אור ברסלב
שדי חמד כללים מערכת מ מערכת המ"ם › כלל סט

שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת המ"ם · כלל סט

כלל סח

מצות אין צריכות כונה (למאן דסבר הכי) חידש הר"ן בפרק בתרא דראש השנה אמתניתין דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע וכו' דמוכח בגמרא דאף למאן דאמר תוקע לשיר יצא המתעסק לא יצא דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למאן דאמר אין צריכות כונה אבל מתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך התינוקות אותה כונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא למאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דף ג' דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ"ל (והובא בקיצור בחתן סופר דף ק"ז אות ט"ז) ומזה תמיהני על הגאון חקרי לב בא"ח סי' ט' שחקר במה שכתבו הפוסקים בסי' מ"ז דברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד והלא מצות צריכות כונה ואם כן זה שלא כיון בברכת אהבת עולם לשם ברכת התורה כי אם לשם ברכת קריאת שמע לא יצא והתינח לדעת הסוברים דמצות אין צריכות כונה אבל לדעת הפוסקים צריכות כונה איך יוצא בזה אלו תורף דב"ק ומבואר דלא קשיא ליה אלא להפוסקים צריכות כונה ולפי דברי הר"ן הנ"ל הלא כיין שזה מכוון לברכת קריאת שמע ולא מכוון לברכת התורה אף למאן דאמר אין צריכות כונה קשה דהא בת מינה מחריב בה כיון שמכוון לשם מצוה אחרת:

ועלה בדעתי לומר שהגאון חקרי לב סבירא ליה שרבותינו התוספות חולקים בזה על סברת הר"ן ונקיט כוותייהו והוא דבפרק ערבי פסחים דף קי"ד סוף ע"ב בד"ה אמר רב הונא ובריש דף קט"ו בד"ה מתקיף שכתבו (גבי כשאין שאר ירקות לעשות הטיבול ראשון) דרב הונא דאמר מברך אמרור בורא פרי האדמה ואכיל והדר מברך עליו על אכילת מרור ואכיל סבר מצות צריכות כונה ומשום הכי הוא דלא יצא באכילתו הראשונה ידי מרור ועל דרך זה פירשו (בד"ה מתקיף) סברת רב חסדא כיעויין שם ואי הוו סברי כסברת הר"ן דמה שמכוון למצוה אחרת מעכב את המצוה שלא תחול הרי שפיר נוכל לומר דרב הונא סבירא ליה בעלמא אין צריכות כונה אלא דהכא כיון שבפעם ראשונה נתכיון לשם טיבול דהיכר התינוקות משום הכי הוא דלא יצא ידי אכילת מרור ושפיר מצי אכיל בטיבול שני ומברך על אכילת מרור לפי שלא יצא ידי מרור בטיבול הראשון דבת מינה מחריב בה ואין לומר דטיבול ראשון כיון שאינו אלא משום היכרא דתינוקות לא חשיב מצוה וראיה ממה שלא תקנו לברך על מצות טיבול ראשון אלמא לא חשיבה מצוה ומשום הכי הוא דלא מחריב בה אי הוה סבירא ליה אין צריכות כונה דהא ליתא שהרי מתעסק לחנך התינוקות אף שאינה מצוה גמורה שהרי אין מברכין על החינוך הזה בכל זאת קאמר הר"ן דחשיב מתכוון למצוה אחרת ומחריב בה ואם כן הוא הדין בטיבול ראשון אף שאינו מצוה גמורה מכל מקום תקנתא ומצוה דרבנן היא חשובה לענין שתעכב המצוה אחרת מלחול אלא ודאי מוכח דהתוספות לית להו סברת הר"ן הנ"ל ומה שהמתעסק לא יצא יש לומר שסוברים התוספות כטעם הראשון שכתב הר"ן שם לחלק בין תוקע לשיר למתעסק משום דתוקע לשיר מתכוין מיהת לעשות תקיעה כהלכתה מה שאין כן מתעסק עיין שם כן היה נראה לכאורה ואם כן הגאון חקרי לב מר הוא דאמר כשיטת רבותינו התוספות ואין לנו אלא פיטפוט בעלמא שהיה לו לבאר דלשיטת הר"ן גם למאן דאמר אין צרכות כונה תחול חקירתו:

אמנם ראיתי שהר"ן בעצמו בהלכות בפרק ערבי פסחים שם כתב כשיטת התוספות וז"ל היכא דליכא שאר ירקי מאי הך בעיא ודאי במצות צריכות כונה שייכא דאי אין צריכות כונה על כרחין מקמא נפק ידי חובתה ועלה בעי ברוכי וכו' עיין שם הרי דאף דבעלמא סבירא ליה דכשמתכוין למצוה אחרת בת מינה מחריב שלא תחול מצוה זו אף למאן דאמר אין צריכות כונה ולכן המתעסק שמתכוון לחנך את התינוקות מעכב את המצוה שלא תחול בכל זאת מפרש סוגיא דערבי פסחים כפירוש התוספות דאתיא כמאן דאמר צריכות כונה ובהכרח לומר דמתעסק לחנך התינוקות חשיב מצוה ומחריב אבל טיבול ראשון להיכר התינוקות לא חשיב מצוה כלל והוי כחולין לגבי מצוה ולא מחריב בה ובאמת שהוא דוחק דלמה תגרע מצות טיבול ראשון מחינוך דאף היא מדרבנן ומה גם דמדתנן סתמא המתעסק לא יצא משמע דאף אם המתעסק הזה אינו אב עם בנו אלא איש אחר דעלמא שאין בו חובת חינוך בכל זאת חשיב עסק זה בת מינה ומחריב בהמצוה וכל שכן בעוסק בטיבול ראשון דרמי עליה חיובא דמצוה דרבנן דאית לן למימר דחשיב בת מינה ומחריב במצות אכילת מרור וצריך עיון (ועיין לקמן בד"ה והגאון):

ומצאתי שהגאון ישועות יעקב בסי' ס' דף ל"ח סוף ע"ב כתב שהתוספות בפרק ערבי פסחים הכריחו מסוגיא ההיא דכל האמוראים שם וסתמא דש"ס נקטי דצריכות כונה ודחו לדאבוה דשמואל דאמר כפאוהו ואכל מצה יצא (משום דאין צריכות כונה) והוא כתב שנראה לו שאין הכרע לפסק הלכה בזה וז"ל ונראה לי דלכאורה קשה לפי מה שכתב הר"ן דאף למאן דאמר אין צריכות כונה ואפילו כיוון שלא לצאת ידי חובתו (אמר המחבר נראה דצריך לומר ואפילו לא כיוון לצאת ידי חובתו) היינו בכיוון סתם או שלא לצאת רק לאכילת הדיוט או בתוקע לשיר ולזמר אבל בכיוון לשם מצוה אחרת אינו יוצא ידי מצוה זאת ומדמה לקדשים דמינה מחריב דלאו מינה אינו מחריב בה אם כן היא הדין בזה כונת מצוה אחרת מעכב מצוה זו אם כן קשה כיון דלרוב הפוסקים טיבול ראשון מצוה היא וכשאוכל טיבול ראשון במרור לקיים מצות טיבול ראשון ולדעת הרמב"ם היא בכזית אם כן ממילא מבטל כונה זו ושלא יצא בה ידי אכילת מרור ואמנם זאת נראה לי דאם כיוון למצוה אחרת ואינה רק מדרבנן אינה מונעת מצוה של תורה דכיון דמן התורה אינה מצוה הוי כחולין לגבי קדשים וכיון דמתניתין איירי בזמן שבית המקדש קיים דמרור מן התורה אם כן אין מצות טיבול דרבנן מעכב מצות מרור מן התורה שלא לקיים מצות התורה וכיון דכבר קיים מצות התורה בעת טיבול ראשון איך יטבל בשניה עם המצוה במה שכבר יצא ידי חובתו מן התורה יותר ראוי שלא יטבל בראשון עם חזרת כמו שפירשו התוספות ואמנם בהא דקאמר הש"ס היכא דליכא אלא חסא וכו' היינו בזמן הזה דמרור דרבנן וטיבול ראשון היא גם כן מצוה דרבנן והוי כמו שחטה לשם זבח אחר דמינה מחריב בה ולא יצא ידי חובת מרור בראשונה ולכך מותר לברך עלה והוצרך הש"ס לומר אחר שמילא כרסו ממנו ואם כן אין כאן ראיה לפסק הלכה ודו"ק היטב עכ"ל:

והנה במה שמפרש דסוגיא זו דהיכא דליכא אלא חסא וכו' דמיירי בזמן הזה דמרור דרבנן וטיבול ראשון דרבנן הוי בת מינה ומחריב בה יש לתמוה שלא זכר שר דברי הר"ן שבערבי פסחים שכתב דבעיא זו שייכא במצות צריכות כונה כמו שהעתקתי דב"ק למעלה ולפי דברי הגאון ישועות יעקב קשה הרי הר"ן סבירא ליה גבי מצות דמינה מחריב בה ואם כן הא מצי אתיא האי סוגיא גם למאן דאמר אין צריכות כונה ואפילו הכי לא נפק בטיבול ראשון ידי חובת מרור משום שנתכוון למצות טיבול ראשן ובת מינה מחריב בה ומדלא אמר הכי מוכרחים אנחנו לומר דטיבול ראשון לא חשיב מצוה לגבי מצות מרור כלל משום הכי לא מחריב בה וכן יש לומר לדעת התוספות גם מה שכתב לדבר פשוט דמצוה דרבנן כחולין לגבי קדשים חשיבא לגבי מצוה של תורה תמיה לי שהרי עיקר דברי הר"ן הם על המתעסק דלא יצא ואמר הטעם משום שמתכוין למצות חינוך מעכב למצות תקיעת שופר והרי מצות חינוך היא דרבנן וקאמר דמחריב למצות תקיעת שופר דאורייתא אלמא דגם מצוה דרבנן מחריב למצוה של תורה וכנראה שכתב דברים הללו על פי הרשום בזכרונו שהר"ן מדמה מצוה לקדשים דבת מינה מחריב בה וכו' ולא עיין בו בפרק בדברי הר"ן ולא נזכר שהר"ן כתב על המתעסק לחינוך דחשיב בת מינה ומחריב בה אף דמצות חינוך היא מדרבנן ולכן כתב לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן ובמחילת כבוד גאונו לא כיוון בזה לדעת הר"ן כמו שהיא באמת ותימה בעיני על מה שידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו הבהיר משכנות הרועים בקונטרס עת מצוא דף ט"ו סוף ע"ב מיסתמיך ואזיל בחילוקא דרבנן שחילק בישועות יעקב הנ"ל בין מצוה מן התורה לדרבנן ולא יעיר שדברי הר"ן שכתב דמתכוין לחינוך גרע מתוקע לשיר (שכבר הזכירם שם קודם לכן) משום דבת מינה מחריב וכו' סותרים חילוק זה ועיין עוד שם בסוף דף כ' במה שהשיב על תשובת הגאון שואל ומשיב שהביא שם:

גם מה שכתב (בישועות יעקב) דמתניתין דפרק ערבי פסחים איירי בזמן שבית המקדש קיים דמרור מן התורה הורמנותיה דמר נראין דברי הגאון מלא הרועים בריש מערכה זו שכתב דמתניתין בזמן הזה מיירי מדקתני סיפא וכשהיה בית המקדש קיים מביאים לפניו גופו של פסח מכלל דעד השתא בזמן הזה איירי ומרור דרבנן וכן יש להעיר על הגאון רמ"ץ בא"ח סי' יו"ד סוף אות יו"ד שכתב גם הוא דמתניתין בזמן המקדש דמרור דאורייתא עיין שם:

ובעיקר דברי הר"ן הנז"ל בראש כלל זה האריך הגאון טורי אבן בחידושיו לראש השנה לדף ל"ב (בד"ה והמתעסק לא יצא) להשיג דלא דמי לקדשים דאמרינן דמינה מחריב בה דהתם קאי בחטאת ששחטה לשם עולה פסולה ולשם חולין כשרה משום דעולה שהיא קדשים כמותה מחריב בה משום שאי אפשר לקרבן זה שיהא עולה וחטאת משים הכי מחריב בה אבל מתעסק אם מכוון למצות חינוך אמאי מעכב למצות שופר לחול שלא יצא ידי חובתו הא אפשר לשתי מצות אלו לחול שתיהן שתהא תקיעה זו לשם תקיעה ולחינוך ואין זה סותר לזה כחטאת ועולה ועוד לא דמי להך דהתם בעינן זביחה לשמה אלא דאם שחט סתם נמי כשר דסתמא לשמן קאי משום הכי בשחט חטאת לשם עולה מחריב בה ועוקרה מהא לשמה דסתמא קימא לה אבל שחיטה לשם חולין לא מחריב בה ואינו עוקרה מהא סתמא דקימא לשמה והוה ליה כשחטה סתם והא סתמא לשמה קימא כדמפרש הש"ס בריש זבחים אבל הא דמצות אין צריכות כונה למאן דאמר הכי לאו משום דסתמא לשמה קאי דנימא דמינה דהיינו מצוה אחרת מחריב בה ועוקרה מהא סתמא דלשמה דקיימי דליתא וכו' (האריך להוכיח דסתמא דמצות לאו לשמן קאי וטעמא דאין צריכות כונה לאו משום הכי הוא) והביא ראיה היפך סברת הר"ן ולא אמרינן במצוה בת מינה מחריב בה מדאקשינן למאן דאמר אין צריכות כונה מדתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא ומאי קושיא הרי זה היה עוסק במצות קריאת התורה ונימא דמשום הכי הוא דבעי כונה דמצוה דבת מינה דעסק התורה מחריב בה אלא ודאי לא מחריב מצוה בחברתה וכו' אלו תורף דב"ק:

וראיתי להגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"ב סי' א' (בד"ה והנה בהא) שתמה על הטורי אבן שלא טרח להבין דברי הר"ן וכתב לבאר דבריו ועם שלדעתי הקצרה אית להו פירכא להני מילי דמר אעתיק דב"ק שבא לקיים דברי חד מקאמיא והמעיין יבחר וז"ל ולי נראה ברור דהנה הר"ן פירש הך מתעסק היינו לא כפירוש רש"י (דמנבח נבוחי) רק מתעסק לתינוקות וקאי על דתנן אבל מתעסק עמהם ולזה אמר מתעסק לא יצא והנה מבואר בסי' תקצ"ו דאסור לתקוע בחנם אבל מלמדין לתינוקות וטורי זהב שם האריך לתמוה על מה שפירש הכסף משנה דביום טוב אחר שיצא אסור לתקוע ולדעתי דברי הר"ן הם כפירוש הכסף משנה ולפי זה מיירי שכבר תקעו והוא מתכוין ללמוד עם התינוקות ואם כן באמת כל שכבר תקעו אסור לתקוע ועל זה אמר דמתעסק לא יצא כיון דאי אפשר לחול מצות תקיעת שופר דכבר תקעו בבית הכנסת ואסור לתקוע שוב לא יצא כיון דנתכוון לחנך התינוקות ובאמת מצות שופר אינה בעת ההיא ואם כן עיקר הכונה לחנך התינוקות אם כן אסור לצאת בו מצות שופר שהרי עיקרו נעשה לחינוך התינוקות וכיון דמתעסק לא יצא גם השומע מן המתעסק לא יצא דהא לא נתכוון לשם מצות שופר רק לחנך התינוקות ולכך בתוקע לשר יצא למאן דאמר אין צריכות כונה דלאו בת מינה הוא אבל כאן דנתכוין רק לחנך התינוקות ובלאו הכי לא היה תוקע שוב גם השומע מן המתעסק לא יצא והוי דומיא דבת מינה מחריב בה דאי אפשר לחול שתיהן והוא הדין כאן אי אפשר לחול לשם מצות שופר דאסור לתקוע או שכבר תקעו בבית הכנסת או ששמע ואם כן ממילא כיון דהוא לא יצא בזה גם השומע ממנו לא יצא ולפי זה בקורא בתורה דגם אם נתכוון לשם קריאת שמע יצא ידי קריאת התורה שוב לא שייך בת מינה מחריב בה וזה ברור ומה שכתב דסתמא דמצוה לאו לשמה קאי זה אינו דנהי דכל החתיכה ראויה לזה ואינו מיוחד דוקא זאת מכל מקום כל שתוקע בשופר זה לשם מצות שופר אף שלא כיון בהדיא סתמא לשמו קאי ועל כל פנים מה שכתבתי בכונת הר"ן מדוקדק ולפי מה שכתב רבינו אפרים דקאי בזמן שהיו תוקעין במקדש וגם עכשיו לשיטת הרי"ף תוקעין בפני בית דין בודאי אתי שפיר טפי דהא כל שתקעו כבר בפני בית דין ועכשיו תוקע שלא בפני בית דין רק לחנך התינוקות אם כן אי אפשר שתעלה לו למצות שופר דהיה צריך דוקא בפני בית דין וכל שתקעו שלא בפני בית דין על כרחין נתכוון רק לחנך התינוקות לתקוע ואם כן שפיר לא יצא דבת מינה מחריב בה אלו תורף דב"ק וכנראה לתשובה זו הוא שרמז בתשובתו הקצרה שבספר משכנות הרועים בקונטרס עת מצוא דף כ' ע"ד עיין שם:

והגאון בשו"ת רמ"ץ סי' יו"ד אות ד' שקיל וטרי קצת בדברי הר"ן ובאות ה' הקשה דלפי דברי הר"ן מאי מקשינן למאן דאמר אין צריכות כונה מהיה קורא בתורה וכו' אם כיוון לבו יצא הרי כיון שהוא עוסק במצות לימוד התורה הוי בת מינה ומחריב בה דומיא דמתעסק בחינוך התינוקות ושפיר בעינן כונה והאריך קצת לצדד בזה וסוף דבר כתב ליישב דשפיר מקשי הש"ס דמדקתני סתמא היה קורא בתורה וכו' משמע דאף אם לא היה מבין כלל מה שלומד ואינו כאן מצות לימוד כלל קתני אם כיוון לבו יצא ואמאי הא לאו בת מינה הוא ולא ליבעי כונה למאן דאמר אין צריכות כונה אלו תורף דב"ק ובמחילת כבוד גאונו דבריו דחוקים מאד דהא מתעסק דלא יצא משמע אף אם אינו אבי התינוק ואין עליו מצות חינוך כלל לא יצא דכיון דאיכא קצת סרך מצוה חשיב בת מינה ומעכב את המצוה מלחול ואם כן כל שכן קורא בתורה אף אם אינו מבין כלל מכל מקום מסתברא דחשיב קצת סרך מצוה ומחריב במצוה וגם בעיקר הנחתו יש לפקפק דסתם קורא בתורה הוא כהלכתו ולא משמע באין מבין כלל וכן כתב הגאון טורי אבן בראש השנה דף כ"ח ע"ב (סוף ד"ה מאי לאו אם כיוון לבו לצאת) ועוד דבקורא בתורה מיירי ואטו בשופטני עסקינן דקורא ואינו משים על לבו הדברים שקורא אלא ודאי אם כיוון לבו דקאמר היינו לצאת עכ"ל הרי דסתם קורא בתורה משים על לבו הדברים שקורא ואין לך לימוד יפה מזה:

וזאת להודיע כי במכתב שקבלתי מידידי הגאון מוהרח"מ קופמאן הכהן אבד"ק גאסטינין יצ"ו שדר לן חורפא בהאי כללא דהר"ן (דבת מינה מחריב ולעשות רצונו אעתיק דב"ק וזהו כתב הר"ן בראש השנה דף ל"ג ע"ב וז"ל מוכח בגמרא דאפילו למאן דאמר התוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמלתא משום דתוקע לשיר מתכוין מיהת לעשות תקיעה כהלכתא מה שאין כן מתעסק עוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מתכוין לשום מצוה יצא למאן דאמר מצות אין צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ג' ע"א) דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן שם דף ל"ד על משנה תקע בראשונה ומשך בשנייה עיין שם וקשה לי בהא דאיתא בסוכה (דף מ"ד ע"א) אמר ליה אביי לרבה (הכי גריס הבית חדש) מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש אמר ליה הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אמר ליה ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ע"כ וקשה איך קאמר רבה דאדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב הרי הוא מכיון למצות לולב ולא למצות ערבה ונהי דרבה לשיטתיה דסבירא ליה מצות אין צריכות כונה לפי גירסת רוב הראשונים ז"ל דרבה הוא דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא מכל מקום הכא דקא מכוין למצות לולב גרע טפי לפי סברת הר"ן ז"ל והרי אביי העיד דמעשים בכל יום דלא מגביהין הלולב שתי פעמים אחד לשם מצות לולב ואחד לשם מצות ערבה ועל כרחין דרבה סבירא ליה דאף בנטילה אחת די וברגע הראשונה יוצא מצות לולב ואחר כך יוצא מצות ערבה (דפשוט דאינו מניח הלולב מידו תיכף ברגע נטילתו) וקשה הרי מכוין לשם מצות לולב ונראה דהנה בזבחים (דף מ"ו ע"ב) איתא אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אמר רבי אלעזר מאי טעמא דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ"ב) קדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללים קדשים מתיב רבה אמר רבי יוסי שמעתי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין טעמא שלא היה בלבו כלל (ששחטו סתם וממילא קרב לשמו רש"י) הא היה בלבו לשם חולין פסול אמר ליה אביי דילמא לא היה כלל כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה ע"כ הרי דרבה מקשה על דברי ר"י אמר רב וסבירא ליה דשוחט לשם חולין פסול ולפי זה לרבה אין לחלק כלל בין עושה מצוה שלא לשם כונה או עושה מצוה לשם כונת מצוה אחרת דהא הוא לא סבירא ליה כלל הך סברא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ולרבה בקדשים לעולם פסול דבעינן לשמה ובמצות דאין צריכות כונה אף עושה לשם מצוה אחרת יוצא ושפיר קאמר רבה דהואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אף על גב דמכוין למצות לולב לית לן בה ורבה לשיטתיה ואביי דפריך ליה דההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה היינו דאביי דסובר כרב יהודה אמר רב דקדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללים קדשים ויליף מהכא הסברא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה שפיר סובר דאף דמצות אין צריכות כונה (דאביי סובר דמצות אין צריכות כונה כנז"ל) מכל מקום אם מכוין למצוה אחרת גרע טפי ואביי לשיטתיה:

ובזה מתורץ מה שהקשה הטורי אבן על הר"ן שהרי בגמרא פריך על הא דתוקע לשיר יצא מהא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ומוכח דמצות צריכות כונה ומאי קושיא שאני התם דכבר הוא מכוין למצוה לקרות בתורה דאין לך מצוה גדולה ממנו ואותה כונה מעכבת מצוה אחרת מלחול עיין שם ולפי זה אתי שפיר לפי גירסת הר"ן רבה הוא דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא ולרבה לית ליה כלל הך סברא דמינה מחריב בה וסבירא ליה דאדם יוצא בערבה שבלולב ושפיר פריך לרבה לשיטתיה:

ולפי זה יש לתרץ מה שהקשה על הא דפריך אביי בסוכה על הא דר' יוסי מי ששכח והוציא את הלולב מדאגבהיה נפק ביה והרי ר' יוסי סובר מצות צריכות כונה אך דהנה הקשיתי מעצמי וראיתי שכן הקשה בישועות יעקב (סימן ס') מאי מוכח ריש לקיש בפסחים דמצות צריכות כונה מהא דר' יוסי קאמר אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת והרי יש לומר דשאני הכא דכיון בטיבול הראשונה לשם מצוה דתינוקות גרע טפי ומינה מחריב בה (ומה שכתב הישועות יעקב דממשנה שפיר הוכיח ריש לקיש דצריכות כונה משום דמצוה דרבנן לא מחריב למצוה דאורייתא תמהני מאד שהרי עיקר סברת הר"ן היא הכא בתקיעת שופר דהוא מצוה דאורייתא ומכוין למצוה דרבנן חינוך התינוקות ועל כרחין או דאמרינן דעל כל פנים מדרבנן לא יצא או משום דכל עיקר מצות צריכות כונה רק דרבנן וכמו שכתבתי במקום אחר דהכי סבירא ליה להר"ן וממילא אף מצוה דרבנן מבטל הכונה) אך צריך לומר דריש לקיש סבירא ליה כרבה בזבחים דהוכיח מהא דאמר ר' יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר מפני שהוא תנאי בית דין ומשמע הא היה בלבו לשם חולין פסול ולא סבירא ליה כלל לחלק בין מינה לאין מינה ושפיר הוכיח דר' יוסי על כרחין סבירא ליה מצות צריכות כונה דכמו דמינה מחריב בה הוא הדין אינה מינה מחריב בה אבל אביי דמתרץ שם דברי ר' יוסי וסבירא ליה האי סברא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה שפיר יש לומר דר' יוסי סובר מצות אין צריכות כונה ובמרור שאני משום דכיוון למצוה אחרת ושפיר פריך והא מדאגבהיה נפק ביה דאביי הוא דמקשה כן וכמו שכתב בטורי אבן ואביי לשיטתיה (ואי נאמר דבמצוה דרבנן אף אי מכוון למצוה אחרת יצא וכמ"ש (בסימן ה') דסלקא דעתין דאף מתעסק במצוה דרבנן יצא שוב לא קשה מה שהקשה הישועות יעקב ממרור וכן מה שהקשיתי מהא דסוכה) עכ"ל ובקושיתו על הישועות יעקב מדברי הר"ן גבי חינוך יתוש קדמו כמו שכתבתי למעלה (בד"ה והנה במה) ועיין בשו"ת מנחת אלעזר הנדפס חדש ממש לידידי הרה"ג מוהר"א שפירא ממונקאטש יצ"ו בסי' ל"ח מה שהסביר בזה:

תוכן העניינים

שדי חמד כללים מערכת מ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה