שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל ריט
מצוה לקיים דברי המת (כדקימא לן בחשן משפט סימן רנ"ב סעיף ב') אינו אלא כשמצוה בפירוש ולא ממה שנראה מתוך דבריו כן כתב מרן החבי"ף בספר חיים ביד בדף ה' עמוד ג' בשם הפוסקים וכן כתב בספר הבהיר מעשה איש בחלק יורה דעה סימן י"ד דף כ"ט עמוד ד' בשם הריב"ש בסימן ר"ז אין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בפירוש ולא במה שמובן מדבריו על ידי מכלל לאו אתה שומע הן ואנכי הדל מצאתי להגאון חקרי לב בחלק חשן משפט חלק ב' סימן מ"א שכתב שאין הכל מודים בזה והוא דהריב"ש בסימן ר"ז ומוהרא"ש סימן נ"ב למדו מההיא דתנו שקל לבני בשבת דלא אמרינן הכי אלא במצוה בפירוש ולא במה שנראה מתוך דבריו וממה שכתב רשב"ם בבבא בתרא דף קל"ג ד"ה במקלו ותרמילו נראה היפך עיין שם ובספר יד מלאכי בכללי דינים אות שפ"ד נשמט בזה המראה מקום שהוא מהריב"ש שהזכיר באות שפ"ג וגם לא העיר שמדברי רשב"ם נראה בהיפך:
ובעיקר דין מצוה לקיים דברי המת שהוא מקצוע גדול הנה בספר משכנות הרועים (לגאון מערבי) דף קב"ץ ע"ב ציין לעיין בכנסת הגדולה סימן רב"ן מאות י"ג והלאה ובמשפטים ישרים, סימן מ"ד ובאבקת רוכל סימן צ"ב ומגן גבורים סימן ס' אשדות הפסגה סימן כ"ב כ"ג בשם הרב בית דוד ובגנזי חיים מערכה זו אות קכ"ב כתב בשם ספר החסידים סימן תקל"ח דבדבר שיש עבירה לא אמרינן מצוה לקיים וכו' וציין נודע ביאודה תניינא אבן העזר סימן מ"ה וכנסת הגדולה חשן משפט סימן רב"ן אות י"ט ובעי חיי חלק א' חשן משפט סימן קס"ו דף ר' עמוד ד' שמחת יום טוב דף קי"א נשמת כל חי חלק א' סימן נ"ג שה"י (אולי הוא שפת הים) חלק ג' סימן כ"ג ובזכרונות הגאון חקרי לב שבסוף ספר ישרי לב בדף קי"ד אות מ"ז ציין כתובות דף צ"ט גטין דף י"ג טור סימן רב"ן ירושלמי בבא בתרא דף ה"ן תוספות גטין דף ל"ח ד"ה כל ודף מ' ד"ה אותו ודף ט"ל ד"ה אמר הרשב"ש סימן י"ב הרשב"א חלק ב' סימן לק"ט תשב"ץ חלק ב' סימן ג"ן פנים מאירות סימן מ"ג מוהר"י קולון שרש ב"ן הרדב"ז החדשות סימן קצ"ח:
והנה לשון מרן בשלחן ערוך סימן רב"ן סעיף ב' הוא מצוה לקיים דברי המת אפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך ועיין במה שפלפל בספר משכנות הרועים הנ"ל שכתב גם כן דמצוה לקיים דברי המת הוא אפילו בבריא כדמוכח בסוף פרק קמא דגטין וכו' ולא הזכיר פסק מרן דסימן רב"ן עיין שם מה שפלפל בדברי הרשב"ם בפרק מי שמת דף ק"מ אמתניתין האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה שכתב דמחלק נכסיו היה ומצוה לקיים דברי המת אי נמי בבריא וכו' עי"ש:
ודין זה שכתב מרן דבעינן שהושלש מתחלה לשם כך אין הכל מודים בו ומרן מוהרי"ט אלגאזי בספר שמחת יום טוב סימן כ"א דף ע"ח הביא שלש סברות בדין מצוה לקיים דברי המת. א) דלא נאמר אלא כשהושלש מתחלה ביד שליש לכך:
ב) דכל שנתנם ביד שליש אף שלא הושלש מתחלה לכך אמרינן מצוה לקיים וכו'. ג) דאפילו אין הממון ביד שליש כל שמצוה ליורשים או לאחרים לעשות כך וכך שהוא אינו נותן דבר אלא שמצוה לאחרים לתת מצוה לקיים דברי המת וכתב שהרב מוהריב"ל בחלק ג' סימן מ"ג הביא כל הדעות בארוכה ואם כן אם לא הושלש מתחלה לשם כך מידי פלוגתא לא נפיק ועיין בשלחן ערוך סי' ר"ן סעיף כ"ג שהובאו שתי הסברות ובסימן כ"ט דף קי"א ע"א כתב שהרמב"ן ודעמיה סברי דאף אם לא השליש מצוה לקיים וכו' ודוקא כשצוה שיתנו אבל אם אמר הריני נותן או יטול או יזכה פלוני בכך וכך אם מן הדין מועיל קנה אבל לא נאמר בזה מצוה לקיים וכו' וביאר בכונתם דכל שתלה הדבר בעצמו שאמר אני נותן ולא צוה לאחרים לעשות אין חיוב לקיים דבריו דעיקר דין מצוה לקיים וכו' הוא כדי שיהא לבו נכון ובטוח שיקיימו דבריו לאחר מיתה ולא תטרף דעתו כשיהיה נוטה למות בחשש שלא יקיימו דבריו וטעם זה לא שייך אלא כשהניח הדבר ביד אחרים והאריך עוד בדין זה עיין שם והרשב"ץ בספר התשב"ץ חלק ג' סימן ק"ל מיסתמיך ואזיל בתר סברת הרמב"ן שאם אומר כמצוה לבניו מצוה לקיים דבריו אם ירצו לירש מה שהניח להם וכופין אותם על מצוה זו גם הרב מגן גבורים בחשן משפט סימן ס"א דף צ"ט ע"ב הביא שלש סברות אלו וכתב שמדברי הרב השואל נראה שהבין מדברי רבינו ירוחם בנתיב כ"ד שיש חילוק בין בריא (שצוה ומת) לשכיב מרע דדוקא בבריא הוא דבעינן תנאים הנ"ל לכל מר כדאית ליה אבל בשכיב מרע לא בעינן שום אחד מתנאים הנ"ל ובכל ענין מצוה לקיים דברי המת ומר ניהו ביאר כונת רבינו ירוחם ושאין דעתו לחלק בין בריא לשכיב מרע עיין שם דב"ק ושלש סברות הללו שבדין מצוה לקיים וכו' הביאם מרן החבי"ב בשו"ת בעי חיי חשן משפט חלק א' סימן קס"ו דף ר' עמוד ד' (ד"ה ואם לבך) ובהביאו הסברא השנית דכל שנתנם ביד שליש אף שלא הושלשו מתחלה לכך מהני והיא סברת רבינו יונה שבתשובת הרשב"א וכן הסכים מוהר"י ווייל בסימן קע"ז וכו' כתב ומדברי מוהר"י אדרבי בסימן ר"ח יראה שאין חילוק בין נתנו ביד שליש ללא נתנו ביד שליש וציין ספרים רבים בזה וצריך להתיישב בהם כי לפי הנראה זו סברא מחודשת ואם כן ארבע סברות נינהו ומר הוא דאמר כי שלש סברות בדין מצוה לקיים וכו' כיעויין שם:
וחידש גאון בדורינו בשו"ת מנחת שי יצ"ו בסימן ע"ה (ד"ה ועוד) דדוקא בנותן מתנה לאיש זר הוא דבעינן שיתן ביד שליש דיש לומר דלא גמר ומקני ולא סמכא דעתיה לכן בעינן שיותן ליד שליש אבל בנותן לבנותיו כיון שמוחזקים בחלקם על פי נימוסי הערכאות שזכרים ונקבות יורשים בשוה רק שחלילה לעבור על דין תורה וחייבות להחזיר הכל להבנים על כל פנים מה שרצה אביהן לזכות להן ויכולים לזכות על פי דין תורתינו הקדושה ודאי נקראים מוחזקים בזה וסמכא דעתם והוי כנותן ביד שליש ועדיף יותר דהא הם עצמם מוחזקים בזה וראיה מדברי התוספות בפרק השולח שהקשו דמפלונית שפחתי עשו לה קורת רוח וכו' מוכח דלא בעינן שהושלש ביד שליש כלל ותירצו דבשפחה יש לומר מצוה לקיים וכו' יותר משאר דברים ולא גילו לנו החילוק שבין שאר דברים לשפחה אבל בדברי הרא"ש סוף פרק מציאת האשה מבואר הטעם משום דשפחה מוחזקת היא בגופה וכן נראה שהבין בכונתם בקצות החשן סימן רב"ן הרי דאף דעדין אינה מוחזקת ממש דמחוסרת גט שחרור מכל מקום כיון שיש לה קצת חזקה בגופה אמרינן מצוה לקיים וכו' גם לרבינו תם דבעי הושלש והכא נמי כיון שידע האב שיכולות לזכות במתנותיהן על פי נימוסיהם הוי כניתן ביד שליש וכן כתב להדיא הרדב"ז בחלק א' סימן ס"ז באחד שעשה צוואה ליתן להקדש ונעשה בערכאותיהם ובדינינו הוא פסול כתב על זה ותו שהרי ההקדש מוחזק מכח ערכאותיהם והיורש הוא המוציא ועליו להביא ראיה וכן כתב בחתם סופר חשן חשן משפט סימן קמ"ב בבעל שנתן בית לאשתו והעלה בערכאותיהם על שמה וכשמתה עשתה צוואה בערכאות וסילקה את בעלה מירושה וכו' ומבואר מדבריו דדוקא כשאין שום אופן לזכות על פי דין תורה לא מהני חזקתו על פי ערכאות אבל ביש אופן לזכות על פי דין תורה רק דבעינן חזקה מועיל חזקה גם על פי ערכאות ואם כן בנדון דידן דהיכא דהושלש ביד שליש מהני ודאי גם חזקה זו מהני ולא גרע מהא דשפחתי דכופין את היורשים לשחררה אף דלא הושלש לשם כך ומצא בשואל ומשיב תניינא סימן א' דמתבאר כן וכו' אלו תורף דברי הגאון מנחת שי אמנם הגאון מלבוב מוהר"ר יצחק אהרן איטינגא בתשובתו שם סימן ע"ח דחה ראיותיו ודעתו היא דלא מהני מידי כל שלא הושלש לדעת הסוברים דבעינן הושלש ביד שליש והרב המחבר שם בסימן ע"ט האריך להשיב על דבריו ולקיים סברתו עיין שם כי הדברים ארוכים והנדון היה בצוואת הקדוש מסדיגורא שאחר פטירתו מצאו בכתב ידיו שסידר איך יתנהגו ברכושו והונו ולא השוה את כל היורשים וגם סידר איזה הקדשות ונחלקו בעלי תריסין אם יש תוקף ועז בצוואה זו שנכתבה בעודו בריא ואין בה קנין ועם כי בניו הקדושים לא ישנו מדברי אביהם הקדוש רצו לידע שורת הדין ומביא שם בסימן ע"ה (בד"ה שוב) דאף אם אחר פטירתו היו הבנים מוחזקים לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשעה שזיכה להם אביהם המתנות דהוי כאילו כולם מוחזקים בשוה דבשעת הצוואה לא נודע אם יהיו מוחזקים בעת פטירתו וסתמא עומד שיהיו כולם מוחזקים וגם עתה כפי הנימוס שבהעדר אדם מצויין יבא הנאטראיי (ממונה מהממשלה) בעצמו לרשום העזבון ועושה כל היורשים מוחזקים ואף מי שבידו הנכסים מחוייב להחזיר הוי ודאי כניתן ביד שליש:
וביאר שם (שמחת יום טוב) בסימן כ"א דף ע"ח (ד"ה ברם) דאף על גב דדין מצוה לקיים וכו' אינו אלא במצוה לעשות מממון שהיורשים באים לירש מכחו דמהאי טעמא כתבו הקדמונים בההיא דאיסור גיורא דלא שייך מצוה לקיים וכו' דהזוכה אינו זוכה מכחו אלא מההפקר ואם כן היה נראה שאם הקדיש נכסיו והתנה עם ההקדש שלאחר מותו יתנו ליורשיו כך וכך ואחר כך אמר ליורשיו ששליש אחד ממה שיקחו מן ההקדש יתנו לפלוני לא אמרינן מצוה לקיים וכו' מאחר שהם אין יורשים מכחו שהוא כבר הקדיש נכסיו ונסתלק מממונו אלא הם באים לזכות מההקדש ולא מכח ירושה ממנו רק מכח התנאי שהתנה עם ההקדש אבל אינו כן כיון דחיוב זה שנתחייב ההקדש הוא מכח מה שהקדיש והתנה עמהם ליתן כך וכך ליורשיו חשיב ודאי כאילו באים לזכות מכח ירושה שהרי בידו היה להקדיש סתם בלתי שום תנאי התחייבות ליורשיו וכיון שהתנה כן ודאי מכחו הם באים לזכות בחיוב זה ושייך שפיר לומר בזה מצוה לקיים דברי המת:
ונסתפק שם (שמחת יום טוב) אם ביורש קטן אמרינן מצוה לקיים דברי המת או לא דקטנים לאו בני מצוה נינהו וכתב שמדברי הפוסקים נראה שדין זה הוא אף ביתומים קטנים שהרי הראשונים חקרו דכיון דקימא לן מצוה לקיים דברי המת למה תקנו שיהיו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ולמה מתנה במקצת צריכה קנין תיפוק ליה דכיון דמת מצוה לקיים דבריו ותירצו בכמה פנים ואם איתא דדין זה לא נאמר בקטנים הרי התירוץ מבואר דדין מתנת שכיב מרע תיקנו חז"ל כי היכי דליהני אפילו לגבי יתומים קטנים וכן מתנה במקצת הצריכו קנין דמפני זה ומדלא תירצו הכי שמעינן דדין מצוה לקיים וכו' שייך אפילו ביתומים קטנים וכן כתב הרב תומת ישרים סימן ע"ח יע"ש וחזי הוית להרב כנסת הגדולה בחשן משפט סימן רנ"ב בהגהת בית יוסף אות מ' שכתב וז"ל אי אמרינן בקטן מצוה לקיים דברי המת עיין במרדכי וכו' שכתב דלא אמרינן וכן כתב מוהר"א הלוי הובאו דבריו בספר תומת ישרים סימן ע"ח ומדברי בעל הספר בסימן הנז' נראה שלא ראה דברי המרדכי בזה עכ"ל (אמר המחבר תורף דברי המרדכי בזה הביאם הגאון יד מלאכי בכללי דינים אות שפ"ב) ודבריו תמוהים טובא שדברי המרדכי אינם ענין כלל לסברת התומים ישרים דהמרדכי בסוף פרק מי שמת מיירי בקטן המצוה ומת אי אמרינן ביה דין מצוה לקיים וכו' ולזה כתב דלא אמרינן אלא בגדול המצוה ולא בקטן המצוה אבל גדול המצוה ליורשים הקטנים דבזה מיירי הרב תומת ישרים אין שום רמז בזה במרדכי כלל וביותר תמיה לי דדברי המרדכי עצמו דמיירו בקטן המצוה לא נגע ולא פגע בדין מצוה לקיים דברי המת כי אם לענין קטן הנותן קרקע במתנת שכיב מרע אי קנה המקבל מדין מתנת שכיב מרע או לא וכו' ומה שכתב המרדכי ולא שייך ביה מצוה לקיים דברי המת לשון מושאל הוא ולאו דוקא וכו' וכן יש להעיר על לשון מרן הבית יוסף וכו' ועל כל פנים דברי הרב כנסת הגדולה נפלאו ממני ונראה דהעיקר כסברת הרב תומת ישרים דלא כהרב מוהר"א הלוי וכמו שהוכחנו מדברי הראשונים איברא דחזיתי לגברא רבה מוהריב"ל בחלק ג' סימן מ"ג שכתב דלדעת הרמב"ן דסבירא ליה דהכל תלוי במצוה ליורשיו לעשות דאם הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ומצאנו ראינו דסברת הרמב"ן רבים אשר אתו דסבירא להו כוותיה והוא הדין דסבירא להו דלא שייך דין זה בקטן אלו תורף דב"ק עי"ש שעשה על פי זה ספק ספקא לסייע להיורשים הקטנים דשמא הלכה כהסוברים דקטנים לאו בני מצוה לקיים דברי המת נינהו וכו':
ועוד כתב ספק אחר בנדונו שהוא דבר שלא בא לעולם ובמצוה על דבר שלא בא לעולם פליגי בה רבוואתא דמוהריב"ל שם וכן מוהרשד"ם בחשן משפט סימן שנ"ג סברי דשייך ביה דין מצוה לקיים דברי המת ומוהר"י אדרבי בסימן קצ"ו חולק בזה כמו שכתב בכנסת הגדולה סימן רב"ן אות ל"ב ותו איכא סברת רבינו אפרים שבמרדכי סוף פרק מי שמת דלא שייך דין מצוה לקיים דברי המת אלא בדברים שאין קנין תופס בהם ובנדון דידן הא הוי דברים שקנין תופס בהם וכו' עי"ש גם הרב מגן גבורים בסוף דף צ"ט (בד"ה ואני הצעיר) הביא דברי רבינו אפרים שבמרדכי הנ"ל וכתב דסברא מחודשת היא ומשמע דלדבריו אין חילוק בין אם המעות משולשין ביד אחר או לא ובין מדבר עם היורשים וכו' אלא הכל תלוי אם אותה הצואה שייך בה קנין אין בה מצוה לקיים דברי המת ולענין דבר שלא בא לעולם אי אמרינן ביה מצוה לקיים וכו' וכן לדבר שאינו קצוב ודבר שאינו מסויים ושטרי חובות שקניינם בכתיבה ומסירה וכיוצא עיין בספר אוריין תליתאי (להגאון מוהר"ם תאומים מחבר ספר דבר משה) בסימן ה' (ד"ה ובפתחי) שהביא מה שכתב הגאון מחנה אפרים בהלכות זכיה סימן ל' בשם הרב מוהריב"ל דמהני לדבר שאין בו ממש ומסתמא לא היה בידו ספר כנסת הגדולה הנ"ל ולכן לא הזכיר דעת החולק ובספר היקר אשר לשלמה לידידי הרה"ג מוהר"ש אבן דאנן מעיר פאס יצ"ו בסימן י"ב דף מ"ג עמוד ג' (ד"ה והשתא) כתב דבכנסת הגדולה הביא מחלוקת אם בדבר שלא בא לעולם אמרינן מצוה לקיים וכו' וכתב על דבריו שלא זכר שר שהרב המגיד סוף פרק כ"ב מהלכות מכירה והרב מוהרימ"ט בחלק א' סימן ט"ל כתבו אליבא דהרמב"ם בדבר שלא בא לעולם טעמא דמצוה לקיים דברי המת והאריך הרב יצ"ו בדין צוואה אחד בעניינים אלו עי"ש:
והנה על הספק הראשון אם על הקטנים מצוה לקיים דברי המת אין אצלי ספר כנסת הגדולה חשן משפט חלק ב' לעיין בו אם הביא דברי הר"ן בפרק קמא דגטין אמתניתין (בדף י"ג) תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואמרינן בגמרא אי בבריא הא לא משך שהביא קושית הראשונים הא קימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא ומאי פריך הא לא משך ואחר שהביא הישובים שנאמרו בזה כתב הוא ליישב דכי תנן יתנו לאחר מיתה היינו משום דבשעת דיבוריה זכה בו ולאו משום מצוה ונפקא מינה ביתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו עיין שם דמפורש יוצא בדברי הר"ן הללו דמצוה לקיים דברי המת לא נאמר בקטנים והוא תימה אם לא הביא דבריו וכן יש לתמוה על מרן מוהריט"א שעמד בזה כנז"ל ודעתו היתה נוטה דאין חילוק בזה בין גדול לקטן ובדברי הר"ן מבואר בהיפך:
ובחפשי בספרים ראיתי שעמד בזה בשו"ת מנחת שי סימן ע"ה ולפי שספר היקר הזה אינו מצוי כל כך אעתיק בס"ד תורף דב"ק וזה לשונו (בדף נ"ו סוף עמוד ג') ועדין חובה עלינו לבאר בהיתומים הקטנים אם גם המה בכלל מצוה לקיים דברי המת או לא דיש מקום לומר דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולדעתי הדבר פשוט שמחוייבים ליתן גם מנכסי יתומים הקטנים מלבד דבש"ס בבא בתרא קע"ד פסק הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דגם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו ודלא כרב פפא וכפירש רשב"ם שם והטעם רק משום צררי וכן פסק הרא"ש והג"א רק הנמוקי יוסף לא פירש כן אך מלבד זאת נראה לי ראיה ברורה מש"ס סוף פרק קמא דגטין גבי הלכה כרבי שמעון הנשיא דאמר יחזרו ליורשי משלח ופריך והא קימא לן מצוה לקיים דברי המת ומשני תני למשלח ואם איתא דביתומים קטנים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת הוה ליה לשנויי דמיירי ביתומים קטנים ועל כרחין דאין חילוק בזה וכן בתוספות בבא בתרא דף קמ"ט וכתובות הקשו דמאי נפקא מינה בהא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי הא בלאו הכי מצוה לקיים דברי המת וכן הקשה המרדכי פרק מי שמת ואם איתא הא אכתי נפקא מינה לענין יתומים ועל כרחין דגם ביתומים קטנים מחוייבים לקיים וכן פסק מהרלב"ח סימן ק"ז בנודר להקדש דגובים אף מיתומים קטנים והרי כבר הבאתי בשם המהרי"ט והרב המגיד דהא דכתב הרמב"ם בנודר ומת דחייבים היורשים לקיים הוא משום מצוה לקיים דברי המת הרי דגם בקטנים שייך מצוה לקיים דברי המת ועוד כתב לחייב ליתן לההקדש גם מחלק היתומים מטעמים השייכים בנדונו שהצוואה היא דבר שיש קצבה ואם לא יתנו איכא חילול השם וגנאי גדול וגם אומדנא גדולה שאם היו גדולים היו נותנים וכו' אלו תורף דב"ק ועל מה שכתב לראיה ברורה מההיא דפרק קמא דגטין הנ"ל יפה השיב ידידי הגאון אבד"ק מאקאוויי יצ"ו בספרו הבהיר חבלים בנעימים ריש דף ב"ן דבאותה בריתא חולק רבי מאיר וסבירא ליה דמצוה לקיים דברי המת ועל כרחין דמיירי בגדולים דשייך בהו הא דמצוה לקיים וכו' ועיין שם עוד (בד"ה ובמחנה אפרים):
והגאון מלבוב מוהר"ר יצחק אהרן איטינגא בתשובתו שם סימן ע"ח כתב לו וזה לשונו מה שכתב מעלת כ"ת להוכיח דגם בקטנים אמרינן מצוה לקיים וכו' בר"ן פרק קמא דגטין מבואר להיפוך דלא אמרינן ביתומים קטנים מצוה לקיים וכו' וראיית מעלת כ"ת מפרק קמא דגטין אינה ראיה כלל דהגמרא פריך דאמאי יחזיר השליח ליורשי המשלח דהא על השליח מצוה לקיים דברי המת ומה בכך דהיתומים קטנים הא השליח הוא גדול וכו' (כתב לדחות שאר דבריו בזה וסיים) ועל כל פנים מאחר שמבואר כן להדיא בהר"ן ולא מצאתי חולק עליו פשיטא דהכי הלכתא וגם אם היו לנו ראיות ברורות להיפוך אין בנו כח לחלוק עליו וכל שכן שאין שום ראיה כלל והרב המחבר יצ"ו השיב על זה בסימן ע"ט וזה לשונו (בדף ח"ן עמוד ג' ד"ה ומ"ש) גם לפי דברי הדר"ג דהמצוה על השליח אדרבא הביא סיוע לדברי דגם בנדון דידן מה בכך שיש גם יתומים מכל מקום הוא צוה ליורשים הגדולים אשר הממון מסור בידם והם מחוייבים לקיים ומה להם להיתומים הקטנים ואם נימא שהקטנים יאמרו מה לכם לעשות מצוה בחלק שלנו עשו בשלכם אם כן גם בשם יאמרו היתומים קטנים לשליח מה לך לעשות המצוה בשלנו ומה הועיל הדר"ג בתירוץ זה ובלאו הכי הביא הר"ן פרק קמא דגטין בשם הרמב"ן דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת רק ביורשיו ומקבלי מתנתו אבל באיש אחר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת עי"ש אם כן אי אפשר לפרש כן בש"ס כלל דקאי על השליח וגם בהגהות מימוניות פרק י"ג כתב דמצוה לקיים דברי המת הוא רק שכופין את היורשים לקיים מצות אביהם הרי דמשום כבוד אב נגע בה ולא באיש אחר ומעתה הדבר מבואר בתשובת בשמים ראש סימן שכ"ו דמצד כבוד חייבין אף הקטנים בלי ספק ובזה נדחה גם כן מה שהשיג על ראייתי מהא דפוסקים על הקטנים דבר שיש לו קצבה וכתב הדר"ג דשם על כל פנים מצוה איכא אבל כאן אמרינן דלגבי הקטנים ליכא מצוה כלל והרי מבואר להדיא בתשובה זו דגם בקטנים איכא מצות כבוד ואדרבא יש לומר דגם הר"ן שכתב דבקטנים לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת יש לומר דמיירי בשאר יתומים אבל בבניו יש לומר דחייבים משום מצות כבוד וזה ברור עכ"ל הנה רבני גאוני דורנו הנ"ל נחלקו בדבר זה ולא ראו מה שנתחבטו בזה הקדמונים מרבני גאוני הספרדים הנז"ל כי אין ספריהם מצויים בחוצה לארץ במקומות הנ"ל ולפום ריהטא דברי הרב מנחת שי יצ"ו נראים בעיני לולא שמרן מוהריט"א עם שבתחלה היתה דעתו נוטה לזה שאין בזה חילוק בין גדולים לקטנים מכל מקום נראה שלא סמך על דעתו והניח הדין הזה בספק כאמור:
ומצאתי שהגאון חקרי לב בחלק ארח חיים סימן ע"ד דף ק"מ עמוד ד' דבר בדין זה ולפי שספרו יקר המציאות ודבריו הם גופי תורה כידוע כבוד עושר בקיאותו ואת יקר תפארת חריפותו אעתיק בעזה"י תמצית דב"ק והוא ששם (ד"ה אך את זה) הביא מה שאמר רב פפא בערכין דף כ"ב גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר טעמא אימור צררי אתפסיה מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה והלכתא כרב הונא ולפי זה אית לן למינקט דיתמי בני מיעבד מצוה נינהו וכן נראה מדברי התוספות בפרק חזקת דף ל"ג ד"ה אמור רבנן וכן כתב רשב"ם שם בדף קע"ד דלרב הונא יתמי בני מיעבד מצוה הוו וכן מבואר בתוספות שם בד"ה ואם כתב וכן מתבאר מהמרדכי בפרק המדיר סימן רכ"ב גבי מה שאמרו פריעת בעל חוב מצוה וכופין כתב דלר"ח ורא"ם וריב"ק מיירי ביתומים גדולים ואם תאמר היכי אמרינן מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב ויש לומר דאיירי בקטנים עיין שם נראה דסברי דקטנים בני מיעבד מצוה הוו אלא שאין כופין וכן מתבאר מדברי הרי"ף והרא"ש בפרק גט פשוט גבי ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודיעינהו ליתמי כתבו דלרב פפא פטורין דיתמי לאו בני מיעבד מצוה ולרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן אלא דחייש לצררי היכא דליכא למיחש לצררי גובה מיתמי וקימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע הרי נראה דלרב הונא דקימא לן כותיה יתמי בני מיעבד מצוה נינהו גם מרן הבית יוסף בסימן ח"ק כתב ככל דברי הרי"ף והרא"ש ושמעינן דגם הוא נקיט דלרב הונא דקימא לן כותיה יתמי בני מיעבד מצוה הוו ומכל זה תמה על דברי הר"ן בפרק קמא דגטין הנ"ל דנקיט בפשיטות דיתמי לאו בני מיעבד מצוה הוו ורצה ליישב דכי קימא לן דבני מיעבד מצוה הוו היינו דוקא גבי פריעת בעל חוב דמצוה דאוריתא היא אבל במצוה לקיים דברי המת דאינו אלא מדרבנן דהא במתים חפשי מן המצות וגם החיים אינם חייבים במצוה עליו וכי אמרינן מכבדו בחייו מכבדו במותו אינו אלא מדרבנן בהא אמרינן דקטנים לאו בני מצוה נינהו אך לא הונח לו דהא בחינוך לקטן אין חילוק בין מצוה דאוריתא לדרבנן ועוד דהיה לו להר"ן לומר דקטנים לאו בני מיעבד מצוה דרבנן נינהו (וגם לפי מה שביאר מרן מוהריט"א בדין מצוה לקיים דברי המת שהוא מחשש שמא תטרף דעתו כנז"ל בד"ה ועוד כתב שם מסתברא דגם ביורשים קטנים הדין כן ובכלל מכבדו בחייו הוא):
וגם הקשה על מה שכתב הריב"ש בסימן תס"ה דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ביתומים קטנים שאין כאן שיעבוד נכסים כי אם עשה דוחי אחיך עמך ודרשינן אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך ואם כן ביתמי דלאו בני מיעבד מצוה אינה יוצאה בדיינים אף שהרשב"א כתב בתשובה דאף ביתומים יוצאה בדיינים מה שכתבתי יותר נכון ולפי מה שנתבאר הם דברי תימה דאנן קיימא לן כרב הונא דיתמי בני מיעבד מצוה נינהו ואיך דחה דברי הרשב"א שהם ככל דברי הראשונים וכפשט הש"ס דערכין הנ"ל וכן התפלא על הרשב"א עצמו בתשובה שהביא מרן הבית יוסף בחשן משפט סימן ק"ז דכי קים לן מצוה ליתומים לפרוע חוב אביהם וכופין היינו דוקא שירשו מטלטלין והיתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו עי"ש:
שוב ראה בחידושי הרשב"א לפרק קמא דקידושין דף י"ג שכתב דפלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שבערכין הנ"ל היא דלרב פפא שיעבודא לאו דאורייתא וליכא כי אם פריעת בעל חוב מצוה לבד וביתמי לאו בני מצוה נינהו ורב הונא סבר דשיעבודא דאורייתא ואף אי לאו בני מיעבד מצוה נינהו בית דין יורדים לנכסיהם מצד השיעבוד וגם הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם שם כתבו בפירוש הסוגיא כדברי הרשב"א וכן הרב הנמק"י בפרק גט פשוט בהך סוגיא דערבא דיתמי פירש כן דבשיעבודא אי דאורייתא פליגי וגם הריב"ש בסימן תפ"ד פירש דבשיעבודא אי מדאורייתא פליגי ולפירוש זה כולי עלמא מודו דיתמי לאו בני מיעבד מצוה ובזה נתישבו תמיהותיו על הרשב"א והריב"ש וגם דברי הר"ן שבפרק קמא דגטין הנ"ל מתיישבים דנוכל לומר דסובר בפירוש סוגיא דערכין כדפרשו הראשונים הנ"ל:
ומכל מקום הא דיתומים קטנים אי בני מיעבד מצוה נינהו תלוי במחלוקת והוא דהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א והריב"ש והנימוקי יוסף סברי דכולי עלמא מודו דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ופלוגתא דרב פפא ורב הונא היא בשעבודא אי מדאורייתא אבל התוספות ורשב"ם ור"ח ורא"ם וריב"ק וכן נראה מדברי מוהר"י קולון והרא"ש סברי דלרב הונא דקיימא לן כוותיה יתמי בני מיעבד מצוה הם והכריח שדעת הרי"ף והרא"ש דפלוגתייהו באי בני מיעבד מצוה היא ולא בשיעבודא אי דאורייתא שהרי בסוף גט פשוט כתבו דקיימא לן דשיעבודא דאורייתא מדרב פפא דהוא בתרא סבירא ליה הכי בפרק קמא דקידושין דף י"ג דמלוה על פה גובה מן היורשים דשיעבודא דאורייתא ואם כן אין לפרש סוגיא דערכין דפליגי בשיעבודא אי דאורייתא דא"כ רב פפא יסבור לאו דאורייתא והרי רב פפא אית ליה דאורייתא לכן מוכרחים לומר לדידהו (הרי"ף והרא"ש) דסברי דביתמי אי בני מיעבד מצוה או לא פליגי והקשה על הנמק"י דבסוף גט פשוט כתב דברי הרי"ף בסתם בענין שיעבודא דאורייתא דקיימא לן שיעבודא דאורייתא משום דרב פפא סבירא ליה הכי והוא תימה דלעיל בדף הקודם גבי ערבא דיתמי פירש דרב פפא ורב הונא בשיעבודא דאורייתא פליגי ורב פפא סובר לאו דאורייתא והצריך עיון ועוד נשא ונתן שם על דברי הר"ן בפרק אלמנה ניזונת ועל דברי הריב"ש שכתבו בדעת הרי"ף דרב פפא סובר שיעבודא לאו דאורייתא והוא תימה דבהדיא כתב הרי"ף בסוף גט פשוט דרב פפא סובר שיעבודא דאורייתא וכן נראה דעת בעל התרומות שער ס"א ח"ל דרב פפא סובר שיעבודא דאורייתא ולדידהו קיימא לן דיתמי בני מיעבד מצוה הם והקשה על מרן הבית יוסף בסימן ק"ז שהביא דברי הרשב"א בסתם דיתמי לאו בני מצוה הם וכן ביורה דעה סימן ק"ס הביא תשובת הריב"ש דסימן תס"ה בסתם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה הם והצריך ישוב אלו תורף דב"ק הא למדת דמה שנסתפק מרן מוהריט"א בדין זה (מצוה לקיים דברי המת) אם הוא גם ביורשים קטנים של כת הקודמים הוא ובמחלוקת הוא שנוי כנז"ל וחידוש הוא שלא זכר שר מדברי הרב כנסת הגדולה ושאר הרבנים שהביא בזה בשמחת יום טוב כנז"ל:
ואנכי חזו"ן הרבתי בחקרי לב חשן משפט חלק ב' סימן מ"ב שאחר שהביא מה שכתב הר"ן בפרק קמא דגטין דיתמי לאו בני מיעבד מצוה הוו כתב שהרב סם חיי סימן ל"ה כתב בנכסים ביד שליש גם בקטן אמרינן כיון שכתב המרדכי בפרק מי שמת סימן תר"ל דכופין על מצוה לקיים וכו' בין ליורשים בין לשליש וכתב על דבריו ולדידי לא מכרעא דעיקר המצוה על היורש אלא כיון דכופין ליורש כופין גם לשליש אבל בקטן דלאו בני מצוה מהי תיתי שיכופו לשליש דלאו עליה רמי ומיהו עיקר סברת הר"ן אינה מוסכמת ובחקרי לב ארח חיים סימן ע"ד ביארתי דר"ח ורא"ם וריב"ק והרי"ף והרא"ש ובעל התרומות סברי דגם יתומים קטנים בני מיעבד מצוה נינהו והרי בנכסים ביד שליש נסתפק הרב שם אי היורשים מצו למימר קים לי ועיין מוהרימ"ט חלק חשן משפט סימן ס"ז עד כאן דברי החקרי לב שם ועם שנראה שדעתו נוטה יותר דגם קטנים מצוה עליהם לקיים דברי המת מכל מקום לא הכריע להלכה כן ומידי פלוגתא לא נפיק
ולענין בני בנים אם שייך בהם דין מצוה לקיים דברי המת הנה בספר מעשה איש שם (דף כ"ט ע"ד) כתב בזה הלשון ומה שנסתפק אי שייך בנכד מצוה לקיים דברי המת וגם נסתפק אם אבי אביו מברך ברוך שפטרני וכו' (הביא מחלוקת הפוסקים אם חייב אדם בכבוד אבי אביו וסיים) ונמצא לדעת מוהר"י קולון אינו חייב לכבד את אבי אביו ואף לדעת רש"י והמדרש שחייב אבל לא כמו אביו כנזכר מכל מקום הרב מוהרימ"ט בחלק ב' חשן משפט סימן ו' הורה גבר דאין בן הבן מצוה לקיים דברי המת הוא אבי אביו ובפרט היכא דלא שקל מידי מיניה באופן דמצינו הדבר מפורש דאין על הנכד לקיים דברי המת וכו' נקטינן דאין בזה משום מצוה לקיים דברי המת וממילא רווחא שמעתתא בברכת שפטרני דאין שום חיוב על אבי אביו לברך בעד נכדו עכ"ל ומתבאר שהבין בכונת הגאון מוהרימ"ט שאף בנדון שמתקיימים התנאים שהטילו הפוסקים בדין מצוה לקיים וכו' לא נאמר הדין הזה אלא בבנו ולא בנכדו לפי שאינו חייב בכבודו כל כך כמו שחייב באביו ולי הדל במחילת כבוד גאונו אין כן כונתו ואלה דבריו שם (בד"ה וכי תימא) וכי תימא שלא זכו הבנות בבתים הללו מדינא מכל מקום יתקיים דברי המת דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואיתיה אף בבריא וכופין עליו וכו' הא תרגמה רבינו תם דלא אמרינן הכי אלא במשליש הדבר ביד שליש ולהרמב"ן דוקא במצוה ליורשים תנו או עשו כך ולהריטב"א בעינן שיצוה היורשים בפניהם וכו' וכו' ועוד אין פרי בטנם של שתי בנות אלו מצווין לקיים דברי הזקן שכבר נתן נכסיו לבנו וזכה בהם וכשמת קפצה נחלה לזרעו וזרע זרעו ומצי אמרו אנא מכח אביה דאמא קאתינא ומשל הזקן לא שקילנא מידי עד כאן דברי מרן מוהריח"ט והמעיין יכריע אם יש ללמוד מדבריו דבנכד לא נאמר דין זה כדמשמע ליה לגאון עזנו יצ"ו:
ואם נאמר דין זה במאבד עצמו לדעת נשאל בזה בספר פאת השדה להרה"ג רבי ברוך עקפעלד סימן ד"ן בעשיר אחד שכתב צוואה ואחרי כן לקח את נפשו על ידי קנה שריפה רחמנא ליצלן ויוצאי חלציו לא יחפצו לשמוע בקולו לעשות כאשר ציוה להם אביהם ונסתפק הרב השואל אי גם כאן שייך מצוה לקיים דברי המת והרב המחבר השיבו לא ידעתי ספקתו הא אמר רבא אמר רב נחמן בבבא בתרא דף קמ"ז עמוד ב' דמתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו וכו' וזה לא שייך במאבד עצמו לדעת וכן לא הבנתי ספקתו הרי תנן שם דף קל"ה עמוד ב' ופסקינן הכי בשלחן ערוך סימן ר"ן סעיף כ"ה דאף אם מצאו צוואה קשורה על יריכו אינה כלום שמא כתבה ונמלך ועיין בבית יוסף סימן רנ"ב שהביא שיטת הרא"ה דרק אם ציוה ליורשים או למי שספוק בידו לעשות וקיבל עליו או שתק אז אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל אם ציוה על היורשים שלא בפניהם לא אמרינן מצוה לקיים וכו' ומעתה לא מצאתי מקום לספקתו אבל בר מכל דין הלא כבוד אב מדאורייתא ואף על פי כן פטור הבן מלכבד את אביו הרשע כביורה דעה סימן ר"מ סעיף ח"י ומכל שכן שלא יהא חייב בכבוד האב רשע אשר ברשעו מת ואיך נוכל לומר שיהא חייב לקיים דעתו ואחיתופל אשר ציוה אף דעשה מעשה בעצמו ורמי בר יחזקאל בבבא בתרא שם למד מכאן אפשר דהשליש על ידי אחר או דציוה רק לטובתו כהדא אל תמרודו וכו' אלו תורף דב"ק ויש קצת לפקפק במה שנראה מדבריו דמתנת שכיב מרע ומצוה לקיים דברי המת חדא מילתא היא אשר לא כן הוא לדעתי הקצרה ועיין שם בסוף סימן ה"ן מה שכתב להרב השואל לבאר דבריו שבסימן ד"ן בזה ואין להאריך בפטטיא אמנם בעיקר השאלה יפה השיב כהלכה דאין שייך לומר על מת המאבד עצמו לדעת שמצוה לקיים דבריו חלילה הס מלהזכיר אך זה דוקא אם נתקיים בהנדון התנאים שנאמרו בפוסקים כדי לדונו בדין מאבד עצמו לדעת כי כבר ידוע כי הרבה פתחים יש, להציל את הנדון מידי דין מאבד עצמו ורק בדרך רחוקה ימצא נדון מאבד עצמו רחמנא ליצלן ועל המורה לחקור ולברר הנדון ואז ידע אם לרחק או לקרב והיה ה' עם השופט:
ושם (פאת השדה) סימן ה"ן הביא מה שהקשה לו הרב השואל דלפי דבריו במאבד עצמו ליכא מצוה לקיים דבריו מאי מקשו תוספות בבא בתרא דף קמ"ט (ד"ה דקא) למאי איצטריכא תקנת דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי תיפוק ליה דמצוה לקיים דברי המת. הלא יש לומר דאיצטריך משום מאבד עצמו דלית ביה משום מצוה לקיים וכו' ויפה השיבו הרב המחבר דלא יעלה על הדעת שתקנו חכמים דברי שכיב מרע וכו' משום מילתא דלא שכיחא ולא יעשו תקנה עבור חטאים בנפשותם ועוד שהתוספות בדף קמ"ז (ד"ה מנין) כתבו שכל עיקר דין מתנת שכיב מרע הוא משום שלא תטרף דעתו וזה אין שייך במאבד עצמו עי"ש דבריו הנכונים:
ודע דלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא בענין דררא דממונא בנכסיו וירושתו אבל לא בשאר מילי כמו שהאריך להוכיח כן הגאון שבות יעקב בחלק א' סימן קס"ח וכתב דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי והביא תורף דבריו הגאון פתחי תשובה בחשן משפט סי' רב"ן וכן משמע ממה שהביא בספר מעשה איש שרשמתי בריש כללין (בד"ה ועוד כתב) בשם הריב"ש דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במה שהוא של המת או במה שזכו היורשים מכח ירושתו עי"ש והגאון יד מלאכי בכללי הדינים סימן תכ"ב הביא בקיצור סברת הגאון שבות יעקב וכתב ונראה לי ראיה נכונה מהא דאמרינן בכתובות דף ק"ג עמוד ב' שלא קבל רבי חנינא לישב בראש אף דרבינו הקדוש צוה כן לפני מותו:
והנה ביורה דעה סימן שד"מ סעיף יו"ד כתבו הפוסקים מי שצוה שלא יספידוהו שומעין לו ויש לפרש שהכונה שיכולים לשמוע לו ואם לא ירצו לשמוע לו ורוצים להספידו אין במשמע שיש איסור בזה אך בחשן משפט סימן גר"ן סעיף ל' כתבו שכיב מרע שצוה ואמר אל תספידוני אין סופדין ומזה דייק הסמ"ע והובא בבאר היטב שם דאסור לספוד אותו והטעם משום דמצוה לקיים דברי המת מוכח דגם בשאר מילי אמרינן מצוה לקיים דברי המת והגאון מוהר"ם תאומים (מחבר ספר דבר משה) בספרו הבהיר אוריין תליתאי בסימן כ"ד הביא דין זה (דהספד) וכתב שבהגהות מרדכי פרק יש נוחלין העתיק תשובת הריצב"א שרגיל לפרש דמצוה לקיים דברי המת לא שייך אלא על היורשים שהם מצווים לקיים מצות אביהם אבל אין המצוה מוטלת על אחרים והביא מה שכתב בשבות יעקב הנ"ל דבשאר מילי לא אמרינן מצוה לקיים וכו' והביא שהרשב"ץ בחלק ג' סימן ק"ל נשאל במי שצוה קודם מותו שבתו תנשא לפלוני ובנו ישא בת פלוני ויטלו כך וכך מהירושה והשיב דחייב לקיים דבריו בכי האי גוונא שאמר ישא וכו' ויטלו זכו' לפי שזה הוא תנאי ואם רוצים לירש מה שהניח להם אביהם כופין אותם לקיים מצותו אבל אם אמר תנו לבני כך וכך וישא בת פלוני הרשות בידו אם לישא או שלא לישא הרי דמה שאינו נוגע לירושתו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ולכן כתב דגם האי דינא דאם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו היינו שלא להוציא ממון לשכור לו מספדין דזה ענין ירושה ובזה שומעין לו דעל היורשים מוטל לקיים דברי המת מה שאין כן אם אין בזה הוצאת ממון לא שייך לומר בזה מצוה לקיים דברי המת כלל ורשאין להספידו דמצוה לקיים דברי המת ליתא רק בעניני ממון אבל לא בשאר מילי כמו שהאריך בתשובת שבות יעקב הנ"ל בראיות נכוחות וז"ב ונכון עכ"ל ובמפתחות לסוף חלק יו"ד כתב שמצא כתוב בשם ספר החסידים סימן תש"ך מצוה לקיים דברי המת כשמצוה על ממון אבל לנהוג בזיון בגופו לא ואם בשביל כפרה שומעין לו עד כאן והוא הביא על זה שהרי רבינו הקדוש בצוואתו (בכתובות דף ק"ג) אמר חנינא בני ישב בראש והוא לא קבל ולא חש להא דמצוה לקיים דברי המת מוכח דבדבר שאינו ממון לא אמרו מצוה לקיים וכו' וכנראה לא היה אצלו ס' יד מלאכי שכבר כתבתי שהביא מזה ראיה להשבות יעקב:
ומדברי הגאון נודע ביהודה תניינא אבן העזר סימן מ"ה (ד"ה ומה שרצה) נראה דלא שאני ליה בין דררא דממונא למידי אחרינא ונדונו היה בבוגרת אחת שאביה צוה לאמה שלא תשיא אותה לאחיו ואמה רוצה בזיווג זה שהוא טוב מאד להבת וכן דעת אבי אביה וקרוביה ואוהביה רק שחוששים לצוואת אביה ובתשובתו אחר שכתב שאין בזה משום מצוה לקיים וכו' דאינו אלא במשליש דבר בתחילה וכו' כבשלחן ערוך סימן רב"ן סעיף ב' ואף לדעת הריטב"א דלא בעינן שישליש דבר עכ"פ בעינן שיהא הציווי למי שיש בידו לקיים דבריו ואמה אין בידה לקיים דבריו שיכול' הבת לינשא בלא רצון אמה וכו' ואין על האם שום חיוב או מצוה לקיים דברי המת וגם מצד הבת ביאר שיותר חייבת בכבוד אמה שהיא בחיים ממה שחייבת בכבוד אביה המת וכיון שהאם רוצה בזיווג זה אין ספק שתשמע דברי אמה שהיא בחיים ולא תחוש לדברי אביה המת ובפרט שהוא בענין זיווגה שאינה חייבת לשמוע לאביה וכו' אלו תורף דב"ק ומשמע שאם האם לא היתה מגלית דעתה ולא היה הדבר בענין זיווג (שבזה אינה חייבת לשמוע אף לאביה כמו שביאר שם) אלא היה ענין אחר כיוצא לזה שאין בו דררא דממונא היתה הבת חייבת לקיים דברי אביה משום מצוה לקיים דברי המת ובספר החסידים סימן תקל"ח כתב מי שיש לו עבד או שפחה יהודית וצוה לבנו קודם מותו הזהר שלא תשוב אותם לחוץ ואמר הבן תקלה בא על ידיהם שנעשים סרסור לעבירה שאל לחכם מה לעשות ואמר מצוה לקיים וכו' כשלא יבא לידי עבירה אבל אם בא לידי חטא אל יעשה וכתב מרן חיד"א בביאורו שם וזה לשונו מבואר שבמה שצוה לא יש איסור רק שנמשך מזה וכל שכן אם צוה לריב עם אדם וכיוצא או לנטור איבה ולהרע שודאי אין בזה מצוה לקיים דברי המת עכ"ל נראין הדברים שכשאמרו מצוה לקיים וכו' בכל דבר הוא כן חוץ מכשיש עבירה או שימשך עבירה עתה נדפס ספר יקר חבלים בנעימים לידידי הגאון אבד"ק מאקאוויי יצ"ו וראיתי שם בריש סוגיא ל"ד שרצה להוכיח מדברי ספר החסידים הנ"ל דלית ליה סברת הפוסקים דכדי לומר מצוה לקיים דברי המת בעינן שישליש המעות ביד שליש מתחלה שהרי מדברי ספר החסידים משמע דאם לא היה חשש עבירה היינו אומרים מצוה לקיים אף דלא הושלש וכו' ורצה לדחות דשאני התם דלא שייך השלשה ודחה זה לפי שהוכיח דלמאן דבעי שיושלש מתחלה אף בכי האי גוונא לא אמרינן מצוה לקיים וכו' אך סיים שיש לומר שאין כונת ספר החסידים מצד מדת הדין גמור אלא שאף שלא הושלש מכל מקום ראוי ונכון לעשות רצון ופקודת אביו אי לאו דגורם תקלה ועבירה ודבריו נכונים ואי הכי הא דידן נמי אי מהא לא איריא וראיתי עוד שם בסוף סוגיא ל"ד שדחה ראיית היד מלאכי (מר' חנינא) דיש לומר משום דלא רצה להשתמש בנשיאות וכדאשכחן ברבי יהושע בן פרחיה דאמר במנחות דף ק"ט עמוד ב' בתחלה כל האומר לי עלה לה אני כופתו לפני הארי ובמחילת כת"ר אין בזה כדי שביעה דאם איתא דשייך מצוה לקיים וכו' בשאר מילי לא הוה ליה לש"ס לשתוקי והוה ליה לש"ס לאקשויי והיכי עביד הכי והא מצוה לקיים וכו' ולשנויי דלאישתמוטי משררה לית לן בה אך מה שאפשר לדחות הוא דאפשר דרבי חנינא לית ליה כל עיקר הא דמצוה לקיים דברי המת דהא פלוגתא היא ורבי יוסי לית ליה מצוה לקיים וכו' וכמה אמוראי סברי כוותיה עיין להגאון מלא הרואים במערכה:
והא דבמקום איסור לא אמרינן מצוה לקיים וכו' כתב שם בספר היקר חבלים בנעימים בדף ב"ן אות ד' שכן מתבאר ממה שהקשו התוספות בפרק השולח דף ל"ח ד"ה המשחרר למה אמרינן במשחרר מצוה לקיים וכו' הלא המשחררו עובר בעשה וכו' והיינו משום דהא דמצוה לקיים הוא מדרבנן כתוספות פרק הכותב דף פ"ו ד"ה פריעת ובמקום איסור לא תקון רבנן וכן כתב הרמב"ם בתשיעי מהלכות זכיה הלכה יו"ד שכיב מרע שצוה ליתן מתנה לנכרי לא מהני שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכיוצא בזה כתב מוהרי"ט חלק ב' חשן משפט סימן ו' במי שצוה ליתן מנכסיו לבנים ולבנות בשוה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה והאיך אפשר לומר שמצוה לקיים דבריו ולבטל דברי תורה וכן כתב הרמ"ע מפאנו סימן נו"ן דלא אמרינן מצוה לקיים וכו' אפילו השליש נכסיו מחיים להפסיק נחלה דאוריתא ועיין בקצות החשן סימן רמ"ח סעיף קטן ה' שחולק אמוהרי"ט משום דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין ולא מסלקינן להו ליורשים מירושתם אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה וכן הביא בשם הגאון קרבן נתנאל בפרק השולח סימן כ"ח דבמקום איסורא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת: