שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל קג
מת נכרי אם אסור בהנאה או לא היה כתוב כאן ונעתק בספרי דברי חכמים סי' ב"ן ועל מה שכתבתי שם שהרב עיקרי הד"ט הביא להתיר סחורה במומי"א וכו' ולא ציין מי בעל דברים וכו' עיין שם (בדף ט"ל בד"ה ובהיותי) כתב לי ידידי הגאון מוהרש"ל פרעדיש יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש דברי חכמים סי' נ"ב ד' ל"ט ע"ב בד"ה ובהיותי וכו' כתב כת"ר הי"ו וז"ל ולא הראה מקום מי בעל דברים וכו' עי"ש והנה בדפוסים אחרים ראיתי ונדפס שם בציון מראה מקום לזה שבט יהודה ריש סי' שמ"ט וידוע דהוא ממהר"י עייאש ומעתה מה שכתב כת"ר נ"י וז"ל ועל דברי בעל התשובה הזאת יש לתמוה וכו' עי"ש ובאמת כבר תמה עליו מרן חיד"א בשיורי ברכה שם וד"ל עכ"ד יצ"ו. אמר המחבר אי תניא תניא ואני ההדיוט כבר כתבתי בנדפס שהעיר כן מרן חיד"א על דברי הרב שבט יהודה ולפי שבדפוס שלפני (דפוס ראם שנת תר"מ) הושמט המראה מקום נסתפקתי אולי הם דברי הרב כתונת יוסף שהזכיר באות הקודמת:
ועל מה שהקשיתי שם דברי הריטב"א מחידושיו לכתובות למה שכתב בחידושיו לשבת כתב לי ידידי הגאון מוהרי"א בעל ספר עמודי אש יצ"ו וז"ל בספרי ד' ל"ג ע"א כתבתי דלדעתי חידושי הר"ן לשבת הנדפס אינו של הר"ן שוב נדפסו בירושלים קונטריסים על האלפסי להרב ר' שניאור זלמן וראיתי שם בהלכות ציצית שכתב דנודע לו שאינם מהר"ן רק חידושי הריטב"א לשבת המה חידושי הר"ן וכן הוא בראש דבר לחידושי הריטב"א הנדפס מחדש בווין ובזה מיושב מה שהניח מעכת"ה בצ"ע בדברי חכמים סי' ב"ן דהמשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל כתב שם בשם הריטב"א בפרק אף על פי דמת עכו"ם אסור בהנאה ואלו בחידושיו לשבת דף צ"ד סובר דמותר ולפי המבואר אתי שפיר עכ"ל יצ"ו וכבר אני ההדיוט הרגשתי בעצמי בזה וכתבתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות ח' (בדרך כלל על כמה מקומות בס' שדי חמד) בזה הלשון וחידושי הריטב"א למסכת שבת ראיתי למרן החבי"ף בספר כל החיים ד' כ"ג ע"ד אות ב' שהאריך להוכיח דחידושי הריטב"א הנדפסים אינם מהריטב"א כי אם מהר"ן וכן כתב גם בשם הרבנים שבת של מי ופני מבין ואני ההדיוט רשמתי בקונטריסי בכמה מקומות דברי חידושי מסכת שבת הנ"ל וייחסתים להריטב"א טרם ראותי מה שכתוב בכל החיים הנ"ל עתה נדפס ס' שמחה לאיש להרב הגדול יש"א ברכה יצ"ו ושם בחלק ארח חיים סי' ג' דף ה' ע"א בתשובת הרב הגדול מוהרי"ץ מפראג יצ"ו ראיתי שכתב דמי שבקי בטיב לשון הריטב"א יבין שבטעות ייחסו חידושים אלו להריטב"א ושמצא בספר מחנה לויה על הלכות שמחות לרבינו מוהר"ם בר ברוך שייחסם לרבינו נ"י ועיין בקונטרס פאת השדה לחלק דברי חכמים בסי' כ"א (ד"ה ועל) מה שהבאתי שם בשם ידידי הרה"ג בעל ספר עמודי אש יצ"ו:
והנה בדברי חכמים שם בסוף הסימן הבאתי תורף דברי סופר אחד רב מופלג יצ"ו בהכנסת הגדולה החדש בחלק א' צד פ"ג וצד פ"ד והרביתי להשיב על דבריו עי"ש וכאשר נתפשט הספר דברי חכמים בעולם בחסדי האל יתברך והגיע ליד הסופר יצ"ו שלח לי מגלה ארוכה סדורה וערוכה לקיים דבריו וידידי הגאון אבד"ק דשם יצ"ו כתב עליו הנפק שדבריו ראויים להעלותם על שלחן מלכי רבנן ככתוב בסוף מכתבו שמעתק אחר דברי הרב הסופר איה"ש ועם כי באמת לא יכלתי להשתעשע כעת בדבריו מאפס הפנאי ולמיגמר בעתיקא קשה הנני נותן להעתיק דבריו ככתבו וכלשונו כי לעשות רצון צדיק ידידי הגאון אבד"ק יצ"ו חפצתי ואלה דבריו:
זה לא כביר ראיתי חבורו הקדוש שדי חמד בבית ידידינו הגאון אב"ד דפה ושם בסי' נ"ב העלה את זכרוני לפניו מה שכתבתי בכנסת הגדולה חוברת א' והדר גאונו השיג עלי באיזה דברים ויען שלפי דעתי היטבתי לדבר שם בעזר השם לכן הרהבתי עז בנפשי להציע את דברי הצטדקותי לפני כת"ר ולו משפט הבחיר"ה ומאד אבקשהו יואל נא להדפיסם בספרו הק' שדי חמד ח"ב אשר ידפיס הד"ג בע"ה ואבא על סדר דבריו בעה"י הד"ג דבר בקדשו וז"ל וראיתי במאמר תנא ירושלמי וכו' שכתב דהמשנה למלך העלה בדעת הרמב"ם ורש"י דמת עכו"ם מותר בהנאה והוא כתב לקצת ראיה מהרמב"ם פרק א' משחיטה הלכה כ"א דאסור בהנאה (אני העירותי מחולין י"ח שן תלושה שוחטין בו לכתחלה ופירש רש"י שנתלשה לחי מאדם או מבהמה אלמא דאין צריך קבורה מדשרינן לשחוט בו לכתחלה דאילו היה צריך קבורה היה דינו כמת דאסור בהנאה אפילו שלא כדרך הנאה ואפילו לחולה עיין רע"א יו"ד שמ"ט וראיה לזה יש מירושלמי כתובות פרק י"א הלכה א' ושוב דחיתי זאת דיש לומר דמיירי שנתלשה מהעכו"ם ומת עכו"ם מותר בהנאה לרש"י ז"ל לדעת המשנה למלך וכו' וכל שכן הכא דמיירי בחי וכו' ע"כ ולזה השיג רב אחד בכנסת הגדולה וז"ל דאף אם אסור בהנאה לא גרע מסכין של משמשי עכו"ם דשוחטין בו בריאה מפני שהוא מקלקל אבל באמת קצרתי בלשוני שם וכונתי שיסבור רש"י כדעת התוספות בשבת ק"ו והרא"ש בש"מ ב"ק ל"ד והט"ז ביו"ד רכ"א סי"ב וקצת אחרונים שם דרק גבי עכו"ם שרי היכא שהקלקול יתר על התיקון מה שאין כן בשאר איסורי הנאה ואם רש"י יסבור כשיטה זו ראיתי נכונה ולדברי הרב המשיג קשה לדעת הרמב"ם והמחבר ביו"ד קמ"ב דשחיטת בריאה בסכין של עכו"ם אינה אלא בדיעבד והיכא קאמר רבה בהדיא דשוחטין בה לכתחלה ומה שכתב עוד דשן אדם אינו מטמא בלאו הכי וכו' וכונתו דמותר נמי בהנאה ותמוה מי הגיד לו שהנאה בטומאה תליא ויש סתירה לזה מתוספות בבא קמא ד' יו"ד שהקשו למה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' דמת אסור בהנאה וכו' ואי משום שהשער מותר בהנאה כדאיתא בפרק קמא דערכין וכו' כיון דעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וכו' ע"כ והרש"ש שם תמה עליהם דאדרבא בערכין משמע דאסיר ע"ש (וקושיא הראשונה שבמהרש"ש שם הארכתי ליישב בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך) ואי כדברי הרב המשיג דכל שאינו מטמא מותר בהנאה בפשיטות היה להתוספות להוכיח דשער המת מותר ממשנה דאהלות מדאינו מטמא וגם איך יהיה הש"ס דערכין נגד המשנה הנ"ל ומה שכתב עוד דאף שמחובר במקצת לחי יש לומר דלא הוי אבר שלם וכו' תמוה הא רש"י כתב שנתלש הלחי משמע כל הלחי וכן הוא ברמב"ם פרק א' משחיטה עוד שם במאמרי אחר שהבאתי דברי משנה למלך שהעלה בדעת הרמב"ם דמותר בהנאה הבאתי קצת ראיה דהרמב"ם סובר דאסור בהנאה מדהעתיק בפרק א' משחיטה הלכה כ"א מימרא דשן תלושה הנ"ל כתב בפירוש לחי בהמה ולא כתב כלשון הש"ס כדרכו ז"ל אלא דחש רבינו שלא נטעה לפרש גם בשן אדם כמו שכתב רש"י משום הכי כתב בפירוש לחי בהמה וכו' ע"כ וגם על זה השיג הרב המשיג הנ"ל וכתב ראיתו מהרמב"ם יש לדחות שדבר בהווה ובהלכה י"ט כתב סתם ואולי כונתו דוקא אדם וכו' תמוה דהרמב"ם יכתוב שן סתם ויכוון בזה דוקא שן אדם אלא האמת תורה דרכה דבהלכה י"ט דאיירי לענין כלל הדין דתלוש ולבסוף חברו כתב סתם כלשון הש"ס ואחר כך כשיבאר פרטי הדין גילה לנו דעתו הגדולה דלא מיירי אלא בשן בהמה ורש"י אף שסבירא ליה דמת נכרי מותר בהנאה מכל מקום במשנה חולין י"ד פירש שנים התחובים בלחי של בהמה שדבר בהווה ושכיח כשהש"ס מבאר אחר כך פרטי הדין בדף י"ח גילה לנו דעתו היפך דעת הרמב"ם) ושכן כתב הרדב"ז פרק י"ד מאבל לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכבר כתבתי דאף שצדד כן הרב משנה למלך בדעתם מכל מקום כתב שיש לדחות דמיירי בעור וכו' עכד"ק ולא הבנתי ד"ק דהלא אחרי שדחה המשנה למלך את הבנתו בדעת הרמב"ם דנכרי מותר בהנאה וכתב דמיירי בעור וכו' כתב וז"ל הן אמת דאי מוקמינן מתני' דכזית מן המת בעור איכא לעיוני טובא ללישנא קמא דעולא וכו' עי"ש מה שהקשה ולא תירץ כלום על זה הרי בהדיא שאחר שדחה את סברתו בדעת הרמב"ם דנכרי מותר בהנאה חזר וקירבה וכן לדעת רש"י שלפי דבריו הולך בשיטת הרמב"ם הרי שיפה כוונתי בדעת המשנה למלך לדעת הרמב"ם דמת עכו"ם מותר בהנאה. עוד כתב הד"ג וז"ל וגם מה שנסתייע מדברי הגאון מלבוב שכתב שכן דעת רש"י כבר השבתי על דבריו שנעלם ממנו דברי רש"י בשתי מקומות בד' נ"ב במאי דתנן נפל לתוכו וכו' בן או בת עבד או אמה פטור שכתב רש"י וז"ל בן או בת כלומר אף על גב דקטנים הם וליכא למימר אבעי להו עיוני ומיזל אפילו הכי פטור מגזרת הכתוב שור ולא אדם עכ"ל גם בדף נ"ד כתב רש"י דמאי דפטרינן שוטה לפי שהוא מין בן דעת מאדם הוא דנפקא לן כלומר מדרשא דשור ולא אדם עי"ש הרי שפתיו ברור מללו דמדרשא דשור ולא אדם ממעטינן בן או בת ישראלים ולא סבירא ליה כהתוספות דישראל ממעטינן מוהמת יהיה לו וכו' ושור ולא אדם אצטריך לעבד וכו' וממילא אין לנו הוכחה מדברי רש"י שבדף נ"ג דמת נכרי מותר בהנאה עכ"ד הד"ג. ולא הבנתי כונתו הגדולה דלפי עניות דעתי לא סתרי דברי רש"י בד' נ"ב לד' נ"ג דמה שתפס רש"י במשנה ד' נ"ב הדרשא דשור ולא אדם לאו משום דסבירא ליה דגם לפי האמת דממעטינן מינה ישראל אלא משום דבדף נ"ג איתא דמיבעיא ליה לרבא אי והמת יהיה דבור למי שהמת שלו או לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא ואף לבתר דפשטא שקיל וטרי הש"ס לסתור את הפשיטות עיין שם ועיין שיטה מקובצת בבא קמא דף יו"ד ע"ב בשם הר"מ אם כן הדרשא דוהמת יהיה לו אינה פשוטה משום הכי כשבא רש"י לפרש המשנה דנקטה הדין הפשוט ומוסכם דבור פטור בו אדם ישראל לא היה יכול רש"י להביא את הדרשא שאינה פשוטה כל כך על הדין הפשוט לכן הביא רש"י הדרשה הפשוטה דשור ולא אדם וכן שם ד' ה' בור לפטור בו את האדם פירש גם כן כדדרשינן שור ולא אדם משום דהתם נקט הש"ס הדינים הפשוטים אליבא דכולי עלמא לא רצה רש"י להביא הדרשא שאינה פשוטה כל כך. ומה שהקשה הד"ג מרש"י נ"ד ע"ב הנה אדקשיא ליה למר ד' רש"י אהדדי תקשה לו מהש"ס שם על דברי התוספות ד' יו"ד ורש"י נ"ג שכתבו דשור ולא אדם ממעט עבד הא הש"ס שם מייתי הדרשא דשור ולא אדם למעוטי אדם ישראל אלא על כרחין לומר דהתם פריך הש"ס כל כך בפשיטות אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור הא לאו בר דעת הוא דחייב וכו' לא היה יכול רב אחא להביא הדרשא דוהמת יהיה לו דלמא סבירא ליה לרבינא שם דהאי דרשא לבעלים מטפלין בנבילה הוא דאתא משום הכי נקט הדרשא הפשוטה. אבל לבתר דקמה לה הדרשה דוהמת יהיה לו אליבא דהאמת אם כן המת יהיה לו אתא לפטור ישראל ושור ולא, אדם קאי אעבד כדעת התוספות דף יו"ד בהדיא וכגילוי דעתו של רש"י בדף נ"ג. העולה מזה דשפיר יש לומר בדעת רש"י דנכרי מותר בהנאה וכן כתב בספר עדות ביהוסף סי' כ"ט ענף י"ב אחר פלפולו בדעת הרמב"ם ורש"י וז"ל היוצא לנו מזה דשיטת רש"י וכו' הוא בודאי להיתר ואף שהד"ג השיג עליו שלא זכר דברי רש"י בד' נ"ב ונ"ד כבר הראיתי לדעת דאין סתירה מדברי רש"י ואודות דעת הרמב"ם כתב גם כן בענף י"א בהדיא דדעת הרמב"ם הוא דמותר בהנאה ואם כן יפה כוונתי בדעת הרמב"ם ורש"י דמת עכו"ם מותר בהנאה כדעת רוב האחרונים שהבינו כן בדעתם ולפי הבנת הרדב"ז בדעת הרמב"ם דאסור בהנאה הבאתי סמוכין לדבריו מפרק א' משחיטה וכתב הד"ג וז"ל ומ"ש בשם הרדב"ז לא ידעתי כעת איה מקום דב"ק בזה וכו' הוא ברמב"ם החדשים דפוס וארשא ומה שכתב עוד הד"ג וז"ל ומ"ש שם לראיה ברורה דמותר בהנאה מנדרים ל"ח דמודר הנאה זן עבדיו הכנענים ומתבאר הטעם שם דעבדים אף על פי שמותרים בהנאה אחר מיתה מכל מקום לא קיימי להכי ומשום הכי מותר לזונן וכן איתא בהדיא בירושלמי שם וכתב שהוא ראיה ברורה וזה שכתב מרן ביו"ד רכ"א ס"ב וזן את עבדיו אפילו הם הכנענים כונתו כנ"ל וזה נראה כסותר קצת למה שכתב בסי' שמ"ט דאפילו עכו"ם אסור בהנאה מיהו יש ליישב לפי מה שכתב הרב פתחי תשובה שם בשם קצת אחרונים דנכרי אסור בהנאה מדרבנן עכ"ל. ובעניותי לא ראיתי שום הכרת וביאור לא בש"ס ולא בדברי המפרשים שנכרי מותר בהנאה וכו' גם מה שכתב דהכי איתא להדיא בירושלמי שם אם כונתו לדברי הירושלמי דנדרים בפרק ד' סוף הלכה ג' הרואה יראה דאין שם אפילו משמעות לזה עכ"ד הד"ג. הנה קצרתי בלשוני אז אבל באמת מפורש בירושלמי שם כן דזה לשון הירושלמי שם וזה (העבד) הואיל ואין גופו שלו ואין מוכרו לעכו"ם וכו' זן את עבדו ועל כרחין כונת הירושלמי דקאמר אין מוכרו לעכו"ם פירושו דאינו עומד למכור לעכו"ם לאחר מיתה אף שמהדין מותר דהא הירושלמי סבירא ליה בפרק יו"ד דשבת דנכרי מותר בהנאה ומה שכתב הפני משה שם דאינו יכול למכרו לעכו"ם על כרחין כונתו דאינו יכול מחמת דלא קיימי להכי ולא ימצא קונים על זה דהא הפני משה בשבת שם ובמראה הפנים פירש להדיא לכונת הירושלמי דמת עכו"ם מותר בהנאה. וכיון שזכינו שדעת הירושלמי כאן דמותר בהנאה נוכל גם כן להבין כונת הבבלי שם עבדיו הכנענים למנחורתא עבידי ועל גירסא זו אני סומך שכן גם כן גירסת הרי"ף והרמב"ן בהלכותיהם בפרק ד' דנדרים וכמשמעת דברי הר"ן דמת נכרי מותר בהנאה וכדברי הירושלמי שם וחלילה לעשות מחלוקת בין הבבלי להירושלמי במקום שהשוו דבריהם הרי נתבאר שמוכרח הוא מירושלמי דנדרים דמת נכרי מותר בהנאה וכן נראה להדיא גם דעת הבבלי שם אלא שבספר כנסת הגדולה קצרתי ומה שכתב הד"ג עוד וז"ל גם מה שכתב שכן נראה מדברי מרן בסי' רכ"א ס"ב שכתב וזן את עבדיו אפילו הם כנענים נראה שהבין שכונת מרן דלא מיבעיא עבדיו העברים שאסורים במיתתם בהנאה אלא אפילו עבדיו כנענים שמותרין בהנאה מותר לזונם כיון דלאו להכי קיימי לא חשיבי הנאה ועל פי זה הוקשה לו דברי מרן שבסי' שמ"ט כתב דמת נכרי אסור בהנאה ותירוצו על פי דברי האחרונים דהאיסור הוא מדרבנן לא הבנתי כונתו ע"כ דברי הד"ג הנה כונתי פשוטה דבסי' רכ"א כתב את הדין על פי דין דאוריתא דמותר לזון עבדיו הכנענים אף שמותרין בהנאה ובאמת סמך עצמו אמה שכתב בסי' שמ"ט דשם עיקר הדין וגילה לנו דעתו דעת תורה שאפילו עכו"ם אסור בהנאה מדרבנן ומה שכתב הד"ג עוד וז"ל אך לדעתי אין כונת מרן כמו שהבין אלא רוצה לומר לא מיבעיא עבד עברי דהזן מצוה קעביד ולא לשם הנאת בעליו אלא אפילו עבד כנעני דמסתמא לאו לשם מצוה קעביד מותר לזונו דאין לזה הנאה של כלום וכו' שהיה יכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכו' ואף כי אחרי מותו שהרי הוא אסור בהנאה וכן פירש הרב הלבוש וכו' עכ"ד הד"ג הנה פירוש זה שהביא הד"ג בשם הלבוש לא נעלם ממני בכתבי את דברי בכנסת הגדולה עם כי לא ידעתי שהלבוש פירש כן כי גם עתה הלבוש אינו בידי רק כוונתי פירוש זה מדעת עצמי אך היה נראה לי אז וגם עתה דוחק לפרש כן דבעבד כנעני לאו לשם מצוה עביד הלא בהדיא אמרו בפרק קמא דגטין דמאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחם ופירש רש"י משום דשייך במצות כאשה ועיין בבא קמא פרק ח' תאמר בעבד שהוא במצות וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות עבדים שישראל מצווין להחיות העבדים שביניהם עי"ש וכיון דלפי האמת גם בעבד כנעני איכא מצוה לזונן ומסתמא גם כן הזן אותו מכוין לשם מצוה אם לא שנאמר שאף שיש מצוה מכל מקום הזן אותו אינו יודע שהוא מצוה וזה דוחק גדול דאם כן למה זן אותו כיון שמצוה ליכא לפי דעתו ולבעל העבד גם כן לא מהנהו מידי לכן בחרתי לעצמי הפירוש שכתבתי דהרבותא היא דאף שמותרין בהנאה לאחר מיתה אפילו הכי שרי לזונן אף שיקשו לנו דברי המחבר אהדדי שערי תירוצים לא ננעלו אך יען שיש עדין מקום להמלט מקושיא זו אם נפרש כפירוש הלבוש לכן רמזתי זה ודקדקתי בלשוני שכתבתי זה נראה כסותר קצת וכו' כונתי בזה שסתירה זו אינה מוכרחת שיש לפרש פירוש אחר (אלא) שאז לא תהיה סתירה כלל הרי נתבאר שכל מה שהשיג עלי הד"ג כבר נזהרתי עצמי מזה אלא שקצרתי אז ובחתימת ענין זה ראיתי להעיר את הד"ג במה שהביא דברי הש"ס כתובות דף ע"ט דאמרינן שאני בהמה דאיכא עורה דמסוגיא זו מוכח להדיא דבשפחה ליכא הנאה כלל ושמעינן דמת נכרי אסור בהנאה אמנם שוב הביא הד"ג דברי החת"ס שהקשה על המתירין מת נכרי בהנאה מגטין מ"ג דמשני בעבד מנוול ומוכה שחין וקשה הא חזי למוכרו ללמוד הניתוח אלא על כרחין דאסור בהנאה ותירץ החתם סופר דאין האדון רשאי למוכרו לזה דאין רשאי לנוולו כנדה מ"ז לעבודה נתתיו ולא לבושה ותתיישב גם קושיתנו כמובן עכת"ד הד"ג והנני להעירו כי ראיתי בספר תפארת למשה ביו"ד שמ"ט שהביא ראיה מש"ס כתובות הנ"ל דאדרבא דמת נכרי מותר בהנאה מדלא קאמר הש"ס שאני בהמה דאיכא נבלתה דמותרת בהנאה מה שאין כן גבי שפחה אלא על כרחין דגם שפחה מתה מותרת בהנאה ואינו מובן כלל דאי נימא דשפחה מתה מותרת בהנאה אכתי תיקשי אמאי לא הוי שפחת מלוג לבעל הא איכא שיור דהיינו גופא דמותר בהנאה ודוחק גדול לומר דלהכי בשפחת מלוג הוי לאשה משום דליכא אלא חד שיור עורה מה שאין כן בבהמה דאיכא תרי שיורי עורה וגופה ועוד מאי משני הש"ס שאני בהמה דאיכא עורה משמע דבשפחה עורה אסור וזה תמוה דהגוף יהיה מותר בהנאה והעור אסור דליכא למאן דאמר הכי דעור יהיה חמור מהגוף סוף דבר דברי התפארת למשה לא הבנתי והאמת שצדקו דברי הד"ג ודברי הגאון מלבוב שהביא דמש"ס כתובות מוכח דמת נכרי אסור בהנאה אלא דאיני מבין דברי הד"ג דתירץ על פי דברי החתם סופר דאין האדון רשאי לנוולו ולדעתי דברי החתם סופר צריכים עיון דהא דאין האדון רשאי לנוולו היינו דוקא מחיים עיין רמב"ם סוף הלכות עבדים אבל לא לאחר מיתה וזה פשוט לפע"ד עיין בבא בתרא דף קנ"ה. אבקש מהד"ג שידפיס דברי אלה בחבורו שדי חמד שידפיס בעזה"י וכו' ומאד אבקשהו שידפיס את כל דברי וכו':
הנני גם כן פורש ודורש שלום הדרת גאונו נ"י את חידושי ידידי הרב הג' נ"י ראיתי וכנראה הם ראויים לפרסם בדפוס אדמה כי לא יסרב הדרת גאונו לזה כי כבר הוחקו דבריו בדפוס וה"ה מומחה ומוחזק ומוסמך ושלא לבא לפניו ריקם הנני להעיר בכתובות ע"ט שאני בהמה דאיכא עורה ול"ק נבלתה וי"ל דקפיד שישאר קיים מגוף הדבר כעורה דחזי למזגא בשבח בית אביה מה שאין כן מה דלא חזי רק למחירו וחליפיו עיין ב"ש פ"ה ל"ד גם יש לומר דאפשר שיהיה שם גר שהחיוב לתת בחנם ומכל שכן בבהמה טמאה שומנו עומד לאכילה בכורות יו"ד ומפאת קדושת חוה"מ קצרתי ואו"ש וברכה ידידו המתכבד בחברתו מתענג בדברי תורתו מצפה להשתעשע את הדרת גאונו תמיד הדוש"ט כנפשו ונפש תדרשנו חופ"ק הנ"ל:
וזאת להודיע כי השגתי ספר שו"ת כנף רננה לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי שבהנימוקים שיש לו אחר הקדמת הספר כתב בעמוד ד' להכריח שדעת התוספות היא דמת נכרי מותר בהנאה ולי הדל אין דבריו מוכרחים ואעתיק דבריו ככתבו וכלשונו והמעיין יכריע וז"ל מת עכומ"ז אם אסור בהנאה מה מקשו התוספות בפרק כל שעה ד' מ' ד"ה אבל עושהו תכריכין וכו' (גבי בגד שאבד בו כלאים) והא הוי לועג לרש הא יש לומר במת נכרי ועל כרחין דמותר בהנאה ויש לחוש דישתמש ישראל בתכריכין עיין שם ברש"י עכ"ל ובמחכ"ת אין דבריו נראים דרחוק לפרש עושה תכריכין למת היינו מת עכומ"ז ואי הוה תני אבל מוכרו לתכריכין למת אולי לא היה כל כך דוחק לפרש כן אבל מאי דתני עושהו תכריכין למת שמשמעותו הוא שהישראל עושה התכריכין כמה מן הקושי לפרש שהישראל עושה תכריך למת נכרי (א"ח ועיין נדה ס"א) לכן לדעתי הקצרה אין שום הכרח שהתוספות הללו סוברים דמת נכרי מותר בהנאה והמעיין יכריע והגאון חתם סופר ביו"ד סוף סי' של"ו (בד"ה וכבר הארכתי) נראה דנקיט דבשר מת נכרי מותר בהנאה והסביר בזה מה שאינו מטמא באהל עיין שם:
והנה בספרי הקטן דברי חכמים בסי' ב"ן הארכתי בסיעתא דשמיא להביא דברי רבותינו הראשונים והאחרונים אשר ראו עיני בענין זה וידידי הרה"ג מוהר"ר בעריל קימעיל מעיר קניהינטש יצ"ו (בכלל הערותיו הרבות אשר שלח לי על דברתי בספרי דברי חכמים) כתב לי בענין זה לעיין בספר מוהריא"ז ענזיל סי' ל"ו וספר זה לא ידעתיו אך על טוב יזכר שם ידידי הרה"ג מוהר"ר יחיאל אהרן לערנער אבד"ק אקנא יצ"ו אשר אחר זמן רב משנדפס ספרי דברי חכמים שלח לי ספר הקדוש הנ"ל במתנה עם עוד ספרים יזכרהו לטוב בורא עולם ויוצר הרים אמן. ועיינתי בו ומאד התענגתי בדברי תשובתו ואעתיק תורף דב"ק בס"ד והוא שנשאל בבית אחד שנבנה במקום פנוי שלא היה שם בית מעולם וכשחפרו בקרקע להציב יסודותיו מצאו עצמות אדם גופים שלמים יותר מחמשה עשר מושכבים כסדר הנקברים וזה היה בכל ארבע פנות הבית ולא הרגישו לבדוק הקרקע בתוך הבית כי אם פינו אותן העצמות ממקום היסודות בלבד והשאר הניחו במקומן וכשנגמר הבית בשלימותו קנה אותו ישראל אחד ועתה נשאל מרב אחד משפט הבית ההוא והרב נוטה להחמיר בדבר ויש כאן שני עניינים שיש לחוש עליהם א) לענין איסור הנאה אם יש למקום ההוא דין קבר. ב) לענין טומאה שיהא אסור לכהנים לכנוס שם ובתשובתו בראשית מאמר כתב לברר שאין לנו להסתפק שמא מתי ישראל הם אלא כיון שהנדון הוא במקום שרובם נכרים יש לנו לומר דמרובא פרשו מתים ההם ונכרים הם רק מה שיש לדון הוא אם מת נכרי אסור בהנאה אשר כבר עמדו בזה אבות העולם ורבינו הבית יוסף פסק בסי' שמ"ט דאסור ונמשך אחריו הרב פרי מגדים בסי' ע"ט וכן נוטה דעת הרב השואל להחמיר אמנם לדעתי נראה להקל כדעת גדולי האחרונים שראיותיהם חזקות מאוד עד שאין ספק אצלי שאם ראה מרן הבית יוסף ראיותיהם האמתיות היה מודה לדבריהם שהרי עיקר יסודו הוא מתשובת הרשב"א סי' שס"ה והרשב"א עצמו בחידושיו לבבא קמא הכריע כתירוץ השני שבתוספות בבא קמא ד' יו"ד דמשור ולא אדם ממעטינן נכרי ועבד הקנוי לו ולא ממעטינן מוהמת יהיה לו וכן כתב הגאון מוהר"א מוילנא בסי' שמ"ט והרשב"א הנ"ל כתב רק דרך שקלא וטריא וכו' וכו' ועיקר קושית השואל להרשב"א לא קשיא מידי דודאי חמירא לאינשי טומאה מאיסורא וכו' וכו' וכבר האריכו הגאונים משנה למלך ומוהר"א מוילנא והביאו דברי הרמב"ן שמחלק בין ישראל לנכרי וכן כתב הרא"ה בספר החינוך וגם הראיה שהביא במשנה למלך מדוד המלך שקידש את מיכל בערלות פלשתים היא ראיה חזקה שאין עליה תשובה שאין לדחות שחתכם מחיים וכו' ותו דהירושלמי בפרק המוציא יין אמר בהדיא דמת נכרי מותר דקימא לן בכל מקום כמותו כשאינו חולק אש"ס דילן נמצא דהירושלמי והרמב"ן והרשב"א בחידושיו ותוספות בבבא קמא והרא"ה כולם פה אחד להתיר ומדברי התוספות בערכין אין כאן אף התחלת ראיה וכו' וכן מה שכתב הרב השואל מהר"ן לאו מילתא היא כלל דהר"ן בפרק אף על פי סתם והעתיק דברי הרמב"ן והרי הרמב"ן בעצמו פירש במקום אחר ומחלק בין ישראל לנכרי כללו של דבר אין סתימת קצת פוסקים מוציא מן המפורש בש"ס ירושלמי ותוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן וראוי לסמוך עליהם בפרט במקום הפסד וסיים וכל זה במת נכרי עצמו אבל בקבר מת נכרי כנדון דידן ודאי יש להקל מטעם ספק ספקא שמא הלכה ככל הגדולים הנ"ל דמת נכרי מותר בהנאה ואם תמצא לומר דאסור עפר הארץ לא נאסר לדעת כל הפוסקים זולת ריא"ז וכו' ועוד דגם ריא"ז יש לומר דלא אסר אלא בעפר שנתנו על גבי הארון וכו' (האריך בזה ואקצר שאינו מענייננו) ובסוף התשובה כתב היוצא מדברינו דלענין איסור הנאה ליכא למיחש כלל. א) דמת נכרי אינו אסור בהנאה כדעת כל הגדולים הנ"ל. ב) אף להאוסרים הרי זה קרקע עולם ואינו נאסר לדעת כל הגדולים וכו' וכו' ולענין טומאת כהנים נכון להחמיר שלא יכנסו שם כהנים וכו' וזה רק מצד חומרא ולא כמו שכתב הרב השואל דמן הדין אסורים והפריז לומר שאסור מן התורה וכו' וכו' אלו תורף דב"ק:
ובסימן ל"ז עמד לבאר ולברר מה שכתב בסי' ל"ו דאזלינן בתר רובא ותלינן שמתי נכרים הם לפי שהרב השואל כתב לו דמנא ליה הא וכו' ואחר שביאר שכן שורת הדין מחייבת חזר לעיקר דין מת נכרי אם אסור בהנאה והעתיק לשון הירושלמי בסוף פרק המצניע ומה שפירשו בו הגאונים קרבן העדה ומוהר"א מוילנא וסיים וכבר ידוע שהלכה כתלמוד ירושלמי כשאין הש"ס דילן חולק עליו ואף רבנן סבוראי והגאונים לא מלאם לבם לחלוק עליו כשאין הבבלי סותר להירושלמי והחולק עליו בכיוצא לזה הוא כחולק על המשנה והוכיח על פני הרב השואל אשר לא טוב עשה לכתוב על התלמוד ירושלמי שהוא יחיד במה שמתיר מת נכרי בהנאה ואין לצרף דעתו לעשות ממנו ספק שארי ליה מאריה שהפריז להשוות דברי ש"ס ירושלמי לדברי איזה מחבר והוא כאומר על משנה מפורשת או ש"ס ערוך שהוא יחיד בדבר שכל שלא מצינו בש"ס דילן בהיפך הרי דבריו דברי אלקים חיים. כתלמוד בבלי וכל המחברים כאין נגדו ובפרט שלא ראינו לשום אחד מהראשונים שראה דברי הירושלמי ודחאם מאיזו ראיה מתלמוד בבלי אדרבא עמודי תורתינו הקדושה הביאוהו והחזיקו בו בשתי ידים הרשב"א בפרק המצניע ד' צ"ד בשם רבינו חננאל (שכל דבריו דברי קבלה) וכן הר"ן בהלכות שם והרמב"ן בתורת האדם והרמב"ן שהביא המשנה למלך שמסתפק בזה אולי כתב כן קודם שראה הירושלמי וכו' וכן צריך לומר להרשב"א וכו' ועיין לקמן (בד"ה וכתב בשם הרב השואל):
ועל מה שכתבתי בדברי חכמים בריש סי' ב"ן אם אפשר לומר דהסוברים דמת נכרי אסור בהנאה מודים בעבד הקנוי לישראל דמותר או כמחלוקת בנכרי כן בעבד עיין שם הנה עתה השגתי (בשאלה) ספר ווי העמודים (על ספר היראים והוא ביאור רחב להגאון הספרדי המחבר ספרי ערך השלחן) וראיתי בסי' ש"י שנסתפק לאידך גיסא דאף אי מת נכרי מותר עבד אפשר דאסור והוא שמלשון הרא"ם שם (אסר הכתוב מת ישראל בהנאה וכו') דקדק דמת נכרי מותר וכן דעת התוספות והרוקח והרמב"ן כו' שוב כתב וי"ל (ויש להסתפק) אם עבד מת אסור בהנאה בישראל והרמב"ם בחמישי מהלכות ערכין כתב האומר ראש עבדי הקדש אינו חייב אלא בדמי ראשו וכתב הראב"ד לא מצאתי טעם וכי מה ישוה האדם כשיוסר ראשו ואף לכלבים אינו ראוי שאיסור הנאה הוא וכתב מרן הכסף משנה דיש לומר דבעבד שלא קבל מצות עסיקינן דהוי כגוי ואינו אסור בהנאה אלא ישראל הרי דעבד שקבל עליו מצות אסור בהנאה ושם בפרק א' כתב הרמב"ם דנכרי נערך ואינו מעריך העבד נערך ועורך כשאר ישראל וכתב הרב קרית ספר דמבני ישראל לא ממעטינן עבדים דשייכי במצות אלמא עבדים דשייכי במצות בכלל בני ישראל וכן כתב הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תקי"ג דודאי אף בעבד כנעני מיירי דאי בעבד עברי מאי למימרא וכו' תדע דאפילו נכרי גמור איכא פלוגתא אם מעריך או לא וכו' אבל בעבד כולי עלמא מודו משום דשייך במצות וכו' עיין שם והרשב"א בחידושיו לפרק הפרה ד' מ"ט עלה דאמר רב פפא שור שנגח שפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מאי טעמא חמרתא מעברתא וכו' כתב מפורש דאף אם נאמר דעבד ושפחה שלא טבלו מותרים בהנאה מכל מקום הכתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורים בהנאה ושור ולא אדם למעט אף עבד נכרי עכ"ל הרי דפשיטא ליה דעבד ושפחה שטבלו אסורים בהנאה כישראל ושוב הביא מה שכתבו התוספות בפרק קמא ד' יו"ד ד"ה שהשור ובלאו הכי לא קשיא מידי דלמאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עי"ש וכתב ע"ז ונראה דסברי דמת נכרי נמי אסור בהנאה ודוקא הקנוי לישראל וכ"ש עבד דאסור בהנאה ודוקא הקנוי לישראל שרי בהנאה (אמר המחבר העתקתי דב"ק כלשונו אך נ"ל שיש טעות הדפוס וכן צריך להיות ונראה דסברי דמת נכרי נמי אסור בהנא' וכל שכן עבד דאסור בהנאה ודוקא הקנוי לישראל שרי בהנאה ותיבות ודוקא הקנוי לישראל הכתובות בתחלה יש למחוק והמעיין יכריע ונחזור לסיים דבריו) אבל לדידן דנכרי מת מותר בהנאה אפשר דעבד נמי אפילו אינו קנוי לו מותר מיהו כבר כתבתי בספרי ערך השלחן יו"ד סי' ע"ט דהעיקר דאפילו מת נכרי אסור עכ"ל הרב ווי העמודים:
הרי שכתב בתחלה להוכיח דאף אם מת נכרי דעלמא מותר בהנאה מכל מקום בעבד שקבל עליו מצות (והיינו קנוי לישראל שמוהלו ומטבילו לשם עבדות) יש לומר דאסור דהרי הוא כישראל והוכיח כן מדברי הפוסקים שהביא בדבריו אלא שלפי דברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא כתב דיש לומר דלמאן דאמר מת נכרי מותר בהנאה הוא הדין בעבד בין קנוי לו בין אינו קנוי לו ממה שהבין מדברי התוספות הנ"ל דיש היתר בקנוי לו טפי משאר נכרי דעלמא דבנכרי דעלמא הדין נותן דאסור בהנאה ובקנוי מותר בהנאה מובן דקאי בשיטת הגאון שבות יעקב בח"א סי' ט"ף והוא תימא שלא ראה שמרן חיד"א בברכי יוסף סי' שמ"ט הרבה להשיב על דבריו דזה לא יתכן לאומרו אלא דעת התוספות שם היא דמת נכרי מותר בהנאה וכמו שהבינו כן מדבריהם שרים רבים ונכבדים וכבר הרב המגיה בספר ווי העמודים ציין לעיין בברכי יוסף הנ"ל וכונתו להשיג עליו ממה שכתב בברכי יוסף ועיין בדברי חכמים שם מה שכתבתי בזה בס"ד:
ובשו"ת בית יצחק לידידי הגאון מפראמישלא יצ"ו בא"ח סי' ט"ו אות ט' כתב בכונת התוספות דפרק קמא דבבא קמא הנ"ל דדוקא בעבד שלא מל וטבל הוא שכתבו דמותר בהנאה ואף דאסור להחזיק עבד כזה מכל מקום מיירי קודם י"ב חדש או בהתנה עמו מעיקרא כדאיתא ביבמות מ"ח וברמב"ם הלכות מילה אבל היכא שמל וטבל גם הם סוברים דאסור בהנאה והאריך שם בפלפולים נחמדים וחריפים כדרכו בקדש ובספר אמרי הצבי לידידי הגאון אבד"ק דאברי יצ"ו בחידושיו לפרק קמא דבבא קמא סי' ל"ד דף כ"ה האריך לפלפל בדברי התוספות הנ"ל והמציא בדעתו הרחבה שדעתם לחלק בין נכרי דעלמא שאינו קנוי לישראל דהוא אסור בהנאה ובין עבד כנעני הקנוי לישראל וכן גוי שמכר עצמו לישראל למאן דאמר דגופו קנוי לישראל דאלו אם מתו אינם אסורים בהנאה דלא חל האיסור הנאה כיון שהגוף קנוי לישראל והאריך להסביר ולהטעים חילוק זה ושוב שמח שמצא שכיוון לדעת הגאון שבות יעקב הנ"ל והאריך עוד ליישב כמה עניינים על פי זה עיין שם דב"ק ומסתמא ודאי אין בידו ספרי ברכי יוסף ושיורי ברכה למרן חיד"א שהבאתי בדברי חכמים ולכן לא ראה מה שהאריך לדחות סברת הגאון שבות יעקב וגם אנכי לא היה בידי ספרו היקר (אמרי הצבי) כי שלחו אלי אחר שנתפשטו ספרי שדי חמד בעזה"י ולכן לא הזכרתי דב"ק בדברי חכמים בזה ובספר בכורי שלמה לידידי הגאון מוהרש"א רעזכטא יצ"ו בתשובות שבהשמטות הספר סי' ב' ד' קח"ן ע"ג אות כ' מיסתמיך ואזיל בתריה דרב אמרי הצבי הנ"ל והוא חידוש שלא ראה שמרן חיד"א בברכי יוסף (כמדומה לי שמביאו בכמה מקומות) האריך לדחות סברא זו ושם (בבכורי שלמה) סי' ג' בתשובת הגאון מפראמישלא הנ"ל יצ"ו כתב להרב המחבר באות כ"א מה שכתב כת"ה בשם ספר אמרי הצבי וכו' כבר הבאתי כמה ראיות בספרי בא"ח סי' ט"ו דמת עבד ודאי אסור בהנאה וגוף הסברא (דמשום דגופו קנוי לרבו) יש לדחות דהתורה אסרה מת בהנאה כמו חמץ בפסח וכיוצא ומה בכך שהוא קניינו ואינו דומה לתכריכין שהוא אקצייה לגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה שאין כן מת שהתורה אסרה וזה ברור עכ"ד יצ"ו משיב דברים נכוחים וכיונה דעתו הרחבה לדברי הגאון מוהריא"ז שאביא בסמוך איה"ש:
והגאון מוהריא"ז ענזיל בסי' ל"ז דף מ' (קרוב לסוף עמוד שני) כתב להרב השואל מה שרצה לישען על הגאון שבות יעקב וכו' אם אמנם כי רב גדול וגאון מובהק היה דבריו בזה לא נהירין במחילת כבוד גאונו שאין הדעת הולמם דנכרי בעלמא אסור וזה שקנוי לו מותר כיון שהוא אינו של עצמו כאילו המת הוא שאוסר עצמו במיתתו ישתקע הדבר ולא יאמר וכבודו רצה לדמותו לאיצטלא דמילתא דפרסוהו אמיתנא וזו קשה מהראשונה וסברא מוזרה כזו לא שמענו מעולם דהתם הוא דבר המותר מצד עצמו וזה בא לאסרו מכח מעשה כל דהו שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא כן כאן שהתורה אסרתו בלי שום מעשה ידי אדם וכי נאמר שהמבשל בשר בחלב של חברו אינו אוסרו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דדוקא היכא דבעי כונה לאיסור כגון עבודה זרה וכיוצא בה התם אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום שצריך כונת בעלים ואפילו הכי במעשה רבה יכול לאסור שעל ידי שינוי מעשה נעשה בעליו לא כן בשאר איסורין שאין צריך דעת בעלים וממילא נאסר אין חילוק בין שלו לשל אחרים כמו שכתבו התוספות ביבמות דף פ"ג ד"ה אין אדם עיין שם ולדבריכם ישראל שנהרג יהא מותר בהנאה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולהיפך עבד שהרגו רבו יהא אסור בהנאה ודברים אלו אין ראוי אף להעלות על לב ומה שהזכירו התוספות שם נכרי שקנוי לישראל כוונתם שיתחייב בעל הבור בתשלומין דנכרי אימעיטו מכל דיני נזיקין וזה פשוט וברור:
וכתב בשם הרב השואל שרצה לחדש חדשים דנכרי אסור בהנאה מדרבנן אף שישראל אסור מן התורה והשיבו יודיעיני מי אסרו ובאיזה בית דין גזרו עליו ואנה מצא בש"ס רמז לגזרה זו הלא אין לנו ספק אלא אם נאמר דגזרה שוה זו מעגלה ערופה כולל כל מין האדם או ישראל דוקא דומיא דמרים ואם שוה לישראל הרי אסור מן התורה ואם אינו שוה מותר אף מדרבנן ומה שבמשנה למלך נסתפק בדעת הרמב"ם אם איסור הנאת המת מן התורה או מדרבנן דרך פלפול כתב כן וכבר עמדו על זה הבאים אחריו אבל זאת לא עלה על דעת אדם מעולם שישראל אסור מן התורה ונכרי מדרבנן שאין לנו לבדות מלבנו דברים שאין להם שורש אחוז בש"ס ופוסקים ראשונים (אמר המחבר סברת הרב השואל לא נפלאת היא שכן הביא הרב פתחי תשובה בריש סי' שמ"ט בשם שו"ת אבן השוהם והגאון מוהר"ם שיק ביו"ד סי' שמ"ט בד"ה אמנם וכו' שתיק ליה עיין שם) ועוד כתב בשם הרב השואל שאין שום פוסק להתיר זולת הירושלמי ויחיד הוא ואחד עשר פוסקים פסקו בפירוש לאיסור ולא מיקרי ספק כמו שכתב במש"ל דהיכא דכל חכמי ישראל חלוקים עליו לא מיקרי ספק עכ"ל והשיבו כבר אמרתי שצריך כפרה במה שהטיח דברים כלפי מעלה לקרוא את תלמוד ירושלמי בשם פוסק כי הוא גופה של תורה שבעל פה ועוד הוסיף לענות בו סרה לומר שכל חכמי ישראל חלוקים עליו חלילה לחשוב מחשבת פיגול על חכמי ישראל שירימו יד לחלוק על תלמוד ערוך מקור חיים ואדרבא ראינו שכל הראשונים ואחרונים שראו דבריו פסקו כמותו והנה לפנינו להקת הראשונים מורים להיתר רבינו חננאל ובעלי התוספות וספר היראים והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהראב"ד אין הכרע וכו' וכן מהריטב"א אין ראיה וכו' ומכל האוסרין שמנה הרב השואל לא נשאר כי אם שלשה מרן הבית יוסף וצמח צדק ושבות יעקב וכנגדם רבו כל האחרונים מלבד הראשונים הרדב"ז וברכת הזבח ומשנה למלך ומוהר"א מוילנא אשר כחו כאחד הראשונים ובלי ספק נעלם מהאוסרים דברי הירושלמי מדלא הזכירוהו וכו' וכו' ודבר ברור הוא שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וכו' וזכינו לדין שמת נכרי עצמו מותר בהנאה וכו' אלו תורף דב"ק וגם בסי' ל"ח שקיל וטרי בזה לדחות איזו השגות הרב השואל ולחזק דבריו הקודמים עיין שם:
ואם מת נכרי מטמא באהל מבואר ביו"ד סוף סי' שב"ע דנכון ליזהר וכו' ולפי מה שהבאתי בדברי חכמים בדף מ' (סוף ד"ה עוד ראיתי) בשם הגאון מסלאנים בספר עדות ביהוסף סי' כ"ט ענף י"ב וי"ג דהא מילתא תליא בפלוגתא דהיתר הנאה במת נכרי דלמאן דאמר דמותר הוא הדין דאינו מטמא באהל וכו' אם כן לדעת כל רבני האחרונים הנז"ל דסברי דמת עכומ"ז מותר בהנאה נראה דאין לחוש לטומאת אהל אך ראיתי להגאון מוהריא"ז ענזיל בסוף סי' ל"ו שמתבאר מדבריו דלאו הא בהא תליא שהרי שם ובסימנים שאחריו מתאמץ בכל כחו לאשר ולקיים סברת האומרים דמת נכרי מותר בהנאה עד שכתב דאין שום ספק שאילו מרן הבית יוסף (שאסר ונמשכו אחריו איזה מרבני האחרונים) א"כ הוא ראה דברי הירושלמי דסוף פרק המצניע וחבל נביאים מן הראשונים דנקטי הכי לא היה איסר וכו' (כמו שכתבתי בשמו למעלה בד"ה והנה) בכל זאת כתב בנדונו דלכתחלה נכון להחמיר שלא יכנסו שם כהנים דמי יקל ראש נגד התוספות והרא"ש ורבו מוהר"ם שכתבו להחמיר בטומאת אהל מת נכרי אלא שעל מה שכתב הרב השואל דאסורים ליכנס שם דבר תורה אף אם ידוע שהם מתי נכרים כל שכן שיש ספק שהם מתי ישראל וכו' השיבו כהלכה דהפריז על המדה שהרי בנדונו כבר ברר שאין שום ספר ישראל אלא הם מתי נכרים ובמת נכרי אף המחמירים לא כתבו אלא שנכון להחמיר אבל לא החליטו לאסור מן התורה ואדרבא גדולי הראשונים ומכללם הרמב"ם והראב"ד והר"א ממיץ החליטו דשרי לכתחלה ומה שכתב הרב השואל בשם הגאונים דגול מרבבה וחתם סופר שסוברים שאסור מן התורה עינו הטעתו דאינהו לא מיירו באהל מת נכרי אלא באהל מת ישראל אי נמי במגע מת נכרי אבל באהל מת נכרי רוב הראשונים סוברים דמותר ולא כתב הרא"ש אלא דנכון להחמיר אלו תורף דב"ק הא מיהא נכון להחמיר איכא ואילו לענין איסור הנאה מתבאר מדבריו דאף בלא שום הפסד אין להחמיר וכתב דהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים כיעויין בדב"ק אלמא סבירא ליה דלאו הא בהא תליא: