אור ברסלב
שדי חמד כללים מערכת מ מערכת המ"ם › כלל קב

שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת המ"ם · כלל קב

כלל קא

מת דאסור בהנאה אם הוא מן התורה מגזרה שוה דשם שם מעגלה ערופה או אינו אסור אלא מדרבנן והגזרה שוה אינה ילפותא גמורה אלא אסמכתא בעלמא היה כתוב כאן שקלא וטריא בזה ועוד איזה דברים המסתעפים ונעתקו בספרי דברי חכמים סי' נ"א עיין שם שהבאתי שרים רבים המה ראו כן תמהו על מה שצדד מרן המשנה למלך בדעת הרמב"ם לומר דסבירא ליה שהוא מדרבנן דזה לא יתכן והכריחו מדברי הרמב"ם שסובר כדעת כל הראשונים שהוא מן התורה ועתה השגתי ספר שער שלמה (לגאון מערבי) וראיתי בסי' פ"ג שכתב על דברי הרב משנה למלך שהוא דוחק שמעולם לא שמענו שתהיה גזרה שוה אסמכתא דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו ועוד מאחר שהתוספות בערכין ד' ד' ד"ה נפשות כתבו להדיא שהוא מן התורה אפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ל וכנראה לא ראה הרב דברי הגאון שער המלך בחמישי מהלכות אישות (קרוב לסוף הלכה א') שהבאתי בדברי חכמים דהרז"ה סבירא ליה שהוא מדרבנן ואם כן לדעתו אחרי שכבר שנוי במחלוקת לא נפלאת לומר דהרמב"ם סובר כהרז"ה ועוד הבאתי שם בשם הרב פרי תבואה סי' כ"ה דלהרמב"ם ודעמיה דסברי דבשר אדם אסור מן התורה בהכרח לומר דסברי דאיסור הנאה מן המת אינו אלא מדרבנן אלא שאנכי הדל כתבתי שם דמאחר שבהרז"ה לא ראינו שכתב כן בפירוש רק שהרב שער המלך כתב כן לדעתו על פי הוכחה וההוכחה אפשר לדחות בענין אחר ובשאר הראשונים נמצא מפורש שהוא מן התורה אין נכון לייחס להרמב"ם בהיפך ועיין שם מה שהבאתי על דברי הרב פרי תבואה ומה שכתב דלא שמענו מעולם דהגזרה שוה תהיה אסמכתא פוק עיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א במערכת הגימ"ל כלל ס"ב (בד"ה ויש מקומות) וק"ל ועיין בעיקר הדין בספרים שאזכיר להלן ובכלל ק"ג (אמרי שפר בן אוני בית יצחק וכו') ובדברי הגאון מוהר"א ענזיל שהבאתי שם (בד"ה וכתב בשם) ולהגאון שואל ומשיב בספרו דברי שאול בקונטרס יוסף דעת סי' שמ"ט ס"ב במה שמקשים דאי אסור בהנאה מן התורה מאי מיבעיא לן אי קבורה משום כפרה או בזיונא תיפוק לי' כיון דאסור בהנאה בעי קבורה ועוד היכי שייך במת שיעור נימא מיכתת שיעוריה וכו' עי"ש:

גם אשור להגאון חתם סופר בחלק הששי בחידושיו למסכת עבודה זרה בסוגיא דדף כ"ט ע"ב דילפינן שם שם מעגלה ערופה דנקיט דהוא מדאוריתא והסביר דלא תיקשי לן אמאי לא מיחייב הרמב"ם מלקות אנהנה מן המת ואמר מר הטעם לפי שאין הגזרה שוה מופנית דבסוף פרק קמא דבבא בתרא דף י"ז ע"ב ילפינן דמתה בנשיקה ובשלהי מועד קטן מותקבר שם ילפינן שאין משהין מטות נשים אלא סמוך למיתה קבורה ומשום הכי לא מיחייב הרמב"ם מלקות אנהנה מן המת ונתקשה בו המשנה למלך בהלכות אבל דהנה רש"י בסנהדרין דף ע"ג ע"א פירש דדוקא אגזרה שוה מופנה לוקין אבל שאינה מופנה לא עכ"ל הרי דפשיטא ליה דהוא מן התורה ולכאורה יש לפקפק בטעמו דהנה רש"י שם כתב דבגזרה שוה מופנית עונשין ונידוק מדבריו הא שאינה מופנית אין עונשין עליה אבל אכתי לא ידענא אי סגי במופנית מצד אחד או בעינן (כדי להעניש) מופנה משני צדדים ופלוגתא היא בש"ס במופנה מצד אחד דלר' ישמעאל למדין ואין משיבין ולרבנן למדין ומשיבין זהו בין לרב יהודה אמר שמואל ובין לרב אחא בריה דרבא משמיה דר' אלעזר עיין בפרק המפלת סוף ד' כ"ב וד' כ"ג ומשמע דכשאין מה להשיב הרי היא גזרה שוה גמורה אף לרבנן ואם כן בגזרה שוה זו (דשם שם) דלא אמרו בש"ס שום תשובה משמע ודאי דהיא גזרה שוה גמורה ואמאי אין מענישין עליה והלא גזרה שוה זו מופנית מצד אחד היא דבעגלה ערופה לא איצטריך לשום דרשה כנראה מדברי הגאון חתם סופר שלא הזכיר שאינה מופנה אלא דשל מרים וכיון שאין מה להשיב הויא גזרה שוה גמורה אך באמת כבר אסברה לן הגאון מלא הרועים (בשם הגאון פרי מגדים בספר שושנת העמקים) בח"ב במערכת גזרה שוה אות ח' דלמאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין יש לומר דאין עונשין מדין גזרה שוה היכא דמופנה מצד אחד כמו בקל וחומר שכתב הטעם במדת אהרן שמא ימצא איזו פירכא להקל וחומר הוא הדין בגזרה שוה מופנה מצד אחד שמא ימצא איזו תשובה ומשיבין עכ"ל ואם כן שפיר קאמר הגאון חתם סופר כמובן ועל כל פנים למדנו מדבריו דנקיט דדרשה זו גזרה שוה גמורה היא ולא אסמכתא וכן מתבאר עוד מדבריו שם (בד"ה כפרה כתיב בה כקדשים) עיין שם שכתב דמשמע מהרמב"ם דעור המת אסור מן התורה ואם כן כל שכן גופו של מת:

והגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד ריש סי' שמ"ט רצה להוכיח מדברי הרמב"ם עצמו בשביעי מהלכות עבודה זרה דין ב' גבי תקרובת עבודה זרה דסבירא ליה דאיסור הנאה מהמת הוא מן התורה ודחה הוכחתו אך כתב דמכל מקום ודאי דאוריתא הוא כדמוכח בסנהדרין דף מ"ז ע"ב בקבר של רבים דמקומו טהור הואיל ורק גזרה דרבנן הוא אבל אסור בהנאה הואיל ואיסור דאוריתא הוא כפירוש רש"י שם וכן הא דשאלו לשמואל בהנך דלקחו מקברו של רב לאישתא בת יומא ושמואל התיר משום דאינו נאסר במחובר ואי איסורו רק מדרבנן הא פסקינן ביו"ד סוף סי' קנ"ה דאיסור דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה וכן מוכח דמן התורה אסור בהנאה מהירושלמי בפרק קמא דבבא קמא דף ב' סוף ע"ב דממעט אדם מוהמת יהיה לו דאין בו הנאה ומה שהקשה במשנה למלך למה לא פסק הרמב"ם דלוקין על הנאת המת לא קשיא שהרי הוא פוסק כרבנן דר' מאיר בשבועות דף ל"א דון מיניה ואוקי באתרה והכי נמי יליף מעגלה ערופה ואוקי באתרה מה בשר בחייו אינו אסור באכילה אלא באיסור עשה הכי נמי מאי דילפינן במיתה דאסור הוא רק באיסור עשה ולכך בפרק ב' ממאכלות אסורות כתב הרמב"ם דהאוכל מבשר אדם בין מן החי בין מן המת אינו לוקה משום דאוקי באתרה:

ומה שכתבתי בדברי חכמים שם דהגזרה שוה היא שם שם מעגלה ערופה כדאמרינן בפרק אין מעמידין דף כ"ט ע"ב הנה עתה ראיתי שהרב קרית מלך רב בח"ב סי' ז"ך הביא דבריו בספר עבודת השם (לרב גדול משאלוניקי) בדף י"א ע"ב שהרמב"ם סובר דהילפותא היא שם שם מעבודה זרה ומאי דאמרינן בש"ס שם שם מעגלה ערופה חדא מהילפותות נקיט התם והיא אליבא דאביי דאית ליה הזמנה מילתא היא אבל לרבא דלאו מילתא היא הילפותא היא שם שם מעבודה זרה דלא כדעת התוספות שם בד"ה אתיא דמשמע להו דכולי עלמא סברי דהילפותא היא מעגלה ערופה והמציא על פי זה מחלוקת חדשה בין התוספות והרמב"ם דלהתוספות דילפינן מעגלה ערופה אין המת ומשמשיו תופסין דמיהן כמו שעגלה ערופה אינה תופסת דמיה ולהרמב"ם דילפינן מעבודה זרה המת ומשמשיו תופסין דמיהן כמו שעבודה זרה תופסת דמיה ומאי דאמרינן בפרק האיש מקדש דף נ"ח אפיסקא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דעבודה זרה ושביעית הוו שני כתובים הבאים כאחד דתופסין דמיהם ואין מלמדין דמשמע דכל שאר איסורין אין תופסים דמים כתב הרב עבודת השם דיש לומר דהיינו שאר איסורין שלא הוקשו לעבודה זרה הנהו הוא דאין למידין ראה זה חדש הוא אמנם הרב המחבר האריך לחלוק עליו בזה והעלה דכולי עלמא מודו דהילפותא היא מעגלה ערופה ויישב מה שהזקיקו להרב קרית מלך רב לומר כן בדעת הרמב"ם וביאר שחין הכרח וכו' ובכן מה שכתב הרב לדעת הרמב"ם דהמת תופס דמיו אינו כן וכו' אלו תורף דב"ק ובשו"ת הגאון מוהר"ם שיק ביו"ד סי' שמ"ט כתב (בד"ה ומטעם) בשם הרב יד אליאו דתכריכי המת דאסורין ויליף רבא בסנהדרין דף מ"ו ע"ב שעבודה זרה תופסין דמיהן דחמורין ממת עצמו וכתב על דבריו דלא מסתבר לומר כן דהא קימא לן דוק מינה ואוקי באתרא וכו' ועוד וכו' עיין שם דב"ק:

ושם (בעבודת השם) עמד לבקש טעם כעיקר על מה שפשט המנהג ליטול שכר כתף להוצאות המת ועל הקבורה ומקרוב נתפשט שגם חברת רחיצת המת נוטלים שכר על זה רק הצנועים מושכים את ידיהם מזה והדבר תמוה דהא הוי משתכר באיסורי הנאה ואף למה שהעלה דכולי עלמא מודו דמת אינו תופס דמיו דלא ילפינן איסור הנאה דמת מעבודה זרה אלא מעגלה ערופה זהו לדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור להשתכר באיסורי הנאה אף אותם שאין תופסים דמים ורצה להוכיח דמותר ליטול שכר מדאמרינן בפרק זה בורר דף כ"ו ע"ב הנהו קבוראי דקברו ביום טוב ראשון וכו' דמוכח משם דבזמן התלמוד היו נוהגים ליטול שכר רק שהענישם רב פפא ופסלם לעדות משום שעברו על דת שקברו ביום טוב והיו רשע דחמס דמשים ממון חיללו יום טיב מוכח דלא חשו משום משתכר באיסורי הנאה ודחה דיש לומר דמה שהיו לוקחין שכר היה רק על חציבת הקבר דכל שלא נקבר המת בתוכו אינו אסור בהנאה אבל שכר כתף ורחיצת המת אין ללמוד משם דמותר ושקיל וטרי בכל זה שוב מצא בשו"ת משבצות זהב להרב נתן עמר בחלק יו"ד סי' ל"ב שהביא חקירה זו בשם רב מרבני אשכנז בשו"ת ספר יהושע ולא הביא בשמו דבר ברור ולכן הצריך תלמוד אלו תורף דב"ק ועל פי דבריו נראה ליישב מה שקשה לכאורה על הרשב"ץ בח"ג סי' י"ג שעמד לבאר שמה שתקנו חברה לקבורת מתים ומקבלים שכר מנכסי המת וכו' אין שום חשש משום שכר מצוה דקימא לן מה אני בחנם אף אתם בחנם ואמר מר דכיון דחיוב הקבורה אינה מוטלת על כל אדם כשיש לו קרובים כי אם על הקרובים ועוד שאינו אלא הכשר מצוה רשאים ליקח שכר וכו' עיין שם ואמאי לא חייש מר משום משתכר באיסורי הנאה אבל לדברי הרב ניחא שהרי מתבאר להמעיין בגוף דב"ק דהשכר שהיו נוטלים היה רק על חפירת הקבר שזה אינו אלא הכשר מצוה (שהמצוה היא נתינת גופו של מת בקבר) ובזה אין שייך לאסור משום משתכר באיסורי הנאה דכל שלא הונח המת בתוכו אינו אסיר בהנאה כמו שביאר הרב עבודת השם והראיה שרצה להביא מההיא דפרק זה בורר הנה במקום אחר (לקמן במערכת שי"ן אות כ"ז) הבאתי שהגאון שואל ומשיב תמה על הרשב"ץ למה לא הביא ראיה דמותר לקבל שכר על הקבורה מההיא עובדא דהנהו קבוראי וכו' וכתבתי שיש לדחות דבחול איסורא איכא אלא דאין נפסלים מפני זה אבל משום חילול יום טוב בעד שכרם נפסלים בכך והבאתי שכן כתב הגאון רמ"ץ ועל כל פנים לחקירת הרב (על הניטלים שכר לרחיצה ולכתף) לא מצאנו פשר ומי שיש בידו שו"ת ספר יהושע יעיין בו:

ועל עור המת והשער אם מותר בהנאה כתבתי בדברי חכמים בדף ל"ח (בד"ה ומ"ש הרב) ועיין בחתם סופר יו"ד סוף סי' של"ו (בד"ה וכבר הארכתי) דעור אדם אסור מדרבנן בהנאה שוב נדפס בשנת תרנ"ו ספר אמרי שפר לידידי הגאון אבד"ק מאריאמפאל יצ"ו וראיתי פלפול נחמד בעניינים אלו ולא פניתי לעיין בדב"ק לך נא ראה בסי' י"ג ועיין בדברי הגאונים בית יצחק ואמרי הצבי הרשומים לקמן כלל ק"ג (בד"ה ועל מה שכתבתי) ובספר בן אוני (קובץ קטן הכמות ורב האיכות) לידידי הגאון מוהר"ר בנימן בישקא יצ"ו בסוף ד' ל"ד והלאה אם יש לחלק באיסור הנאת המת בין קודם קבורה ללאחר קבורה (והשקלא וטריא שבאמרי שפר הנ"ל עמו היא עיין שם) והגאון שואל ומשיב בספרו דברי שאול בקונטרס יוסף דעת סי' שמ"ט ס"ב כתב שדעת הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אבל דין כ"א דשערו מותר בהנאה ומרן בכסף משנה ובבית יוסף תמה עליו מנין לו זה ובדרכי משה ולחם משנה כתבו דפסק כרב נחמן בר יצחק דסבירא ליה לפי פירוש רש"י דמותר וכתב על זה אבל באמת כלם לא זכרו דהרשב"א בסי' ש"ל האריך להוכיח דגם רנב"י סובר דשער המת אסור בהנאה והוא מיירי כשגזזו ממנה בין גמר דין למיתה עכ"ל והנה תשובת הרשב"א כבר הביאה מרן בבדק הבית וז"ל והרשב"א בסי' ש"ל הביא דברי הרמב"ם וכתב שהתוספות גם כן כתבו כהרמב"ם ותמה עליהם וכתב שהרמב"ן בתורת האדם אוסר עכ"ל ודברי הרמ"א בדרכי משה הם על מה שתמה מרן ואיני יודע מנין לו דמותר ודוחק לומר דמיירי בפאה נכרית דתליא בסיכתא כתב על זה ודבריו תמוהים דהא מדברי רש"י בגמרא נראה בהדיא דמותר ואם אינו כפי דעת פוסקים האחרים שלא פירשו כרש"י מכל מקום אין להרחיק דברי הסמ"ג (הרמב"ם) אי סבירא ליה כפירוש רש"י עיין שם באוקימתא דרב נחמן בר יצחק עכ"ל גם הרב בית חדש כתב דבבית יוסף ובכסף משנה תמה על הרמב"ם והסמ"ג ולא קשיא מידי דדעתם לפסוק כרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא וז"ל רש"י וכו' עיין שם ואחרי שהצעתי דבריהם כנז"ל נראה דאזדא לה תמיהתו דאף אם הרמב"ן ושאר מפרשים אין מפרשים כדברי רש"י הרמב"ם מצי סבר כרש"י ומה שניישב אליבא דרש"י ניישב גם להרמב"ם וכדכתב בדרכי משה גם הגאון חתם סופר בחידושיו לעבודה זרה דף כ"ט ע"ב (בד"ה כפרה כתיב בה כקדשים) יישב מה שפסק הרמב"ם דשערו מיתר דקימא לן כר' ינאי דעגלה ערופה נאסרה מחיים דכפרה כתיב בה וכתב דמשמע מדברי הרמב"ם דעור המת אסור בהנאה מן התורה אפשר דסבירא ליה בעגלה ערופה עורה אסור מדכתיב הערופה כשהיא שלמה וכו' עיין שם דב"ק:

והגאון מוהר"ם שיק ביו"ד סי' שמ"ט נשאל על השערות שנוהגות הנשים בהן שקורין שאטליי"ך וכן הפוריקיעין של שערות ורגילים לעשותן משערות המתים אם יש לחוש מפני שהמת אסור בהנאה והשיב שכבר האריך ביד אליאו סי' ס"ו והעלה להתיר וכן נראה לי וכדי לברר וכו' (כתב קצת בעיקר דין מת אסור בהנאה אם הוא מן התורה ואם יש לחלק בין מת ישראל למת נכרי וכו' וכתב דמת ישראל אסור מן התורה ומת נכרי על כל פנים מידי ספק לא נפיק וכו') שוב כתב דהתוספות בפרק דם הנדה ד' ה"ן ע"א ד"ה שמא יעשה סוברים בתירוץ שני דעור המת מותר בהנאה והאריך לפלפל בדבריהם עיין שם (מד"ה אמנם וכו' ומשם והלאה) ואחר שהאריך לבאר סברתם סיים (בד"ה וכל זה) אמנם מדברי הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אבל משמע דסבירא ליה דעור המת אסור בהנאה ומכל מקום בשער פסק שם דמותר והיינו כרנב"י בערכין דף ז' וכו' (פלפל קצת ליישב תמיהת הרשב"א בתשובה סי' ש"ל לפירוש רש"י) וגם הר"ן בחידושיו לחולין ד' קכ"ב מפרש כפירוש הרמב"ם ולא כפירוש הרשב"א ושפיר פסק הרמב"ם כרנב"י ועל כל פנים נהי דאין בנו כח להכריע להתיר שער המת בהנאה כיון שהרשב"א והטור ושלחן ערוך פסקו דשער אסור מכל מקום כיון דהרמב"ם וסמ"ג והתוספות בבבא קמא ד' יו"ד סוברים דשער מותר אפילו במת ישראל יש להקל בשער של גוי שהרי אפילו אם מת גוי אסור נראה דהוא מדרבנן ואם כן בדרבנן שומעים להקל והפרי מגדים בסי' ע"ט כתב דעור המת אסור מדרבנן ואם כן כל שכן שער ואם כן באיסור דרבנן בודאי יש לסמוך על הפוסקים דמת נכרי אינו אסור אלו תורף דב"ק וסיים שם דאפילו לדעת האוסרים בפאה נכרית היינו דוקא כשדעתו לקוברה בה אבל טבעות וצמידים שאין דרך לקוברה בהם אין נאסרים וכן העלה בבכור שור בחידושיו לעבודה זרה דף כ"ט דמותרים וכו':

תוכן העניינים

שדי חמד כללים מערכת מ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה