שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל עז
מצוה הבאה בעבירה דין זה הוא מקצוע גדול בתורה ורבו בו הכללים והחילוקי דינים וארשום פה ככל הבא מידי בסיעתא דשמיא ואחלקם לסעיפים קטנים הד"ר הד"ר לבדו להקל על הקורא וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
א) רבותינו התוספות כיילו לן בריש פרק לולב הגזול דף ל' (ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה) דבאשרה ועיר הנדחת אין שייך לפסול משום מצוה הבאה בעבירה משום דלא דמי לגזל שמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת העבירה שנעשית בו מי נפיק ביה וכן כתב הרא"ש בסי' ט"ו אמתניתין דאתרוג הגזול ועיין ארעא דרבנן כלל ש"ס וכתב על זה הגאון חתם סופר בחידושיו שבסוף חלק הששי ודברים אלו מבוארים בירושלמי סוף פרק האורג וכ' שם אם כן המוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים שלא יצא ידי אכילת מצה בתמיה ומכל מקום בהא אכתי פליגי רבינו תם ור"י לרבינו תם אפילו קדם הקנין כבר כגון דקנייה ביאוש כדי מכל מקום היא מצוה הבאה בעבירה ולר"י דוקא אם על ידי המצוה נקנית העבירה כגון על ידי ההקדש נעשה שינוי השם ודברי הירושלמי שם הם בהלכה ג' על מה דתני בברייתא דהקורע בשבת אף על פי שחילל את השבת יצא ידי קריעה פריך מדאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה בפסח וכתב הרב קרבן העדה תמן היא גופה עבירה גבי גזל המצוה עצמה היא עבירה שאם לא גזלה לא היה יכול לקיים המצוה ובמה שאכלה נעשית עיקר העבירה שאינו יכול לקיים מצות והשיב את הגזלה ברם הכא גבי קריעה הוא עבר עבירה שקרע בשבת אבל בקריעה אין עבירה אילו קרע בבגד זה בחול כך אני אומר וכו' בתמיה ועל כרחין לחלק כמו שאמרתי דהתם אין העבירה בגופה ובגזולה עבירה בגופה ובתוספותיו הביא דברי התוספות שהבאתי למעלה וכתב פירוש לדבריהם שאם לא היה עובד לאשירה היה מקיים המצוה כתקנה ואין הפיסול מחמת עצמה אלא שהוא עבר עבירה והיינו כדמשני הש"ס כאן ואף הרשב"א בסוכה האריך להוכיח חילוק זה ותימה שלא הביא דברי הש"ס אלו שהדבר מפורש כאמור בפרט שהרשב"א בחידושיו כאן מביא דברי הירושלמי והוא כדברי הרב חתם סופר שחילוק התוספות הוא החילוק עצמו שחילקו בש"ס ירושלמי הנ"ל:
והרב פני משה פירש לשון הירושלמי אמר לון לא דמיא דתמן המצה גופה עבירה היא ובעבירה באה לו אבל הכא הוא שעבר עבירה שחילל שבת ואין הקריעה גופה עבירה שהרי אילולי שבת חייב הוא לקרוע וכי כך אני אומר הוציא מצה וכו' בתמיה הרי המצה גופה לאו עבירה היא אלא הוא שעבר להוציאה וכן הוא הקריעה בשבת ושאני מצה גזולה דהיא גופא לעולם בעבירה היא עכ"ל ולא הזכיר דברי התוספות לומר שחילוק התוספות הוא החילוק שבש"ס ירושלמי אולי משמע ליה שחילוק התוספות לא כחילוק הש"ס ירושלמי ומדברי הגאון שאגת אריה בסי' צ"ט נראה שסובר שחילוק התוספות הוא החילוק שבירושלמי:
אמנם מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' תרס"ד (בד"ה וחזה הוית) הביא דברי הרב קרבן העדה הנ"ל וכתב על דבריו ולי נראה דאין כאן תימה (מה שתמה על התוספות שלא הביאו מהש"ס ירושלמי) כי לפי הירושלמי דבגוף העבירה אמרו דיש בה מצוה הבאה בעבירה היה מקום לומר דלולב של אשרה פסול משוה מצוה הבאה בעבירה דאיסור אשרה רביע עליה הא גופא קשיא במצה (כמצה) גזולה ולא דמי לחלוק שקרעו בשבת דגוף החלוק אין בו איסור וכן מצה שהוציאה אין בגוף המצה שום איסור לא כן בלולב אשירה וכיוצא דפיסולו בגוף גם איסור נלוה עמו ואם כן אין מהירושלמי ראיה אך התוספות לימדונו להועיל דגם דאיסורו בגופו אטו מחמת העבירה שנעשית בו מי נפיק ולא דמי לגזל דמחמת העבירה דגזל באה המצוה וכן יש להרגיש על כמה אחרוני דמשמעות דבריהם דחילוק התוספות הוא חילוק הירושלמי ועיין בחידושי הריטב"א ודוק היטב ובזה תנוח דעתינו במה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דמשום מצוה הבאה בעבירה פסול של אשירה ושל עיר הנדחת ולא תיקשי ליה מהירושלמי דסבר הרמב"ם דגם הני אינהו גופייהו עבירה כגזל ולא סבירא ליה לחלק כחילוק התוספות הנזכר עכ"ל הרי שכתב שחילוק התוספות אינו מה שחילקו בש"ס ירושלמי:
וכן נראה דסבירא ליה למרן מוהריט"א בספר הלכות יום טוב (הנספח להלכות בכורות להרמב"ן) בפרק שמיני אות ס"ד (ד"ה ואולם לפי חומר הענין) שהביא דברי הירושלמי וכתב דעיקר החילוק הוא דדוקא גבי גזל דהיא גופא עבירה כלומר דגזל בכל אופן הוא גופא עבירה כלומר דאפילו אם בא לאכול ממנו לדבר הרשות עבירה היא בידו לא כן מוציא מצה מרשות לרשות דאין גופא עבירה דלא בכל אופן הויא עבירה דאם הוציא לרשות הרבים בחול אין כאן עבירה וכן בקורע על מתו בשבת דגוף הקריעה אינה עבירה שאם היה קורע בחול לא היה עבירה וכל כי הני גווני הוא עובר עבירה מיקרי ואין גופה עבירה וכן נראה שפירוש הירושלמי כן ממה שכתב מרן הבית יוסף ביו"ד סי' ש"מ וכן כתב הרב הלבוש שם גבי קריעה עיין שם ומדלא כתב שכדברי הירושלמי כתבו התוספות בפרק לולב הגזול הנ"ל מוכח דמשמע ליה דלא ראי זה כראי זה וחילוק התוספות חלוק מחילוק הירושלמי ואין לומר שנעלם ממנו בו בפרק דברי התוספות שהרי בסמוך כשרצה לחלק דלא קפדינן משום מצוה בעבירה אלא כשעבר במזיד אבל לא בשוגג הכריח מדברי התוספות בסוף ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה הנ"ל שאין לחלק בכך עיין שם אלא ודאי נראה דסבירא ליה דפלגן בהדייהו וכדמשמע ליה למרן חיד"א:
גם מדברי הגאון תפארת יוסף בחלק א"ח סי' י"ד (בד"ה אולם) מתבאר אצלי שסובר שהחילוק של הירושלמי אינו החילוק ש התוספות שהרי אחר שהסביר החילוק של הירושלמי שהוא בין מיתסר נפשיה אחפצא לאוסר החפץ עליו סיים ובזה יש ליישב קושית התוספות (הנ"ל) למה לי קרא לאסור מצה של טבל וכו' עיין שם ואם היה סובר שחילוק הירושלמי הוא חילוק התוספות היה מתפלא על התוספות איך הניחו בתימה קושייתם מטבל והלא לפי חילוקם גם זה יתיישב אלא מוכח דחילוקים נפרדים הם ואמר מר ליישב קושיית התוספות על פי חילוק הירושלמי:
ובשו"ת תורת חסד (החדש להגאון מלובלין) עמד לבאר החילוק שאמרו בירושלמי תמן היא גופא עבירה והביא מה שכתב הגאון קרבן העדה שכונתם היא על דרך סברת התוספות דבגזל מחמת עבירת הגזל הוא דיוצא ידי חובתו לא כן באשירה וכו' ולא הונח לו משום דחילוק זה (לא) נכון הוא ליישב מה שהמוציא מצה מרשות לרשות אין בו משום מצוה הבאה בעבירה שהרי גם בזה מחמת העבירה הוא יוצא ורצה לפרש בכונת החילוק דיש לחלק בין כשהאיסור מחמת עצמו לכשהאיסור רק מחמת הזמן כמו במוציא מצה בשבת וכן קורע בשבת שאין האיסור בעצם רק דבר אחר גורם דהיינו הזמן להיות היום שבת וגם בזה לא בחר לפי שהכריח מכמה מקומות דבאיסור דאורייתא אין חילוק בין האיסור הוא בעצם לכשהאיסור הוא מחמת הזמן דיומא הוא דקגרים וכתב דחילוק זה יתכן רק לענין עבירה דרבנן שלא לומר בו מצוה הבאה בעבירה כשהעבירה היא מחמת הזמן דיומא הוא דקגרים ובזה יישב מה שכתב רש"י בסוכה דף כ"ב סוף ע"ב גבי סוכה שבראש האילן דאין עולין לה ביום טוב דאם עלה יצא ידי חובתו אף על גב דרש"י סבירא ליה בעלמא דגם בעבירה דרבנן איכא משום מצוה הבאה בעבירה והיינו משום דשאני ההא דהעבירה היא משום דיומא קגרים וכן יישב בזה ההיא דהדס שענביו מרובים שאין ממעטין ביום טוב ואם מיעטן כשר וכו' וכו' מכל מקום באיסור דאורייתא אין חילוק בין איסור מחמת עצמו לאיסור שמחמת הזמן ולכן כתב לבאר הירושלמי על פי מה שכתב הריטב"א בסוכה דף ל' גבי סוכה גזולה דלרבנן דר' אליעזר דסברי קרקע אינה נגזלת הוה ליה סוכה שאולה ויוצא בה ידי חובתו אף דעל כל פנים עבירה היא בידו שתקפה מחבירו ושואל שלא מדעת בעלים מכל מקום לא מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה כיון שהסוכה עצמה היא ברשות בעלים וכו' ולמדנו מדבריו דדוקא היכא שגוף החפץ עבירה פסול משום מצוה הבאה בעבירה כמו לולב הגזול וכדומה אבל היכא שהעבירה אינה נתפסת על עצם הדבר רק שהעבירה היא על הפעולה שהיא פעולת איסור כמו בשואל שלא מדעת שמשתמש באיסור אבל גוף החפץ הרי הוא ברשות הבעלים כמקדם אין כאן פיסול מצוה בעבירה כיון שהעבירה היא על הפעולה ולא על הדבר עצמו וכן יש לפרש דברי הירושלמי תמן גופה עבירה ברם הכא וכו' דבקורע בשבת וכן מוציא מצה האיסור רק על הפעולה ומשום הכי לא חשיב מצוה הבאה בעבירה וכתב שנראה שגם מרן הבית יוסף ביו"ד סי' ש"מ מפרש כן דברי הירושלמי אלו תורף דב"ק והאריך עוד בעניינים אלו בחריפות ובקיאות נפלאה כדרכו בקודש וכתב שעל כל פנים סברת התוספות במה שחילקו בין כשהמצוה באה מחמת העבירה וכו' היא מוכרחת וגם הירושלמי לא פליג בזה וכו' עיין שם באות ג' ובאות ז' הנה מבוארת דעתו כי חילוק התוספות אינו החילוק של הירושלמי:
גם בשו"ת בית אב להגאון אבד"ק קאפוליא יצ"ו בסוף סי' צ"ז כתב שהמפרשים הבינו שמה שאמרו בירושלמי תמן גופא עבירה וכו הוא כסברת התוספות וכו' ולכן תמה בקרבן העדה על התוספות והרשב"א שלא הביאו הירושלמי והוא הוסיף לתמוה לפי זה על הרמב"ם שנראה שסובר דלולב של אשירה וכו' פיסולו משום מצוה הבאה בעבירה כמו שכתב הרב המגיד לדעתו וכן כתב בפירוש המשנה וכו' וכן בהלכות איסורי מזבח פרק ח' כתב דמנחות ונסכים מערלה וכלאי הכרם אסורים משום מצוה הבאה בעבירה ותיקשי עליה מן הירושלמי וכו' לכן כתב דיש לומר דאין כונת הירושלמי לדברי התוס' אלא דהתם האיסור חל על החפץ ומיקרי חפץ אסור דכיון דהחפץ הוא גזול הוי החפץ באיסור וכל שכן בלולב של אשרה ועיר הנדחת ובמנחות ונסכים דערלה וכלאי הכרם דשייך לומר דהאיסור חל על החפץ ולהכי הוי שפיר מצוה הבאה בעבירה מה שאין כן בקורע בשבת לא שייך לומר דהאיסור חל על החפץ אלא הוא עבר עבירה והכי נמי בגזל קרקע כנ"ל והוא כעין מה שאמרו דנדרים הוו מיתסר חפצא אגברא ובשבועה האיסור על האדם שהוא מושבע ועומד והכי נמי בזה עכ"ל הרי שסובר ששני חילוקים הם והא לחודיה קאי והאי לחודיה קאי:
ובספר שרשי הים להגאון מוהרי"ץ מא יו בח"ב בשרש מתנה על מה שכתוב בתורה דף ל"א ע"ב (ד"ה ומיהו ק"ק) חקר באומר הרי את מגורשת על מנת שתאכלי בשר חזיר אמאי מגורשת כשיתקיים התנאי הא הוי מצוה בעבירה ואף למה שכתבו התוספות דדוקא בגזול וכו' ולא בשל אשרה וכו' הרי הכא נמי דמי לגזל דמחמת העבירה נגמרו הגירושין וכו' ואפשר לחלק דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא היכא דאי אפשר למצוה שתיעשה אלא ע"י העבירה כלולב הגזול דאי לאו דעביד עבירה לא הוה נפיק ביה אבל הכא הרי אפשר לגרש בלתי תנאי זה וכשהתנה תנאי זה ועבר אין בגופה של מצוה עבירה אלא איהו הוא דקעבר עבירה וכעין זה אמרו בירושלמי פרק האורג וכו' (הביא דברי הירושלמי הנ"ל) אלו תורף דב"ק והרי הוא כמבואר דמשמע ליה דישובים חלוקים הם דברי הירושלמי ודברי התוספות:
גם אשור לידידי הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו בשו"ת בית יצחק א"ח סי' צ"ט אות ב' שהביא דברי המפרש שחילוק התוספות הוא חילוק הירושלמי וכתב על דבריו וזה ליתא דזה דוקא כשבשעת המצוה לא עשה עבירה כבלולב של אשירה לא כן היכא שבשעת המצוה נעשה העבירה גם התוספות מודו כדמוכח ממה שהקשו ממצה של טבל והפירוש המובחר דירושלמי מחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא דגזילה הוי איסור חפצא נעשה בחפץ זה עבירה ומאוס לגבוה מה שאין כן איסור שבת לא הוי אלא איסור גברא ולכן החפץ שנעשה בו איסור אינו מאוס לגבוה וזה הפירוש תמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה ועל החפץ לא מיקרי איסור ואינו מיאוס דמצוה ולכן יוצא וכתב לבאר דדוקא גוזל מישראל הוא דמקרי איסור חפצא אבל גוזל מנכרי אף דאסור מן התורה לא מיקרי איסור חפצא לפי מה שביאר הגאון חכם צבי סי' מ' שאין המצוה בעבור הפעול אלא בעבור הפועלים וכו' עיין שם דב"ק:
ובעיקר סברת התוספות דבאיסורין שאין דומין לגזל שהעבירה היא סבת המצוה לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה הנה בשו"ת בית אב סוף סי' י"ב כתב דהרמב"ם והראב"ד פליגי בזה והרמב"ם לית ליה סברת התוספות וכו' ועיין שם בסימן ט"ז ס"ק כ"א וכן כתב הגאון בנין ציון בח"א סי' מ"א על ס' דברי הרב המגיד שכתב לדעת הרמב"ם בטעמא דשל אשירה פסול משום מצוה בעבירה וכן מפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דטעמא דאשירה וכו' הוא משום מצוה בעבירה ובהכרח לומר שכך היה גורס בש"ס ודלא כמרן כסף משנה שלומר כן חשב לדוחק כי לא ראה דבריו שבפירושו וכן כתבו כמה מרבני האחרונים חלוקים בזה ושם בבנין ציון חידש לענין מי שקבל מחבירו לולב על מנת להחזיר ולא החזירו דקימא לן דהוי גזל בידו למפרע דבזה לא שייך לשיטת התוספות משום מצוה בעבירה ולשיטת הרמב"ם שייך וכו' עיין שם והבאתי תורף דבריו במערכת הלמ"ד כלל קמ"א ס"ק ל"ה:
וכתב הגאון חתן סופר בדף ק' סוף ע"ג רבים מקשים בעיקר חילוק התוספות דאם כן מאי קשיא להו ממצה של טבל דכמו באשירה ועיר הנדחת לא שייך מצוה בעבירה דאין העבירה מסייעת למצוה הכי נמי אין מה שהוא טבל מסייע להמצוה אבל טעות הוא בידם דעד כאן לא הוצרכו התוספות לחלק בין גזל לאשירה אלא מפני שהעבירה כבר עברה ואין לה שייכות לשעת עשיית המצוה לולא שהעבירה הגרם שיכול לקיים כמו על ידי גזלה יש לו לולב מה שאין כן בעבירה הנעשית עכשיו אין נפקא מינה במה שהיה צריך או לא על כל פנים עושה מצוה שבשעת המצוה עושה עבירה ומה לי במה שהיה אפשר בלא זה וזה ברור:
עוד כתב שם דחילוק זה שחילקו התוספות בין גזל לאשירה אזיל בשיטת רבינו תם שסובר דאף שנקנה להגזלן שכבר עברה העבירה איכא משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דסבירא ליה דלא בעינן שתהיה עבירה בשעת עשיית המצוה אלא כל שנעשה בו עבירה הוי מצוה הבאה בעבירה אם כן של אשירה ועיר הנדחת נמי הכי הוא לכן הוצרכו לחלק כנז"ל אבל לר"י דסבירא ליה דוקא קודם קנין או על כל פנים כשהמצוה גומרת הקנין דאיכא על כל פנים עבירה בשעת מעשה המצוה הוא דהוי מצוה הבאה בעבירה לא קשיא כלל מאשירה ולא הוצרכו לזה החילוק עיין שם ולקמן בסעיף קטן ט"ו כתבתי בס"ד בעיקר מחלוקת ר"י ורבינו תם עיין שם.
ב) מצוה הבאה בעבירה בזכרונות הגאון חקרי לב שבסוף ספר ישרי לב דף קי"ד אות ל"ג ציין לעיין בדין זה בבא קמא דף ס"ו סוכה דף ל' גיטין דף ה"ן תוספות ד"ה מאי סוכה דף ט' ד"ה ההוא משנה למלך פרק ה' מהלכות איסורי מזבח דין ט' יד אליהו סי' ו' וז' וכ"ג מטה יוסף סי' ד' וה' מרדכי לעירובין רמז תקי"ד גט מקושר דף ל' הרמ"ע סי' ס' שבת דף ק"ה ראש השנה דף כ"ח תוספת יום טוב פרק ח' דברכות משנה ו' וגם אנכי מצאתי בזכרונותי שציינתי ספרים רבים בדין מצוה הבאה בעבירה וארשום אותם פה בס"ד והרבה מהם ראיתים אחר שכתבתי כל הכתוב לחיים בעניינים אלו בסעיפים קטנים שאחר זה ובכל זאת קנו מקומם בס"ק זה למען יהיו סדורים וערוכים במקום אחד אולי יועיל למי שיחפוץ לעיין בעיקר דינים אלו עיין להגאונים שו"ת רמ"ץ א"ח סי' מ"ב מאות ח' והלאה תהלה לדוד הנד"מ בהשמטות לח"א דף י"ג ע"ג וע"ד שו"ת ריב"א סי' מ"א בכורי שלמה א"ח סי' י"ג י"ד ט"ו י"ט (ד"ה מעתה) וסי' כ' אות ה' ו' וסי' כ"ה מאות פ"ב והלאה וסי' ל' דף ד"ן ע"ג ול"א אות ו' ומ"ד אות מ"ו וסי' מ"ו אות א' ב' ג' וסי' מ"ח אות ה' מפרשי הים אשר בסוף ספר הים התלמוד דף ס"ד (ד"ה והנה) למטה יהודה סי' מ' שו"ת מהר"ם שיק א"ח סי' רצ"ה שו"ת ברית עולם מסימן ח' והלאה מאה שערים סי' ל"ה דבר משה (תאומים) סי' י"ט וסי' ק' לקח טוב כלל י"ב בית אב סי' י"ב י"ג ט"ו ט"ז וצ"ז נודע ביהודה תניינא בא"ח סי' קל"ג והלאה אהלי יהודה הכהן דף פ"ז ע"ד שם יוסף בשמיני מהלכות לולב דברי חכמים סי' י"א פתח הדביר ח"ג דף פר"ט ע"ב חתן סופר בדף צ"ח ע"ג עיין שם שהאריך בכמה דפים ובירר וליבן דינים אלו בסדר נאה ונכון מאד והרבה היה לי למראה עינים אם הייתי רואה דבריו מידי עוסקי בעניינים אלו פוק חזי וכן הוא בספר היקר עט סופר בח"ב כלל ל' לך נא ראה וכן בספר ישועות יעקב סי' תרמ"ט סק"ה ובקונטרס היקר ונחמד גפן אדרת אשר בקובץ יגדיל תורה קונטרס ט' סי' קכ"ג דף רב"י ע"ב אות ז' אשכח מרגניתא דברי מי שגדול ראש הראשונים בעל הלכות גדולות בפרק ז' דברכות אההיא דאכל טבל וכו' אין מזמנין עליו שכתב ומאן דמזמן קאי באיסורא דתניא הרי שגזל וכו' אין זה מברך אלא מנאץ דקעבד פשרה במצותיו דקודשא בריך הוא דקאמר גזל שרי ובעי לאפרושי חלה מניה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה והאריך קצת הגאון יצ"ו בזה שיש לומר דבדבר שנעשה ממילא בשוגג או באונס לא שייך מצוה הבאה בעבירה עיין שם ועיין לקמן ס"ק ח' וס"ק ט' לענין שוגג ואנוס ועיין בשו"ת בנין ציון ח"א סי' מ"א אמר יוסף ריש פרק ח' מהלכות לולב ובספר חוט המשולש (שו"ת לשלשה גאונים הגאבד"ק וואלאזין וחתנו ונכדו) בתשובת הגאון מר נכדו בדף קכ"ג סוף ע"א והלאה ובשו"ת שאלת שלום תניינא סי' צ"ז ובשו"ת רבינו חיים הכהן מלבוב בהוספה מנכד המחבר בדף יו"ד (ד"ה אמנם) ובקובץ הנחמד אהל יצחק היוצא לאור על יד ידידי הרה"ג החריף מוהרי"ץ קליין אבד"ק סאטמאר יצ"ו בחוברת שניה בשנה שניה סי' ד' (דבר נחמד לחלק יצא לדעת רש"י אליבא דשמואל בין קרבן דשייך ביה גזול משום שמתחלה יודע שאחר הקרבתו לא יוכל להשיב לבעליו כעין שגזל וכן כיוצא לזה ודאי שנאוי הוא לפני ה' לא כן בגוזל לולב שאף אחר שיעשה המצוה בו יכול להשיבו לבעליו כעין שגזל וכו' ולולב של אשרה דומה בזה לקרבן וכו' אלו תורף דב"ק עיין שם) וסי' ז' ובחוברת ג' סי' ה':
ובדעת הרז"ה והמרדכי ושאר פוסקים אי נקטי לחוש למצוה הבאה בעבירה האריך הרב מטה אהרן בח"א במערכת הבית דף מ"ג והלאה ובח"ב דף קצ"ה ועיין שאגת אריה סי' צ"ח בדעת הרז"ה וכתב בספר תבואות השדה לידידי הגאון מוהר"א דאייטיש יצ"ו בח"א דף פ"ט ע"ג ס"ק כ' דשיטת בעל העיטור היא כשיטת הרז"ה דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה ובעל הלכות גדולות סובר דמצוה בעבירה פסול ועיין בדברי הרא"ש בפרק לולב הגזול סוף סי' ג' שכתב כן בשם רב פלטוי גאון:
והנה בדעת הרמב"ם הרבה מרבני האחרונים מייחסים דנקיט לפסול מצוה הבאה בעבירה וכדעת הרב המגיד ריש פרק שמיני מהלכות לולב שלא כדברי מרן כסף משנה שם אך ראיתי להגאון קדושת ישראל (הוא שיטה על מסכת גיטין) שבחידושיו על דף ה"ן ע"א החליט דהרמב"ם לית ליה הא דמצוה הבאה בעבירה בין במידי דרבנן בין במידי דאורייתא והשיג על הגאונים טורי זהב סי' י"א סק"ה ולחם משנה בפרק ח' מהלכות לולב והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בחמישי מהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב קרבן פסול וכו' ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר אלמא אפילו במידי דאורייתא כמו קרבן לא חייש הרמב"ם למצוה הבאה בעבירה עכ"ל ותמה על הגאונים לחם משנה וטורי זהב שמייחסים להרמב"ם דאית ליה הא דמצוה הבאה בעבירה איך נעלם מהם דברי הרמב"ם הללו אלו תורף דב"ק ולי הדל ביותר יש לתמוה עליו שלא ראה דברי הרמב"ם שם באותו פרק הלכה ט' אין מביאים מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקדוש ברוך שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיות ראוים לקרבן עכ"ל הרי מפורש דאית ליה להרמב"ם הא דמצוה הבאה בעבירה ולפי הוכחתו מדברי הרמב"ם שבהלכה ז' דלית ליה להרמב"ם הא דמצוה הבאה בעבירה אם כן הני מילי דמר סתראי נינהו בתוך כדי דבור וזה רחוק המציאות ופלא על הרב הנ"ל שלא נרגש מזה הן אמת דלפי מה שהסביר הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ק"ג ע"ב דאף מאן דלית ליה הא דמצוה הבאה בעבירה מכל מקום היכא שהעבירה תלויה בקיום המצוה שאם נאמר שקיים המצוה הוא דנעשית העבירה ואם נאמר שלא קיים המצוה אין כאן עבירה כמו שופר של שלמים שאם נאמר שקיים המצוה אז הוא דנעשית העבירה שנהנה מן ההקדש ואם נאמר שלא קיים המצוה ולא יצא ידי חובתו אז ליכא עבירה שהרי לא נהנה מן ההקדש הנה בכי האי גוונא כולי עלמא מודו דקפדינן אמצוה בעבירה ואמרינן דלא יצא ידי המצוה כדי שלא תהיה העבירה נעשית הנה לפי זה אין ראיה מדברי הרמב"ם הללו דבעלמא חייש למצוה בעבירה דשאני ערלה וכלאי הכרם דהעבירה היא מה שנהנה בהבאת המנחה ואם נאמר שלא יצא הרי לא נעשית העבירה ולכן שפיר אמרינן בהו דלא יצא משום דהוי מצוה בעבירה כדי לתקן שלא תהיה נעשית העבירה (עיין בזה לקמן בס"ק י"ד) על כל פנים היה לו להרב קדושת ישראל להעיר מדברי הרמב"ם הללו דלפי פשטן של דברים משמע דהרמב"ם נקיט הא דמצוה הבאה בעבירה ועיקר ראיתו ממה שכתב הרמב"ם בהלכה ז' הנ"ל נראה דאינה מוכרחת דיש לומר דסבירא ליה דכיון שנתיאשו הבעלים והרי הוא קנוי לו (או משום דיאוש כדי קני או משום דאיכא שינוי השם כמו שכתב בקדושת ישראל שם) ונמצא שבשעת הקרבה כבר עברה העבירה משום הכי כשר ועיין לקמן בסעיף קטן ט"ו מה שאכתוב בזה בס"ד (ומצאתי שהגאון מהר"י מאייו בספר שרשי הים בח"ב דף ל"א ריש עמוד ג' כתב שמדברי הרמב"ם שבהלכה ט' הנ"ל נראה דאית ליה דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא עיין שם:
גם מדברי הרמב"ם בראשון מהלכות שופר הלכה ג' שכתב שאם תקע בשופר גזול יצא שאין גזל בקול משמע דחייש למצוה בעבירה במידי דשייך ביה גזל גם בפירוש המשנה בריש פרק לולב הגזול כתב מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה לולב הגזול ושל אשירה ושל עיר הנדחת פסול ובפרק שני דנדרים משנה ב' אמתניתין חומר בנדרים מבשבועות כתב כגון מי שלא ימצא בליל פסח אלא מצה שהיא אסורה לו כגון טבל וכו' שאסור באכילה לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה וידוע שמן הסתם אין לומר שחזר בחבוריו ממה שכתב בפירושו ומרן מוהריט"א בספר הלכות יום טוב הנספח להלכות בכורות להרמב"ן בפרק שמיני אות ס"ד (בד"ה ואולם לפי חומר) הבין מדברי הרמב"ם בששי מהלכות חמץ דין ז' דאית ליה הא דמצוה הבאה בעבירה עיין שם בדף פ"ט ע"ג (מדפוס וארשא) גם הגאון פרי מגדים בספרו גנת ורדים כלל ז"ך ייחס כן להרמב"ם והביא דבריו הרב יד דוד (שיטה) בדף ל"א ע"ב וכן כתב הגאון מוהרש"ל בנודע ביהודה תניינא בא"ח סי' קל"ה (בד"ה והנה אהובי) שדעת הרמב"ם שאפילו בדיעבד אינו יוצא ידי חובתו משום מצוה הבאה בעבירה ועיין לקמן בס"ק ג' (ד"ה ובדעת הרמב"ם) ובס"ק ט"ו (בד"ה ובדעת הרמב"ם) ואחר זמן רב ראיתי בספר בית אב להגאון אבד"ק קאפולייא יצ"ו שהאריך בעניינים אלו ובסוף סי' ט"ז עשה מפתח לכל מה שביאר בסימנים הקודמים והן ט"ל סניפים ובסניף כ"א כתב ביארנו בסימן י"ב שהרמב"ם סובר דין מצוה הבאה בעבירה וכו' דגם בשאר איסורים איכא מצוה בעבירה (ולאו דוקא בגזל ודדמי ליה) כאותה גירסא שהביאו התוספות בריש לולב הגזול דבאשירה ועיר הנדחת הפיסול הוא משום מצוה בעבירה וכן דעת הטורי זהב בא"ח סי' י"א סק"ה והראב"ד סובר כדעת התוספות דרק בגזל וכדומה איכא משום מצוה בעבירה ובפרק א' מהלכות שופר הלכה ג' אזלי הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו עכ"ל:
וראיתי להרב החסיד מהר"י הכהן בספרו הבהיר אהלי יהודה שהאריך לפלפל בעיקר דין מצוה הבאה בעבירה ומעומק המושג לא יכולתי להתבשם בדברות קדשו רק זה חזיתי ואספרה שבדף צ"א ע"ג יצא לידון בדבר חדש דסוגיא דריש פרק לולב הגזול דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון דגם ביום שני פסול משום מצוה הבאה בעבירה דדריש גזול דומיא דפסח וכו' היינו משום דר' שמעון דריש טעמא דקרא בסוף בבא מציעא דף קט"ז גבי אלמנה עשירה ממשכנין אותה ואנן קימא לן כרבנן דלא דרשינן טעמא דקרא ומשום הכי פליג שמואל ואמר לא שנו אלא ביום טוב ראשון וכו' משום דקימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא וכו' וסיים (בסוף ד"ה א"כ דון מינה) ולא מצינו בכל הש"ס טעם זה לאסור משום מצוה הבאה בעבירה אלא הכא בסוכה לדעת ר' שמעון ובריש פרק הגוזל עצים וכבר דחו אותה התוספות בפרק לפיכך מרובה ואמרו דאיירי לענין ברכה או מאי דאמרו בש"ס משום מצוה הבאה בעבירה דיחוא בעלמא הוא ומשום הכי איצטריך קרא לסוכה ולולב ומצה וציצית למעוטי גזולה ולא ילפינן לאיסור מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דלא דרשינן טעמא דקרא וכו' וגם בדברי הרמב"ם לא מצינו דנקט טעם מצוה בעבירה אלא בחמישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ט' ח"ל וכו' (הביא לשון הרמב"ם) דוקא הכא נקט טעם זה ולא בשום מקום וכנראה דאין כאן מצוה בעבירה דבערלה מה עבירה נעשית בה וגם בתוספתא (מקור דברי הרמב"ם) לא נזכר טעם זה אלא סתם אמרו ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם וגם בש"ס פרק אלו עוברין ממשקה ישראל מן המותר לישראל הוא שיצא לאיסור כל דבר שאסור לישראל ולא מטעם מצוה הבאה בעבירה לכן נראה דמה שכתב הרמב"ם טעם דמצוה בעבירה אינו רוצה לומר דמטעם זה הוא דאסור אלא רוצה לומר דבכלאי הכרם איכא גם טעם זה אבל טעם האיסור הוא משום ממשקה ישראל כדאמרו בגמרא ועל פי שיטתו פסק דבתפלין דלא כתיב לכם אם הניח גזולין יצא רק דלכתחלה אסור משום הברכה ובוצע ברך וכו' אלו תורף דב"ק והוא תנא דמסייע להרב קדושת ישראל שהבאתי לעיל:
והנה ירא אנכי להרהר אחר דבריו דנהירנא כד הוינא טליא בעיר קדשינו ירושת"ו שמעה אזני שחבריו רבני גאוני דורו היו אומרים עליו עמוק עמוק מי ימצאינו וחכמים גדולים היו מייגעים עצמם להבין אמרי בינה בדברו אליהם בדברי תורה והיו מוצאים בהם טעם כעיקר כבשרא דתור"ה ואם לא ירדו לסוף דעתו אמרו אם ריק הוא ממנו מקוצר המשיג ועומק המושג ובכל זאת עצור במלין לא אוכל תורה היא ולהתלמד אני צריך והנה בעיקר מאי דאמר רב דתלי הא בטעמא דקרא אי דרשינן או לא ולמאי דקימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא אין לאסור שום דבר משום מצוה הבאה בעבירה יש לזה לדעתי העניה סתירות רבות מדברי כמה ראשונים בכמה דינים דמתבאר דנקטי דמצוה הבאה בעבירה אסור וקשה עלי לפרטם כי מי שיעמוד בשרש דין מצוה הבאה בעבירה עיניו תחזנה מישרים והאריכות אך למותר ומה שהחליט שלא נמצא בהרמב"ם שהזכיר טעם מצוה הבאה בעבירה אלא בהלכות איסורי מזבח וגם שם אינו טעם כעיקר וכו' דבריו דחוקים מאד במחילת כבוד קדושתו דמאחר דקים ליה דאין לאסור משום מצוה בעבירה מה יתן ומה יוסיף מה שבכלאי הכרם נעשית עבירה ועוד לשיטתו דבערלה ליכא משום מצוה הבאה בעבירה אמאי נקטיה הרמב"ם כלל ולא היה לו לומר אלא ואין צריך לומר כלאי הכרם ומצאתי שהרב פתח הדביר בחלק ג' דף פר"ט ע"ב כתב על דבריו שדוחק הוא לפרש כן בדברי הרמב"ם שישנו בנותן טעם שאינו עיקר והטעם העיקרי יכחידנו תחת לשונו ולי הדל אי מהא לא איריא דאי לא הוה תנא הרמב"ם אלא דינא דבכלאי הכרם לחוד והוה אמר טעמא דעבירה ולא אמר טעם כעיקר הוה שייך לאקשויי כדאמר מר אבל לשון הרמב"ם הוא אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל הנה על טבל וכו' אף שלא פירש הטעם בהכרח לומר שזה היה פשוט בעיניו הטעם שאמרו בגמרא משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא הוצרך לבארו אם כן הכי נמי לגבי כלאי הכרם יש לומר שלא הוצרך לבאר הטעם דמן המותר לישראל כמו שלא הוצרך לבארו בטבל וכו' ואין זה בסוג הכחידו תחת לשונו כי לא הוצרך לומר אלא הטעם ששייך בכלאי הכרם ואינו שייך בשאר דברים השנויים שם אבל מה שקשה עליו הוא מה שכתבתי אנכי הדל דהיכי נקיט הרמב"ם ערלה בהדי כלאי הכרם אחרי שאין בערלה עבירה ועל מה שכתב שלא נמצא בהרמב"ם שהזכיר טעם מצוה הבאה בעבירה בשום מקום משום דלדידן דקימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא ליתא להאי דינא יש להעיר עליו מדברי הרמב"ם שבפירוש המשנה ריש פרק לולב הגזול כתב דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה וכן בפרק שני דנדרים כתב בטבל וכו' דאסור באכילתן אינו אוכל מצה מהם משום מצוה הבאה בעבירה ובסוף פרק ט' דבבא מציעא פסק בפירוש המשנה דלא כר' שמעון דדריש ט מז דקרא ואם כן מוכח והרי הוא כמבואר דלאו הא בהא תליה ואם שיש לדחות דהתם מה שפסק דלא כר' שמעון לאו משום דקימא לן דלא דרשינן טעמא דקרא אלא מטעם שכתב שם בפירוש המשנה שיש לחוש משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה דמשמע מדבריו הללו שכוונתו לומר דגם בעשירה איכא טעמא דחשד וכו' אך צריך להתיישב בזה דלפום ריהטא לא משמע הכי בסוגיית הש"ס שם וגם רבינו התוספת יום טוב בפרק שני דיבמות משנה ה' (ד"ה ומן הכותית) הבין מדברי הרמב"ם בחבורו בפסק משכון האלמנה שהוא משום דלא דריש טעמא דקרא וצריך עיון ואין כאן מקומו ועיין להגאון לחם משנה ריש פרק ג' דהלכות מלוה ולוה וצריך לומר לדעת הרב אהלי יהודה דנהי דהרמב"ם בפירושו לא הוה סבירא ליה למימר דהא בהא תליא מכל מקום חזר בו בחבורו וסבירא ליה דהא בהא תליא ולכן לפי מה שפוסק בחבורו בכמה מקומות שציין בתוספת יום טוב שם דלא דרשינן טעמא דקרא הוצרך לדחות דין מצוה הבאה בעבירה מהלכה משום דהא בהא תליא והוא דוחק וצריך עיון ועיין בסמוך:
ועל מה שאמר הרב דבערלה מה עבירה נעשית בה יפה השיבו הרב פתח הדביר שנעלם ממנו דברי מרן המשנה למלך שם שביאר שכיון שערלה וכלאי הכרם אסורין בהנאה פשוט שאסור להביא מהם שהרי נהנה בהבאתם וכו' ועל מה שפסק שאם הניח תפלין גזולים יצא וליכא משום מנוה הבאה בעבורה וכו' השיב הרב פתח הדביר שנעלם ממנו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי וכו' עיין שם ובעיקר המצאת הרב אהלי יהודה דלפי מאי דנקטינן דלא דרשינן טעמא ליתיה לדין מצוה הבאה בעבירה שתיק ליה הרב פתח הדביר:
אמנם לדעתי העניה דבריו צריכים ביאור דמה ענין דרשת טעמא דקרא לכאן דכפי הרשום בזכרוני ענין זה הוא כשבאים אנו לדון ולחלק בין דין לדין על פי הטעם ולחדש דין על פי זה כגון באלמנה דאם נדרוש טעמא דקרא מפני שצריך להחזיר לה תדיר ואתה משיאה שם רע הדין נותן דאלמנה עשירה ממשכנים אותה מפני שאינו צריך להחזיר לה המשכון ואי לא דרשינן טעמא דקרא שורת הדין מחייבת שלא לחלק בין עניה לעשירה ולכולן אסור למשכן אבל בענין נדון דידן שבאים לפסול מצוה שנעשית בעבירה משום שהקדוש ברוך הוא שונאה כדכתיב שונא גזל בעולה איני מצייר בדעתי העניה דרשת טעמא דקרא כלל ועיין במה שכתבתי בשדי חמד מערכת הטי"ת כלל ט"ז ועוד כתבתי בכלל י"ד וכלל ט"ו אם הלכה כמאן דדריש טעמא דקרא ואם ר' יוחנן אית ליה כר' שמעון דדריש טעמא או לא סבירא ליה כוותיה ואם יש לחלק בין כשיוצא קולא מטעמא דקרא לכשהוא להחמיר ומכל זה יש להעיר על הרב כמו שיראה המעיין שם וצריך עיון:
ובעיקר דין מצוה הבאה בעבירה דלית ליה לשמואל כמו שמתבאר מסוגיא דריש פרק לולב הגזול דף ל' ע"א אם הוא דוקא במצוה דרבנן או אף בדאורייתא לית ליה עיין לקמן בס"ק כ"ג ועיין שם בדעת ריש לקיש:
ג) עיקר דין מצוה הבאה בעבירה אם הוא מדאורייתא הנה רבין חסידא בספר ארעא דרבנן בסוף כלל טש"ן כתב וז"ל עוד כלל אחר לימדונו רבותינו בעלי התוספות בסוכה דף ט' ד"ה ההוא מיבעי ליה דהך טעמא דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא ומשום הכי לא מצי לאקשויי למה לי קרא תיפוק ליה דמצוה הבאה בעבירה היא עכ"ל מוכח והרי הוא כמבואר דנקיט הכי לדינא דאינו אלא מדרבנן אחרי שלא הזכיר מי שסובר בהיפך ממה שכתבו התוספות הנ"ל ובהורמנותיה דמר תמיה לי שלא זכר שר דמוחלפת שיטת רבותינו התוספות בזה שהרי ממה שכתבו בריש פרק לולב הגזול דף ל' ע"א (ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה) והא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריך דגזול בלאו לכם פסול משום מצוה הבאה בעבירה מבואר באר היטב דסברי שהוא מדאורייתא שאם לא כן הא שפיר איצטריך לכם למעט גזול לפסול מן התורה וכן מתבאר ממה שהקשו למאי איצטריך טעמא דמיכתית שיעורי גבי של אשירה ושל עיר הנדחת תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לתרץ כיעויין שם וידוע דטעמא דמיכתת שיעוריה הוא מן התורה לדעת רובא דרובא וכן מדקשיא להו גבי מצה של טבל למאי איצטריך קרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עיין שם ומתבאר יפה יפה שסוברים שהוא מן התורה ועוד כתבו ואף על גג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאורייתא וכו' הנה פשט דבריהם הוא שמצוה הבאה בעבירה הוא איסור תורה בכל המצות ולאו דוקא בקרבן וכן כתב הרב יד דוד (שיטה) שם דפשוט דהתוספות כאן סוברים שהוא מדאורייתא אלא שראיתי להרב ארעא דרבנן שם שכתב בשם התוספות בזה הלשון כתבו התוספות ריש פרק ג' דסוכה ד"ה משום דלא אמרינן דפסול מצוה הבאה בעבירה אלא במצות דאורייתא וכן לקמן ד"ה מתוך כתבו להדיא הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש למצוה הבאה בעבירה אבל במצות דאורייתא כולי עלמא מודו דחיישינן לפסול במצוה הבאה בעבירה עכ"ד הרב ארעא דרבנן והרואה יראה שבדברי התוספות שבד"ה משום אין זכר לחילוק זה (בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן) אם לא שנאמר שמה שכתבו התוספות הוא הדין בכל מצות דהוי מדאורייתא מפרש הרב שכונתם לומר דהוא הדין בכל מצות שהן מדאורייתא כלומר אבל במצות דרבנן לא קפדינן משום מצוה הבאה בעבירה ולפי פירוש זה אין ללמוד מדברי התוספות הללו אם עיקרא דהאי מלתא הוא מדאורייתא או מדרבנן דלא מיירו בהכי כמובן אבל לי ההדיוט נראה פירוש דבריהם כמו שכתבתי שאם כונתם לחלק בין מצות דאורייתא לדרבנן היה להם לומר דהוו דאורייתא ולא ככתוב בדבריהם דהוי ודוחק לומר דטעות הדפוס הוא וצריך להיות דהוו) ויותר היה נכון דלא לימרו תיבת דהוי כלל אלא הכי הוה להו למימר אף על גב דקרא בקרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דאורייתא ואז היה מובן שכונתם לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן כמו שהבין הרב ותיבת דהוי אך למותר אבל לפי הבנתינו אתיא שפיר וכן ראיתי להגאון מוהר"ם בספר מאיר עיני חכמים שהבין מדבריהם שכונתם לומר שעיקר דין מצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה עיין שם דב"ק והסכים לפירושו מרן מוהרמב"ח בספר כפות תמרים עיין שם שביאר בזה קישור לשון התוספות שכתבו אחר כן ואם תאמר וכו' שכונתם דלפי מה שפירשנו דמצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה בכל המצות ולאו דוקא בקרבן הוא דקשה ואם תאמר וכו' שאם היה מדרבנן לא הוה קשיא מידי וכו' עיין שם:
ואף אם נפרש דברי התוספות הנ"ל כמו שנראה שמפרשם הרב ארעא דרבנן שכונתם לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן מכל מקום משאר דברי התוספות שם מוכח ודאי דנקטי שדבר זה הוא מן התורה ואחר שכבר ראה הרב ארעא דרבנן את דבריהם לא היה לו לקבוע זה כלל גדול שדבר זה הוא מדרבנן על פי דבריהם שבפרק קמא ולא זו בלבד אלא דגם שם לא החליטו שהוא מדרבנן שהרי הביאו סברת רבינו תם דלדידיה מצוה הבאה בעבירה דאורייתא הוא כיעויין שם ובדברי הריטב"א בחידושיו על דף ל"א (בד"ה אבל גזל עצים וסיכך בהם) מפורש שדבר זה הוא מן התורה שהקשה למה לי קרא למעט סוכה גזולה תיפוק לי דהויא מצוה הבאה בעבירה ותירץ דקרא היא גופא קמשמע לן דאיכא משום מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא גם בשאר מצות דלא נימא דמצוה שאינה באה לרצות לא חיישינן בה משום מצוה הבאה בעבירה וכתב עוד דקרא דלכם גבי לולב איצטריך לשאול ולא לגזול הנה מפורשת דעתו דמן התורה חיישינן למצוה הבאה בעבירה וכן מתבאר מדברי ר"י ומדברי רבינו תם שהובאו בתוספות בבא קמא דף ס"ז ד"ה אמר עולא ובפרק הניזקין דף ה"ן ד"ה מאי טעמא יאוש כדי וכן מתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א בחידושיהם לשם שא נא עיניך וראה שמתבאר יפה שדבר זה הוא מן התורה ותימה רבתי שנעלם כל זה מעיני רבין חסידא קדיש על ארעא דרבנן הנ"ל והיה נראה שכן מתבאר ממה שכתב רבינו עובדיא בריש פרק קמא דשבת במאי דתנן פשט העני את ידו דאגב ארחיה אשמועינן תנא דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבים עליה אבל יש לדחות ואין הכרח דמדאורייתא אינו יוצא המצוה בבאה בעבירה וק"ל:
וכן תמיה לי על הגאון שאגת אריה בסי' צ"ט שעמד לברר אם הא דמצוה בעבירה הוא מדאורייתא ורצה להביא ראיה דאינו אלא מדרבנן מדמסקינן בפרק כל שעה דאין מביאים נסכים מן הטבל משום דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולמה לי קרא תיפוק לי משום מצוה בעבירה אלא ודאי דמצוה בעבירה אינו אלא מדרבנן ודחה לזה דאין ענין מצוה בעבירה לכאן דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא אם כן המצוה עצמה נעשית על ידי עבירה כגון על ידי גזל או על ידי אכילת איסור אבל הא דמביא נסכים מן הטבל לאו על ידי העבירה שנעשית בו נעשית המצוה של מנחות ונסכים וכי האי גוונא כתבו התוספות בריש פרק ג' דסוכה ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתית שיעוריה תיפוק לי משום מצוה בעבירה ויש לומר דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת העבירה שנעשית בו מי נפיק ביה וכן נראה מהירושלמי גבי קורע בשבת דיצא ולא דמי למצה גזולה שאינו יוצא בה משום דתמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה ותמה על הרמב"ם בחמישי מהלכות איסורי מזבח שכתב הטעם משום מצוה הבאה בעבירה שוב הביא מה שכתבו התוספות בפרק קמא דף ט' ד"ה ההוא דמדממעטינן סוכה גזולה מחג הסוכות תעשה לך שמעינן דמצוה בעבירה אינו אלא מדרבנן ודחה ראייתם על פי מה שכתב הרמב"ן בריש פרק לולב הגזול דבגזל עכומ"ז ליכא משום מצוה הבאה בעבירה ואם כן יש לומר דלך איצטריך למעט סוכה גזולה מעכומ"ז דלית בה משום מצוה בעבירה אמנם כתב להכריח שהוא מדרבנן לפי שיטת התוספות בדף ל' בד"ה מתוך שיוצא בשאול דשמואל דמכשיר גזול ביום שני סבירא ליה דבדרבנן לא חיישינן משום מצוה הבאה בעבירה ולכן ביום שני דרבנן מכשיר ולא ביום ראשון מזה מוכח דעיקר דין זה הוא מדרבנן דאי מדאורייתא היא הא כיון דבדאורייתא קפיד קרא שלא תהיה מצוה בעבירה גם במצוה דרבנן הים להם לחז"ל לאסור דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וביאר דאף שהתוספות כתבו כן אליבא דשמואל ואנן קימא לן כר' יוחנן דגזול פסול ביום שני יש לומר דלאו משום דסבירא ליה דבמצות דאורייתא פסול מדאורייתא ובדרבנן תקון כעין דאורייתא אלא סבירא ליה דאף דהוא מדרבנן גם בדרבנן תקון וכו' וסיים שהוכחה זו היא רק לדברי התוספות הנ"ל אבל לדעת הראשונים שסוברים דשמואל לא חייש כלל למצוה הבאה בעבירה אין ראיה מכאן וכו' אלו תורף דב"ק:
מבואר יוצא מדב"ק שמחליט בדעת התוספות שהוא רק מדרבנן והוא תימה לדעתי הקצרה שהרי מדבריהם (שבד"ה משום) אשר כבר היו למראה עיניו שהרי הזכיר הוא עצמו מה שחילקו בין גזל לאשרה מתבאר יפה דסברי שהוא מדאורייתא כמו שכתבתי למעלה אף אם נפרש מה שכתבו התוספות הוא הדין כל המצות דהוי דאורייתא כמו שנראה שהבין מדבריהם הרב ארעא דרבנן שכונתם לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן מלבד מה שיש להרגיש עליו שאם כן כשכתב בשם התוספות דיש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וכו' היה לו להזכיר שכן כתבו גם בד"ה משום ועוד דעל כל פנים משאר דבריהם מתבאר יפה שסוברים שהוא מדאורייתא כאמור ופלא על גדול שכמותו די כל רז לא אניס ליה שנעלם ממנו דברי התוספות והרשב"א והריטב"א שבבבא קמא ובפרק הניזקין שהבאתי למעלה שסוברים שהוא מדאורייתא כנז"ל (אחר זמן ראיתי דברי הגאון שאגת אריה בסי' צ"ו בד"ה עוד י"ל דרך ג' וכו' ששם הביא דברי התוספות שבריש פרק לולב הגזול הנ"ל וכתב שהתוספות הללו סוברים דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא מילתא היא אבל בפרק קמא דף ט' כתבו דאינו אלא מדרבנן וסיים ולפנינו אבאר הדבר יותר בס"ד עכ"ל אולי כוונתו למה שכתב בסוף סי' צ"ט להכריח שהוא מדרבנן כנז"ל):
ומה שתמה על הרמב"ם בחמישי מהלכות איסורי מזבח דין ט' שכתב טעם דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל מפני שהוא מצוה בעבירה ובאמת לפי מה שהסבירו התוספות אין כאן ענין למצוה בעבירה וכו' גם בזה במחילת כבוד גאונו דבריו תמוהים שהרי לשון הרמב"ם הוא אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקדוש ברוך הוא שונאה עכ"ל וכנראה שהבין שהטעם שכתב מפני שהיא מצוה בעבירה הוא כולל לכל הדברים שהזכיר (טבל וכו') ואם היתה כן כונת הרמב"ם לא היה לו לחלק ערלה וכו' מהטבל וכו' (שכתב ואין צריך לומר מערלה וכו') אלא ודאי כונתו דבערלה וכלאי הכרם יש עוד טעם אחר שהוא משום מצוה הבאה בעבירה מלבד הטעם שיש בטבל וכו' שהוא משום דבעינן מן המותר לישראל כדאמרינן בגמרא ולפי זה נמצא שלא כתב הרמב"ם גבי טבל טעמא דמצוה הבאה בעבירה כמו שהבין הגאון שאגת אריה מדבריו ועוד לא זכר שר שהרמב"ם אינו מחלק כמו שחילקו התוספות בין גזל לשל אשירה ושל עיר הנדחת והוא מפרש טעמא דאשרה משום מצוה הבאה בעבירה (כמקצת נוסחאות שהזכירו התוספות) כמו שכתב בפירוש המשנה שם וכן כתב הרב המגיד בריש פרק ח' מהלכות לולב וכמדומה לי שכבר עמדו רבני האחרונים על דבריו אלו וצריך עיון:
ודאתאן עלה הנה מתבאר מכל הרשום למעלה שדעת התוספות והרשב"א והריטב"א הנז"ל היא דדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא והרב שרשי הים בח"ב בשרש מתנה על מה שכתוב בתורה דף ל"א ע"ג כתב שהתוספות בפרק קמא דם כה מספקא להו אם דין מצוה בעבירה הוא מדאורייתא (דקדק לכתוב מספקא להו וכו' לאפוקי ממה שמייחס להם הרב ארעא דרבנן דנקטי שהוא מדרבנן וסיים בשרשי הים) אבל הריטב"א בחידושיו שם ובדף ל"ד (כנראה טעות סופר הוא וצריך להיות ל"א) מיפשט פשיטא ליה דהוי דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו (הרמב"ם) בחמישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ט' עכ"ל וכנראה שגם מעיני דמר נעלמו דברי התוס' שבדף ל' ודבריהם שבבבא בתרא ושבמסכת גיטין ודברי הרשב"א והריטב"א בחידושיהם כנז"ל ועל כל פנים מתבאר להמעיין בדב"ק שדעתו מסכמת למאי דפשיטא ליה להריטב"א שהוא מדאורייתא שעל פי הנחה זו היתה חקירתו באומר על מנת שתאכלי בשר חזיר או שאוכל דמגורשת כשנתקיים התנאי הא הויא מצוה בעבירה וכן במקדש אשה בתנאי כזה היאך מקודשת הרי מצות קידושין אינם נגמרים אלא על ידי עבירה ואם דין זה הוא מדרבנן הוה ניחא דכיון דמדאורייתא ליכא קפידא במצוה הבאה בעבירה והויא מקודשת ומגורשת מן התורה אוקמוה רבנן אדין תורה משום חומרא דאשת איש אלו תורף דב"ק עיין שם שכל מה שפלפל הוא על פי מה שהביא בשם הריטב"א דפשיטא ליה שהוא מן התורה ושם בעמוד ב' (בד"ה ומיהו ק"ק) הזכיר מה שכתבו התוספות בדף ל' לחלק בין גזל לאשירה ותימה הוא שלא הרגיש שמדבריהם שם מתבאר דסברי דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא:
הן אמת שמצינו להרמב"ן בליקוטיו בחידושיו לפסחים על דף ל"ה דמעיקרא הוה משמע דפיסול מצוה בעבירה הוא מדאורייתא וקשיא ליה למאי איצטריך קרא לפסול סוכה גזולה וכן לאסור מצה של טבל ונדחק ליישב שוב כתב אבל העיקר שנראה לי שמצוה הבאה בעבירה פיסולא דרבנן הוא ואקרא דקבלה מסמיך ליה הא מדאורייתא יצא חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי ולא כדברי מקצת מפרשים דבר תורה חטאת הגזולה אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל הרי שכתב מפורש דהעיקר בעיניו הוא דמצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן מכל מקום נראה דרבני האחרונים נקטי כדעת התוספות והריטב"א הנ"ל דהוי מדאורייתא ומדברי הרב הלבוש בסימן תרמ"ט סעיף ד' ומדברי החולקים עליו בסימן הנ"ל ובסימן תרמ"ח עיין בדב"ק מתבאר דבגוונא דשייך למימר ביה מצוה הבאה בעבירה הפיסול הוא מן התורה והרב נחמד למראה בפרק קמא דכלאים דף ע"ד עמוד ג' הביא מה שכתבו רבני האחרונים בדין מורכב לפסול מן התורה משום לתא דמצוה הבאה בעבירה ותמה עליהם ממה שכתבו התוספות בפרק קמא דסוכה דף ט' דטעמא דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן ושוב כתב דסברת התוספות הנ"ל אינה מוסכמת שהרי מדברי הריטב"א בפרק לולב הגזול דף ל"א (ד"ה אבל גזל עצים) מתבאר דהוי דאורייתא וכן נראה מדברי הרב המבי"ט בקרית ספר פרק ח' מהלכות לולב שכתב דלמאן דאמר יאוש כדי קני הוה מצוה הבאה בעבירה מדרבנן דמשמע דלמאי דקימא לן יאוש כדי לא קני הוי מצוה הבאה בעבירה מדאורייתא כמו שכתב הרב ארעא דישראל במערכת המ"ם סי' י"ד וכו' ובזה יישב דברי רבני האחרונים דנקטי דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא עיין שם וגם מעיני תרוייהו רבנן קדישי ארעא דישראל ונחמד למראה נעלמו דברי התוספות והרשב"א והריטב"א בשאר דוכתי די רשימנא לעיל אלא שהרב נחמד למראה לקמיה בדף ע"ה ריש ע"ג על מה שהקשו היכי ילפינן לענין קיום מצות דאיכא משום מצוה הבאה בעבירה ממאי דכתיב גבי קרבן דאימור קרבן שאני וכו' הנה שם הביא דברי התוספות שבפרק לולב הגזול דף ל' ד"ה משום שכתבו דאף דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל המצות דהוו (כן העתיק סם וכנראה שכן היה כתוב בתוספות שלפניו אבל לפנינו כתוב דהוי כמו שכתבתי למעלה) דאורייתא וכו' ובכל זאת לא נחית לדקדק מדבריהם דסברי שהוא מדאורייתא והוא פלא וכבר כתבתי למעלה שהגאונים מאיר עיני חכמים וכפות תמרים הבינו מדבריהם שדין זה הוא דאורייתא מדאורייתא:
ועוד יש להעיר על הרב נחמד למראה דכשבא לומר שסברת התוספות שבפרק קמא דסוכה דהוא רק מדרבנן אינה מוסכמת הביא מדברי הריטב"א וכו' דסברי שהוא מן התורה ולמה הוצרך להביא ממרחק הלא התוספות עצמם באותו פרק באותו מקום הנ"ל אחר שכתבו דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן סיימו ומיהו קשה מפרק הניזקין גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דאמר עולא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת וכו' ואומר רבינו תם דטעמא דעולא משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דאורייתא היא וכו' עיין שם הרי קול ושוברו עמו שהביאו סברת רבינו תם שהוא דאורייתא ושמעינן מינה דסברתם דמעיקרא (דאינו אלא מדרבנן) אינה מוסכמת והרב ערך השלחן בסי' תנ"ד סוף אות ח' כנראה לא זכר שר שיטת רבותינו התוס' בשאר דוכתי אלא מה שכתבו בפרק קמא דסוכה הנ"ל שהוא מדרבנן ולכן ייחס להתוספות בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב ד"ה אכלן דסברי שהוא מדרבנן מכל מקום כתב דאנן קימא לן דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא הוא עיין שם גם הגאון חתם סופר בחידושיו לריש פרק לולב הגזול מפרש הסוגיא על פי הנחה זו דדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא ויהיב טעמא למה שהוצרך ר' יוחנן משום רשב"י להביא מקרא דמלאכי ולא סגי ליה בקרא דקרבנו ולא הגזול (דהיינו נמי משום מצוה הבאה בעבירה) וכתב טעם למה שנדחקו התוספות בפרק קמא דף ט' ע"א לומר שהוא מדרבנן ושבשאר דוכתי נקטי שהוא מדאורייתא עיין שם:
וראיתי בספר היקר ילקוט הגרשוני לידידי הגאון אבד"ק מ' לודאש יצ"ו בח"ב דף ל"ב ע"ד (ד"ה מצהב"ע) שהביא מחלוקת רבינו תם ור"י בדין גזל אם כשעושה המצוה אחר שנגמר הקנין יש בו משום מצוה בעבירה או לא שדעת רבינו תם היא שגם בזה הוי מצוה בעבירה והתוספות הוכיחו מדאמרינן גבי מאי דאמר רב הונא לאוונכרי לא תיגזזו אתון וכו' וליקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנה ליה מצי נפקי ביה ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה והביא על זה (בדף ל"ג ד"ה והנה) שהאחרונים מתרצים קושיא זו על פי שיטת התוספות בסוכה דף ט' דדין מצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן ובההיא דאוונכרי ליכא אלא ספק גזל וכמו שכתב רש"י שמא אותו קרקע מישראל הוי וכיון דכל דין מצוה בעבירה אינו אלא מדרבנן והכא שהוא ספק הוי ספיקא דרבנן ולקולא כדאמרינן בברכות דף כ"ה ע"א כי גזור רבנן בודאן בספקן לא גזור ובדרך זו יישב הגאון יצ"ו קושית הגאון שער המלך על מה שכתבו התוספות בפרק הניזקין דף ה"ן ובמרובה דף ס"ז ד"ה מאי טעמא שהוכיחו מההיא דאוונכרי כמו שכתבו בסוכה הנ"ל וסיימו ודוחק לומר דסבר כר' יצחק בר נחמני דלא חייש למצוה בעבירה והקשה השער המלך הלא התוספות בסוכה שם כתבו (בד"ה מתוך שיוצא) דדוקא במצוה דרבנן הוא דלא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה אבל ביום טוב ראשון דאורייתא חייש למצוה בעבירה אם כן איך כתבו ודוחק לומר וכו' הא אי נימא דסבר כריב"ן על כרחין הא דרב הונא דאמר לאוונכרי משום יום טוב ראשון הוא דקאמר דאילו ליום שני אפילו גזול כשר לריב"ן ואי הכי הא ביום טוב ראשון גם ריב"ן חייש למצוה הבאה בעבירה והרב יצ"ו כתב ליישב על פי הנז"ל וכונתם שדוחק לומר דסבר כריב"ן דלא חייש למצוה בעבירה משום דסובר שהוא מדרבנן ואם כן גבי אוונכרי דליכא רק ספק גזל לא שייך מצוה הבאה בעבירה אלו תורף דב"ק והוא ישוב נחמד וחריף אך תמיה לי עליו ועל רבני האחרונים שהזכיר בדב"ק איך העלימו עיניהם ממה שסיימו התוספות בפרק קמא דסוכה שם (אחר שכתבו דיש לומר דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא) וז"ל ומיהו קשה גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דאמר עולא בין נודעה וכו' ואומר רבינו תם דטעמא דעולא משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דאורייתא היא עכ"ל הרי שהתוספות כתבו בשם רבינו תם דאית ליה דמצוה בעבירה הוא מדאורייתא ואיך נוכל ליישב קושית התוספות על רבינו תם והיה בהניח דמצוה הבאה בעבירה היא רק מדרבנן ומשמעות דברי התוספות הוא דלרבינו תם פסיקא ליה דמאן דחייש משום מצוה בעבירה מדאורייתא הוא דחייש וליכא מאן דפליג בהכי לומר דמאי דחיישינן הוא רק מדרבנן:
ומסיגנון לשון הרב ארעא דישראל במערכה זו סי' י"ד (שהזכיר הרב נחמד למראה) נראה קצת דנקיט עיקר שהוא מדרבנן שכתב בזה הלשון מצוה הבאה וכו' נראה מדברי הרב קרית ספר דהוי מדאורייתא וכו' וכן מתבאר מדברי הריטב"א בפרק לולב הגזול דף ל"א וכו' אבל התוספות בפרק קמא דסוכה ד' ט' ד"ה ההוא כתבו דהוי מדרבנן עכ"ל ואף שכבר הביאו שם סברת רבינו תם שהיא בהיפך כונתו על סתם התוספות ונראה דכתב בסיגנון זה לפי שלא ראה דברי התוספות והרשב"א והריטב"א בחידושיהם שרשמתי למעלה דמוכח והרי הוא כמבואר דנקטי שהוא מדאורייתא וגם לא ראה דברי רבני האחרונים הנז"ל דנקטי נמי הכי אבל לדידן דחזינן מילתייהו דרבנן קדישי הנז"ל נראה דאית לן למינקט דדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא אלא דלפי מה שביאר הגאון נודע ביהודה בספרו צל"ח (על סדר מועד שנדפס מקרוב) בחידושיו לריש פרק לולב הגזול שאין דבריהם סותרים אלו את אלו ותורף דבריו הוא אשר עמד לבאר מה שכתבו התוספות שם בד"ה מתוך שיוצא וכו' דשמואל דלא חייש משום מצוה בעבירה היינו במצוה דרבנן כיום טוב שני שהוא מדרבנן אבל במצוה דאורייתא חייש דלכאורה צריך טעם אמאי לא נימא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכיון דבדאורייתא חייש הוה לה למיחש גם בדרבנן משום כל דתקון וכו' (אשר עמד גם כן הגאון שאגת אריה בסי' צ"ט ומכח זה הכריח דעיקר דין זה הוא מדרבנן) ושצריך ביאור באיזו סברא פליגי ר' יוחנן דפוס ביום שני ושמואל דמכשיר ביום שני לכן כתב דשמואל ור' יוחנן פליגי בעיקרא דהאי מילתא (מצוה בעבירה) אם הוא מדאורייתא דר' יוחנן סובר שהוא מדאורייתא ולכן גם במידי דרבנן חייש משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבירא ליה דאינו אלא מדרבנן ומשים הכי סבירא ליה דבמצוה דרבנן לא חיישינן למצוה בעבירה ועל פי המצאה זו יישב מה שנראה סתירה בדברי התוספות דבפרק קמא כתבו דמצוה הבאה [בעבירה[ הוא מדרבנן משום דסברי דסוגיא ההיא אתיא אליבא דשמואל ובפרק לולב הגזול דקיימא בדרבי יוחנן נקטי שהוא מדאורייתא וכו' אלו תורף דב"ק (אמר המחבר אנכי הדל במכתב לחזקיאו שנדפס בשנת תרכ"ו כתבתי כן בדף פ"ו ע"ב שהתוספות בפרק קמא רק לשמואל הוא שכתבו שהוא מדרבנן וסיימתי שם שהוא דוחק ושוב (בשנת תרט"ל) נדפס ספר היקר צל"ח לסדר מועד הנ"ל ועינינו רואות דלא דחיקא ליה למימר הכי והסביר הדברים באר היטיב עיין שם נחזור לדברי הצל"ח הנ"ל) וביאר שם דרבא סובר כשמואל דעיקר דין מצוה הבאה בעבירה הוא רק מדרבנן ולא ביאר דעת הפוסקים אי נקטי כר' יוחנן או כשמואל ורבא ובא"ח סי' תרמ"ט נחלקו הפוסקים לענין גזול אם פסול בשאר הימים ומרן פסק דכשר בשאר הימים והרמ"א פסק דגם בשאר הימים פסול גזול ולפי המצאת הגאון הלזו נמצינו למדין דמצוה הבאה בעבירה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן פלוגתא דרבוותא היא וצריך להתיישב במה שכתב הגאבד"ק קאפוליא יצ"ו בספר בית אב סי' ט"ז סעיף כ"א שדעת הרמב"ם היא דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא (וציין למה שכתב בסימן י"ב ולא איסתייעא לי להתיישב בדבריו כי בא לו בארוכה) והרי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב פסק דכשר גזול בשאר הימים וזה כנגד היסוד של הגאון צל"ח הנ"ל שהרי הרמב"ם אף דסבירא לי' דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא (לפי דברי הרב בית אב) אית ליה דגזול בשאר הימים כשר ובשו"ת ריב"א (רבינו יואל אונגאר) בריש סימן מ"א נראה קצת דנקיט דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא וכדנקטי כמה מרבנן בתראי בכמה דינים הלא בספרתם:
ובדעת הרמב"ם אי סבירא ליה דמצוה הבאה בעבירה פיסול דאורייתא הוא או אינו אלא מדרבנן ראיתי שנחלקו בזה אדירי התורה הגאונים מוהר"ר מרדכי בנעט והמפרשי הים והובאו דב"ק בתשובות שבסוף ספר הים התלמוד שהגאון מוהרמ"ב בתשובתו שם בדף ס"א ע"ד (בד"ה ונראה לי) מייחס להרמב"ם דסבירא ליה דמצוה הבאה בעבירה הוא מדרבנן והגאונים מפרשי הים שם בדף ס"ד ע"א (ד"ה והנה) התפלאו עליו שהרי מבואר בהרמב"ם בחמישי מהלכות איסורי מזבח שסובר שהוא מדאורייתא מדכתב שאין מביאים נסכים וכו' ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה בעבירה שהקדוש ברוך הוא שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו מבואר דהוא פיסול דאורייתא מדכלל אותו עם כל פסולי המוקדשין ומבואר בפרק ח"י מהלכות פסולי המוקדשין שכל שנאמר בו פסול וכו' האוכל ממנו לוקה וזו ראיה ברורה שאין עליה תשובה שוב ראינו שכן הוכיח בשאגת אריה סי' צ"ה שדעת הרמב"ם שהוא מדאורייתא שוב מצאו ברמב"ם פרק ששי מהלכות מצה שפסק שאינו יוצא במצה של טבל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואילו היה דין מצוה הבאה בעבירה מדרבנן היה יוצא ידי המצוה מדאורייתא ושוב האריכו לסלק מעל הרמב"ם הקושיות שיש להקשות לפי שיטתו והן ההוכחות של רבותינו התוספות בפרק קמא דסוכה ד' ט' דמצוה הבאה בעבירה הוא מדרבנן שיקשה מהם לשיטת הרמב"ם דדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא וסיימו דבריהם ומעתה מיושבים דברי רבינו (הרמב"ם) שפסק דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא ולא קשה עליו קושית התוספות וכו' הדרן לדידן שהוכחנו מדברי רבינו דסבירא ליה מצוה הבאה בעבירה דאורייתא וכן כתב הרב שאגת אריה וכו' אלו תורף דב"ק ונראה ממרוצת דבריהם דנקטי בדעת התוספות שהוא מדרבנן אמנם מתוך מה שרשמתי למעלה מתבאר שדעת התוספות בכמה מקומות היא שהוא מן התורה ובמאי דנקטי בדעת הרמב"ם שהוא מן התורה יש להם חברים רבים מרבני האחרונים שמייחסים כן להרמב"ם כמו שרשמתי למעלה ומה שכתבו שמצאו בהרמב"ם בששי מהלכות חמץ שאין יוצאין בטבל משום דהוי מצוה בעבירה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שלא כתב מפורש הטעם משום מצוה בעבירה ויש לצדד בכונתו כמו שכתבתי לקמן בס"ק יו"ד אלא שמרן מוהריט"א בספר הלכות יום טוב בפרק שמיני דבכורות אות ס"ד (ד"ה ואולם לפי חומר הענין) הבין מדברי הרמב"ם הללו שהוא משום מצוה הבאה בעבירה וכתבתי שם דאף דלגבי טבל שכתב הרמב"ם שאין יוצאין בו נוכל לצדד טעם אחר אבל גזולה נמי נקיט התם ואינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה:
אלא דמכל מקום מה שכתבו להכריח מזה שהרמב"ם סובר שדין מצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה שאם היה דין זה מדרבנן היה יוצא מדאורייתא איני מבין דב"ק דהנה לקמן בס"ק י"ב הבאתי מכמה פוסקים דמה שפסול משום מצוה הבאה בעבירה הוא אף בדיעבד אלא שיש מחלוקת אם הפיסול הוא מדאורייתא או מדרבנן והרמב"ם כתב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שאסורה לו וכו' וסיים וכל שאין מברכים עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובתו ובסוף פרק א' דהלכות ברכות מבואר בדבריו שגם על איסור דרבנן אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף ואם כן אף אם נאמר דהרמב"ם בהלכות חמץ הנ"ל על דיעבד קאמר דלא יצא אין הכרח מזה שכונתו שלא יצא מן התורה דיש לומר שכונתו דמדרבנן מיהא לא יצא וצריך לחזור ולאכול ואין הכי נמי דעיקר איסור מצוה בעבירה הוא מדרבנן והם אמרו שלא יצא אף בדיעבד ועוד אף אם נאמר שכוונת הרמב"ם שאינו יוצא בדיעבד אף מן התורה אין הכרח שטעמו משום דמצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה דיש לומר דסבירא ליה כמו שכתבו התוספות בריש סוכה דף ג' ע"א ד"ה דאמר לך דכל שלא עשה כפי מה שאמרו חכמים אף מדאורייתא לא יצא ולעיל במערכה זו כלל ט"ן הבאתי כיוצא לזה מתלמידי רבינו יונה בפרק קמא דברכות ומדברי רבינו המאירי עיין שם ואם כן לא נפלאת לומר שכן דעת הרמב"ם ואין הכרע דסבירא ליה דמשום דמצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה הוא דלא יצא כמובן:
וראיתי בספר היקר ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו שהמציא דבר חדש דדין מצוה הבאה בעבירה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן תלי בפלוגתא דחומר הספקות אם מן התורה או רק מדרבנן דלהרשב"א דחומר הספקות מן התורה מוכרחים לומר דמצוה הבאה בעבירה מדרבנן ולהרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן מצוה הבאה בעבירה היא מדאורייתא] (מדרבנן) ומה שהביאו לומר כן הוא דהנה התוספות בפרק קמא דסוכה דף ט' הקשו למה לי קרא לך גבי סוכה למעוטי גזולה תיפוק לי דהוי מצוה בעבירה ותירצו דמצוה בעבירה הוא דרבנן ואיצטריך קרא לפסול מן התורה ואמר מר דלא ניחא להו למימר דאיצטריך קרא לפסול ספק גזולה משום דסברי דחומר הספקות מן התורה ובלאו קרא ידעינן שפסול אלא על כרחין דמצוה הבאה בעבירה דרבנן ואם כן להרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן שפיר מצינן למימר דמצוה הבאה בעבירה מן התורה ואיצטריך לך לפסול ספק גזולה אלו תורף דב"ק והוליד ציצים ופרחים בדברים נכוחים עיין שם ודבריו נחמדים ומכוונים למה שכתבתי שדעת הרמב"ם שמצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה אבל אית להו פירכא מדעת הרשב"א לפי מה שכתבתי למעלה (בד"ה ודאתאן עלה) שדעת הרשב"א היא שדין מצוה הבאה בעבירה הוא מן התורה והוא כנגד היסוד של הרב יצ"ו ועוד יש לפקפק שדעת כמה פוסקים היא דלא נחלקו הרמב"ם והרשב"א אלא במידי דלא איתחזק איסורא אבל היכא דאיתחזק איסורא הכל מודים דחומר הספקות מן התורה עיין לקמן במערכת הסמ"ך כלל ט' וכתבו כמה רבנים דאיתחזק בחיוב מצוה דינו כאיתחזק איסורא ועוד יש לפקפק שדעת שלמים וכן רבים מרן מוהריט"א והגאונים חות דעת וחתם סופר וכתב סופר דלא נחלקו הרמב"ם והרשב"א אלא באיסורין ולא במצות עשה דבמצות עשה לכולי עלמא ספיקא מדאורייתא ויש מי שסובר בהיפך דוקא באיסורין הוא דאיכא מאן דסבר שהוא מן התורה אבל במצות עשה כולי עלמא מודו דחומר הספקות מדרבנן כמו שהבאתי לקמן במערכת הסמ"ך כלל מ"א ומעתה בין למר ובין למר הני מילי דמר הרב הנ"ל יצ"ו אית להו פירכא כמובן ועוד יש לפקפק במה שמייחס בדעת התוספות דחומר הספקות מן התורה שאין כן דעת מרן מוהרימ"ט ונמשך אחריו הגאון מלא הרועים במערכת ספקא דאורייתא אות יו"ד דנקטי שדעת התוספות שחומר הספקות הוא רק מדרבנן עיין לקמן במערכת הסמ"ך כלל יו"ד ומלבד כל זה האמת אגיד דאף שדברים אלו משמחי לב וניחא לקודשא בריך הוא בפלפולייהו דרבנן קדישי ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ובחר בהם ובמשנתם מכל מקום אין לסמוך על המצאות חריפות כאלו ושערי דחיות וסתירות לא ננעלו ועיניך הרואות שהמצאה זאת היא מחמת קושיא למה לי לך גבי סוכה וכבר יישב הריטב"א קושיא זו בטוב טעם ובשתים עלתה לו א) דסוגיא דהתם אליבא דשמואל קיימא ושמואל לית ליה מצוה בעבירה ב) אף לכולי עלמא ומשום דבלולב אסרה תורה גזול ושאול אלמא שוו אהדדי וגבי סוכה חזינן דשרא רחמנא שאולה והוה סלקא דעתין דגם גזולה כשרה ולא חיישינן למצוה בעבירה כיון דלאו לרצות היא באה קמשמע לן קרא הרי לנו ישובים מרווחים ואין לנו הכרח להמציא מדעתינו מה שלא שיערו אבותינו:
ובחפשי בספרי רבני האחרונים מצאתי את שאהבה נפשי ספר היקר משכנות הרועים לידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו בסי' א' דף ד' ע"ד שכתב שמחקירת מרן מוהריט"א בשמיני מהלכות בכורות אות ס"ד איך יוצא ידי חובת פריה ורביה בהוליד ממזר מוכח שסובר דמדאורייתא הוא דין מצוה הבאה בעבירה והביא תורף דברי הגאונים במפרשי הים שדחו סברת הגאון מוהרמ"ב שכתב לדעת הרמב"ם דמצוה הבאה בעבירה הוא מדרבנן מכח דברי הרמב"ם שבהלכות חמץ הנ"ל שכתב שאין יוצאין בטבל וכו' וציין לעיין בספרם מגן גבורים סי' י"א סקי"ז (אינו מצוי אצלי) ותמה איך עלה על דעתם לומר כזאת דהא אף אם נאמר דמצוה הבאה בעבירה היא מדאורייתא על כל פנים זה לא שייך אלא בעבירה דאורייתא ואם כן איך יפרנסו דברי הרמב"ם דכייל ותני זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצאין בו וכל שאין מברכים עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ובסוף פרק א' מהלכות ברכות פסק דאף בטבל דרבנן אין מברכין עליו ואם כן אין יוצאין ידי מצה גם בטבל דרבנן ומה יענו בזה דכאן אי אפשר לומר משום דמצוה בעבירה היא ודין מצוה בעבירה הוא מדאורייתא כיון דמן התורה אין כאן עבירה כלל ואפשר שכונתם דכיון דמצוה בעבירה הוא מדאורייתא העמידו דבריהם גם בדרבנן וכעין דאורייתא תקון אלו תורף דב"ק והביא מה שכתב בפרי מגדים במשבצות סי' תד"ן דהרמב"ם הנ"ל מיירי ביש לו מצה אחרת וביאר כונתו דכשיש לו מצה אחרת הפקיעו חכמים המצוה שקיים מדאורייתא והאריך קצת בדבר שראוי מן התורה ואינו ראוי מדרבנן אי חשיב אינו ראוי מדאורייתא משום לא תסור עיין שם פלפול נחמד כדרכו בקדש ועל דברי הפרי מגדים הנ"ל הביא הרב הנ"ל יצ"ו בספרו הבהיר שו"ת הד"ר בסי' כ"ט אות ד' בשם הרב החריף מוהר"ר צבי דוד שטערין יצ"ו שתמה בזה שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה פרק שני דנדרים משנה ב' כתב ויהיה עניינו בה כמו מי שלא מצא בליל פסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כגון שהיא טבל או של הקדש שאסור עליו אכילתה לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל הרי דגם באין לו מצה אחרת סובר הרמב"ם דאינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה עיין שם:
ודע דמה שכתבתי למעלה שדעת הריטב"א דמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא והבאתי שכתבו כן כמה רבנים כנז"ל הנה אחר זמן רב ראיתי שלא כן היא דעת הגאון חתן סופר בדף ק' ע"ב אות ט"ו וט"ז שכתב וז"ל והנה מכל מקומות הנ"ל משמע דמצוה הבאה בעבירה דאורייתא דמקראי דרשי לה אלא מדמצינו עוד שני מקראות למעט גזל בסוכה לך למעוטי גזולה ובציצית ועשו להם משלהם מזה הוכיחו התוספות בסוכה דף ט' ע"א דמצוה בעבירה אינו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו או דעל כל פנים בשאר מצות דרבנן רק בקרבן הוא דאורייתא ובריטב"א כתב דקרבן ולולב שבאים לרצות דאורייתא ובשאר מצות דרבנן לזה איצטריך קראי גבי סוכה וציצית אבל התוספות סוכה ל' נראה דסברי דבכל מצות מצוה בעבירה דאורייתא שהקשו ממצה של טבל ומוהרש"א הקשה סתירה בדבריהם מדף ט' לכאן וכן כתבו התוספות בבבא קמא וגיטין דטעם דלך גבי סוכה למעט גזולה הוי הטעם משום מצוה הבאה בעבירה וכו' ע"כ לענייננו מבואר דסובר דשלש מחלוקות בדבר ודעות התוספות בפרק לולב הגזול עם הריטב"א חלוקות הן ולפי שלדעתי הקצרה לא זו היא דעת הריטב"א אעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו והמעיין יבחר וז"ל (בסוכה דף ט') הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה תמיה מילתא למה לי קרא תיפוק ליה דהוי מצוה בעבירה כדאמרינן בקרבן ולולב תירצו בתוספות דלית לי' מצוה וכו' אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצות וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הות ויש לומר דאנן השתא לשמואל קיימינן דלית ליה מצוה הבאה בעבירה משום הכי איצטריך ליה קרא למעוטי גזולה אי נמי דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריכא ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא (שאולה) מדכתיב כל האזרח בישראל וכו' מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת כדאיתא לקמן הוה סלקא דעתין דהוא הדין דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצות קמשמע לך למעוטי גזולה דאפילו בדבר שאינו בא לרצות איכא משום מצוה הבאה בעבירה ע"כ לענייננו הנך רואה שמה שכתב בחתן סופר לדעת הריטב"א במחילת כבוד גאונו לא כן הדבר אלא סברא זו הביאה הריטב"א בשם התוספות ודחאה ודעתו היא דבכל המצות היא מדאורייתא ורק בסוכה משום דהוה סלקא דעתין להכשיר גזולה מדשאולה כשרה משום הכי איצטריך קרא:
ד) אף דקימא לן דאין אדם יוצא ידי חובתו במצוה הבאה בעבירה היינו כשהוא בענין שאין לומר בו אתי עשה ודחי לא תעשה אבל אם הוא בענין ששייך לומר אתי עשה ודחי לא תעשה לא קפדינן בכי האי גוונא משום מצוה הבאה בעבירה כגון מי שאין לו אלא מצה של איסור יקיים המצוה בה ולא חיישינן לבאה בעבירה וחידש מרן מוהריט"א בספר שמחת יום טוב סי' מ"ב דף קס"ח ע"ד הביא דבריו הרב עיקרי הד"ט בא"ח סי' י"ט אות ו' דאף אם מה שאין לו מצה של היתר היה מחמת פשיעתו אמרינן דאתי עשה וכו' וכן מתבאר יפה מדבריו שכתב דמי שאין לו רק מצה של טבל והקדש וכדומה צדד בתחלה לומר דכיון דאילו היה משתדל ומשגיח שלא לבטל המצוה והיה מבקש מקודם מצה של היתר היה יכול לקיים המצוה בלי עבירה כיון שפשע ולא בקש אף שעתה אין לו רק זו (של איסור) אין לאכלו דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת דמה שאינו יכול לקיים המצוה לא מחמת פשיעתו הוא ושוב נטה לדרך אחרת דאף שמעשיו גרמו לו מכל מקום כיון שעכשיו אין לו של היתר לא אסרינן ליה משום מצוה הבאה בעבירה אלא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וקרא דלא תאכל עליו חמץ דילפינן מניה דאין יוצאין בטבל וכו' (בפרק כל שעה דף ל"ה) מיירי כשיש לו מצה של היתר אבל אם אין לו של היתר אף שמעשיו גרמו לו אמרינן אתי עשה של אכילת מצה ודחי לא תעשה של טבל וכיוצא אלו תורף דב"ק המובאים שם ופקפק הרב עיקרי הד"ט על דבריו דיש לומר דכשמעשיו גרמו לו אין יוצאין אפילו דיעבד וכשאין מעשיו גרמו לו יוצאין בדיעבד דוקא ולא לכתחילה וסגי למיסק חד דרגא ולא תרי דרגי וכמו כן ניסק חד דרגא בין יש לו של היתר דאז אף בדיעבד לא יצא לאם אין לו של היתר ולא דמי להיתר כלי חרס שאין להם תקנתא בהגעלה דמותרין לכתחלה וכו' אלו תורף דב"ק ובמחילת כבוד גאונו כנראה שנעלם ממנו שהגאון שאגת אריה בסי' צ"ו האריך בעניינים אלו וקשה עתיקא כל הצדדים אשר צידד בזה ורק אכתוב מאי דאסיק לדינא בסוף הסימן (בד"ה הלכך נ"ל) וז"ל הילכך נראה ברור דעשה דמצה דוחה לא תעשה גרידא דחדש ושאר איסורים כיוצא בו כגון של כלאי הכרם אי נמי טבל הטבול למעשר שני או מעשר עני בלבד להסוברים דאין בהן אלא לאו ולא עונש מיתה והם אין לו מצה של היתר מותר' לכתחלה לאכול כזית מאחד מהאיסורין הללו שוב ראיתי להרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה וכו' הרי שדחה משנתינו מהלכה וכו' אבל לדידן דקימא לן איסור חל על איסור בכולל אין לנו מהאי היקישא שאינו יוצא ידי חובתו במצה של איסור ואי משום מצוה הבאה בעבירה הא כיון דעשה דוחה לא תעשה לא מיבעיא דאין כאן עבירה אלא אף מצוה יש כאן וכמו שכתבתי וזכיתי להסכים לדעתו וכו' וכו' ומכל מקום בעיקר הדין הרמב"ן מסכים לדברינו דעשה דמצה ראוי לדחות לא תעשה לפיכך אם אין לו מצה דהיתר אלא של איסור בלבד כגון של חדש וכיוצא מלאוי גרידי שאין בהן עונש מיתה וגם אין עמהן עשה אוכל ממנו כזית מצה של מצוה בליל פסח עכ"ל ובסימן צ"ז עמד לבאר באיסור לא תעשה שיש גם כן עשה או שהלא תעשה הוא בעונש מיתה דבהני לא מצי נפיק לכתחלה משום דאין כח בעשה דמצה לדחותם אם עבר ואכל מהן כזית אם יצא ידי חובתו או לא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה יעויין שם דב"ק באריכות כדרכו בקודש ומתבאר מכל זה דכשאין לו של היתר והוא בענין ששייך לומר אתי עשה ודחי לא תעשה מותר לאכול לכתחילה דלא כמו שנראה מדברי הרב עיקרי הד"ט דרק בדיעבד הוא דיוצא כשאין לו של היתר:
והרב פתח הדביר בח"ג סי' שד"מ דף פא"ר ע"ב (בד"ה ותו קשה) הביא מה שכתב הגאון חקרי לב ביו"ד ח"א דף צד"ק ע"א דכי קימא לן דלא עבדינן מצוה הבאה בעבירה אינו אלא היכא דאפשר לקיים המצוה בלא עבירה כגון לולב הגזול דאפשר לקיים המצוה כשיקנה במחיר כסף אבל באי אפשר לקיים המצוה בלא עבירה אדרבא מצוה לעבור על האיסור ולקיים המצוה כדקיימא לן אתי עשה ודחי לא תעשה ככלאים בציצית ואשת אח במקום מצוה עכ"ל הרי דאמר דרך כלל דכל שאי אפשר לקיים המצוה בלא העבירה שרינן ליה לכתחלה לעבור על האיסור כדי לקיים המצוה ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה והנה אמת דהגאון שאגת אריה בסי' צ"ו (בד"ה עוד עלה בדעתי לומר דרך רביעי) רצה לומר דלא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כשאין שום מציאות לקיים המצוה בהיתר כגון מצות תכלת (דהיינו צמר) בבגד פשתן שאי אפשר לקיים המצוה בבגד זה בלתי העבירה אי נמי מילה בצרעת שאי אפשר לקיים מצות עשה דמילה זו בשום ענין בלתי דחיית לא תעשה אבל היכא דאפשר לעשה זו להתקיים בשום ענין בלתי דחיית לא תעשה אלא שלא נזדמן לזה דהיתר אלא של איסור לחוד כל כי האי גוונא כיון דלא דמי למילה בצרעת ולכלאים בציצית לא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל אחר שהאריך לצדד בזה כתב מכל מקום אומר אני דאי אפשר לומר כן דהא בפרק ר' אליעזר דמילה דף קל"ג תניא בשר אף על פי שיש בהרת יקוץ וכו' (הביא כל הסוגיא עד שינויא דמשני דליכא אחר וסיים) הרי אף על גב דבדאיכא אחר אפשר לקיים מצוה זו בלי דחיית לא תעשה על ידי אחר אפילו הכי היכא דליכא אחר אמרינן יבא עשה וידחה לא תעשה הכי נמי אף על גב דאם נזדמן לו היתר היה אפשר לקיים מצוה זו בלא דחיית לא תעשה אפילו הכי באי אפשר לו לקיים אלא על ידי דחיית לא תעשה עשה דחי לה וכו' ורצה להביא נמי ראיה לזה מסוגיא דסוף חולין ודחאה ומכל מקום לא חזר מהוכחתו מסוגיא דפרק ר' אליעזר הנ"ל עיין שם דב"ק:
וראיתי להרב כסא אליהו בסי' תרמ"ט שכתב ששאלו הרב מר אביו דלפי מאי דאמרינן בש"ס דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה אם כן היכי אמרינן בעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הא הוי מצוה בעבירה והשיבו דלא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דאי אפשר לקיים העשה כי אם בדחיית הלא תעשה ובזה לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה משים דלא סגי בלאו הכי והא דאמר ר' יוחנן בלולב הגזול דהוי מצוה בעבירה היינו טעמא משים שיכול לקיים המצוה דולקחתם לכם בהיתר ולא באיסור דלמה לו לגזול הרי יכול לקיים המצוה במקנת כספו וכן בכל כיוצא לזה היכא דאפשר לקיים המצוה בלא דחיית הלאו לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה עכ"ל ונראה שכינתו בחילוק זה לומר דכשאפשר לו עתה לקיים המצוה בלא איסור (כמשמעות לשונו דלמה לו לגזול וכו') הוא דלא אמרינן אתי עשה וכו' כדאמרינן בעלמא כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה אבל אם אי אפשר לו עתה לקיים המצוה בלא איסור שאין לו לולב אחר אמרינן אתי עשה וכו' וליכא משום מצוה בעבירה וכמו שמחלק הגאון שאגת אריה ועיין להגאון תפארת יוסף בשי"ת א"ח סי' י"ד (בד"ה אולם) שהקשה מדוע אמרינן במצוה הבאה בעבירה שלא קיים המצוה נימא אתי עשה ודחי לא תעשה ועיין שם מה שפלפל בזה ולפי דברי הגאונים הנ"ל אין הכי נמי דבאופן דשייך לומר אתי עשה ודחי לא תעשה אמרינן הכי ולא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין שם בהגהת כליל תפארת להרה"ג מר בריה שכתב שבשאגת אריה סי' צ"ו העלה דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היכא דיש לומר אתי עשה ודחי לא תעשה ובזה יישב קושית התוספות למה לי קרא בסוכה לך למעוטי גזולה תיפוק לי משום מצוה בעבירה דשפיר איצטריך קרא דלא נימא אתי עשה ודחי לא תעשה ולא הוי בכי האי גוונא מצוה הבאה בעבירה קמשמע לן אלו תורף דב"ק (דברי התוספות בקושיא זו עיון בדף ט' ד"ה ההוא מיבעי) ועיין בספר מאה שערים להגאון מזאראוונא יצ"ו בשער ל"ה פילפול נחמד וחריף בחקירה זאת שכתבה בשם האחרונים דאמאי הוי מצוה הבאה בעבירה ולא נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק שני דנדרים משנה ב' כתב מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שאסורה לו באכילה כגון מטבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה וכו' עיין שם:
ובשו"ת דבר משה להגאון מוהר"ם תאומים סי' י"ט עמד על מה שהקשו התוספות בריש פרק לולב הגזול דף ל' ע"א ד"ה משום דלמה לי קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק לי דהוי מצוה בעבירה דלכאורה אין התחלה לקושיתם דאי לאו קרא הוה אמינא דאתי עשה ודחי איסור טבל וליכא איסורא כלל אדרבה מצוה יש כאן דכך היא המדה בתורה דאתי עשה ודחי לא תעשה אהכי אשמועינן קרא דאין יוצאין בו וכמו שהקשה השאגת אריה וכו' ורצה לומר דלא שייך באכילת מצה מטבל אתי עשה וכו' משום דלאם הוי בעידנא שהרי בכל שהוא אסור מן התורה ומצוה אינו מקיים אלא באכילת כזית ודחה זה דהא טעמא דחצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי לכזית והכא אי נימא חזי לאיצטרופי הרי אם כן מקיים גם המצוה וכו' והאריך לפלפל עיין שם דב"ק ועיין במה שכתבתי בשדי חמד מערכת החי"ת כלל י"ב אי אמרינן בקיום המצות חצי שיעור מן התורה ולהסוברים דאינו מקיים שום מצוה בפחות מכזית חוזר ונראה תירוצו כמובן שוב אחר זמן מצאתי שבשו"ת אורי וישעי לידידי הגאון אבד"ק יאסי יצ"ו בסי' מ"ב כתב ליישב קושית התוספות (למה לי קרא בטבל) בכמה פנים ואחד מהם הוא דהא לענין דחיית הלאו בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה וידוע דקושית התוספות היא רק לר' שמעון בפרק כל שעה דף ל"ח דסבירא ליה אין איסור חל על איסור ואיהו סבירא ליה במכות דף י"ז כל שהוא למכות ואם כן בטבל זה כשאכל כל שהוא חייב משום טבל ולחובת מצה בעינן כזית ואם כן לא הוי בעידנא ולא דחי ומשום הכי קשיא להו להתוספות ונראה שכדי לשלול דחיית הגאון דבר משה הוצרך להציע דר' שמעון אית ליה כל שהוא למכות ולאו משום דחזי לאיצטרופי הוא (שאם כן גם בקיום המצוה היינו אומרים דקיים מצוה משום דחזי לאיצטרופי) אלא דאכתי יש לפקפק דהא בטעמו של ר' שמעון במאי דסבירא ליה לחלק בין מלקות לקרבן כתבו המפרשים בשם הריטב"א בחידושיו למכות דף י"ז דרבינו מאיר נתן טעם דלמלקות כיון שאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות ולפי זה נראה דלענין קיום המצוה שאוכל בכוונה ולא בשוגג יש לומר דלר' שמעון אפילו בכל שהוא מקיים מצוה כיון דאחשביה וכן למה שכתבו איזה מפרשים בטעמיה דר' שמעון דסבירא ליה דסתם אכילה בכל שהוא אלא דלענין עונש כרת וקרבן אתאי הלכתא ואוקמה אכזית יש לומר גם כן דלענין קיום המצוה מקיים בכל שהוא ואם כן נדחה תירוץ הרב יצ"ו כן נראה לפום ריהטא אמנם באמת דבריו נכונים שהרי מרן מוהריט"א בספרא דר' אבה"ו קהלת יעקב במערכת החי"ת סי' קל"ז בדף מ"ח ע"ג (בדפוס חדש קודם הד"ה והנה ראיתי) הוכיח דאף לרבי שמעון בקיום מצות עשה אינו יוצא כי אם בכזית עיין שם ועיין במה שפלפל הגאון תפארת ישראל בפירוש המשנה דפרק כל שעה משנה ו' (ואלו ירקות וכו' בס"ק מ"ט) ועיינתי עתה בשו"ת דבר משה הנ"ל וראיתי שגם הוא חזר והעמיד דבריו על פי סברת ר' שמעון דכל שהוא למכות כמו שכתב בשו"ת אורי וישעי עיין שם דב"ק: