שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל לז
מנהג הגאון מהר"י מברונא בסי' כ"ג כתב מנהג עוקר הלכה בין לגיטין ולחליצה ולאיסור והיתר ולממון ובפרק ב' דקידושין פריך ותנא קמא לית ליה הכל כמנהג המדינה (בתמיה) ותנא והדר מפרש הגאון הנ"ל דוכתי דמנייהו מתברר דמנהג עוקר הלכה בדינים הנ"ל לגיטין בפרק גט פשוט לענין גט מקושר לחליצה בפרק מצות חליצה לענין חליצה בסנדל וכו' וכו' עיין שם בדב"ק ולפי שהוא מקצוע גדול בתורה ויש חילוקים רבים בדברי הפוסקים מה לרחק ומה לקרב ולאו כל אפייא שוין אמרתי אלקטה באמרים איזה גרגרים אשר בספרי הפוסקים אמורים בסיעתא דשמיא את אשר ראו עיני בספרן של צדיקים בעניינים אלו וידעתי מך ערכי וחסרון בקיאותי אבל לא עלי המלאכה לגמור וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו וזה החלי עזרת צורי וגואלי (ולמודעי אני צריך כי אחר שכתבתי כל הכתוב בקונטרס זה בעניינים אלו ראיתי בכמה ספרים שדברו בתורת המנהגים ולא איסתייעא לי לעיין בדברי קדשם ולהועיל לזולתי בעה"י אשא את שמותם אחר סיים כלל זה אם ירצה השם):
כתב רבין חסידא בספר קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות של"ח בשם הריב"ש בסי' תמ"ג דאין שייך מנהג בדבר שאינו תדיר ועיינתי בדברי הריב"ש שם וליתנייהו להני מילי וקרוב לומר שטעות הדפוס הוא וצריך להיות סי' תע"ה ועם שאין לשונו שם כמו שכתב בשמו אבל מתבאר כן מדבריו שם והוא שעל מה שנשאל אם השליח צבור חייב במסים או דינו כתלמיד חכם ואחר שבירר הדין כתב שיש לעיין במנהג העיר ואם יש מנהג בעיר שפורעים גם החזנים גם זה על דעת כן נכנס ואם מנהג העיר לפטרם גם זה פטור וכו' סיים ומכל מקום נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור אם בהסכמת הקהל או שנהגו כן משנים קדמוניות ונהגו לדון על פי המנהג ההוא דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפיטור החזן שאין בעיר כי אם חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס מחזן אחד או שנים אלא אם כן ידוע ומפורסם שמחמת מנהג העיר לפטור החזנים פטרום עכ"ל אשר מדברים האלו יש להבין כמו שכתב בשמו במענה לשון הנ"ל וכמו שכן הבין מדבריו הרמ"א בחשן משפט ריש סי' אש"ל וכתב וזה לשונו ואינו נקרא מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שתים אינו נקרא מנהג ומציין ריב"ש סי' עת"ה:
וכתב שם הגאון שפתי כהן והובא בבאר היטב שכן כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ולא פניתי לחפש בדברי הרמב"ם אחרי שלא הראה מקום באותו [באיזה[ פרק אמנם מרן הפרי חדש בא"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגים כלל י"ז כתב כן בשם הריב"ש סוף סי' תס"ג גבי מינקת חבירו אין לומר מנהג בדבר כזה שאינו תדירי וכן כזב בשם הרמב"ם סוף פרק י"א מהלכות שחיטה אך לא זכר דברי הרמ"א הנ"ל וכן הגאון שפתי כהן יו"ד סי' ק"ץ סק"ג וסי' שצ"א סק"ח כתב כן לדבר פשוט ולא הוצרך להזכיר דברי הרמ"א ועיין פתחי תשובה ביו"ד סי' כ"ג סק"ג יד דוד ליו"ד סי' פ"א הגהת בית יוסף אות י"ט שו"ת רמ"ץ א"ח סי' מ' ובשו"ת נשמת כל חי ח"א סי' ס"ד דף ק"א ע"ד כתב שכן כתב הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תקמ"ה ושכן כתבו כמה רבני האחרונים ולא נשא את שמותם על שפתי צדיק אך דברי תורה עשירים במקום אחר שבדף כ"ג ע"ג ביאר מי ומי דנקטי האי כללא שכן נראה ממה שכתב מרן הבית יוסף ביורה דעה ריש סי' א' על דברי האגור ושכן כתב הרב הלבוש ביורה דעה סי' ט"ל סעיף ב' דדבר הבא במקרה אין שייך מנהג והביא פסק הרמ"א בח"מ סי' של"א הנ"ל (וכתב דמה שכתוב בשפתי כהן שכן כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות ואסורות הוא טעות סופר כי לא נמצא אלא בהלכות שחיטה פרק י"א הלכה י"ג) ומוהריב"ל ח"ג סי' ל' והרדב"ז בתשובות החרשות סי' תקמ"ה ומשאת משה חלק א"ח סי' ג' וחלק יו"ד סוף סי' ז"ך ופני משה ח"ב סי' ל"ב וכן כתבתי אנכי הדל בחלק אסיפת דינים במערכת חתן וכלה אות כ"א דף כ' ע"ב (בד"ה ודאתאן) ועיין עוד בתשובות הגאון מוהרש"ז מלאדי בשלחן ערוך שלו שבסוף חלק חמישי סי' כ"ב והגאון דברי אמת בתשובה סי' י"א (בד"ה ואם תאמר) הביא דברי הריב"ש דבפעם אחת או שתים אינו קרוי מנהג וכתב שגם בשלטי הגבורים ריש פרק קמא דבבא בתרא ומהר"י קולון שרש מ"ד כתבו כן ושהרב מוהראנ"ח בח"ב סי' ד' כתב שגם הרא"ש והר"ן כתבו כיוצא בזה ושכתב עוד שהדין שנעשה על פי חכמי מנהיגי הארץ אין לך קביעות מנהג גדול מזה והרב מטה אשר בדף דק"ל ע"ד ס"ק כ"ב אחר שכתב בשם הרב פרי חדש במידי דלא שכיח לא שייך מנהג סיים וכן כתב הרב כנסת הגדולה ביורה דעה סי' רי"ד הגהת הטור אות ל"ז בשם מהריב"ל ח"ג סי' ל':
ובספר יהודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי מוהר"י קוב"ו) בחלק חשן משפט סי' ד' דף פ"ב סוף ע"ד בדין אם לדון בדייני ובעידי בני העיר מכח מנהג כתב ואעיקרא אין לבא בזה מפאת מנהג דבדבר דלא שכיח תדירי אין שייך לומר בו מנהג עיין בתשובות בית יהודה חלק א' סי' א' וחלק ב' דף קצ"ג ע"ב ופ"ג חסד לאברהם בחלק אבן העזר סי' ב' ד' ז' ע"ג שער אשר דף פ"א ע"א וכדי שנאמר מנהג מבטל הלכה בעינן שיהיה קבוע ופשוט אבל כל שאינו בא כי אם פעם ביובל אפילו אם אירע שעשו כן פעם ופעמיים לא יחשב מנהג קבוע כיעויין שם בכנסת הגדולה חשן משפט סי' ר"א הגהת בית יוסף ס"ק פ"א ופ"ב בשם הפוסקים שלמים וכן רבים ועיין עוד בתשובת הריב"ש סי' ק' וסוף סי' תע"ג ועוד נראה דאפילו אם היו עושים מנהג זה בפירוש להכשיר גם בזה נראה דאין מנהגם מנהג דאין ביד הקהל לנהוג להכשיר עידי ודייני הקהל כדי לחייב את היחיד או יחידים בשביל תועלתם אלא אם כן הסכימו כל הקהל מתחילה על זה דאז מועיל לעולם ולבאים אחריהם וכדכתב הריב"ש בסי' תע"ו בשם הרשב"א אין ביד הקהל לעשות תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל וכו' אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו התנאי אינו בכלל תנאם שלא כל הימינו של הקהל לגזול ממונו של זה:
והרב טהרת המים בריש מערכה זו שרטט וכתב ובא לציו"ן ספרים רבים המדברים בזה וכתב בשם הרב מאמר מרדכי בסי' רכ"ט סק"ב דאף שאינו מצוי אם הוא דבר קבוע אפילו לכמה שנים מיקרי מנהג ודבריו הם בדין ברכת החמה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה האידנא לא נהגו לברכה וכתב טעמים על זה והרב מאמר מרדכי פקפק על דבריו וסיים לכן אני אומר דכל כי הא דלא הויא אלא מכ"ח לכ"ח שנים לא שייך מנהג דאפשר דלאו אדעתייהו לברכה בזמנה וכשעבר זמנה לא מצו לברכה וכבר ידוע דבמילתא דלא שכיח לא שייך מנהג אלא שיש לחלק דהוי מילתא דקביע עכ"ל הנה הרב מאמר מרדכי כתב כן דרך דחיה והרב טהרת המים קבעיה לכללא ואינו נח לדעתי הדלה דמה לי אם הוא דבר קבוע או לא כל שאין הדבר רגיל ומצוי לא נוכל לומר דמה שלא ברכו לפני כ"ח שנים היה משום שהמנהג הוא שלא לברך דשמא לא איסתייעא להו לברך בזמנה וכו' כמו שכתב הרב מאמר מרדכי ופשיטא דאם נמצא כתוב באיזה מקום שמה שלא ברכו באותו זמן הוא משום שמנהגם שלא לברך הרי נתברר בזה המנהג והולכים אחריו אבל בלאו הכי הרי יש לתלות כנז"ל:
וכתב בנשמת כל חי דף ק"א הנ"ל בשם הרב ארח מישור בחידושיו על הדרכי משה סי' א' דדוקא בדבר שאין ידוע המנהג בבירור אמרינן כיון דלא שכיח לא שייך בו מנהג אבל אם נתברר שכן המנהג אף דלא שכיח סמכינן אמנהגא עי"ש ואין אצלי ספר ארח מישור הנ"ל אמנם לדידי חזי שמדברי הריב"ש בסי' עת"ה שהבאתי בריש כללין מתבאר כן שהרי כתב שממה שלא שאלו מס מחזן אחד או שנים אין ראיה שכן המנהג אלא אם כן ידוע ומפורסם שמחמת מנהג העיר לפטור את החזנים פטרום עכ"ל הרי דכשידוע ומפורסם שכן המנהג אף שאינו דבר המצוי ורגיל דנים בו בתורת מנהג ובספר חיים ביד סי' ע' בדין קריאת השם לילד ממזר שכתב מוהרי"ל לקרותו כידור על שם הפסוק כי דור תהפוכות אחר שהאריך לבאר דעתו שאין נכון לכנותו כן אף שהוא ממזר מכמה טעמים סיים וכן הוא המנהג שמעולם לא שמענו ולא ראינו כשיארע חלילה כזה שיקראו אותו כידור ואף דמידי דלא שכיח והווה ורגיל לית ביה תורת מנהג מכל מקום כיון שמצינו בבירור ובדקדוק שאף שאינו שכיח אלא פעם ביובל לא היה מי שקרא לממזר שם זה מוכח שלא רצו לעשות עיקר בזה כדברי מוהרי"ל ושפתי כהן וכו' ועל דרך שכתב הרב ארח מישור דדוקא כשלא ידענו בבירור המנהג וכו' אלו תורף דב"ק ולפי שספר ארח מישור הנ"ל אין אצלי לא אוכל לעיין בו לידע אם הנדון דומה לו אף שדברי הרב מצד עצמם נכונים אבל לדון בזה תורת מנהג אף דלא שכיח רק פעם ביובל צריך עיון בגוף דברי הרב ארח מישור לידע תנא היכא קאי (ועיין עוד לעיקר כללין לקמן ד"ה ולענין קביעות):
ולענין קביעות מנהג בכמה פעמים נקרא הוקבע המנהג וכן לענין ביטולו הנה הרב מהרימ"ט בח"ב חשן משפט סוף סי' ז"ן כתב ומה שטוענים שאם היתה ההסכמה כבר נתבטלה שהרי מצינו שנים או שלשה בעלי ערך שמתו ולא פרעו יורשיהם זה עשרים שנה על זה טען החכם השלם מהר"ר מאיר דבשנים או שלשה לא מיקרי מנהג קבוע ללכת אחריו כדכתב הריב"ש סי' תע"א (תע"ה) על פיטור החזן מהמס עכ"ל ובתשובות אהלי יעקב להרב מוהריק"ש כתב בסוף סימן ס"א וכל שכן לפי מה שכתב בעל תרומת הדשן בסי' שמ"ב שצריך שיהיה המנהג קבוע ופשוט תלתא זימני והרב דברי אמת בתשובה סי' י"א (בד"ה והנה הרבנים המורים) כתב בשם הרבנים השואלים דכמו שפסק הרמ"א בחשן משפט סי' של"א והוא מתשובת הריב"ש דאינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל דבר שלא נעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו מנהג כן בפעם אחת ובדבר מיוחד לא מיקרי שנעקר המנהג וכתב על דבריהם שהם השוו עקירת המנהג לקיום המנהג והעמדתו כשם שבתחילת המנהג והעמדתו לא סגי בפעם אחת או בשתים כך בעקירת המנהג לא סגי בפעם אחת או בשתים ורואה אנכי לאחד קדוש הובא בתשובות הרב הגדול מוהרימ"ט בח"ב סי' ז"ן כך היה דעתו בנדונו וכו' והרב הגדול מוהרימ"ט לא דימה עקירת המנהג להעמדתו והכריח שם (בד"ה ואם תאמר) שלדעת הרב מהרימ"ט לאו דוקא בשנים או שלשה פעמים סגי לעקירת המנהג אלא אפילו בפעם אחת מתבטל המנהג עי"ש עוד והרב בעי חיי בחלק חשן משפט ח"א סי' י"ב (ד' יו"ד ד"ה ומהר"י) כתב בשם מהר"י קולון שרש מ"ד דמשום פעם אחת שאירע דבר אחד במקום אחד ואיתרמי שעשה כן בשביל זו לא יחשב מנהג קבוע כי אם בדבר שמעשים בכל יום ראוי ללכת אחר המנהג וכן כתב שלטי הגבורים בפרק הפועלים ותומת ישרים סי' ר"י ומהר"ח ראפוסי הובאו דבריו בתשובות מהר"ר בצלאל סימן י"ח ומשא מלך ח"ג בדיני המנהגות במנהגי ממון שרש ח' ובספר משא חיים ד' ס' אות רכ"ח ציין בזה לעיין בספר חקקי לב ח"ב ובספר מר ואהלות (ענתבי) חשן משפט סי' ו' ומוהר"י קולון שרש ט' וכנסת הגדולה יו"ד סי' רי"ד הגהת הטור אות ט"ז ומספרים הללו אין גם אחד מצוי אצלי זולת שו"ת הרב מהר"י קולון ועיינתי שם ולא ראיתי שדבר מזה והרב אזן אהרן במערכה זו אות פ"ט כתב בשם הרב מטה שמעון סי' קס"ג הגהת בית יוסף אות קפ"ד אם נהגו שלשה פעמים היפך מנהגם הרי נתבטל המנהג ומוקמינן ליה אדין תורה והרב שער אשר בחלק אבן העזר סי' ל"ב (ד"ה אשתכח) כתב ומה גם דמשום פעם אחת ושתים שעשו כך לא חשיב מנהג קבוע כדמייתי הרב כנסת הגדולה בחשן משפט סי' ר"א בהגהת בית יוסף אות פ"א בשם כמה פוסקים:
והרב נחלת שבעה בתשובה סי' מ' כתב וז"ל ודאי דברי מוהר"ם מיירי בדבר שאינו מנהג קבוע שמעולם לא נתאספו הצבור ועסקו בזה בדרך משא ומתן שיהיה מנהגם כך אלא שמאליהן נזדמן הדבר שלא להעריך ממעות אחרים אבל כל היכא דנתאספו הצבור או שבעה טובי העיר עם הרב ות"ח ועשו מנהג וגם נהגו כך שלשה פעמים ודאי אין יחיד או אפילו רבים יכולים לבטל עד שיתאספו שנית ויסכימו כולם לבטלו וכו' עי"ש עוד דב"ק:
וכתב הרב הגאון מוהר"א קובו בספרו הנורא שער אשר בחלק יו"ד סי' י"א ד' כ' ע"ג (ד"ה ואני אומר) אפילו אם יאמרו כן ויעידו בתורת עדות גמורה שכן המנהג ולא היה שום מנגד לדבריהם כבר כתב הרב משפטי שמואל סי' י"ג דלענין עדות מנהג אין ראוי להאמין בשני עדים ולקבוע מנהג על פיהם אלא צריך הרבה בני אדם ונמשכו אחריו הרבנים אדמת קדש בח"א סוף סי' ל"א וחקרי לב אבן העזר סי' מ"ה ד' צ"ח ע"א כל שכן בזה שיש כמה מנגדים לדבריהם וכו' אלו תורף דב"ק ועיין לקמן (בד"ה ומצאתי) דברי הרב נחלת שבעה סי' מ' בשם תרומת הדשן:
ולבטל הלכה מכח המנהג כתב בשער אשר שם דבעינן שיהא מנהג ותיקין או על פי שבעה טובי העיר וכל שלא נשמע דמנהג זה הוקבע על פי ותיקין הוי ידיעה ברורה שלא הוקבע על פי ותיקין ועוד כתב שם אם בממון גם כן בעינן מנהג על פי ותיקין ואם בענין כתובה ונדוניא הולכים אחר המנהג אפילו לא התנו בני העיר ואם ביטול השידוך חשיב ענייני כתובה ונדוניא והעושה מעשה בסתם על דעת המנהג הוא עושה והוי כמפרש עיין שם בכל זה בגוף דב"ק כי נעמו:
וכתב הרב באר המים בחלק יו"ד סי' ל"ח ד' כ"ד ע"א דכל מה שפלפלו הפוסקים גדולי הראשונים והאחרונים במנהג מבטל הלכה דבעינן שיהיה מנהג קבוע מעיקרו על פי ותיקין כדאיתא במסכת סופרים דמה שאמרו מנהג מבטל הלכה היינו מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה חילוקים נאמרו בזה וכולם קבצם בכנסת הגדולה חשן משפט סי' ר"א הגהת בית יוסף כל זה הוא במנהג בעיר אחת אף שהוא מנהג פשוט שם אבל במנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל ההתפשטות בכל גבולי ישראל הוא העד המעיד על המנהג שנקבע מעיקרא על פי ותיקין וכן נראה מתשובות הרבנים מוהר"י קולון בשרש ד"ן ומשפטי שמואל סי' צ"ב אלו תורף דב"ק והביא סמוכות לזה מדאמרינן בש"ס נהוג עלמא כתלת סבי וכו' עי"ש דב"ק ומדבריו הללו הסתייע גדול בדורנו הרב הגאון מוהרי"ץ אבואלעפיא אבד"ק דמשק יצ"ו בספרו הבהיר פני יצחק ח"א סי' ז' לנדונו עי"ש בדף ל"א (ד"ה הנה נא העתקתי):
עוד כתב בשער אשר בחלק אבן העזר סי' ל"ב דף צ"ו ע"ד (ד"ה אשתכח) בשם הרב פ"מ (פני משה) בח"ב ס' ע"ו דלא נכנס בתורת מנהג אלא דוקא היכא שמעידין עליוי חכמי העיר דבקיאי בענייני דמתא לא על פי מאי דמרגלא בפומייהו דהמון העם.
ואם יש מחלוקת הפוסקים בעיקר המנהג שזה אומר שהמנהג להקל וזה אומר להחמיר נקטינן להחמיר אם לא כשהאומר להקל הוא יותר בר סמכא ואם מחלוקת זו היא בדיני ממונות יכול המוחזק לומר קים לי כמאן דאמר שכן הוא המנהג קבוע על פי ותיקין וכו' כן דעת במשא חיים ד' ד"ן אות קי"ט ולפי מה שכתב שם לעיל מזה בדף נ"א אות ע"ב בשם הרא"ם בח"א סימן ט"ז ועוד כמה פוסקים דלא נקרא מנהג ותיקין אלא כשכתוב בהסכמות ותיקוני העיר עי"ש צריך להבין היכי משכחת פלוגתא אי הוי מנהג ותיקין או לא ניתי ספר התקנות ותיקוני העיר ונחזי אי כתיב ביה האי מנהגא או לא ודחיקא לי למימר דמיירי בדאירכס ספר התקנות וקמפלגי מר אמר דהוה כתיב ביה ומר אמר דלא הוה כתיב ביה האי מנהגא ואולי יש לומר שלא אמרו שכדי שיהיה מנהג ותיקין צריך להיות נכתב בספר אלא במקומות שרגילים לכתוב בספר תקנותיהם ומנהגיהם אבל במקומות שלא נהגו לכתוב כלל אלא מתקנים איזה דבר ומנהיגים איזה מנהג על פי גדולי המקום בימים ההם ומפרסמים אותם לבני עירם כל שנעשה על פי דעת גדולי העיר ורבניה הרי זה מנהג ותיקין אף שאינו כתוב בספר וצריך לעיין בגוף דברי הרא"ם ושאר פוסקים שציין שם ולא באתי אלא להעיר אזן:
ומצאתי להרב נחלת שבעה בתשובה סי' מ' שכתב לענין תקנה ומנהג שלא נכתבו בפנקס הקהל וז"ל וראיתי בדברי מעלתו כופל ומשלש בדבריו ותולה דוקא שכתבו התקנות והסכמה בפנקס הקהל ובאם לא נכתב התקנה אף שנהגו כן לא מקרי מנהג ולא ידעתי מה תלוי בכתיבה ותנא הכותב האומר קרי ליה כי מאחר שמודים כולם שנעשה בתחילה בהסכמה כדין אף שלא נכתב הן הן הדברים הנקנים באמירה ואנן דרשינן לשון הדיוט אף שלא נכתב כאילו נכתב כמבואר בחשן משפט סי' מ"ב וכבר כתב התרומת הדשן ונוכל לברר המנהג בעד מפי עד ובפיסולי עדות וכו' ודבר זה פשוט ואין צריך לראיות אף על פי כן מצאתי בתשובת הגאון מהרימ"ט בחשן משפט סי' נ"ו שכתב להדיא לסתור טעם מי שאומר שתקנה ומנהג אינו כלום מאחר שלא נמצא כתובה בפנקס וכתב בפשיטות דאין בדבריו כלום והוא ברור שוב ראיתי בשלטי הגבורים ריש פרק קמא דבבא בתרא וז"ל דין הג' עיר ישנה שיש בה מנהג קדום מרצון כולם שכופין זה את זה לקיים מנהגם ואם היה אחד מהם או אפילו רבים רוצים לשנות המנהג יכול היחיד לעכב עליהם ואין יכולים לכופו לשנות המנהג במסים אלא מדעתו וכו' וסיים דליכא מאן דפליג בזה דבכל ענין אין יכולים לכוף לא את היחיד וכו' לשנות מנהגם הקדום אף שלא הוברר שיהא הפסד ממון לזה היחיד וכו' עיין שם וכבר נתבאר מדברי תרומת הדשן ומהרש"ל דשלשה פעמים אחר ההסכמה מיקרי חזקה ושוב אין אחר מהם יכול לשנות מנהגם אף שלא נכתב בפנקס עכ"ל וחידוש הוא שלא זכר במשא חיים את דב"ק ואולי כבר הובאו דבריו בספרים שציין בענין זה (נחזור לדברי הרב משא חיים באות קי"ט הנ"ל):
עוד יש להעיר דהיכי משכחת לה פלוגתא כי האי הרי כתבו התוספות בפרק מקום שנהגו ד' ה"ן ד"ה אמר ר' מאיר לר' מאיר דאית ליה דהוי מנהגא קסבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה דבמנהג לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג עכ"ל ואי משכחת מציאות דליפליגו במנהגא אזדא לה הוכחת התוספות דלר' מאיר לא נחלקו וכו' וצריך לעיין במפרשים איה"ש:
ובדבר שיש מחלוקת בפוסקים אין לך הכרעה גדולה מהמנהג וראוי ללכת אחריו אף במקום אחר שהמנהג בו אינו כל כך ברור כן כתב בספר משא חיים ד' ד"ן אות קכ"א בשם הרב לב שמח בחלק אבן העזר סי' ב' ד' כ"ה ע"ג ובדף ס' סוף אות ר"ו כתב במחלוקת הפוסקים דיש מקילין דאין חוששין לקידושין במקדש בעד אחד ויש מחמירין דנהגו כדעת המקילין אז מהני המנהג כמו שנראה מתשובת מהרשד"ם חלק אבן העזר סימן י"ח וסי' י"ג וסי' ך' ובסי' ל' וסי' ן' וסי' ר"ך יע"ש וכן הדין פשוט בכל מחלוקת הפוסקים דזה אוסר וזה מתיר או זה מחייב וזה מזכה ונהגו כסברת מ"ד דודאי הכי נקטינן כי המנהג עיקר לפסוק ההלכה כפי סברת הפוסק שכן נהגו וכמו שכתב בספר משא מלך:
ואם מסופקים אם יש מנהג בעיר לאסור או לא כתב בספר משא חיים ד' ח"ן אות קנ"ח בשם מרן חיד"א בספר שיורי ברכה יו"ד סי' רי"ד דאזלינן לקולא דהוי ספיקא דרבנן וכתב על זה ועיין מה שכתבתי לעיל מזה דאזלינן בתר רובא דעלמא והכל לפי הענין עכ"ל ולדעת הגאון חתם סופר בחלק יורה דעה סי' ק"ז (בד"ה ומה שכתבתי) שכל מנהג שנהגו באיזה דבר יש בו דין נדר מדאורייתא נראה שיש לומר שכשהוא ספק אם יש מנהג בעיר או לו אזלינן לחומרא וכן במה שכתב באות שאחר הנ"ל בשם ספרו נשמת כל חי יו"ד סי' ס"ו ד' ק"ג ע"ב דאם יש ספק בעיר אם המנהג לאסור או להתיר יש ללכת אחר רוב העולם להיתר או לאסור נראה גם כן שלדעת הגאון חתם סופר אם מנהג רוב העולם הוא להקל אינו רשאי להקל בעירו כיון שיש ספק שמא נהגו להחמיר כן נראה לכאורה אך יש לדחות כמו שיראה המעיין ועיין לקמן בכלל (קל"ה) רט"ז:
ומנהג שלא נתפשט בכל אנשי העיר כתב בספר משא חיים ד' ס' אות רכ"ט בשם רבינו מהר"י קולון שרש קע"א דבר פשוט הוא שאין ראוי שיקרא המנהג על מיעוט מהאנשים אלא אחר הרוב דאחרי רבים להטות ומה שנהגו רוב אנשי העיר יקרא מנהג העיר ולא מה שלא נהגו הרוב אלא המיעוט עכ"ל ומשמע דעל כל פנים על פי הרוב מיקרי מנהג אף שהמיעוט לא נהגו כן אך בשם הגאון חקרי לב חשן משפט ח"א סי' קי"ב ד' קס"ה ע"ג כתב דלא מיקרי מנהג כי אם במנהג פשוט בכל ולא מהני ביה רוב וצריך לעיין בגוף הספר אם דוקא לדיני ממונות הוא דאמר הכי ומטעם דנקטינן אין הולכין בממון אחר הרוב אבל במידי דאיסורא דקיימא לן למיזל בתר רובא גם במנהגא דמידי דאיסורא הכי או לא שאני ליה ובכל מנהג קאמר הכי ומי שיש בידו ספר התורה הנ"ל ישכיל על דבר ושם (במשא חיים) באות ר"ל כתב מנהג שנהגו רוב העיר להחמיר ומיעוטם לא קבלו יכולים הרוב לכוף את המיעוט משא מלך בתורת המנהגות חקירה י"ב וכנסת הגדולה יו"ד סי' רי"ד הגהות הטור אות כ"ה עכ"ל ומשמעות הדברים הוא דמיירו במנהג איסור ונהגו הרוב להחמיר ומדלא קאמר שלדעת הגאון חקרי לב אינו נקרא מנהג כלל כיון שלא הסכימו כולם נראה קצת שדבריו הם רק למנהג בדיני ממונות:
דבר שהוא מצד מנהג אין לדון ענין אחד מחבירו אף בדומה לו דיש לומר דדוקא בזה נהגו כן ולא באידך ואף בתקנת של חז"ל אמרינן דאין למדין דבר הדומה לו ואדרבא אמרו הבו דלא להוסיף עלה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' א' והביא ממסכת סופרים דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים הובאו דבריו בבית שמואל סי' קי"ח ס"ק כ"ב ואף אם יש לספק דילמא נהגו כן גם בזה יש להעמיד אעיקרא דדינא ודבר זה למדנו מתורתו של הרא"ש כלל נ"ה סי' ז' הובא באבן העזר סי' קי"ח (ומתשובת הרשב"א הובאה באבן העזר סי' קי"ח) ומתשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף חשן משפט סימן י"ז דדבר שהוא נוסף על הדין כשיש ספק מעמידין הדבר על עיקר הדין כן כתב הגאון רמ"ץ בא"ח סי' מ' לענין שלא ללמוד נישואין בליל מוצאי תשעה באב מהמנהג דשלא לאכול בשר בליל מוצאי תשעה באב ועיין לקמן בסמוך:
אם יש איזה שינוי מהנדון להמנהג כתב הריב"ש בסימן תע"ז ומאחר שאין זה מן הדין ולא מתקנת הקהל אלא מצד המנהג לבד וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו וכל שיש קצת התחלפות מן הנדון אל המנהג אין הולכין אחריו וכתב בספר משא חיים ד' ס"ב אות נדר שכן כתבו הרבנים כנסת הגדולה בחשן משפט סי' קס"ג הגהת בית יוסף אות קל"ה ואות ר' ובתשובותיו בעי חיי ח"מ ח"א סי' ק"ה ובח"ב סי' י"א ד' יו"ד ע"ג ופני אהרן סי' י"ד ובני אברהם ח"מ סי' א' ומשא מלך בסופו בדיני המנהגות ודבר משה ח"ג בחשן משפט סי' י"א ד' ט"ן ע"ג ולב שלמה ח"מ סי' ס"ה וחקקי לב ח"ב ח"מ סי' מ"ב ד' ק"ן ע"ג אף אני אביא שכן כתב הרב מהריק"ש בתשובותיו בספר אהלי יעקב סוף סי' ס"א על פי דברי הריב"ש הנז"ל גם הרב שער אשר בחלק יו"ד סי' י"א כתב בדף כ' ע"א וכיון שעיקרו ויסודו של המנהג רעוע מצד איסור שבו דיינו במה שכבר נהגו וכו' אבל להוסיף על המנהג לא וכמו שכתב וכו' והביא דבריו בסוף ספר משא מלך ד' ס"ד ע"ד וכל שכן בנדון דידן וכו' עי"ש נדונו וכן ראיתי להרב בעי חיי בחשן משפט ח"א סי' י"ב (קרוב לסופו בד"ה ואם אמור יאמרו) ומאחר דאתינן מטעם מנהג אין לדון בו אלא דומה בדומה כמו שכתב הריב"ש וכו' עי"ש גם הרב אזן אהרן במערכה זו אות פ"ה הביא דברי הריב"ש הנ"ל (שם מצויין בטעות הדפוס סי' קע"ז אבל היא בסימן תע"ז) וציין לעיין להרב מטה שמעון בסימן קס"ג הגהת בית יוסף אות ק"פ וכיוצא לזה כתב הריב"ש בסי' ש"ץ (סוף ד"ה ונשוב) והנה מה טוב אם ירצו הקהל הקדוש לתקן המנהג וכו' ואם אין רוצים ראוי לומר כמו שאמר רבי על ר' יוסי כבר הורה זקן אף שאם היה ר' יוסי קיים היה כפוף לפני רבי וכל שכן שיש לנו לומר כן על הרא"ה שהיה רב מובהק אבל מכל מקום הבו דלא לוסיף עלה והוא שתעשה ההכרזה כמו שהוא תקנה ולא יסיים בה המכריז ואם לא שיאבד זכותו לפי שזה איסור גמור הוא מן הדין ואין ראוי להניחו בשום פנים שאין זה מסקנתו אלא הדבר נפל בטעות עכ"ל:
ומדברי הרב בעי חיי סי' י"ב הנ"ל נראה לי דלאו דוקא במנהג גרוע הוא דאמרינן דכל שיש התחלפות ושינוי בהנדון מהמנהג אין דנים בו דין מנהג כמו שמשמע מדברי הריב"ש הנ"ל אלא בכל דבר שאינו מן הדין אלא מחמת מנהג הדין כן שאין למדין אלא כשהוא כהמנהג ממש בלי שום התחלפות ושינוי והריב"ש שכתב כשהוא מנהג גרוע כתב כן לפי שנדונו היה כן וכן הרב מוהריק"ש ולא באו להוציא כשאין המנהג גרוע והכי מסתברא דבכל מאי דאתינן עלה מחמת מנהג אין למדין ממנו אלא בדומה לו וכן כתבתי אנכי הדל מסברא בדברי חכמים סי' קל"א עי"ש וכן כתב במשא חיים דף ס"א אות רמ"ד מה שדנים במנהג הוא בדומה ממש אבל כשיש שינוי והתחלפות אין דנים מתורת מנהג ובתורה יעשה כמו שכתב הריב"ש בסי' תמ"ח ותע"ה ובעי חיי חשן משפט ח"ב ועיין חקקי לב ח"ב דף ז"ן ע"א וק"ן ע"ג עכ"ל ואין אצלי ספר חקקי לב ח"ב:
שוב ראיתי שכן מתבאר מדברי מרן החבי"ף בחקקי לב ח"א בא"ח סי' י"ג שנשאל באפונים לחים (גארבאנסוס בלע"ז) שבמקומות החמים יוצאים בפסח אם הם בכלל גזרת קטניות וכתב בתשובתו שהרב בית דוד כתב על פולים חדשים שאינם בכלל קטניות אלא חשיבי ירקות ואחר שנשא ונתן קצת בזה כתב דנראה להכריע להיתר דאעיקרא אף יבשים אין אסורים אלא מכח גזרה דילמא אתי לאיחלופי במיני דגן ויש חולקים ומתירים אם כן מיסתיינהו להנוהגים איסור דוקא במה ששייך הטעם דהיינו ביבשים ולא בלחים וכו' ועוד דבדבר שאינו אסור על פי הדין כי אם מנהג כנדון דידן יש לומר דכל שיש השתנות קצת להתיר אמרינן בזה לא נהגו ועל דרך שכתב הרב כנסת הגדולה בחשן משפט סי' קס"ג הגהת בית יוסף אות קל"ה ובבעי חיי חשן משפט סי' ק"ה דמנהג שאינו עשוי על פי הדין כל שיש השתנות למנהג שאינו דומה אין הולכין אחריו וכמו כן יש לומר בנדון דידן וכו' ע"כ לענייננו הרי שכתב כלל זה גם במנהג דקטניות שאינו מנהג גרוע חלילה והוא מיוסד משרים רבים וגדולים ובכל זאת כתב להקל במה שאינו דומה להמנהג ממש ועיין במה שכתבתי בחלק אסיפת דינים במערכת חלב של נכרים אות ה':
ומעין כללין ראיתי להרב מוהר"א לאנייאדו בתשובתו שבספר בית דינו של שלמה בחלק יו"ד סי' י"ט (בד"ה והנה מלבד) במה שנהגו מקדם קדמתה שהיו אוכלים עלי הגפנים בפני גדולי ישראל ולא היה מי שרפרף בדבר ועתה בדקו היטב וראו שיש בהם תולעים דקים מאד עד שקשה לבדקם ואסרו אותם הרבנים ויש רבנים שכתבו שכיון שכבר פשט המנהג בפני גדולי ישראל ולא מיחו אין לבטל המנהג ויש לחפש טעמים לקיימו ואחד מהרבנים פשפש ול"ו מצא טעם וסעד לקיים המנהג וכו' על זה כתב הרב מוהרא"ל הנ"ל דאין שייך בזה דין מנהג דהא תינח אם בזמן הרבנים הקדמונים היה נודע להם שמצאו בהם תולעים ואפילו הכי היו מניחים את העם לאכלם אבל מאחר שבזמנם לא ידעו כלל שיש חשש תולעים ורק עתה אכן נודע הדבר שבדקו ומצאו שיש בהם תולעים דקים מאד שאי אפשר לבדקם אין שייך בזה דין מנהג שהרי לא על דרך הזה היה המנהג ומאן לימא לן שאם הרבנים הקדמונים המה ראו הנגלות לנו בזמננו לא היו צווחי ככרוכיא לאסרם עליהם ועל זרעם מחמת הריעותא הלזו אלו תורף דב"ק:
אם המנהג היא תמוה וזר יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר"ם פאדווא ריש סי' ע"ח הביא דבריו במשא חיים אות חר"ן ושכן כתבו הרבנים משאת משה ח"א חלק יו"ד ריש סי' טו"ב ופרח מטה אהרן ח"א סי' כ"א דף נ"ה ע"א והרב מים החיים בחלק א"ח סי' י"ב (בד"ה ומאחר) כתב שהרב מהרשד"ם בחלק יורה דעה סי' קצ"ג הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג שהרי כתבו התוספות בפרק במה טומנין יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלנו ואף על פי שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זתים ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג ועוד ראיה ממה שכתב המרדכי בפרק קמא דגטין וז"ל פסק בספר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ"ז ג"ץ כמו שמזיינים בספר תורה כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גטין הראשונים הרי לך כמה ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד אפילו שנראה שהוא כנגד הדין שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים עם כל זה אין אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גטין הראשונים עכ"ל ולקמן בכלל ל"ח אכתוב עוד בזה בעזר ה' שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג:
מנהג שנהגו האבות שאין הבנים רשאים לשנות משום אל תטוש תורת אמך נראה דעד כאן לא אמרינן הכי אלא דוקא בדבר שאין בו טעם מצד הדין רק משום חומרא וזהירות כי הך דבני בישן דלא הוו אזלי (מצור לצידון) במעלי שבתא וכן שאר מנהגים אבל מנהג בדבר שתלוי במחלוקת הראשונים ויש לו מקור בהלכה כבנדון דידן בהנחת תפלין בחול המועד אם אביו נהג כמנהג אשכנז (להניחם) והבן נוהג כמנהג ספרד (שלא להניחם) אין בכך כלום ומה שמבואר ביו"ד סי' רי"ד דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם הוא גם כן בחומרות שקבלו עליהם וכן מאי דמשמע בראשונים דקבלת בני אשכנז המחמירים בפסח לענין חוזר וניעור חלה עליהם ועל זרעם ואין יכולים לשנות שמא הוא גם כן קבלה מצד חומרא דפסח והוא כעין סייג וגדר עיין פחד יצחק אות מנהגי איסור וכל דיניהם שהאריך בענין זה בתשובת גנת ורדים אבל לא בענייני מחלוקת התלוים בדין ופלוגתא דתנאי ואמוראי ואין בו משום נדר וקבלה ובדבר זה צריך להתיישב אך בענין תפלין בחול המועד ראיתי הרבה מבני עליה שהיו אבותיהם מניחים והם אין מניחים על כרחין צריך לומר כדכתיבנא ובענין זה אמרינן הנח להם לישראל כמו שכתב בפחד יצחק שם בענין נוסח ספרד שאין ללכת אחר מנהג אבותיהם הואיל והוא יותר צח וברור עי"ש בסוף כללי מנהגי איסור כה דבר האיש אדוני האר"ש הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו בספר בית יצחק בחלק יו"ד ח"ב סי' פ"ח אות ג' ובחלק אסיפת דינים במערכת חול המועד אות ט"ז כתבתי על דבריו בזה עיין שם:
וכתב הרשב"ץ בח"א סוף סי' מ"ט כיון שאין במנהג האבות חשש איסור חייבים אתם לעמוד עליו וזהו מתורת המנהגות דכל היכא דליכא איסורא שבקינן להו כדאיתא בפרק קמא דראש השנה דף ט"ו ע"ב (היינו מדאמרינן התם כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו מוכח דכי ליכא איסורא שבקינן להו) ואדרבא מחייבי להו לקיומי מנהג אבהתייהו כההיא דבני בישן דאחמור אנפשייהו דלא למיזל מצור לצידון בערב שבת כדאיתא בפרק מקום שנהגו סוף דף ן' ואף על גב דשרי כיון דאחמור אנפשייהו קאמר ר' יוחנן לברייהו דאינהו נמי אסירי משום אל תטוש תורת אמך והכי נמי אמר בפרק גיד הנשה דף צ"ג ע"ב את לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך והכא נמי דכוותי' כיון שאבותיכם נהגו איסור בכל המשכה אף על גב דידעי דהמשכה שריא דודאי בקיאים היו בספרי הרמב"ם אתם חייבים לעמוד על מנהגכם משום ואל תטוש תורת אמך וכל שכן שאין לגעור בכם אם אתם מחזיקים באותו מנהג כיון שמנהג קבוע היה כמו שהעידו הזקנים עכ"ל:
ובשו"ת רשב"ן להרה"ג מוהרש"ץ שיק יצ"ו בסוף סי' ב' (כתב) וז"ל והעיקר לדעתי שבדין מתרעמים על הרה"ג שהתחיל לתקוע תקיעה בלחש נגד רצון בני הקהלה כמנהג ספרדים וכבר פסק מגן אברהם בסי' ס"ח שאסור לשנות ממנהג ובספר צרור החיים שנדפס באמשטרדם שנת תק"ף מבאר מש"ס ופוסקים שאסור לאשכנזים לשנות מנהגים למנהגי ספרד וכן להיפוך עיין שם ועיין בחתם סופר א"ח סי' ט"ו:
כתב הרב מטה אשר בדף קל"ג ע"ג אות יו"ד בשם הרב מהרשד"ם שמה שאמרו שיש היתר למנהג על ידי שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו עליהם מעצמם דבר חדש שלא נהגו אבותיהם אבל בדבר שנהגו אבותיהם אי אפשר להתיר וראיה מעובדא דבני בישן (בפרק מקום שנהגו סוף דף נו"ן) דבני בישן לא היו הולכים מצור לצידון ואמרו לר' יוחנן אבותינו היה אפשר להם ואנו אי אפשר לנו והשיב להם כבר קבלו אבותיכם וכתיב אל תטוש תורת אמך ואם איתא אמאי לא התיר להם על ידי חרטה וכו' אלא ודאי שאי אפשר להתיר מה שנהגו בו האבות איסור ומדברי הרב מהרי"ק ביורה דעה סי' רי"ד נראה היפך זה ולא ידעתי מנין לו אלו דברי מרן מהרשד"ם שהובא שם והרב מטה אשר הקשה עליו שמדברי הירושלמי בפרק מקום שנהגו מוכח דדוקא בדבר שיש איסור הוא שאין מתירין דמשום דסבירא ליה שאסור לפרוש בים הגדול לכן לא התיר להם הא אם לא היה איסור בדבר אף שהיה מנהג אבותיהם היה אפשר להתיר להם ואין לומר דפליגי תלמוד ירושלמי עם תלמוד בבלי וקיימא לן כתלמוד בבלי שהרי אפשר לומר דמה שלא התיר להם ר' יוחנן על ידי חרטה הוא משום שאף הם לא שאלו התרה שהם שאלו אם היה מותר לילך בלא התרה אבל אין הכי נמי שאם היו שואלים התרה היה מתיר להם ואם כן לא פליגי התלמודים ואפושי פלוגתא לא מפישינן וכן ראיתי להרב משא מלך בדף נ"ה שהבין כן וכתב דראית הרב אינה ראיה וכן נראה מדברי הרב פרי חדש במנהגי איסור חטים ח' ותמיהני איך לא הקשה קושיא זו ועיין בספר מהר"ם מזרחי בחלק יורה, דעה סי' י"ט מה שכתב על דברי מהרי"ק עכ"ד הרב מטה אשר:
ואעתיק תורף דברי מרן הפרי חדש לפי שנראה לדעתי הקצרה שאין מקום לתמיהת הרב מטה אשר עליו שנראה מדבריו שהרב פרי חדש לא הזכיר דברי הירושלמי לדחות דברי הרב מוהרשד"ם ואין הדבר כן והוא שבתחלה הביא מה שכתב הרב מהרשד"ם דלמנהג שנהגו (האבות) הבנים לא מהני התרה ושכן דעת מהר"י קולון בשרש קמ"ד (קמ"ג) שכתב מאחר שהאבות נהגו כן משום סייג והרחקה גם הבנים חייבים לנהוג ואי אפשר להם לישאל מאחר שכבר הוקבע המנהג שם מחמת סייג והרחקה ושכן מוכח בהדיא עובדא דבני בישן וכו' וכתב על דבריו ובאמת שאין מכאן סיוע לסברת מהרשד"ם משום דאנן קיימינן לדעת הסוברים דמנהג מחמת סייג אית ליה התרה אבל הרב מהר"י קולון סובר דאף לאב אין לו התרה ואדרבא יש לדקדק ממה שכתב וכל שכן בניהם יכולים לשאול עליו דגרע כח הבנים מכח האב ואם כן לדעת הסוברים שלאבות יש להם התרה כל שכן לבנים וזה היפך סברת מהרשד"ם ועל כל פנים אין להשגיח בדברי מהר"י קולון הללו לפי שכתבם בלי השקפה בספרים שהרי הרא"ש כתב היפך זה בפרק מקום שנהגו סי' ג' וזה לשונו והכי איתא בירושלמי וכו' וכל דבר שידוע בו שהוא מותר ונהגו בו איסור נשאל ואין מתירים לו כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני בישן לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפרק (שני) בתרא דנדרים וכו' אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה שהוא מתחרט שנהגו כן לשם נדר עכ"ל ואף שיש רבים ונכבדים דקיימי בשיטת מהר"י קולון כמו שכתבתי בסעיף א' מכל מקום הוא לא הזכירם אלא נראה מתוך לשונו שהוציאו מהש"ס ואין חולק בדבר וליתא שהרי הרא"ש פליג עליה ועל כרחין צריך ליישב ההיא דבני בישן אליביה וגם פשט דברי הרא"ש מוכיחים היפך סברת מהרשד"ם שהשוה דין הבן עם דין האב ואתרוייהו קאי שהחכם יכול להתיר בחרטה וכן דעת הרב בית יוסף ביורה דעה סימן רי"ד שאחר שכתב סברת הרא"ש כתב ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן בפרק מקום שנהגו דברים המותרים וכו' היינו דנקט כשהיו יודעים שהם מותרים ואסרו עצמם בהם אי נמי שאבותיהם היו יודעים שהם מותרים והם אסרו עצמם בהם ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירן להם ממילא בלא התרת נדר ומיהו על ידי שאלת חכם ופתח דחרטה (וחרטה) מתירין להם כשאר נדרים וכו' וכן נראה לי עיקר והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בני (מיישא) בישן קבלו עליהם שלא לפרש בים הגדול אתון שאלין לרבי אמרו לו אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו אמר להו מכיון שנהגו אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם ופרכינן ואין אדם נשאל על נדרו ומשנינן תמן מי שנדר נשאל ברם הכא אבותיהם נדרו כלומר וכיון שכן אין לבנים התרה וכסברת הרשד"ם והדר פריך כל שכן יהיו מותרין כלומר אם אפילו האבות שנדרו יש להם התרה כל שכן הבנים שהם עצמם לא נדרו דקילי טפי והשיבו דרבי תלמידיה דרבי יהודה דאמר אסור לפרש בים הגדול כלומר ואם כן הוי מנהג מיוסד על פי הדין ולית ליה התרה מהכא שמעינן תלת חדא דמנהג מחמת סייג אית ליה התרה כדפרכינן בפשיטות ואין אדם נשאל על גדרו וכסברת הרא"ש שכתבתי למעלה תרתי שמעינן מניה דכי היכי דלאבות יש להם התרה הוא הדין לבנים וכל שכן הוא ומאיצטרכינן לשנויי דתלמידיה דר"י הוה שמעינן תלת דאי לא הוה תלמידיה ולא הוה סבירא ליה הכי אף על פי שיש לומר שאותו מנהג היה מיוסד על סברת רבי יהודה היה מתירו רבי וזה מסכים למה שכתבתי בסעיף ב' והכי נקטינן וההיא דבני בישן יש לדחות שהם לא באו לשאול אלא אם מותרים הם מן הדין כך ממילא והשיב להם ר"י שאסורים משום שמע בני אי נמי יש לומר עם מה שכתב הר"ן שאם נהגו אבות איסור בדבר שהוא מותר משום מגדר איסורא ובניהם שאינם בני תורה סוברים שמן הדין אסורים בו שאין לגלות ולומר להם שאינו אסור אלא מחמת מנהג כדי שלא יקלו בו והוא הדין נמי שאין להתיר להם אלא אם כן הם באים לשאול פתח וחרטה ולפיכך לא התיר להם רבי יוחנן מעצמו זה נראה ליישב על פי הירושלמי עכ"ד הרב פרי חדש ומבואר שכבר הביא הירושלמי להוכיח היפך סברת הרב מהרשד"ם ולא ידעתי מאי קשיא להרב מטה אשר על הרב פרי חדש גם מה שכתב הרב מטה אשר לדחות ראית הרב מוהרשד"ם שיש לומר דמה שלא התיר להם ר' יוחנן על ידי התרה הוא משום שהם לא שאלו וכו' הנך רואה שהן הן דברי הרב פרי חדש:
ומה שציין לעיין להרב מוהר"ם מזרחי כונתו לתשובת פרי הארץ עיינתי שם וראיתי (בסוף ד"ה כלל העולה) שהביא מה שכתב הרב מהר"י קולון בשרש קמ"ג על מנהג הלועזים שאין האשה טובלת תוך ארבעים לזכר ושמנים לנקבה וז"ל ואשר שאלת אם יש טעם להתיר ולומר דאף על גב שדורות הקדמונים מהלועזים היו יודעים שאינה אלא משום חומרא מכל מקום אבדה עצה מבנים וסבורים שהוא משום איסור ואם כן נשאל ומתירין ליה והשיב הרב ז"ל דעל כל פנים הן חייבין לאחוז במנהג אבותיהם משום דמה לנו ולסברתם אם סבורין שהוא דין או משום חומרא דאין הדבר תלוי בדעתם וסברתם ועל כל פנים אין להם לזוז ממנהג אבותיהם דבשלמא כשמתחלה הוקבע הדבר בטעות שהיו סבורים שהיה אסור אז ודאי שהם וכל שכן בניהם יכולים לישאל שהרי הקבלה בטעות היתה והביא ראיה מעובדא דבני בישן דפרק מקום שנהגו ובסיום דבריו כתב וז"ל כשמתחלה הוקבע משום סייג ופרישות וחומרא דבר פשוט הוא שלא הם ולא בניהם יכולים לישאל עליו עד כאן לשונו והקשה עליו שנראה שדברי הירושלמי בפרק מקום שנהגו הן היפך סברתו והביא לשון הירושלמי הנז"ל וכתב הרי בהדיא נראה מהירושלמי היפך סברת מהר"י קולון מדפריך סתמא דתלמודא ואין אדם נשאל על נדרו ומשני תמן מי שנדר נשאל וכו' ואילו לסברת מהר"י קולון עדיפא מניה הוה ליה לשנויי דכיון שקבלו אבותיהם הדבר לסייג ולחומרא אין להם התרה ומדלא משני הכי תלמודא שמעינן דבין לסברת המקשה ובין לסברת התרצן אפילו אם קבלו הדבר לסייג ולחומרא נשאל ומתירין להם ובמקום אחר כתבתי יישוב נכון על זה עכ"ל (נחזור לדברי הרב מטה אשר):
שוב כתב שמרן הבית יוסף סי' רי"ד חולק על סברת הרב מהרשד"ם ושכן דעת הרב משא מלך בחקירה שניה וכו' וכתב באות י"א נמצא דהרא"ש והרב בית יוסף סברי דאפילו מנהג שנהגו אבות מהני התרה וכן סברי הרבנים משא מלך ומשפט צדק ח"ב סי' מ"ז ושכתב דכיון דהוי פלוגתא במידי דרבנן אזלינן לקולא וכן פסק הרב פרי חדש ועיין משפט צדק ח"ב סי' כ"ט אבל הרב מוהרח"ש פסק כהרב מוהרשד"ם וכן נראה מדברי הר"ם קלעי בתשובה שנדפסה בספר הרב ברוך אנגיל סימן ז' והרב מהר"ש בן חסון בספר בית שלמה יורה דעה סי' ט"ז והרב כנסת הגדולה יורה דעה סי' רי"ד בהגהת הטור אות מ"ב כתב שכן כתבו מהר"א קפסלי והרב מהרימ"ט בתשובה כתיבת יד והרב מהר"ש בן מאייור שם סי' ט' וכן נראה משבות יעקב ח"ב סי' קמ"ג והרב מהר"ם חאגיז בתשובת אביו בחלק ראשון סי' ק"ג והרב מהריק"ש כתב וז"ל אלא שנהגו כן מעצמם וכו' ולדעת המחמירים נראה לי שאין התרה לרבים לשנות מנהג אבותיהם ועיין בסי' רכ"ז ורשד"ם סי' כ"ג עכ"ל ולא ידעתי כונתו בזה שכתב ולדעת המחמירים וכו' שהרי לדעת המחמירים אפילו שלא יהיה מנהג שנהגו אבותם אלא שנהגו מעצמם לית ליה התרה ואיך כתב ולדעת המחמירין ואף מהרשד"ם לא אמרה אלא לאשמועינן דאפילו הרא"ש דסובר דמנהג שנהגו משום סייג אית ליה התרה במנהג שנהגו אבותם יודה דלא מהני התרה ואפשר שטעות סופר נפל וסיים נמצא דכל הני רבוותא סברי כהרב מהרשד"ם דמנהג שנהגו אבותם לית ליה התרה אפילו להרא"ש עכ"ל ועיינתי בשבות יעקב ונראה לדעתי הקצרה שאין דעתו כמו שייחס אליו הרב מטה אשר ודבריו הם על עיר אחת שנהגו מקדם קדמתה שלא לדון על פי בית דין כי אם בזה בורר וזה בורר ועתה רוצים לשנות מנהגם והשיב שאין רשאים לשנות מנהגם שהוא מנהג ותיקין על פי סוגיית הש"ס דריש פרק זה בורר שמתוך כך יוצא הדין לאמתו עיין ברש"י והרא"ש וברמב"ם בפירוש המשנה וקימא לן דמנהג שהוא לסייג וגדר וכל שכן מה שהוא מדינא דש"ס אפילו התנה לא מהני וכי האי גוונא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח וכן מבואר במוהרשד"ם יו"ד סי' מ' ובמהר"י קולון שרש קמ"ג ואף שבפרי חדש כתב שיש חולקים על מהר"י קולון בזה מכל מקום מסיק דהיכא שהמנהג מיוסד על פי הדין אין לו התרה וכן מבואר בירושלמי גבי בני בישן ובפרט בזמנים אלו וכו' לכן נראה פשוט שאין לשנות מנהג זה שהוא מנהג ותיקין מיוסד על פי שורת הדין וההלכה וכהא דאמרינן אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעים לו שכבר נהגו העם בסנדל וכל שכן שיש לקיים מנהג זה שהוא על פי הדין ההלכה עכ"ל ודבריו מטים לסברת הרב פרי חדש שאם לא כן היה לו לכתוב שאף שהפרי חדש כתב שיש חולקים על מהר"י קולון אנן נקטינן כמהר"י קולון ועוד שבכגון נדון זה גם הפרי חדש מודה שהרי מסיק דכשהמנהג מיוסד על פי הדין וכו' ומדלא אמר הכי נראה ודאי שדעתו כסברת הרב פרי חדש דמהני התרה בשאר מנהג אלא שבמנהג זה שהוא מיוסד על פי הדין לא מהני ליה התרה:
גם בדברי הרב מוהר"ם חאגיז שבספר הלק"ט ח"א סי' ק"ג עיינתי וראיתי שדעתו ברורה מצד הסברא דאי מהני התרה למה שהאדם נדר בעצמו כל שכן דמהני ליה למה שבא לו מחמת אבותיו אלא שהוקשה לו מההיא דבני בישן וכתב שאין לו פנאי לעיין בזה ואלה דבריו גם יש לעיין היכא דהמנהג בא לו מנחלת אבותיו דהתם נגע בואל תטוש להיכא דבא לו מצד עצמו ויש צדדים לכאן ולכאן דוק ותשכח ריב"ש שצ"ט שלחן ערוך יו"ד סוף סי' רי"ד וכמדומה לי שבכנסת הגדולה הביא מזה בשם גדולים ומההיא דבני בישן נראה דאפילו שהאב לא קבל בפירוש אלא מנהג בעלמא נעשה נדר איברא דיש לחלק בין יחיד לרבים אבל לא משמע הרי קרא דשמע בני שבא הכתוב בלשון יחיד ובאמת הדבר הזה צריך נגר ובר נגר האיך יעלה על הדעת שחומרת הבן ובניו ובני בניו תהיה חמורה מהנודר עצמו דאיהו הוה מצי להתיר על ידי פתח וחרטה והבנים לא ימצא להם תרופת התרה שהרי בני בישן אמרו אנן לא אפשר לן נאלמתי לא אפתח פי כי אין הפנאי מסכים עכ"ל הרי שכתב לסברא פשוטה דמהני התרה למה שבא לבנים מכח אבותיהם ויליף בקל וחומר ורוח ה' דברה בו שכיונה דעתו הרחבה לדברי רבותינו בש"ס ירושלמי בפרק מקום שנהגו שהביא הרב פרי חדש כנז"ל עד שהוצרכו בש"ס מפני קושיא זו לומר דטעמא דלא התיר להם הוא משום דסבר דמן הדין אסור לפרש לים הגדול וכיון שהוא מנהג מצד הדין אי אפשר להתירו ונראה ברור שלא ראה דברי הירושלמי ודברי הרא"ש שבפרק מקום שנהגו הנז"ל ואולי גם בבית יוסף סי' רי"ד לא עיין רק בשלחן ערוך וכבר התנצל שלא היה לו פנאי לעיין על כל פנים דעתו וסברתו מבוארת דמהני התרה למנהג שבא לו מחמת אבותיו והשגתי עתה ספר הלכה רווחת (הוא ביאור יקר על ספר שו"ת הלק"ט) להרה"ג מרבני טבריא מהר"ר בן ציון אלקלעי יצ"ו וראיתי בסי' הנ"ל בס"ק יו"ד שהביא מה שהשיב הרב פרי חדש על סברת הרב מהרשד"ם מדברי הירושלמי הנ"ל וכתב הרי שתמיהת הרב היא קושית הירושלמי ומשני דתלמידיה דר' יהודה הוה דמשמע הא לאו הכי היה מתיר להם ואם הרב מוהרשד"ם היה רואה הירושלמי לא היה כותב כן והצריך עיון על הרב וכבר כתבתי שכבר התנצל כנז"ל:
ומדברי הירושלמי דפרק מקום שנהגו הנ"ל הצריך עיון הגאון מנחת חינוך בקונטרס קומץ מנחה (שבסוף הספר בדף ד' ע"ג) למצוה שס"ח על הגאון משנה למלך בפרק שני מהלכות נזירות הלכה י"ג שנסתפק אם הבן יכול לישאל על נזירות שהזירו אביו שהרי בירושלמי אמרו בני מיישא וכו' (הביא לשון הירושלמי) ופירש המפרש דכל שכן הוא שאדם יכול לישאל על נדר שהדירו אותו אחר ונפשט ספק המשנה למלך וצריך עיון עכ"ל והמעיין בדברי המשנה למלך יראה דפשיט ספקו מדברי רש"י במכות פרק ג' ד' כ"ב שאין הבן יכול לשאול על נזירות שהזירו אביו ותגדל התימה שמסקנתו היא היפך הירושלמי ואולי יש לחלק דבההיא דהירושלמי כיון שהאב לא נדר על דעת הבן עצמו כי רק לעצמו קבל אף שחל המנהג גם על הבן משום א תטוש כל שהאב יכול לישאל כל שכן שהבן הבא מכחו יכול לישאל אבל בנזירות שהאב לא נזר לעצמו אלא על בנו הוא שהזיר משום הכי אין ביד הבן לישאל על זה וממה שכתבו הפוסקים בשם הרב משפט צדק סי' מ"ז בעיר שנהגו שלא לאכול בשר בימי אבלם שאם כולם ירצו להתיר המנהג אפילו שלא במקום חולי מאחר שהדבר מותר אליבא דכולי עלמא והם נהגו בו איסור ודאי שיכולים להתיר הנה משמעות הדברים הוא שבאותה העיר נהגו כן מקדם קדמתה אבותיהם ואבות אבותיהם ובכל זאת כתב שיכולים להתיר ואין ספר משפט צדק מצוי אצלי ומי שנמצא בידו ישכיל בכונתו:
דבר שאיסורו רק מחמת מנהג נדחה במקום צער כגון מיחוש הראש וכיוצא דכי האי גוונא יש לומר דלא עדיף ממצות עשה דסוכה דמצטער פטור דהגם דהתם נדחה בשב ואל תעשה והכא בקום עשה מכל מקום איסור מנהג בעלמא אף שהוא בקום עשה שוה לשב ואל תעשה דמצות עשה של תורה כן כתב הרב טהרת המים בשיורי טהרה בדף צ"ה אות מ"ט בשם הרב נאמן שמואל סי' יו"ד לענין תספורת בימי העומר דהוא משום מנהג ונראה שדעת הרב היא דמה שאסור משום מנהג חשוב כאיסור דרבנן וכי היכי דאמרינן גבי איסורין דרבנן במקום צער לא גזרו רבנן ואמרינן נמי במקום חולי לא גזרו רבנן כמו כן אמרינן גבי מנהג דבמקום צער לא נהגו ומשמע דמותר בלא התרה אבל ממה שהביאו הפוסקים בשם הרב משפט צדק סי' מ"ז דבעיר אחת נהגו שלא לאכול בשר בימי אבלם ואירע אבל לאחד והוא חולה והשיב שלהיותו חולה יתירו לו כדרך כל ההתרות הרי דלא התיר המנהג להחולה אלא על ידי התרה נראה מזה דגם בנדון הרב נאמן שמואל אין להתיר להמצטער לעבור על המנהג אלא על ידי התרה וצריך לעיין בגוף תשובות הנ"ל ובדברי הפוסקים בשני הדינים ואני לא באתי אלא להעיר:
אם אין ידוע המנהג באיזה מקום אם יש ללמוד ממקומות אחרים עיין לקמן כלל קל"ה:
עתה אציין הספרים שהבטחתי בריש כללין ואלו הם טהרת המים במערכה זו אות ל"ד לענין אם נעשה מעשה היפך המנהג אי מהדרינן עובדא ובאות ל"ה מאי דאיתא בירושלמי צא ולמד ממה שהצבור נוהג ובאות ל"ו שאין לשנות ממנהג העיר וכשיש איסור אין לקיימו וכן בספר הזכרון להרב מחבר ספר ערך השלחן באות ח' במערכה זו דאף נגד איסור דרבנן אין מניחין אותו אם לא בדאיכא פלוגתא ונהגו כהמתיר בספר זכר נתן קורונל (קובץ קטן) מדף פ"ג והלאה בעניינים רבים וקשה לפרטם עיין שם לשון למודים ארח חיים דף ע"ט (ד"ה נמצינו) לענין שלא לבטל מנהג פני יצחק להרה"ג מוהרי"ץ אבואלעאפיא יצ"ו בחלק ה' דף קס"ב ע"ד בקובץ המאסף שנת תרס"ב חוברת ה' סימן נ"א דף ס"ג עמוד ב' ועמוד ג' תשובת רשב"ן (קובץ קטן) להרה"ג מהר"ש שיק יצ"ו סי' קל"ז (ד"ה אמנם) שמצינו ששינו כמה מנהגים מפני איבה ודרכי שלום ועוד שם כמה עניינים במנהגים ושם בסימן קמ"א דדבר שהונהג בישראל דין דאורייתא יש לו ומקור למה שכתב הרשב"א דמנהג הזקנות קדוש יאמר לו