אור ברסלב
שדי חמד כללים מערכת מ מערכת המ"ם › כלל סא

שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת המ"ם · כלל סא

כלל ס

מצות אם צריכות כונה או לא הוא מחלוקת כידוע ומרן בסי' ס' סעיף ד' פסק דצריכות כונה ומזה תמהתי בשדי חמד מערכת היו"ד כלל ל"ד דף כ"ח סוף ע"ג על מה שכתב בספר חיים ושלום דקימא לן מצות אין צריכות כונה דנהפוך הוא והלכה רווחת דצריכות כונה עיין שם הן אמת שראיתי עתה להרדב"ז בחלק ד' בסי' כ' (היא אלף צ"ד בדפוס ווארשא תרמ"ב) שהרב השואל כתב דקימא לן מצות אין צריכות כונה והגאון המחבר כתב קושטא דמילתא כאשר כתבתם מצות אין צריכות כונה שכן הסכימו רוב האחרונים וכו' עיין שם מכל מקום לגבי דידן דבתר מרן גרירנא ואתכא דידיה סמכינן הרי שלחן דפסק בסכינא חריפא דהלכה דצריכות כונה וכנראה שכן תופסים כל רבני האחרונים לעיקר כמו שיראה הרואה בדב"ק הלא בספרתם ומתבאר כן מהספרים שארשום להלן בדין זה בס"ד וקצת משמע דהרדב"ז מיחלפא שיטתיה בזה שבתשובות הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' קכ"ה כתב ואפילו לדעת האומרים מצות אין צריכות כונה מודו במגילה וכו' ומדלא כתב ואפילו למאי דקימא לן וכו' משמע קצת דאיהו לא נקיט הכי אלא דצריכות כונה וכפסק מרן בסי' ס' אלא שיש חילוקים רבים בדין זה בין למאן דאמר צריכות כונה ובין למאן דאמר אין צריכות כונה כמבואר להלן בס"ד שוב ראיתי שמפורשת דעת הרדב"ז בחלק הששי סי' שני אלפים רמ"ו וז"ל ולענין הלכה משמע לן דהלכה כר' זירא וכר' יוסי דנימוקו עמו וכן נראה דעת הפוסקים דמצות צריכות כונה וכן פסק הרמב"ם וכו' עיין שם אלמא דמיחלפא שיטתיה בהאי דינא:

ואנכי חזון הרביתי שמדברי הגאון חקרי לב בא"ח סי' ט' מתבאר יפה דנקיט להלכה דמצות צריכות כונה והוא שחקר שם במאי דקימא לן בסי' מ"ז דברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה דהיכי נפיק בהכי והא מצות צריכות כונה וכן פסק הטור והשלחן ערוך בסי' ס' ועיין בית יוסף סי' תקפ"ט ואין לומר דאין הכי נמי דאינו יוצא משום ברכת התורה אלא אם נתכוון לכך דכל כי הא הוה להו להפוסקים לפרש וכו' עיין שם מה שיישב הרי שכתב שדעת הטור ושלחן ערוך היא דצריכות כונה אלא דמה שכתב בדעת הטור אינו ברור כן כמו שמתבאר ממה שכתבתי להלן בסמוך בס"ד:

ובדעת הרא"ש הייתי סבור דסבירא ליה דהלכה דצריכות כונה אמנם עתה ראיתי כי בזה שרים ונכבדים נבוכים כמאן דסבירא ליה דרבינו הטור בסי' תע"ה כתב דבעל הלכות גדולות פסק דצריכות כונה וכן כתב אדוני אבי הרא"ש והראה מקום מרן הבית יוסף לדברי הרא"ש בפרק ראוהו בית דין סי' י"א ששם כתב דהרי"ף פוסק דצריכות כונה והאריך להביא ראיות לזה וכן בקיצור פסקי הרא"ש שם פסק דצריכות כונה ולא הזכיר סברת הפוסקים דאין צריכות כונה וקיצור פסקי הרא"ש למסכת ראש השנה הם מרבינו הטור כמו שכתבתי בכללי הפוסקים סי' י"א אות י"ז וכן כתב בטור סוף סי' תקפ"ט דהרא"ש כתב מצות צריכות כונה וכתב מרן הבית יוסף דלענין הלכה הכי נקטינן כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כן גם בסוף סי' ס' כתב הטור בשם הרא"ש דפסק מצות צריכות כונה גם הרב תוספות יום טוב במעדני יום טוב בפרק קמא דברכות על דברי הרא"ש בסי' י"ד כתב שדעת הרא"ש לפסוק דמצות צריכות כונה ושכן מוכח מדבריו שבריש פרק היה קורא שכתב המשנה דאם כיון לבו יצא ולא הביא מה שאמרו עלה בגמרא אליבא דמאן דאמר אין צריכות כונה עיין שם ומסתמא גם דעת הטור במקומות הנ"ל היא כדעת הרא"ש דצריכות כונה וכן מתבארת דעתו מדבריו שבסימן רי"ג וסי' רי"ט עיין שם:

אמנם הרב בית חדש בסי' תע"ה סעיף ח' כתב לדעת הטור דהרא"ש לא החליט ההלכה בזה ולכן בדאורייתא פוסק דצריך כונה אבל בדרבנן כגון מרור בזמן הזה פוסק דאין צריך כונה ודקדק כן ממה שכתב בפרק ראוהו בית דין סי' י"א הנ"ל הילכך אזלינן לחומרא וכו' דמטבע הלשון מורה דמשום דמספקא ליה האי דינא אזיל בה לחומרא וכיון דספקא הוא אזלינן לקולא במידי דרבנן וקצת נראה לדקדק ממה שכתב הרא"ש בפרק לולב הגזול סי' ל"ג (ואף על גב דאמרינן בראש השנה דף כ"ח מצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחו עיין שם) דנקיט כמאן דאמר אין צריכות כונה דלפי הבנת מרן הבית יוסף דפסיקא ליה להרא"ש דצריכות כונה היה לו לומר ואפילו למאן דאמר אין צריכות כונה הני מילי וכו' וכן לדברי הרב בית חדש קשה גם כן דכיון דמיירי בנטילת לולב דמצוה דאורייתא היא נקטינן דצריך כונה ואם כן הוה ליה למימר ואפילו למאן דאמר ועל כל פנים אין דקדוק זה כדאי להכריע בדעתו שסובר כן והרב ערך השלחן בריש סי' ס' כתב להכריח שלא כדברי הרב בית חדש שהרי בטור סי' רי"ג וסי' רי"ט וביו"ד סי' י"ט מוכח דגם בברכות דרבנן סבירא ליה דבעי כונה והוא כעד היסוד של הרב בית חדש ועיין לקמן בכלל ס"ד (בד"ה אחר זמן):

ובספר פאת ים (שנזדמן לי בשאלה) ראיתי להרב המגיה שכתב בדף פ"ח ע"א שדעת הרא"ש לפסוק הלכה כמאן דאמר צריכות כונה דלא כמו שכתב הרב בית חדש דמספקא ליה וכו' והוקשה לו מדברי הרא"ש שבפרק לולב הגזול סי' ל"ג הנ"ל דמשמע דנקיט כמאן דאמר אין צריכות כונה וכתב לישב על פי מה שסיים הרא"ש (אחר שכתב הני מילי וכו' כנז"ל) והא דלא משני הכא הכי משום דאיירי באדם שאינו בקי בכונת המצוה דמסתמא מה ששכח והוציאו לרשות הרבים לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד עכ"ל וכונתו דלא תימא כיון דאמרינן בראש השנה דאין צריכות כונה והכא לא משני דאיירי בשלא נתכוון לצאת והוציאו שמעינן מסתמא דש"ס דהכי הלכתא דאין צריכות כוונה היפך ממאי דקימא לן בעלמא דצריכות כונה לזה תירץ דמהא לא איריא דהכא מיירי באינו בקי בכונת המצוה ואין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי בהכי וכיון שכן אין ראיה מהכא דאין צריכות כונה כיון שיש לדחות כדאמרן ועיין הריטב"א בסוכה ד' מ"ב שהביא ראיה מסוגיא זו מדלא משני דהכא מיירי כשלא נתכוון לצאת בו כשהוציאו עיין שם ומה שכתב הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת לא נפק בעל כרחו היינו לומר דזה אתי אף למאן דאמר מצות אין צריכות כונה עכ"ד הרב המגיה בספר פאת ים הנ"ל ועיינתי בדברי הריטב"א וראיתי שכתב לראיה ברורה מסוגיא זו דסתמא דש"ס דמקשי מדאגבהיה נפק ואביי ורבא דמשנו מר אמר חדא כשהפכו ומר אמר שהוציאו בכלי מוכח דסברי דאין צריכות כונה דאם צריכות כונה הוה להו למימר דמתניתין מיירי בשלא כיון לצאת והיא ראיה נכונה ואיני מבין היכי מצי הרא"ש לדחות ראיה זו באמור דמיירי הכא באינו יודע לכוון דאם כן הרי הוא ברור שלא כיון לצאת ואם הדין הוא דצריכות כונה מאי קושיא והא מדאגבהיה נפק הרי כיון שלא כיון לצאת לא יצא וכונת הרא"ש פשוטה לדעתי הקצרה דלא הוקשה לו אלא על מה שכתב דאף למאן דאמר אין צריכות כונה אם כיון שלא לצאת לא נפק בעל כרחו דאם כן הוה ליה לשנויי דהכא מיירי בשנתכוון שלא לצאת ואהא משני דמיירי שאינו בקי וכו' והוא תירוץ נכון לקושיא זו ודברי הרא"ש הללו לקוחים הם מרבותינו התוספות שם בדף ט"ל ע"א ד"ה עובר לעשייתן עיין שם ודברי הרב המגיה הנ"ל לא זכיתי להבינם ובמה שהאריך לחלק על מה שכתב הרב בית חדש דהרא"ש ספוקי מספקא ליה בעיקרא דדינא אי הלכה כמאן דמצריך כונה או כמאן דאמר אין צריכות כונה ואזיל לחומרא ומר הוא דאמר לא כן הוא אלא דעת הרא"ש היא לפסוק כמאן דאמר צריכות כינה עיין שם תמיהני שלא זכר תורת מר זקנו הרב בספר שרשי הים ח"א בסוף דף כ"ט שכתב דהרא"ש מספקא ליה וייחס שזה דעת הכל בו כיעויין שם (ועיין לקמן כלל ס"ד ד"ה אחר זמן) וכן כתב בתשובתו שבספר מכתב שלמה סוף סי' ע"ח ועיין שם בסי' פ"א שגם הרב המחבר הסכים לדברי הרב בית חדש ואיך שיהיה עתה נבא לדבר איזה פרטי דינים בעה"י בעיקרא דהאי דינא דמצות אם צריכות כונה:

ואני טרם אתחיל לכתוב בס"ד איזה פרטים בהא דמצות צריכות כונה ראיתי להקדים כלל אחד שהמציא הגאון טורי אבן מתוך פלפולו הזך בחידושיו לפרק ראוהו בית דין ד' כ"ט ע"א (בהך דר' זירא דאמר איכוון ותקע לי) וז"ל ונראה לי דאפילו מאן דאמר מצות צריכות כונה הני מילי בדבר שכל המין ראוי למצותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים על ידי דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצותן ודמי לסתמא דגמרא דאמר ריש פרק קמא דזבחים גבי קדשים דקימא לן כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין ולא עלו לבעלים לשם חובה ואם שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן קיימא אבל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפילו סתמא נמי פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ופירשו התוספות ואפילו זינתה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת דהא אפשר להתגרש בגט אחר כמו בזה אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצותו ואי אפשר לקיימו אלא בגופו ואפילו במינו אי אפשר אלא בו בעצמו כגון אכילת קדשים ופסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן ואי אפשר לקיים מצותן אלא בגופן דמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין הואיל ומצותן מיוחד בגופן וגם במילה למאן דאמר דבעי מילה לשמה אפילו הכי בנכרי כשרה משום דעביד סתמא וסתמא לשמו קאי כמו שכתבו התוספות ריש פרק קמא דזבחים וצריך לומר דהיינו טעמא משום דמצות אדם זה מיוחדת לגופו וממילא סתמא לשמה קאי אי נמי משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן בטל מצותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב אי אפשר בחזרה לעשות כמצותו אף על גב דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר כשהוא מהול או קטן הנולד מהול אבל עיקר מצות מילה אזדא לה וכן קדשים אי עשאן שלא כמצותן בטל מצות קרבן זה משום הכי סתמא לשמו קאי מה שאין כן בשאר מצוה כמצה שופר ולולב (אם) עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדות לשמן עכ"ל:

והגאון חתן סופר בדף ק"ו סוף ע"ב הביא מה שמקשים על מה שפסק הרי"ף דמצות צריכות כונה דהא מסוגיא דפרק לולב הגזול דף מ"ב ריש ע"א מוכח דאזלה כמאן דאמר אין צריכות כונה וכתב בשם הגאון כתב סופר דבלולב דארבע מינים אלו מיוחדים רק למצוה דאין זה בהזדמן שיקח אדם אלו הארבעה מינים אם לא למצוה בזה גם הרי"ף מודה דאין צריך כונה ולא דמי לבעלמא לתקיעה ואכילת מצה דאינו מבורר כל כך למצוה ושמעין זה כתב בטורי אבן דבקדשים וקרבן פסח דמיוחדים למצוה כולי עלמא סברי מצות אין צריכות כונה אלו תורף דב"ק (עיין שם שהרב המחבר פקפק בזה ויישב דעת הרי"ף בענין אחר) והוא כלל גדול וראיתיו אחר שנים רבות שכתבתי מה שכתוב בקונטריסי הלז בענין מצות אי צריכות כונה והקדמתיו אולי יועיל להמעיין במה שכתוב בקונטריסי להלן (אחר זמן רב ראיתי בספר בית יצחק לידידי הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' קס"ח אות ט' שחולק על הטורי אבן וסבירא ליה דאכילת הפסח בעיא כונה ושקיל וטרי לענין מצה ומרור דאיתקשו לפסח עיין שם דב"ק כי לא איסתייעא לי להתיישב בדב"ק ולחזור על לימודי בזה) ועתה אציג מה שכתוב בקונטריסי מימי חרפי בתוספות נופך מה שנתחדש אצלי בעה"י:

אם מה שצריכות כונה הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן הנה רבין חסידא בספר קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות קפ"ב כתב נסתפקנו בזה ולא מצאנו גילוי בספרים כי אם בשו"ת שמש צדקה בחלק א"ח סי' כ"ט דף ל"ו ע"ד שהסכים דמדאורייתא מצות צריכות כונה וכנראה לא ראה הרב קהלת יעקב דברי הרב הלבוש בסי' ס' אות ד' וז"ל קימא לן מצות צריכות כונה כדילפינן מקרא לקמן סי' תקפ"ט כלומר כשיעשה המצוה צריך שיכוין לצאת בעשיית אותה מצוה עכ"ל ומשמעות לשון כדילפינן מקרא הוא מן התורה ממש ולא אסמכתא בעלמא איברא דבסי' תקפ"ט לא ראיתי שדבר מזה וכבר התעורר על זה הגאון פרי מגדים שם באשל אברהם אות ג' ורפיא בידיה אם הוא מן התורה וציין לעיין בפתיחה כוללת (ולא חיפשתי כעת ועיין לקמן בד"ה ודע) גם הגאון ישועות יעקב בסי' ס' דף ל"ח ע"ב כתב דלכאורה אין זכרון בתורה שמצות צריכות כונה ואפשר שהוא רק מדרבנן עיין שם וכן ראיתי בכמה מחברים שלא הזכירו דברי הרב הלבוש בזה וחידוש הוא שבכולם נאמר ונעלם:

ואנכי הדל זה זמן רב שכתבתי במקום אחר דנראה שהוא מדאורייתא והוא על פי מה שכתבו הגהות אשר"י בסוף פרק ראוהו בית דין דרב דאמר נדה שנאנסה וטבלה מותרת לביתה סבירא ליה דמצות אינן צריכות כונה אם כן ר' יוחנן דאמר אסורה לביתה על כרחין סבירא ליה צריכות כונה ור' יוחנן מדין תורה קאמר דאסורה לביתה ממילא שמעת מינה דמאן דאמר מצות צריכות כונה הוא מדאורייתא אלא דלפי מה שכתב הרדב"ז בתשובות החדשות סי' ל"ד דגבי שחיטה וטבילה לא שייכא האי פלוגתא עיין לקמן כלל ס"ב אין ראיה מזה ועתה ראיתי להגאון מלא הרועים באות ח"י שרצה לפשוט ספק זה מדר' יונתן בר יוסף בחולין דף ל"א ודחי לה על פי מה שכתב הר"ן בחידושיו דהתם לא שייכא הא דמצות אי צריכות כונה או לא דהתם מכשירין נינהו למר קילי ולמר חמירי וכו' והוא כסברת הרדב"ז עי"ש:

והיה נראה להכריח שהוא מדרבנן לפי מה שכתב הרב מגן אברהם בסי' ס' סק"ג בשם הרדב"ז ומשפט צדק דיש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן לא אמרינן צריכות כונה עי"ש ואי מדאורייתא הוא אמאי לא נימא כל דתקון וכו' אלא שעיינתי בתשובת הרב משפט צדק והיא בחלק ב' סימן ס"ב ומר קעסיק ליישב סתירת דברי הרא"ש דבפרק קמא דברכות סי' י"ד פסק דאין צריכות כונה ואילו בפרק ראוהו בית דין פסק דצריכות כונה ועל זה הוא מה שכתב לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואם כן יש לומר דאין הכי נמי דלמאן דאמר דצריכות כונה הוא מדאורייתא ולדידיה הוא הדין בדרבנן משום כל דתקון רבנן וכו' אלא דלהלכה הוא דפסק כמאן דאמר צריכות כונה בדאורייתא וכמאן דאמר אין צריכות כונה בדרבנן ואפשר דלזה כיון הרב מגן אברהם שהביא דברי הרב משפט צדק על דברי מרן בש"ע וכן הלכה ולא הביא זה על מה שכתב מרן ויש אומרים דצריכות כונה להורות דלדידן הוא דמחלקינן בין דאורייתא לדרבנן אבל להמאן דאמר עצמו דצריכות כונה אין לחלק כן אפשר לומר לפי סיגנון דברי הרב משפט צדק אבל דברי הרדב"ז לא ראיתי אם הם בסיגנון זה או בסיגנון אחר (כשכתבתי ענין זה לפני איזה עשרות שנים לא היה לי שו"ת הרדב"ז ושוב השגתי שו"ת הרדב"ז דפוס ווארשא תרמ"ב חיפשתי תשובה זו ולא מצאתיה אך השגתי שוב ספר שו"ת פנות הבית וראיתי להגאון בסי' ג' דף ב' סוף ע"ב שכתב וז"ל ועיין בש"ע סי' ס' סעיף ד' הביא שתי דעות ומסיק להלכה דצריכות כונה ובמגן אברהם שם כתב מצוה דרבנן יש לומר אין צריכות כונה ולכאורה קשה ממגילה דתנן בפרק ג' דראש השנה אם כיון לבו יצא אך יש לומר דברי קבלה כדברי תורה ובלאו הכי יש לומר הרדב"ז כתב כן רק להכריע בין הדעות אבל מאן דסבר צריכות כונה אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן עכ"ל הנה הגאון הנ"ל מפרש דברי הרדב"ז בסיגנון מה שכתבתי לדעת הרב משפט צדק הנ"ל וכן ראיתי בחידושי הגאון מלא הרועים למסכת פסחים (בדפוס רא"ם) בדף קי"ד ע"ב שכתב שכונת המגן אברהם דבדרבנן לא פסקו הפוסקים דצריך כונה (וקצת קשה ממה שכתב במלא הרועים מערכה זו סוף אות ט"ז עיין שם וק"ל) ואם כן שפיר נוכל לומר דסברי דמאן דאמר צריכות כונה הוא מדאורייתא (ועיין לקמן כלל ס"ד בד"ה ובמה שכתבתי לעיל):

והגאון מוהרש"ז בשלחן ערוך שלו בסי' ס' אות ה' כתב להדיא דהוא מן התורה וסיים במה דברים אמורים במצות של תורה אבל בשל סופרים יש אומרים שהלכה שאין צריך כונה ויש חולקים ובסי' תע"ה סעיף כ"ט הביא באחרונה מה שכתב מרן הפרי חדש בסעיף ד' דאפילו מצוה דרבנן צריכה כונה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מוכח דפשיטא להו דהוא מדאורייתא וכן הכריח הרב בשו"ת שמש צדקה סי' כ"ט דף ל"ו ע"ג ולמד כן א) מדקיימא לן בחליצה דמדאורייתא צריך שיכוונו שניהם והוא הדין לכל מצות שבתורה שצריך כונה ולפי הנראה ראיה זו במחלוקת שנויה בינן של קדושים דהנה בהא דאמר ר' זירא לשמעיה איכוון ותקע לי נחלקו הקדמונים אם הוא משום דסובר מצות צריכות כונה דיש אומרים דמה שאמר ר' זירא הוא שיתכוון לתקיעה אבל משום מצוה לצאת ידי חובת המצוה אין צריך לכוון ויש אומרים דכמו שצריך לכוון לשם תקיעה כן צריך לכוון לצאת ידי המצוה עיין בדברי רבותינו בעל המאור ובמלחמות בפרק ראוהו בית דין ובדברי שאר הראשונים וכמו כן בחליצה שהכונה בה היא להתיר הזיקה שביניהם יש לומר דאין מוכרח להצריך גם כונה למצוה לדעת הסוברים דמן הכונה לתקיעה לא ילפינן כונה לצאת ידי המצוה:

אמנם עוד הביא ראיה מדברי הרב פרי חדש ממה שכתב דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דזה אינו שייך לומר אלא אם הדין הוא דבמצות דאורייתא צריך כונה מדאורייתא בזה הוא דשייך לומר דגם במצוה דרבנן הצריכו כונה מדרבנן כמו שהצריכה התורה כונה במצות של תורה אבל אם במצות של תורה לא הצריכה תורה כונה אלא דרבנן החמירו להצריך במצות של תורה כונה אין לנו לומר דגם במצוה של דבריהם הצריכו כונה דדי להם לעשות במצוה דידהו כפי מה שהוא הדין מדאורייתא במצוה של תורה ולא להחמיר בשל דבריהם גם במה שהחמירו הה במצוה של תורה אלו תורף דב"ק בראיה זו וכן דנתי מדעתי על פי דברי הרב פרי חדש טרם שראיתי דברי הרב שמש צדקה ולכן כתבתי שמדבריו מוכח דסובר שהוא מדאורייתא ועוד הביא ראיה שהוא מדאורייתא מדברי התוספות בפרק ראוהו בית דין דן נ"ח ד"ה אמר רבא זאת אומרת וקשה עתיקא סיגנון ראיתו לך נא ראה ועוד הביא ראיה ממה שאמרו שאם לא כיון לא יצא דמשמע דלא קיים המצוה כלל ואם כל כונה זו אינה אלא חומרא מדרבנן היכי נימא דלא קיים המצוה כלל דיינו להחמיר להצריכו כונה לכתחלה אבל לומר שלא יצא בדיעבד מהיכא תיתי אלו תורף דב"ק וגם בזה יש לפקפק קצת לפי דעת הסוברים שהבאתי לעיל בכלל ט"ן שכל שלא עשה המצוה של תורה כפי התנאי שהטילו חז"ל לא יצא ידי חובתו אף מן התורה עיין שם ועוד כתב הרב שמש צדקה בדף ל"ז ע"ג להכריח שהוא מן התורה עיין שם שבא לו בארוכה ומסקנתו שהוא מדאורייתא ועיין בספרים שציין הרב פתח הדביר בסי' ס' ועוד בדברי רבני האחרונים אשר סביב לש"ע יחנו שם:

גם מדברי הגאון טורי אבן מתבאר דסבירא ליה דמן התורה צריכות כונה והוא שבחידושיו בפרק ראוהו בית דין דף כ"ט בסוגיא דר' זירא אמר לשמעיה איכוון ותקע לי שקיל וטרי טובא בהאי דינא דמצות אי צריכות כונה והקשה על ריש לקיש דידיה אדידיה דבפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב אמר זאת אומרת מצות צריכות כונה ואף דאשכחן בעלמא דזאת אומרת וליה לא סבירא ליה הוא הנה בזה כתב הרמב"ן במלחמות בפרק ראוהו בית דין דזאת אומרת ואיהו נמי סבירא ליה הכי הוא עיין שם אלמא אית ליה לריש לקיש צריכות כונה ואילו בנזיר דף כ"ג וכן בהוריות דף יו"ד ע"ב דדריש ר' יוחנן קרא דישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם בשני בני אדם שצלו פסחיהם זה אכלו לשם מצות קרבן פסח צדיקים ילכו בם וזה אכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא עביד והשתא איך אמר ליה פסח מיהא עביד הא מדאמר אחד אכלו לשם מצוה מכלל דהשני שאכלו לשם אכילה גסה לא אכלו לשם מצוה שהוא דבר והפוכו והא אף על גב דעביד פסח אפילו הכי מצות אכילת פסח שהוא חייב מן התורה לא קיים וריש לקיש דסבירא ליה מצות צריכות כונה אם כן הא ודאי פושע ורשע מקרי אפילו אינו מקיים דברי חכמים מקרי הכי כדאמרינן בפרק ב' דיבמות (דף כ') וסוף פרק קמא דנדה (דף י"ב) כל שכן באינו מקיים מצוה של תורה וכו' עיין שם הרי דאם אכל הפסח בלא כונת המצוה קרי ליה אינו מקיים מצוה של תורה למאן דאמר צריכות כונה אלמא מה שצריך כונה הוא מן התורה:

והנה בפתח הדביר שם כתב שהרב קול אליהו בח"א בחלק א"ח סי' ל"ד הכריח שהוא מדרבנן והוא תימה שבספרו ארעא דישראל במערכה זו אות יו"ד כתב מצות צריכות כונה הוי מדאורייתא ואין זה ענין לנדה שנאנסה וטבלה דעלתה לה טבילה דהתם לא הוי מצוה לטבול כמו שהארכתי בספרי קול אליהו בא"ח סי' ל"ד עכ"ל שוב השגתי ספר קול אליהו וראיתי שהאמת הוא כמו שכתב בשמו הרב פתח הדביר (וצריך לומר שבארעא דישראל הוא טעות סופר) והוכיח כן א) כי היכי דלא לאפושי בפלוגתא ולקרב הסברות שאם נאמר שמן התירה צריכות כונה תהיה מחלוקת מן הקצה אל הקצה דלמר צריכות כונה מדאורייתא ולמר אין צריכות אף מדרבנן ומחלוקת באופן זה הוא רחוק המציאות ב) דקיימא לן דמי שאינו רוצה לקיים מצות עשה היו מכין אותו (במקומות שיש רשות לזה) עד שיקיימנה וכתב הרא"ם בפרשת ויקרא דלא בעינן שיאמר רוצה אני אלא בגט מעושה ובקרבן ואם כן מה הועילו חכמים בתקנת הכפיה היכא דצווח ואמר שאינו רוצה לעשות כי אם מיראת ההכאות הרי אינו מכוין למצוה כלל אלא ודאי מדאורייתא אין צריך כונה וכופין אותו לקיים מיהא המצוה מדאורייתא אלו תורף דב"ק ואין מכל זה הכרח גמור דמה שהכריח כן כדי שלא להרחיק הסברות הנה מסוגיית הש"ס בשבת פרק תולין דף חל"ק ע"א דאמרינן מי איכא מידי דרי אליעזר שרי לכתחלה ורבנן מחייבי חטאת מוכח דאם היה ר' אליעזר מתיר מדרבנן ורבנן אוסרים מן התורה לא הוה קשיא לן מידי (ורק מאי דמחייבי חטאת ור' אליעזר מתיר אף מדרבנן הוא דקשיא לן) והכי נמי בענין מצות צריכות כונה דפליגי תנאי דלמר צריכות כונה מן התורה ולמר אין צריכות אף מדרבנן אינו מן התימה כלל ולא נוכל להכריח מפני זה דבדרבנן הוא דפליגו ועוד דלפי מה שכתבתי בשם הרב הלבוש דהא דצריכות כונה ילפינן לה מקראי והסוברים דאין צריכות כונה ודאי דדרשי לקרא לענין אחר וסברי דליכא למילף מהנהו קראי ואם כן נמצא דקמפלגי בקראי דמר דריש הכי ומר דריש הכי ובכי האי גוונא הרי כתבתי למעלה בכלל ט"ז (ד"ה ודע) בשם הרב יבא הלוי דכי פליגי במדרשי הכתובים משכחת לה דפליגי מן הקצה אל הקצה:

ומה שהכריח ממה שהיו כופין על קיום המצות ועל פי מה שכתב הרא"ם דלא בעינן שיאמר רוצה אני אלא בקרבן וכו' הנה דברי הרא"ם הם על פסוק יקריב אותו לרצונו (ויקרא א' ג') דדרשינן יקריב אותו מלמד שכופין אותו והקשה למה לי יקריב ללמד שכופין אותו וכן מאי דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך למה לי ועשית הא בכל המצות הדין כן שהיו בית דין כופין אותו כדתניא בהכותב אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה וכו' היו מכין אותו וכו' וכתב שכבר תירצו התוספות בפרק קמא דראש השנה דף ו' ע"א (ד"ה יקריב) דהכא הוה סלקא דעתין דאין כופין משום דכתיב לרצונו והדר קשיא ליה להרא"ם מאחר שאמירתו רוצה אני הוא מחמת הכפיה היכי קרינן ביה לרצונו הא אין זה אלא בעל כרחו וכתב לזה כבר השיב הרמב"ם בפרק שני מהלכות גטין דמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה הדבר שחייב לעשותו או שנתרחק ממה שאסור לו לעשותו אין זה אנוס אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה הילכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שרוצה להיות מישראל רוצה הוא לקיים כל המצות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שאמר רוצה אני כבר גרש לרצונו עכ"ל הרא"ם והנראה לו מדברי הרמב"ם והרא"ם הוא דבקרבן משום שנאמר לרצונו וכן בגט משום ונתן מדעתו הוא דבעינן שיאמר בפירוש רוצה אני אבל בשאר המצות שכופין אותו לעשותן ועושה עשייתו מוכחת עליו שכבר בטל דעתו הרעה וכבש את יצרו ומאחר שלא פקד ורוצה הוא להיות מישראל אמרינן שבודאי בלבו הוא לקיים המצוה אף שהיה מתחילה צועק ואומר איני חפץ לקיים המצוה אחר שכפו אותו והוצרך לעשותה אמרינן בודאי שכיון למצוה ונמצא שכפייתנו האניא ליה שקיים המצוה לשם מצוה וכיון שלא נאמר בשאר מצות לרצונו אין אנחנו מזקיקים אותו שיאמר רוצה אני וסמכינן שבודאי הוא עושה לשם מצוה ולפי זה אין לנו הוכחה מזה דמדאורייתא לא בעינן כונה דיש לומר דלעולם דבעינן כונה מן התורה אלא שאנחנו תולין בזה לומר דאף שצועק שאינו רוצה לעשות המצוה מכל מקום כל שעושה המצוה על צד ההכרח אף הוא היה מתכוין לשם מצוה ועל סמך זה היו כופין אותו בית דין ואם באמת יצא זה מן הכלל וכפר בעיקר המצוה ופיו ולבו שוים להרע שלא לצאת ידי המצוה איהו דאפסיד אנפשיה ואם כן למאי דאתאן עלה נראה דמאחר שמדברי הרב הלבוש מתבאר שהוא מדאורייתא וכן כתבו בפירוש הגאונים פרי חדש ומוהרז"ש והרב קול אליהו לא הזכיר דבריהם (לבוש ופרי חדש) נראה דהכי נקטינן:

והנה הרב קול אליהו בתחילת דבריו כתב להכריח דמצות צריכות כונה מדאורייתא מהא דאמרינן בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח סוף ע"א אמר רבה התוקע לשיר יצא דסבירא ליה מצות אין צריכות כונה ופריך אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי כלומר בשלמא אי צריך כונה ניחא דכיון דאינו מכוין לשם מצוה לא עבר על בל תוסיף אלא אי אמרת לא בעי כונה לילקי ומעתה אי מדאורייתא לא בעי כונה תיקשי ליה ולדידיה מי ניחא הא עבר על בל תוסיף מדאורייתא ומאי דבעי כונה אינו אלא מדרבנן אלא ודאי מוכח דאי אמרינן צריכות כונה הוא מדאורייתא ומשום הכי לא לקי והיא הוכחה נכונה אלא שהרב כתב דאין מזה כל כך הכרח דאימור דכיון דאמור רבנן דבעי כונה אשתכח דלא עביד מצוה כתקנה ולפיכך לא לקי אי נמי אפשר דאין הכי נמי דהוה מצי למימר וליטעמיך ולא אמר אלו תורף דב"ק ולי הדל במחילת כבוד גאונו אין דבריו נוחים דמסתברא דכי אתו רבנן ואצרוך כונה לא להקל על דין תורה באו וכיון דמדאורייתא בר מלקות הוא לא אתו רבנן ובצרי ליה למיפטריה ממלקות שחייבתו תורה ומה שכתב בדחיה שניה דאין הכי נמי דהוה מצי למימר וליטעמיך וכו' הנה אם היה לנו הוכחה ממקום אחר דהוא מדרבנן והוה קשיא לן דמדלא אמר הכא וליטעמיך מוכח שהוא מן התורה הוה מצינן לשנויי משום יתובי דעתא דאין הכי נמי דהוה מצי למימר וליטעמיך ולא אמר אבל כל דלית לן הוכחה מדוכתא אחרינא איפכא ממאי דמוכח מהכא דהוי מדאורייתא לא דחינן האי הוכחה בהכי ועיין להגאון ישועות יעקב בסי' ס' דף ל"ח ע"ב שבתחילה צדד לומר דמה שצריכות כונה הוא רק מדרבנן ושוב הביא סוגיא הנ"ל דפריך אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי דמוכח דלדידיה ניחא דאינו עובר בבל תוסיף משום שבלא כונה אין כאן מצוה כלל עיין שם ומשמע שכונתו לחזור ממה שכתב שהוא מדרבנן וסבירא ליה שהוא מן התורה וכהוכחת הרב קול אליהו ולא סבירא ליה דחיותיו:

ומצאתי שהרב ערך השלחן בחלק יו"ד סי' ק"ך אות ט"ז (בד"ה ודע) כתב שלפי דברי הגהות אשר"י הנ"ל משמע דלמאן דאמר מצות צריכות כונה היינו מדאורייתא ושכן הוכיח בשו"ת שמש צדקה דהא דמצות צריכות כונה הוא מדאורייתא וכן מוכח מדברי הרמב"ן במלחמות בפרק ראוהו בית דין ומה שכתב הרב קרית ספר בהלכות שופר וז"ל ונראה דכונת שומע ומשמיע דבעינן למאן דאמר מצות צריכות כונה היינו מדרבנן כונתו דלא בעינן כונת משמיע נמי אלא מדרבנן אבל כונת שומע צריך מדאורייתא דלא כהרב קול אליהו סי' ל"ד עי"ש שאין ראיתו מכרעת עכ"ל הרב ערך השלחן ובאמת שכן הוא משמעות לשון הרב קרית ספר (ודבריו הם בסוף פרק שני מהלכות ראש השנה) שאם לא כן היה לו לומר בדרך כלל למאן דאמר מצות צריכות כונה היינו מדרבנן אבל מדקאמר דנראה דכונת שומע ומשמיע וכו' היינו מדרבנן משמע דעל מה שצריך גם כונת משמיע קאמר שהוא מדרבנן דאילו מדאורייתא לא בעי אלא כונת השומע ורבנן הצריכו כונת משמיע גם כן אך מה שכתב הרב ערך השלחן שמדברי הרמב"ן במלחמות בפרק ראוהו בית דין מוכח דסבירא ליה דמדאורייתא צריכות כונה הנה לא גילה לנו היכי מוכח הכי מדברי הרמב"ן ולי הדל איפכא מסתברא דמוכח מדבריו דלמאן דאמר צריכות כונה היא מדרבנן והוא שבהתווכחו עם הרז"ה במה שהשיג על מה שפסק הרי"ף כמאן דאמר דצריך כונה ואיהו סבירא ליה דאית לן למינקט דאין צריכות כונה הנה אחר שסילק הרמב"ן ראיות הרז"ה סיים ואמר ועוד דמינקט לחומרא עדיף עיין שם וכנראה שמלשון זה הבין הרב דמדאורייתא הוא מדאזיל לחומרא אבל לי הדל נראה שלשון זה מורה דאינו כל כך מעיקר הדין אלא מצד חומרא בעלמא ואם מאן דאמר צריכות כונה מדאורייתא קאמר לא היה לו לומר דמינקט לחומרא עדיף אלא היה לו לומר ועוד כיון דפלוגתייהו היא בדאורייתא שורת הדין נותנת למיזל לחומרא ולכן אם מה שכתב דמוכח הכי מדברי הרמב"ן כונתו היא על לשון זה (מינקט לחומרא עדיף) אינו מוכרח ושפיר יש לומר בהיפך כמו שכתבתי:

אמנם בסיגנון זה יש להוכיח מדברי הרא"ש דסבירא ליה שהוא מדאורייתא והוא שבפרק ראוהו בית דין סי' י"א אחר שכתב כמה הוכחות דקימא לן דצריכות כונה סיים וז"ל ואף על גב דשנינהו רב אשי שינויי דחיקי נינהו הילכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע עכ"ל והנה ודאי בתר דשנינהו רב אשי אף דלדידן חזי דשינויי דחיקי נינהו על כל פנים נכנס הדבר בגדר ספק ואם כל עיקר הכונה אינה אלא מדרבנן הוה ליה ספקא דרבנן ולקולא הוה לן למיזל אלא ודאי דסבירא ליה שהוא מדאורייתא:

וראיתי להגאון אמרי בינה בחלק א"ח סי' י"ד שעמד בחקירה זו אם מצות צריכות כונה הוא מדאורייתא וכתב בשם הפרי מגדים דהוא רק מדרבנן ושהאחרונים השיגו עליו מסוגיא דראש השנה דפריך אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי דמשמע דלדידיה ניחא וכו' וכהוכחת הרב קול אליהו הנז"ל (בד"ה והנה הרב קול אליהו) ומסוגיא דעירובין בפרק המוצא תפלין דלמאן דאמר צריכות כונה אינו עובר בבל תוסיף בהעדר כונה ואי מה שצריך כונה הוא מדרבנן הרי עובר בבל תוסיף מדאורייתא והנה לא הראה מקום לדברי הפרי מגדים ואם כונתו למה שכתב בסימן ס' הנה שם לא החליט שהוא מדרבנן רק מיצדד אצדודי ואולי ראה הגאון שכתב מפורש במקום אחר ונעלם ממני ודחה השגות הנ"ל כמו שדחה הרב קול אליהו הנז"ל דכיון דאצריכו רבנן כונה כי לא מכוון לא עביד כלום וכו' אלא שהרב קול אליהו כתב כן מסברא והגאון הנ"ל הביא מדברי התוספות בפרק קמא דסוכה דף ג' דמוכח דכל שלא עשה המצוה על פי התנאי שהטילו בה חכמים אינו יוצא ידי חובתו אף מדאורייתא והאריך קצת בזה ולזה כבר כתבתי למעלה (בד"ה והנה הרב קול אליהו) שאין סברא לומר שעל ידי התנאי שהטילו חכמים בקיום המצוה יהיה נפטר מחיוב מלקות שחייבתו תורה שחכמים לא באו להקל אלא להחמיר ועל הראיה שהביא מדברי התוספות דסוכה יש להשיב במחילת כבוד גאונו דעד כאן לא כתבו כן התוספות אלא בדבר שאמרו רבנן משום גזרה שלא תתבטל מצות התורה כהך דיושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית דגזרו רבנן שמא ימשך אחר שלחנו ויתבטל ממצות סוכה בכי האי גוונא הוא דיש כח בידם להפקיע מצית התורה דהרשות בידם לעשות כן מושמרתם את משמרתי אבל בכגון נדון דידן אם נאמר שמן התורה עשה המצוה בלא שום כונה יוצא שפיר וגם לכתחילה לא הצריכה התורה כונה כלל אלא דחכמים הם אמרו (מאיזה טעם שיהיה) שהמצות צריכות כונה ואם לא יכוון אין שום חשש ביטול מצוה דאורייתא אין מדברי התוספות הכרח לומר שחיזקו תקנתם לומר שאם לא עשה המצוה בכונה שלא יצא ידי חובתו אף מן התורה ושפיר נוכל לומר שאף שתקנו להצריך כונה מכל מקום אם לא כיון לא הפקיעוהו ממצות התורה:

ואעיקרא סברת התוספות הנ"ל אינה מוסכמת שהגאון פרי מגדים בסי' פק"ד באשל אברהם סק"ח כתב וז"ל מריש הוה אמינא הא דכתבו התוספות בסוכה דף ג' דכל מה שאמרו חז"ל ולא עשה כן אף מן התורה לא יצא ועיין תוספות סוכה (ברכות) דף י"א ד"ה תני כיון דשמענא להא דכתב הרב טורי זהב אות א' דמזיד דיעבד יצא דספק ברכות להקל והא ברכת המזון דאורייתא וספק פלוגתא לחומרא שמעת מינה דסובר אף דמדרבנן לא יצא מן התורה יצא וכנראה דעת הגאון פרי מגדים היא להסכים לסברת הגאון טורי זהב ועיין במה שכתבתי בענין זה בס"ד לעיל כלל ט"ן ואם כן הדרא השגת האחרונים על הפרי מגדים לדוכתה ואף שבאמת לדידי חזי שלא החליט הגאון פרי מגדים לומר שהוא מדרבנן אכתי לא איפרק מחולשא אמאי לא פשיט לה דהוי מדאורייתא מהני תרי סוגיי דסוכה ודעירובין הנז"ל:

ומכל מקום אף שהגאון אמרי בינה כתב ליישב מה שהשיגו על הפרי מגדים נראה דנקיט לדינא דמצות צריכות כונה מן התורה והוא שבתחילה על פי ההנחה דאין צריכות כונה מן התורה כתב ליישב חקירת הגאון טורי אבן למאן דאמר צריכות כונה למה תקנו חכמים חינוך לקטן והא קטן לאו בר כונה הוא ואמר רב דכיון דמה שצריך כונה הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אין צריך כונה אם כן יש לומר דמה שהצריכו חכמים הוא דוקא כשאפשר לכוון אבל קטן דלאו בר כונה הוא הטילו עליו חינוך לקיים כפי שהוא דין תורה דהעדר הכונה אינו מעכב ומקיים מיהא מצות התורה דבכי האי גוונא דאי אפשר לעשות כפי תקנת חכמים לא אמרינן דלא יצא אף מדאורייתא אלא שפיר הוי מקיים מצוה דאורייתא והדר קשיא ליה מחינוך הקטנים במגילה לפי מה שכתבו הגאונים פרי חדש וטורי אבן דבמגילה כולי עלמא מודו דבעינן כונה ואם כן כיון דקטן לאו בר כונה הוא ומצות מגילה לכולי עלמא היא בכונה למה חייבו חינוך לקטן במגילה ולכן כתב דיש לומר דאף אי צריכות כונה מן התורה בכל זה אתי שפיר בקטן דמתקיים המצוה בפועל גם בהעדר הכונה והוא על פי מה שכתב בספר זכרון תורת משה מבעלי חיי אדם בקיצור ספר החרדים לדון דאף מאן דאמר אין צריכות כונה מודה דמצות עשה היא ולעבדו בכל לבבכם וזה נאמר על כל המצות רק דאינו מבטל המצוה בביטול מצות עשה הזאת הכללית אבל מכל מקום אם עשה בלא כונה אף דקיים המצוה הפרטית מכל מקום ביטל העשה הכללית דולעבדו בכל לבבכם אלו דברי הרב זכרון תורת משה והגאון המחבר נשא ונתן בזה וכתב במסקנתו וז"ל לכך יש לומר באמת דבזה פליגי אם הכתוב ולעבדו בכל לבבכם הוא עשה על כל פרטי מצות או לא מאן דסובר דבעי כונה סובר דקאי על כל פרטי מצות ה' דבעינן שיעשה בכונה חיוב מצות ה' והוא מתנאי שהטילה התורה ואם חיסר הכונה ממילא בטל העשה הזאת לכך אמרינן דלא יצא כדי שלא יעבור על העשה הזאת ומאן דסובר אין צריך כונה סובר דהכתוב ולעבדו בכל לבבכם אינו מצוה כללית על כל פרטי מצות ולכך אין הכונה מעכבת ולפי זה בקטן אתי שפיר החיוב לחנכו אף למאן דאמר מצות צריכות כונה הא מכל מקום עצם המצוה נצטוינו אף בהעדר הכונה דבכל זאת פעולת המצוה בעצמה הוא סלם מוסב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעקב חבל נחלתו בפעולת המצוה אוחז בהחבל לעורר למעלה רק נוסיף על כל מצוה ומצוה בפרטה ציוה לנו השם יתברך שיהיה בכונה הראוי לצאת ידי חובת המצוה מן המצוה ואם כן אף קטן שאין לו מחשבה שפיר מחוייב אביו לחנכו דגוף המצוה נתקיים אף בהעדר הכונה רק בגדול שיכול לכוון כשחיסר הכונה לא יצא כדי שלא נאמר דבטל העשה דולעבדו בכל לבבכם עכ"ל ומתבאר דמסכים דמאן דאמר צריכות כונה מקרא יליף והוא מדאורייתא וכמשמעות שתי הסוגיאות (שבסוכה ושבעירובין הנ"ל) ועוד האריך הגאון אמרי בינה שם בהאי דינא דמצות צריכות כונה ולא פניתי להתיישב בדב"ק כי ראיתי תשובתו אחר שכתבתי כל הכתוב לחיים בכללים הבאים להלן בעה"י לכו חזו מפעלות תורתו הקדושה:

ואחר שעבר עוד איזה זמן ראיתי בספר היקר המקנה בחלק שלישי כלל ג"ן שהאריך הגאון יצ"ו בדינים אלו וכמעט שעברתי בהני מילי דמר מדף ק' עד דף ק"ז רואה אנכי שאם היו דב"ק למראה עיני בהיותי אך עסוק באלו העניינים היו לי מאירת עינים להשתעשע ולשאת ולתת עמו בכל הכתוב לחיים בעניינים אלו אך עתה קשה עלי לחזור על למודי וללקוט שושנים מדב"ק רק אנקוט חדא בחקירתו הראשונה ועוד חזון למועד אשובה אראה כלן בשאר ענייני ואציב ציונים בכל פרט מהפרטים אשר כתוב בקונטריסי לעיין בדב"ק אוה"ב (וכן ראיתי תשובת הגאון כתב סופר סי' ק"ז שציין שם והיא תשובה נפלאה בביאור כל דעות ושיטות הראשונים בדינים אלו ואין בכחי עתה להתיישב בדב"ק מטעם הנ"ל) וחקירתו הראשונה היא בסוף דף ק' אם מצות צריכות כונה הוא מדאורייתא או מדרבנן וכתב שמצא להרב המבי"ט בהלכות ראש השנה דכונת שומע ומשמיע דבעינן למאן דאמר צריכות כונה הוא מדרבנן ונראה שכונתו לפשוט ספיקו טהור דמדרבנן הוא מדברי הרב המבי"ט הללו אמנם כבר כתבתי למעלה (בד"ה ומצאתי שהרב) דברי הרב ערך השלחן שפירש בכונתו דמאי דבעינן גם כונת משמיע ולא סגי בכונת השומע בלבד זהו מדרבנן אבל מה שהשומע צריך לכוון אין לנו הכרח שסובר שהוא מדרבנן ויוכל להיות שסובר שהדין בזה כמו בכינה בחליצה שמתבאר מדברי הרב המבי"ט ברביעי מהלכות יבום וחליצה שסובר שכונה לחליצה היא מדאורייתא וסגי בכונת אחד מהם החולץ או החולצת ומה שצריך ששניהם יכוונו הוא מדרבנן עיין שם והכא נמי דכוותה עוד הביא שם (המקנה) דברי הגאון אמרי בינה סי' י"ד והוא מה שכתבתי בשמו לעיל (בד"ה וראיתי להגאון) וכבר כתבתי שם מה שיש לפקפק כדב"ק עיין שם ועוד ציין להפרי מגדים בפתיחה כוללת בחלק ג' אות ח' שהאריך באם לא עשה המצוה כפי תקנת חז"ל דיש לומר שאף מדאורייתא לא יצא ושכן כתב במגן אברהם סי' תרכ"ט ס"ק כ"ג כל דבר שאסור משום גזרה אם אין לו אחר מסככין בו ולענין ברכה אני מסופק וכבר כתבתי בס"ד בענין זה לעיל כלל ט"ן ורמזתיו לעיל בכללין (בד"ה ואעיקרא) ועוד האריך שם בענין זה בדברים נכוחים ובסוף דבריו כתב שבשו"ת שמש צדקה סי' כ"ט האריך בכמה ראיות שמן התורה צריכות כונה וציין לעיין בפרי מגדים סי' תקפ"ט בספק אם כיוון אם לאו בשל תורה לחומרא ודבריו הם באשל אברהם בסוף הסימן וז"ל ובספק אם אינו יודע אם כיון אי לא בשל תורה לחומרא ואף על גב דמשמע מכמה דוכתי דספק הוא אם צריכות כונה ולחומרא לא הוי ספק ספקא בזה וכו' עיין שם ועוד הביא בהמקנה שם דברי הרשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב שמתבאר שהוא מדאורייתא וממה שהביא שם בשם ספר שמן רוקח לברכות מתבאר שנוטה דעתו להכריע שהוא מדאורייתא ואין ספר זה מצוי אצלי:

ובחפשי בספרים ראיתי בספר בית יצחק יו"ד ח"ב לידידי הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו שנדפס מקרוב בסימן קס"ח אות ה' כתב שהפרי מגדים בסי' ס' כתב דמצות צריכות כונה הוא מדרבנן וכן כתב הרב המבי"ט בהלכות ראש השנה ושהקשו עליו מדאמר אביי בפרק ראוהו בית דין אלא מעתה וכו' (כהוכחת הרב קול אליהו שהבאתי לעיל) וכן במאי דסבירא ליה לרבן גמליאל דמכניס זוג זוג (שנים שנים) ואינו עובר על בל תוסיף משום דמצות צריכות כונה והרי מדאורייתא יצא ועבר על בל תוסיף וכתב ליישב על פי מה שכתב מרן כסף משנה בפרק ב' מהלכות שופר בדעת הרמב"ם דסובר דדוקא בכפאו ואכל מצה שנהנה באכילה יצא כדאמרינן במתעסק בחלבים ועריות וכו' אבל בתקיעת שופר סבירא ליה מצות צריכות כונה כן יש לומר אף למאן דאמר מצות צריכות כונה יליף מיבמה יבא עליה דהיכא דנהנה אין צריכות כונה מדאורייתא ורק מדרבנן סבירא ליה צריכות כונה אבל במצות שאין נהנה כמו אכילה דליכא למילף מיבמה סבירא ליה צריכות כונה מדאורייתא ומשום הכי ניחא לדידיה הך דהמוצא תפלין דאיני עובר בבל תוסיף וכן ישן בשמיני בסוכה ישיבת סוכה לא הוי הנאה כמו אכילה ובעי כונה מדאורייתא ומשום הכי אינו עובר בבל תוסיף אמנם בהמבי"ט משמע דאף בתקיעת שופר מדאורייתא אין צריך כונה ועליו קשה כנ"ל עכ"ל והנה מה שכתב דהפרי מגדים סובר שהוא מדרבנן דמשמע שהחליט כן כבר כתבתי למעלה דלא נמצא כן במה שכתב בסי' ס' אלא רפיא בידיה (ואולי כתב מפורש כן בפתיחה הכוללת אשר לא ראיתי דבריו שם) אלא שמכל מקום צריכים אנו לפלפולו למה שלא הכריח הפרי מגדים שהוא מדאורייתא מההיא דפרק ראוהו בית דין ומהמוצא תפלין אמנם מה שהניח בקושיא דברי הגאון המבי"ט אומר אני לישרי לן מר והאמת הוא דכונת הרב המבי"ט היא כמו שפירש הגאון ערך השלחן דרק על כונת המשמיע הוא דאמר שהוא מדרבנן כמו שכתבתי בשמו למעלה ועיין שם (בבית יצחק) באות ט' דנראה דמסכים דלמאן דאמר צריכות כונה הוא מן התורה ועיין שם באות י"ב וכן כתב בספר ארחות חיים החדש להגאבד"ק סאפינקא יצ"ו בסי' ס' אות ה' בשם ספר שאילת שמואל סי' ח' דמצות צריכות כוונה הוא מן התורה אלא שבאות ו' (בד"ה וע' בזה) כתב בשם ספר חקר הלכה ח"ב דף ל"ב ע"ד שהביא ראיה מש"ס דראש השנה דף כ"ח דרק מדרבנן מצות צריכות כונה ושהאריך בזה ושפסק כן להלכה ואין אצלי ספר זה לראות דב"ק ובספר משכנות הרועים להגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בסי' ן' דף פ"ט אות כ"ג כתב שבמקום אחר הביא דברי הפרי מגדים דיש לומר דהוא מדרבנן אכן כעת ראיתי בספר קהלת יעקב שנסתפק בזה והביא בשם שמש צדקה דסבירא ליה מצות צריכות כונה מדאורייתא עכ"ל:

והרב המגיה בספר פאת ים (שנזדמן לי בשאלה) כתב בדף פ"ט סוף ע"ב לדבר פשוט שמה שצריכות כונה אינו אלא מדרבנן דלא אשכחן בשום דוכתא דיליף מקראי ושוב ראה מה שכתב הרב שמש צדקה שהוא מדאורייתא והביא ראיה מחליצה ודחה ראיתו דהתם לא בעינן כונת המצוה אלא כונת הענין שיכוונו שעל ידי החליצה הם נפטרים ומותרת לשוק וכו' (אמר המחבר עיין לעיל בד"ה והגאון מוהרש"ז וק"ל) ועל הראיה שהביא ממה שכתב הרב פרי חדש בדין זה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דאם היה מדרבנן לא היו מתקנים כן גם במצות דידהו דתרתי לא עבדי השיב דהרי מצינו דתרתי עבדי שהרי ברכת המצית היא מדרבנן על המצות של תורה ותקנוה גם כן על מצות דרבנן בנר חנוכה וכיוצא אלא ודאי מוכרחים אנחנו לומר שמה שכתב הרב פרי חדש דכל דתקון רבנן וכו' הכונה דכמו שתקנו הם במצות של תורה הכי נמי תקנו במצות דידהו וכו' אלו תורף דב"ק ולי הדל אף שנראה שיפה השיב על הטעם שכתב הרב שמש צדקה (דתרתי לא עבדי) דהרי מצינו דעבדי רבנן תרתי מכל מקום מה שכתב הרב פרי חדש הטעם דאיתיה גם בדרבנן משוה כל דתקון רבנן וכו' מורה שכונתו לומר שרבנן תקנו במצות דידה כעין שאמרה תורה במצות של תורה דכמו במצות של תורה בעינן כונה מן התורה כמו כן במצות דרבנן בעינן כונה מדרבנן כן נראה כעת וצריך להתיישב בעיקר דבר זה (כל דתקון רבנן) לראות אם יש איזה מקום שאמרו כן על מה שתקנו רבנן למצוה דאורייתא ולא עט האסף פה ובקונטרס פאת השדה מערכת הכ"ף כלל הבאתי שהגאון נודע ביהודה קאי בשיטת הרב שמש צדקה עיין שם ושוב כתבתי שהגאון שאגת אריה מסייע להרב המגיה הנ"ל עיין שם ועל כל פנים לדידי חזי לי דמה שהחליט הרב הנ"ל לומר שהוא מדרבנן הוא משום שלא ראה דברי הרב הלבוש שכתב דילפינן מקראי דמשמע דסבירא ליה שהוא מן התורה כמו שכתבתי למעלה:

ודע שמה שכתבתי למעלה (בד"ה אם מה שצריכות) שמדברי הרב הלבוש נראה דהוא מדאורייתא אלא שלא ביאר מאיזה קרא ילפינן הכי הנה הגאון מוהר"ץ אלימלך בספר דרך פקודיך בהקדמתו דף ג' ע"ד אות ב' כתב שיש כמה פסוקים בתורה מורים על זה בפרשת כי תבא היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וכו' ושמרת ועשית בכל לבבך ובכל נפשך הנה לב ונפש הוא כונה המחשבה וכו' עיין שם דב"ק ובאות ג' ואות ה' וגם יתכן שכונת הרב הלבוש היא אקרא דולעבדו בכל לבבכם כמו שכתב בספר זכרון תורת משה הנז"ל (בד"ה ומכל מקום אף שהגאון אמרי בינה) אף גם ראיתי מה שכתב רשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב על מאי דתניא ר' יוסי אומר אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וזה לשונו מצוה להביא כלומר מנוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות מרור הואיל ולא נתכוון דמצות צריכות כונה עכ"ל פשט דבריו הוא דהא דמצות צריכות כונה מן התורה הוא וכבר ראיתי בספר כלילת המטרה במערכה זו אות א' סוף דף ז"ך שהביא מה שנסתפקו האחרונים אי מה דצריכות כונה הוא מן התורה וכתב שלכאורה חידוש גדול הוא שנעלם מהם דבר רשב"ם הנ"ל אלא שסיים שיש לצדד בזה ואנכי לא ידעתי אם יש לפרש כונה אחרת בפשט דברי הרשב"ם שמורים שסובר שהוא מן התורה:

והשגתי ספר היקר הורה גבר שיטה מפוארה על מסכת הוריות וראיתי בדף ל"ב ע"א הובאו שם דברי הרב מוהר"ר שמואל ליב שכתב שבמקום אחר הכריח בראיות ברורות דמצות צריכות כונה אינו אלא מדרבנן ויעתק משם אפס קצת מראיותיו והן א) שלא להרחיק הסברות דהא למאן דאמר אין צריכות כונה היינו דגם מדרבנן לא בעי כינה ואיך נאמר דלמר בעי כונה מן התורה ולמר לא בעי אף מדרבנן וכיונה דעתו בזה לדעת הרב קול אליהו בסי' ל"ד וכבר כתבתי לעיל (בד"ה והנה בפתח הדביר) להשיב על זה עיין שם וקצת קשה על הרב שלא הרגיש שהגאון טורי אבן סובר שצריכות כונה מן התורה כמו שכתבתי לעיל (בד"ה גם מדברי) וכיון דכל פלפולו הוא על קושית הטורי אבן היה לו להזכיר דאף דהוא סובר שהוא מן התורה אינו כן וכו' ב) הביא ראיה ממאי דמשמע מדברי התוספות והרא"ש בראש השנה (לא הראה מקומם איה) דמחלקים בענין כונה בין מצוה דאורייתא לדרבנן ואי כונה הוי מן התורה אין לחלק דכל דתקון רבנן כדאורייתא תקון הנה אם כונתו לדברי התוספות בדף כ"ח כבר כתבתי לקמן כלל ס"ד (בד"ה ומצאתי שהגאון רמ"ץ) שלא כתבו כן לקושטא דמילתא רק שהיה סברא לחלק כן וכו' ויותר נכון היה לו להביא מה שכתב מפורש מרן המגן אברהם בסי' ס' בשם הגאונים הרדב"ז ומשפט צדק לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן וגם אנכי הדל הבאתי שם חבל נביאים שכתבו כן אבל לעומת זה הבאתי שדעת מרן הפרי חדש ועוד כמה גאונים דצריכות כונה גם מצות דרבנן וכתב הפרי חדש דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אם כן מוכח לפי שיטתו שהיא מדאורייתא וגם על הרדב"ז ומשפט צדק שכתבו לחלק בין דאורייתא לדרבנן והמגן אברהם הביא דבריהם הבאתי שם שאין כונתם לומר דמי שסובר צריכות כונה לא אמר כן אלא במצות דאורייתא אלא כונתם לענין פסק הלכה דמאחר דפלוגתא היא בש"ס והראשונים חלוקים בפסק ההלכה והרבה גאונים פוסקים דאין צריכות כונה לכן נראה להם לפסוק בדאורייתא כמאן דאמר צריכות כונה ובדרבנן כמאן דאמר אין צריכות אבל מאן דאמר עצמו דצריכות כונה אולי גם בדרבנן סובר כן ומטעם כל דתקון רבנן וכו' עוד הביא שם ראיה ג) שהוא מדרבנן מדקימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ומשמע טעמא שנזבחו שלא לשמן משום הכי הוא דלא עלו לשם חובה הא אם לא נזבחו שלא לשמן בפירוש אלא סתם אין כאן בית מיחוש דמן התורה אין צריך כונה לשמן דסתמא כפירושן עכ"ל ואיני מבין בעניותי מה ענין לשמן ושלא לשמן לכונת המצות לצאת ידי חובה אם צריכות או לא ואין רצוני להאריך בזה שנראה לי פשוט שהם עניינים נפרדים:

וכתב שם (בהורה גבר) דמדברי הרמב"ן בפרק ראוהו בית דין משמע דסובר דמצות צריכות כונה מן התורה וכתב שאינו מפורש כן בדבריו רק דמשמעות לשונו כלאחר יד הוא כן יאמר דאף לשיטתו (אם סובר שהוא מדאורייתא) ודאי אין צריכות כונה מראשיתן עד אחריתן כי אם בהתחלת המצוה צריך כונה ישוב סתמו כפירושו כמו בזבחים שנזבחו לשמן וקבל והוליך וזרק סתם דהכל חשוב לשמן וכן בכל המצות עיין בהלכות תפלין וספר תורה ושאר דוכתי והוליד על פי זה דגבי קרבן פסח הואיל ואינו נאכל אלא למנוייו כיון שנתמנה על הפסח אין לך כונת מצוה גדולה מזאת וכן כשצולה אותי בודאי לשם פסח צולהו ולכן בשעת אכילה אין צריך כונה דאף בלא כונה סתמו לשמו קאי ובזה יישב מה שהקשה הגאון טורי אבן בחידושיו לפרק ראוהו בית דין דף כ"ט על ריש לקיש דידה אדידיה דבפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב אמר זאת אומרת מצות צריכות כונה וכתב הרמב"ן בפרק ראוהו בית דין דזאת אומרת וליה נמי סבירא ליה ואילו בהוריות בפרק כהן משיח דף יו"ד ע"ב דדריש ר' יוחנן קרא דישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם על שני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו למצוה צדיקים ילכו בם ואידך ופושעים יכשלו ותמה עליו ריש לקיש זה שאכלו לשם אכילה גסה רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מי לא קאכיל דנראה מזה דריש לקיש סבירא ליה דאין מצות צריכות כונה היפך ממאי דאית ליה בפרק ערבי פסחים הנ"ל ובשלמא אי אמרינן דמה שצריכות כונה הוא מדרבנן אתי שפיר דהכי קאמר ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מדרבנן פסח מי לא קאכיל והרי מן התורה יצא אף בלא כונה אבל לפי מה שנראה מהרמב"ן דמן התורה צריכות כונה קשה אך להנ"ל ניחא דכיון דצלו פסחיהם בודאי כונתם לשם מצות קרבן פסח ולכן אם בשעת האכילה אינו מתכוון לשם פסח לית לן בה והנה מה שמדמה כונת המצוה ללשמה דקדשים וכתיבת ספר תורה וכו' אין דעתי העניה נוחה בזה והאף אמנם מסתברא כוותיה דמר דבכונת המצוה לא בעינן שיכוון מהתחלת המצוה עד סופה וסגי במה שיכוון בהתחלת המצוה מכל מקום כונה בגוף עשיית המצוה בעינן ומה שיכוון בשעה שעוסק בהכשר המצוה מסתברא דלא מהני אלא סמוך ממש לעשיית המצוה צריך שיכוון ואם כן אף דמה שצלו פסחיהם מורה שכונתם למצות קרבן פסח נראה דאין יוצא בזה ידי חובת כונתו לקיים מצות אכילת פסח כלל אלא צריך שיכוון לשם מצוה בתחילת המצוה דהיינו האכילה ואם כן אין זה מן הישוב לדעת הסוברים דצריכות כונה מדאורייתא:

והגאון המחבר (הורה גבר) אחר שהעתיק דברי הרב שמואל ליב הנ"ל כתב והעתקתי דבריו אלה לפי שיצא לידון בדבר חדש דצריכות כונה הוא רק מדרבנן ועיין מזה באורך להגאון פרי מגדים בא"ח בפתיחה הכוללת בחלק ג' דף ז' אות ה' דמסיק דאף דמצות צריכות כונה דבר תורה הני מילי במצות התלויות בדבור ועשיה לחוד הא במצות התלויות באכילה כמו מצה ופסח וכדומה אין צריך כונה וכו' עכ"ל הרב המחבר דבריו מטין שאין דעתו מסכמת למה שכתב הרב שמואל ליב הנ"ל אלא כמו שהביא בשם הגאון פרי מגדים דמצות צריכות כונה הוא מן התורה אלא שלא נאמר זה כי אם במצות שבדבור ועשיה ולא במצות של אכילה אלא שמה שייחס בדעת הגאון פרי מגדים שסובר שהוא מדאורייתא אינו מוכרח לדעתי הקצרה שזה לשונו שם ומיהו אף דמצות ד"ת צריכות כונה הני מילי התלוים בדבור ועשיה וכו' והבין שמלת ד"ת שפתרונה דבר תורה קאי על ההצטרכות כונה שדבר תורה הוא שצריכות כונה ואנכי הרואה בכמה מחברים שמייחסים בדעת הפרי מגדים בסי' ס' דסובר שהוא מדרבנן או דהא מילתא רפיא בידיה ולדעתם נראה דצריך לומר דמה שכתב דמצות ד"ת צריכות כונה כונתו דמצות שהן של תורה צריכות כונה לאפוקי מצות דרבנן וכמו שמחלק במגן אברהם סי' ס' בשם הרדב"ז אבל בגוף הדבר שצריך כונה אם הוא מן התורה לא מיירי הכא כן נראה שיש לדחות אבל יותר נראה שכונתו לומר שגוף הכונה היא מן התורה וכמו שהבין הגאון המחבר והמעיין יכריע:

גם אשור לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' ד' כלל ד' דף ז"ך ע"ג שעמד בחקירה זו אם מצות צריכות כונה הוא מדאורייתא וכתב שמצא בשו"ת שמש צדקה סי' כ"ט שנסתפק בזה ולא העלה דבר ברור (אמר המחבר לישרי לן מר ודעת הרב שמש צדקה מבוררת שהוא מדאורייתא כמו שכתבתי בשמו אנכי הדל למעלה וכן הבינו בדעתו שלמים וכן רבים וכגון זאת נאמר ניתי ספר וניחזי והראיות שהביא הרב שם יתנו עדיהן שכן היא דעתו ואין להאריך בזה) וכתב בשם שו"ת מהר"י כהן סי' א' שלא נתבאר דבר זה אם הוא מדאורייתא והוא יצ"ו כתב שדבר זה תלוי באם נאמר דמי שטרוד במצוה דרבנן פטור כמו שהוא בטרוד בדאורייתא או אם חייב שאם הוא חייב יש להוכיח מסוגיא דפרק לולב הגזול ריש דף מ"ב דצריכות כונה מן התורה והביא מכמה מחברים שסוברים דטרוד בדרבנן לא חשיב טרוד בדבר מצוה וחייב ונגד זה הוכיח מכמה מחברים דאינו מוכרח לומר דטרוד במצוה דרבנן חייב ואם כן לדעתם אינו מוכרח לומר דצריכות כונה מדאורייתא שוב הביא דברי הרשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב (הן הן הדברים שכתבתי למעלה בד"ה ודע שמה שכתבתי עיין שם) שמבואר שהוא מן התורה ותמה על האחרונים שנסתפקו בזה אחרי שמבואר בדברי הרשב"ם שהוא מן התורה וגם הסוגיא דפרק לולב הגזול הנ"ל מוכחת דטרוד במצוה דרבנן חייב דלא כדעת איזה מחברים שכתבו דטרוד בדרבנן מקרי טרוד וכיון דטרוד במצוה דרבנן חייב אם כן שמעינן דמדאורייתא צריכות כונה ומצא בפרי מגדים סי' תרל"א ס"ק כ"ה שכתב גם כן דמסוגיא הנ"ל משמע דטרוד בדרבנן חייב (אמר המחבר לפי זה מתבאר שדעת הגאון פרי מגדים היא דצריכות כונה מדאורייתא שלא כמו שייחסו אליו איזה מחברים דצריכות כונה הוא מדרבן) ומצא שבספר יוסף אומץ סי' ה' סובר גם כן שהוא מדאורייתא וכן הוכיח מדברי ספר כליל תפארת בדרוש לסוכות דף ל"ז דאם טרוד במצוה דרבנן חייב וגם ממה שכתב בשם שו"ת מחנה חיים סי' כ"ג מתבאר דסובר שהוא מדאורייתא עיין שם ועיין בדברי הגאון ישועות יעקב בסי' ס' שהבאתיו לקמן בכלל ס"ח (בד"ה גם הגאון) מה שכתב על טרוד במצוה דרבנן אם חייב:

תוכן העניינים

שדי חמד כללים מערכת מ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה