מר ניהו הגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' שי"ז שכתב שנשאל מרב אחד על מה שכתב הרמב"ם דאין מענישין מהם לא קטן ולא חרש וכו' דהרי לפי מה שכתב הרמב"ם שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד והרא"ש כתב דזמן גדלות לבן ולבת ושיעורין הכל בכלל שיעורין שנאמרו למשה מסיני וכיון שאין שיעורין לבן נח למה יפטר הקטן והשיב דתרי גווני קטן איכא א) תינוק בן יומו אין שום סברא לענשו דאנוס פטור גם בבן נח וכו' ב) קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולים חקרי לב דבישראל הלכה למשה מסיני שאין מעשיו כלום עד שיביא שתי שערות אחר שנותיו ואז אף אם אין שכלו זך שאינו יודע להפלות כל שאינו שוטה (שאינו מקרע כסותו וכו') הרי גדול לכל דיניו ואמנם בן נח דלא ניתן להם שיעורין כל ששכלו שלם כראוי וכעין בבבא בתרא ד' קנ"ה ע"ב דמסברו ליה ומסבר הוי גדול ופחות מזה הוי קטן ועל זה כתב רמב"ם שאינו נענש על פיתויו אונס הוא וזה אמת וברור עכ"ל הרי דניחא ליה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל דלקטן שלא הגיע לכלל דעת הוא דסובר שאין מענישים אבל כשהגיע לכלל דעת מענישים והוא כדעת הגאון שואל ומשיב מכל מקום יש לתמוה שהיה לו להזכיר דברי הרמב"ם בדין עונש לקטן ולכתוב שיש לחלק בין קטן לקטן כנז"ל וגם על הגאון חתם סופר יש לתמוה שלא הזכיר מדברי הרמב"ם בשני מהלכות אישות הנ"ל דמשמע שלא כדבריו וצריך עיון:

עוד הביא בחתם סופר סי' שי"ז (בד"ה והלום) מה שהקשה רב אחד בספר תשובה מאהבה ח"ג בקונטריס התערובת סי' תל"ב מסוף נזיר דממעטינן נכרי מופלא סמוך לאיש מערכין ונדרים הרי שיש שיעורים הללו לבן נח וכתב דלא קשיא מידי דבודאי בכל דינים הנוהגים בבן נח ובכל ענייניהם אין מקום לשיעורין דהלכה למשה מסיני הם ולא נאמרו לבני נח אך הא דנדרים וערכין אינם ממצות בני נח אלא התורה חדשה איש איש לרבות בן נח שנודרים נדרים ונדבות כישראל אם כן מיסתיין כישראל לא מיבעיא למאן דאמר דון מינה ומינה דון נדר מישראל ומינה מה להלן בזמנו ובשתי שערות הכא נמי כן אלא אף אי בעלמא דון מינה ואוקי באתרא היינו אי הוה כתיב בחד קרא ישראל ונכרי והוה מקישינן נכרי לישראל אבל נכרי לא כתיב ומאן דכר שמיה אלא איש כתיב ואוקמי מריבויא עוד איש אחר היינו נכרי כמו האיש הישראלי ודוקא כשהביא שתי שערות בזמנו וממעטינן התם מופלא סמוך לאיש וכל זה לענין נדרים וערכין אבל לכל דיניהם וקנייניהם לא ניתן להם שיעורין ומשבאו לכלל דעת דמסברו ליה ומסבר הרי הוא גדול:

ודע דמה שהקשה הרב מצות השם על דברי הגאון נודע ביהודה במה שמפרש דאזהרה דכל בן נכר לא יאכל בו קאי על המאכיל ואם כן איך נמנית במנין המצות וכו' כנז"ל (בד"ה ומצאתי) הנה עתה ראיתי שהגאון מר בריה דרב נודע ביהודה בספר דורש לציון דרוש שמיני (בהגהה לד"ה אמנם נראה לי) הקשה כן שהרי כל מוני המצות הרמב"ם וסמ"ג והרא"ה בספר החינוך חושבים מצוה זו דבן נכר לא יאכל תוך מנין תרי"ג מצות ולפי דברי אאמ"ו הגאון לא יתייחס לאו זה כי אם על בן נח ולא על הישראל ואין למנות זה תוך תרי"ג מצות אשר הם רק לישראל אבל מצות בן נכר לא יספר ולא ימנה במנין המצות כמו שאין מונין לאו יום ולילה לא ישבותו וכתב ליישב דמה שחשבו לאו דבן נכר לא יאכל בו במנין המצות הוא הואיל ולאו זה כולל דגם ישראל מומר לעכו"ם לא יאכל פסח כמו שמפורש ברמב"ם בתשיעי מקרבן פסח הלכה ז' ובספר המצות לאוין קכ"ח ואם כן שפיר אזהרה זו מתייחסת גם לישראל ואף שהוא מומר לעכו"ם מכל מקום אף שחטא ישראל הוא ושם ישראל נקרא עליו להיות נחשב אזהרתו במנין תרי"ג מצות וראיה לדברי אאמ"ו מהרמב"ם בספר המצות לאוין קכ"ח כתב שהזהירנו מאכול פסח לישראל מומר לעכו"ם עכ"ל ולמה שבק האזהרה לב נח אלא ודאי דאזהרה זו היא על האוכל עצמו ולא על המאכיל ואזהרת בן נח לא שייך למנות תוך תרי"ג ולכך לא נקט אלא ישראל מומר לעכו"ם עכ"ל ולא נתיישבה דעתי העניה מכל מה שפקפקתי למעלה לשיטת הגאון צל"ח והמעיין יבחר וראיתי שהגאון בית יצחק יצ"ו בחלק א"ח סי' כ"ט אות ח' הביא שיטת הגאון צל"ח ומר בריה בדורש לציון הנ"ל ולא נתקררה דעתו בדב"ק וכתב שברור שהאמת כמו שכתב מרן כסף משנה שהאזהרה היא על המאכיל ולא על האוכל ועיין שם בדורש לציון ובבית יצחק מאי דשקלו וטרו על מה שכתב רבינו החינוך שאינו לוקה המאכיל לפי שאין בו מעשה והרי משכחת לה שתחבו לו בפיו וכו' ועיין להגאון מנחת חינוך על דברי הרב החינוך בדין זה שהאריך מאד ואינו לפי ענייננו לכן אקצר אף גם זאת למודעי אני צריך כי אחר זמן מצאתי בשו"ת ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליפשיץ בחלק א"ח סי' כ' (בד"ה לענ"ד) שכתב דמדברי התוספות בסנהדרין ד' ט"ן ד"ה והא פריה ורביה תימה מנא לן שלא נאמרה לבני נח אי משום דלא חשיב גבי שבע מצות הא אמרינן לעיל קום עשה לא קחשיב ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל נדחו דברי הצל"ח דלדבריו אכתי תקשי מנין דפריה ורביה לא נאמרה לבני נח דהא דצא חשיב בהדי שבע מצות לימא דלא חשיב רק מצות תמידות דנוהג לעולם ובכל שעה אבל פריה ורביה שאם יש לו בן ובת אינו מצווה עוד בפריה ורביה לכן לא חשיב ולא דמי לאינך כמו שכתב גבי בן נכר לא יאכל בו ועוד לכאורה קשה הא דפריך הגמרא גבי נכרי ששבת וכן גבי נכרי שעוסק בתורה וליחשבי גבי שבע מצות לימא לחלק דלא חשיב רק שבע מצות דגם בני ישראל מוזהרין עליהם קאמר דשבע מצות אלו בן נח מוזהר עליהן כישראל אבל הני דגבי ישראל שרי ואיכא מצוה לשבות ולעסוק בתורה ולבני נח איסורא לא חשיב על כן בן נח דשבת אפילו בשני בשבת דישראל שרי ובן נח אסור לא חשיב ובהכרח לומר דלא מסתברא להגמרא לומר זה דמשום דלישראל ליכא איסורא אלא גם מצוה לכן לא חשיב גבי בני נח דהא בעינן לאשמועינן כל מה דבן נח מוזהר עליהן אם כן ליחשביה גם הנך נכרי ששבת ונכרי שעסק בתורה בשלמא הא דקאמר דקום עשה לא קחשיב שפיר דהתנא לא חשיב רק איסורין ועבירות דבן נח מוזהר שלא לעשות ודינין נמי שב ואל תעשה הוא כדכתב רש"י וחשיב שבעה דברים שבן נח מוזהר שלא לעשות אבל מה שבן נח מחויב לעשות לא קחשיב אם כן נדחו דברי הצל"ח דאטו כיון דהיא לאו מצוה תמידית ואינה בכל שעה לא בעי למחשביה גבי שבע מצות עכ"ל הרי דגם הגאון ברית יעקב לא נתקררה דעתו במה שיישב הגאון צל"ח למאי דלא חשיב קרבן פסח בהדי מצות דידהו: ושם (בברית יעקב) בסוף סי' כ' דף ל"ג ע"ב (בד"ה ומה) כתב שהרב השואל הקשה על דברי הצל"ח דלדבריו למה כתב הרמב"ם המאכיל כזית וכו' והלא לא ניתנו שיעורין לבני נח והשיבו שלא דקדק בלשון הרמב"ם שכתב המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ג או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה אם כן כלל הרמב"ם מומר לע"ג שהוא ישראל מומר לע"ג לכן בעי כזית דוקא ואחר כך מפרש הרמב"ם ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפילו גר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו והכא לא כתב הרמב"ם כזית עכ"ל ובעניותי איני מבין דברי קדשו דלדידי חזי דמה שכתב הרמב"ם אחר כך ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר היינו שבא לפרש מומר לע"ג דכתב ברישא שהוא הוא הבן נכר האמור בתורה וכשכתב ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפילו גר תושב ושכיר לא הוצרך לכתוב כזית שכבר כתב כן בתחלה המאכיל כזית למומר או לגר תושב וכו' וכיון שכלל בתחלה מומר וגר תושב אף אם נאמר דמומר אין דינו כבן נח משום שאף שחטא ישראל מיקרי ובעי שיעורא מכל מקום כיון דכלל כולהו תלתא מומר ותושב ושכיר לא הוה ליה למינקט דמשמע דאכולהו קאמר דשיעורייהו בכזית וטפי הוה ניחא למיכתב בסתם המאכיל מן הפסח למומר או לגר תושב או שכיר עובר והוה ידעינן ממילא דכל חד כדיניה מומר דדיניה כישראל וגר תושב ושכיר שהם כנכרי בכל שהוא כדין בן נח: עוד ראיתי שם בסוף הסימן (בד"ה אמנם) שכתב דדברי הצל"ח אין נראין כלל דלדבריו הרמב"ם בהלכות מלכים דחשיב כל המצות שנצטוו בני נח שבע מצות שנהרג עליהם ואיסור הרכבת אילן וכלאי בהמה ואיסור שביתה ואיסור עסק בתורה שחייב מיתה ואינו נהרג היה לו לכתוב גם מה שנצטווה בן נח שלא לאכול מן הפסח ועוד הרא"ה שדרכו לילך בדרכי הרמב"ם כתב בהדיא בס' החינוך פרשת בא במצות כל בן נכר ובמצות תושב ושכיר מצוה שלא להאכיל המומר והעכו"ם תושב ושכיר מן הפסח וכתב אין לוקין על זה משום שאין בו מעשה (ושקול וטרי קצת דהא משכחת על ידי מעשה שתוחבו לפיו ואמאי לא לקי וניחא ליה דהרא"ה לשיטתיה דלאו שאפשר לעבור בלא מעשה אף כשעושה בו מעשה אין לוקין) וכן נראה מדברי הרמב"ן בפרשת בא כל בן נכר לא יאכל בו הביא המכילתא בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד לעובד גלולים ואחד לישראל מומר וכתב הרמב"ן והכתוב לא הצריך אלא לישראל אם כן מבואר בהדיא דאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו לא קאי על עכו"ם גופיה וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ע"א דקאמר תושב ושכיר לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול והקשה הרשב"א תיפוק ליה משום בן נכר לא יאכל בו יש לומר דמומרות פוסלת בו טפי מעכו"ם גמור דאילו התם ישראל והתנכר גריע טפי מעכו"ם עכ"ל הרשב"א וכו' ועוד כבר דחינו מה שכתב הצל"ח לחלק מה דלא חשיב גבי שבע מצות משום דלא הוי מצוה תמידית אם כן ליתא לדברי הצל"ח עכ"ל:

ובעיקר כללין (אם נאמרו שיעורין לבני נח) עיין במאי דשקיל וטרי ידידי הגאבד"ק וואלוטישיסקי יצ"ו בקונטריסו שהבאתי במערכת הבי"ת אות ד' עי"ש בס"ק י"ט והלאה:

ג) על מה שהבאתי בנדפס באות ה"ן ס"ק כ' מחלוקת אי מהני ביטול ברוב לבן נח כתב לי ידידי הגאון מוהר"ש פרעדיש מח"ס כרם חמד אבד"ק ליאדי יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים במערכת הגימ"ל אות נ"ה סעיף כ' ד' פ"ב ע"א הביא כת"ר הי"ו דיעות הסוברים דלא מהני ביטול ברוב לבן נח וכו' עיי"ש ולפי זה רציתי לומר דבר חדש לדינא אם נתערב רגל שנחתך מאווזא חיה בתוך רגלי אווזות שחוטות דפסק הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד להלכות אמ"ה דין כו' דאסורים כולם עי"ש ולפי הנ"ל יש למצוא היתר בזה דהא מבואר בטורי זהב ביו"ד בהלכות כלאי בגדים סי' ש"ב ס"ק א' דהיכא דאי אפשר למכור התערובות לעכו"ם מותר לכתחלה להפיל אחד לים ולתלות שזהו האיסור וכו' עיי"ש ובכאן הלא אסור למכור הרגלים לבן נח דהא אסור להם אבר מן החי ולא מהני להם ביטול ברוב וא"כ מותר לכתחלה להפיל רגל אחד לים ולתלות שזהו האיסור וכל הרגלים מותרים באכילה וד"ל אך אפשר לדחות זאת דהא אפשר למכור לשני בני נח קצת לזה וקצת לזה דכל אחד מהם מותר לאכול קצת מהרגלים דספק מותר לבן נח וכמ"ש הפמ"ג על או"ח בפתיחה בסדר הנהגות איסור והיתר בסדר שני אות מ"ג עי"ש היטב ועיין בשו"ת מנחת משה חלק יו"ד סי' ד' אות ז' ודו"ק עכ"ד יצ"ו:

ק אמר המחבר מה שנראה מדברי הרב יצ"ו דהדין פשוט כן להפרי מגדים דלשני בני נח מותר ליתן קצת לזה וקצת לזה משום דספק מותר לבני נח אנכי הרואה דהא מילתא רפיא בידיה דהגאון פרי מגדים ואעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו באות מ"ב כתב בדין אבר מן החי בסי' ס"ב ואסור ליתן אבר מן החי לבן נח דעובר אלפני עור אף אבר מן החי מטמאים נוהג בבן נח ואף עוף ובשר מהחי בבן נח נוהג עיין מ"ש בפריי שם ושם נסתפקנו אי שייך ביטול ברוב בבן נח והיינו ליתן הכל לבן נח ביחד כדאמרן (ובאות מ"ג כתב) אמנם ליתן אחד מהם לבן נח זה ואחד לבן נח אחר יש לומר אף נתערב חד בחד מותר ליתן להם כל אחד בפני עצמו דספק תורה למאן דאמר מדרבנן אסור אם כן לבן נח שרי ואף למאן דאמר ספק מן התורה אסור היינו מקרא ושניהם ממקרא אחד למדוה (הר"מ ורבותינו הצרפתים כמבואר בתורת הבית דספק ממזר) מה שאין כן בן נח אפשר דכי אמרה ליה תורה בודאי איסור לא בספק איסור ואף למ"ש שפתי כהן בק"י דחד בחד כגופו של איסור הוא ואיקבע איסורא מכל מקום יש לומר לגבי בן נח שרי כי האי גוונא וכל שכן אם ספק לו אם זהו אבר מן החי או לאו דאפשר שרי לבן נח וצ"ע עכ"ל הרי דספוקי מספקא ליה ומסיק בצריך עיון ועיין לקמן בדין ספק אם אסור לבן נח למאן דסובר דחומר הספקות מן התורה:

והנה בפרי מגדים סי' ס"ב במשבצות (בד"ה עוד נסתפקתי) הוא הראשון אשר נסתפק אם יש ביטול ברוב לאבר מן החי להתירו לבן נח וזה לשונו עוד נסתפקתי באבר מן החי שנתבטל ברוב שחוטות לדידן מן התורה שריא ומדרבנן משום בריה אסור ואם נחתך האבר או בשר מהחי אף מדרבנן בטל הוא מהו ליתן לבן נח מי נימא ליכא מידי וכו' או נימא לישראל נפיק ביטול האיסורין מאחרי רבים האמור בסנהדרין כמו שאבאר בשער התערובת מה שאין כן לבן נח ולא שייך מי איכא מידי דגוף הדבר לתרוויהו נאסר ושוב כתב דלכאורה יש לפשוט זה (אם יש דין ביטול בבני נח) מדפרכינן בפרק כל שעה ד' כ"ב לר' אבהו דאמר לא תאכל איסור הנאה גם כן בכלל והרי אבר מן החי דאסור להושיט לבן נח ומותר ליתן לכלבו ומאי קושיא לוקמה באבר שנתבטל ברוב דלבן נח לא מהני הביטול ולגבי ישראל מותר בהנאה על ידי הביטול ומדלא אמרינן הכי מוכח דגם לבן נח מהני ביטול ברוב (כן נראית כונתו) ושוב סיים וכתב שאין להוכיח דין מתוך משא ומתן שבש"ס נראה שדעתו נוטה יותר לומר דמהני ביטול לבן נח אלא דאין לנו ראיה ברורה לזה לפי שאין להוכיח דין מתוך משא ומתן שבש"ס ועל כל פנים אין לייחס אליו שדעתו דאינו מועיל ביטול ברוב בבן נח כי אם לומר שמסתפק בזה וכן הבאתי בנדפס בשם הגאון בית אפרים לטרפיות בסי' ל"ו סוף ס"ק ע"ב שייחס אליו שמסתפק בזה ולכן כתבתי שם על מה שהגאון שואל ומשיב בתניינא ח"א סי' י"ד דף ח' ע"ג כתב בשמו בפשיטות דבבני נח לא אזלינן בתר רובא דלא כן הוא אלא מספקא ליה האי מילתא: ובשואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' יו"ד (ד"ה והנה הנוב"י חדש) כתב גם כן בשם פרי מגדים ונודע ביהודה דלא אזלינן בבני נח בתר רובא ורצה להביא ראיה להיפך מדבן נח נהרג על העוברין אף דישראל פטור על העוברין וכתב הרא"ם בפרשת משפטים על פסוק כי ינצו אנשים ונגפו וכו' שטעם הפיטור הוא דחיישינן שמא נפל הוא אף דרוב עוברים יכלו חדשיהם מכל מקום הוי התראת ספק ולפי זה בנכרי דחייב הוא משום דאזלינן בתר רוב דיהיו בני קיימא ובן נח נהרג שלא בהתראה לכן חייב ואם נאמר דבבן נח לא אזלינן בתר, רובא אכתי קשה איך קטלינן ליה אלא ודאי דגם בבן נח אזלינן בתר רובא ואין לומר דלעולם לא אזלינן בתר רובא רק דבן נח נהרג אף בספק דזה אינו שהרי גם בהמה אינה נהרגת על הספק ולא גרע נפש עכומ"ז מנפש בהמה (אמר המחבר כיונה דעתו העליונה לדברי רבינו משנה למלך בעשירי מהלכות מלכים דין ח' ויותר מפורש בדבריו שם דין ז' (בד"ה אך מה שיש להסתפק) שכתב בטעם שאין בן נח מבני קטורה נהרג אם לא מל משום דלאחר שנתערבו הוו ספק ואם בהמה אין הורגין מספק כל שכן בן נח) ושוב דחה זה שהרי הרמב"ם בפרק ט' ממלכים הלכה ז' כתב דבן נח ההורג טרפה נהרג ואף שלא נמצא מקור לדין זה מכל מקום נאמן עלינו רבינו ואם כן לא גרע נפל מאילו היה טריפה בודאי דאפילו הכי נהרג עליו אף דשם בודאי לא וחיה על פי הרוב מכל שכן בעובר דרובא בני קיימא נינהו עכ"ל שוב כתב שכל זה הוא לדברי הרא"ם אבל יש לתמוה דאם כן למאן דאמר התראת ספק שמה התראה יהיה נהרג על העוברין וזו לא שמענו וכו' וכו' אלו תורף דב"ק:

וכפי הנראה לא זכר שר מה שכתב הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"ו (בד"ה הא דאמר אביי כתנאי) דנפל לא דמי לטרפה שהרי חובל בטרפה בשבת חייב משום חבורה וכן שוחט טריפה בשבת חייב משום נטילת נשמה ובנפל הוי כמחתך בשר בעלמא דהוי כאילו כבר מת ולא דמי לטריפה דמכל מקום עדיין חי הוא ואם כן יש לומר דהוא הדין בן נח שהרג נפל פטור דקטול ועומד הוא מה שאין כן טריפה דאכתי חי הוא וכמו שכתב בשו"ת ריב"א (רבינו יואל בן אליעזר אונגאר מרעכניטין נדפס בשנת תרמ"ט) בסי' זק"ן שהביא מה שכתב הרמב"ם דבן נח נהרג אם הרג את הטרפה ונסתפק איך הדין בהרג נפל או בן שמנה חי שיצא לעולם דאין דמות לטרפה כמו שכתב הרשב"א וכו' וגם אין להביא ראיה מדמיחייב על העובר וניחוש דילמא נפל הוא דדילמא התם משום דרוב בני קיימא נינהו ואפשר דגם בבן נח אזלינן בתר רובא ואם כן הוא הדין דבנפל אינו מצווה רק על העוברין מטעם רוב וכו' ושוב כתב מוצא מקום לדינו של הרמב"ם דגם על הטרפה מצווה הבן נח דהוא משום דסובר הרמב"ם דבבן נח לא אזלינן בתר רובא דדוקא לישראל נאמר אחרי רבים להטות וכמו שצדד הפרי מגדים בפתיחה לתערובות ואם כן מוכח דבן נח נהרג גם בהרג את הטריפה דאם לא כן איך נדיינו בהורג שלם ולא חיישינן דילמא טרפה היה ואפילו בבדיקה דילמא במקום סייף נקב הוה ואם כן גם בנפל יש להוכיח דחייב דאם לא כן איך חייב על העובר דילמא נפל הוי אלו תורף דב"ק אשר מדבריו למדנו לחלק בדין בן נח בין טריפה לנפל ולמדנו שהרמב"ם סובר דבבן נח לא אזלינן בתר רובא:

ושם בשואל ומשיב חמישאה) בסי' פ"ו הקשה במאי דאמרינן בחולין ד' קכ"ט דאבר מן החי אינו חשוב אוכל לרבי שמעון שאינו יכול להאכילו לאחרים והקשה דשפיר מקרי אוכל שהרי יכול לבטלו ברוב ומן התורה מותר לבטל איסור ואם כן שוב מקרי אוכל שראוי להאכיל לאחרים דבשלמא אם אסור בהנאה אסור לבטל דהרי נהנה וכדכתב בחוות דעת סי' צ"ט לענין נר חנוכה דכל שאסור בהנאה לא שייך ביטול דמכל מקום נהנה אבל אבר מן החי דמותר בהנאה רק שלנכרי אסור שוב מותר לבטלו ומזה ראיה ברורה למה שנסתפק הפרי מגדים ביו"ד סי' ס"ב אי אבר מן החי לבן נח שרי בביטול ברוב אי אחרי רבים להטות שייך בבן נח ואף דנראה דבביטול בששים גם לבן נח שרי דהרי ליתיה במציאות וגם טעם כעיקר לא שייך רק לישראל ולא לבן נח מכל מקום הא לענין ביטול הכמות צריך שיתבטל ברוב וכדכתב דודי זקני הגאון (ישועות יעקב) על הנודע ביהודה לענין איסור שבא לעולם בתערובת ואם כן שוב לבן נח לא מהני ביטול ברוב אמנם אחר העיון אין צריך לכל זה דבאמת כל הטעם דביטול ברוב הוא משום דהאיסור נהפך להיתר או דאמרינן על כל אחת דאינו האיסור אם כן על כל פנים גוף האבר מן החי אין ראוי להאכיל לאחרים ורק אחר הביטול נפקע האיסור או שאינו איסור אבל אותו שנאסר זה להאכיל לאחרים וגם למה שכתב הנודע ביהודה דביבש לא מהני ביטול ומן התורה אסור לבטל לא קשיא עכ"ל עי"ש (בד"ה והנה בשנת תרי"ב) הנה בתשובה זו כתב בשם הפרי מגדים שנסתפק בזה ולא שהחליט שאין דין ביטול ברוב בבן נח ובתניינא ח"א סי' פ"ו (סוף ד"ה והנה במ"ש הרמב"ם) מר קעסיק במאי דאמר רבא ביבמות פרק אחד עשר ד' צ"ח ע"א לא תימא משום דשיטופי זימה הם וכו' וכתב צריך ביאור הא אזלינן בכל התורה בתר רובא וצריך לומר דמכאן ראיה למה שכתבו בנודע ביהודה תניינא ובפרי מגדים סי' ס"ב דבעכו"ם לא גילתה תורה דאזלינן בתר רובא ולפי זה בישראל דאזלינן בתר רובא הוו אחים מן האב ומן האם וכו' עי"ש הנה בתשובה זו מייחס להפרי מגדים שסובר כן באמת:

הנך רואה דהגאון שואל ומשיב מיחלפא שיטתיה בדעת הפרי מגדים והעיקר נראה מדבריו שבסי' ס"ב דיותר נוטה דעתו דגם בנכרי אזלינן בתר רובא ומה שהגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא אבן העזר סי' מ"ב כתב בשם הגאון פרי מגדים שסובר דבבן נח לא שייך אחרי רבים כתב כן על פי דברי הפרי מגדים שבריש שער התערובות חקירה ג' אבר מן החי חד בתרי אי שרי ליתן לבן נח לדידהו לית להו אחרי רבים או דילמא ליכא מידי וכו' וכיון דמן התורה לדידן שרי רק מדרבנן לא בטיל לדידהו אף מדרבנן שרי או משכחת בבשר מן החי ועל זה סיים בנודע ביהודה הרי גם הגאון הנ"ל כתב דלגבי בן נח לא שייך אחרי רבים אף ברובא דאיתיה קמן עכ"ל כנראה שהבין שמה שכתב בתחלה לדידהו לית להו אחרי רבים הוא כותב כן בפשיטות וכמדבר על הידוע וממה שלא הזכיר דבריו שבסי' ס"ב נראה שלא ראה אותם ואם היה רואה אותם היה דן לומר שמה שכתב בשער התערובות לדידהו לית להו אחרי רבים וכו' לא שכותב כן בפשיטות אלא הוא הצ"ד צדדים לכאן ולכאן וצד אחד הוא דילמא לדידהו לית להו אחרי רבים וכמו שכתב בסי' ס"ב בלשון מי נימא ליכא מידי וכו' או נימא וכו':

ונראה דלפי מה שגלה דעתו הגאון פרי מגדים בפתיחה הנ"ל דבנותן כל חתיכה לבן נח בפני עצמו לית דינא ולית דיינא דשרי ולא מטעם ביטול אלא משום דספק מותר לבן נח בין להסוברים דחומר הספקות מדרבנן ובין להסוברים דמן התורה ספק לחומרא, מכל מקום, לבן נח לא אסרה תורה ספק נראה דצריך לומר דכשרצה להוכיח מדלא מוקמינן באבר שנתבטל ברוב היינו דהיה אפשר לומר דכי תני ר' נתן לא יושיט אבר מן החי וכו' היינו שלא יושיט לו כל התערובות דהיינו השלש חתיכות דאז איכא ודאי איסור בהדייהו דאילו חדא לחודא ליכא שום איסורא. והגאון מוהר"ם שיק בחלק א"ח סי' רמ"ד הביא מה שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב להוכיח מדלא מוקמינן הא דר' נתן בנתבטל וכו' וגם מה שכתב הפרי מגדים דלא שייך לומר בכי האי גוונא מי איכא מידי וכו' וכתב על דבריו שאינו מובן אמאי לא שייך מי איכא מידי וכו' שוב כתב וז"ל אמנם אף למה שסובר הפרי מגדים דלא שייך מי איכא מידי כי האי גוונא נראה לי דמכל מקום לא קשה להרמב"ם דספק מן התורה שרי ורק היכא דאיקבע איסורא אסור כדמוכח מאשם תלוי ולפי זה מסתפק לן אי בגוי ספק אסור ואפילו איקבע איכא למימר דשרי בגוי דרק לישראל מצינו דאסרה התורה ספק באיקבע איסורא אבל בבן נח לא מצינו ואיכא למימר דספק שרי בהו אף באיקבע דעל הספק לא נאמרה אזהרה ואם כן ממה נפשך אם נתערב בלח ואית ביה שיעור ששים אם כן כמאן דליתא וגם לגוי מהני הביטול כמו שכתב מרן זצ"ל בחתם סופר ס"י ואי נתערב ביבש אם כן כל אחד ואחד הוא ספק ובלאו הכי אינו מוזהר עליו משום דספק שרי ליה כן נראה לפי עניות דעתי עכ"ל וכנראה לא ראה הגאון מה שכתב בפתיחה הנ"ל דלפי דבריו שם בהכרח לומר דכשרצינו לפשוט הספק מדלא מוקי ההיא דר' נתן באבר מן החי שנתערב היינו שאוסר ר' נתן ליתן כל התערובת להבן נח ובכי האי גוונא הרי איכא ודאי איסורא ואזדא ליה דחיית הגאון מוהר"ם שיק כמובן:

ואין נראה בעיני לומר דגם אם מושיט לו כל השלש חתיכות סובר הגאון מוהר"ם שיק דאינו עובר בלפני עור אף שבודאי אחת מהן היא איסור גמור דכיון שאינו ידוע איזו היא של איסור כל אחת מהן ספיקא היא ושריא להבן נח דהא ודאי לא מסתברא כלל דהרי אם נניח דביטול לא מהני לבן נח והרי האיסור עומד במקומו איך יתכן שיהא מותר לו לאכלו ודיינו להתיר לו לאכול אחת מהן לבד אף שיש ספק שמא זו שאוכל של איסור היא אבל שיאכל כלן אף שבודאי יאכל גם אותה של איסור שלא נתבטלה זה אין סברא כלל אלא ודאי הבין הגאון בכונת הקושיא דלוקמא בנתבטלה וכו' דהיינו שמושיט להבן נח רק אחת מן התערובות ולזה שפיר השיב דאי הכי הוי ספק וספק שרי לדידהו אף באיקבע איסורא ולכן אני אומר שאם היה רואה הגאון דבריו שבפתיחה לא"ח בהנהגת האיסור והיתר הנ"ל אף הוא ראה שההוכחה מההיא דפרק כל שעה היא דלוקמא בשנתערבה חתיכת אבר מן החי בשתי חתיכות ומושיט כל השלש חתיכות להבן נח דאי לא מהני ביטול לבן נח אסור להושיטן לו ומותרות לכלבים ומדלא מוקי לה בכי האי גוונא מוכח דמהני ביטול ברוב גם לגבי בן נח:

ומה שכתב שאם נתערב בלח ואיכא ששים דהוי כמאן דליתא וגם לבן נח מהני הביטול כמו שכתב מרן החתם סופר סי' ולא ציין מקום דברי קדשו באיזה חלק ובאיזה סימן הנה לכאורה ממה שכתב בחתם סופר יו"ד סוף סי' י"ט ובד"ה ועדיין אני) מוכח בהיפך וז"ל ואין לומר דטעם כעיקר לא נאסר אלא לישראל ולא לבני נח זה אינו אדרבה מבואר בלשון רש"י בחולין בסוגיא דזרוע בשלה דלהכי איצטריך ילפותא לטעם כעיקר משום דמסברא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות ואם כן בבן נח דלא כתיב אחרי רבים אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרי שכתב דבבן נח לא כתיב אחרי רבים אלא שבסוף סי' ע' והבאתי דב"ק לקמן ס"ק כ' נראה שסובר דאחרי רבים וכו' איתיה בבן נח עיין שם:

וראיתי להגאון שואל ומשיב בתניינא סי' ס"ז (בד"ה והנה שאלני הרבני ר' יוסף שורשטיין) במה שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב דבן נח לא שייך ביה ביטול ברוב ואף בנתערב אבר מן החי ברוב כשרות אסור דלדידיה לא נפיק רוב דאחרי רבים בישראל הוא דכתיב דאם כן מאי פריך מאבר מן החי דילמא מיירי דנתבטל ברוב ולישראל שרי ולנכרי אסור והשיב כל שנתבטל ברוב ושרי לישראל שוב לא שייך לפני עור דדוקא אם נותן לפניו איסור לבד הוא דאסור אבל כאן שנותן לפניו דבר שנתערב ברוב ואינו נותן לו האיסור לבד אם כן לגבי דידיה תלינן בכל אחד שהוא מהרוב כשרות אם כן גם כשנותן לפני עכו"ם אינו מכשילו באיסור דלא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן אם כן פשיטא דמותר דהא הרוב בודאי נעל כל פנים ספק הוא אלא אף לשיטת הרשב"א דחומר הספקות מן התורה בכי האי גוונא דלישראל על כל פנים ספק הוי ולא שייך לפני עור לא תתן מכשול דהאיסור נהפך להיתר אצל הישראל ואם כן זה נותן לו היתר ועל כל פנים אינו נותן לו איסור ברור שוב ראיתי בפרמ"ג בסי' ס"ב שם שהקשה הוא בעצמו מש"ס הנ"ל עי"ש מה שכתב בזה עכ"ל וחידוש הוא שלא הזכיר דברי הפרי מגדים שבפתיחה הנ"ל ואני נבוך בדברי קדשו הללו אם הבין בכונת הפרי מגדים כמו שכתבתי אני הדל או כמו שהבין הגאון מוהר"ם שיק ודאתאן עלה אי מהני ביטול ברוב גבי בן נח מלבד שאינו פשוט לומר דלא מהני עוד זאת הבאתי בנדפס שהגאון מסלאנים בשו"ת עדות ביהוסף סי' ו' הרבה להביא ראיות דמהני עי"ש:

שוב (אחר ההדפסה) השגתי שו"ת ברית יעקב להגאון מוהר"ר ברוך מרדכי ליפשיץ וראיתי בחלק א"ח סי' כ"א (דף ל"ג ע"ד בד"ה ראיתי בפרמ"ג) שהביא מה שנסתפק בפרי מגדים בסי' ס"ב אי איכא ביטול איסור בבני נח והבין בדעתו דיותר פשיטא ליה דבבני נח לא אזלינן בתר רובא ושכן כתב בנודע ביהודה תניינא סי' מ"ב ותמה עליהם דאם כן איך חייב בן נח על אשת אביו לר' עקיבא ולרבי אליעזר על אחות אביו והרמב"ם בתשיעי מהלכות מלכים דין ה' כתב דחייב על מפותת אביו ואמאי דילמא לאו אביו הוא ומה שכתב בנודע ביהודה דלחומרא אזלינן בדידהו להחמיר עליו דלא עדיף מישראל דנהרג על פי רוב רק דחיישינן בבן נח גם למיעוט לאיסור דבריו תמוהים כיון דלא אזלינן בתר רובא אם כן הוי כספק ואמאי נהרג בן נח מספק דפשיטא שאם נתערב אבר מן החי ברוב שחוטות אף דלא אזלינן בבן נח בתר רובא להתיר או כשנתערב חד בחד אם אכל אחד מהם אין בן נח נהרג דהוי ספק דילמא לא אכל האבר מן החי לא מבעיא להרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן אם כן שרי לבן נח לאכול כשיש ספק אבר מן החי ואף להרשב"א דחומר הספקות מן התורה או דנימא באיקבע איסורא גם להרמב"ם מן התורה לחומרא מכל מקום בגדר ספק הוי ואין לוקין וממיתין אספק איסור ועוד דהא קיימא לן בסי' ק"ט דאיסור בטל ברוב ילפינן מרבים להטות ואם כן בן נח מצווין על הדינין ולהושיב שופטים בכל פלך ופלך לדונם בשבע מצות כדכתב הרמב"ם בתשיעי מהלכות מלכים דין י"ד ולהרמב"ן בפרשת וישלח בני נח מחוייבין בכל דיני ממונות כמו ישראל ומכלל המצוה להושיב דיינים לדון אותו אם כן אף דבן נח נהרג בדיין אחד מכל מקום אי איכא טובי דיינים ונחלקו הדיינים אם לזכות אם לחובה אם כן איך ידונו מאי חזית דציית להני ציית להני על כרחין גם המה יכריעו על פי רוב וכיון דאזלינן בדידהו בתר רובא בדיינים כמו בישראל דאחרי רבים להטות הוא הדין בכל דוכתי אזלינן בתר רובא כמו לדידן דילפינן מזה ביטול איסור מאחרי רבים להטות וכל שכן רובא דאיתא קמן היכא דנתערב אבר מן החי ברוב שחוטות דשרי לנכרי כמו לישראל וכו' וכן מוכח מירושלמי דסנהדרין פרק ד' דין ז' דיני נפשות מתחילין מן הצד אתפלגין ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דינינו כדיניהן וחד אמר אין דינינו כדיניהן אם כן למאן דאמר דינינו כדיניהן דגם הם מתחילין מן הצד אף דטעמא דבישראל מתחילין מן הצד משום לא תענה על ריב רב כתיב ואם כן לא יחלקו עליו ולא יהיו נידונין על פי רוב אבל גבי בן נח דנהרג על פי דיין אחד אם כן ליכא האי טעמא ולמה מתחילין מן הצד ועל כרחין גם בדידהו היכא דאיכא הרבה דיינים מכריעין אחרי הרוב עכ"ל הרי שדעתו מסכמת דמהני ביטול ברוב בבן נח:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה