שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל סח
מצות אי צריכות כונה דהוא מחלוקת הנה למאן דאמר אין צריכות כונה נחלקו רבינו שמואל והרא"ה הביא דבריהם מרן הבית יוסף בסוף סי' תקפ"ט דרבינו שמואל סבירא ליה דהני מילי בסתם אבל במתכוון שלא לצאת איני יוצא והרא"ה הביא דבריו בספר אהל מועד אומר שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי חובת מצוה יצא ובשם רבותינו הצרפתים והרשב"א כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא עיין שם שכתב מרן דנקטינן כדעת רבינו שמואל שהביא דבריו רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות בסוגיא דנקט כסא דשיכרא ולא חיישינן לדברי הרא"ה בזה והרב בית חדש בסי' תרנ"א סעיף ד' כתב בשם מרן הבית יוסף סוף סי' תקפ"ט דהרשב"א סובר כהרא"ה דאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי חובתו יצא והוא תמוה דבבית יוסף מבואר דהרשב"א סובר כרבותינו הצרפתים דהעושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכן יש לתמוה על הרב פרי מגדים שם במשבצות אות ה' שכתב פעם ושתים דהרשב"א סובר כהרא"ה עיין שם ואין נראה לומר דדוקא כשאין דעתו לצאת באותה שעה אבל על כל פנים רוצה הוא לצאת ידי חובת המצוה אחר כך הוא דלא יצא עתה ויצא אחר כך אבל אם צווח שאינו רוצה לצאת כלל אזי יוצא עתה בזה וכסברת הרא"ה דמלבד דלא מסתבר למימר הכי ועוד שהיה לו להרב בית חדש לפרש זאת ולא לומר בסתם דהרא"ה והרשב"א סברי דאפילו צווח וכו' ועוד דאם כן למה לא צירף גם דעת רבותינו הצרפתים שהרי מה שכתב באהל מועד דאם אינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא כתב כן בשם רבותינו הצרפתים והרשב"א ומרן הבית יוסף ודאי אינו סובר דהרשב"א קאי כהרא"ה שאם כן לא היה מחליט שאין לחוש לדברי הרא"ה ואם כן איך יאמר בשמו דהרשב"א סובר כהרא"ה לכן נראה שיש למחוק תיבת הרשב"א מדברי הרב בית חדש (ועיין לקמן בד"ה ובעיקר) גם הרב חיי עולם בדרוש שני לפרשת לך לך בדף כ"ה ע"ב הביא מחלוקת זו והביא מסקנת מרן הבית יוסף הנ"ל וסיים וז"ל באופן דסברא זו מוסכמת ולא נמצא חולק על זה זולת הרא"ה גם הרא"ש בסוף פרק לולב הגזול והתוספות שם בדף ט"ל כתבו להדיא דבמתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל:
ודברי הרא"ש שרמז הם בסי' ל"ג שכתב לבאר באיזה אופן תהיה ברכתו על הלולב עובר לעשייתה ואחד מהדרכים שכתב הוא שיכוין שלא לצאת עד אחר הברכה דאף דמצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי (כלומר דאמרינן בש"ס אמאי דתנן ר' יוסי אומר יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב פטור מפני שהוציאו ברשות אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופרכינן והא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו רבא אמר וכו' וקשיא ליה להרא"ש דלישני דנתכוון שלא לצאת בו) משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת המצוה דמסתמא מה ששכח והוציאו לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצא אלא דרך גדילתן וכו' וכן התוספות בדף ט"ל ד"ה עובר לעשייתן כתבו דאף דמצות אין צריכות כונה מכל מקום בעל כרחו לא נפק והוקשה להם אמאי לא משני הכי בסוף פירקין ותירצו משום דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד עיין שם וכן כתב מרן הבית יוסף בסי' תע"ה (בסוף ד"ה כתב הרמב"ם היה נכפה) בשם רבינו ירוחם שכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר אין צריכות כונה אם מתכוון שלא לצאת לא יצא ואולי יתכן להעמיס סברא זו במה שכתבו התוספות בפרק קמא דברכות דף י"ב בד"ה לא לאתויי והיה אומר הר"י דמצות אין צריכות כונה היינו בהיה עובר אחורי בית הכנסת ולא נתכוון לצאת אבל כשנתכוון לברך על היין ונמצא שכר לא מהני עכ"ל וק"ל:
שוב כתב (הרב חיי עולם הנ"ל) שמדברי התוספות בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ד"ה זאת אומרת מוכח דסברי כהרא"ה דאפילו מתכוין שלא לצאת יצא והאריך לבאר הוכחתו וסיים שם (בד"ה ולפי דבריו) ונלמד מכל האמור דהרשב"א ורבינו יונה ורבותינו הצרפתים והתוספות והרא"ש בפרק לולב הגזול כולהו סברי כרבינו שמואל דבמתכוין שלא לצאת לא יצא אף למאן דאמר מצות אין צריכות כונה והרא"ה חולק בזה וכן נראה מדברי התוספות בפרק ערבי פסחים וכו' עכ"ל ונראה לי הדל דכיון שדברי התוספות בפרק לולב הגזול מפורשים כדעת שאר הגדולים ודברי התוספות שבערבי פסחים אינם מפורשים דסברי כהרא"ה רק דעל פי הוכחה הוא דחזי לן דקיימי בשיטת הרא"ה יש לנו לתפוס בדעתם מה שמפורש בדבריהם בפרה לולב הגזול ומסכימים לדעת רבינו שמואל ודעמיה:
ובחפשי בספרים ראיתי בספר יד דוד (שיטה) בחידושיו לפסחים דף קי"ד על דברי התוספות בד"ה זאת אומרת שהביא בקיצור מה שהוכיח הרב חיי עולם מדבריהם דסברי כהרא"ה דאפילו בצווח שאינו רוצה לצאת יצא (למאן דאמר אין צריכות כונה) ממה שכתבו ודילמא לא איכוון לאו דוקא אלא כלומר ודאי לא איכוון ולריש לקיש דהוצרך לומר זאת אומרת שמעת מינה דלמאן דאמר אין צריכות כונה אפילו בכי האי גוונא יצא ושיטתם כאן היא היפך מה שכתבו בסוכה דף ט"ל אלו תורף דברי הרב חיי עולם וכתב על דבריו אמנם בפרק קמא דפסחים דף ז' ד"ה לצאת כתבו גם כן כמו שכתבו בסוכה ואיך יסתרו דבריהם מתחלת המסכתא לכאן לכן נראה דודאי אין כונת התוספות כאן שמתכוון שלא לצאת דזה לא צריך להוכיח דבזה אין חולק דלא יצא רק באשר שריש לקיש אמר בלשון דילמא הוה משמע דמספקא לן אם כיוון לכן כתבו דלאו ספק הוא אלא ודאי לא כיוון כלומר שאכלו בסתמא לא לשם מצוה וגם שלא לצאת בפירוש ואפילו הכי אמרינן דלא יצא אלמא מצות צריכות כונה עכ"ל וציין לעיין במקראי קדש דף ע"ג הנך רואה שהרב יד דוד ביאר לנו דברי התוספות שבכל השלשה מקומות הנז"ל הולכים בשיטה אחת דבמכוין שלא לצאת כולי עלמא מודו דלא יצא וכסברת הרשב"ם:
וראיתי בספר מקור ברוך החדש שהאריך לפלפל בזה בסימן א' אות ד' ואות ה' ולא פניתי לעיין בדב"ק עיין שם ונסתפק הגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"ב סוף סי' א' (ד"ה והנה) בתקיעת שופר שהמשמיע נתכוון שלא לצאת והשומע לא נתכוון אם יוצא השומע דנהי דזה לא נתכוון לצאת הא מצות אין צריכות כונה ואף דהמשמיע נתכוון להיפך מכל מקום השומע לא נתכוון להיפך עיין שם ומשמע קצת דנקיט כדעת רבינו שמואל ואינו מוכרח אך שם בח"ג סי' קע"א מבואר דנקיט הכי עיין שם:
ועל מה שנסתפק בשואל ומשיב ח"ב סוף סי' א' הנ"ל הנה ראיתי להגאון רמ"ץ בסי' יו"ד אות ב' שכתב בתוך פלפולו שנראה מדברי הקדמונים בעל המאור והר"ן גבי איכוון ותקע לי דאף דאין צריכות כונה מכל מקום בעינן שהשומע יעשה שליח להתוקע שישמיע לו קול שופר והתוקע צריך לכוון להשמיע לו קול שופר דאי לאו הכי ודאי דאינו יוצא דהמצוה רמיא על כל אחד וצריך תורת שליחות דעת שליח ומשלח וכו' עיין שם לפי זה נראה דנתפשט ספק הנ"ל דכיון שהמשמיע נתכוון שלא לצאת הא ודאי לא נתכוון להוציא את השומע וכל שלא נתכוון אין כאן דעת השליח ואינו מוציאו בזה ועיין שם (בשו"ת רמ"ץ) מה שפלפל בסברות הרשב"ם והרא"ה וכתב באות ג' שנראה לו לחלק בין קיום מצוה להעברת בל תוסיף (כנגד היסוד של הגאון טורי אבן שעליו בנה תמיהתו על הרשב"ם מסוגיא דעירובין בהמוצא תפילין) וכתב שחילוק הרשב"ם לא נאמר אלא לגבי מצוה דבזה יש לומר דבסתמא מעשה המצוה עומד לשם ה' כדאמרינן זבחים סתמן לשמן קיימי אבל כששוחט בפירוש שלא לשמן ודאי דלא מהני והכי נמי כשאומר בפירוש שלא לצאת ודאי דאינו יוצא אבל בלעבור למאן דאמר דלא בעינן כונה אין לומר דהטעם משום דסתמן לשמן קאי דאדרבא סתם אינו עומד לעבור על דברי תורה ועל כרחין משום דהתורה אמרה לבל יוסיף על עשיית המצוה בזמנה שום מעשה כמוהו אף בלי כונה דגוף המצוה בעצמה אסרה התורה אם כן הוא הדין אף אם מתכוון בפירוש שלא לעבור גם כן לא מהני ועובר דגם סתמא הוי כאילו אינו חפץ לעבור ואף על פי כן עובר בזמנה ומוכרח דעל גוף המצוה עובר ובשלא בזמנה הוא דבעינן כונה ודוק עכ"ל והוא חילוק נכון ולא נחתו ביה רבנן בתראי המדברים בזה:
עוד כתב שם (שו"ת רמ"ץ) באות ט' (בד"ה ואמנם) לחלק בין מצוה דרבנן למצוה דאורייתא דהרשב"ם חידש סברתו מהא דפתח בדחמרא וכו' (ברכות דף י"ב) והברכות דרבנן הן לכן שפיר קאמר דאם מכוון להיפך משום יין אינו יוצא בברכת שהכל אבל כפאוהו פרסיים לאכול מצה דאף בזמן הזה דאורייתא לא מהני מה שאינו רוצה לצאת דלאו כל כמיניה להפקיע מעליו חיוב של תורה ובזה אתי שפיר מה שאמרו בסוף פרק לולב הגזול דף מ"ב מדאגבהיה נפק ביה דקשה דילמא מיירי כשמכוין שלא לצאת אך התם מיירי בזמן המקדש דלולב ביום ראשון דאורייתא ודחי שבת לא מהני מחשבתו להיפך ואתי שפיר מה שכתבו התוספות והפוסקים דלהכי לענין ברכת לולב הוי עובר לעשייתן משום דמכוון שלא לצאת דבזמן הזה דלולב אינו רק מדרבנן ודאי יתכן טעם זה ובזמן המקדש דהוי דאורייתא יש לתרץ באופן אחר אך בדברי התוספות אי אפשר להעמיס זה דאם כן מאי קושיא מהך דסוכה דף מ"ב ואפשר דעדיפא משני ובשיטת שאר הפוסקים ודאי יש לומר כן ולכן הדבר מיושב על נכון גם בהך דפסחים דף קי"ד בהוכחת ריש לקיש דמצות צריכות כונה דהמשנה מיירי בזמן המקדש דמרור דאורייתא לא מהני מחשבתו להיפך ולכן שפיר הוכיח דמצות צריכות כונה ובזה מיושב מאי דאמר רב חסדא בפרק ערבי פסחים (גבי היכא דליכא אלא חסא דאמר רב הונא דעושה טיבול ראשון בחסא והדר אכיל ליה לשם מרור ומברך על אכילת מרור) לאחר שמילא כרסו איך יברך עיין שם דקשה למאן דאמר אין צריכות כונה הוה ליה למימר הא אחר שאכל בטיבול ראשון כבר יצא ידי מרור ואיך יברך בטיבול השני על אכילת מרור ולהנ"ל ניחא דכיון דמרור בזמן הזה דרבנן לכן לא נפק בטיבול ראשון לכולי עלמא דמכוון שלא לצאת אלו תורף דב"ק ותמיה לי מה שכתב דטעם הפוסקים שכתבו דהוי עובר לעשייתן במכוון שלא לצאת הוא משום דלולב בזמן הזה דרבנן והרי הפוסקים כתבו זה בדרך כלל על כל שבעת הימים והלא ביום טוב ראשון הוא דאורייתא גם בזמן הזה כמבואר בסי' תרנ"ח ואם כן לפי מה שמחלק בין דרבנן לדאורייתא קשה היכי מהני ביום ראשון מה שמכוון שלא לצאת גם במה שכתב דמתניתין איירי בזמן המקדש דמרור דאורייתא ולא מהני מחשבתו להיפך ומשום הכי מוכיח ריש לקיש דצריכות כונה יש לפקפק דאדרבא מדקתני סיפא ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח מוכח דמתניתין בזמן הזה מיירי וכמו שכתב הגאון מלא הרועים בריש מערכה זו עיין שם וגם מדברי כל הפוסקים שהביאו סברת רשב"ם נראה דלא שמיעא להו ולא סבירא להו חידוש זה שחדשה שחדשה תורה דיליה הגאון רמ"ץ בדעת הרשב"ם אלא משמע להו דאף במצות של תורה מהני לדעת הרשב"ם כשמכוון שלא לצאת ולהכי בעי כונה אף למאן דאמר אין צריכות כונה גם הרב לימודי ה' בלימוד ח"ק האריך בכלל זה עיין שם (בד"ה עוד כתב הר"י) ובסוף הספר בקונטרס למד מענייניו דף ק"ה ע"ב וע"ג:
ובספר אלף המגן להגאבד"ק דובנא יצ"ו בסי' כ"א דף מ"ז ע"א כתב שבמקום אחר ביאר שדעת הרמב"ם כדעת רבינו שמואל הנ"ל דכל שמכוון שלא לצאת ידי חובתו אף למאן דאמר אין צריכות כונה לא יצא וכתב שראה בספר אחד שנסתפק לדעת רבינו שמואל אם צריך שיאמר בפירוש בפיו ובשפתיו שאינו רוצה לצאת או אף במחשבה שמכוון בלבו שלא לצאת לא יצא והוא כתב דפשיטא דלא בעינן שיאמר כן בפירוש וכדמוכח מדברי כל הפוסקים שהביאו סברתו כמו שיראה המעיין בדבריהם והנה לא גילה לנו באיזה ספר ראה שנסתפק אם לסברת הרשב"ם הנ"ל צריך שיאמר כן בפירוש או סגי במכוון בלבו בלבד ואולי כונתו היא על מה שכתב הגאון פרי מגדים בשפתי דעת סוף סי' ג' שהביא מה שכתב בים של שלמה דאף דלא בעי כונה לשחיטה אם כיוון בפירוש שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לנחור ולחנוק ועלתה בידו שחיטה הגונה לא נקראת שחיטה וגרועה יותר מנפלה על הקורה לענין זה שאינו בכלל וזבחת (ולכאורה הטעם דסבירא ליה כהרשב"ם דאף דאין צריכות כונה אם כיוון שלא לצאת לא יצא וכן גבי שחיטה אף דחולין לא בעי כונה מכל מקום במתכוון להיפך לא מהני) והקשה הפרי מגדים דלפי זה קשה למה מכשירינן בכותי כשישראל יוצא ונכנס וראה שלא שהה ואכתי ניחוש שמא חשב בפירוש שלא לשם שחיטה דהא כותי חשוד על לפני עור ונדחק ליישב דיש לומר דכותי אינו מכוון להכעיס אלא שאינו נותן לב לשחוט כראוי ושוב כתב שיש לומר דכונה לבד לא מהני עד שיוציא בשפתיו ומשום הכי מהני בישראל עומד על גביו (ועיין בענין זה בספר חדש שו"ת שדה יהושע להרה"ג מוהר"י העשל וואלערנשטיין אבד"ק רישא יצ"ו בסי' כ"ו) ועיין במה שכתבתי בזה לקמן (בד"ה ונראה דקושיא זו):
ובמה שכתב בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת רבינו שמואל הנה במקום שכתב כן מסתמא כבר הביא שם דברי רבינו הבית חדש בסי' תרנ"א סוף סעיף ד' שכתב שהרמב"ם סובר כהרא"ה דאף אם צווח שלא לצאת יצא ומסתמא השיב על דבריו והוכיח בהיפך ואין אתנו יודע איה מקום דבריו בזה:
וחדית לן הגאון ענג יום טוב בחלק א"ח סוף סי' י"ט דהא דסברי הרשב"ם ודעמיה דכל שמתכוון להדיא שלא לצאת אף למאן דאמר אין צריכות כונה לא יצא היינו דוקא במצוה שיש קצבה ושיעור לקיומה כאכילת מצה וכיוצא וכנטילת לולב שאין צריך לעשות אלא פעם אחת ואחר שעשה אותה פעם אחת אין שום מצוה בעשותה פעם שנית שאם אכל כזית מצה או נטל הארבעה מינים פעם אחת אין עוד מצוה בעשותה עוד פעם שנית דלמאן דאמר מצות אין צריכות כונה אין הכונה מתנאי ופרטי המצוה רק שאם חשב בהדיא שלא לצאת בזה סותר מצותו ואם כן דוקא במצוה שיש שיעור לקיימה כמצות הנ"ל מהני מחשבתו לסתור המצוה דהא אין באכילת מצה מצוה כי אם פעם אחת וכיון שאין רוצה לצאת באכילה זו אין כאן מצוה ודומה כמי שאוכל אחר שאכל הכזית ראשון דלא מיקרי מצוה וזה לא רצה לצאת גם באכילתו הראשונה ולא יצא מה שאין כן בתפלין וכיבוד אב ואם ושילוח הקן שאין שיעור לקיום מצוותם וכל אימת שעושה אותם יש בהם קיום המצוה אין כח במחשבתו שחושב על מעשיו שהן שלא לשם מצוה לסתור ולבטל כח המצוה ומאליו הוי מצוה אף אם כיוון שלא לצאת דכל אימת שעושה אותם כשנזדמנו לו הם קיום המצוה ומחשבתו לסותרו לאו כלום הוא אלו תורף דב"ק והוצרך לזה כדי ליישב מה שהקשה בסוגיא דסוף פרק קמא דקידושין דר' יעקב מעשה חזא במי שהיה עוסק במצות כיבוד אב ושילוח הקן ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה וכו' אלא לעולם שכולו טוב וכו' ופריך הש"ס ודילמא מהרהר בעבירה הוה וכו' וכו' דלפי סברת הרשב"ם ודעמיה דכשאומר בפירוש שאיני רוצה לקיים המצוה אין נחשבת לו מצוה אמאי לא פריך ודילמא בהכי מיירי שנתכוון בפירוש שלא לשם מצות כיבוד אב אלא להנאת אביו וכן בשילוח הקן אמר שלא לשם מצותו כי אם משום רחמנות וכו' ומדלא אמרינן הכי מוכח דאף אם מחשב שלא לשם מצוה מקיים המצוה ומשום הכי שפיר הוכיח ר' יעקב דלעולם שכולו טוב הוא וכדי ליישב וה הוצרך לחילוק הנ"ל עיין שם:
ונראה דקושיא זו שייכה רק באם נאמר דמה שאמר הרשב"ם דבמכוון שלא לצאת אינו יוצא הוא אף אם אינו אומר כן בפיו ובשפתיו רק שמכוון בלבו אבל לפי מה שנראה מדברי הגאון פרי מגדים בשפתי דעת סוף סי' ג' דדוקא כשאומר כן בפירוש הוא דלא יצא אבל מה שאומר בלבו לא מהני מידי נראה דמעיקרא לא קשיא מידי דהא ר' יעקב מעשה חזא ואם היה אומר אותו האיש בשעת מעשה שמכוין שלא לשם מצוה לא היה ר' יעקב מוכיח סברתו מן המעשה ההוא ולהכי לא מצי פריך דילמא אמר כן בפירוש שאינו מכוין למצוה דזה אינו קושיא דאמר לך ר' יעקב שהוא היה אצלו וראה וידע שלא אמר כלום אבל פריך ודילמא מהרהר בעבירה הוה שזה הוא בלב ואין מי שיוכל לידע מה שבלב חברו כן נראה לדעתי הקצרה אלא שלפי הנראה מתבאר מדברי רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות (בסוגיא דנקט כסא דשיכרא וכו') דאין צריך שיאמר כן בפיו אלא בכונה בלבו בלבד סגי שהרי כשהביא סברת הרשב"ם דאף למאן דאמר אין צריכות כונה אם מכון שלא לצאת לא יצא סיים ואמר ומזה הטעם אומר שנוהגים העולם להבדיל בביתם במוצאי שבת אף על פי ששמעו הם ונשיהם ובני ביתם ההבדלה בבית הכנסת ואין הברכה לבטלה מפני שבשעה ששמעו אותה בבית הכנסת היתה כונתם שלא לצאת בה כי אם באותה שמבדילים בביתם עכ"ל ומסתמא ודאי אין העולם אומרים בבית הכנסת בשעת ההבדלה אין כונתינו לצאת בהבדלה זו אלא בהבדלה שבבית רק שמתכונים כן בלבם וקאמר דכונה זו מהניא שלא לצאת בה אלמא דלא בעינן שיאמר כן בפיו אלא במכוין בלבו סגי (ועיין לעיל בד"ה ובספר אלף המגן) ובספר ברית עולם (החדש להגאבד"ק ויסאקי יצ"ו) בסי' א' האריך בפלפול עמוק בסברת רבינו שמואל ודעמיה דבמתכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא אף למאן דאמר אין צריכות כונה ואי מהני לענין בל תוסיף ונראה מדבריו דנקטינן כסברת הרשב"ם ודעמיה הנ"ל ובסוף התשובה כתב ליישב קושית הענג יום טוב באופן אחר ולא פניתי להתיישב בדב"ק:
גם הגאון ישועות יעקב בסי' ס' דף ל"ח ע"ב האריך לפלפל בסברת הרשב"ם דקשה מסוגיא דעירובין דף צ"ו דילבש שני זוגות תפלין ויכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה ואינו עובר בבל תוסיף וכן בהא דסוף פרק לולב הגזול דף מ"ב ע"א דפריך והא מדאגבהיה נפק וכתבו התוספות דסוגיא זו אתיא כמאן דאמר אין צריכות כונה דאי לאו הכי מאי קושיא הא לא כיוון לצאת ולשיטת הרשב"ם הא משכחת לה בשכיוון שלא לצאת עד שיבא אצל בקי וכו' וכתב וכמדומה שהרגישו בזה התוספות ואיני זוכר כעת באיזה מקום כתבו כן ומר ניהו כתב ליישב דנראה דמה שצריכות כונה הוא מדרבנן דאין זכרון לזה בתירה שהמצות יצטרכו כונה ורק מדרבנן הוא למאן דאמר צריכות כונה ואמנם כיון דקימא לן דאף לעבור בעי כונה והיינו משום דאין בזה קיום מצוה למאן דאמר מצות צריכות כונה וקשה הא יש בה קיום מצוה מן התורה וממילא עובר על בל תוסיף דמה שהצריכו חז"ל כונה אינו מועיל שלא לעבור על בל תוסיף וכיון דחזינן דאביי קאמר לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משמע דלדידיה ניחא דאין כאן בל תוסיף משום שאינו מכוון לצאת שמעת מינה דבלי כונה אין כאן מצוה כלל אמנם למאן דסבירא ליה אין צריך כונה ובכיוון שלא לצאת לא יצא בזה נראה שהוא רק מדרבנן דמן התורה אמרינן מה בנך שהוא כיוון שלא לצאת מכל מקום המצוה נעשית ובזה אתי שפיר סוגיא דעירובין דלענין בל תוסיף אי נימא מצות אין צריכות כונה אף אם כיוון שלא לצאת מכל מקום כיון דמהני מן התורה הרי הוסיף על המצוה מן התורה וכמו כן הך דסוכה כיון דחזינן דסבירא ליה דאחר שיצא בו חייב אף שלא עשה עדיין הנענועים שהם מצוה דרבנן כיון דשוב אינו טרוד במצות התורה לא חשיב טרוד בדבר מצוה לפטור מן הקרבן אם כן הוא הדין אי אגבהיה וכיוון שלא לצאת אינו טרוד עוד כיון דכבר יצא מצות התורה אלו תורף דב"ק והנה כל מה שפלפל בסוגיא דסוכה דף מ"ב הא גרמא ליה למר ששכח המקום שדברו התוספות בזה אמנם כבר הבאתי למעלה (בד"ה ודברי הרא"ש) דברי התוספות והרא"ש שנרגשו מזה וכתבו ליישב בטוב טעם וכמדומה לי שיש לפקפק דהתוספות והרא"ש לא סברי ככלליה דמר מדלא יישבו כן ויש לדחוק בזה אך קשה דמדבריו מתבאר דלפי האמת אם מכוון בלולב שלא לצאת לא מהני מידי ומדברי התוספות מתבאר דבלולב אם מכוון שלא לצאת מהני אלא דמתניתין הוא דלא מצינן לאוקומי בהכי משום דאיירי באינו בקי וכו' ואף שבדברי התוספות והרא"ש הללו מקהי אקהייתא הגאון טורי אבן בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח ע"ב (בד"ה מצות א"צ כונה) וכתב שהן דברי תימה דמאי פסקא דהעם הארץ יודע שאינו יוצא אלא בדרך גדילתו ואינו יודע שאם מכוון שלא לצאת לא יצא ואיפכא מסתברא דבהא דמצות צריכות כונה יודע העם הארץ יותר מהך דדרך גדילתן דכונה נוהג בכל המצות הנוהגות בכל השנה והא דדרך גדילתן אינו נוהג אלא פעם בשנה בארבעה מינים שבלולב וכו' עיין שם הנה במחילת כבוד גאונו נראה דלא קשיא מידי ואדרבא תמיה לי במה שכתב דעם הארץ רגיל בכונה כל השנה וכו' הלא אנן הכא במאי עסקינן אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כונה דעליה הוא דקאמרי התוספות והרא"ש דמכל מקום אם מכוון להדיא שלא לצאת אינו יוצא וכיון שהדין נותן בכל המצות שאין צריכות כונה מנא ליה לעם הארץ לידע חילוק זה בין סתמא למכוון בהדיא שלא לצאת וענין כזה שיצטרך לכוון שלא לצאת לא יזדמן בכל שנה אבל דרך גדילתן הוא דבר השוה לכל נפש בכל שנה ושפיר נוכל לומר דזה ידוע להעם הארץ יותר מכונה שלא לצאת וכדברי התוספות והרא"ש:
ועל כל פנים רבותינו התוספות והרא"ש כבר עמדו בזה להקשות בההיא דסוף פרק לולב הגזול דלישני דמיירי בשכיוון שלא לצאת ונעלמו דבריהם לפי שעה מהגאון ישועות יעקב וכנראה שגם מעיני הגאון חתם סופר בסוף חלק הששי בחידושיו לפרק לולב הגזול בסוגיא דדף מ"ב הנ"ל נעלמו דברי התוספות והרא"ש הנ"ל שכתב וז"ל מדאגבהיה נפק ביה כתבו התוספות דהיינו כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה והנה הוה מצי לשנויי כשפירש שמכוין שלא לצאת אלא זהו בכלל תירוץ הש"ס והריטב"א כתב יש מפרשים כשהפכו שנטל לולב בשמאל ותמה שזו אינו מעכב מדאורייתא ולהנ"ל לא קשיא מידי על כל פנים הראה לנו שכונתו שלא לצאת ידי חובתו עכ"ל הנה לפי שלא ראה דברי התוספות והרא"ש הנז"ל הוצרך לידחק בפירוש שינויא דהש"ס ויוכל להיות שיש נפקא מינה בין פירושם לפירושו דלפי פירושו יש לומר דדוקא כשעושה מעשה שמגלה דעתו שלא לצאת הוא דמהני שלא לצאת אבל אם מכוון בלבו בלבד לא מהני ויוצא ידי חובתו למאן דאמר אין צריכות כונה ולפי דברי התוספות והרא"ש במכוון בלבו שלא לצאת מהני שלא לצאת אף למאן דאמר אין צריכות כונה וצריך ישוב וראיתי בספר היקר תבואת השדה לידידי הגאון מוהר"ר אליעזר דייטיש יצ"ו בדף ע"ח ריש ע"ג שהזכיר דברי החתם סופר ולא העיר עליו שמדברי התוספות יש להבין היפך ממה שכתב בפירוש שינויא דהש"ס ועיין שם שרצה לחלק דלא אמרינן דכשנתכוון שלא לצאת לא יצא אליבא דכולי עלמא אלא כשמה שנתכוון שלא לצאת היה במכוון ולא כשמה שנתכוון שלא לצאת היה מחמת טעות כמו גבי לולב שמה שנתכוון שלא לצאת הוא מחמת שחשוב שאי אפשר לו לצאת בלא הנענועים ואם היה יודע שיוצא ידי חובת המצוה אף בלא נענועים לא היה מכוון שלא לצאת הנה בכי האי גוונא הוה ליה כלא נתכוון שלא לצאת ויוצא ידי חובתו למאן דאמר אין צריכות כונה ושוב דחה זה דמוכח בהיפך מדברי הרשב"ם שהביא רבינו יונה בסוגיא דנקט כסא דחמרא וכו' עיין שם דב"ק שהאריך בכל הכללים שנאמרו בהא דמצות צריכות כונה בדברים ישרים מאירים ומזהירים:
וראיתי להגאון מר בריה דישועות יעקב שם בדף ט"ל שגם הוא עמד על סברת הרשב"ם מסוגיא דעירובין הנ"ל (שוב מצא שהגאון טורי אבן עמד בזה ודחה שיטת הרשב"ם מהלכה אמנם הוא כתב דנראה לו ליישב דהנה לכאורה צריך להבין דכיון דמצות אין צריכות כונה ולא הקפידה תורה בעשיית המצות על הכונה ולאו בכונה תליא מלתא אמאי מהני כונתו שלא לצאת הרי עשה מצוה כהוגן ונראה דהיכא דלא הקפידה תורה על זמן עשיית המצוה ויכול לקיים המצוה כתיקונה בכל עת שירצה כגון בשופר זמן תקיעתו כל היום וכן בלולב או במצה בזה שפיר מהני כונתו שלא לצאת כיון שעל ידי כונתו לא יבטל מלקיים המצוה אחר כך כתיקונה ומכל שכן בהך דפתח בדחמרא דאין שום חיוב עליו לשתות רק דאם שתה צריך לברך עליו ויכול לכוין שלא לצאת מה שאין כן בתפלין דמצותן כל היום ואם כן על ידי כונתו שלא לצאת הוא מגרע המצוה דבעת ההיא אין עליו תפלין כיון דמכוין שלא לשם תפלין בודאי לא מהני כונתו נגד המצוה דהרי בתפלין דהוי מצות עשה דאם אינו רוצה להניחן כופין אותו כמו בכל מצות שאינו רוצה לקיים ואף אם אומר בפירוש שאינו רוצה בתפלין מהני הכפיה מכל שכן כשאינו אומר בפירוש רק שמכוין שלא לצאת דלא מהני כונתו נגד המצוה ולכך שפיר קאמר הש"ס כיון דתנא קמא סובר אין צריכות כונה אין רשאי להכניס שנים שנים דהרי לא הקפידה תורה על כונתו בעשיית המצוה דכיון דשבת זמן תפלין אם כן מחוייב שיהיו עליו תפלין כל היום אם כן לא יוכל לכוין שלא לצאת לענין עשיית המצוה כמו שכתבתי ממילא לא עבר [עובר[ על בל תוסיף ולכך אין יכול להכניס שנים שנים אלו תורף דב"ק וכתב שהציע דבריו לפני מר אביו הגאון ואמר שגם הוא העיר בזה עיין שם והמעיין בגוף דברי הגאון מר אביו יראה שאף שבתחילה כתב (ליישב הסוגיא דעירובין) במה שחילק בין מצוה שיש לה גבול לאין לה גבול מכל מקום אינו כחילוק מר בריה הנ"ל דהא הדר קשיא ליה מסוגיא דסוף פרק לולב הגזול דף מ"ב והוצרך ליישב בענין אחר כמו שהעתקתי דב"ק ולחילוקו של מר בריה אתי שפיר ההיא דסוף הלולב הגזול כמובן והישוב שכתב הגאון ישועות יעקב (שהעתקתי דב"ק למעלה) אינו בסיגנון דברי הגאון מר בריה ועל כל פנים חזינן דשני הגאונים אישרו וקיימו סברת הרשב"ם ודעמיה דלא כהגאון טורי אבן שדחה שיטת הרשב"ם מהלכה גם ראיתי להגאון בית שלמה בא"ח סי' ט"ו כתב ליישב תמיהת הטורי אבן וסיים ואחר שסתרתי תמיהות הטורי אבן נראה לי להביא ראיה לדברי רבותינו מהש"ס דברכות דף כ' וכו' האריך לבאר עיין שם דב"ק:
והגאון חתן סופר בדף ק"ז הביא תורף דברי מר בריה דהגאון ישועות יעקב עיין שם באות י"ב ושוב באות י"ג כתב והיה נראה ליישב על פי מה שכתבתי דמצות צריכות כונה אינו אלא מדרבנן ואם כן אפשר גם הרשב"ם לא קאמר דינו אלא דהיפוך כונה הוי למאן דאמר אין צריך כונה כלמאן דאמר צריכות כונה והוא רק מדרבנן ואם כן אתי שפיר דלא מהני לענין בל תוסיף דאורייתא וזה פשוט ואפשר אף למאן דאמר צריכות כונה מן התורה גרע לענין בל תוסיף על פי מה שכתב הטורי זהב דלעבור לא בעי כונה אף למאן דאמר צריכות כונה והוא הדין דלא מהני היפוך כונה לענין בל תוסיף עכ"ל העתקתי דב"ק לפי שאין ספר היקר הזה מצוי וחידוש הוא שלא ראה דברי הגאון ישועות יעקב עצמו שהבאתי למעלה בהיות ידיו ממשמשות בספר הזה שהרי הביא דברי הגאון בנו ועוד כתב דנראה לו ישוב נכון וקרוב שיטת הרשב"ם דלא אמר הרשב"ם דאתי כונה לבטל מעשה אלא בדנקט כסא דחמרא בידיה דהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוי כאומדנא דמוכח דאלים טפי כמעשה כדאמרינן בעלמא והכי נמי מוכיח הכוס שבידו שאין בדעתו לברך שהכל מה שאין כן בכל הני גווני שהקשה הטורי אבן אין המעשה מוכיח שאינו רוצה בכך רק הוא יכוין להיפוך ולא אתי מחשבה ואפילו דבור לבטל מעשה כשאין המעשה מצד עצמו מוכיח על מחשבתו והוא נכון וסרו ממנו כל התלונות והוקשה לו ממה שהתוספות והרא"ש כתבו דמצי לברך אחר נטילת לולב כשמכוין שלא לצאת דבעל כרחו אינו יוצא והרי אין הנטילה מעשה המוכיח היפך כונה ואדרבא הוא מעשה המוכיח למצוה ויישב וז"ל אבל נראה דגם זה אתי שפיר על פי מה שהקדמנו דאין כח במחשבה לעקור המעשה היינו כשרוצה לעקור כל המעשה אבל לעקור עד הרגע שאחר כך עד שיברך בזה גם המחשבה מועלת דאין מעשה נטילת הלולב מוכיח על רגע נטילתו אדרבא מוכח יותר עד אחר שיברך נמצא אין מחשבתו עוקרת מעשה המוכיח נגד מחשבתו ואתי שפיר הכל:
ובעיקר סברת רשב"ם הנ"ל מצאתי שהרב ערך השלחן בסי' תפ"ט אות ה' כתב ומכל מקום אם דעתו שלא לצאת לכולי עלמא לא יצא כמו שכתב בבית יוסף סי' תקפ"ט בשם אהל מועד מרבותינו הצרפתים והרשב"א דלא כהרא"ה דסבירא ליה דאפילו צווח שאינו רוצה לצאת יצא והבית חדש סי' תרנ"א הבין דהרשב"א קאי כהרא"ה והסכים דעת הרמב"ם עמהם דאפילו צווח שלא לצאת יצא ואין לשון הבית יוסף מוכח כן גם נעלם מהם תשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף כאן דקאי בשיטת רבותינו הצרפתים דלא יצא והא דלא משני הכי בסוף פרק ג' דסוכה כבר כתב הרא"ש שם והתוספות בדף ט"ל משום דמיירי באדם שאינו בקי שהולך ללמוד והסמ"ג עשין מ"ד כתב משום דלא הוה מיקרי טרוד ודלא כהרב יד אהרן בסי' תקפ"ט עיין שם ואם כן אפילו הרשב"א סבירא ליה כהרא"ה הרי התוספות והרא"ש והסמ"ג ואהל מועד סברי דלא יצא וכן כתב הר"ן בפרק ג' דראש השנה ותלמידי רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות בשם הר"ש וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' ט' ורבינו ירוחם נתיב י"ג חלק ג' וכן נראה דעת הטור סי' תרנ"א ואם כן פשיטא דחוזר ומברך ולא חיישינן לברכה שאינה צריכה (מר קעסיק על מה שכתב הרמ"א שם סעיף ג' במי שמתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ובלילה כשיזכור יברך ויספור אפילו אם ענה אמן על ברכת הקהל אם היה דעתו שלא לצאת יחזור ויברך ויספור בלילה וכתב הרב מגן אברהם דאף דקימא לן מצות צריכות כונה חיישינן למאן דאמר מצות אין צריכות כונה משום איסור ברכה שאינה צריכה ואסור לברך ועל זה הוא כל השקלא וטריא של הרב ערך השלחן שם ונחזור לסיים דבריו) וכל שכן שגם הרשב"א סובר כן ומדברי הרמב"ם אין הכרע והוה ליה הרא"ה יחיד ואפשר דגם הרא"ה לא כתב כן אלא במצוה שיש בה מעשה דאין מחשבה ולא דבור מוציא מידי מעשה וכן דעת הרמ"ע הביאו הרב מחזיק ברכה סי' תל"ב עיין שם מיהו אף במצוה שיש בה מעשה לא חיישינן לזה נגד כל הפוסקים וכל שכן דאיכא מאן דאמר דאפילו בסתם לא יצא דצריך כונה אף במצוה שיש בה מעשה כמו שכתבתי בסי' תע"ה עכ"ל הנך רואה שכמה גדולים שרים ונכבדים נקטי כסברת הרשב"ם דלמאן דאמר אין צריכות כונה אם מכוון שלא לצאת בזה עתה ידי חובת המצוה לא יצא גם הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' ד' כלל ד' דף כ"ח ע"ב הביא מה שכתב הבית חדש דהרשב"א סובר כהרא"ה ושנגררו אחריו בפרי מגדים שם באשל אברהם סק"ה ובכורי יעקב ס"ק כ"א והשיג עליהם שלא ראו תשובת הרשב"א שבבית יוסף סי' תפ"ט דבמתכוין שלא לצאת לא יצא והביא בשם איזה מחברים שכתבו להוכיח כשיטת הרא"ה מסוגיא דסוכה דף מ"ב ריש ע"א ודחה דבריהם וסיים דלא קימא לן כהרא"ה:
גם אשור בספר משכנות הרועים לידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו בקונטרס עת מצוא דף ט"ו סוף ע"א שהביא כלליה דרשב"ם דיש לחלק (למאן דאמר אין צריכות כונה) בין סתם למתכוין שלא לצאת ושכן כתב גם הר"ן בסוף ראש השנה והתוספות בסוכה דף ט"ל ד"ה עובר ובתוספות בחולין דף ל"א כתבו דנאנסה וטבלה עדיף מטבילה דפירש לשם חולין וכעין זה כתבו התוספות בשבת דף כ"ג ד"ה מכבה דיותר טוב כשמדליק חרש משידליק גדול לצורך שבת ומעין זה כתב הרא"ש בפרק לולב הגזול סי' כ"ד לענין בל תוסיף לחלק בין עושה סתם ובין מכוון להדיא לנוי (חידוש הוא שלא הזכיר דברי הרא"ש שם בסי' ל"ג שכתב כדברי התוספות דף ט"ל כמו שכתבתי דבריו למעלה בד"ה דברי הרא"ש) וגם הים של שלמה פרק שני דחולין סי' י"ג כתב אף דשחיטת חולין אין צריך כונה עם כל זה במתעסק ומכוון בפירוש לדבר אחר פסולה ומביאו הפרי מגדים בשפתי דעת סי' ג' (והיה יכול להביא עוד דברי הרא"ש בפרק קמא דברכות סי' י"ד ונראה דלאו קושיא היא דטפי עדיף בלא כונה ממה שעוקר הכונה לברכה אחרת) והוקשה לו מה שכתב רבינו יונה בריש ברכות דלא יוכל לסמוך על קריאת שמע שעל המטה משום דקורא אותה להבריח מזיקין פעמים שלא יקרא אותה דקשה הרי בלאו הכי כיון שקורא להבריח המזיקין הוי כמתכוין להדיא שלא לצאת ולא יצא ויישב שאין כונת הרב רבינו יונה לומר שזו קורא אותה כדי להבריח מן המזיקין אלא כונתו שגוף קריאה זו כיון שתקנוה להבריח המזיקין פעמים לא יהיה זהיר בה אבל הקורא אותה קורא בסתם והאריך מאד בכלל זה ודבריו הם הלכה למעשה שהיה במי שהתפלל ביום הכפורים אחר שש שעות תפלת שחרית בטעות במקום מה שהיה צריך להתפלל מוסף ושוב נזכר וחזר והתפלל מוסף כדינו ונסתפק אם מה שהתפלל שחרית (בטעות במקום מוסף) עלתה לו במקום מנחה כיון שמעיקר הדין היה צריך להתפלל אז תפלת מנחה כיון שהגיע זמנה ואף דקיימא לן מצות צריכות כונה כבר כתב המגן אברהם בסי' ס' דזה דוקא בדאורייתא ואם כן תפלה דרבנן לא בעי כונה אלו תורף דב"ק יצ"ו והובאו שם מה שהשיבו לו על זה המאורות הגדולים הגאונים מוהרש"ק ושואל ומשיב עיין שם דב"ק:
אף גם בספרו המשובח שו"ת הד"ר סי' כ"ט אות קס"ח שקיל וטרי במה שכתב בים של שלמה הנ"ל דאף דשחיטת חולין אין צריך כונה אם שוחט לשם דבר אחר פסולה וכתב שהיה מקום לפקפק בזה ממה שכתב רש"י בעירובין דף צ"ד ע"א וביאר יפה דאין מזה סתירה והביא שהפרי מגדים בסי' תע"ג במשבצות סק"א העיר על הרש"ל מדקימא לן ביו"ד סוף סי' קצ"ח דגם בירדה להקר עלתה לה טבילה והשיב דלא קשיא מידי דהרש"ל מקפיד דוקא בעושה היפך המכוון שהוא צריך לשחוט ומתכוון לנחור ולעקור אבל במתכוין להקר שזה יוכל להיות גם עם הכונה לטבול שתעלה בידו שתים דאף דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום אין בזה מעילה וכי האי גוונא שפיר דמי וזה עדיף יותר מנפלה שלא נתכוונה לשם טבילה כלל וכן הוא בהדיא בחולין דף ל"ב סוף ע"ב דלרב נחמן מתניתין גם בנפלה ולא בעינן דוקא שירדה להקר על כל פנים וכן כתב בים של שלמה במקומו דמהני ירדה להקר אף דבנתכוון לנחירה כתב שם דלא מהני ובשפתי דעת סי' ג' מביא דברי הרש"ל להלכה וכן עיקר: