שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל פח
מומר שכתב ספרי תורות ותפילין ומזוזות קודם שהמיר מתבאר מדברי הרא"ש בתשובה שבספר בשמים ראש סי' ר"מ (בתשובה זו חתים עלה אשר בהר"ב ר' יחיאל עיין במה שהבאתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"א אות ז') דאינו נפסל למפרע שבמה שנשאל במי שכתב המגילה וביום הכפורים (צריך לומר וביום פורים) בשנכנס בו יין נזרקו כמה דברי מינות מפיו אם המגילה כשרה כיון שאין בה שמות אלא סיפור מעשה בעלמא והשיב דמגילה היא כשאר כל כתבי הקדש ואינה כשרה אם כתבה אפיקורוס כאשר ביאר מילתא בטעמא כיעויין שם סיים ואמר ואף במרים יד באחד הדברים להדיא שנעשה בזה מין ואפיקורוס אין מחזיקין למפרע אם לא שהציצו בו ספק מקדמת דנא לא זולת עכ"ל והרב עיקרי הד"ט בחלק יורה דעה סי' י"ו אות ה' הביא תשובת הרב עזריאל דאיינה בכתיבת יד דמי שעוסק בעשיית גבינות בבית הנכרי ויצא עליו קול שחלל שבת ושרוצה להמיר דאמרינן השתא הוא דאיתרעי וכל הגבינות שעשה קודם שיצא הקול כשרות ור' יוחנן כהן גדול יוכיח ששימש בכהן גדול שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי גם מרן החבי"ף בספר חיים ביד סי' ע"ו (בד"ה והוה עובדא) הביא מה שכתוב בתוספתא שהביא מרן הבית יוסף ביורה דעה סי' קי"ט החשוד לעבודה זרה חשוד לכל התורה אך לא למפרע דכתיב למן היום אשר צוה ה' והלאה וכן הוא בספרי פרשת ראה על פסוק לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא חשוד למפרע ומה שסיים שם ואתה תחזה בתשובת הרדב"ז החדשות סימן תשע"ד דנראה מדבריו דגר היודע לכתוב אשורית וחזר לסורו או שנעשה צדוקי אין לקנות ממנו תפלין דחיישינן שמא הוא כתבן וכן כתב בספר בית עובד דף מ"ז ע"א אות כ"ה והיינו דממה שכתב הרדב"ז דאין לחוש שהגר כתב שהרי אינו יודע כלל לכתוב וכל שכן לכתוב תפלין שהם מעשה אומן דקדק הרב בית עובד דאם הגר הזה בקי בכתיבה זו אין לקנות ממנו כדי לצאת בהם ידי חובתו אלא טוב לקנותם ולגונזם עיין שם ונראה מדבריו שמביא זה לחולק על מה שכתב בתחילה על פי דברי הבשמים ראש ושו"ת כתיבת יד שבעיקרי הד"ט הנ"ל שאינו נפסל למפרע דמדברי הרדב"ז יש במשמע דאם יודע לכתוב יש לחוש לו דנפסל למפרע ואם לכך נתכוון נראה לי הדל דאינו מוכרח דשפיר יש לומר דהא דאם הגר יודע ונעשה צדוקי יש לחוש שמא הוא כתבם היינו שמא כתבם אחר שנעשה צדוקי אבל למפרע לא חיישינן ליה:
ומומר למילה שאינו מניח למול בניו אם שומר שבת מחללו ומחזיק בשאר מצות מבואר בשלחן ערוך שדינו כמומר לעבירה אחת אבל רחוק מציאות כזה שישמור התורה כולה ולא מילה ונמצאים איזה בני אדם דבהפקרא ניחא להו ומחללים שבת בפרהסיא בהבערת סיגארו ואכילת טריפות וכל תועבות ה' אשר שנא ובכל זאת נותנים למול בניהם כדת בלי מגרעת ואיך מי שאינו בכלל זה לא יתן בנו למול ואם הוא מכלל אותם שמחללים שבת בפרהסיא אפילו אם עשו פעם אחת בזדון הוי מומר לכל התורה כמבואר בתבואת שור סי' ב' וכל שכן שהוא מומר גם בשאר עבירות ומה זו שאלה ואם הבן ההוא מת ערל יש בידינו שלא לקברו כי בית הקברות שייך לחברה קדישא ולהקהל ויכולים לומר שאין רוצים לקבור בבית הקברות תינוק ערל ואם היה בידינו כח לכוף למול בודאי החיוב לכופם ואולי יהא זה כפיה שעל ידי זה יחזרו בהם וימולו בניהם וכבר היה מעשה כזה ושאלו לחכמים ואמרו שהדין עם החברה קדישא אם יש רשות לזה מהשררה אלו תורף דברי הגאון מוהר"ר יקותיאל יהודה טייטלבויים בתשובה שהובאה בחידושי תורה שבסוף ספר חידושי הר"ן למסכת עבודה זרה בדף ל"א וכתב שם הרב המו"ל שראה באיזה מספרי הגאון שואל ומשיב שכתב בזמנינו מומר לערלות הוי מומר לכל התורה כולה לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אבינו וכמה פעמים מסרו ישראל עם קדוש את נפשם על מצוה זו ומחזיקים ונתקיימה בידם עד היום הזה וכו' והעיד שבעירו נולד בן לאחד ולא רצה למולו ואמר לו ראש הקהל באם לא ימול אותו אם ימות היכן יקבור אותו ושמע לדבריו ומל אותו. והנה מה שכתב שמבואר בשלחן ערוך שדינו כמומר לעבירה אחת הנה הרמ"א בסי' רס"ד סעיף א' כתב מומר לכל התורה כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעכומ"ז וכתב הרב הלבוש הטעם דהא אינו מאמין במצות מילה ואין זה נקרא המול ימול הרי דמומר לערלות דינו כמומר לכל התורה:
והנה אמת דהרמ"א בדרכי משה כתב דבאור זרוע מסתפק (בזה) ודברי האור זרוע הלא הם כתובים באור זרוע הגדול בחלק שני סי' צ"ז ששם הביא הסוגיא דפרק אין מעמידין דף ז"ך כולה מנין למילה בעכומ"ז שהיא פסולה וכו' וסיים ולענין ישראל משומד לא ידענא מאי אידון ביה ולכאורה נראה שיכול למול דלמאן דאמר ואתה את בריתי תשמור הרי מצווה הוא ולמאן דאמר המול ימול הרי הוא מהול והכי מסתברא מדלא קאמר איכא בינייהו ישראל משומד או שמא לא מצי מהיל משום דלא מהיל לשמה עכ"ל והרמ"א פסק להחמיר מספק וכתב הרב שלחן גבוה דאף דקימא לן ביורה דעה סי' ב' דמומר לערלות הוי מומר לעבירה אחת כבר נרגש השפתי כהן מזה וכתב כלומר לענין מילה דינו כנכרי אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוי מומר לכל התורה כולה כדלעיל סי' ב' עכ"ל ומרן חיד"א בברכי יוסף שם אף שהביא שמרן הפרי חדש בתשובה שבסוף ספר מים חיים סי' ג' מסיק דמומר לערלות אף לכתחילה מצי מהיל וטעמו משום שכן הוא משמעות לשון הרי"ף בפרק ר' אליעזר דמילה והרמב"ם בשלישי מהלכות מילה שכתבו סתם ערל ולא חילקו בין מתו אחיו מחמת מילה למומר לערלות וכן כתבו תוספות בפרק אין מעמידין דף ז"ך ד"ה איכא וכן מוכח בריש חולין דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו אלמא אף במומר לאותו דבר כל שאינו עושה להכעיס (שאם עושה להכעיס אפילו מומר לדבר אחר הוי מומר לכל התורה) ישראל גמור הוא ואם כן הכי נמי גבי מילה אף שמומר לערלות הוי ישראל גמור וכשר למול מכל מקום כתב בברכי יוסף דפשיטא דיש לחוש לכתחלה לדעת הפוסקים האוסרים:
והרב דרך המלך בהשמטות הספר דף ק"ט ע"ג הביא פסק הרמ"א הנ"ל דמומר לערלות לא ימול וציין המרשים שכן משמע בפרק ב' דעבודה זרה ותמה על זה שהרי שם כתבו התוספות דמומר לערלות כשר וסיים ומכל מקום הדין (של הרמ"א) אמת מדאמרינן בבראשית רבה פרשת לך לך פרשה מ"ו סוף פסקא ט' על פסוק ואתה את בריתי תשמור תניא ישראל ערל אינו מוהל קל וחומר עכומ"ז ערל ואין לפרש דעל מתו אחיו מחמת מילה קאמר שהרי כל הפוסקים כתבו דמתו אחיו מחמת מילה כשר למול בהכרח לפרש דברי המדרש על מומר לערלות אלו תורף דב"ק הרי שגם הוא הסכים לפסק הרמ"א (וחידוש הוא שלא הזכיר דברי תשובת הרב פרי חדש הנ"ל) וכדבריו בכונת המדרש כתב הרב מתנות כהונה וז"ל ישראל ערל לא שמתו אחיו מחמת מילה אלא המתכוין להפר ברית עכ"ל אלא ששוים רק בהשלילה אבל באמיתות הפירוש יש לומר שאינם שוים שמדברי הרב מתנות כהונה משמע שמפרש במומר לערלות להכעיס אבל בדברי. הרב דרך המלך יש לפרש על מומר לערלות שלא להכעיס ופירוש זה יותר נכון כמו שכתב הרב פרי חדש דאי להכעיס מאי איריא מומר לערלות אפילו לדבר אחר נמי הוי מומר לכל התורה ומלשון השאלתות בפרשת וירא שאלתא יו"ד דקדק הגאון העמק שאלה בסעיף קטן ג' שסובר כדפסק הרמ"א דמומר לערלות פסול שלא כדעת התוספות והאריך לפלפל בזה כדרכו בקדש וצריך לעיין בבית יעקב ואבן העוזר שציין בחידושי רבינו עקיבא איגר בסי' רס"ד ושם הוקשה לו על הרמ"א שלא הזכיר דעת התוספות דמומר לערלות כשר ובחידושי יד אברהם שבאשלי רברבי החדשים כתב שבאבן העוזר חולק על הגהה זו (דפוסל מומר לערלות) ובחידושי לאורח חיים סי' קפ"ט כתבתי ליישב ולקיים פסק הגהה עכ"ל ואין אצלי חידושיו לאורח חיים ולא ספר אבן העוזר המורם מכל האמור הוא כי שלמים וכן רבים אוסרים למומר לערלות למול שדינו כמומר לכל התורה אף שמומר לדבר אחד בעלמא אינו כמומר לכל התורה ועיין להגאון מוהר"י מאיר פאדווא (מחבר ספר שו"ת מוהרי"מ) בקונטרס עין המים שבסוף ספרו נחלי מים בסימן ג' דף ק"א (בד"ה אמנם) מה שפלפל במומר לערלות לענין מילה ולענין כתיבת ספר תורה על יד מומר לתיאבון וביאר שם דסתם מומר לערלות הוא מומר לתיאבון וכן מתבאר מדברי הגאון שפתי כהן בסי' רס"ד סעיף קטן ד' שעל מה שכתב הרמ"א דמומר לערלות דינו כעכומ"ז כתב כלומר לענין מילה אבל לשאר דברים לא הוי מומר לכל התורה כדלעיל סי' ב' כלומר ששם בסעיף ז' כתב מרן מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת ושם בסעיף ה' פסק מרן דמומר להכעיס אפילו לדבר אחד דינו כגוי אם כן מוכרח דמומר לערלות דהכא מפרש הרב שפתי כהן במומר לתיאבון ואפילו הכי כתב הרמ"א דפסול למול:
וכל זה לפי המובן מדברי הגאון מהריי"ט הנ"ל שנדון זה חשיב מומר לערלות ומומר לערלות היינו לתיאבון כנז"ל אבל לדעתי העניה יתכן שנדון זה גרע שאם היה הנדון שהוא אינו רוצה למול עצמו מפני הצער והכאב היה בגדר מומר לתיאבון אבל זה שאינו נותן למול את בניו אף אם באמת הוא מפני שחושש על צער הבנים מחמת המילה אף אם אדם אוהב את בנו כגופו או יותר מגופו אינו נחשב מפני זה לתיאבון שהרי עיניו רואות רבבות אלפי ישראל שנימולים ואין להם שום נזק והצער שמרגישים הילדים כלא חשיב נגד לבטל מצוה גדולה וחמורה כזאת ולכן רחוק בעיני להחשיבו מומר לתיאבון שוב ראיתי בספר כורת הברית לידידי הגאון מוהר"א פוסק יצ"ו בסי' רס"ד סעיף קטן ד' דף ס"ו ע"ב שהביא דבתבואת שור סי' ב' סעיף כ"ג פסק דבין שאינו רוצה לצער עצמו או שאינו רוצה לצער בנו במילה הוי מומר לערלות לתיאבון ומר ניהו נסתפק בתרתי דאינו מל עצמו וגם אינו מל בנו וכו' עיין בדב"ק. ועיין לעיל בכלל פ"ו (בד"ה ואם מומר לחלל שבת) מה שהבאתי על מומר גמור אם כשר להיות מוהל:
ומומר לחלל שבת בפרהסיא שדינו כמומר לכל התורה כולה אם מותר לשחוט בשבילו ביום טוב הנה דעת הרב השואל בשו"ת מוהר"ם שיק באורח חיים סי' פא"ר דכיון דדינו כגוי אם כן ממועט מדכתיב לכם דדרשינן ולא לנכרי ורב אחד חלק עליו (לא הובא טעמו) והגאון המחבר כתב (בד"ה והנה גוף הדין) שלפי הנראה הוא מחלוקת הגאונים רבינו בצלאל בתשובה ומוהרש"ך שהובאו דבריהם בקצרה במגן אברהם ריש סי' תקי"ב דרבינו בצלאל אוסר לעשות מלאכה לצורך קראים ומסתמא טעמו הוא כמו שהובא בשפתי כהן יורה דעה סי' ב' דהאידנא הקראים הם כמומרים לכל התורה כולה וסובר דמומר אינו בכלל לכם ומוהרש"ך שהתיר לעשות מלאכה ביום טוב לצורך קראים סבירא ליה דמלכם לא ממעטינן מומר ואם כן במומר לחלל שבת שדינו כמומר לכל התורה באנו למחלוקת הנ"ל ואחר שפלפל מאד מענין לענין כדרכו בקדש כתב שהיה נראה לו לסמוך על דעת המתירין אבל ראה בפרי מגדים באשל אברהם ריש סי' תקי"ב שכתב דדוקא בקראים פליגי אבל לצורך מומר אסור לכולי עלמא וסיים ובטלה דעתי נגד דעתו מיהו שם במשבצות סעיף קטן ב' יש קצת סתירה לדבריו שבאשל אברהם מיהו אף לפי דבריו בקדרה אחת אם אין חשש שיבשלו דבר איסור שרי ואם כן אם אשתו ובני ביתו אינם מומרים לחלל שבת בפרהסיא גם לדבריו מותר לשחוט עבורם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה עכ"ל:
ומומר שחזר בתשובה בסתר אי מהניא ליה ואם נאמן לומר ששב בתשובה. עיין במה שהבאתי לקמן במערכה זו כלל קנ"ו (בד"ה אך גם):
ואם מומר מצטרף לכל דבר שבקדושה בהיותו מומר. רשמתי לקמן בכלל קנ"ו:
ולענין בישול אם יש לאסור מה שמבשל המומר כמו שאסרו בישולי נכרים. הנה הגאון פתחי תשובה בריש סי' קי"ב כתב בשם ספר תפארת למשה דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאף על פי שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו אך הגאון מוהר"ם שיק בחלק אורח חיים סי' פא"ר (בד"ה אמנם) מפקפק בזה וז"ל ולי צריך עיון דמבואר בחולין דף ד' ע"ב גבי אחאב ויהושפט דפריך דילמא מיכל לא אכיל שתויי הוה שתי ועדין לא גזרו על סתם יינם וכתב שם הר"ן בחידושיו דמבואר מזה דאף על גב דבמומר לעבודה זרה לא גזרו על בנותיו מכל מקום כיון דגוי הוא בכלל הגזרה הוא (דסתם יינם) ומסתמא גם בגזרת פתן ושמנן הוא כן היה נראה ראיה גדולה וצריך לומר דהתפארת למשה סבירא ליה דדוקא יינם בכלל ולא פתן ושמנן ולא אדע החילוק כיון דהחשש ניסוך לעבודה זרה ליכא כמבואר בהר"ן אלא משום שהוא כגוי גם זה בכלל אם כן מאי שנא פתן ושמנן מיינם וצריך עיון עכ"ל וחידוש הוא שלא ראה מה שכתב הגאון פרי מגדים בשפתי דעת סעיף קטן ב' בטעם איסור פת של קראים משום דמחלל שבת דינו כגוי דמשמע דכל שדינו כגוי נכנס בכלל הגזרה מדלא קאמר טעמא משום שגם בקראים איכא גזרה דחתנות ופשיטא לי שלא היה בידם ספר היקר ערך השלחן (לגאון ספרדי) ששם כתב מפורש בסי' קי"ב אות ב' (אחר שכתב דאף במקום דליכא משום חתנות כגון פת הכומרים שאין להם בנים וכן פת הנעשה בבית המלך אף דודאי אין המלך מתחתן עמנו כדכתב הרב כנסת הגדולה וכן כתב הרשב"א לענין בישולי נכרים דאפילו בן מלכים דודאי לא יתחתן אסור סיים וז"ל) ונראה דהכי נמי מומר לעבודה זרה דאין בבנותיו איסור חתנות כיון דכגוי גמור הוא בכלל גזרתם הוא ופתו אסור וכעין זה כתב הר"ן בחידושי חולין דף ד' גבי סתם יינם דלא נאסר אלא משום בנותיהם דהכי נמי מומר לעבודה זרה אף דאין בבנותיו איסור חתנות כיון דהוי מומר לכל התורה בכלל גזרתם הוא עכ"ל הרי מפורש דלא משגחינן בטעמא דחתנות:
ואם מקבלים דבר נדבה לבית הכנסת ממומר וכן אם רוצה ליתן מעות לצבור שישכירו סופר לכתוב ספר תורה בשמו אם מותר לקבל ממנו. רשמתי בכלל קנ"ו (מד"ה ומומר לעבודה זרה והלאה) עיין שם וצריך לעיין אם ירצה השם בספר חיים ביד סי' ע"ו ובפאת השדה מערכת בית הכנסת אות ט':
ואם יש שליחות למומר עיין למרן החבי"ף בספר חיים ושלום חלק שני סי' מ"ז ובמה שכתבתי בשדי חמד חלק אסיפת דינים במערכת גט סי' ח"י אות ב' ובמה שרשמתי בקונטרס זה לקמן במערכת השי"ן כלל ס"ו:
ולענין מאי דאמרינן בבבא קמא דף קי"ג וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק עשירי הלכה י"ב ישראל ומצרי שבאו לפניך לדון וכו' נסתפק הגאון מוהר"ם תאומים בשו"ת דבר משה מהדורא תניינא סי' צ"ז מה יהיה דין מומר הבא לדון עם ישראל בפני בית דין ישראל ובדיני המצרים זוכה הישראל אם יכולים לומר לו כמו שאומרים למצרי כך דיניהם וכו' וכתב לפשוט ספק זה על פי שהסביר דהא דישראל ומצרי שבאים לדין וכו' תליא בפלוגתא אי גזל מצרי אסור מן התורה או אינו אלא מדרבנן לפי מה שכתבו האחרונים דהפקעת הלואת המצרי דשרי הוא דוקא למאן דאמר גזל מצרי מדרבנן רק משום חילול השם ובהפקעה דליכא חילול שרי אבל אם גזל מצרי אסור מן התורה גם הפקעתו אסור והא דישראל ומצרי וכו' דומה להפקעת הלואה ולמאן דסברי גזל מצרי מן התורה גם לומר לו כך דיניהם אסור וכל זה במצרי אבל מומר דאסור לאבד ממונו וגזלו בודאי אסור מן התורה דלכל מילי דינו כישראל והפקעת הלואתו נמי אסור וכן אי אפשר לומר לו כך דיניהם וכו' ובחתם סופר חושן משפט סי' קל"ד כתב לענין קניינים דמומר הוי כישראל לכל מילי ומצא בכרתי ופלתי הלכות רבית סי' קט"ן סעיף ב' שכתב דהפקעת הלואתו שרי במומר ולא ידע מנין לו זה ולפי דבריו הוא הדין דאומרים לו כך דיניהם וסיים שצריך להתיישב עוד בזה שוב מצא במשנת חכמים הלכות. עכו"ם סי' ט"ל שהאריך לענין איזו מילי נחשב מומר כישראל ובאיזו דינו כמצרי ובהלכה הנ"ל בדיני ברירה מאריך בהא דמזכים את הישראל ואומרים להמצרי כך דינם וכו' כמה חקירות בדבר זה גם בסי' מ"ב שם שקיל וטרי טובא גם ציין לעיין בספר משובב נתיבות סוף סי' ע"ב במה שנתווכח עם אחיו הגאון ובפרי מגדים אורח חיים סי' קנ"ו חקר בכל הני דמורידין ולא מעלין מהו הדין לענין גזלו מן התורה בדין לולב וקידושין ופשיט מדפסקינן בחשן משפט סי' שפ"ח דאסור לאבד ממונו של מסור אף שהותר גופו ממונו לא הותר דילמא נפיק מניה זרעא מעליא וכתיב יכין וצדיק ילבש אבל מותר ליטול ממונו לעצמו ואם כן יש לומר דדוקא לאבד ממונו אסור אבל גזלו לא גרע מגופו עכ"ד הפרי מגדים והוא כתב דיש לחלק בין מסור למומר דבמסור אסור לאבד ממונו בידים משום יכין וצדיק ילבש אבל ליטלו לעצמו רשאי דהיינו צדיק ילבש אבל במומר לעכומ"ז אין שייך דילמא נפיק זרעא מעליא כמו שכתבו הקדמונים והאריך במשנה למלך הלכות מלוה בפרק ה' דין ב' וממילא דאין חילוק בין לאבד בידים ובין ליטול לעצמו. ובמה שכתב הפרי מגדים דאותם שמורידין ולא מעלין גזלן מותר מן התורה הקשה לפי מה שכתב בשפתי כהן יורה דעה סי' קנ"ח בשם בית יוסף ודרכי משה דהא דאמרינן דמצרי לא מורידין ולא מעלין היינו שאין מצוה להורידן אבל אין איסור בדבר יעויין שם וממילא דמותר לאבד ממונו בידים דאם גופו מותר ממונו לא כל שכן דבמצרי לא שייך דילמא נפיק זרעא מעליא ואפילו הכי גזלו אסור מן התורה לכמה פוסקים וציין בית מאיר אבן העזר סי' י"ז סעיף י"ג שחקר על המוחזקים לגנבים אצל המצרים אם פסולים מן התורה גם לעדות אשה ולא אוכל כעת לעיין בכל זה אלו תורף דב"ק בדבר משה הנ"ל ויש להעיר במה שכתב דהפקעת הלואתו אי אסור או שרי תלי בגזלו אם הוא מדאוריתא או מדרבנן ויש סתירה לזה מדעת רבינו הטור דסבירא ליה דגזלו אסור מדאוריתא וסבירא ליה דהפקעת הלואתו שרי עיין בספר מרבה תורה לידידי הגאון מוהר"א פוסק יצ"ו בהלכות רבית ריש סי' קט"ן סעיף קטן א' (ד"ה ונראה):