שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם
כלל א
מאכל אדם אין מאכילין לבהמה (תענית ד' כ' ע"ב) והפוסקים השמיטו זה זולת הרב מגן אברהם בריש סי' קע"א הביאו ומצאתי כתוב בקונטריסי בשם הרב אליהו רבא שכתב בזה הלשון ואני מסתפק כיון דקאמר למאכל אדם משמע דאין הלכה וכו' והיינו דהשמיטו הפוסקים עכ"ל וכתבתי דלפי הנראה יש חיסור בלשונו וכונתו משום דאמרינן בגמרא שם קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה מדאמר קסבר משמע דאיהו הוא דסבר הכי ולא קיימא לן כוותיה עיין בזה להרבנים יד מלאכי סי' תקמ"ח ויעיר אזן במערכת הקו"ף אות ג' ומקנה אברהם במהדורא בתרא אות שב"ע. ועתה ראיתי להרב זכור לאברהם בח"ג ד' י"ו ע"א בשם מרן חיד"א בפתח עינים בחידושיו לתענית שכתב כן על דבר השמיטה שהשמיטו הפוסקים דין זה עי"ש ועיין להרב דברי מנחם בסי' קע"א ויהיה מטעם שיהיה על כל פנים הפוסקים המפורסמים לא הביאו זה לפסק הלכה. ובמתניתין דתרומות פרק י"א משנה ט' דתנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה כתב רבינו עובדיא עיקרם למאכל בהמה דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילם לבהמה עי"ש נראה לי הדל דאין כונתו משום דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה אלא כונתו דמצד שהם של תרומה אם היה עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילם לבהמה וכן דקדק הרב תפארת ישראל בפירושו וז"ל אבל מאכל תרומה שעיקרו לאדם אסור לבהמה עכ"ל כלומר דדוקא מאכל תרומה הוא דאסור וכן כתב מפורש רבינו שמשון בפירוש המשנה דאי עיקרם למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה משום הפסד תרומה וכן דקדק הר"ן בפרק ג' דמסכת פסחים (אמתניתין דכיצד מפרישין חלה ביום טוב) וז"ל דלהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילים אותה לבהמה כל זמן שראויה לאדם דנראה קצת דכונתו לומר דמצד שהיא תרומה הוא דאסור להאכיל לבהמה וכן כתבו התוס' ביבמות ד' ס"ו ד"ה כרשיני תרומה אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה עכ"ל:
והרב תוספת יום טוב בפסחים שם (על מה שכתבו רש"י והרע"ב דלהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערים קדשים ביום טוב) תמה דלא אישתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינה ראויה לאדם הוה ליה לאשמועינן וכו' עי"ש וחידוש הוא שנעלמו ממנו דברי הר"ן שכתב באמת דתרומה טמאה אי אפשר להאכילה לכלבים כל זמן שראויה לאדם כלומר דאף דבאמת עתה שנטמאת אינה ראויה לאדם מכל מקום התרומה בעצמותה ראויה לאכילה ומה שאינה ראויה מחמת איסור לא חשיב אינה ראויה ובאמת שמצד הסברא היה נראה כמו שכתבו רש"י והרע"ב דאם כרשיני תרומה שאפשר לכהן לאכלם על ידי הדחק שרו כל שכן תרומה טמאה דאף דעיקרה לאכילת אדם מכל מקום כיון שאין עתה ראויה לאדם כלל יהיה מאיזה טעם שיהיה יהא שרי לן להאכיל לבהמה כדרך שמותר לשרפה וזהו ביעורה (אלא שהתוספות כתבו דמצותה בשרפה לא לכלב כדכתב בתוספת יום טוב עי"ש) ושמא יש לומר דכיון דנאסר מתחלה מפני שעיקרה למאכל אדם לא פקע איסורא מינה כדאמרינן בעלמא איסור שבו להיכן הלך ועל כל פנים מפורש כן בדברי הר"ן והיה העלמה מעיני הרב תוספת יום טוב ודוחק לומר דמשמע ליה מדברי הר"ן דקאי בשיטת רש"י ורבינו עובדיא וכמו שנדחק בכונתו הרב מוהרש"א עי"ש דעל כל פנים היה לו להזכיר דברי הר"ן והשגתי חידושי והגהות על המשניות (שנדפסו בווארשא תרמ"ב) מהרב בעל שואל ומשיב וראיתי שהביא דברי הר"ן הנ"ל וכתב אבל דברי הר"ן צ"ע דבפרק ג' דביצה משנה ה' גבי חלה שנטמאת כתב הר"ן טעמו של רש"י וכאן לא ניחא ליה בטעמו של רש"י עכ"ל ונעלמו ממנו דברי מוהרש"א בפסחים שפירש כונת הר"ן על דרך שכתבו רש"י ורבינו עובדיא ואם כן דברי הר"ן צדקו יחדיו ואין נסתר מחמתו וראיתי להרב יד דוד (שיטה) בחידושיו לפסחים שפירש דברי הר"ן כפשטם וכתב דאף דהר"ן בריש פרק מפנין מפרש כדברי רש"י לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא כן דרך הר"ן בכמה מקומות להעתיק דברי רש"י אף דליה לא סבירא ליה ובמקום אחר גילה דעתו דלא כמהרש"א שנדחק בדברי הר"ן עי"ש ולענ"ד עם היות שכלל זה שריר ובריר כמו שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ד' אות א' מיהו היינו דוקא בדבר שהסתירה מפורשת בדברי הר"ן שדבריו שבשתי המקומות לא ראי זה כראי זה ואין להם ישיבה אחת בעולם בשום אופן אבל כשאפשר לנו להעמיס כונה בדבריו באופן שמסכים למה שפירש במקום אחר כדברי רש"י הכי עדיף לן להביא דבריו שבשתי המקומות אל עמק שוה והיו לאחדים וכיון שנמצא להר"ן בשתי מקומות (בשבת ובביצה הנ"ל) שנמשך אחר פירוש רש"י אית לן למימר שגם מה שכתב בפסחים אזיל בשיטה זו:
ובעיקר דין זה דמאכל תרומה אסור להאכיל לבהמה הביא רבינו שמשון שם ברייתא דתורת כהנים בפרשת אמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת יכול לא תאכל בכרשינים תלמוד לומר נפש ומשמע דכונת הברייתא לומר דמשום שהוא לחם של תרומה הוא דלא תאכל בהמתו משום הפסד תרומה ועם שאין להכריח מברייתא זו דמאכל אדם דחולין מותר להאכיל לבהמה מדאיצטריך קרא לאסור של תרומה (והיה אפשר לומר דמפני זה הוא דקים ליה להש"ס דהוא הוא דסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה ואנן לא סבירא לן הכי כדמוכח מהברייתא דתורת כהנים) שיש לדחות דאיצטריך קרא לאסור של תרומה מן התורה דהא דאמרינן קסבר מאכל אדם אין מאכילים לבהמה נראה דהוא מדרבנן משום ביזוי אוכלים מכל מקום למדנו דבתרומה איכא קפידא טפי משאר אוכלים דחולין וזה היה פשוט אצלי אמנם ראיתי למרן מוהרד"ף בספר שושנים לדוד שם במסכת תרומות (ע"ד הרע"ב הנ"ל) שכתב וז"ל אין להקשות ממתניתין על הרמב"ם דבריש פ"ו כתב תרומה נאכלת לכהנים וכו' ועבדיהם הכנענים ובהמתן ע"כ דמשמע בכל תרומה ובמתניתין לא שרינן אלא כרשינים ומטעם שכתב הרב שיש לומר דמכל מקום הא דאסור בשאר דברים לאו משום דאסור להאכילה תרומה אלא טעמא משום הפסד כיון דחזו לאדם ומאחר דקיימא לן בכל דבר שהמיוחד למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה משום הפסד אוכלין משום הכי לא חש הרמב"ם לפרש בתרומה דדוקא בכרשינים הוא דשרי דפשיטא הוא דאטו מי גרע מאוכלין דחולין עכ"ל דמי פומא דמר כאילו הלכה זו ידועה ומפורסמת מפי הפוסקים ומכללם הרמב"ם שעל זה סמך וסתם בהלכות תרומות ואנכי לא ידעתי איה מקום כבוד דברי הפוסקים ורבנו הרמב"ם שכתבו דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה ואף כי לא ראינו אינו ראיה תיסגי לן יקר סהדותא דתרי גברי רברבי אליהו רבא ומרן חיד"א שמעידים שהשמיטו הפוסקים דבר זה ומיהדרו אטעמא כנז"ל ואף אם היה מפורש כן בדבריהם שפסקו דמאכל אדם אין מאכילים לבהמה עדיין צריכים אנו למודעי דבאוכל תרומה איכא איסור תורה כדמוכח מברייתא דתורת כהנים הנ"ל מה שאין כן באוכל דחולין דלכשתמצא לומר דאסור נראה דאינו אלא מדרבנן והיה לו לרבנו לכתוב מפורש דדוקא כרשינים שאין עיקרם אלא לבהמה הוא דמותר להאכיל לבהמתו אבל שאר תרומה אסור מן התורה:
הן אמת דלפירוש שני שברש"י בהא דמאכל אדם אין מאכילים לבהמה שהוא משום שהתורה חסה על ממון ישראל יתכן לומר דאסור מן התורה דהא דהתורה חסה וכו' מקראי ילפינן לה ועיין במה שרשמתי במערכת ה"ה אות צ"ב מכל מקום כיון שבדברי הרמב"ם לא מצינו שהביא הא דאין מאכילין מאכל אדם לבהמה קשה בעיני ליישב דברי הרמב"ם על פי זה וראיתי להרב מחצית השקל שכתב דלפירוש שני של רש"י דהוא משום דהתורה חסה יש לומר דאם אין לו דבר אחר להאכיל בהמתו שרי ואפשר שעל זה סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם עכ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דבפשיטות יש לומר דהעולם סומכין על השמטת הפוסקים דבר זה דמוכח דלא סברי הכי ולקמן במערכת הקו"ף אות מ"ג כתבתי דיש להגדיל התימה על הרב שושנים לדוד עי"ש:
ונשאל הגאון מהר"ם בן חביב בספר קול גדול סי' נ"ו בישראל שמפריש תרומה בזמן הזה מהתבואה כדינו אם יש לו ליתן התרומה שלא הוכשרה לכהן מיוחס כדי להאכילה לבהמתו והשיב דמדתנן כרשיני תרומה מאכילין אותן לבהמה וכו' משמע דוקא כרשינין מאכילין אבל לא תבואה וכן פירשו רבינו שמשון ורבינו עובדיא והתוספות בפרק הפועלים ד' ץ' ד"ה והדשות אבל מלשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו נראה דמותר מדסתם בחבורו בששי מהלכות תרומות תרומה ותרומת מעשר נאכלות לכהנים וכו' הם ועבדיהם הכנענים ובהמתם ולא חילק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומיהו לא מסתברא לאפושי פליגתא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושוב צדד לומר דבזמן הזה שאין הכהן, יכול לאכול תרומה יהא מותר להאכילה לבהמה דהא המפרשים הנ"ל כתבו בטעם האיסור משים דמפסיד התרומה ובזמן הזה אינו מפסידה שהרי אין הכהן יכיל לאכלה שוב הביא לשון רבינו הטור בסימן של"א שמתבאר שאף בזמן הזה אין לה תקנה אלא קבורה שהרי כתב שאם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהרי הכל טמאים וגם לשרפה אי אפשר כיון שהיא טהורה אלא תקבר וכו' אלו תורף דב"ק:
והנה בעיקר דינינו (מאכל אדם אם מאכילין לבהמה) ראיתי להגאון כתב סופר (על א"ח שנדפס מקרוב) שדבר בענין זה ולפי שספר היקר הזה אינו מצוי כל כך ראיתי להעתיק תורף דב"ק בזה והוא שנשאל בסי' ל"ג על מה שאין העולם נזהרים ונותנים פת ומאכילים לכלבים בהמות ותרנגולים ובתשובתו הביא דברי הרב אליהו רבא הנז"ל והאריך דלכאורה מוכח מהש"ס דמסכת ביצה ד' ו' ע"ב דאמרינן השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכו' דלית להו לאביי ולסתמא דש"ס הא דרב הונא דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה וכן משמע מחולין ד' קי"ב דשמואל שדי לכלבא וכו' וקשה על רב הונא מפרק קמא דחלה משנה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ולא מצא מקום ליישב כי אם לחלק בין בהמתו לבהמת אחרים דדוקא לבהמת אחרים דלית ליה הנאה אסור אבל לפני בהמתו ותרנגליו כשיש לו ריוח בהאכילם מאכל הראוי לאדם מותר. ודבר האסור באכילה ואפשר למכור לנכרי אסור לתת לבהמה ותרנגולים. אבל לכלבים שרי כדתנן מחתכין נבלה לפני הכלבים משום דציותה תורה בטרפה לכלב תשליכון אותו הוא הדין כל האסור לישראל ודבר שאסור באכילה מדרבנן להרשב"א שסובר דמותר לספות איסור דרבנן לקטן אסור להאכילו לבהמה כיון דאפשר לספותו לקטן וגם להרמב"ם דאסור לספות איסור דרבנן לקטן מכל מקום מה שאינו אסור אלא משום מראית עין וכיוצא בו גם להרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב אלו תורף דב"ק עי"ש נפלאות מתורתו:
כלל ב
מאי לאו כי קאמר הכי בש"ס ההווה ורגיל הוא דדחי ליה דלאו כדסליק אדעתיה דמקשן הוא אלא באנפא אחרינא ומדקאמר המקשן או הפשטן בלשון זה משמע דאיהו נמי סליק אדעתיה דאיכא למידחי אלא דלא ניחא ליה בדיחויא ההיא ואהכי בתר דדחי לא וכו' פריך מידי אההיא דיחויא וכלומר דמעיקר נמי כי קאמר בהאי לישנא דמשמע דאסיק אדעתיה דאיכא למידחי ומאי דלא ניחא ליה בההיא דיחויא הוא משום האי קושיא וכן מתבאר מדברי התוספות בכתובות ד' צ"ג ד"ה מאי וז"ל מאי לאו בשור לחרישה וכו' מכח קושיא אדתני סיפא וכו' דייק הכי עכ"ל ודבר זה כתבו מפי הקבלה מרן חיד"א בברכי יוסף חשן משפט סי' כ"ב סק"ג (ד"ה וראיתי) וז"ל דבכי האי גוונא רגילי רבנן דמתיבתא לפרש דמאי דמקשה בתר הכי אי לדינא מאי איריא רועי בקר וכו' זה עצמו הוא ההכרח דקאמר מאי לאו בעדות דאי לדינא מאי איריא רועי בקר וכו' וכאשר ראה דהתרצן נייד מהא אקשי ליה בפירוש ומשני ליה כי גם הוא ידע ההכרח ושוברו עמו וכך קבלנו מרבנן קשישאי קדושים אשר בארץ הצבי חלקם בחיים וכמדומה לי שראיתי כן גם במכתב לאחד מגדולי דור שלפנינו עכ"ל וכנראה לא זכר שר דברי התוספות הנז"ל ועם שלא כתבו כן בדרך כלל על כל מקום שאומר כן בש"ס מדבריהם הללו נלמוד על הכלל כולו או רובו כשאומר כן בש"ס מאי לאו וכו' שמשמעותו הוא שגם האומר מאי לאו אסיק אדעתיה דאיכא למידחיה אלא דסמיך אמאי דסתר האי דיחויא בתר הכי:
שוב ראיתי דאיכא דוכתי בש"ס דאמר האי לישנא מאי לאו וכו' ודחי לא וכו' ולא פריך מידי אההיא דיחוייא והם א) בשבת ד' כ"א סוף ע"א מאי לאו דכלאים לא דבוץ ב) שם בעמוד ב' מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה וכו' ג) בתענית ד' י"ג ע"א מאי לאו אכולהו קאי ודחי אשארא קאי ולא פריך מידי אהאי דיחויא ד) במועד קטן ד' כ' ע"א מאי לאו אסיפא לא ארישא ה) בבבא מציעא ד' פ"א ע"א מאי לאו הוא הדין גמרתיו לא טול את שלך שאני ו) במסכת חולין ד' ד"ן ע"ב מאי לאו חמשה כלמטה לא חמשה כלמעלה ז) וכן בסיגנון זה שם ובדף ה"ן כמה פעמים עי"ש ח) וכן בדף לק"ט סוף ע"ב ע"ש ונמצא דאף במקום שאין לו מה להשיב על הדיחוי אומר בלשון זה וצריך טעם למה אמר בלשון זה דמשמע דאף הוא ראה וידע שיש לדחות ואם כן לא ליקשי מידי ומה שכתבתי במכתב לחזקיהו בד' ס"ז ע"ד ובד' ע"א ע"א עי"ש הוא דוחק גדול אחר שנים רבות השגתי ספר יקר טהרת המים וראיתי במערכה זו אות ל"ב דקבעיה לכללא דברי מרן חיד"א שבברכי יוסף הנ"ל ולא יעיר דאיכא דוכתי בש"ס דנראה דאף דלא היה להמקשן שום כח לצד זה קאמר בהאי לישנא כנז"ל:
כלל ג
מאי בינייהו הרגילות בש"ס הוא לומר לשון זה בדבר שבמושכל ראשון נראה שאין שום חילוק דין ביניהם אבל בדבר שהחילוק שביניהם גלוי ומפורש אין שואלים מאי בינייהו שהרי מבואר באר היטב החילוק שביניהם אמנם לפעמים יתכן ששואל מאי בינייהו גם בדבר שמפורש החילוק שביניהם והכונה לומר מה יש עוד ביניהם מלבד המבואר כן מתבאר מדברי הרב פני משה בפירושו על הירושלמי בפרק קמא דחגיגה הלכה א' בפיסקא דטומטום עי"ש אך הרב קרבן העדה בשיורי קרבן שם מפרש כמשמעות מאי בינייהו בעלמא עי"ש:
ומצינו שאומר בש"ס מאי בינייהו וכונתו לשאול במאי קמפלגי עיין במסכת שבת ד' ע"ח ע"ב מאי בינייהו איכא בינייהו רהיטי מוכסא פירש רש"י מאי בינייהו כלומר במאי פליגי וכו' ועוד שם פעם שנית וכן במסכת סוטה פ"ג ד' כ' ע"ב מאי בינייהו אמר ר' ירמיה למחוק לה מן התורה איכא בינייהו וכתב רש"י כלומר במאי קמפלגי וכן הוא הפירוש במסכת ברכות ד' ח"י ע"א מאי בינייהו אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו אף שרש"י לא פירש דבר במאי בינייהו כיעי"ש וכן במסכת מנחות ד' כ"ו ע"ב מאי בינייהו אמר ר' זירא יש קומץ וכו' איכא בינייהו לא פירש"י בדבר אבל מבואר הוא שפירושו במאי קמפלגי ובבבא מציעא ד' ס"ג ע"א מאי בינייהו צד אחד ברבית איכא בינייהו כתב רש"י מאי בינייהו במאי קמפלגי וכן בסנהדרין ד' י"ב ע"א מאי בינייהו אמר ר' ירמיה חוששין לגושיהן איכא בינייהו כתב רש"י מאי בינייהו במאי פליגי עי"ש ומפורש כן בש"ס בזבחים ד' ק"י ע"ב מאי בינייהו אמר רב נחמן בר יצחק ביש שיעור במים קמפלגי וכתב רש"י מאי בינייהו במאי קמפלגי:
וכתב הרב יד מלאכי בסי' תמ"ז דכי אתמר בש"ס כי האי לישנא מאי בינייהו איכא בינייהו מוכח ודאי דפליגי אבל כי אמר איכא בינייהו לחוד בלי שאלת מאי בינייהו יש לומר דלא פליגי (אלא מאי דנפיק משני הטעמים אמרו) בית יוסף יו"ד סי' קע"ג בד"ה איתא בגמרא לדעת רבינו ירוחם ועיין פרי תואר סי' י"ד סוף סק"ב עכ"ל והמעיין בדברי מרן הבית יוסף יתבאר לו דמה שכתב הי"מ גדול לדעת רבינו ירוחם קאי לחלוקת איכא בינייהו בלא שאלת מאי בינייהו אבל מה שכתב בחלוקת מאי בינייהו איכא בינייהו דמוכח דפליגי לאו לדעת רבינו ירוחם בלחוד קאמר אלא כולי עלמא מידו בה והוא פשוט והוצרכתי לכתבו לפי שראיתי להרב נחמד למראה בח"ב דף ר"א סוף עמוד רביעי שהבין דמה שכתבו לדעת רבינו ירוחם קאי אחלוקת מאי בינייהו עי"ש ואין הדבר כן אלא שקלע"ד על מרן הבית יוסף דפשיטא ליה דכי אמרינן מאי בינייהו בתחלה ודאי פליגי מהא דאמרינן במס' חילין דף קכ"ח ע"ב דמייתינן ברייתא דפליגי בה ר' יוסי ור' עקיבא ורבי ואמרינן ואמרינן מאי איכא בין רבי לר' עקיבא איכא בינייהו ארכובה בין רבי עקיבא לר' יוסי מאי איכא בינייהו כוליא וניב שפתים איכא בינייהו וכו' עי"ש ופסק הרמב"ם כרבי כיעי"ש וכתב רש"ל בים של שלמה סי' יו"ד דאף דהלכה כרבי עקיבא פסק רבינו כרבי משום דסובר דהני תנאי לא פליגי אלא איכא בינייהו בין הני טעמי הוא דקאמרינן וכו' עי"ש ודוחק לומר דגירסת הרמב"ם היתה בין רבנן לר' עקיבא איכא בינייהו וכו' בלא שאלת מאי בינייהו ועיין למרן חיד"א בספר יעיר אזן מערכה זו אות ע"ז ולכל הדברות תמיה לי על מרן כסף משנה והרב לחם משנה שלא נטפלו למיהב טעמא אמאי פסק הרמב"ם כרבי בדין זה דודאי מה שכתב רש"ל אינו דבר פשיט ומובן מאיליו:
כלל ד
מה אני בחנם אף אתם בחנם שאמרו רז"ל לענין תלמוד תורה אם הדין כן גם בעשיית מצות רשמתי לקמן במערכת השי"ן אות כ"ד:
כלל ה
מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הכי אמרינן בסוף יבמות ובשאר דוכתי וחידש הרב מוהר"י כולי בהגהתו לספר משנה למלך בראשון מהלכות יום טוב דין י"ז והביאו דבריו הרבנים יד מלאכי בסי' תל"ד ומחזיק ברכה בא"ח סי' רס"א אות ה' (בד"ה אבל) וביעיר אזן במערכת האל"ף אות נ"ו דדוקא בלאו שיש בו מלקות אמרינן הכי עי"ש ובילדותי כתבתי בחידושי על מסכת כתובות על דברי התוספות בדף כ"ג ד"ה עדי טומאה שכתבו בשם רש"י (ובקידושין ד' י"ב ד"ה אם הקלו כתבוהו בשם יש מפרשים) דמה שאמרו בש"ס אם הקלו בשבויה נקל באשת איש הכונה דשבויה שאני דאיסור לאו והקשו דבשבויה נמי איכא איסור סקילה וכו' עי"ש והרשב"א והריטב"א בחידושיהם דחו פירוש היש מפרשים על פי מאי דאמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכו' וכתבתי דהיש מפרשים וגם התוספות בעצמם שלא דחו דבריהם מטעם זה סברי דמה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה לא אמרינן דכי היכי דבלאו גופיה מחלקינן בין יש בו מלקות לאין בו מלקות הכי נמי יש לומר דדוקא בכרת נגד לאו הוא דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' אבל לא כשיש סקילה נגד הלאו דמה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה לא אמרינן וכתבתי דכלליה דרב המגיה הנ"ל במחלוקת הוא שנוי דלהרשב"א והריטב"א כי היכי דלא מפלגינן בין כרת לסקילה דגם באיסור לאו וכנגדו סקילה אמרינן מה לי וכו' הכי נמי לא נחלק בלאו בין יש בו מלקות לאין בו מלקות. ועתה אומר אני דאפשר לחלק בנושאים דאף הרשב"א והריטב"א מודים דרבנן דיש לחלק בין לאו שיש בו מלקות לאין בו מלקות. ובכל זאת אין לחלק בין לאו שיש בו מלקות לסקילה והטעם דהיכא דשוו בעונש בצד מה כגון מלקות וכרת דכרת נמי אית ביה מלקות אם התרוהו למלקות דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת בכי האי גוונא אמרינן מה לי איסור וכו' מה שאין כן בלאו שאין בו מלקות וכנגדו כרת דלא דמו אהדדי דבהלאו אין בו עונש על ידי אדם ובהכרת יוכל לבא לידי עונש בידי אדם אם התרוהו לכך אבל לאו שיש בו מלקות עם איסור שיש בו מיתת בית דין דמו אהדדי דשניהם עונש בידי אדם ואמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה והוה קשיא לי דמסוגיא דסנהדרין ד' פ"ד שהביא הרב משנה למלך אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק משמע דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור מיתת בית דין ומרן החבי"ב בכנסת הגדולה יו"ד סי' פ"ד סוף הגהות בית יוסף כתב אם ביטל הגוי השרץ בששים לרפואה מותר אף על פי שביטלו הגוי כיון שלא ביטלו הישראל הגמ"י פרק ד' ממאכלות אסורות בשם ר"י הביאו רש"ל בפרק אלו טרפות סי' קכ"ז וכתב ד"א (דמשק אליעזר) שם ומאד החמירו שלא להתיר דלדעתי נראה דשרי אפילו לישראל אפילו אין הרפואה ידועה כיון דמיירי בחולה שיש בו סכנה ואפשר דמדמהו לקמיע שאינה מומחית דאין כותבים בשבת אפילו לחולה מסוכן דאף על גב דיש לחלק דשבת חמור משרץ דאיסור שבת סקילה ואיסור שרץ לאו לבד וצריך עיון עכ"ל משמע דרפיא בידיה אי אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה:
ומצאתי שהגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' קע"ה (בד"ה ובזה יובן) כתב לחלק בין ההיא דיבמות ד' קי"ט ע"א דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' לההיא דסנהדרין הנ"ל ואמר מר היכא דעסיק במידי דהיתרא רק דנחיש שעל ידי זה יכול לבא לידי איסור כגון בההיא דסנהדרין דבהיתרא עסיק למישקל סילווא רק שאנו חוששים אם נתיר לו זה יעשה חבורה בהאי ודאי יש לחלק בין איסור לאו לאיסור חנק דבאיסור חנק חששו ולא באיסור לאו אבל ביבמות ברישא דמתניתין איכא למיחש שהוא גופא תהיה מחייבי כריתות ובסיפא איכא למיחש שפוגע בחייבי לאוין יבמה לשוק ומה לי האי איסור דאורייתא ומה לי האי איסור תורה וכו' עי"ש שכתב שלזה נתכוון רש"י ביבמות שם. וההיא דכתובות דאייתינא לעיל לההיא דיבמות דמיא ואתי שפיר סברת הרשב"א והריטב"א שדחו פירוש היש מפרשים משום דמה לי איסור לאו וכו' שוב השגתי שו"ת רבינו מוהריק"ו וראיתי בשרש ע"ב קרוב לסופו שהאריך בענין זה ומתבאר מדב"ק שלא כמו שכתבתי (אההיא דכתובות) ותורף דבריו בזה הוא שכתב שהתוספות בפרק ב' דכתובות ובפרק קמא דקידושין כתבו בשם רש"י דמפרש אם הקלו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש (בתוספות שלפנינו לא הזכירו בקידושין דבר זה בשם רש"י כי אם בשם יש מפרשים כמו שכתבתי למעלה) וכתב דאף שלא ראינו כן בפירש"י מכל מקום עדות התוספות נאמנה וכי היכי דלא תיקשי לרש"י לשיטה זו ממה שאמרו בסוף יבמות מה לי איסור לאו וכו' הוצרך רש"י ביבמות לחלק דהא דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לענין ספקא דאורייתא ולחומרא וכו' אבל ההיא דשבויה אינו אלא משום הרחקה ואם כן באיסור חמור עבוד רבנן הרחקה אפילו בדבר המותר מן התורה משום פן יטעו העולם אבל בשבויה דאיסור לאו לא עבוד הרחקה ואף דבההיא דשבויה מסיק תלמידא בפרק ב' דכתובות דעדי טומאה אתמר מכל מקום לא הוי אלא הרחקה דרבנן דמאחר שאין העדים בפנינו אין לאוסרה מן התורה ואפילו יש עדים במדינה אחרת דאין דבר שבערוה פחות משנים ועדים בצד אסתן לא קרינן ביה עדות שנים אלו תורף דב"ק (ועיין למרן מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין דף י"ב מה שפירש במאי דמסקינן עדי טומאה אתמר):
ומדבריו יש סעד גדול לדברי הגאון חתם סופר דכל דעסיק בהיתרא ורק נחוש לשמא אתי לידי איסורא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור סקילה וכיוצא. ובאמת שענין זה הוא מקצוע גדול וצריך להתיישב בכמה מקומות ומרן המשנה למלך שם העיר מכמה מקומות וחידוש הוא שלא זכר שר סוגיא דפרק הזהב ד' נ"ו ע"א ר' אליעזר שפיר קשיא ליה ושמואל לא שפיר משני ליה דקשיא ליה מיתה בידי שמים ומשני ליה מיתת בית דין דילמא שאני מיתת בית דין דחמירא והגאון דברי אמת בתשובה סי' ו' (בסוף ד"ה וראיתי להרב מהרשד"ם) הביא מה שכתב מרן החבי"ב בכנסת הגדולה באבן העזר סי' מ"ג בהגהת בית יוסף דהרב מוהרימ"ט דחה דברי הרב מוהראנ"ח בטענה זו דמה לי איסור לאו וכו' וכתב שכונתו למה שאמרו בסוף יבמות מה לי איסור לאו וכו' ותמה עליו דסברת הרב מוהראנ"ח לא נפלאת היא והביא סוגיא דכתובות וקידושין הנ"ל ודברי המפרשים בזה מערכה מול מערכה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דדעת רש"י ורבינו תם והגאונים היא לחלק בין איסור לאו וכו' ודעת הרשב"א והריטב"א (שהבאתי למעלה) וכן דעת הרמב"ן והר"ן שאין לחלק והאריך בענין זה ושקיל וטרי בדברי הרב מוהריק"ו דקשה לדבריו שהרי בההיא דיבמות נמי ליכא איסור תורה דרבי מאיר דחייש למיעוטא הוא מדרבנן וכתב על דברי רש"י דיבמות הנ"ל שכונתו שכשגוזרין בדבר המותר לגמרי כי היכי דלא ליגע באיסור תורה משום סייג בזה יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת אבל בחששא שמא יש כאן איסור אף שהחשש הוא מדרבנן אמרינן מה לי איסור לאו וכו' עי"ש והנה מה שהחליט בדעת ר"ת שהביאו התוס' בכתובות דסבירא ליה לחלק בין איסור לאו לאיסור סקילה מדלא דחה פירוש היש מפרשים בטענה דמה לי איסור לאו וכו' (וכן כתבתי בעניותי בימי חרפי כנז"ל) הנה כדברי ר"ת כתבו התוספות בסתם בקידושין ד' י"ב הנז"ל ומוכח אם כן דגם סתם התוספות סברי הכי אך תמוה לכאורה דבתוספות בקידושין ד' י"ד בד"ה ותהא אשת איש יוצאה בחליצה (שציין הרב המגיה במשנה למלך) כתבו דאין לחלק בין יבמה לאשת איש כדאמרינן בסוף יבמות מה לי איסור לאו וכו' ונראין דברי התוספות סותרים אלו את אלו באותו פרק ותימה על הרב דברי אמת לגודל בקיאותו דכוליה תלמודא ודברי גדולי המפרשים כמאן דמנחי בכסתיה כידוע למי שרגיל בספרו הנורא איך לא נרגש מזה. ולפי מה שפירש הרב מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין בדברי התוספות ד' י"ד הנ"ל שלא כתבו כן התוספות אלא היכא דבעי למילף קניינים דכמו שיבמה קונה עצמה בחליצה כך האשה תקנה עצמה בחליצה וכו' וההיא דסנהדרין ד' פ"ד דמשני בנו שגגת חנק אחר שגגת לאו היינו דלענין לחוש שלא יבא לידי איסור טפי יש לחוש שלא יבא לידי איסור חמור מבאיסור קל אלו תורף דב"ק הנה לפי זה דברי התוספות צדקו יחדיו כמובן. ומה שציין הרב המגיה במשנה למלך שם למוהרימ"ט בחלק יו"ד סי' א' הוא מה שכתב שם (בד"ה והטעם שכתב הר"ן) דבאיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרינן ביבמות פרק בתרא מה לי איסור לאו וכו' עי"ש דנראה דאם הוא מידי דאתחזק איסורא מחלקינן בין איסור חמור לאיסור קל:
ומה שציין למרן מוהרמב"ח בתוספת יום הכיפורים ד' כ"ג ע"ג הנה הספר שבידי הוא דפוס חדש ואין הדפים מכוונים להדפוס ישן ולפי הנראה דבריו בזה הם על דף פ"ב (בד"ה ת"ר מי שאחזו בולמוס) עי"ש דשקיל וטרי בזה והביא מה שחילק רבינו מוהר"י קולון וקלסיה דחילוק יפה הוא גם הביא סברת הרב מוהראנ"ח ותמה עליו כתמיהת הרב מוהרימ"ט שהביא הרב דברי אמת הנ"ל והזכיר תשובת הרב תרומת הדשן סי' רכ"ג שתמה כן על הגאונים ועוד יש שם בסוף הספר בהשמטה השייכה לפרק יום הכיפורים (בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא מדאורייתא) והביא שם גם דברי הריטב"א בחידושיו לקידושין שדחה פירוש המפרשים (דקולא דשבויה הוא משום דהוא לאו) דמה לי איסור לאו וכו' ושכן הקשו הרבנים בני שמואל סי' מ"א ומוהרי"ט ביו"ד סי' א' על מה שהבינו מדברי מרן כסף משנה בענין חומר הספקות דמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וכו' עי"ש אך מה שציין (הרב המגיה במשנה למלך) לספר גט פשוט דף קכ"ו ע"ג הנה הגט פשוט שבידי הוא דפוס חדש וכעת לא ידעתי איה מקום כבוד דב"ק בזה ועל דברי הרב תרומת הדשן בסימן רכ"ג ובסימן ר"ן שציין במשנה למלך האריך הרב אהל יעקב במערכה זו אות יו"ד ואתה תחזה מה שהאריך שם בעיקר כללין וחידוש הוא שנעלם ממנו דברי הרבנים משנה למלך ודברי אמת הנז"ל כיעי"ש ועוד תראה בענין זה מה שכתבו הרבנים סדרי טהרה סוף סי' קפ"ח ובסי' ק"ץ ס"ק ב"ן (בד"ה לעיל) וחכמת אדם בקונטרס בינת אדם שער איסור והיתר סימן ז' (בד"ה ולפ"ז קשה להתיר) וחנא וחסדא ח"ב ד' פ"ט ע"ד ובמה שציין הגאון חקרי לב בקונטרס הזכרונות שלו שבספר ישרי לב ד' קי"ד אות ל' ובמכתב לחזקיהו ד' כ"ו עז יז וד' מ"ז ע"ב ובשדי חמד בקונטרס אסיפת דינים במערכת בכור בהמה סי' ג' אות ד' סק"ז כתבתי בזה עי"ש וכבר כתבתי שדבר זה הוא מקצוע גדול וצריך להתיישב היטב בכל מה שפלפלו הרבנים הנז"ל ומתבאר דהא דאמר רבא בסוף יבמות מה לי איסור לאו וכו' הכי נקטי רבנן קדישי הנז"ל אלא דבחלקות ישית למו לחלק בנושאים בין דין לדין. ואולם השגתי עתה ס' יד יצחק וראיתי להרב בדף ג' ע"ד שמסתפק אולי נקטינן כרב נחמן שם דחולק ואולי גם רבא חור בו אחר ששמע מרב נחמן והאריך קצת בזה וגם כתב לחלק בין כרת לסקילה והכריח קצת וכל מה שפלפל שם בזה הוא דרך שקלא וטריא ואגב ריהטאי לדידי חזי דיש לעמוד בדב"ק לבנות ולסתור ועיניך תחזנה שלא הזכיר דברי הרבנים מוהר"י קולון ותרומת הדשן ושאר רבנים שרשמתי למעלה בזה עי"ש:
וכתב בספר תורת חסד שנדפס מקרוב לגאון בדורנו אבד"ק לובלין יצ"ו (ושמעתי שעתה מכון שבתו בעיהק"ו ירושת"ו והוא שו"ת על חא"ח) בסי' א' אות ג' דאף דמסקינן ביבמות קי"ט ע"א דר' מאיר דחייש למיעוטא לאו דוקא באיסור כרת אלא גם באיסור לאו דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת מכל מקום באיסור עשה או בחיוב עשה מודה ר' מאיר דלא חיישינן למיעוטא כמו שכתב במשנה למלך דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא בלאו שיש בו מלקות וכבר קדמני בזה הנודע ביהודה ח"ב יו"ד סי' ע"ח אלא שהוא לא הביא ראיה ואני בתשובה אחרת הבאתי כמה ראיות והוכחות לדבר עכ"ל ומעין זה כתב מרן מוהרשד"ם באה"ע סי' ד' דדוקא כששניהם איסורי ודאי הוא דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' אבל כשהאחד איסור ודאי ואחד ספק לא אמרינן הכי עי"ש והביא דבריו הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות ל"ו אמנם הרב יד דוד בשיטתו למסכת פסחים על ד' י"א ע"א כתב דלרב נחמן דסבירא ליה לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת יש לומר לדידיה דהוא הדין דיש לחלק בין איסור לאו לאיסור עשה אבל לרבא דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הוא הדין דאמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה עי"ש ובאמת דלפי דברי הרב המגיה במשנה למלך לחלק בין איסור לאו שיש בו מלקות ללאו שאין בו מלקות מסתברא כדכתב הגאון תורת חסד נר"ו ועיינתי בדברי הגאון נודע ביהודה שרמז בתורת חסד וראיתי שכיונתי לדעתו שמה שחילק בין לאו לעשה הוא על פי דברי הרב המגיה שבמשנה למלך הנ"ל עי"ש ומצאתי עוד בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק א"ח סי' כ"א שכתב סברא זו דלא אמרינן באיסור עשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי וכו' גם בלתי שראה דברי הרב המגיה הנ"ל שכתב אלא דבאיסור עשה ודאי לא אמרינן מכדי הא דאורייתא שהרי לרב נחמן אפילו באיסור לאו לא אמרינן מכל שכן באיסור עשה ורבא דפליג לא אשכחן דפליג אלא באיסור לאו אבל באיסור עשה לא מצינו דפליג ויש לנו אף להביא ראיה לזה וכו' ושקיל וטרי לדחות הראיה עי"ש שלא הזכיר כלל דברי הרב המגיה הנ"ל והרב חיי אדם בקונטרס נשמת אדם כלל ס"ח אות א' כתב ואף דאמרינן ביבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת יש לומר דהיינו דוקא לאיסור לאו אבל לאיסור עשה לכולי עלמא אין חוששין וכדאיתא במנחות ד' ס"ח ומשום עשה ליקום ולגזור וכו' עיין שם ובספר חבש פאר קובץ קטן הכמות ורב האיכות לגדול בדורנו יצ"ו החפץ בעילום שמו והוא כהן שדעתו יפה ומשנתו נקיה מנופה בי"ג נפה ראיתי בדף ח"י ע"ב שכתב (בד"ה ודע) שהרי אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה דמי פומא דמר כמדבר על הידוע דהכי אמרינן בש"ס בהדיא ואנכי לא ידעתי היכא אתמר הכי בש"ס ולהרבנים הנ"ל איפכא מסתברא כמבואר:
ודע שראיתי בספר יד דוד (שיטה) בחידושיו לפסחים על דף י"א שכתב דהיכא דאיכא סברא להתיר סמכינן עליו באיסור לאו ולא באיסור כרת אף לרבא דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עי"ש שהוצרך לומר כן אליבא דהר"ן בדעת רש"י דטעמא דר' יהודה דאין בודקין משתחשך הוא משום דלא סמכינן אטעמא דהוא עצמו מחזר עליו אלא עד שתחשך אבל משתחשך דאיסור כרת לא ובעיקר כללין (מה לי איסור לאו וכו') ראיתי בספרים שהשגתי מקרוב שו"ת הגאון מוהר"ם שיק בא"ח סי' רכ"ג ושו"ת הגאון מוהרי"ן בסי' י"ג שפלפלו בו ובספר בכורי שלמה בחלק אבן העזר סי' ד' אות ט"ל עי"ש ובשו"ת אוריין תליתאי להגאון מהר"ם תאומים סימן כ"ח ולא איסתייעא לי להתיישב בדב"ק עיי"ש:
כלל ו
מהו דתימא וזימנין קאמר סלקא דעתך אמינא קבלתי דכשאומר מהו דתימא סברא זו אמת בעלמא והכא הוא דלא שייכא וכשהדבר הוא טעות דגם בעלמא אין סברא כזו אומר סלקא דעתך אמינא כן כתב מרן חיד"א ביעיר אזן אות י"ד ולכאורה נראה סתירה לזה מסוגיית ביצה ד' י"א ע"א סלקא דעתך אמינא יחיד ורבים וכו' וכן בבבא קמא ד' ק"ב ע"א כהאי לישנא והרי בעלמא ודאי סברא זו אמת דיחיד ורבים הלכה כרבים וקאמר בהאי לישנא ושם ד' ל"ו ע"א סלקא דעתך אמינא להפסד מרובה חששו למועט לא חששו ובעלמא סברא זו אמת ויציב עיין הרמב"ם בהלכות תרומות פרק י"ב דין ה' ובשבועות ד' מ"ב ע"ב סלקא דעתך אמינא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וסברא זו אמת בעלמא גבי שכיב מרע אלא דבבריא הוא דלא אמרינן לה והיה שייך למימר מהו דתימא ובגיטין ד' ה"ן ע"א מהו דתימא בטוליה בטליה וכו' ולפי כלל הנ"ל נראה דצריך לומר דבעלמא האומר כנסי שטר חוב זה דאינו גט היינו משום דבטליה אלא דהיכא דאיכא עדים לא אמרינן בטליה ואילו מדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות גרושין דין ט' מתבאר שאינו מטעם זה כיעי"ש ונמצא דבעלמא נמי לא מצינו סברא זו דאמירת כנסי שטר חוב זה הוי ביטול גט וקאמר מהו דתימא ועיין מנחות ד' ו' ע"ב סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' שמעון שלא יהא קרבנו מהודר ואין מזה סתירה לכלל הנ"ל דהגם דבעלמא אית ליה לר' שמעון האי סברא מכל מקום הרי לא מצינו בשום מקום להכשיר בפסולין מהאי סברא והרב מקנה אברהם בחלק ב' אות ער"ה בשם ספר הכריתות כתב וז"ל מצינו מהו דתימא שנשאר כן בתמורה כ"ה ע"ב מהו דתימא תוך כדי דבור כדיבור דמי עכ"ל משמע דלא סבירא ליה כי כלליה דמרן חיד"א דלפי הכלל הא אתי שפיר דבעלמא קיימא לן תוך כדי דבור כדיבור והכא הוא דלא אמרינן הכי ומרוצת לשונו מורה דסבירא ליה בהיפך דכי קאמר מהו דתימא אין הסברא ההיא אמת אפילו בעלמא וקאמר דמצינו יוצא מהכלל ההיא דתמורה וקצת צ"ע על מרן חיד"א שלא זכר דב"ק ועיין שבת ד' קד"ן ע"ב מהו דתימא להפסד מועט חששו ולפי מה שנראה מדברי הרב מקנה אברהם הנ"ל ניחא אך למה שכתב מרן חיד"א ביעיר אזן קשה דהוה ליה למימר סלקא דעתך אמינא וק"ל ועיין בקונטרס פאת השדה בחלק דברי חכמים סי' ט"ו:
כלל ז
מהלכה כתב הרב יד מלאכי באות תס"ה בשם כללי רב"א דמצינו בכמה דוכתי דאמר בש"ס צריך לעשות כך וכך מהלכה ואינו אלא מדרבנן זולת כי מייתי קרא וכו' עי"ש ועיין לעיל במערכת ה"ה כלל ל"ה שכתבתי דגם בהלכה למשה מסיני מצינו כן:
כלל ח
מותר זימנין דלאו לגמרי אלא מאיסור דאיירי ביה כמו שכתבו הראשונים בסוגיא דריש פרק קמא דשבת ד' ג' ע"א בבא דרישא פטור ומותר מצד איסור שבת אף שאסור משום ולפני עור וכו' עי"ש גם מרן מוהרד"ך בבית שני חדר י"ג כתב דתני תנא מותרות מאיסור דעסיק ביה אף דאיכא איסורא אחרינא והביא ראיה מדברי הראשונים הנ"ל וכן כתב מרן הפרי חדש באבן העזר ריש סי' קכ"ד דאף דהרמב"ם והטור כתבו על הכל כותבין ואפילו על איסורי הנאה לאו למימרא דמותר לכתחלה לכתוב על איסורי הנאה אלא כלומר דמשום לתא דגיטא לית לן בה ולא מיירו מדין איסור הנאה שדין זה אין כאן מקומו וכו' עי"ש ורבין חסידא בספר קהלת יעקב בלשון חכמים אות שכ"ט הביא ראיה מחולין ד' צ"ה ע"א דאמר רב דמאי דתנן נמצא בגבולין אברים נבלות חתיכות מותרות היינו מותרות מדין נבלה כלומר שאין מטמאין כנבלה אבל אסורות באכילה עי"ש והיה לו לבאר דלפי מה שכתב רבינו התוספות יום טוב פרק ז' דשקלים משנה ג' (ד"ה חתיכות) דרב חומרא בעלמא קאמר ולא מדין המשנה וכו' אין משם ראיה דהא לקושטא מתניתין דקתני מותרות לגמרי הוא אלא דהגאון חכם צבי סי' א' כתב דאי אפשר לומר כדבריו ומכל מקום גם הוא נקיט האי כללא שהרי מפרש צרותיהן מותרות דתנן במתניתין היינו דמותרות מדין ערוה אף שאסורות מדין קטלנית עי"ש ומעין דוגמא מצינו שפירשו הראשונים מה שאמרו בש"ס אי בעי לא אכיל היינו משום סוכה אבל משום יום טוב חייב לאכול עיין תוספות ברכות ד' מ"ט ע"ב והרא"ש שם והביא דבריהם מרן בית יוסף סי' תרל"ט ולעיל במערכת הכ"ף כלל מ"ז כתבתי כיוצא לזה עי"ש ובקהלת יעקב שם ציין לעיין בספר של"ה ד' שצ"ו ע"ב ונמצא בידי ח"ב מספר של"ה (הגם שאו"ל הוא בידי) מדפיס חדש משנת תרכ"ג ואין הדפים מכוונים לדפוס הראשון ומצאתי בחלק תורה שבעל פה בכללי רבי בד' ו' ע"ג (בד"ה מצינו ביש מקומות) שהביא כלל דזימנין תני תנא מותר ואינו מותר לגמרי אלא אסור מצד אחר בפ"ב דבכורות (לפי הנראה טעות הדפוס הוא וצ"ל בפ"ב דבכורים עי"ש במ"ז) דם שרץ אין חייבין עליו רוצה לומר משום דם אבל חייבין עליו משום שרץ דדמו כבשרו ובמסכת חולין ד' י"ח ע"א השוחט במגל קציר וכו' ובית הלל מכשירין ואמרינן בגמרא דלאכילה אסור ושם ד' צ"ה הנז"ל ועוד הביא מה שאמרו בעבודה זרה בפרק ר' ישמעאל ר"י בן בתירה ור"י בן בבא מתירין מפני שני דברים ופירשו רש"י והר"ן דמתירין בהנאה ואסורין בשתיה ומזה עמד מתמיה על מה שפלפלו הראשונים התוספות והר"ן והרא"ש בריש שבת לההיא דבבא דרישא פטור ומותר דהאיכא משום ולפני עור וכו' ולמה לא כתבו בפשיטות כדכתב הרא"ש אחר כך דלא מיירי אלא לענין איסור שבת מאחר דאורחיה דתנא בהכי בכמה מקומות אלו תורף דב"ק והמעיין בדברי הרא"ש והר"ן יראה דתמיהתו לא שייכא עלייהו כלל כי הרא"ש אחר שהעתיק כל דברי התוספות בזה סיים ואמר וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דלעולם בישראל מיירי ואף דאיכא משום לפני עור לא מיירי אלא באיסורא דשבת וכו' מבואר שכונתו לישב בפשיטות בדרך שבחר הרב של"ה. והר"ן אף הוא היה מתכוין לזה שאחר שהעתיק כל מה שכתבו התוספות סיים כל זה פלפלו התוספות וכתבתיו להתלמד בו מיהו עיקר קושיא ליתא וכו' דפטור ומותר מצד איסור שבת קאמרינן וכו' עי"ש מבואר שכונתו ליישב כן בפשיטות ולא נצטרך לכל מה שפלפלו התוספות ותמיהתו אינה אלא על התוספות ובשסי"ן שלנו כתוב על הגליון בשם תוספות ישנים שתירצו כן וקרוב לשמוע שנשמט זה מתכשיטין שבפנים שבתחלה פלפלו כדי להתלמד משום יגדיל תורה ושוב כתבו אי נמי משום איסור שבת קאמרינן וכו' דאין לומר דדעת התוספות דאין לנו לפרש כן מסברא דנפשין כי לא אתמר הכי בהדיא בש"ס דהרי אשכחן לרבותינו התוספות בפסחים ד' כ"ט ד"ה בדין דניחא להו בהכי עי"ש שכתבו ושמא יש לומר אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ועם שלא כתבו כן בפשיטות גמור מכל מקום גם בההיא דשבת היה להם לתרץ בדרך זה ובלשון הזה ולא להשמיט ישוב זה לגמרי כאילו לא היה ובשבועות ד' כ"ב ד"ה אהיתרא כתבו דמה שאמר רב אשי כי קא מישתבע אהיתרא קא מישתבע אתי אף לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ודקארי ליה היתרא כלומר ליהנות שלא כדרך הנאתו דמותר מן התורה שמעינן מינה דיתכן לפרש לשון זה שלא כמשמעותו דמותר לגמרי ואם כן הוא סעד לכללין:
וקצת יש להוכיח דאף בדברי האמוראים יתכן לפרש כן והוא מדאמר ר' ינאי בנדרים ד' ז"ן ע"ב בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על העיקר מותר וכתב הר"ן כלומר דלא הוי תרומה וכו' ומיהו טבל הוי ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ומותר באכילת עראי עי"ש וזה יש לדחות אמנם יש להוכיח כן מדאמר שמואל בפרק קמא דנדה ד' י"ב ע"א אשה שאין לה וסת בין ערה בין ישנה בעיא בדיקה וכתבו התוספות בד"ה בין ישנה פירוש דליכא איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים ד' כ' הרי דמפרשינן מילתיה דשמואל דשרי משום נדות אבל אסור מצד אחר ולפי דרכנו למדנו שגם התוספות נקטי האי כללא דמותר יתכן לומר אף בדבר שיש איסור מצד אחר שוב ראיתי למרן חיד"א ביעיר אזן מערכה זו אות טו"ב שכתב שגם בדברי אמורא יתכן לפרש כן:
ומרן חיד"א בברכי יוסף אבן העזר ריש סי' ט' פקפק בדברי הגאון חכם צבי הנ"ל דמותרות מצד ערוה ואסורות מדין קטלנית מפני שבלשון הזה כתבו הפוסקים והם היו צריכים לפרש עי"ש ואנכי הדל מצאתי תנא דמסייע להגאון חכם צבי דאף בדברי הפוסקים יתכן לפרש כן והוא הכהן הגדול בשפתי כהן יו"ד סי' פ"א סק"ג שכתב לפרש דברי מרן מי רגלים דאדם מותרים דמותרים מצד הדין (דיוצא מן החי) קאמר ואסורים משום לא תשקצו וכבר כתבתי אני ההדיוט בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ו אות י"ד על דברי הפוסקים הא מיהא בלישנא דגמרא אף הוא מודה דיתכן לפרש כן ואתה תחזה דאיהו גופיה במחזיק ברכה ביו"ד סי' פ"ז אות ח' (בד"ה ומכאן קצת) השיב על מה שכתב הגאון בכור שור ד' ק"ב ע"ג בענין הדג שפינקס מרינוס דהיה לו לומר חוץ מדג פ' שאסור משום סם המות דאין זו קושיא דזימנין דתני תנא מותר ואיירי מאותו איסור דקאי ביה אף דאסור מצד אחר עי"ש ולאו דוקא בלשון התנא במשנה או ברייתא הוא דסבירא ליה הכי הכי אלא גם בדברי אמורא סבירא ליה דיתכן לפרש דבריו בענין זה כמו שכתב בספרו יעיר אזן כנז"ל דאף למאי דאסיק אדעתיה דלא יתכן לומר כן בדברי הפוסקים מכל מקום בדברי התנא או האמורא ניחא ליה לפרש כן כיעי"ש וחידוש הוא שלא הזכיר שם דברי הר"ן בריש מסכת שבת ודברי הרבנים של"ה וקהלת יעקב הנז"ל נמצינו למדין שכלל זה בלשון הש"ס שריר וקיים ורמזתיו לעיל במערכת האל"ף אות ט"ו (בד"ה הן) עי"ש וגבי יפת תואר תניא בפרק החולץ דף מ"ז ע"ב אם קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד וכתב מרן כסף משנה בהלכות מלכים פרק ח' הלכה ה' דאין פירוש הברייתא דמותר לבא עליה מיד דהא בעי להמתין שלשה חדשים אלא כלומר מותר מענין דאיירי בה דהיינו מענין גירות עיין בשו"ת זכר יהוסף בסימן ד' דף י"ד ע"ג. ודמאי דאמרינן בפרק קמא דכתובות ד' ג' סוף ע"א במקום שיש ב"ד אשה נשאת בכל יום כתב הגאון תוספות יום טוב שם במשנה א' (ד"ה שאם היה לו) דהכי קאמר מצד התקנה דמתניתין אשה נשאת בכל יום אבל יש ימים דאיסור אחר רביע עלייהו כגון שבת ויום טוב וחול המועד דאסור לישא בהם וכו' עיין שם:
ועל פי כלל זה השיב ידידי הגאבד"ק ניזנו"ב יצ"ו בספר משכנות הרועים בקונטרס עת שלום ד' י"ב (ד"ה והנה) על מה שנרגשו התוספות בפרק במה אשה ד' ט"ן ד"ה ולא בעיר של זהב דבסוטה ד' מ"ט אמרינן בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות חתנים וכו' והכא לא אסרו אלא בשבת והוצרך רבינו תם ליישב דדוקא לחתנים וכלות גזרו ולא לשאר כל אדם דלפי כלל זה מעיקרא לא קשיא דאם דרך התנא דזימנין תני מותר וכלומר מותר מצד האיסור דאיירי ביה אף דאסור מצד אחר ומכל שכן דאין עליו אחריות לחשוב מה שאסור מצד אחר גם כן עכ"ל והנה אם הרגש התוספות היה אמאי תניא דבעיר של זהב לא יצא מחמת איסור שבת ולא תני דאסור נמי משום גזרה דבפולמוס וכו' יפה אמר מר דאין אחריות התנא למיתני גם מה שאסור מצד אחר במכל שכן ממאי דתני מותר במה שאסור מצד אחר אמנם הרגש התוספות הוא דממאי דתנן דלא תצא בשבת בעיר של זהב מוכח והרי הוא כמבואר דבחול שרי ואמאי הא איכא משום גזרה דבפולמוס והכא ליכא למימר דהכונה היא דשרי מצד איסור שבת דבחול מהיכא תיתי לאסור משום הוצאה ושפיר קשיא להו והוצרכו למה שכתב רבינו תם ואדרבא מדבריהם יש לדקדק קצת דנקטי להאי כללא מדלא קשיא להו בשבת גופיה אמאי תני ולא תצא דמשמע דבבית שרי האי משום גזרה דבפולמוס גם בבית ליתסר אלא דלזה שפיר מצינן למימר דתני תנא באיסורא דאיירי ביה ואין הכי נמי דאית ביה נמי איסורא אחרינא ולא תני ליה רק קושיתם היא מדלא אסרו בחול כאמור. ובזה יש לדחות גם מה שכתב בספרו נחלה לישראל בתושובותיו סי' ל"ז אות פ' ליישב קושית התוספות בעבודה זרה ד' כ"ט ד"ה המסתפר במאי דאמרינן אין רואין במראה בשבת והרי אף בחיל אסור ותירצו דהתם מיירי באשה והרב יצ"ו כתב דעל פי כלל הנ"ל לא קשיא מידי וכפל דבריו בספרו שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות פ"ג עי"ש ולי הדל אינו מתיישב בזה והמעין יכריע ועיין עוד בנחלה לישראל הנ"ל בסוף סי' מ"ב (בד"ה גם מה) ובמפתחות ספר היקר חקרי לב אורח חיים בדף רע"א ע"ד (ד"ה פטור) ציין לעיין בפנים סי' ע"ה וסי' קי"ט אם פטור רוצה לומר שפטור מצד זה וחייב מצד אחר ולא איסתייעא לעיין בתכשיטין שבפנים לך נא ראה:
ואם יתכן לפרש בדברי הפוסקים שכתבו מותר דרצונם לומר דמותר מצד איסור פלוני אף דאסור מצד אחר כבר רמזתי למעלה למה שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים ועתה ראיתי שהגאון חקרי לב ביו"ד ח"א סי' ע"ב ד' ק"ב ע"ד הביא מה שכתב מרן הפרי חדש בסי' ק"ג בראשו גבי איסור מוסרח דמה שכתב הרמב"ם בלשון פטור דמשמע אבל אסור לאו משום נבלה הוא דאסור אלא משום לא תשקצו כיון שהוא מאוס וכו' והקשה עליו ממה שכתב הרא"ה בבדק הבית בית ד' שער א' ד' ק"ט דנבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין דמשמע דליכא שום איסורא ויישב דמותר מצד איסור נבלה קאמר ואין הכי נמי דאסור משום לא תשקצו והרי הוא כמבואר שסובר שגם בלשונות הפוסקים יתכן לפרש כן וכן כתבתי אנכי הדל (טרם שהשגתי ספר חקרי לב) על ענין זה בעצמו בשדי חמד ח"א במערכת הבי"ת כלל כ"ה ד' ס' סוף ע"ב ורמזתיו בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ד עי"ש ומרן כסף משנה בששי מהלכות אבל הלכה ה' הקשה על מה שנראה מדברי רבינו שמותר לישא את האלמנה אחר שלשים יום והא בעי הבחנה ותירץ דמותר מצד אבלות אלא דאסור מצד הבחנה וסמך על מה שכתב בהלכות גירושין אלמא ניחא לן לפרושי הכי גם בדברי הפוסקים. ושם נתבאר אם לשון מותר הוא לכתחילה או רק בדיעבד עיין שם:
ולשון מותר מן התורה אם יש לדקדק מזה דמן התורה הוא דמותר אבל מדרבנן אסור עיין לעיל בריש מערכת הלמ"ד גבי לא אסרה תורה וכו':
ומצינו לשון מותר דרוצה לומר פטור אבל אסור כן כתב רבינו המאירי הביא דבריו הרב שיח יצחק ליומא בדף קל"ד ע"ג ועיין להרב מוהר"י עטייה בספר זרע יצחק דף ד' ע"ג ועיין הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תפ"ה דמה שכתב הרמב"ן מותר לאו מותר ממש קאמר אלא רוצה לומר דאין בו אזהרה ומשמע אע"ג דאסור מן התורה ואני ההדיוט לא ראיתי מי שמפרש בדברי הפוסקים כשכותבים לשון מותר דרוצה לומר פטור כמו שכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים (שנדפס בחלק אסיפת דינים מערכת הדל"ת וכו') סי' ט"ז אות י"ד:
כלל ט
מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אם יש חילוק בזה בין איסור עשה לאיסור לאו מה שהיה כתוב כאן נספח למה שכתבתי בשדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת ה"ה (הוכח תוכיח) עיין שם כמה חילוקי דינים ובשו"ת חקקי לב חלק יו"ד סי' ט"ל (מד"ה ומאחר וכו' והלאה) ובספר כנסיה לשם שמים ד' ס"ט ע"ב כתב סופר א"ח סי' ז"ן:
ואם הא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' הוא דוקא לגבי נשים או אף לגבי אנשים מה שהיה כתוב בקונטרס זה כלל יו"ד נספח בחלק אסיפת דינים מערכת ה' הנ"ל עיין שם ואמלא אתו (כלל יו"ד) בענין אחד שנתחדש בדין מחיקת השם שיבא להלן בעזה"י והרב זרע אמת בחלק ג' בא"ח סי' ה' ד' י"ב ע"ד כתב מדנפשיה דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו' אלא בנשים ודקדק כן וכן הרב המגיה שם ולא זכרו שכן כתב מרן מוהרימ"ט ושרבים לוחמים בזה כמו שכתבתי באסיפת דינים הנ"ל והגאון כתב סופר א"ח סי' ז"ן כתב דדוקא באנשים אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין לפי שיש לנו ערבות ואם יהיו מזידין הוא מכשול גדול לכל ישראל וכשלו איש באחיו אבל בנשים לולא דמצינו שאמרו בש"ס בהן מוטב וכו' לא הוה אמרינן הכי אלא צריך להוכיחן אולי שומעות ואם לא תשמענה הקולר תלוי על צוארן ואינהו דאפסוד אנפשייהו וכו' עיין שם דב"ק מתוקים מדבש בענייני תוכחה והביא מה שכתוב בשיטה מקובצת בביצה ד' ל' בשם הראשונים שהעיד הריטב"א בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם הר"י והר"מ מרוטנבורג שלא נאמר מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן היו מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי והדבר נראה נכון עכ"ל וסיים בכתב סופר ופשיטא שדברים כאלו אין לדיין ומורה מאריה דאתרא אלא מה שעיניו רואות לפי המקום ולפי הזמן ואמרו רז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאין נשמע ויותר מכל המצות קשה מצות תוכחה לקיימה כתקונה כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה שתיקה וכו' וכו' גם בספר יקר שער שלמה לרב גדול מערי מערב (שראיתיו פה עיהק"ו) האריך מאוד בענייני תוכחה בתשובה סי' קס"ה מדף קס"ה ואילך לכו חזו אמרי קדוש כי נעמו והביא דברי מי שגדול בדורו מרן חיד"א בספר שם הגדולים בח"ב באית האלף סי' י"ט ד' ו' ע"ב ולמד מדברי קדשו שבזמן הזה דרשינן ברבים כל החומרות ודקדוקי מצות ועונשן של דברים קלים וחמורים בפרטות ולא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' והשומע ישמע והחדל יחדל ומה שהעירותי לעיל על הרב זרע אמת ח"ג סי' ה' הנה עתה ראיתי שם סי' ל"ב שהרב המגיה העיר בזה עיין שם:
כלל י
מחיקת שם משמות הקדושים דאסור והוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלהיכם כידוע ומפורסם וכבר טרח וכתב כן חד מקאמייא הרשב"ץ בחלק ראשון סי' ב' שכן מפורש בפרק אלו הן הלוקין ד' כ"ב ע"א ובפרק ארבע מיתות ד' נ"ו ע"א וברמב"ם פרק ששי מהלכות יסודי התורה עיין שם וכתב הגאון מנחת חינוך בפרשת ראה מצוה תל"ז ד' מ"ב ריש ע"ב וז"ל הנה בשם שנכתב בודאי שלא לשמו דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דאין חייבים על מחיקתו ובספר יש סדר למשנה כתב שכן דעת הרמב"ם ובשפתי כהן סי' רע"ו (לא ציין הסעיף קטן וכנראה שכונתו למה שכתב בס"ק י"ב) כתב דשם שנכתב שלא לשמו אינו נמחק אלא לצורך תיקון וכתב שבתשובתו ביאר ולא זכינו לאורו ואפשר דמדרבנן הוא דקאמר אבל אין חייבים עליו מלקות ושם שעל ידות הכלים וכיוצא שהמתיך אותו לוקה צריך לומר דכתבן לשמו לשם קדושת השם ובספר יש סדר למשנה כתב שהפרי חדש סובר דאפילו שם שנכתב שלא לשמו אסור מן התורה למחקו ודחה דבריו שכל הפוסקים חולקים ואיני יודע טעם הפוסקים נהי דפסול שם כזה בסתמו (אולי צריך להיות בסתום ובסתום חכמה מטמין ברמ"ז ספר תורה תפילין ומזוזות) מכל מקום אפשר הלאו הוא בכל ענין כמו באיבוד שם אלילים היא מצוה ואבדתם את שמם ואין חילוק (שאם כן מנא ידעינן שנכתבו לשם עבודת אלילים כדי לאבדם) הכי נמי כתבה התורה לא תעשון כן וכבר כתבתי למעלה דעל חק תוכות או מרוקם דפסול מכל מקום דעת הרבה פוסקים דעוברים על הלאו והכא נמי אף שפסול אפשר עוברים על הלאו דמאי שנא ומהרמב"ם שכתב כתבו מין ישרף דמעלה על דעתו וכו' זה גרע משלא לשמה עיין בדבריו ובספר הנ"ל מביא ספרים רבים ואינם אצלי ואיני יודע טעם בדבר להקל בלאו בדבר שלא נמצא בש"ס וצריך עיון עכ"ל הגאון מנחת חינוך שם ומהמשך לשונו נראה שכונתו לשלול אם נכתב בסתם והוא שקודם לכן כתב בסוף ע"א וז"ל והנה הכותב השם צריך לכתוב לשמה ואזכרה שלא נכתב לשמה פסולה ואי סתמא לשמה אין כאן מקומו להאריך על כל פנים בשם שנכתב בודאי שלא לשמו דעת הרבה וכו' ולפי זה מתבאר מדבריו שיש מחלוקת בין הפוסקים אם שם שנכתב שלא לשמו דהיינו שכתבו בבלי דעת שכותב השם וכסבור שכותב תיבה של חול הצריכה לו ונזדקר טעות וכתב השם כגון שהיה צריך לכתוב אלינו וטעה והטיל בה ה"ה ונכתב אלהינו הנה בזה יש מחלוקת אם מותר למוחקו או לא (דאילו בנכתב השם בסתם שלא בכונת קדושת השם אבל הוא יודע ומתכוין לכתוב את השם בזה כבר כתב בתחילה שאין כאן מקום להאריך ומתבאר גם כן שדעתו נוטה לדעת הסוברים שגם בזה יש לאו במחיקתו ולפי שלפום ריהטא קשה הדבר לומר שבענין זה יש איסור מן התורה ואף כי לומר שחייב מלקות אמרתי אשנה פרק זה בלא נדר בסיעתא דשמיא:
הנה מרן חיד"א בברכי יוסף יורה דעה סי' ער"ו אות כ"ד הביא דברי הרב פרי חדש (בנימוקיו על הרמב"ם שבסוף ספרו להלכות פסח) בששי מהלכות יסודי התורה שכתב וז"ל דע שקצת חכמים נסתפקו בענין מחיקה את השם אי לקי מן התורה דוקא בקידש את השם או דילמא ההיא לספר תורה אתמר אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקיה ולדידן הכי מסתברא ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלים לא נתקדש ואף על פי כן כתב הרמב"ם דהמתיך את הכלי לוקה עכ"ל ולפי דברי המנחת חינוך הנ"ל נראה שהפרי חדש אמרה למילתיה בעניינא דאיירי בה איהו דהיינו בנכתב שלא לשמו בפירוש (לא שנכתב בסתם) ועם שלשון הפרי חדש אינו מורה כונה זו כן צריך לומר שמבין המנחת חינוך בכונת דבריו והנה בברכי יוסף שם הביא על זה תורף דברי הרשב"ץ ח"א סי' קע"ז דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו אבל אם כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש דתניא הרי שהיה צריך לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מהמובחר ואמרינן בירושלמי פרק לולב הגזול דבספר תהלים שרי למימחק הללויה שלא נתכוון לקדש וכו' וכן כתב בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו אלו תורף דברי הרשב"ץ:
וחתר מרן חיד"א להבין כונתו אם רצונו לומר דאינו קדוש לענין ספר תורה אבל מודה דאסור למוחקו או כונתו דגם למחקו שרי והכריח מתוך ראיותיו שדעתו היא דגם מותר למחקו וכתב (בד"ה איברא) דלפי המובן ממה שכתב אין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו ואם כתבו שלא בכונת קדושה אינו (קדוש) משמע דהרב מיירי אף שהוא יודע שכותב השם וכן חשב ועשה לכתוב השם אלא שלא נתכוון לקדשו כמו שצריך לומר או לכוין בכל האזכרה שכותב שהוא לשם קדושת השם אבל (כלומר אלא) כתבו בפשיטות כמו שהוא כותב בשאר תיבות שהוא יודע משמעותן וכותבן ועל זה קאמר הרב דאינו קדוש ומשמע דשרי למוחקו ואם כן הוא היפך הפרי חדש עכ"ל מתבאר מדב"ק דמשמע ליה בכונת דברי הרב פרי חדש דלאו במתכוין בפירוש שלא יהיה קדוש (אלא כותבו לשם חול) קאמר דקדוש כדמשמע מדברי הרב מנחת חינוך הנ"ל אלא הרב פרי חדש מיירי בכותב השם סתם ולא נתכוון לקדשו כמו שהדין נותן לקדש האזכרות בהא הוא דמיירי הרב פרי חדש וקאמר דאף על גב דלענין קדושת ספר תורה לא מהני מה שכותבו סתם אלא צריך לקדשו בפירוש מכל מקום לענין מחיקה הרי כיון שידע וכיוון לכתוב השם אסור למחקו וכן כתב מפורש שם (בסוף ד"ה ברם) וז"ל ופשיטא לי דהפרי חדש לא מיירי אלא ביודע שכותב שם אך לא נתכוון לקדשו כההוא דמייתי משם הכתוב על הכלים דהכותב דעתו לכתוב השם אך אינו מקדשו וכתב לדחות ראיות הרשב"ץ שכולן הן מסוג אחר והיינו שהכותב לא היה בדעתו כלל לכתוב השם כגון שהיה צריך לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה ובבלי דעת טעה ולא הטיל בו דלי"ת שנמצא שכתב השם לשם דבר חול (דהיינו יהודה) משום הכי הוא דמותר למחקו וכיוצא לזה הן הראיות שהביא מהסמ"ק ומדברי הרא"ם שהביאו הגהות מיימוני ריש פרק ששי מהלכות יסודי התורה וכן דחה מה שהביא ממה שאמרו בירושלמי דבספר תהלים שרי למימחק הללויה וכו' ומה ענין כל זה למי שיודע שכותב את השם רק שלא נתכוון לקדשו לומר שיהא מותר למחקו:
ועלה בדעתו שיש לומר שגם הרשב"ץ לא אמר שיהא מותר למחקו אלא בכגון שכתב השם בבלי דעת כההיא דהיה צריך לכתוב יהודה וכו' אבל כשיודע ומכוין לכתוב השם אלא שלא קדשו גם הוא יודה שאסור למחקו וכסברת הפרי חדש אבל הכריח מדברי הרשב"ץ סי' קכ"ז שסובר שאף אם הכותב דעתיה עילויה לכתוב את השם כיון שלא נתכוון לקדשו מותר למחקו ומלבד זה כתב שגם לשון הרשב"ץ שבסי' קע"ז אינו סובל פירוש זה ושבו תמיהותיו על הרשב"ץ שאין ראיותיו מכריעות וכו' אלו תורף דב"ק וקצת קשה דמר ניהו גופיה בתחילת האות הזכיר דברי מרן הבית יוסף בבדק הבית שהביא בקיצור דברי הרשב"ץ והעיר על הרב פרי חדש שלא זכר מזה דהאף אמנם מצי פליג עליה הוה ליה להזכירו ואחרי שראה מה שכתב בבדק הבית איך הפליג פירוש זה בדברי הרשב"ץ ואמר מר דאין הלשון סובל פירוש זה והלא בבדק הבית כתב בלשון זה וכתב הרשב"ץ בסי' קע"ז אם כתב השם שלא בכונת קדושה אינו קדוש והביא ראיה מדתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' וכן כתב הסמ"ק שם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו שמפרש דברי הרשב"ץ דאכותב השם שלא מדעת קאמר דאינו קדוש וכלומר ומותר למחקו שהרי השוה סברתו לדברי הסמ"ק דמיירי בכותב השם שלא מדעת כמו שכתב הוא עצמו מקמי הכי (בד"ה איברא) דדברי הסמ"ק מיירו בכותב השם בבלי דעת ואף שעל פי דברי הרשב"ץ שבסי' קכ"ז הוכרח לומר דהרשב"ץ מפרש דברי הסמ"ק דאף ביודע שכותב השם רק שכתבו שלא לשמו מותר למחקו מכל מקום לולא דבריו שבסי' קכ"ז אין לנו הכרח להבין כן מדברי הסמ"ק אלא דברים כפשטם דאכותב שם בבלי דעת הוא דאמר דמותר למחקו ואם כן מרן הבית יוסף שלא הזכיר תשובתו שבסי' קכ"ז רק ההיא דסי' קע"ז והשוה אותה עם דעת הסמ"ק מוכרח שמפרש דברי הרשב"ץ על דרך המפורש בדברי הסמ"ק והיכי קאמר דאין הלשון סובל פירוש זה שוב ראיתי דמה שכתוב בבדק הבית וכן כתב הסמ"ק וכו' לאו דברי מרן הבית יוסף נינהו אלא לשונו של הרשב"ץ הוא עיין שם ואם כן לא קשיא מידי וק"ל:
וראיתי עתה בספר באר חיים להרה"ג מוהר"ר חיים טוביא מעיר וועקשנה יצ"ו בסי' כ"ו שחקר בשם ה' שנכתב שלא בכונת קדושה אם מותר למחקו והביא לזה מה שכתב מרן בבדק הבית יו"ד סי' רע"ו כתב הרשב"ץ אם כתב השם שלא בכונת קדושה אינו קדיש והביא ראיה מדתניא בגיטין ד' כ' הרי שהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה וכו' וכן כתב הסמ"ק שם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו וכתב הרב יצ"ו וז"ל משמע מלשונו שגם הרשב"ץ סובר כן שמותר למחקו וקשה מנא לן לומר כן דילמא עד כאן לא אמר הרשב"ץ אלא שאינו קדוש אבל למחקו באמת אסור ומכל מקום מודה לדין הסמ"ק דשם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו ויש סברא פשוטה לחלק ביניהם וכו' (קשה עלי להעתיק כל מה שהאריך בזה בדברים נכוחים) עיין שם שמתבאר מדב"ק שהבין שמה שכתוב בבדק הבית וכן כתב הסמ"ק וכו' הם דברי מרן הבית יוסף הוא היה אומר שהרשב"ץ והסמ"ק שוים בדין שמותר למחקו וכנראה אין אצלו שו"ת הרשב"ץ שאם היה בידו ספר התורה הזה אף הוא ראה שהם דברי הרשב"ץ עצמו שנסתייע מדברי הסמ"ק וגם נראה שאין אצלו ספר ברכי יוסף שהרואה דב"ק ישר יחזה שבמה שפלפל בטוב טעם בזה כיונה דעתו באיזה דברים לדעת מרן חיד"א בברכי יוסף (ואף ששם בסי' ז"ך מזכיר את ספר ברכי יוסף אולי כשכתב סי' כ"ו לא היה בידו ואחר שהשיגו לא נזכר לעיין בו על הדין ההוא) וכתב שם (בד"ה נחזור) דמהש"ס דגיטין דשם שנכתב בכונה אף שלא נתכוון לקדשו אסור למחקו ונסתפק בכתב שם על קלף של אדם אחר אם נאסר או לא משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לפי מה שכתבו התוספות בפרק הערל ד' פ"ג ד"ה אין דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרינן הכי ואיסור מחיקה נמי תלוי במחשבה לפי מה שכתב הסמ"ק דנכתב שלא מדעת מותר למחקו ועוד דאף אי נימא דבנכתב שלא מדעת אסור למחקו מכל מקום מיקרי האי איסור תלי במחשבה דהא היכא שכותב בהדיא שלא לשמו בודאי דמותר למחקו ואם כן יש לומר בזה אין אדם אוסר וכו' ושוב כתב דזה אינו דכיון דאיסור מחיקת השם הוא משום בזיון מה לי אם כתבו על נייר שלו ומה לי אם כתבו על נייר של אחר וקצת ראיה לזה מפרק החליל ד' ג"ן בשעה שכרה דוד המלך שיתין וכו' אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא וכו' ואי נימא דגם בזה דינא יתיב דאין אדם אוסר מאי מספקא ליה היה להם לכתוב על נייר של אדם אחר ואין בזה חשש גזל כיון שהוא להצלת כל העולם וכו' וכו' אלו תורף דב"ק והרבה יש לשאת ולתת בדבריו אבל ראיתי דבריו בהיותי עסוק בענינים אחרים ואיה"ש עוד חזון למועד הזה בלא נדר:
נחזור לדאתאן עלה דמתבאר מכל האמור דשם שנכתב שלא בכונת שם הקדוש כגון שחשב לכתוב יהודה וטעה וכתב בלא דלי"ת שכונתו בכתבו אותיות השם לא היה אלא לשם חול וכן בענין אחר כיוצא לזה גם הרב פרי חדש מודה דמותר למחקו ופלוגתא דהרשב"ץ ופרי חדש הלא היא בשכונתו לכתוב השם ממש אלא שלא נתכוון לקדשו וזה שלא כמו שנראה מדברי הגאון מנחת חינוך בכונת מרן הפרי חדש וכן היא דעתו לקושטא דמלתא דהכותב בודאי שלא לשם השם אסור למחקו וצריך עיון דהרי בירושלמי סוף פרק הבונה ובמסכת סופרים פרק ה' תניא היה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה ולא נתן בו דלי"ת מוחקו וכותב את השם רבי יהודה אומר יחזיר עליו קולמוס ויקדשו אמרו לו אין זה מן המובחר הרי דשם שנכתב שלא בכונת השם אמור רבנן דמוחקו והיכי מצי סבר הרב מנחת חינוך דאף בכי האי גוונא השם קדוש ולקו על מחיקתו והוא פלא וכיהודה ועוד לקרא יש להביא ראיה מדברי הרב הלבוש בסי' רע"ו סעיף י"ב בדין היה צריך לכתוב יהודה וטעה ולא נתן בו דלי"ת דקיימא לן דתולה הדלי"ת למעלה כתב על זה הרב הלבוש בטעם הדבר שהרי לא היתה כונתו לכתוב השם ומובן שלפי שנרגש שיש להקשות היכי שרי ליתן בו דלי"ת שהרי בזה הוא מוחק מה שכתוב למטה שם השם ומתרץ שהרי לא היתה כונתו לכתוב השם ומשום הכי אף שעל ידי נתינת הדלי"ת למעלה הרי הוא מאבד השם הכתוב למטה לית לן בה ואם כן מבואר דאף שכותב השם ממש כיון שלא היה דעתו לכתוב השם אין בו איסור מחיקה כלל:
וכן מצאתי ראיתי להגאון מוהר"י אסאד בתשובה כי באה בספר חכמת שלמה (אשר בסוף ספר הר המור) בסי' י"ב (ד"ה איברא ד' ל"ו ע"ד) שכתב מפורש דאף דשם שנכתב בסתם אסור למחקו אם נכתב שלא לשם כונת השם אין בו קדושה כלל ומותר למחקו וז"ל ובזה מובן ומדוקדק לשון הברייתא במסכת סופרים פרק ה' הלכה ג' היה צריך לכתוב את השם ונתכון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלי"ת מוחקו וכותב את השם רבי יהודה אומר יחזיר עליו את הקולמוס ויקדשנו אמרו לו אין זה מן המובחר עד כאן. הא דקתני רישא מוחקו וכותב את השם לדעתי כונתו לפי שמותר למחקו שאין בו שום קדושה לכן לא מהני העברת קולמוס לעשות מן החול קודש דכתבו לכם לשמה ולא מן הכתוב ועשוי בפיסול תחלה אבל אם נתכון לכתוב אותיות השם רק שלא נתכוון לקדשו אלא סתמא אף אי סתמא פסול מדאורייתא דסתמא לאו לשמה קאי מכל מקום אסור למחקו כמו שכתבו הפוסקים כולם מהיה שם כתוב על ידות הכלים והשפתי כהן סימן רע"ו ס"ק י"ב ובני יונה ועיין תשובות הרמ"ע סי' ל"ו ותשב"ץ ח"א סי' קכ"ז דמאליו קדוש השם כיון דאסור למחקו מדאורייתא גם רבנן מודו לר"י דמהני העברת הקולמוס ומקודש לקודש מיקרי ומעלין בקודש עכ"ל. מה שכתב אף אי סתמא פסול וכו' כונתו דבתחילת התשובה הביא שדעת רוב הפוסקים לענין הכשר הספר תורה דהאזכרות אם נכתבו סתמא לאו לשמן מיקרו ופסול וכדעת הר"ש שהביאו התוספות במנחות ד' מ"ב סוף ע"א וכן דקדק מלשון הרמב"ם בראשון מהלכות תפילין דין ט"ו ובסוף הלכות ספר תורה כשמנה העשרים דברים שפוסלים הספר תורה כתב האחת עשרה שכתב האזכרות בלא כונה (אמר המחבר מלשון זה ודאי מוכח שפיר הכי אמנם מלשונו שבדין ט"ו איפכא מסתברא שהרי כתב הכותב וכו' ובשעת כתיבה לא היה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שלא לשמן פסולים ומשמעות הלשון הוא שחשב בפירוש שלא לשמה דהיינו שחשב לכתוב תיבה אחרת והיא חול אלא שיש לנו לומר דלשונו אינו מדוקדק כיון שבסוף הלכות ספר תורה הנ"ל כתב בפירוש דאחת מן הפסולים הוא שכתב האזכרות בלא כונה) וכן דעת הר"י מאורלינאש וספר התרומה אלא דסברי דגם בשאר הספר תורה סתמא פסול וכן דעת הרא"ש והטור ורבינו ירוחם וסמ"ג עשין כ"ה וכל זה שלא כדעת הסוברים דגם באזכרות סתמן לשמה וכשר וסיים דקיימא לן כדעת רוב הפוסקים דסתמא פסול וקאמר השתא ואף אי סתמא (אולי נכון לגרוס ואף דסתמא) פסול מכל מקום יש בו קדושה לענין שאסור למחקו. הנה מפורש יוצא מדב"ק שהוא שר המסכים לשני הדינים האמורים בדברינו א) דאזכרה שנכתבה בסתמא שלא כיון לקדשה אבל יודע הוא שאת השם הוא כותב אסור למחקה ב) שאם כתב השם על דעת תיבת חול כההיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלי"ת אין בו קדושה כלל ומותר למחקו:
וקצת קשה דבהדי דקעסיק למימר דאף אי סתמא פסול מכל מקום אסור למחקו וכו' שירטט וכתב ובא לציו"ן שו"ת הרשב"ץ ח"א סי' קכ"ז והלא על פי תשובה זו הכריח מרן חיד"א בסי' ער"ו אות כ"ד (בד"ה ואותה שאמרו) שדעת הרשב"ץ היא דשם שלא נכתב לשמו מותר למחקו שהרי כתב גבי אזכרות שנכתבו בזהב דאי אפשר להעביר דיו משום דהוי מוחק השם וכו' וסיים ואם נפשך לומר דבהעברת דיו ליכא משום מוחק השם והסתייע בזה מדאקשו בפרק הנזקין וליעבר עליו קולמוס וכו' דמטעמא דמחיקה ליכא למפסליה הא ליתא דשאני התם דהאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון שלא נכתבו לשמן לא קדשי כלל ושרו במחיקה וכו' דמתבאר שדעת הרשב"ץ היא דגם אם כותב את השם דעתיה עילויה ומחשבתו וכתיבתו לכתוב השם מכל מקום כיון שלא נתכון לשמו אינו קדוש ושרי למוחקו וסיים הרשב"ץ וכן כתב בספר עמודי גולה וכו' והוא שסובר הרשב"ץ דגם מה שכתב בסמ"ק הכותב שם שלא מדעת וכו' תיפתר שכתבו שלא לשמו וכו' אלו תורף דב"ק אלמא דעת הרשב"ץ היא מבוארת בתשובה זו דסימן קכ"ז דשם שלא נכתב לשמו מותר למחקו ואיך מייחס אליו הגאון מוהר"י אסאד דסובר דאסור למחקו ואף שלא כתב בפירוש דהרשב"ץ שב"ץ סובר דאסור למחקו ואפשר שכונת ציונו להרשב"ץ היא לומר שאין דעתו כן מכל מקום אחרי שכתב בתחילה שהפוסקים כולם סוברים שאם נכתב השם בסתם שלא נתכון לקדשו אסור למחקו לא היה לו לציין בסתם תשובת הרשב"ץ הלזו והיתה לבא"ק שכן ראוי להיות חוזר ממה שאמר בראשית מאמר (דלכולי עלמא אסור למחקו) דהא איכא הרשב"ץ דסובר שמותר למחקו על כל פנים למדנו מדבריו דנקיט לדינא דשם שנכתב בסתם שלא נתכוון לקדשו אסור למחקו:
גם אשו"ר בשו"ת משיב דבר להגאון נצי"ב בחלק יו"ד סי' פ' על מה שנשאל על דבר הקרעקטין (דוגמאות שעושים קודם ההדפסה) אשר יש הרבה בבית הדפוס ובאים לידי בזיון גדול אם מותר לשרפם וכו' והשיב לא מיבעיא ספרים שיש בהם אזכרות והמאבד ושורף לוקה משום לא תעשון ואף דבשעת ההדפסה לא קדשום בפירוש ולענין הכשר ספר תורה בעינן שיקדש בפה כמבואר בסי' רע"ו מכל מקום גם בסתמא בקדושה קיימא דהוי כעסוקין באותו ענין וכו' וכו' גם באזכרות דספר תורה חובה לקדש וכו' הא מיהא פשוט דמכל מקום אפילו לא קידש בפה חל על האזכרה קדושה שיהא המוחק לוקה משום לא תעשון וכו' אלו תורף דב"ק אלמא נקיט בפשיטות דיש לחלק בין הכשר לספר תורה ובין איסור המחיקה ובנכתב בסתם דאינו כשר לספר תורה על כל פנים אסור למחקו ויש להעיר עליו שלא זכר שר שאין הדבר פשוט לומר כן דהא איכא מאן דסברי דכיון שלספר תורה פסול מותר למחקו כאמור:
שוב אשוב לדברי מרן חיד"א בברכי יוסף והוא שהביא שהרב מחנה אפרים בהגהות י"ד ד' ל"ז ע"ב אחר שהביא דברי הרב פרי חדש כתב אבל ראיתי בהגהות מיימוניות בשם הרא"ם דכל שלא נתקדש השם מותר למוחקו וכו' וסיים ולדעתי כל שכתב את השם שלא בכונת השם בהא ודאי מותר למחקו וכו' אבל בכתב השם ויודע שכותב השם אפילו תימא לענין ספר תורה לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכונה הרי זה מקודש עכ"ל וכתב (בברכי יוסף) על דבריו דדברי הגהות מיימוניות בשם רא"ם אפשר לפרשם דאכותב בבלי דעת קאמר והיינו מאי דקאמר כתב אותיות של שם ולא נתכון לקדש בכתיבתן כלומר לא נתכון לכתוב השם וזהו שאמר כתב אותיות של שם והוא על דרך שכתב הסמ"ק במצוה ק"ס דשם שנכתב שלא מדעת שרי למוחקו והוי כההוא דנתכון לכתוב יהודה דנכתב השם שלא מדעת ואינו מסוג דאיירי הרב פרי חדש וביאר גם כן דהרב מחנה אפרים מודה לסברת הרב פרי חדש דשם שנכתב ולא קידשו אסור למחקו רק דפליג עליה במאי דסבירא ליה דלוקה על זה ואיהו סבר דאיסורא איכא ואין בו מלקות אלו תורף דב"ק ונמצינו למדין שגם הרב מחנה אפרים סובר דאם נכתב השם שלא בכונת השם (והיינו ודאי שלא לשמו דקאמר הרב מנחת חינוך) מותר למחקו ובשם שכתבו סתם סובר דאסור למחקו רק דלא לקי עליה והרב כסא אליהו בסי' ער"ו אות ד' לא נחית לזה ולכן כתב על דברי הרב מחנה אפרים דאינו רואה השגה על הפרי חדש והדברים אחדים עם מה שכתב המחנה אפרים עיין שם ולהברכי יוסף מלקות איכא בינייהו כאמור ועל כל פנים מתבאר שגם הרב כסא אליהו דעתו כן דשם שנכתב בסתם אסור למחקו והרב שלחן גבוה ביו"ד סי' ער"ו ס"ק ל"ג הביא לשון הרמב"ם בששי מהלכות יסודי התורה ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיכו הרי זה לוקה ופירש דבריו כלומר לא מיבעיא כשהיה השם כתוב דאיכא למימר סתם כותב השם לשם השם כותב אלא אפילו חקוק באיזמל דסלקא דעתך אמינא דלא כיוון דלשם השם הוא מחוקק אפילו הכי קדושת השם עליה וכן נוהגין וכו' עיין שם דב"ק ודבריו מטין לסברת הרב פרי חדש דאף שנכתב השם בסתם יש בו קדושה לענין מחיקה ללקות עליו גם כן:
והביא עוד בברכי יוסף שהרב מוהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' מ' חלק על הרב פרי חדש דמנא ליה לחלק בין קדושת ספר תורה למחיקה וההיא דשם כתוב על הכלים מסתמא כותבו לשם קדושה ושנעלם מהפרי חדש תשובת הרשב"ץ וראיותיו וכו' וכתב שאין דבריו מחוורים דמה שתמה על סברת הפרי חדש דמנא ליה לחלק בין קדושת ספר תורה לאיסור מחיקה הנה במידי דתלי בסברא סברת הפרי חדש מקובלת אצל כל הגדולים והכא סברתו נראית בעינינו סברא נכונה ואין בראיות הרשב"ץ הוכחה נגד הפרי חדש וכו' וציין לעיין פנים מאירות ח"א סי' מ"ה וכתב שראה בשו"ת חות יאיר סי' ט"ז שהאריך בענין זה ולא היה ביכלתו להתיישב בדבריו אך ראה שגם הוא פירש בכונת הרא"ם דעל שלא נכתב בכונה שהוא שם הקדש הוא דאמר דשרי למחקיה ומתבאר שדעתו מסכמת לסברת הרב פרי חדש ושם באות ז"ך הביא דברי הרב מוהר"י זיין בכתיבת יד דסובר כהרב פרי חדש דאסור למחקו אלא שאין הכרח מדבריו דלקי עליה אלו תורף דב"ק:
ויש להעיר על דברי תרוייהו רבנן קדישי דפליגי בסברת הרב פרי חדש (לחלק יצא בין קדושת הכשר הספר תורה לבין מחיקה) אם היא אלימתא או יש לדחותה ותרוייהו כחדא שריין דלפי הנראה נעלם מעיני קדשם דברי הרשב"ץ בחלק ראשון סי' קכ"ז שכתב לענין שם שכתבו בזהב כיון שכתבו לשמו קדוש ואף על גב דספר תורה נפסל בכך היינו משום דלענין כתיבת ספר תורה גמרינן הלכה דבעינן דיו אבל דלא ליהוי כתב לענין מחיקת השם ליכא מאן דאמר וציץ יוכיח שהוא טס של זהב וכתב ביה כתב בפרשת פקודי מכתב פתוחי חותם קדש לה' וטרח תלמודא בפרק המביא תניין ד' כ' ע"א לאסוקי אי הוי חק תוכות או חק ירכות ומשמע דדיניה כדיו לכל מילי דכתיבה לבד מהכשר ספר תורה וכו' עיין שם הרי דמאי דאסברא לן מרן הפרי חדש אך בחלקו"ת ישית בין הכשר ספר תורה למחיקת השם לא נפלאת ולא רחוקה ושל כת הקודמים היא וכי היכי דאמרה הרשב"ץ לעניין שם שנכתב בזהב מצינן שפיר למימר נמי הכי לענין שם שנכתב שלא לשמו דאף דפסול לספר תורה מכל מקום קדוש יהיה לענין איסור מחיקה והתימה על מרן חיד"א שכבר הזכיר תשובת הרשב"ץ הלזו קודם לכן (בד"ה ואותה שאמרו) ואם כן היה לו לומר שסברת הרב פרי חדש לחלק בין ענין ספר תורה למחיקה מסייעא לה תשובת הרשב"ץ:
ובתשובות רבינו עקיב"א במהדורא תניינא סי' ט"ו (בסוף ד"ה אמנם נראה) כתב וז"ל גם במה דבדפוס לא נתכוונו לקדש השם והשפתי כהן כתב בסי' רע"ו דשם קדש שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו לצורך תיקון מצינו רבים חולקים בתשובת פנים מאירות חלק ראשון סי' מ"ה ובחוות יאיר סי' ט"ז גם במשבצות זהב ארח חיים סי' ל"ב מפקפק על השפתי כהן וכתב שם על מה שנשאל בתיקון סידור הבלוי והאומן ישראל הבא לתקנו מוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם פא"פ (מין דבק) על מקום היפה ופוגע בשמות שאינם נמחקים אם יש בזה משום איסור מחיקה ואחר שנשא ונתן בתשובתו על ענין זה סיים (בד"ה ולזה) לעשות כך היינו להניח על כל שם ושם נייר בלי דבק או לדבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה ושוב לדבק הנייר בפא"פ שיהיה הנייר השני מדובק על נייר הראשון שמניח על השם ולא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיו אותיות השם קיימים כיון דהדבק פא"פ אינו על השם ומצא עצה זו בפנים מאירות הנ"ל לענין ציור בכותלים בבית הכנסת עכ"ל רבינו עקיב"א שם ומתבאר שדעתו נוטה לדעת החולקים על השפתי כהן ואוסרים למחוק שם שנכתב שלא בקדושה:
והרב נחמד למראה בפרק קמא דפיאה ד' כ"ה ע"ד (ד"ה כי מן) אחר שכתב דשם שכתוב בכתב עכומ"ז אסור למחקו סיים ואין לומר דזה דאסור היינו דוקא כשנתכוון הישראל כשכתב את השם לשם קודש הא לאו הכי לא זה אינו כמו שכתב הרב מחנה אפרים בחי' יו"ד והסכים דספיקא על ידי ישראל אסור ועיין להרב מוהרשד"ם סי' קפ"ד וקפ"ו ומוהר"ם אלשקאר סי' ע"ב ועלה בידינו דאף דאין אנו יודעים אם נכתב לשם קדושה אסור למחקו עכ"ל וחידוש הוא דבדבר זה שבקיה לזריזותיה חופש כל חדרי בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים (כידוע למי שרגיל בספרו) ותפס במושלם דגם בנכתב שלא לשמו יש בו משום מחיקת השם ולא עיין בברכי יוסף במקום הראוי (ביו"ד סי' ער"ו) והיה רואה שאין הדבר פשוט לומר כדאמר מר ומכל מקום דבריו נראים מכוונים להלכה ומה שציין לתשובת הרב מוהר"ם אלאשקאר הנה שם לא דבר מענין מחיקת השם כלל כמו שיראה הרואה (ולחפש במקומות אחרים קשה עלי מאד) ותשובת הרב מהרשד"ם דסי' פק"ד היא מה שהתרעם וצווח מאד על כורכי ספרים שעושים הכריכה מדפים הנשארים בבית הדפוס מאותם שהם פירושים ומדרשות וכן מתורה נביאים וכתובים ורצה להליץ בעדם על פי ארבע טענות והרביעית הלא היא שכל כתבי הקדש צריכים כתיבה לשמה ואם כתב אחד מכתבי הקדש שלא לשמן (נראה שכונתו כאילו אמר שלא נכתבו לשמן) פסולים וכתב שעל פי טענות אלו נראה להם לנהוג היתר אבל אין בהם טעם לומר דלא בעו גניזה וכל שכן שיהא מותר לאבדם בידים חלילה והאריך וסיים מכל זה מבורר כי מה שעושים אלו הקושרים שמאבדים אותם בידים אין ספק שהוא עון פלילי וכו' אלו תורף דב"ק ומתבאר ששום אחד מהטענות אשר האחת היא מה שנכתבו שלא לשמן לא ישרו בעיניו משום דסבירא ליה דאפילו הכי אסור לאבדם בידים ואדרבא צריכים גניזה:
והתשובה שבסימן קפ"ו היא על סופר שהיה צריך לכתוב בספר תורה תיבת יהיה וטעה וכתב שם הוי"ה ברוך הוא אם מותר למחוק הוי"ו ולעשותה יו"ד והשיב ברור כשמש שמה שאסרו למחוק שם מהשמות לא אמרו אלא כשנכתבו בכונה לשם קדושה ממש ולא אותיות ותיבות שיש בהם אותיות משם ולא נכתבו לכונת קדושת השם דאי לא תימא הכי כל מקום שיהיה כתוב אל יהיה אסור שהן אותיות המורים על שם אל והוא מהשמות שאינם נמחקים וכן כל תיבה שיש בה שתי אותיות יו"ד ה"ה סמוכות זו לזו כמו יהודוך (אולי צריך להיות יהודה או יהודוך) יהיה אסור למחוק שהן אותיות י"ה שאינו נמחק וזה דבר שאין לו שחר וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם בששי מהלכות יסודי התורה כל המאבד שם משמות הקדושים וכו' מדאמר שם משמות הקדושים ולא אמר אותיות משמות הקדושים מוכח ודאי דוקא כשנכתב לשם שם קדש אבל כשנכתב לשם כונה אחרת אף שהם אותיות של שם ממש נמחקים וגם מלשון רש"י בפרק שבועת העדות ד' ל"ה ריש ע"ב ד"ה כתב אל"ף למ"ד וכו' דקדק כן מדפירש שהתחיל לכתוב אלקים וכתב אל וכו' ולא הניח הבריתא כפשטה שכתב אותיות אל מאיזה צד שיהיה אינו נמחק כיון ששתי אותיות הללו הן שם בפני עצמו (אמר המחבר מה שכתב ולא הניח הברייתא כפשטא אינו מדוקדק דאדרבא לשון הברייתא מורה למה שפירש רש"י כמו שכתב הרב לקמיה) ולישנא דברייתא נמי הכי דייקא דקתני כתב אל מאלהים ולא אמר סתם כתב אל"ף למ"ד אינו נמחק ויש להביא קצת ראיה מההגהה שהביא הרב בית יוסף בסי' ער"ו בשם רבינו שמחה הכותב יהודה והשמיט הדל"ת יתלה הדל"ת הרי דאף שכתב שם הוי"ה כיון שלא כתבו לשם השם מותר לתלות הדל"ת אף שעל ידי זה נמצא מוחק השם הוי"ה שכתב ובהכרח לומר כיון שלא היתה כונתו בהשמטה זו לכתוב השם מותר לבטל את השם ההוא (שם בסיום הדברים כתב בזה הלשון אלא ודאי כל שנכתב לשם קדש האותיות מצד עצמן לבד אין להם קדושת שם עד שתאמר שאסור למחקן עכ"ל ונראה שיש טעות סופר וצריך להיות אלא ודאי כל שלא נכתב לשם קדש וכו') אלו תורף דב"ק ואין ללמוד מדברים אלו למאי דאיירי הרב נחמד למראה לאסור למחוק שם השם אף שאין אנו יודעים שנכתב לשם קדושת השם כמובן דלא עסיק בכי האי גוונא: