שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל לח
מנהג יש בו כח לבטל לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה כמו נותר כן מתבאר לכאורה מדמוקים רב אשי בפרק כיצד צולין דף פ"ב ע"ב מתניתין דתני דהגידין ישרפו בששה עשר דהיינו בשמנו של גיד דישראל קדושים ונהנו שלא לאוכלו ומשום הכי מעיקרא לשריפה קאי אלמא דאף על גב דמן התורה מותר והיה צריך לאכלו כדי שלא לעבור על לא תותירו מכל מקום כיון שנהגו שלא לאוכלו עובר על לא תותירו בשב ואל תעשה כדי לקיים המנהג אך יש לדחות דשאני מנהג זה שנעשה משום סייג לתורה כמו שכתב רש"י בפרק גיד הנשה ריש דף צ"א משום הכי בדין הוא לעבור על לאו בשב ואל תעשה ואין מזה ראיה לשאר מנהגי איסור שאינן משום סייג לתורה ואף בכגון זה ממש אולי יש לחלק בין מנהג שהוזכר בש"ס שנהגו כל ישראל לשאר מנהגים ובספר משא חיים בדף ט"ן אות קפ"ד כתב בשם הגאון חקרי לב ביו"ד ח"ב בשיירי א"ח סי' ג' דמשום ספק מנהג לא דחינן עשה משמע דמשום מנהג ברור דחינן עשה והיינו ודאי בדחיית עשה שהוא בשב ואל תעשה ולא לדחות העשה בקום עשה (כגון דבר שאסור מלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה וכיוצא) דזה ודאי לא יתכן לדחות איסור ולעבור עליו בקום עשה משום המנהג אלא ודאי בביטול עשה בשב ואל תעשה הוא דקאמר דמשום ספק מנהג אין לדחות ונישמע מניה דמשום מנהג ברור יש לדחותו עתה השגתי ספר הנורא חקרי לב הנ"ל ועיינתי בו ודבריו הם בכהן אבל שנחלקו הפוסקים אם נושא כפיו בשבת וכתב שמנהג איזמיר הוא כדעת הרב כנסת הגדולה שלא לישא כפיו גם בשבת דאתריה דרב הוא אלא שנסתפק דשמא לא נהגו כן אלא כשיש כהן אחר דליכא ביטול מצוה אבל כשאין כהן אחר אפשר דלא נהגו לבטל המצוה ושוב ראה שהרב שלמי צבור בדף קמ"ה הכריע דכשאין כהן אחר ישא כפיו וסיים ואם כן נראה דמשום ספק מנהג לא דחינן עשה (שוב ראה בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ח שנראה דעתו שבכל גוונא לא ישא כפיו) הנה מבואר דלא אמר אלא בביטול מצות עשה בשב ואל תעשה אבל להתיר איסור מחמת המנהג לא ניתן ליאמר ועיין לקמן (בד"ה והגאון שיבת ציון):
אחר זמן ראיתי מה שכתב הרב קול אליהו ח"א באבן העזר סי' י"ד דף ס"ו ע"ד (בד"ה מעתה) בשם הרב משא מלך בדף נ"ז בני העיר שנהגו חומרא לעצמם ויש חשש שימשך מאותו מנהג איסור תורה כל שכן אם יבוא לביטול מצוה מן התורה ראוי לזלזל באותו מנהג כדאמרינן בפרק מקום שנהגו סוף דף נו"ן בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכלה זר באפייהו ושכן כתב הרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' רי"ד אות ח"י גם משם הרב מהר"י קולון והרב קול אליהו כתב על דבריו נוראות נפלאתי היכן מצא הרב משא מלך דבדבר שעתיד לבא לידי ביטול מצוה מן התורה דראוי לבטלו דמההיא דפרק מקום שנהגו אין ללמוד אלא היכא דעתיד לבא לידי איסור תורה כאכילת טבל לא בביטול מצוה ועיין להרא"ש כלל נ"ו (ה"ן סימן יו"ד) בתשובה המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו שיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיוכל לבא ממנו קלקול אבל מנהג שיש בו ביטול מצות עשה לא שמענו ואדרבא מצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולולב ושופר בשבת יוכיחו ואפשר דהרב משא מלך מיירי במנהג שנהגו שלא על פי בית דין כי אם בני העיר בעצמם משום דבעינן שיהיה המנהג קבוע על פי בית דין שבית דין יש להם כח לבטל דבר תורה בשב ואל תעשה אך לא בני העיר בעצמם עם היות כי אינו נלמד דבר זה מההיא דמקום שנהגו הדין אמת מצד עצמו דדוקא חכמים יש להם כח לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה ויש בזה מקום אריכות ועיין מהר"י קולון שרש ח' וט' ודבריו צריכים עיון וסתרי אהדדי אין הפנאי מסכים לבא בארוכה עכ"ל והוא מסכים למה שכתבתי דאין מנהג עומד נגד איסור ורק נגד ביטול מצוה שהוא בשב ואל תעשה יש קיום להמנהג ואף בזה דוקא מנהג שהוא על פי בית דין ולא במנהג שנוהגים בני העיר מעצמם:
וספר משא מלך אין אצלי לעיין בדב"ק ולפום ריהטא קשה מה שכתב שכשיש חשש שימשך מהמנהג איסור תורה שראוי לזלזל בו ומביא ראיה מההיא דבני מחוזא דהוו מפרשי חלה מארוזא וכו' וגם הרב קול אליהו מודה לו בזה דמההיא דבני מחוזא (חוזאי) שמעינן דהיכא דעתיד לבא לידי איסור תורה ראוי לזלזל באותו מנהג ולי ההדיוט הדבר תמוה דלפי מאי דקימא לן ביו"ד סי' כב"ש דחלה בזמן הזה ואפילו בימי עזרא בארץ ישראל היא מדרבנן אם כן היה להם לומר דמהתם שמעינן שכשיש חשש שימשך מהמנהג אפילו איסור דרבנן ראוי לזלזל באותו מנהג ומאי איסור תורה דקאמרי רבנן ודוחק לומר שכונתם ללמוד משם בקל וחומר לכשיש לחוש שיבאו מחמת המנהג לידי איסור תורה שהיה להם לומר דמשם יש ללמוד דמשום איסור דרבנן מבטלינן המנהג ואנן ידעינן דכל שכן כשיש לחוש שימשך איסור תורה שיש לבטל המנהג גם בדברי הרב קול אליהו יש לפקפק קצת שנראה מדבריו דמנהג שיש בו עבירה שצריך לבטלו למד הרא"ש מההיא דפרק מקום שנהגו ואינו כן כמו שיראה המעיין בדברי הרא"ש דלגבי מנהג שיש בו עבירה לא הוצרך לשום ראיה ומה שהביא ראיה הוא למה שאפילו כשיש חשש שימשך ממנו עבירה שצריך לבטלו לזה הביא מההיא דפרק מקום שנהגו ואלה דברי הרא"ש אבל אם נהגו מנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפילו הנהיגו גדולים את המנהג דאין בית דין מתנים לעקור דבר תורה וכו' אלא בשב ואל תעשה וכו' ולא מבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפילו מנהג שנהגו לסייג והרחקה ויכול לבא ממנו קילקול יש לבטל המנהג כדאמרינן בפרק מקום שנהגו בני חוזאי וכו' ע"כ לענייננו והרי הוא כמבואר כמו שכתבתי דההיא דמקום שנהגו לא הביא אלא ללמוד דאף משום חשש קילקול יש לבטל המנהג ועוד צריך להבין מה שמעדיף הרב משא מלך ביטול מצות עשה מאיסור תורה שכתב וכל שכן אם יבא לידי ביטול מצות עשה וכו' ואדרבא הסברא נותנת בהיפך מפני שזה בקום עשה וזה בשב ואל תעשה על כל פנים למדנו מדברי שניהם דאין מנהג עומד במקום שימשך ממנו איסור כמו שהוכיח מההיא דפרק מקום שנהגו ומדברי הרא"ש ולהבין דברי הרב משא מלך אולי יש לומר שכונתו באם האיסור הוא ספק וביטול המצוה הוא ודאי:
ועל כל פנים מתבאר מדברי הרבנים הנ"ל דאין מנהג עומד נגד איסור תורה ובתשובת הרב מוהרש"ד מלזיקייו שהובאה בספר שמש צדקה א"ח בהתשובות שאחר סי' ד' דף כ"ו ע"ג (ד"ה זאת ועוד) כתב היטב חרה לי לבטל את אשר עשו הראשונים וכו' שאפילו מנהג באיסור תורה אין לבטלו שכן במנהגים כתוב שהמנהג עוקר הלכה אפילו באיסור דאורייתא כגון בני ריינוס נמצא שאוכלים הכרס עם החלב שעליו ולדידן הוא איסור כרת וכן הסכימו הרבה מן הפוסקים וכו' אלו תורף דב"ק ונראה שכך דעתו נוטה להסכמת הרבה מהפוסקים דאף באיסור תורה מנהג עוקר הלכה ולדעתי הקצרה בהורמנותיה דמר אין לסמוך על זה כלל דאף נגד איסור דרבנן שנראה מדברי קצת פוסקים ובראשם הראב"ד בראשון מהלכות מעשר שני דמנהג מבטל הלכה באיסורין דרבנן דעת רובא דרבוותא קמאי ובתראי הוא דמבטלינן המנהג כמו שמתבאר מכל הרשום להלן בסיעתא דשמיא וכל שכן נגד איסור תורה וכבר מפורש בדברי הרשב"ץ בח"א סי' קנ"ג (בד"ה האחד) שמתורת המנהגות הוא דכל היכא דליכא איסורא אפילו נהוג דלא כהלכתא שבקינן להו והכי מוכח בפרק קמא דראש השנה דאמרינן במקום איסורא מי שבקינן להו וכו' עיין שם הנה מתבאר דבמקום איסור ואין קיום להמנהג:
וראיתי בספר משא חיים דף מ"ז אות י"ג שכתב בשם הרב קול אליהו הנ"ל דמה שכתב הרב משא מלך דמנהג שיש בו ביטול מצוה יש לבטלו היינו מנהג שנהגו העם מעצמם שלא על פי בית דין דרק בית דין הוא שיש להם כח לבטל דבר תורה בשב ואל תעשה וכתב שבמקום אחד השיב על דבריו וציין הרא"ש כלל ה"ן סי' יו"ד עיין שם ומה שכתב שהשיב על דבריו במקום אחר כונתו לפי הנראה הוא למה שכתב בספר חיים ושלום ח"א סי' א' דף יו"ד ע"ג ששם הבין מדברי הרא"ש שבכלל ה"ן סי' יו"ד שאין כח ביד בית דין בזמן הזה לנהוג מנהג שיבא לידי ביטול מצות עשה דדוקא חכמי התלמוד יש להם כח לבטל דבר תורה בשב ואל תעשה משום סייג כשופר ולולב וכיוצא אבל לא בית דין בזמן הזה אפילו הם גדולים וכו' עי"ש ולפי זה כל שכן שאין בכח מנהג לבטל את האיסור אף אם נעשה על פי בית דין וראוי לבטלו (עיין לקמן בד"ה נחזור לדאתאן מה שכתבתי על דבריו שבספר חיים ושלום הנ"ל
ואחזה אנכי דבר זה מפורש בספרן של צדיקים שאין כח במנהג לעמוד נגד איסור אלא שיש קצת מבוכה אם דוקא לדחות איסור תורה הוא שאין כח המנהג יפה או אף לאיסור דרבנן אין בכח המנהג לדחותו ולרגל מלאכתי מלאכת שמים אכתוב בסיעתא, דשמיא את סברותיהם הנה:
מרן הפרי חדש בדיני מנהגי איסור כלל עשירי הביא מה שכתב רבינו מהר"י קולון בשרש ט' להוכיח מסוגיא דפרק הקומץ רבה דף ל"ב ע"א שאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר המנהג ושאף במנהג שאינו אלא במדינה אחת הדין כן והאריך לחלוק עליו ולהוכיח דלא אזלינן בתר מנהגא אלא מבטלינן ליה אם אינו עשוי על פי הקו והיושר ושוב כתב ומה שחילק בספר משא מלך בין מנהג שהוא עקירת מצוה מן התורה למנהג דאיסוריה מדרבנן ליתא דהא מעשר חרובין מדרבנן ואף על פי כן פרכינן בפשיטות בפרק קמא דראש השנה דף ט"ו ע"ב במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו וכן מבואר בתשובת הריב"ש סי' מ"ט וסימן קכ"ב בענין לולב שהיו נוהגים לאגדו ביום טוב בעניבה אם מונעין המנהג והשיב דכיון שאינו מעשה אומן פטור אבל אסור ומה ששאלתם אם יש לנהוג כמנהג זה דבר פשוט הוא שכיון שהוא אסור אין מניחים אותו לנהוג כדאמרינן בפרק קמא דראש השנה וכו' אמנם אם לא ישמעו לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים עכ"ל ועיין עוד שם בסימן שפ"ח שפ"ט ש"ץ שמוכח להדיא שסובר דכל מנהג שיש בו קצת פיקפוק על פי הדין ראוי לבטלו ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר מכלל שאם אינה רופפת לא משגחינן במאי דעמא דבר מיהו הא דכי נהגו במקום איסורא מחינן בידייהו היינו בדאפשר דצייתי לן הא לאו הכי הא אסיקנא בריש פרק המביא דלא אמרינן להו מידי וכמו שנתבאר בסימן תר"ח אמר המחבר עיין בש"ע א"ח סי' ש"ג סעיף ח"י ויש שאמרו שמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות וכו') והביא מה שכתב הרב באר שבע דף צ"ו שחילק כמו שכתב הרב משא מלך ותמה על ראיתו וסיים אבל במילתא דברירא דהויא איסורא מדרבנן מחינן במרזפתא דנפחא למי שלא ירצה לשמוע דברי חכמים ואדרבא חומר בדברי סופרים מדברי תורה וכו' והביא מה שכתב הרב מהר"י קולון בשרש תשיעי דאף שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג (שבפרק בתרא דתענית דקא קרו הלל בראש חדש) משום ברכה שאינה צריכה דעובר משום לא תשא מכל מקום סמוך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם וכתב שהם דברי תימה שאם היה בדבר איסור לא תשא איך היה מניח רב לקהל אחד להיות עבריינים ולעבור על לא תשא פעם אחת בחודש אלא דבר ברור הוא דכיון דברכה שאינה צריכה לא הויא אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון שמנהג אבותיהם בידיהם הרי הם אמרו לברך אמנהגא ואין כאן איסור לא תשא כלל ולפיכך לא מיחה בידם אבל אם היה איסור בדבר פשיטא שאפילו איסור דרבנן היה מבטל המנהג ומצאתי כן בתשובת הרדב"ז בשם הריטב"א בסי' ע"ג וז"ל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט אשר יהיה בימינו עכ"ל הרדב"ז וזה פשוט ואין צריך לפנים אלו תורף דב"ק (ובמה שכתב כההיא דהלל דהם אמרו וכו' עיין לרבין חסידא בספר פרי תואר סי' ט"ל קרוב לסופו (בד"ה גם מהך דגרסינן) שביאר כונתו.
הנה נתבאר דמנהג שיש בו איסור אפילו איסור דרבנן אין חוששין לו וקצת קשה למה לא הביא ראיה מההיא דפרק מקום שנהגו דף ן' שהביא הרב משא מלך הנז"ל (בד"ה אחר זמן) גבי בני חוזאי דהוו מפרשי חלה מארוזא ואמר רב יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ואכלי טבל והרי אינו אלא איסור דרבנן דחלה בזמן הזה דרבנן כמו שכתבתי למעלה (בד"ה וספר מש"מ) ועל כל פנים כבר הוכיח מסוגיא דראש השנה דגם נגד איסור דרבנן כי נהגו לא שבקינן להו ומרן המגן אברהם בסי' תר"ץ ס"ק כ"ב (על מה שכתב הרמ"א דאין לבטל שום מנהג וכו') הביא מה שכתב רבינו מהר"י קולון בשרש ט' דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו ובהגהות הגאון חתם סופר שם כתב על זה וז"ל דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו נ"ב) עיין בפרי חדש במנהגי איסור סימן יו"ד ודחה הא דמהריק"ו מהלכה בראיה ברורה ועיין שפתי כהן יורה דעה סי' רנ"ט ס"ק ח' עכ"ל הרי שגם הוא שר המסכים להכרעת הרב פרי חדש הן אמת שראיתי להרב טהרת המים במערכה זו כלל ל"ו שכתב בשם הרדב"ז בחדשות בח"ג סי' תקל"ב דאין לבטל מנהג הראשונים הגם דנ"ל (דנראה לו) דיש צד איסור ואין אצלי שו"ת החדשות ח"ג ודברי הרדב"ז שהביא בפרי חדש הנ"ל כתבם שם בשם תשובות החדשות סי' תרמ"ה ומרן הפרי חדש כנראה לא ראה התשובה דסי' תקל"ב שלא נדפסה בימיו או אולי היו בידו ועשה עיקר ההיא דסי' תרמ"ה שהיא אחרונה ויתכן דמה שכתב שנראה לו שיש צד איסור כלומר שחושש שיש בו צד איסור לא שברור לו שיש צד איסור והרב טהרת המים לא ראה דברי הפרי חדש הנ"ל ועל כל פנים כאותה דסי' תרמ"ה אית לן למינקט שהרי כתב כן בשם חד מקאמיא מר ניהו הריטב"א כמו שכתב בשמו בפרי חדש והסכימה לזה דעת תרי ארייוותא הפרי חדש וחתם סופר כנז"ל גם ראיתי שהגאון שבות יעקב בח"ב סי' וי"ו קרוב לסופו מיסתמיך ואזיל בתריה דרב פרי חדש שכתב לנדונו ובר מן דין מצאתי בפרי חדש בדיני מנהגי איסור מסיק לא אמרינן מנהג מבטל הלכה במילתא דברירא אפילו הוי איסור דרבנן ומי שלא ירצה לשמוע מחינן ליה במרזפתא וסיים בשבות יעקב אך לפעמים סומכין אפילו על היחיד וכמו שכתב הרא"ש בעיבוד העורות לתפילין וספר תורה וכמו שכתב הרב בשלחן ערוך סי' רע"א וכן הסכמת האחרונים שם להקל ובחנם השיג עליהם בפנים מאירות סימן מ"ה עכ"ל הרי שגם הוא מסכים לדברי הרב פרי חדש וכן מרן מוהרד"ף בספר מכתם לדוד בחלק יו"ד סי' ט"ז (בד"ה ואל תשיבני) נמשך אחריו שכתב וז"ל פשיטא דלו יונח שנהגו כן לא משגחינן במנהג זה וכאשר הוכיח במישור הרב פרי חדש בפרטי המנהגים שאם נהגו להתיר אפילו איסור דרבנן כל שמוסכם איסורו מחינן להו מאה עוכלי עד דמבטלינן מנהגייהו וכן העלה הרב פרי תואר בסי' ט"ל בשרש הנפיחה עכ"ל:
ונראה שמה שכתב כל שמוסכם איסורו אין כונתו שאין בהאיסור ההוא מחלוקת כלל אלא אף אם יש בו מחלוקת ויש להמנהג להיתר על מה לסמוך מכל מקום כל שההלכה היא כדעת האוסר הרי זה חשיב איסור מוסכם ומבטלינן המנהג שהוא כדעת המתיר כמו שמתבאר מדברי הרב פרי חדש שהוכיח סברתו מדאמרינן בראש השנה כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו אף דאליבא דר' נחמיה ליכא איסורא כלל ואם כן בהכרח לפרש בכונתו כמו שכתבתי:
והנה אמת שגם הרב פרי חדש שם (בד"ה שוב אחרי ימים) כתב כלשון הזה (שכתב הרב מכתם לדוד) ומוכרח שכונתו היא שהדבר מוסכם שאין בו מחלוקת שהרי כתב ומילתא דפשיטא דאף רב לא אמרה אלא היכא דהויא פלוגתא ונתפשט המנהג כחד מנייהו ואפילו כסברת היחיד נגד רבים ולהכי בההיא דחליצה בסנדל כיון דהלכה תקועה היא שנהגו העם בסנדל אף אם יבא אליהו ויאמר היפך מזה הוי כסברת רבים ואין שומעין לו אבל במילתא דברירא דהויא איסורא מדרבנן מחינן במרזפתא דנפחא עכ"ל הרי שהרב פרי חדש עצמו אך בחלקות ישית בין איסור שאינו מוסכם אלא יש בו מחלוקת לאיסור מוסכם שאין בו מחלוקת ואם כן גם דברי הרב מכתם לדוד יתפרשו כפשטם אך המעיין בגוף דברי הרב פרי חדש במה שכתב קודם לכן על דברי הרב מהר"י קולון במה שהביא ראיה מהא דחליצה בסנדל יבין שאין זו כונתו שהרי כתב ול"ן (ולי נראה או ולא נהירא) דאיברא ודאי דרב אית ליה מנהגא אבל אנן לא קימא לן כוותיה בהא וראיה וכו' עיין שם שהביא ראיות דר' יוחנן לית ליה להא דרב דאזיל בתר מנהגא וכן רבא לית ליה להא דרב למיזל בתר מנהגא וגם הוכיח דסתמא דש"ס נמי לא סבירא ליה בהא כרב כיעויין בדב"ק באורך ונמצא שסובר הרב שהרב מהר"י קולון משום שסובר דהלכה כרב דאזלינן בתר מנהגא הוא שהוכיח כן אבל לדעתו אין הלכה כרב בזה ואם כן מובן שמה שכתב לחלק בין דבר שיש בו מחלוקת לאיסור ברור היינו לומר שבדבר שהוא איסור ברור כולי עלמא מודו דלא אזלינן בתר מנהגא וכן מדוקדק לשונו הטהור דאף רב לא אמרה אלא וכו' אבל לגבי דידן דלא קימא לן בהא כרב אף בדבר שיש בו מחלוקת אם נהגו העם כיחיד שלא כהלכה הדין נותן לבטל המנהג שהוא שלא כהלכה ואף שנראה שדעת הרב מהר"י קולון היא באמת דגם באיסור ברור אזלינן בתר מנהגא לפי מה שהוכיח מההיא דקריאת ההלל בראש חדש דהא איכא התם איסור ברור הברכה לבטלה מכל מקום כתב דחיה זו לומר דאף לפי דעתו דקימא לן בהא כרב אין לנו להוכיח מזה אלא בדבר שהוא מחלוקת וכו' ולא באיסור ברור (והראיה מההיא דהלל בראש חדש כבר דחאה שם) אבל אנן בדידן אף בכי האי גוונא לא קימא לן כרב כמו שהוכיח בתחלה כאמור ואם כן בהכרח לפרש דברי הרב מוהרד"ף כמו שכתבתי:
עיניך הרואות כמה מרבנן בתראי דנקטי כסברת הרב פרי חדש דאף נגד איסור דרבנן אין מנהג מבטל הלכה והגאון רמ"ץ בחלק יו"ד ריש סי' פ"ה הביא מה שכתב רבינו מהר"י קולון בשרש ט' דמוכח מההיא דאם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו דמנהג מהני נגד ההלכה וכתב על זה מכל מקום דעת הריב"ש סי' מ"ט וקכ"ב אינו כן ואפילו הוא רק איסור דרבנן מבטלינן המנהג והביא ראיות לזה שוב ציין להפרי חדש הנ"ל וכתב בשמו שדחה ראיה הנ"ל דאף רב לא אמרה אלא בחליצת הסנדל דאיכא פלוגתא ופשט המנהג אפילו כיחיד נגד רבים מהני המנהג אבל באיסור הברור לא מהני מנהגא עכ"ל ואומר אני במחילת כבוד גאונו שלשונו אינו מדוקדק שכבר כתבתי שדבר זה לא אמרו הרב פרי חדש לדחיית ראיית הרב מהר"י קולון אלא לומר שבזה גם רב מודה דבאיסור ברור אין משגיחין במנהג אבל לא שהוא גם כן סובר כן באמת כדמשמע מלשון הרב רמ"ץ שכתב שזאת היא דחיית הרב פרי חדש שהרי כבר כתב דלא קים לן כרב אלא כר' יוחנן דלא אזיל בתר מנהגא כלל ועל כל פנים ראינו שגם דעת הגאון רמ"ץ מסכמת לדברי מרן הפרי חדש והמעיין באותה תשובה יראה שהזכיר כמה פעמים מסקנת הפרי חדש דאף נגד איסור דרבנן לא מהני מנהג והתמרמר מאד על המנהג שנוהגות הנשים באשה הרה שמתה שמתעסקות עמה בכמה פעולות להוציא הולד ממנה דאף אם נאמר דאין בניוול זה אלא איסור דרבנן הלא אף נגד איסור דרבנן יש לבטל המנהג וכו' עי"ש דב"ק וגם בסי' פ"ו אות ט' נקיט הכי עיין שם:
והכהן הגדול הגאון זרע אמת בחלק ג' בא"ח סי' ס"א (ד"ה תשובה) כתב בזה הלשון ואיברא ודאי דאילו היה הדבר נגד הדין הוה מבטלינן מנהגא כדאיתא בפרק קמא דראש השנה במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו ואף דמהר"י קולון בשרש ח' וט' וד"ן הביא ראיה מפרק הקומץ ד' ל"ב דמנהג מבטל הלכה אף נגד הדין וגם הרב משא מלך לחלק יצא בין מנהג שעוקר דבר תורה למנהג שאינו עוקר דבר מן התורה רק במידי דרבנן עי"ש נגד זה מצינו להריב"ש בסי' קכ"ב שהוכיח דאפילו באיסור דרבנן לא שבקינן להו ומבטלינן מנהגא אם לא שיודעים שלא ישמעו דאז במידי דרבנן אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו' וכן העלה הרב פרי חדש במנהג איסור אות עשירי בבירור שאין אחריו בירור עכ"ל עיניך הרואות שר המסכים לדברי הרב פרי חדש וכתב עליו הנפק שדבריו ברורים בירור גמור ומאי דמחתינהו לכולהו תלתא בחדא מחתא ואמר מה שהרב מהר"י קולון בסי' ח' וט' וד"ן כתב דמנהג מבטל הלכה אף נגד הדין במחילת כבוד גאונו כתב כן אגב שיטפא שהרי עינינו הרואות שבשרש ח' כתב מפורש בהיפך שאין המנהג עומד נגד הדין וכבר עמדו רבני האחרונים על זה דהני מילי דרב מוהר"י קולון סתראי נינהו (נחזור למאי דאתאן עלה דרבני האחרונים מסכימים לדברי הרב פרי חדש דגם נגד איסור דרבנן יש לבטל המנהג):
ובתשובה אחת לא נודע למי מקדושים הביאה הרב בתי כנסיות בקונטרס בית מלוא ד' קכ"ד ע"ד כתב על מה שנשאל שנהגו במקום אחד שרק בשחרית היה שליח צבור חוזר התפלה אבל במנחה אומר השליח צבור שלש ראשונות ושלש אחרונות בלבד בקול רם והרב (שנתמנה מקרוב) בחברת מחזיקי הדת ולומדיה רוצים לשנות המנהג ולנהוג להתפלל גם במנחה בחזרת השליח צבור ושאר עמא דארעא מוחים בזה מטעם שכבר נהגו כן ואף שמן הדין צריך להתפלל בחזרה גם במנחה הרי אמרו מנהג מבטל הלכה ועל זה השיב (בתשובה הנ"ל) איברא דמהר"י קולון סבירא ליה הכי אבל הרי הרדב"ז בסי' צ"ד דחה דבריו והביא דברי הריטב"א בשם הרא"ה בריש פרק מקום שנהגו דבמנהג להקל אין שומעים לו אפילו היה על פי גדולים שבעולם וכו' וכן כתב הריב"ש סי' מ"ט וכו' ומוכח להדיא מדברי הריב"ש דסבירא ליה דמנהג שיש בו קצת פקפוק על פי הדין ראוי לבטלו והרב פרי חדש במנהגי איסור סי' יו"ד הוכיח בראיות נגד סברת מהר"י קולון וכיון שכל הני רבוותא פליגי עליה דמהר"י קולון פשיטא דנקטינן כוותייהו אלו תורף דברי התשובה שבבתי כנסיות הנ"ל והיא מסכמת לכלל דברי הרבנים הנז"ל דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה בדרבנן דהא חזרת השליח צבור אינה מן התורה אלא תקנתא דרבנן ושמעינן מינה דאף אם המנהג הוא לבטל דין דרבנן בשב ואל תעשה ראוי לבטל המנהג וכבר כתבתי בריש כלל זה דמאי דמוכח מהש"ס (גבי שמנו של גיד דישראל קדושים וכו') דמנהג מבטל לא תעשה בשב ואל תעשה אינו אלא במנהג שהוא סייג לתורה ושהוזכר בש"ס שנתפשט בכל ישראל אבל מנהג ביטול החזרה אינו לסייג לתורה וגם נתפשט בכל ישראל בהיפך לכן בדין הוא שראוי לבטלו וכל שכן במנהג במקום איסור דרבנן:
ואתה תחזה למרן הפרי חדש בספרו מים חיים בתשובה סי' ט' כמה נצטער אותו צדיק על המנהג להוליך אבוקה ביום טוב לפני הספר תורה שמתמלאת פי האבוקה משעוה הניתכת ובטילטול האבוקה אי אפשר שלא יטיפו טיפין והוי מכבה ופסיק רישיה ואף שנהגו כן בפני הראשונים ולא חשו לכך הרי אמרו תלמיד חכם שאמר הלכה וכו' ועוד אמרו בחולין אפשר בא אסא ולא ביערן וכו' ועל כיוצא בזה אמרו במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו אלו תורף דב"ק ועם שלא מלאו לבו שם להחליט לבטל המנהג ותלה הדבר בהסכמת דעת רבותיו נראה לי דתשובה זו היא גירסא דינקותיה טרם שעמד לבאר איך יהיה הדין נותן במנהג שהוא שלא כדין אם לבטלו או להניחו וכשעמד על זה במנהגי איסור שלו וברר כשמלה דמנהג שהוא שלא כדין יש לשרש אחריו כנז"ל לא אסיק אדעתיה מה שכתב באותה תשובה ולכן לא סיים בה להחליט לבטל המנהג שהוא לפי דעתו שלא כדין וכבר ידוע כי רב חיליה אמיץ לבו בגבורים ולא ישא פנים מה שהוא נגד הכרעת דעתו הרחבה ואולי מזליה חזי שאין דבריו מוכרחים כמו שכתב הרב עיקרי הד"ט בסי' כ"ב אות ט"ו שהרב בתי כהונה הרבה להשיב על כל דברי הרב פרי חדש והסכים על ידו הרב מוהר"א רוואניס לכן לא עצר כח להרעיש ולהחליט לבטלו כאשר ראוי לעשות במנהג שברור שהוא שלא כדין:.
ותורף דברי הרב באר שבע שרמז בפרי חדש הביאם הרב אהלי יצחק בשיטתו למסכת ראש השנה בסוגיא דדף ט"ו הנ"ל שהקשה מסוגיא זאת אההיא דאמרינן בהקומץ רבה ד' ל"ב ע"א אמר רב כהנא אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וחילק בין איסור תורה לאיסור דרבנן ושהוסיף שם דאפילו דבר אסור מן התורה אם אין איסורו מפורש חשיב כדרבנן כתוספת יום הכפורים דאמרינן מנהג מבטל הלכה (אמר המחבר כנראה כונת הרב באר שבע היא דכי אמר בש"ס במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו הוה משמע ליה דמעשר חרובין דאורייתא ושוב אהדר למימר דמעשר חרובין דרבנן וזה דוחק וצריך לעיין בגוף דב"ק) וכתב על זה (באהלי יצחק) ולעיקר קושית הרב באר שבע הנ"ל לכאורה נראה לי דלא קשיא מידי לפי מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ובחיבורו פרק ט' מהלכות יסודי התורה שאין להוסיף ולגרוע במצות על דרך נבואה בשום פנים וכו' עיין שם ומשום הכי אמרו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו אפילו אליהו בא לבטל מנהג אין שומעין דמנהג שנהגו בו ישראל תורה היא ולא בשמים היא כנ"ל ועיין ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב אות ד' וביעיר אזן מערכת האל"ף אות ט"ו שוב ראיתי להפרי חדש סי' תצ"ו בחילוקי המנהגים סי' ב' שכתב משם מהר"י קולון שיש לילך אחר המנהג אף שהוא נגד ההלכה והביא ראיה מההיא דמנחות אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל וכו' והפרי חדש תמה עליו מסוגיין דאמרינן במקום איסורא כי נהגו (מי) שבקינן להו ועיין שם להרב מקראי קדש ד' ר"ב בארך ומההיא דמנחות ד' ל"ב הנז' נסתרה דרכי דאי האי דאין שומעין לאליהו משום תורה לאו בשמים מאי ראיה מייתי הש"ס מינה דרב אזיל בתר מנהגא דהאידנא נהוג עלמא בסתומות עכ"ל:
ויש להעיר עליו במה שנראה ממרוצת לשונו דמר הוא דאמר מדנפשיה לפרושי ההיא דאם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אי שומעין לו דהכונה אם יאמר כן בדרך נבואה ואמר רב לייתובי דעתיה מקושית הרב באר שבע דלפי מה שכתב הרמב"ם שאין להוסיף ולגרוע על דרך נבואה יש לומר דהא דאמרינן דאין שומעין לו אלא הולכים אחר המנהג היינו כשיאמר דרך נבואה אבל אם יאמר מצד הדין אין משגיחין במנהג וכדאמרינן בסוגיא דראש השנה כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו כן נראית כונתו דחידוש הוא שחידשה תורה דיליה לפרושי ההיא דאין חולצין בסנדל וכו' שהכונה היא אם יאמר בדרך נבואה וכן נראה מסיום מילתיה דקאמר ומההיא דמנחות ד' ל"ב נסתרה דרכי וכו' כמבואר והוא תימה שהרי המעיין בדברי הרמב"ם בהקדמתו הנ"ל (בסוף ד"ה והחלק השני בענין הנביא) ישר יחזו פנימו דדבר זה רבינו הגדול אמרו שהרי אחר שכתב שאם נחלקו אלף נביאים עם אלף ואחד חכמים באיזו סברא הולכין אחר הרבים מהחכמים אפילו אם יאמר הנביא שהשם יתברך אמר לו שסברתו אמת לא תשמע אליו אלא הלכה כרבים הנה סיים הרמב"ם וז"ל וכן אמרו החכמים (בחולין ד' קכ"ד) אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה וכן עוד אמרו (יבמות ד' ק"ב) אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעים לו ירצו לומר שאין להוסיף או לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים ע"כ לענייננו הרי מתבאר יפה שמפרש אמרם אם יבא אליהו ויאמר וכו' דהיינו שיאמר דרך נבואה שהשם אמר לו כן ולפיכך אין שומעין לו:
ומה שכתב דמההיא דמנחות נסתרה דרכו כו' כנראה דמיהדר ביה ממאי דהוה סבירא ליה דההיא דאם יבא אליהו וכו' הוא בדרך נבואה וכו' והדבר תמוה דאם הוא הדר ביה אנן מה נענה לרבינו הגדול דסבירא ליה לקושטא שכונת אמרם אין שומעים לו היינו כשאומר דרך נבואה ותיקשי ליה דאי הכי מנא ליה לש"ס דרב אית ליה מנהגא דילמא שאני התם דאמר דרך נבואה והיא קושיא עצומה וכיוצא לזה ראיתי לרבינו מהר"י קולון בשרש ט' שכאשר הביא ראיה שאף נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא מההיא דכבר נהגו העם בסנדל פירש דבריו והכי אמר רב שמעת מינה דמנהג עיקר אף נגד ההלכה דאי אמרת במקום הלכה אין חוששין למנהג מאי פריך לרב דאמר הלכה כרשב"א מהא דנהוג עלמא בסתומות נימא אף דנהוג עלמא בסתומות מכל מקום רב לא סבירא ליה כאותו מנהג מכח ההלכה שקבל מרבותיו דהלכה כרשב"א הרי דמקושית הגמרא מכריח סברתו אף אנן נמי נימא דמקושית הגמרא יש להוכיח דמה שאמרו אין שומעין לו היינו בין שאמר מצד נבואה בין שאמר מצד הסברא שאם לא כן היכי מוכחינן דרב אית ליה מנהגא וכו' וכדאמר הרב אהלי יצחק ועיין לקמן (בד"ה איברא דגוף דברי הרמב"ם) נחזור למאי דאתאן עלה דמסקנת הרב פרי חדש היא דאף נגד איסור דרבנן אין הולכין אחר המנהג וראוי לבטלו:
גם מרן חיד"א בספר יעיר אזן במערכה זו אות י"ט הביא מה שכתב הרב כנסת הגדולה' בתשובה חלק יו"ד סוף סי' קצ"ו דמנהג מבטל הלכה אין חילוק בין הלכה מדברי סופרים להלכה מן התורה ושכתב בשם הרדב"ז ודעמיה בתשובה כתיבת יד דמנהג הסוחרים בקאמביוש מבטל הלכה והגם שסברי דהוא אבק רבית אבל בנדון דידן לדעת מהר"ם וסיעתו הוי רבית קצוצה עם כל זה מנהג מבטל הלכה אלו תורף דברי הרדב"ז ותמה על זה (ביעיר אזן) וז"ל ולפום ריהטא קשה ממה שכתב הרדב"ז דאמר חולצין בתשובה דפוס ויניצא סי' שנ"ט וממה שהביא הרדב"ז שם ובח"א סי' ע"ג מדברי הריטב"א ורבותיו דהמנהג להקל אפילו על פי גדולים אין חוששין כל שנראה שיש בו צד א סור עיין שם ובמה שכתב הרב פרי חדש במנהגי איסור סעיף עשירי דאף באיסור דרבנן יש לבטל המנהג והביא דברי הריטב"א הנז' וצריך ישוב וחיפוש עכ"ל ופשיטא שכן היא דעתו כדעת הרב פרי חדש אחרי שכן דעת הריטב"א ורבותיו והרדב"ז עצמו בשתי תשובות הנ"ל וסמי חדא מקמי תרתי והרב טהרת המים כנראה שלא היה בידו ספר יעיר אזן שהרי במערכה זו אות ל"ו הקשה על הרדב"ז דידיה אדידיה ולא זכר שר את יוסף (מרן חיד"א) כיעויין שם:
ובסתירת דברי הרדב"ז שעמד ביעיר אזן הנ"ל הנה בבואי אל הארץ הטובה זכיתי בספר יקר ויאמר יצחק (ן' ואליד) לגאון מערבי וראיתי שבחלק יו"ד סי' פ"ח הובאה תשובת רב אחד (בדין היתר המשכונא) ובדף ע"ג (ד"ה פש גבן) הביא דברי מרן חיד"א הנ"ל וכתב על זה שאין בידו תשובת הרדב"ז דפוס וניצייא אבל מצא תשובת הרדב"ז בדפוס אשכנז בח"ג סי' תרמ"ה שכתב ולא נחוש למנהג כיון שהוא באיסור שכן כתב הריטב"א וז"ל אבל המנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם וכלשון הזה כתב בחלק ד' סי' צ"ד בשם הריטב"א והרא"ה ודחה שם דברי מוהר"י קולון בשרש ט' ונ"ד גם הפרי חדש דחה דבריו וכו' ועלה בדעתי להשוות תשובות הרדב"ז דשאני שאר איסורין מאיסור התלוי בממון דבשאר איסורין הוא דמבטלינן המנהג אבל איסור דממון מאחר שנהגו אזלינן בתריה ומדין הפקר בית דין נגעו בה וכיון שנהגו כן לב בית דין מתנה עליהם להפקיע ממונא אלא שהוקשה לו דבח"א סי' תקי"א כתב דדבר האסור משום רבית ולא מן הדין אלא משום הערמת רבית במקום שנהגו היתר אין לבטל מנהגם ומוטב שיהיו שוגגין וכו' אלמא דלא התיר אלא בדבר שאיסורו משום הערמת רבית בלבד אבל באבק רבית ראוי לבטל ולקעקע אחר המנהג הרי דגם באיסור של ממון אם המנהג הוא שלא כדין מבטלינן המנהג והכי נקטינן כמו שפסק הרמ"א בחשן משפט סי' רפ"א סעיף ד' בשם מהריק"ו שרש ח' במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים אין לילך אחר המנהג שהוא נגד דין תורה והרב עץ הדעת סי' קפ"ב אף שיישב מה שנהגו להלוות מעות יתומים ברבית מכל מקום דרש להם שהוא עון פלילי והיה דן כשבא שטר לפניו שלא יגבו הרבית אף שנתפשט המנהג בכמה מדינות גדולות הרי שהרב עצמו לא סמך על הרדב"ז (אמר המחבר כונתו היא למה שכתב שם קודם לכן בשם שו"ת בעי חיי יו"ד סוף סי' קצ"ו דלדעת הרדב"ז מנהג מבטל הלכה אפילו ברבית קצוצה וספר בעי חיי הנ"ל נקרא עץ הדעת ולזה מביא שבעץ הדעת עצמו בסי' קפ"ב לא סמך על הרדב"ז שגם ברבית קצוצה מנהג מבטל הלכה) וסיים הרב הפוסק הנ"ל ואמר:
וכן כתב מרן בבית יוסף סי' בק"ע בשם בעל התרומה דמנהג לאכול בנכייתא כדעת הראב"ד וכו' ויש לנו להניח הצבור לנהוג היתר בהלכה זו הרופפת ואין לה הכרע ע"כ קרי בחיל דדוקא הלכה רופפת וכן מצאתי להרמב"ם בשביעי מהלכות מלוה דין ה' וז"ל אף על פי שמשכנתא זו אסורה היא ואבק רבית כמו שביארנו אפשר שיהיה מנהג זה בטעות או לעכו"ם או דרך כל מי שחוטא ומשכן באותה מדינה הואיל ואבק רבית הולכין אחר המנהג עכ"ל דוק דברבית קצוצה אין הולכין אחר המנהג ואף באבק רבית בדיעבד לא זז משם עד שנקרא חוטא וכתב עוד שהרב מהר"י די ליאון בסוף ספר שבעה עינים הביא תשובת הרא"ש שכתב במקום שהלכה רופפת בידך פירוש אם רפיון בהלכה שאין בירור כמי נפסקה ההלכה הלך אחר המנהג ויש לתלות שנראה לגדולים שנהגו המנהג שהלכה כן עכ"ל הרא"ש ועיין שם באותו פרק ותרוה צמאונך ובפסק הסמוך לו למהר"א בן בולאט ואף שהרב מאר"י די ליאון לחלק יצא דכשיש להם על מה שיסמוכו סמכינן אמנהג אף דזולת המנהג ראוי לפסוק בהיפך מכל מקום הני מילי היכא דליכא איסורא עכ"ל הרב שבשו"ת ויאמר יצחק"ל לאש וציין לעיין להרב פרח מ"א ח"ב סי' ס"ז וגינת ורדים א"ח סי' כ"א ולא אוכל לעיין בספרים שאינם בידי (בעי חיי שבעה עינים פרח מ"א גו"ר) והעתקתי דבריו להועיל למי שנמצאים אצלו הנה למדנו מדבריו שדעת הגאון מהר"י די ליאון מסכמת לדעת הרבנים הנ"ל דבמנהג איסור אף שיש להמנהג על מה לסמוך אין הולכין אחריו:
והגאון המחבר (ויאמר יצחק) בתשובתו על הפסק הנ"ל כתב בדף ע"ח ע"א ומה שהביא הפוסק דברי הפוסקים דאף שנהגו להקל כשיש צד איסור מבטלינן מנהגא זהו בדבר שאין בו מחלוקת או דאיפסיקא הלכתא כהמחמיר אבל בדבר שיש בו מחלוקת ולא איפסיקא הלכתא ונהגו כהמתיר לא מבטלינן מנהגא וראיה לזה שהרי טרשא דרב נחמן כתב מרן הבית יוסף סי' קע"ג דהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן סוברים דלא קימא לן כטרשא דרב נחמן וכתב שם בבדק הבית ולענין הלכה פשט המנהג להתיר כטרשא דרב נחמן והלך אחר המנהג והוא סברת הרא"ש הרי דאף שדרכו לפסוק כתרי מגו תלתא פסק כאן כהרא"ש מכח המנהג וכתב הרב כנסת הגדולה באות ז' בשם הרב מוהראד"ב סי' י"ד דכיון דפשט המנהג כן אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי"ף והרמב"ם ומוציאין מידו וכן כתב בכנסת הגדולה יו"ד סי' רי"ד אות ג' בשם הרב בנימין זאב דבדבר שיש מחלוקת ונהגו כהמיקל הולכין אחר המנהג וכן מצינו בענין הנפיחה שבימי המגורשים היתה מחלוקת גדולה נהגו בערי המערב כהמיקל ואף בענין המשכונות כתב הרמ"א בריש סי' קע"ב (אחר שהביא סברת הפוסקים המתירים) ויש לילך בזה אחר המנהג אלו דברי הרב המחבר הנה מבואר דגם הוא מודה דבמידי דאיפסיקא הלכתא כהמחמיר אין קיום להמנהג שנהגו אחרי כן בהיפך וכל שכן באיסור ברור שאין בו מחלוקת אף אם הוא איסור דרבנן אם נהגו בהיפך לא שבקינן להו:
והתייר הגדול הרב מהר"י אירגאס בשו"ת דברי יוסף סי' ז"ך כתב להרב השואל שקבל קונטריסו להשיב על הפסק שנדפס ושמו תוספת בכורי קציר שהאריך להוכיח לפי דעתו דמנהג ותיקין מבטל הלכה באיסור דרבנן אף דרמיזא באורייתא שהרב השואל השיב על דבריו ועל השגותיו על הרא"ש והרדב"ז ועוד כמה רבנים שכתבו דבמילתא דאיסורא לית לן למיזל בתר מנהגא להקל זולת כשהלכה רופפת דאם הרשות נתונה לותיקין להקל במה שתקנו רבנן קמאי אם כן נתת תורת כל אדם בידו ובהמשך זמן אפשר לבטל כל תקנותיהם וגזרותיהם ותשאר התורה כעיר פרוצה אין חומה ח"ו ובעל תוספת בכורי קציר חזר והשיב על דברי הרב השואל וסוף דבריו דמאי חזית דדמא דסברת הרא"ש והרדב"ז ופרי חדש סומק דילמא סברת מהר"י קולון ומשא מלך ובאר שבע סומק טפי והשיב הרב דברי יוסף אמת מאר"ש מעכ"ת תצמח רואה אני רוב דבריו טובים ונכוחים וטעמם ונימוקם עמם ויגיעת בשר היא להשיב על דברי הקונטרס הנ"ל והמעיין בדבריו יראה את ביטולם ושלא צדק בהשגותיו על גדולי הפוסקים אך רגע אדבר בביאור הסוגיא דראש השנה דף ט"ו כי הוא יסוד דין זה ובעל קונטרס הנ"ל לא ירד לעומקא וכו' (הביא כל הסוגיא ופירשה שגם מעיקרא ידע דמעשר חרובין דרבנן ואפילו הכי אמרינן דכי נהגו במקום א סורא לא שבקינן והכריח פירושו וסיים) באופן דראיית הריב"ש בסי' מ"ד וקכ"ב ופרי חדש ובאר שבע ומשא מלך שכולם הביאו מסוגיא זו דמבטלינן למנהגא מקמי איסור דרבנן היא ראיה ברורה ואין חולק עליה וסיים דהרבנים משא מלך ובאר שבע משום דקשיא להו מדאמרינן ביבמות ובמנחות דאין שומעין לאליהו אם יאמר אין חולצין בסנדל שכבר נהגו העם וכו' יצאו לחלק בין כשהמנהג עוקר איסור דרבנן דאז אזלינן אבתריה לכשהמנהג עוקר איסור מפורש בתורה דאז לא שבקינן להו ותמה עליהם שאחרי שהם הודו דמסוגיא דראש השנה מתבאר דגם באיסור דרבנן כי נהגו לא שבקינן להו איך נחה דעתם בחילוק זה ועיקר קושיתם ליתא דרב הוא דאית ליה מנהגא אבל ר' יוחנן לא אזיל בתר מנהגא כמו שהוכיח הרב פרי חדש במנהגי איסור סעיף יו"ד ותו דאף רב לא קאמר דמנהג מבטל הלכה של איסור כי המנהג לחלון בסנדל אין בו שום איסור ואדרבא עיקר חליצה היא בסנדל אליבא דכולי עלמא ובמנעל פליגי תנאי ואמוראי אי חולצין בסנדל (בו) לכתחלה ונמצא שהמנהג לחלוץ בסנדל הוא כהלכה וכן ההיא דהקומץ דף ל"ב וכו' (ביאר שהעיקר כדנהוג עלמא בסתומות) אבל במנהג שהוא היפך דין ברור של איסור אף באיסור דרבנן מודה רב דמבטלינן ליה:
ועל מה שהוכיחו הרבנים באר שבע ומשא מלך דאפילו עבדי איסורא שבקינן להו שהרי על פי אליהו ידעינן שההלכה היא היפך המנהג ואפילו הכי אין שומעין לו השיב (בדברי יוסף) שאין זה הכרח כלל דהא ודאי מה שאמר רב אם יבא אליהו ויאמר וכו' לא שיאמר כן בדרך נבואה שהרי כתב הרמב"ם בתשיעי מהלכות יסודי התורה שאם יאמר הנביא באיזה מדיני התורה שהשם ציוה לו שהדין כך ושהלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר וכו' ואם כן אם יאמר אליהו דרך נבואה אין חולצין בסנדל אף אם כיוון להלכה ודאי אין שומעים לו ולא מפני שנהגו העם בסנדל אלא משום דלא בשמים היא והכי נמי אמרינן בשבת ד' ח"ק ע"א מאי אם יבא אליהו ויאמר ופירש רש"י היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא ואם כן על כרחין לומר דמה שאמר אם יבא אליהו ויאמר וכו' היינו מסברא דנפשיה על פי העיון וההיקש וכיון שכן לא ידעינן בפשיטות דההלכה היא היפך המנהג דכבר כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כי מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי ולפיכך סבירא ליה לרב דאין שומעין לו לבטל מנהג שנתפשט על פי הדין ונתקיים בקיום שלם ומאן דלית ליה מנהגא סבירא ליה דשומעין לאליהו אם הדעת נוטה כן ואין משגיחין במנהג אבל כל מנהג שנתייסד באיסור אף אם אין בו אלא איסור דרבנן פשיטא דאף רב מודה דלא שבקינן להו בההוא מנהגא וכתב הרב באר שבע בעצמו בפירושו לפרק ז' דסוטה קרא תגר על שנהגו שנושאים כפיהם בנעילה אף אם נמשכת בלילה ואמר אי איישר חילי אבטליניה הרי דפוסח על שתי הסעיפים בדין זה אלו תורף דב"ק:
ונראה שכונתו שאם באמת היינו יכולים לפרש מה שאמר רב אם יבא אליהו ויאמר וכו' דהיינו שיאמר על פי נבואה אזי היינו יכולים להוכיח כמו שאמרו הרבנים באר שבע ומשא מלך שאף שנתברר לנו שההלכה היא היפך המנהג הולכים אחר המנהג שהרי כשאמר אליהו כן דרך נבואה בשם ה' הרי אין לנו בירור ההלכה גדול מזה ובכל זאת אין שומעין לו אבל מאחר שלא יתכן לפרש כן שהרי רב סיים ואמר שכבר נהגו בסנדל דמוכח מזה דלולא שכבר נהגו בסנדל היינו שומעים לו אפילו כיוון את ההלכה אלא פשיטא דמיירי שאומר אליהו דרך סברא ועיון ובסברא ועיון אין כחו גדול מאחד מהאמוראים להכריע ההלכה על פי דעתו ולכן סבירא ליה לרב דאין שומעין לו לבטל מנהג שנתפשט על פי הדין ונתקיים בקיום שלם ואין מזה ראיה להעמיד ולקיים מנהג שהוא היפך הדין שהרי לא נתברר לנו שהמנהג זה הוא שלא כדין ואפילו הכי מקיימים אותו שהרי דברי אליהו שאומר דרך סברא והיקש אינם מכריעים הדין כן נראית כוונתו ודבריו נכונים וברורים אלא שנראה שאף שהזכיר דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות כי מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא וכו' כנז"ל (בד"ה ועל מה שהוכיחו) לא עיין בו בפרק בכל דברי הקדמת הרמב"ם הארוכה וערוכה כי דברים שכתב בשמו הם בתחילת ההקדמה (בסוף ד"ה דע כי כל מצוה) ולא ראה מה שכתב אחר כך (בסוף ד"ה והחלק השני בענין הנביא) דמה שאמרו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעים ירצו לומר שאין להוסיף או לגרוע במצוה על דרך נבואה וכו' וכמו שכתבתי בשמו לעיל (בד"ה ויש להעיר עליו) עי"ש הרי שכתב מפורש דמה שאמרו אם יבא אליהו ויאמר וכו' היינו שיאמר כן על דרך נבואה שלא כדברי הרב:
איברא דגוף דברי הרמב"ם קשים לדעתי הקצרה שהרי רב הוא דאמר בטעם שאין שומעים לו משום שכבר נהגו העם בסנדל ואם מה שיאמר אליהו אין חולצין בסנדל הוא שיאמר בדרך נבואה למה לי מפני שכבר נהגו העם הרי אפילו לא נהגו העם בסנדל אין לנו לשמוע להאומר בדיני המצוה בתורת נבואה וכמו שכתבתי בסמוך בכונת הרב דברי יוסף לכן נראה דמוכרחים אנחנו לומר בדוחק שהרמב"ם לא היה גורס בפרק מצות חליצה דף ק"ב (שהוא המקום המצויין בהקדמת הרמב"ם) סיום מילתיה דרב שכבר נהגו העם בסנדל כמו שהיא בגירסתינו (וכבר בלא זה יש שינוי בזה בין גירסת הרמב"ם לגירסתנו בענין חליצה במנעל כיעויין שם) רק היה גורס אם יבא אליהו ויאמר וכו' אין שומעין לו ותו לא ולכן מפרש שירצו בזה שיאמר על דרך נבואה ואף שקשה מאד לומר כן מכח הסוגיא דפרק הקומץ דף ל"ב ע"א דמשם באר"ה דטעמיה דרב הוא משום שכבר נהגו העם בסנדל דהא מהא הוא דפשיטא ליה להש"ס דרב אית ליה מנהגא כיעויין שם צריכים אנחנו לדחוקי אנפשין דרבינו הגדול לא זכר בו בפרק סוגיא דפרק הקומץ הנ"ל ועם שהוא דוחק גדול לא מצאתי בעניות דעתי דבר המתיישב להבין אמרי בינה דברי רבינו הגדול שבהקדמתו הנ"ל בזולת זה ואם כן יש לנו לומר שלא נעלמו דברי הרמב"ם הללו מעיני הרב דברי יוסף אלא שהוכרח לומר כמו שכתבתי אנכי הדל שהרמב"ם מפני שלא היה גורם ביבמות סיום מילתיה דרב (שכבר נהגו העם בסנדל) הוא שפירש כן אבל אנן בדידן דגרסינן סיום הנ"ל וגם הרבנים משא מלך ובאר שבע גרסי הכי כמבואר בדבריהם (ודבריהם בנוים על יסוד זה) ודאי דלא מצינן לפרושי שיאמר אליהו בדרך נבואה אלא בדרך עיון וסברא ולכן שפיר מקשה עלייהו דאין לנו הכרח שהמנהג הוא שלא כדין וכו' (ועיין לקמן מן ד"ה ואנכי הדל תמיה וכו' והלאה בהא דאם יבא אליהו ויאמר אם הוא בדרך נבואה):
נחזור לדברי הרב דברי יוסף והוא שהביא מה שהכריח הרב מהר"י קולון דאזלינן בתר מנהגא מההיא דפרק בתרא דתענית שראה רב שהיו אומרים הלל בראש חדש ולא מיחה בהם אף שמסתמא היו מברכים והמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא והשיב על דבריו דאפילו תימא שהיו מברכים אין כאן איסורא מידי דהוה אנשים שמברכות אמצות עשה שהזמן גרמא וכדכתבו התוספות בראש השנה ד' ל"ב דאף דפטירי שרי להו לברך ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה ולי הדל בהורמנותיה דמר אין בזה כדי שביעה שאין הנדון דומה לראיה דנשים במצות שהזמן גרמא שאני דאף על גב דאינהו פטירי הא מיהא כיון דאנשים מיחייבי בהאי מצוה כי בעו אינהו נמי לאיחיובי בה שפיר מצו לברך עליה כמו שהאנשים מברכים אבל בדבר שאין שום אדם חייב בו אם בא אחד לעשותו ולברך נראה דהוי ברכה שאינה צריכה ואם כן הלל בראש חודש שאין לך אדם בישראל שחייב בו לא היה לו לרב להניחם במנהגם לקרות ולברך דהוי ברכה שאינה צריכה אם לא שגדול כח המנהג לדחות את ההלכה וכיון דחזא דמנהג אבותיהם בידיהם משום הכי שבקינהו וחילוק זה כתבוהו כמה גדולים לענין מה שנוהגות נשים לברך אמצוה שהזמן גרמא שקשה שלא היה להן אף לעשות מצוה שאינן חייבות משום דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואמור רבנן משום יתובי דעתא על פי האי חילוקא כמו שהבאתי במערכת הכ"ף כלל ט"ז בס"ד עיין שם אלא שבעיקר הראיה מהלל כבר דחה הרב פרי חדש דברכה שאינה צריכה דרבנן והם אמרו והם אמרו וכו' כמו שהבאתי דב"ק למעלה (בד"ה מרן הפרי חדש):
ובסיום דחייתו הנ"ל כתב הרב דברי יוסף וגדולה מזו מצינו שהגאונים תקנו ברכות חדשות כגון אשר צג וכו' אשר קדש עובר במעי אמו וכו' ואף שהרא"ש בפרק קמא דקידושין סובר שאין לברך ברכה שלא הוזכרה בש"ס וכיוצא הא מיהא חכמי התלמוד יכולים לתקן ואם כן יש לומר דאבותיהם של אלו התקינו לקרות ההלל בראש חדש ולברך והביא עוד מה שכתב הרב מהר"י קולון דמה שכתב המרדכי בריש פרק הפועלים בשם איר זרוע דמנהג מבטל הלכה היינו דוקא מנהג שנעשה על פי ותיקין לא כתב כן על מנהג בענין ממון דבממון לא בעינן מנהג ותיקין אלא אפילו הוקבע על פי חמרים וספנין וכו' אלא בענייני איסור קאמר דבעינן שיהיה מנהג ותיקין ושמעינן דמנהג ותיקין דוחה את האיסור והשיב דכבר דחה זה הרדב"ז בסי' צ"ד וכן בכמה תשובות מראשונים ואחרונים נמצא שכתבו לענין ממון דהא דמנהג מבטל הלכה היינו כשנעשה על פי ותיקין דוקא ובכנסת הגדולה חשן משפט סי' ר"א קבץ דבריהם ודברי החולקים וסיים כיון דאיכא פלוגתא הולכים אחר המוחזק וכתב דההיא דחמרים וספנין מיירי דהתנו מתחילה לדעת כולם ואם כן שפיר מצינן למימר דהמרדכי במנהג ממון מיירי אבל באיסור אין שום מנהג מבטל הלכה אפילו מנהג ותיקין ועוד איך יעלה על הדעת דמנהג מבטל הלכה של איסור הלא אין בית דין יכול לבטל וכו' ואחר חתימת התלמוד לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק על האמור בתלמוד כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר ידו (יד) החזקה וכן כתבו שאר רבוותא ואם כן מי נתן כח להותיקין שאחר התלמוד לתקן ולהנהיג להתיר איסור מפורש מדבריהם ולכן חלילה לומר דמנהג ותיקין מבטל איסור דרבנן ודברי האומר כן לאו בר סמכא נינהו והעיקר כדברי החולקים וכמו שכתב הריטב"א בשם הרא"ה במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם והרדב"ז בסי' צ"ד הביא דבריו וכתב עליו שדברים אלו מורים על שלימות אומרם ומהם אין לנטות וסיים בדברי יוסף דמה שיש לבטל מנהג שאינו עשוי על פי הדין והיושר היינו דוקא בדאפשר דצייתי לן אבל אם ידוע שלא יקבלו מוטב שיהיו שוגגין וכו' וכתב עוד דמצינו מנהג שהונהג על פי ותיקין כגון הקרוב"ץ שנתייסר על פי גדולי עולם ר' אליעזר הקליר וחבריו ודורות שאחריהם כתבו לבטלו משום הפסק עיין בטור סי' ס"ח בענין הפסקה בקרוב"ץ בברכות קריאת שמע הביא שהרמ"ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי שנינו מקום שאמרו לקצר וכו' אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת לכן אמרתי מוטב שיהיו שוגגין וכו' זה היא סבת שתיקתי עכ"ל ולזה הסכים הר"ן והריב"ש בסי' ע"ה והפוסקים שכתבו לקיים מנהג הקרוב"ץ הוא משום שסוברים דלא חשיב הפסק וכמו שהביא דבריהם רבינו יונה בפרק קמא דברכות הא לאו הכי לא היו מקיימים המנהג ואפילו מנהג שאין בו איסור ועל פי גדולי עולם רש"י ורבותיו ורבינו תם נתייסד מצינו שגדולים הבאים אחריהם שינו אותו כמו שכתבו התוספות במגילה דף כ"ג וכן כיוצא בזה ימצא המעיין בספרי הפוסקים כמו שהארכתי במקום אחר אלו תורף דב"ק והנה עיניכם הרואות כמה הפליג הרב סברת האומר דמנהג מבטל הלכה באיסור דרבנן דזה לא יתכן כלל והביא כן מגדולי האחרונים הרא"ה והריטב"א והרדב"ז שכתבו כן דרך כלל על כל מנהג שיש בו צד איסור אף אם נתייסד על פי גדולי עולם אין להשגיח בו וראוי לבטלו אי ידוע דצייתי לן דאי לא צייתי מוטב שיהיו שוגגין וכו' והוא מסכים לדעת כל רבנן קדישי הנז"ל שהסכימו להכרעת הרב פרי חדש דאפילו נגד איסור דרבנן לא אמרינן מנהג מבטל הלכה:
והגאון שיבת ציון בסי' ו' כתב שאם נהגו באיזה מקום למכיר המצות וגם עליית הכהן כדי להרבות הכנסת הבית הכנסת וכופין את הכהן לצאת מבית הכנסת בשעת קריאת הראשון יש לבטל מנהגם דכיון דעליית הכהן ראשון היא מדאורייתא לא אחרינן מנהג מבטל הלכה וכמו שפסק הרמ"א בחשן משפט סי' פא"ר שאם נהגו שאין הבכור נוטל פי שנים אין לילך אחר המנהג ואם בדיני ממון דיש קצת מקום לומר דמהני מדין הפקר בית דין פסק כן הרמ"א כל שכן בדבר מצוה וכו' אלו תורף דב"ק ולפי מה שנתבאר מהסכמת רבני האחרונים על פי דברי כמה מגדולי האחרונים דאף נגד איסור דרבנן לא אמרינן מנהג מבטל הלכה לא היה צריך לבא מטעם דעליית הכהן ראשון היא מדאורייתא (שדבר זה אינו פשוט כן דהאיכא כמה מרביותא קמאי ובתראי דסברי דדרשה דוקדשתו לקרות ראשון וכו' היא אסמכתא ואינו אלא מדרבנן כמו שכתבתי בשדי חמד מערכת הוי"ו כלל כ"ט וגם רבינו מהר"י קולון בשרש ט' שהביא קצת מדבריו בשיבת ציון שם כתב בסוף שרש ט' הנ"ל דהתוספות והמרדכי סוברים שהוא מדרבנן עיין שם) דאף אם אינו אלא מדרבנן יש לבטל המנהג כאמור ואולי הוצרך לזה לפי שאין כאן איסור בקום עשה דמה שעוברים במה שאין קורין אותו ראשון הוא בשב ואל תעשה אם שעל ידי הכפיה הוא שאינו עולה הנה הכפיה עצמה אינה האיסור אלא גרמא לעבור בשב ואל תעשה ובכי האי גוונא אפשר דאם היה זה מדרבנן לא היה לנו לבטל המנהג דאפשר דמנהג מבטל הלכה מדרבנן בשב ואל תעשה אבל כיון שהוא מדאורייתא אף שהוא בשב ואל תעשה יש לבטלו דאין כח ביד המנהג לבטל מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה אלא במנהג שהוא לסייג ולמיגדר מילתא ומנהג שהוזכר בתלמוד שפשט בכל ישראל כמו בשומנו של גיד שישראל קדושים ונהגו בו איסור כמו שכתבתי בריש כלל זה אבל נגד איסור דרבנן יש לומר שגם הרב מודה לסברת כל רבנן קדישי הנז"ל שאין כח ביד המנהג לבטל האיסור.
והרב מטה אשר בלשונות רבינו ירוחם דף דק"ל ע"ד סעיף כ"ד כתב מנהג שיש לחוש שיבא לידי איסור אינו מנהג הרא"ש בתשובה כלל נ"ו מקור ברוך סי' ל"ה ועיין כנסת הגדולה (לא ציין החלק והסימן אבל קודם לכן הזכיר בסעיף כ"ב כנסת הגדולה יו"ד סי' רי"ד) הגהת הטור אות י"ד ולהרב פרי חדש בסי' תכ"ו דין ט"ו ועי"ש בדין יו"ד ובמשא מלך חקירה ז' כתב שיש לחלק בזה שאם זה הסרך הוא בענין שימשך לימים יש בזה חשש איסור אבל אם אין הדבר כי אם באקראי אין לבטל המנהג וכתב הרב כנסת הגדולה שם על דבריו ואפשר שלא כתב כן אלא כשנהגו לחומרא אבל אם נהגו לקולא ויש חשש שימשך ממנו איסור אף על פי שאינו אלא באקראי מבטלין אותו ועיין בתשובת מהר"ם איסרלאס סי' נ"א עכ"ל ומסכים לכל האמור דכל שנמשך איסור מן המנהג מבטלין ליה ובסעיף כ"ה כתב בשם מהר"י הלוי סי' ל"ח ולרווחא דמילתא אני אומר שלכאורה היה נראה קצת מקום לטענת המערערים על המנהג מדברי הרא"ש בכלל נ"ה סי' יו"ד שכתב לא מבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קילקול יש לבטל המנהג כדאמרינן גבי בני חוזאי דהוו מפרשי חלה מארוזא דניכלה זר באפייהו כדי שלא יבואו לידי תקלה שיפרישו מן הפטור על החיוב וכו' כי מתוך המנהג יהיו סבורים שאורז מין דגן הוא וכו' ואם כן הכא נמי נימא אף על גב שהמנהג הזה הוא לגדר והרחקה מכל מקום כיון דיש לחוש שלא לבא לידי קלקול שעם זה יחשבו שאורז מין דגן ויבואו להפריש מהפטור על החיוב שראוי לבטל המנהג ואמנם בנקל יראה דבדותא היא דהתם גבי בני חוזאי היו מפרישין בתחלה חלה מן האורז ולזה יש לבטל המנהג גזרה שלא יפרישו מן הפטור על החיוב אמנם הכא מלבד שהם יודעים שמנהגם לאסור אורז בפסח לאו משום דמין דגן הוא אלא משום הנך טעמי דכתיבנא הנה אפילו תימא דטועים הם וסוברים דמן הדין אסור משום דהוי מין דגן הרי על כרחין אינם נוהגים להפריש חלה מן האורז ואם באת לחוש לשמא יפרישו חלה הוי גזרה לגזרה עכ"ל והנה גם הוא מסכים שאם יש לחוש שיבא קלקול מחמת המנהג מבטלינן ליה אלא שבנדונו ביאר שאין לחוש לתקלה משום דהוי גזרה לגזרה:
הן אמת שראיתי להרב יד דוד בחידושיו בסוגיא דראש השנה הנ"ל שכתב שמדברי הראב"ד בראשון דמעשר שני נראה שהוא מפרש דקושית הגמרא ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן חוזרת אמאי דקאמר לעיל במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו דלימא ליה דוקא באיסור דאורייתא לא שבקינן אבל חרובין דרבנן שבקינן ושמהר"י קורקוס יישב גם דעת הרמב"ם לפירוש זה ולזה כיונו הרבנים משא מלך בדף נ"ו ובאר שבע שכתבו לחלק דבאיסור תורה לא אזלינן בתר מנהגא אבל באיסור דרבנן לא מחינן להו וסיים ויש לתמוה על הרב פרי חדש שבמנהגי איסור דין ל"ד (יו"ד) השיג על בעל משא מלך דהא מעשר חרובין דרבנן ואמרינן כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו איך לא ראה דברי הראב"ד שזה באמת קושית הגמרא דבדרבנן אזלינן שפיר בתר מנהגא וכן תמה על הרב דברי יוסף בסי' כ"ז דאישתמיטתיה דברי הראב"ד וכו' ושוב ראה שבספר עין משפט דף ג' הוכיח מדברי הראב"ד הפירוש כפירוש הרב משא מלך וכן בספר קטן נקרא פסק על ק"ש (קריאת שמע) דף ט"ו יישב דברי הראב"ד ודברי הרמב"ם וכו' ושהרב פרח שושן דף יו"ד האריך בזה וציין מרכבת המשנה ח"ג בראשון מהלכות מעשר שני ומכל זה מתבאר שדעתו חולקת על הרב פרי חדש הנ"ל אמנם בסיום דבריו כתב וז"ל ועיין בפסקי הרשב"ץ שנראה להדיא מדבריו דאינו מפרש כמו שפירשנו שהרי כתב סתם דלמדין דבאיסור מחינן במנהג ומוכח דאפילו באיסור דרבנן דהרי על האי דרבי נחמיה קאי עכ"ד הרב יד דוד הנה למדנו שגם הרשב"ץ פשיטא ליה כדעת כל הגדולים הנ"ל דבמקום איסור לא משגחינן במנהג כלל אפילו באיסור דרבנן אף שיש להמנהג על מי לסמוך דהיינו על היחיד המתיר לא משגחינן ביה דכיון דרבים פליגי הלכה כרבים שהרי הרשב"ץ למד כן מסוגיא זו דפליגי ר' נחמיה ורבנן והמנהג יש לו על מה לסמוך על סברת ר' נחמיה וכמו שביאר הרב יד דוד:
ולפי הנראה דברי פסקי הרשב"ץ הנ"ל היו בהעלם מהרב מהר"י ן' נאיים בשו"ת זרע יעקב סי' ה' דף ח' ע"ד שכתב לנדונו דכיון דליכא אלא איסור דרבנן ונתפשט המנהג להקל כדעת מי שסובר כן אזלינן בתר מנהגא כיון שיש להם על מי לסמוך ואין למחות בידם והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו והוכיח כן מסוגיא דראש השנה הנ"ל (הביא כל הסוגיא) ודייק בה דמעיקרא אמרינן משום דאמר ליה במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו וכי קאמר ולימא ליה אמינא לך אנא מעשר דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא אמאי לא מיהדר למימר משום דאמר ליה במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו אלא ודאי צריך לומר דמעיקרא דהוה משמע ליה דהוא איסור תורה הוה מצי למימר במקום איסורא דאורייתא כי נהגו מי שבקינן להו אבל לבתר דאמר מעשר חרובין דרבנן לא מצי למימר כי נהגו מי שבקינן להו דנהי ודאי דבאיסור ברור דרבנן כי נהגו לא שבקינן להו אי ידעינן דצייתי לן אבל האי דרבנן דאינו ברור דהא איכא ר' נחמיה דסבר הכי ויש להם על מי לסמוך אף שהוא יחיד ואין הלכה כמותו מכל מקום כי נהגו כותיה שבקינן להו וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני וגם הראב"ד כתב כיון דמעשר פירות דרבנן אין מוחין בידם ובפרק הדר ובפרק ב' דתענית דאמר ר' יוחנן נהגו העם כר' מאיר לא פריך במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו ובשלמא ההיא דתענית יש לדחות דאינו איסור ממש אלא (הרחקה) דוחקא בעלמא אבל ההיא דפרק הדר איכא איסורא דברכה שאינה צריכה כמו שכתבו שם התוספות ומשום דאיכא ר' מאיר שבקינן להו וכן כתב הריב"ש להדיא בסי' מ"ד וסי' רנ"ו והתוספות בכמה דוכתי יהבו טעמא למנהג דהוי היפך אפילו איסור דרבנן עיין בפרק קמא דעבודה זרה ד"ה אסור ומרן בחשן משפט סי' פ"ז על מה שכתב הרא"ש שמיטת כספים האידנא כתב ודבר תמוה הוא איך היה מניחם לעבור עבירה והשמטת כספים האידנא לא הוי אלא מדרבנן (אמר המחבר כונת הרב לפי הנראה היא להוכיח מה שכתב בתחילה דבאיסור ברור דרבנן שאין בו מחלוקת יש לבטל המנהג ולזה מביא מדברי התוספות בריש עבודה זרה שהוצרכו לתת טעמים על מה שהעולם נוהגים היתר לישא וליתן לפני אידיהן דמשמע דאי לאו דאיכא טעמא הוה מבטלינן ליה אף על גב דמשא ומתן לפני אידיהן אינו אלא איסור דרבנן וכן מוכיח ממה שתמה מרן על מה שלא ביטל הרא"ש מנהגם בדין השמטת כספים אף על גב דהאידנא אינו אלא מדרבנן:
שוב הביא (בזרע יעקב) דברי הרב פרי חדש הנז"ל ותמה על מה שהבין דכי פריך כי נהגו מי שבקינן להו הוה ידע דמעשר דרבנן הוא ואפילו הכי פריך דאם כן היכי קאמר תו אמינא לך מעשר דרבנן וכו' דהא אכתי קשה נהי דהיא מדרבנן כי נהגו מי שבקינן להו וכן על הרבנים מהר"י עייאש בספר בית יהודה ח"ב סי' קכ"ג ומהר"י אירגאס בספר דברי יוסף סי' כ"ד דנקטי נמי כהרב פרי חדש בפירוש הסוגיא תמה עליהם והאריך קצת ושוב מצא להרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' קע"ג בהגהות בית יוסף ס"ק ל"ד שכתב אם מנהג הסוחרים לעשות הקאמביוס מנהג מבטל הלכה הרדב"ז ומהר"א בכתיבת יד ומוהרש"ך ח"ג סי' ב' וסיים הרב זרע יעקב ובזה נחה דעתי קצת במה שנהגו בארץ הלזו במשכונות דידהו על הקרקעות ובעל הקרקע עומד בקרקעו ומעלה דמים להמלוה והיינו חכירי נרשאי דאמר רבא לית הלכתא כחכירי נרשאי דכיון שנהגו אמרינן מנהג מבטל הלכה במידי דרבנן אלו תורף דב"ק ואם היה רואה דברי הרשב"ץ הנ"ל לא היה מפליג כל כך סברת הרבנים פרי חדש ודברי יוסף ובני יהודה הנ"ל שהרי באיסור דרבנן שיש להם על מי לסמוך מר ניהו ר' נחמיה מיירי וקאמר דשמעינן מינה דבאיסור מחינן במנהג:
והיה נראה שאף שמתבאר מדברי הרב פרי חדש דאין כח במנהג לעמוד נגד איסור דרבנן אף כשיש להמנהג על מי לסמוך כהא דחרובין דאיכא סברת ר' נחמיה ואפילו הכי פרכינן במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו ומיסתייעא מילתיה מדברי הרשב"ץ כאמור מכל מקום נראה לכאורה דאית לן למינקט כדכתב הרב זרע יעקב לחלק יצא בין איסור דרבנן שהוא ברור ואין להמנהג על מה לסמוך לאיסור דרבנן שאינו מוסכם לדברי הכל ויש להמנהג על מה לסמוך וכמו שהביא מדברי הראב"ד ומדברי הריב"ש ופירושו בסוגיא דראש השנה נראה נכון אלא דלפי מה שדחה הרב יד דוד דברי הרב מהר"י אירגז בספר דברי יוסף סי' ז"ך מה שפירש הסוגיא דראש השנה אליבא דרב פרי חדש נראה שגם בפירוש הרב זרע יעקב לא יסכים עי"ש בדברי קדשו ועל הוכחתו מתשובת הריב"ש נדבר להלן איה"ש:
ומה שרמז הרב זרע יעקב סוגיא דפרק בתרא דתענית ודחה דאינו איסור ממש וכו' נראה שכונתו למאי דאיתא התם בדף כ"ו ע"ב דפליגי במנחה דתענית אי איכא נשיאות כפים ור' מאיר סבירא ליה דאיכא בה נשיאות כפים ואמר ר' יוחנן נהגו העם כר' מאיר ואמרינן דלדידיה אורויי כר' מאיר לא מורינן ואי עביד עביד ולא מהדרינן ליה והוקשה לו דהוה לן למחויי בידייהו כיון דלרבנן דפליגי עליה דר' מאיר איכא איסורא בנשיאות כפים במנחה אלא ודאי כיון דאיכא ר' מאיר דסבר הכי יש להמנהג על מי לסמוך משום הכי לא מחינן בידייהו כן עלה בדעתו להוכיח מסוגיא זו כסברתו ודחה לזה דשאני התם דגם לרבנן ליכא איסורא אלא הרחקה בעלמא משום הכי הוא דלא מחינן בהו אבל היכא דאיכא איסורא יש לומר דאף דאית להמנהג על מי לסמוך מחינן ביה ומה שרמז לפרק הדר כונתו היא דשם בדף ע"א ע"ב פליגי ר' מאיר ורבנן דר' מאיר אמר מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין ובדף ע"ב אמר ר' יוחנן נהגו העם כר' מאיר וכתבו התוספות (בד"ה נהגו) דבפרק בתרא דתענית מפרשינן האי לישנא דנהגו העם דרוצה לומר דאורויי לא מורינן ואי עביד לא מחינן בהו ואם תאמר מה מחאה שייך כאן אם מחמירין כר' מאיר לעשות עירוב ושיתוף ויש לומר דלא הוי ברכה לבטלה דמוכח מזה דאף דלרבנן איכא ברכה לבטלה כי נהגו הכי לא מחינן בהו משום דיש להם על מי לסמוך דהיינו ר' מאיר דאמר מערבין ומשתתפין ונראה שזו ראיה נכונה דמוכח מינה דבדרבנן כל שיש להמנהג על מה לסמוך לא מחינן בהו אלא דלפי מה שדחה הרב פרי חדש ראיית הרב מוהר"י קולון מההיא דהלל בראש חדש דלא חשו משום ברכה לבטלה דהם אמרו והם אמרו נראה דגם ראיה זו יש לדחות וכונת התוספות דאף דלרבנן הוי ברכה לבטלה לא חיישינן לה כיון דלר' מאיר מערבין ומשתתפין וכו' הם אמרו והם אמרו:
ומה שכתב (בזרע יעקב) שהריב"ש בסי' מ"ד וסי' רנ"ו כתב כן להדיא הנה בסימן מ"ד בהדי דקא מפרש לדיני המנהגים כתב והמקום הנוהגים היתר בדבר שהוא איסור גמור לדברי הכל אין מניחים אותם על מנהגם בשום פנים כדאמרינן כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו זולת כשאינם מקבלים וכו' אלו תורף דב"ק בזה ובעניותי איני מבין איך מביא ראיה לסברתו מדברי הריב"ש הללו ולכאורה איפכא מסתברא שהרי כתב דבדבר שאיסור גמור הוא אין מניחים אותם במנהגם ומביא ראיה מההיא דראש השנה ומשמע דסבירא ליה דאף דמאי דנהגו הוא כר' נחמיה ויש להם על מי לסמוך מכל מקום כיון דקימא לן כרבנן כדאמרינן מקמי הכי שבקת רבנן ועבדת כר' נחמיה חשיב זה איסור גמור ואין מניחים אותם במנהגם ופשוט שמה שכתב בדבר שהוא איסור גמור לדברי הכל אין מניחים אותם האי לדברי הכל דקאמר אין הכונה לומר שאם האיסור הוא לדברי הכל כלומר דכולי עלמא מודו ביה דאסור בהא הוא דאין מניחים אותם במנהגם ונידוק מינה הא אם האיסור אינו לכולי עלמא אלא יש מי שמתיר והמנהג סומך עליו מניחים אותם דזה לא יתכן לפרש בכונתו שהרי מביא ראיה מההיא דראש השנה והתם המנהג יש לו לסמוך על ר' נחמיה ואפילו הכי אמרינן כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו ואם כן מוכרחים אנחנו לפרש דכונת הריב"ש היא דכל שהאיסור הוא איסור גמור או מפני שאין מי שמתיר או מפני שאין הלכה כיחיד המתיר נגד רבים הנה בכי האי גוונא לדברי הכל כלומר הכל מודים שאין מניחים אותם במנהגם ועם (ואף) שאין מזה הכרח לסברת הרב פרי חדש ודעמיה דאף באיסור דרבנן ונהגו העם כמי שמתיר דמחינן בהו דיש לומר שלא כתב כן הריב"ש אלא באיסור תורה אבל בדרבנן בכי האי גוונא שבקינן להו כדאמרינן בתר הכי ולימא ליה אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא וכדאמר מר הרב זרע יעקב דלא אמרו בש"ס הכי (כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו) אלא לסלקא דעתיה דמעשר חרובין דאורייתא מכל מקום אין שייך לומר שהריב"ש כתב כן בהדיא (כמו שכתב הרב זרע יעקב) דהרי לפי זה לא מיירי הריב"ש אלא באיסור דאורייתא וביה סבירא ליה דאף אם יש להמנהג על מי לסמוך לא שבקינן להו אבל באיסור דרבנן בכי האי גוונא (שיש להמנהג על מי לסמוך) לא מיירי ואי הכי מיסתיין דנימא דאין ראיה מדבריו לסברת הרב פרי חדש אבל לומר שיש ראיה מדבריו לסתור סברת הרב פרי חדש וכל שכן לומר שהריב"ש כתב להדיא דבכי האי גוונא בדרבנן אין מוחים בהמנהג נראה דלא יתכן לומר כן:
שוב ראיתי שמה שכתבתי שמדברי הריב"ש דסי' מ"ד אין ראיה להרב פרי חדש דיש לומר שלא אמר כן אלא באיסור תורה וסבירא ליה כדאמר מר הרב זרע יעקב דמאי דאמרינן כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו היינו משום דהוה משמע ליה דהוא איסור תורה וכו' כתבתי כן לפי שלא עיינתי אז בתשובת הריב"ש סי' קכ"ב (שציין הרב פרי חדש) שמדבריו שם מתבאר יפה דסבירא ליה דגם באיסור תורה (דרבנן) אמרינן כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו שהרי כתב שם על מה שנשאל לענין קשר שאינו מעשה אומן שאף שאין חייבים עליו מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא כדאמרינן בגמרא דמאי דתני פטור אבל אסור הוא בחומרתא דקטרי אינשי וסיים על זה ומה ששאלת אם יש לגעור במנהג זה או לא דבר פשוט הוא שכיון שהוא אסור אין מניחים אותם לנהוג כן כדאמרינן בפרק קמא דראש השנה ד' ט"ו גבי מעשר חרובין כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו אמנם אם לא ישמעו לקול מורים מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דסבירא ליה דמה שאמרו בש"ס במקום איסורא מי שבקינן להו היינו אפילו באיסור דרבנן שאם לא כן מה זו ראיה לגבי נדונו דאינו אלא איסור דרבנן אלא ודאי מוכח שסובר כדעת הרב פרי חדש דאף מעיקרא הוה ידע הש"ס דמעשר חרובין דרבנן הוא ואפילו הכי קאמר דבמקום איסורא לא שבקינן להו:
ומתשובת הריב"ש סי' רנ"ו שציין הרב זרע יעקב נראה לדעתי הקצרה שמוכח כסברת הרב פרי חדש ודעמיה והוא שבסי' רנ"ה נשאל על המים שקורין אגואה ארדיינטי שעושים לרפואה מסממנים בתערובת יין נסך ואין בהן עצמות היין אלא הזיעה היוצאת מהן דרך הסימפונות אם מותרים לחולה שאין בו סכנה דרך רפואה והאריך לבאר שאסור גם בסתם יינם מדרבנן אף שהוא רק זיעה בעלמא וכו' ושוב בסי' רנ"ו על מה שנשאל אם במקום שנהגו היתר ראוי למחות באותו מנהג ולאסור אותו לגמרי או לא השיב שראוי לבטל המנהג ההוא כדאמרינן בראש השנה דף ט"ו כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו ואם היה דבר זה מחלוקת קדומה בין החכמים זה אוסר וזה מתיר ועשו כדברי האחד להקל מפני שהיה רבם או שחכמי המקום נטו אחר דעתו בענין זה מניחים אותם על מנהגם אף שיש הרבה מקומות שנהגו לאסור כההיא דמוגרמתא דרב ושמואל בחולין דף ח"י ע"ב וחרבא דאייתרא שם דף ן' ע"ב וכן בפרק כל הבשר דף קט"ז דלוי איקלע לבי יוסף רישבא וקריבו ליה רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו מידי משום שמקומו של ר' יהודה בן בתירא הוה ודילמא דריש להו כר' יוסי הגלילי וכמו שהעלמתי עין בסארקוסטא במה שנהגו היתר הנאה במגע כותי אבל הדברים האסורים בלי מחלוקת שנהגו בהן היתר קצת מקומות לפי שלא ידעו שהן אסורים זה המנהג טעות הוא ואינו כלום ואין צריך לומר בנוהגים היתר בדברים הנודעים להם שהם אסורין שאין זה מנהג וחלילה לא נחשדו הצבור על כך וגם אין לתלות מנהג ההיתר מפני מה שנמצא לרשב"ם שסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה לפי שאין העכומ"ז בקיאין בטיב ניסוך ואינו אסור אלא בשתיה בלבד שהרי כבר צווחו כל המפרשים על זה שכיון שנאסר מתחלה בהנאה בכל ענין אף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה ואם יש להתיר מפני טעם זה זהו במגען לפי שתלו איסור מגען בכונה דכל שאינו בכונת ניסוך אינו אוסר בהנאה ואף בזה לא התיר הרמב"ן אלא במגע הישמעאלים וכן הרשב"א וכל האחרונים גם הרמב"ם כתב שהכותים יינם אסור בהנאה וכל המקומות נהגו איסור הנאה בסתם יינם ואף המקומות שנהגו להתיר מגען בהנאה ולזה אין לתלות מנהג היתר המים האלו בהיתר סתם יינם אלא שהיו סבורין כיון שנשתנה היין ויהי למים מותר ולא הסכימו להלכה כפי מה שכתבתי עכ"ל:
מתבאר מדב"ק דבאיסור ברור שאין בו מחלוקת אפילו אם הוא איסור דרבנן אין המנהג ההוא כלום ומבטלים אותו וכן הדין באיסור דרבנן שיש בו מחלוקת וסברת המתיר נדחה קרו לה וכולהו רבוותא צווחי עלה ואפקוה מבי מדרשא כההיא דסברת הרשב"ם בסתם יינם בזמן הזה אם נהגו באיזה מקום כסברתו אין זה מנהג ואין סופו להתקיים דכל כי האי גוונא חשוב כאיסור דרבנן ברור אך באיסור שיש בו מחלוקת ויש מקום שנטו חכמי המקום אחר סברת המתיר או מפני שהיה רבם בזה מניחים אותם במנהגם (אף שמדברי מרן בסוף הקדמתו להבית יוסף יש להבין דמה שמניחים אותם במנהג שאחזו היינו דוקא כשהוא להחמיר שהרי כתב ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהיפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו עכ"ל יש לומר דהיינו דוקא כשאחזו במנהג על פי איזה חכם שלא היה רבם אבל אם היה רבם יכולים לסמוך עליו ולהחזיק במנהגם אף אם הוא להקל כמו שהוכיחו הקדמונים ממאי דאמרינן במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין בשבת וכו' נחזור לדברי תשובת הריב"ש) ומשמע מדבריו שאם אינו בענין שכתב (שחכמי המקום נטו דעתם לסברת המתיר או שהיה רבם) אלא המתיר לא היה רבם וגם לא ידענו שמה שנהגו כן באותו מקום הוא מפני שחכמי המקום נטו אחר סברת המתיר יש לנו להנהיג שיהיו נוהגים על פי הדין ואם במחלוקת ההוא נחלקו יחיד ורבים והיחיד הוא המיקל ונהגו כמותו לא מפני שהוא רבם ולא מפני שחכמי המקום נטו אחר סברת היחיד יש לבטל המנהג ולהנהיגם כפי מה שהדין נותן אפילו אם הוא איסור דרבנן שהרי בבשר עוף בחלב מה שלא מיחה בהם הוא משום דילמא כר' יוסי הגלילי דריש להו ר' יהודה בן בתירה מאריה דאתרא הא לאו הכי אלא שהיו נוהגים מעצמם היתר בבשר עוף בחלב בלתי הוראת רבם ובלתי שחכמי המקום נטו לסברת המתיר אף דאנן בדידן ידעינן שמה שנוהגים לא דבר רק הוא ויש להם על מי לסמוך כגון בבשר עוף בחלב שידענו שר' יוסי הגלילי מתיר מכל מקום אין מעמידין אותו המנהג מאחר שהוא שלא כהלכה והיינו כסברת הרב פרי חדש כן נראה לדעתי הקצרה בכונת דברי הריב"ש (ועיין לקמן בד"ה והשגתי עתה):
המורם מן האמור דבאיסור דרבנן דפליגי יחיד ורבים והיחיד מתיר והעם נהגו היתר בדבר ההוא ויש להם על מי לסמוך דהיינו סברת המתיר לדעת מרן הפרי חדש ודעמיה גם בזה יש לבטל מנהגם דכיון דאית לן הלכתא כרבים חשיב כאיסור ברור דרבנן וכי נהגו לא שבקינן להו ולדעת הרב זרע יעקב כל שיש מי שסובר כמו שהעם נוהגים שבקינן להו כיון שיש להם על מי לסמוך גם הרב מהר"י מנשה בשו"ת באר המים בחלק יו"ד סי' ל"ח דף כ"ד ע"ב (ד"ה ברם) הוכיח מסוגיא דראש השנה הנ"ל דאיסור דרבנן שנחלקו בו יחיד ורבים אם נהגו העם כסברת היחיד שבקינן להו ותמה על פי זה על הרבנים פרי חדש ודברי יוסף ובית יהודה דסברי בהיפך ושוב מצא שבשו"ת זרע יעקב (הנ"ל) האריך בשרש דין זה והעלה דכל שיש למנהג העם על מי לסמוך אפילו על יחיד כנגד רבים באיסור דרבנן שבקינן להו וייחס סברא זו להרב כנסת הגדולה בתשובת בעי חיי חלק יו"ד סי' קצ"ו אלו תורף דב"ק:
ובדברי הרב ערך השלחן בא"ח סי' תרנ"א אות ב' (ד"ה ודע) מספקא לי אם דעתו כהרב פרי חדש שגם נגד איסור דרבנן אין מניחים אותם במנהגם או סבירא ליה כהחולקים עליו ותורף דבריו שם הוא שכתב בשם הריב"ש סי' קכ"ב שיש לגעור במנהג שהוא במקום איסור דרבנן ושהוכיח כן מסוגיא דראש השנה דף ט"ו (וכמו שכתבתי דבריו לעיל בד"ה שוב ראיתי שמה) ושכן הוכיח הרשב"ש בסי' תקס"ב דאין מנהג מבטל הלכה וכו' וציין לעיין בפרי חדש סי' תצ"ו (כונתו לדברי הרב שכתבתי לעיל בד"ה מרן הפרי חדש) שוב כתב מיהו הרב פרח בכלל א' סי' ז' כתב דאיפכא מוכח מההיא דראש השנה דהא פרכינן ולימא ליה אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת שביעית דאורייתא כלומר כיון דאיסור דרבנן הוא אם נהגו שלא כדין לא מחינן בהו ושמעתי מפי מורי הרב נר"ו שנעלם מהפרי חדש דברי הראב"ד בראשון מהלכות מעשר שני שכתב ומה שאמרו כו' הכי קאמר כיון דמעשר האילן דרבנן אם נהגו שלא כדין אין מוחים בידם ומהתימא על הרב פרח שושן שם שכתב שם ודפריך כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו סליק אדעתיה דמיירי בסתם חרובין דהוו דאורייתא כמו שכתב הרמב"ם בראשון מהלכות מעשר ולא זכר דהראב"ד שם שכתב כדבריו דבאיסור דרבנן לא מחינן בהו והוא סבירא ליה דכל מעשר אילן דרבנן וצריך לומר דהא דפריך וכי נהגו במקום איסורא לא שבקינן להו לא סלקא דעתיה לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא ומיהו אף הראב"ד לא אמרה אלא כי התם דאיכא פלוגתא ופשט המנהג כר' נחמיה אבל בלאו הכי אף באיסור דרבנן מוחים בידם עכ"ל ויש לדון בדבריו שכונתו לדחות סברת הרב פרי חדש מכח דברי הראב"ד דאף דאית ליה תנאי דמסייעי ליה הלא המה הריב"ש והרשב"ש מכל מקום כיון שהם לא הזכירו דברי הראב"ד יש לומר שמפני שלא ראו סברתו כתבו כן ויש לומר בהיפך שאין כונתו לדחות סברת הרב פרי חדש מכח דברי הראב"ד שמאחר ששני גדולים הריב"ש והרשב"ש סברי כוותיה הכי נקטינן רק כונתו להעיר עליו שאינו פשוט להבין מסוגיא דראש השנה שגם באיסור דרבנן כי נהגו לא שבקינן להו דהא איכא הראב"ד דכתב איפכא:
אחר זמן נזדמן לי ספר הזכרון להרב ערך השלחן וראיתי בדף י"ד אות ח' שכתב בשם הריב"ש סי' קכ"ב דאפילו נגד איסור דרבנן אין מניחים אותו המנהג ושכן הוכיח הרשב"ש בסי' תקס"ב וכו' ושכן הוכיח הרב פרי חדש וכו' וסיים וכן הסכים מהר"י עאייש בתשובה חלק שני סי' קכ"ג דף ק"ץ וכבר כתבתי בספר ערך השלחן ארח חיים סי' תרנ"א שלא ראו מה שכתב הראב"ד בראשון מהלכות מעשר וכשאמרו וכו' הכי קאמר כיון דמעשר האילן דרבנן הוא אם נהגו שלא כדין אין מוחים בידם מיהו נראה דהיינו דוקא התם דאיכא פלוגתא ופשט המנהג כרבי נחמיה אבל בלאו הכי אף באיסור דרבנן מוחים בידם עכ"ל מדבריו אלו נראה בעליל דנקיט כסברת הראב"ד דנגד איסור דרבנן אין מוחים בידם וסבירא ליה נמי כדעת הרב זרע יעקב ודעמיה אך בחלקות ישית בין איסור דרבנן שיש להמנהג על מי לסמוך דבזה הוא דאין מוחים בהמנהג לאיסור ברור דרבנן שאין להמנהג על מי לסמוך דאין מניחים אותו:
וכל זה במנהג שיש בו פקפוק איסור דרבנן אבל במנהג בדבר שיש בו מחלוקת באיסור תורה ורבים הם האוסרים אף שיש מי שמתיר כיון שהוא יחיד נגד רבים גם הרבנים הנ"ל מודו דלא שבקינן להמנהג ההוא (זולת באופנים שכתב הריב"ש שהבאתי למעלה) שהרי לפי הוכחתם מהסוגיא דפרק קמא דראש השנה דבדרבנן כי נהגו כיחיד במקום רבים שבקינן להו מתבאר דדכוותה במידי דאורייתא בפלוגתא דיחיד ורבים מחינן בהו ועיין לקמן (בד"ה ובתשובת הגאון חקרי לב ובד"ה ולכל הדברות וכן בד"ה עוד השגתי וכו' ובד"ה גם מרן בשלחנו):
ומה שאמרו בירושלמי ריש פרק השוכר את הפועלים ובפרק מצות חליצה הלכה א' מנהג מבטל הלכה הנה רבין חסידא בספר אזן אהרן במערכה זו אות פ"ז ציין לעיין בכלל זה בספר מטה שמעון סי' קס"ג הגהות בית יוסף אות קפ"ב וידידי הרב המגיה יצ"ו ציין לעיין בספר החפץ חיים סי' כ' (מי שנמצאים אצלו ספרים הקדושים הללו יעיין בם ואני אתנהלה לעט"י בספרים הנמצאים במחיצתי) הנה ראיתי להרב מקנה אברהם בכלל רט"ז שכתב וז"ל מנהג מבטל הלכה לא אמרינן אלא לגבי ממון ולא לגבי איסור להתיר את האיסור כן כתב הרשב"ש בסי' תקס"ב ושכן כתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שאין מנהג להתיר האיסור וכן כתב הרדב"ז בשניות סי' טש"ן שכתב הריטב"א בשם רבותיו דנהי דמנהג מבטל הלכה הני מילי בממון אבל לבטל האיסור אין חכמה ואין תבונה ועצה נגד ה' וכן כתבו כל המפרשים בתורת המנהגות וזה לשון הריטב"א (אחר שכתב כל חלקי המנהגות אמר) והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא אלא במנהג שהוא להחמיר אבל במנהג שהוא להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לבטלו יש לו לעשות וכו' ואם (יש תיבה אחת מטושטשת ונראה שהיא הביטול) מוכרח אין חכמה וכו' נגד ה' עכ"ל הריטב"א ובנדון דידן כיון שהאיסור מבורר אין המנהג כלום לבטל האיסור עכ"ל הרדב"ז שם וכן כתב שם בסי' שס"ח אלו דברי הרב מקנה אברהם:
והשגתי עתה שו"ת הרשב"ש וראיתי להעתיק דברי תשובתו שציין במקנה אברהם וקודם לזה אעתיק מה שראיתי שכתב בסי' תי"ט בהא דמנהג מבטל הלכה וז"ל אם יש בדבר איסור (אז) או (אין) המנהג כלום ואף שאמרו בירושלמי והביאו הריא"ף בפרק השוכר את הפועלים ובעל העיטור בהלכות חליצה זאת אומרת מנהג מבטל הלכה זהו במנהג שאין בו איסור אבל לבטל האיסור לא תדע מדאמרינן בפרק קמא דראש השנה במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו וכן כתב הרמב"ם בשלישי מהלכות שביתת עשור שאין המנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר והדבר מוכרע מעצמו שאם מפני המנהג באנו לבטל את האיסור יבוטלו כל האיסורין אחד לאחד ונמצאת תורה בטלה חלילה ואף שאמרו במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות איזמל ולא מיחו בידם חכמים במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב ובפרק כל הבשר נמי אמרינן דרב יוסף לא מיחה בהו משום דאתריה דר' יהודה בן בתירה הוא ודילמא דריש להו כר' יוסי הגלילי וכו' ויש רבים ככה זהו כשיש עיירות שסומכים על פי רב אחד ועליו הם מתנהגים בכל דיניהם שסומכין על דבריו בין לקולא בין לחומרא וכמקומות שסומכין על הסמ"ג ומקומות על הריא"ף ומקומות על הרמב"ם ומקומות על הטורים אבל כשיש חילוף סברות זה אוסר וזה מתיר ואין להם רב מוסכם על מה שיסמוכו והמתיר ראיותיו או דבריו חלושים ויש רבים חולקים עליו אין סומכין עליו אלא על הרבים או על מי שראייתו ברורה וכן כתב הרשב"א בתשובה עכ"ל שם: