שדי חמד כללים מערכת מ· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת המ"ם · כלל יב
א] מחיקת השם דאסור אם מותר למחקו מפני שעומד בבזיון זה היה מעשה בסופר שכתב פסוק זה השער להשם צדיקים יבואו בו כדי לדבקו בפתח בית הכנסת ולקח אותו ישראל רשע ודבקו בבית הכסא באופן שאי אפשר להסיר הקלף ולא לגוד ולקלוף כלל ונמצא השם הקדוש עומד בבזיון ונשאל על זה הגאון חתם סופר בחלק הששי סי' ח' אם יש מקום להתיר למחוק השם הקדוש הזה או לא והשיב דאין ספק שאם היה אפשר על ידי שום תחבולה להסיר הקלף או לקלוף השם מעל הקלף או על ידי סתירת הבית הכסא או על ידי סתירת וסגירת הדלת שלא יכנסו בו עוד לא היה נזקק לשאלה זו ואולי הוא בבית איזה שר ואין יד ישראל שולטת בו כי אם למחוק על ידי שום תחבולה שלא ירגיש הגוי ועל זה שקיל וטרי ומסיק להלכה ולמעשה לצוות לנכרי קטן למחוק ואם אי אפשר על ידי קטן יעשה על ידי נכרי גדול ואם אי אפשר על ידי גוי יעשה על ידי ישראל גדול ולא על ידי ישראל קטן דלא ליתי למיסרך ועוד כיון דמחיקה אסורה אלא שהותר כאן על ידי שכונתו לשם שמים וקטן דאין בו כונה ודעת נמצא מספינן ליה איסור בידים אלו תורף דברי קדשו (עיין לעיל כלל י"א בד"ה והגאון מוהר"א תאומים) ואין סתירה לזה ממה שכתב רבינו עובדיא בפירושו לתורה בספר גור אריה בפרשת ראה (י"ב פסוק ד') על מה שאמרו בספרי הובא ברש"י שם אמר ר' ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים מזבחותיהם וכו' דמאי דלא קשיא ליה לר' ישמעאל אמחיקת השם וכי תעלה על דעתך שישראל מאבדים השם דאיצטריך קרא למימר לא תעשון כן וכו' הוא משום דמשכחת שישראל יעלה בדעתם למחוק השם כשעומד בבזיון כגון שנכתב על ידות הכלים ובא הכתוב להזהיר על זה וכו' עיין שם דמתבאר דגם כשהשם עומד בבזיון אסור למוחקו וזה נראה שלא כדעת הגאון חתם סופר אבל יש ליישב בכמה פנים וק"ל:
וכיוצא לזה נסתפק הגאון מנחת חינוך בפרשת ראה מצוה תל"ז ד' מ"ב ע"ב אם כתב השם באיסור היינו במקום שאסור לכתוב השם אם יש בהשם איסור מחיקה (כגון שכתב על עור בהמה טמאה דבעינן מן המותר בפיך ואיסור יש בדבר ולא פסול בלבד דהתירה הקפידה דתורת ה' תכתב דוקא על המותר) וכתב דגם בזה יש איסור מחיקה שהרי שם הכתוב כל בשרו אסור למחקו ובשר אדם לדעת הרמב"ם בשני מהלכות מאכלות אסורות עוברים בעשה הרי שאף שאינו מן המותר בפיך הרי הוא באיסור מחיקה אם כן בעור טמאה נמי יש איסור מחיקה ולדעת רוב הפוסקים הסוברים דבשר אדם אינו אסור אלא מדרבנן אין ראיה כיון דמותר מן התורה ורצה להוכיח דנכתב על עור טמאה אסור למחקו מהירושלמי שהביאו התוספות בסוטה ד' י"ז ד"ה לא על הלוח ר' אליעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור טמאה אמר ר' שמעון כיון דלמחיקה ניתנה למה אינו כותב תני ראב"ש אומר רואה אני דברי ר"א בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור טמאה ואם איתא דמותר למחוק ימחוק השם ולא יהיה גנוז על טמאה ואדרבא עדיף לכתוב על טמאה דאף אם יצטרך למחוק לא עבדינן איסורא וכל מקום שיכולים לקיים שתיהם לא דחינן איסור ואם תאמר איני שותה לא יגנז רק ימחק ולא יהיה השם גנוז על עור טמאה אלא ודאי דאסור למחקו אך באמת אין ראיה דכל הסברא דיהיה רשאי למחוק מטעם דנכתב באיסור דאסור לכתוב על עור טמאה ולדברי רבי שמעון דמותר לכתוב מגלת סוטה על עור טמאה כיון דלמחיקה אזלא אם כן כיון דכותב בהיתר שפיר אמר ר' אליעזר דילמא לא תשתה ויהיה השם גנוז על עור טמאה דאסור למחוק כיון שנכתב כדינו ככל מחיקת השם דעלמא אבל בנכתב שלא כדינו על עור טמאה אין ראיה דאסור למחקו רק לדעת הרמב"ם הנ"ל ולהחולקים אין ראיה והצריך עיון ואין זה ענין לנדון הגאון חתם סופר שהרי השם נכתב כדינו רק שהרשע נתנו שלא במקומו ודאי יש בו משום מחיקת השם וצריך לחפש עצות למען הציל את השם הקדוש מלהיות בבזיון:
ב] ואם איסור מחיקת השם אינו אלא כשעושה דרך השחתה אבל אם עושה משום תיקון מותר או אין חילוק ואף שלא בדרך השחתה אסור הנה הגאון המחבר ספרי ערך השלחן (הספרדי) בספרו ווי העמודים ביאור על ספר היראים בסימן ט' אות ב' הביא מחלוקת בזה דהרשב"ץ בח"א סי' ב' כתב דלמחוק השם כדי לתקן מותר וציין לעיין שם בסי' נ"א בשם הרב שם טוב פאלקון ושכן כתב בחלק שני סי' ע"ג אבל הרא"ם בפרשת ראה (על פסוק לא תעשון כן סי' י"ב ד') כתב דמוחק השם אפילו לתקן אסור וזה לשון הרר"י אלכסנדרי שהביא מרן הבית יוסף יורה דעה סי' רע"ו וליכא למימר דכל מחיקה שהיא לתיקון שריא דנותץ אבן מהמזבח לא מיחייב אלא בעושה דרך השחתה אבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומה שרי כמו שמצינו בבני חשמונאי נתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטימאוהו יוונים כדאיתא ביומא דהתם שאני דאי אפשר לנו בלא מזבח וגם לבנות מזבח במקום אחר אי אפשר וכו' אבל הכא אפשר לגנוז היריעה וכו' עי"ש וכן כתב הרדב"ז בחלק שני סי' ע"ז אלא שכתב עוד טעם אחר דסותר אבן עושה מעשה ומתקן בגוף אבני המזבח אבל הכא אינו מתקן דבר בהשם עצמו אלא בהספר תורה ומטעם זה יש לומר שאם נפל טיפת דיו על השם מותר וכו' וכן כתב בסי' תקצ"ו ודחה ראיית מוהר"י אלכסנדרי מתשובת הרמב"ם דמיירי בקילקול שאי אפשר לתקנו עיין שם ואפשר דגם הרשב"ץ לא התיר למחוק אלא לתקן בהשם עצמו אבל אם נתכון לכתוב השם ולקדשו אסור למחקו לכתוב במקומו תיבה אחרת לתקן הספר תורה ועיין במגלת ספר ד' כ' עכ"ל הרב ווי העמודים וחידוש הוא שלא הזכיר דהרב שלטי הגבורים בפרק שבועת העדות כתב שאם מתכוין לתקן אף שמוחק להדיא את השם ואין במחיקה ההיא תיקון רק שמתכוין לתקן שפיר דמי והביא ראיה מדאמרינן גבי פרה אדומה שיש בה שתי שערות שראשן משחיר גוזז במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואף שהוא גוזז להדיא והביא עוד ראיה מטיפת דיו שנפל על השם דמותר למחקה עי"ש שהאריך ולא החליט להקל וכתב לחלק בין כשאיסור המחיקה היא מן התורה לכשאינה אלא מדרבנן (כקדושת הנטפלין להשם):
והנה מה שהוכרח הרא"ם לומר דמאבד אות אחד מהשם אפילו לצורך תיקון אסור הוא ממה שאמר ר' ישמעאל והביאו רש"י בחומש על פסוק לא תעשון כן (דברים י"ב ד') דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב וכתב הרא"ם דאיכא למימר דר' ישמעאל חולק על תנא קמא בנותץ שהוא סובר שאזהרה זאת היא על המוחק לבדו ולא על הנותץ שאי אפשר שתהיה אזהרה לנותץ דבשלמא למוחק מצינן למימר שלא כיוון למחוק דרך השחתה אלא משום שנכתב שלא במקומו או שלא בכבודו מוחקו כדי לכתבו במקומו ובכבודו שהוא לשם שמים ולא דרך השחתה אלא נותץ אבן מן המזבח או מהיכל שאינו מוזהר בו אלא כשנותץ דרך השחתה כמו שכתבו הרמב"ם וסמ"ג בהדיא איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין מזבחותם אלא ודאי הכונה שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם וכו' הרי מבואר דסובר הרא"ם דנותץ אבן אינו אסור אלא דרך השחתה אבל מוחק את השם אף כשעושה משום תיקון אסור שעל זה הוא שהוצרך הכתוב להזהיר דאילו על דרך השחתה אלמלא מקרא כתוב אין ישראל מאבדים את השם חס ושלום והשגתי עתה ספר באר בשדה להרה"ג מהר"ר מאיר בנימן מנחם דאנון וראיתי שכתב פירוש חדש בדברי הספרי הנזכר מה שלא שיערו כל המפרשים ולפי שספר היקר הזה אינו מצוי נכון בעיני להעתיק דברי קדשו ככתבו וכלשונו וזהו:
לא תעשון כן וכו' וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות וכו' הקושיא מבוארת וכי תעלה על דעתך שישראל עובדין עבודה זרה או מברכין את השם ואפילו הכי הזהירה התורה ומה שכתב מורנו הרב במשכיל לדוד דהכא כתיב לה' אלקיכם הרי לקמן גבי עבודה זרה כתוב גם כן לא תעשה כן לה' אלקיך ותו קשה למה גבי מוחק את השם לא הוקשה לו וכי תעלה על דעתך שישראל מוחקים את השם ועיין ברא"ם ובמפרשים כמה נתלבטו בזה ולדעתי במחילת כבודם לא ירדו לכונת ר' ישמעאל שהם הבינו דמה שאמר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות רוצה לומר המזבחות שנעשו לשמו יתברך ולשון הילקוט הטעם דקאמר שישראל נותצין את המזבחות חס ושלום אבל רש"י לא גרס חס ושלום והנה ר' ישמעאל קאי אדברי תנא קמא דאמר דלא תעשון וכו' היא אזהרה לנותץ אבן וכו' דסובר דהכי קאמר ונתצתם את מזבחותם ולא תעשון כן וכו' לנתוץ מזבחי ולזה פליג רבי ישמעאל ואמר וכי תעלה על דעתך דקרא דכתיב ונתצתם את מזבחותם הכונה היא שישראל נותצין את המזבחות בידים זה אי אפשר שהרי מזבחות אלו נבנו לשם עבודה זרה ואין ישראל מבטל עבודה זרה ואפילו המקום שנבנה שם המזבח אסור דאף דקרקע עולם אינו נאסר אם חפר בו בורות שיחין ומערות אסרה כדאיתא בעבודה זרה ד' נ"ד ע"ב ולמזבחות חופרים בקרקע ליתן היסוד ונאסר אלא על כרחין לומר דונתצתם וכו' לאו שישראל נותצים את המזבחות אלא פירושו ונתצתם על ידי גוים כדי שיבטלו אותם ולישתרי המקום אם כן גם לא תעשון וכו' רוצה לומר לא יגרמו עונותיכם למקדש שיחרב על ידי נכרים והשתא אתי שפיר דבמוחק את השם לא פליג ר' ישמעאל דכמו ואבדתם את שמם רוצה לומר שישראל יאבדו את שמם כך לא תעשון כן רוצה לומר שישראל לא ימחקו את השם וזהו האמת בכונת ר' ישמעאל ומובטחני שרבי ישמעאל יצא לקראתי שפירשתי אמיתות כונתו עכ"ל ועם שלדעתי הקצרה מטבע לשון הספרי אינו מורה פירוש זה דמשמעות הלשון הוא דקא קשיא ליה מסברא בלתי שום הקדמה מבחוץ (דאין ישראל מבטל עבודה זרה ושקרקע עולם נאסרת על ידי חפירה בה וכו') דהדבר כמו זר נחשב להעלות על הדעת שיצטרך הכתוב להזהיר על זה חם ושלום לא חשכתי מלכתוב דב"ק והמעיין יבחר:
ודברי הרב מגלת ספר (שציין בווי העמודים) הם בחלק הלאוין סי' ג' שהקשה מאי שנא דבנותץ אבן מהמזבח כדי לתקן שרי (דלא נאסר אלא אם עושה דרך השחתה) ואילו מוחק את השם שנכתב שלא במקומו או שלא לכבודו כדי לכותבו במקומו או לכבודו דהוי כדי לתקנו אסור כמו שכתב הרא"ם וכו' וליהוי כמו נפל טיפה דיו על השם שאם הוא לתקן מותר למחקו כדאיתא בפרק ה' דמסכת סופרים ובבית יוסף יורה דעה סי' רע"ו בשם הר"י אלכסנדרי ותירץ וז"ל ונראה לי דלא דמי דכשנותץ אבן לתקן היינו ודאי שהמזבח רעוע או שנתדלדלה האבן ממקומה ודאי מותר לנתוץ כדי לתקנו דאי אפשר בענין אחר משום דלבנות מזבח במקום אחר אי אפשר ולהניחו הרוס הוא גנאי לכן מותר לנתצו כדי לתקן אבל כשכתב השם שלא במקומו או שלא לכבודו דאפשר לכתבו במקומו או לכבודו לשם שמים בלא מחיקת אותו השם אסור דאז נראה כמשחית כיון שאפשר שיכתבנו במקומו או לכבודו ואותו השם יגנז וכשנפל טיפת דיו ולא מינכרי אותיות השם אינו נראה כמוחק אבל הכא דניכרים אסור וסיים אלא שמלשון הרמב"ם בריש פרק ו' מיסודי התורה שכתב כל המאבד שם משמות הקדושים וכו' ולא כתב כל המוחק וכו' נראה שסובר דדוקא דרך אבדון שהוא השחתה לוקה וצריך עיון עכ"ל ועל דברים הללו כחוב על הגליון (לא אדע למי מקדושים) עיין בתשובות המודפסות להרדב"ז בח"א סי' ע"ז מה שכתב בפירוש דברי הרמב"ם בזה עכ"ל ויש להעיר על הרב מגילת ספר שלפי הנראה מה שחילק בתירוצו הם דברי הרר"י אלכסנדרי שבבית יוסף סי' רע"ו הנ"ל ואחרי שכבר ראה דבריו כמו שציין בתחלת דבריו לא היה לו לכתוב בלשון ונראה לי גם במה שכתב דלהניחו הרוס הוא גנאי יש לדקדק מי הזקיקו לזה ומי סאני ליה מה שכתב הרר"י אלכסנדרי דלהניחו הרוס אי אפשר משום שהמזבח צריך לנו לעבודת הקרבנות כנזכר לעיל:
ומה שהצריך עיון (הרב מגלת ספר) דמדכתב הרמב"ם המאבד ולא כתב המוחק משמע דאינו לוקה אלא כשעושה דרך אבדון שהוא השחתה לי הדל נראה דאין מזה הכרח לפי שהרמב"ם נקט לישנא דקרא דלא תעשון וכו' אואבדתם את שמם קאי וכאילו כתיב לא תאבדו שם השם יתעלה וכן הוא מפורש בלשון הרמב"ם שכתב כל המאבד וכו' שהרי הוא אומר בעכומ"ז ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם והרי הוא כמבואר דלישנא דקרא נקיט ואדרבה ממה שבהלכה ז' גבי סותר אבן מאבני המזבח וכן גבי שורף עצי הקדש דקדק הרמב"ם לכתוב בהם שאם יעשה דרך השחתה לוקה וגבי מחיקת השם לא כתב דרך השחתה מוכח דגבי מוחק סבירא ליה דאפילו אינו דרך השחתה לוקה וכן דקדק הרדב"ז בתשובה הנ"ל (שציין הרב הכותב והיא התשובה שהביא בווי העמודים הנ"ל) שכתב שאם היה צריך לכתוב תיבה אחרת וכתב השם לשמו ונתקדש ובא למחקו כדי לכתוב התיבה שהיה צריך והתרו בו והוא אומר מתקן אני אין חייבין אלא דרך השחתה בהא פשיטא לי דאינו לוקה שהרי לא קבל ההתראה אלא מיבעיא לי אי עבר על לאו או לא כיון דאפשר לקדור את השם ולגונזו או לכתוב יריעה אחרת או לעשות באופן שלא ימחוק והוא מוחק עבר על לאו או דלמא כיון דלא הוי דרך השחתה אינו עובר בלאו מסתברא כיון דאפשר על ידי תקנה והוא מוחק על כל פנים עובר בלאו וזהו שכתב (הרמב"ם) כל המאבד שם וכו' ולא חילק בין אם הוא דרך השחתה או לא משום דבכל גוונא הוא דרך השחתה כיון דאפשר בדרך אחרת אבל בסותר אבן וכן בשורף עצי הקדש כתב דרך השחתה אבל דרך תיקון מותר דאפשר (נראה דצריך להיות דאי אפשר) לתקן אם לא יסתור ולפיכך אינו חייב אלא דרך השחתה אבל כתיבת ספר תורה אפשר לתקן ולא ימחוק עכ"ל הרדב"ז הרי דסובר דאין שום היתר מחיקת השם אף שהוא לצורך תיקון וכמו שכתב בשמו הרב ווי העמודים ודייק הכי מלשון הרמב"ם מדלא כתב דרך השחתה גבי מחיקת השם אלמא דלשון המאבד אינו רוצה לומר דרך השחתה כדמשמע ליה להרב מגילת ספר:
והגאון רמ"ץ בחלק יו"ד סי' ע"א אות א' הביא מה שפסק הרמ"א בסי' ער"ו סעיף י"א דדיו שנשפך על השם מותר למחקו כדי לתקנו דאין זה דרך מחיקה רק דרך תיקון וכתב על זה ובאמת מחיקה על מנת לתקן גם כן אסור לשאר פוסקים שלא כדברי השלטי גבורים בפרק שבועת העדות והראיה שהביא מטיפת דיו שנפל על השם דמותר למחקו דחה המשאת בנימן בסי' ז"ן דשאני התם שכבר נמחק השם ואין מוחק אחר מוחק ובשלטי גבורים הרגיש בזה וכתב דמכל מקום מוחק אחר מוחק ראוי לאסור מדרבנן כמו במטיל מום בבכור בעל מום כבבכורות ד' ל"ג ואפילו הכי מותר משום דהוא על מנת לתקן אלא שזה לא מהני אלא למה שאיסור המחיקה בו הוא רק מדרבנן (כנטפלין) ואין ראיה מזה שיהא מותר למחוק כדי לתקן כשאיסור המחיקה הוא מדאורייתא ומה שהתירו הרא"ש והטור והר"י אלכסנדרי לגרר ולתקן דביקות אותיות שבהשם מבואר מדברי מוהרי"א דאין הטעם משום דמוחק על מנת לתקן מותר אף באיסור תורה משום דאין איסור אלא כשעושה דרך השחתה כמו שהבין הגאון מוהר"ם לובלין בתשובה סי' קי"ב אלא גם מוחק על מנת לתקן אסור רק ההיתר הוא משום דכבר בטלה צורת האות שהרי כבר נמחק ואף אם מוחק אחר מוחק אסור מדרבנן מכל מקום באיסור דרבנן מתירין על מנת לתקן וכו' שוב עמד לבאר דמנא לן לאסור כשהוא על מנת לתקן דלכאורה משמע דכל שאינו עושה דרך השחתה שרי והאריך קצת והביא לשון הסיפרי המובא לעיל (בד"ה והנה) ודעתו נוטה דאף על מנת לתקן אסור מן התורה עיין שם באות ד' ומה שמותר לגרר הדיבוקים וכן כשנפלה טיפת דיו בהשם הוא משום שנפסדה צורת האות בכי האי גוונא הוא דשרי על מנת לתקן וכתב בסוף אות ב' דהשלטי גבורים בפרק שבועת העדות בתחילה לא רצה להתיר איסור מחיקה דאורייתא על מנת לתקן אך בסוף דבריו כתב דאפשר דבכל גוונא שרי על מנת לתקן אך לא החליט להקל וכו' ונראה מהשלטי גבורים שדעתו גם כן להחמיר בהאי ספיקא עכ"ל וחידוש הוא שלא הזכיר מדברי הרא"ם שהבאתי למעלה והוא כבר הזכיר דברי רש"י שהביא הסיפרי וגם ראה דברי הרמב"ן והיה לו לעיין גם בדברי הרא"ם ואולי בו בפרק לא היה אצלו:
וכתב הרב מוהרצ"ה הובאו דבריו בספר עצי לבונה בסי' רע"ו אות ה' לחלק בדין זה דהא דאסור למחוק השם אפילו לתקן היינו דוקא כשהמחיקה והתיקון אינם באים כאחד אלא מוחק ואחר כך מתקן אבל אם בהמחיקה עצמה הוא מתקן שפיר דמי ולפי זה שם שקפצה מעליו הדיו ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו מותר להעביר עליו דיו אף שנמצא בזה מוחק את הכתב התחתון שאף שקפצה מעליו הדיו עדיין קדוש הוא לענין מחיקה מכל מקום כיון שאיסור מחיקת השם נלמד מלא תעשון כן דקאי בנותץ אבן מן המזבח וכתב הרמב"ם בראשון מבית הבחירה הלכה י"ז דדוקא דרך השחתה וכתב מרן כסף משנה שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי והכא נמי אין לך נותץ כדי לתקן גדול מזה ולא דמי לכותב האזכרות בזהב שאין תקנה להעביר עליהם דיו משום דהוי מוחק דשאני זהב דנתכון מתחלה לכבוד ה' אלא דגזרת הכתוב היא דבעינן דיו דוקא אבל מכל מקום כשמכסה בדיו את הזהב שעשה לחשיבות כבוד השם הוי דרך השחתה לא כן באדמומית הנ"ל ועיין טורי זהב סי' קנ"א סעיף קטן ג' והכא הוי ממש כממלא אותה הגומא ואף דמוכח משפתי כהן ס"ק י"ב בנכתב לשמה דאסור למחוק אף כדי לתקן וכן משמע במגן אברהם סי' ל"ב ס"ק ז"ך וס"ק מ"ז וכתב בנודע ביהודה סי' ע"ה דאף דיש דעות דמותר למחוק כדי לתקן מכל מקום לא קיימא לן הכי מכל מקום יש לחלק היכא דהתיקון אינו נעשה מיד אלא אחר כך אז אסור למחוק לא כן בזה בשעה שמוחק אז הוא מתקן כשמעביר הדיו על גבי רושם אדום מתקן מיד ודמי למה שכתב הטורי זהב הנ"ל בסותר אבן וממלא אותה הגומא מיד שרי:
והגאון המחבר השיבו דמה שכתב דאסור לנתוץ אבן ממזבח אף שרוצה לתקן ביותר נאה אנה מצא זה אדרבא הכסף משנה כתב שם דנותץ לתקן שרי וכן כתב רמ"א בסי' קנ"ב דאסור לסתור אלא אם כן עושה על מנת לבנות וכתב המגן אברהם שם דהוי כנותץ אבן מן ההיכל אם כן מוכח דאף על פי כן אם רוצה על מנת לתקן שרי ומשמע שם אף (אם התיקון הוא) אחר כך ולא בשעת נתיצה ממש ומה שאסור גבי בית הכנסת לסתור הוא שמא יארע להם אונס עיין שם אם כן חזינן דמוחק השם חמור יותר דאסור אף כדי לתקן כמו שכתבו הפוסקים וממה שמותר להפריד הנגיעות אין ראיה דשם אינו מוחק גוף האות וכן מותר ליטול הדיו שנפל על השם דזה לא הוי מוחק גוף השם כלל אבל דיו על גבי סיקרא מנא לן לומר דבשעה שמתקן מותר למחוק דהא שם מוחק גוף השם וכיון דאין לו ראיה מנותץ אבן דהא שם מותר אף בדעתו לתקן אחר כך אם כן יש לומר במוחק השם אף בשעה שמתקן אסור ומצאתי במשבצות בסי' הנ"ל שעמד לבאר דהא חד אזהרה היא מוחק השם ונותץ אבן וכי היכי דמוחק אף לתקן אסור והוא הדין נותץ כן ומחלק דבנותץ לתקן אם לא יתקן יפול לכן שרי אבל מוחק אף לתקן אסור עיין שם ואם כן מנא לן דבשעת מעשה שרי למחוק כיון דאין לו ראיה משם וסברתו הנ"ל (לחלק בין מתקן אחר כך למתקן בשעת המחיקה) היא נכונה מבחוץ וכו' (לענין היקף גויל עי"ש) ולדברי הרב הנ"ל גם בדיו על גבי סיקרא יהיה מותר כיון שמתקן בשעה שמוחק וכו' אבל למה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות דאף אי נימא דבדיו על גבי סיקרא אסור לתקן מכל מקום בזה שנשאר רושם אדמומית מעין הדיו הראשון אין בזה משום מוחק כלל אלו תורף דב"ק מדברי שניהם למדנו דסברי דאיסור מחיקת השם איתיה גם במוחק על מנת לתקן אלא שיש לחלק בנושאים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כנז"ל:
ומרן מוהרד"ף בספרי דבי רב פרשת ראה פסקא ט' (ד"ה מנין) כתב שהרב מוהרא"ן הרבה להקשות על דברי הרא"ם דאיך אפשר לומר שכונתו לשם שמים אחר דמתרינן ביה משום מוחק השם ואף אם נדחוק דאף שקבל התראה מכל מקום הוא סובר דמצוה קעביד אכתי קשה דכוליה קרא בדרך השחתה מיירי ומאן פלג לחלק בין ונתצתם לואבדתם הא לכולהו פירושי ואבדתם את שמם היינו שיכוין לאבד וכו' אבל אי ידעינן דכונתו לשמים וכו' ומנא לן דלקי כיון שכונתו לשמים וכו' ומה שכתב הרמב"ם גבי נותץ דרך השחתה אין פירושו שיכוין להשחית ולא בא לשלול אלא הנותץ על מנת לבנות במקומו כדרך הבנאים וכו' דלא מיקרי השחתה דאדרבא זהו תיקונו מה שאין כן גבי מחיקת השם דבכולהו גווני מיקרי השחתה וכו' וכתב על דבריו ועמו הסליחה אין ספק אצלי דמאחר דקפיד הרמב"ם לכתוב בנותץ (ובשורף עצי הקדש) דרך השחתה ולא כתב כן במוחק מוכח להדיא כדברי הרא"ם דאף אם עושה כן לשם שמים אם התרו בו שעבירה היא וקבל ההתראה פשיטא דלקי ומה בכך שהוא לשם שמים הרי מקושש נמי כיוון לשם שמים ועם כל זה כשהתרו בו וקבל התראה סקלוהו ומה שכתב דבשלמא בנותץ שייך נותץ על מנת לבנות מה שאין כן במוחק דבכולהו גווני מיקרי השחתה לא ידענא מאי קאמר מר דהכי נמי שייך שפיר במוחק על מנת לכתוב ולתקן כגון שנכתב שלא במקומו או שנכתב שני פעמים וצריך למחוק המיותר כדי לכתוב במקומו התיבה הצריכה וכו' ועיין למרן הבית יוסף בסי' רע"ו מה שכתב בה"א של שם שנדבק רגלו עיין שם הרי נראה בהדיא כדברי הרב דאפילו מוחק על מנת לתקן חייב דמשום הכי דייק למילתיה דלא קאמר אסור אלא חייב וחזר ואמר שנתחייב והיינו כדברי הרא"ם עכ"ל הרי מפורש בדברי מרן מוהרד"ף דנקיט כדברי הרא"ם דמוחק השם על מנת לתקן נמי לוקה ודקדק כן מלשון הרמב"ם מדלא אמר גבי מחיקה דרך השחתה:
והנה גוף דברי הרב מוהרא"ן לא זכינו לראותם והנראה מדבריו הוא שאף במי שמוחק ולשם שמים מתכוין קאמר הרא"ם דלקי ואהכי מתמה עליה דאיך יתכן שתהיה כונתו לשם שמים אחר שקבל התראה ואני בעניי לא ראיתי בדברי הרא"ם שכתב דבמתכוין לשם שמים לוקה דלא הוזכר כלל מלקות בדב"ק ולא אמר אלא דבמוחק השם איצטריך שפיר קרא דלא תעשון לומר שאף אם כונתו לשמים ולא בדרך השחתה אסור ומשום הכי לא קשיא ליה לר' ישמעאל וכי ישראל מוחקים את השם ורק בנתיצה דלא מחייב אלא בעושה דרך השחתה קשיא ליה שפיר אלו תורף דב"ק ואי הכי איני מבין מאי קאמר רב דאיך יתכן שכונתו לשם שמים הרי קבל התראה וכו' והרי הרא"ם לא על המקבל ההתראה קאמר שכונתי לשם שמים דלא אמר אלא דלדידיה אזהר רחמנא דאף אם באמת כונתו לשמים כדי לכתבו במקומו ולכבדו לא יעשה כן אבל כל לגבי דידן פשיטא ודאי דאחרי שקבל ההתראה לא נייחס אליו שעושה לשם שמים שהרי ההתראה היא שאומרים לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות והוא אומר על מנת כן אני עושה ואז יהרג או ילקה ואם אמר יודע אני בלבד ולא אמר על מנת כן אני עושה פטור דאין זו קבלת התראה וכמו שמפורש בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק י"ב דין ב' ומעתה הבא למחוק את השם ואומר מצוה קעבידנא אם אומרים לו העדים טועה אתה ואתה עושה עבירה וחייב מלקות אם לפי דעתו טועים האומרים כן אין לו לומר על מנת כן אני עושה אלא צריך לומר להם לא כי טועים אתם ואיני סומך על התראתכם כלל ואחרי שלא אמר כן ואדרבא הוא האומר על מנת כן אני עושה אף אם באמת לבו לשמים אנחנו לא נדע דברים שבלב ולמראה עינינו נשפוט ולא נאמר עליו שכונתו לשם שמים ואם אמור יאמר אף אם תלקוני אני עושה זאת כי יודע אני שזה מותר אין זה מקבל התראה ואינו לוקה כלל דבענין זה לא מיקרי התיר עצמו למלקות:
וכן נראה מלשון הרדב"ז הנז"ל (בד"ה ומה שהצריך) שכתב דאם התרו בו ואומר מתקן אני וכו' פשיטא דאינו לוקה שהרי לא קבל התראה וכו' ומדלא סיים ואמר ואם קבל ההתראה לוקה משמע דבכגון זה שאומר מתקן אני ואין חיוב אלא בעושה דרך השחתה לא משכחת ביה קבלת התראה כלל דאם מקבל ההתראה שאומר על מנת כן אני עושה אבל יודע אני שאיני חייב מלקות לפי שמתקן אני אין זו קבלת התראה עד שיאמר יודע אני שזה אסור והעושה כן חייב מלקות ועל דעת כן אני עושה:
ומה שכתב מרן מוהרד"ף ממקושש עצים שנתכוון לשם שמים ואפילו הכי כשקבל ההתראה סקלוהו הנה הא דמקושש הביאוהו התוספות בפרק יש נוחלין ד' קי"ט ע"ב דאמרו במדרש דלשם שמים נתכוון שהיו ישראל אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחוייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל התוספות נראה לי דכיון שכונתו היתה לשם שמים כדי שיהרגו אותו וכל העם ישמעו ויראו לא היה אומר שדבר זה מותר שאם כן לא היתה קבלת התראה ולא היו הורגים אותו אלא קבל ההתראה ואמר שיודע שזה אסור ושיסקלוהו ועל דעת כן עושה זאת אלא שרבותינו בעלי המדרש רוח ה' דבר בם וידעו שכונתו לשמים אבל אם העובר אומר טועים אתם ודבר זה מותר ואף לפי דבריכם על דעת כן אני עושה וכו' אין זו קבלת התראה ואין ממיתים ולא מלקין על פיה או אפשר שאמר להם מה שבלבו לשם שמים ובית דין של אותו הדור הסכימו על ידו להוראת שעה לקדש שם שמים שלא יפרצו גדר התורה וזו לשיטת המדרש שהביאו התוספות אבל ש"ס דילן נראה דלא סבירא ליה הכי שהרי בפרק הזורק ד' צ"ו סוף ע"ב תניא דר' עקיבא אמר מקושש זה צלפחד ויליף הכי בגזרה שוה ואמר לו ר' יהודה בן בתירא שעתיד ליתן את הדין בלא ימנע שאם כדבריו התורה כיסתו והוא מגלה אותו ואם אין כדבריו נמצא מוציא לעז על אותו צדיק ושתק ר' עקיבא ואם כדברי המדרש מה זו שתיקה לר' עקיבא היה לו לומר צלפחד היה ולשם שמים נתכוון ואף אם באמת לא היה צלפחד לא היה מוציא לעז על אותו צדיק אם היה אומר שלשם שמים נתכוון ואדרבא היה זה טוב שם שמסר עצמו לקדוש השם ולכבוד תורתו הקדושה אלא מוכח דהני תנאי לא שמיעא להו שהמקושש לשם שמים נתכוון:
ולמאי דאתאן עלה הנה ראינו שדעת הרב מוהרא"ן דמותר למחוק את השם כשאינו עושה דרך השחתה ומרן מוהרד"ף חלק עליו ודעתו מסכמת לדעת הרא"ם דאסור גם כשאינו מוחק דרך השחתה והגאון מנחת חינוך בפרשת ראה מצוה תל"ז (בדף מ"ב סוף ע"ב) כנראה הא מילתא רפיא בידיה וז"ל מוחק את השם שלא בדרך השחתה רק צורך תיקון ובפרט במקום שהמחיקה עצמה תיקון עיין באחרונים ובבית יוסף סי' רע"ו ובמשנת חכמים האריך בזה אם עובר בלאו וברמב"ם גבי שם לא כתב דרך השחתה וגבי נותץ ממזבח ושורף עצי הקדש כתב לשון בדרך השחתה מבואר דחילוק יש בין שמות לנותץ ובאמת כולם נכללים בפסוק אחד ונתצתם וכו' ואשריהם תשרפון וכו' ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן וכו' נראה דכולם שוים ואין להאריך במה שהאריכו האחרונים עיין בדבריהם ויונעם לך ואם נאמר כיון דאינו דרך השחתה אינו עובר ודאי ניחא בסוטה שמוחקין כמה שמות כיון דהוא מצוה ועושה לשם מצוה ואינו דרך השחתה אינו עובר כלל אך אם נאמר אפילו שלא בדרך השחתה עובר מכל מקום אין להוכיח מכאן דעשה דוחה לא תעשה עיין ביבמות בסוגיא דעליה ואין כאן מקומו עכ"ל והנה ספר משנת חכמים אין אצלי ומסתמא כבר הביא שם דבזה נחלקו הקדמונים הרשב"ץ והרא"ם ודעת הגאון מנחת חינוך נראה שנוטה לדעת הסוברים שכל שאינו מוחק השם דרך השחתה אינו עובר ומכל מקום אפשר דמודה דמדרבנן אסור בכל ענין וכבר כתב שלא רצה להאריך בזה ואם כן אין הכרע בדעתו לענין דינא:
ובספר ימי שלמה בתשובת הרב מוהרח"י שאקי יצ"ו בדף ד' ע"ב הביא לנדונו שיש מקום להתיר מחיקת השם על פי מה שכתב הרשב"ץ דאין איסור מחיקת השם אלא בעושה דרך השחתה ושוב הביא דהרב חסד לאברהם אלקלעי בדף ק"ג ע"ג הקשה דברי הרשב"ץ אהדדי דבח"א סי' ב' מתיר לצורך תיקון דאין איסור מחיקה אלא בדרך השחתה ואילו בח"ג סי' קצ"ג אוסר להעביר קולמוס על אותיות השם שנטשטש והלך לימחק דמזה מוכח דאף לתקן השם בעצמו איכא איסור מחיקת השם וכתב ליישב דהרשב"ץ סובר דאין להתיר לתקן אלא דוקא כשנפסדה צורת האות אבל וכו' כיון שכולי עלמא קורים אותה ה' אסור לתקן וכו' אלו תורף דברי הרב חסד לאברהם שהביא שם ולכאורה קשה אי סבירא ליה להרשב"ץ דאין איסור מחיקת השם אלא כשעושה דרך השחתה והיינו משום דמשמע ליה דמוחק דינו כנותץ דאינו אסור אלא כשעושה דרך השחתה אבל כשעושה דרך תיקון לית לן בה אם כן מאן פלג לה בין תיקון לתיקון הרי סוף סוף אינו עושה דרך השחתה ועל כל פנים למדנו מדברי הרב דלא בכל דבר שאינו דרך השחתה מתיר הרשב"ץ אלא כשהוא לצורך תיקון השם עצמו ודוקא אם נפסדה צורת האות וכו' ומזה יש להעיר על מה שהביא הרב לב שלם בשם מר רבו גבי טבילה למי שהיה השם כתוב על בשרו דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה ואיבוד וכו' והבאתי דב"ק למעלה בכלל י"א (ד"ה ועל פי) דמלבד דלא זכרו שיטת הרא"ם ודעמיה דסברי דגבי מחיקת השם לא בעינן שתהיה מחיקה דרך השחתה ועוד דאף להרשב"ץ דסבירא ליה דמוחק הוא כנותץ ואינו חייב אלא בכשעושה דרך השחתה מכל מקום אינו מתיר בכשאינו דרך השחתה אלא לצורך תיקון השם עצמו וכו' הא לאו הכי אסור ובכותב שם על בשרו דאין הטבילה צורך תיקון השם עצמו היה לנו לאסור. אחר זמן נזדמן לי ספר חסד לאברהם הנ"ל וראיתי דברי קדשו והמורם מהם דדעת הרשב"ץ היא דאף דמן הדין יש להתיר משום תיקון השם בכל מין תיקון בין נפסדה צורת האות בין לא נפסדה שהרי מכל מקום אינו עושה דרך השחתה וכמו בנותץ דמותר כשאינו דרך השחתה בכל זאת בשלא נפסדה צורת האות החמיר משום דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכו' אלו תורף דב"ק ועל כל פנים לצורך תיקון השם עצמו בעינן דומיא דנתיצה מהמזבח שהוא לתיקון המזבח וכן כתבתי לעיל בס"ק ב' (בד"ה ואם איסור מחיקת השם) בשם הרב ווי העמודים לדעת הרשב"ץ
ולפי הנראה דעת הרמ"א בתשובה סי' ק' ס"ק יו"ד היא שלא כדעת הרא"ם הנ"ל (שאוסר במחיקת השם אף אם אינו עושה דרך השחתה) והוא שנשאל על מה שכתב בתשובת רב האי גאון מי שנשבע לגרש אשתו חייב לגרשה והא דאמרינן גבי סוטה וכתב ומחה קל וחומר לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא אבל הכא דאמר רחמנא לא תשא וכו' והקשה הרב השואל אם כן איך למד אחיתופל קל וחומר מזה לזרוק השם על התהום דשאני הכא דבא להוציא מידי ספק וכו' מה שאין כן גבי תהום ואם יועיל טעמא שהיה לצורך כל העולם מכל מקום לא נלמד זה מקל וחומר עכ"ל והשיב על זה אכתוב לך האמת בפירוש דברי רב האי וזה כי אני אקשי לך מאי קאמר דהתם בא להוציא מספק ומאיסור דמכל מקום למה לא ציותה התורה שיגרש כל אדם את אשתו הסוטה ולא יבא אחר כך עליה ומאיזה איסור בא להוציא כי ציותה התורה למחות את שם הקדוש אלא נראה דהכי קאמר מאחר דבא להוציא מידי ספק ומידי איסור אין זה בכלל איסור מחיקת השם שאני למדין מדכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן וכו' ולכן אינו אסור רק כשעושה דרך מחיקה ודרך אבדה אבל כשאנו עושים זה לשום צורך ותיקון שרי הלא ידוע דאם נפל טיפת דיו על השם מותר למחקו כדי לתקנו והוא הדין בכאן ואם כן למד אחיתופל קל וחומר יפה ומה לצורך תיקון קטן לא מקרי מחיקה ושרי לצורך תיקון כל העולם לא כל שכן לכן קאמר רב האי גאון שאין ללמוד איסור שבועת שוא מענין מחיקת השם דמאחר שבא להוציא מידי ספק וכו' לאו עוברים שום עבירה כי זה הוא תיקון מה שאין כן בענין שבועת שוא עכ"ל הרי דקאמר דכל שאינו עושה משום השחתה כי אם מפני איזה צורך שיהיה מותר אף שאינו לצורך תיקון השם עצמו כי הא דמחיקת השם לסוטה (שאינו משום צורך תיקון השם וקאמר דטעמא דשרי הוא משום שאינו עושה דרך השחתה):
והנה בדין מחיקת השם על מנת לתקן כתבתי בשנת תרכ"ח בס"ד באריכות על דברי גאון בדורינו יצ"ו ועתה לא איסתייעא לי לחזור על לימודי כי קשה למיגמר בעתיקא ובכל זאת נכון בעיני לספחו לכאן. מה שכתוב באותו ענין ולמעשה המעיין יכריע ולא יסמוך על דעתי העניה ושאר הדברים הם לפילפולא דחדי בהו קודשא בריך הוא והיא חיינו ואורך ימינו ואלה הדברים בתשובה שנדפסה בס' אור לי סימן קל"ה:
מעשה שהיה בסופר שבכותבו תפילין שכח וכתב שם אחד שלא בכונה היינו שלא אמר בשעת כתיבת השם שכותב לשם קדושת השם ותכף אחר כתיבת השם נזכר שלא קידש השם והפסיק מלכתוב יותר והלך לשאול עצה כדת מה לעשות ונשאל בזה אחד המיוחד מרבני גאוני דורנו שיחל"א בשו"ת תולדות יצחק הנדפס חדש ממש בדיני תפילין והשיב על זה בחריפות ובקיאות עצום ורב כיד ה' הטובה עליו ולפי שיש לי להשתעשע בדב"ק וספר הנחמד הנ"ל אינו מצוי ביד כל אדם מוכרח אני להעתיק דב"ק את אשר אשא ואתן בהם בס"ד וז"ל והנה דין זה מבואר בא"ח סי' ל"ב סעי' ט' דבתחילת כתיבה יאמר בפירוש אני כותב לשם קדושת תפלין ובכל פעם שכותב אזכרה יאמר שכותבו לשם קדושת השם ומבואר ביו"ד סי' רע"ו ס"ב שבכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים יאמר שכותב לשם קדושת השם ואם לא עשה כן פסול אך לחפש עצה שלא יצטרך לגנוז הפרשה וכן אם אירע כזה בספר תורה ששכח לקדש השם אם מועיל מחיקת השם לכתוב שם אחר במקומו אשר כבר התעוררו בזה גדולי הראשונים ואחרונים ומטרם כל נקדים לבאר איסור מחיקת השם וכו' (הביא סוגיא דמכות כ"ב דמבואר דאיסור מחיקת השם ושריפת עצי הקדש נפקא לן מלא תעשון כן לה' אלהיכם וכן איסור שריפת שמות הקדש נפק"ל מהאי קרא בסנהדרין ד' קי"ג ע"א גבי עיר הנידחת שיש בה מזוזה ובעבודה זרה ד' י"ג פריך ולישוייה גיסטרא גבי בהמת הקדש ומשני אמר קרא לא תעשון כן לה' אלהיכם וגם הרמב"ם בששי מיסודי התורה כתב דמחיקת השם וסותר אבן אחת דרך השחתה ממזבח והיכל או עזרה או שורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה משום לא תעשון כן וכו' וסיים וז"ל) היוצא לנו מזה דאיסור הקדש ואיסור (מחיקת) השם שוים בזה ובלאו אחד נכללו (אמר המחבר במקום אחר הבאתי שכן כתב הרשב"ץ בתשב"ץ ח"א סי' ב'):
ומעתה נשובה ונחקורה דנהי דמחיקת השם אסור כנז' אך היכא דמוחק על מנת לתקן אי איכא גם כן האיסור דלא תעשון הנה הב"י ביו"ד סי' רע"ו מביא שם דיש להתיר במוחק כדי לתקן אך במוחק כדי לתקן יש כמה חילוקי דינים כאשר אבאר בע"ה והנה לכאורה יש להביא ראיה דמוחק כדי לתקן מותר מש"ס שבת ד' ע"ד בגמ' קריעה מי הוה במשכן רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה ופירש"י דרנא תולעת אם נקוב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהיה התפירה עשויה קמטים קמטים ולכאורה קשה היאך מותר לקרוע הרי כבר ביררתי למעלה דאסור לאבד קדשים משום לא תעשון כן אלא על כרחך לומר כיון דקורע כדי לתקן שפיר דמי והכא קורע כדי שלא יהיה הנקב בבגד ועוד נראה ראיה מזבחים צ"ה ע"א אמר ריש לקיש מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' ומכבסו וכו' שנאמר לא יקרע ולכאורה קשה למה לי קרא הא בלא זה אסור לקרוע משום לא תעשון כן אלא ודאי דאם עושה כדי לתקן לא שייך הלאו דלא תעשון ומשום הכי צריך קרא דלא יקרע דאפילו בכי האי גוונא אסור וראיתי באחרונים שהרגישו בזה ואם כן מבואר מדברינו הנ"ל דמוחק כדי לתקן מותר אמנם באמת ליכא ראיה מזה דהנה איתא בזבחים פ"ח ע"א ת"ר בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג ועי"ש דהטעם כיון דאין עניות במקום עשירות והרמב"ם אינו מביא ברייתא זו דבגדי כהונה אין עושין מעשה מחט ולכאורה צריך להבין מדוע לא הביא הדין הזה אולם באמת ניחא דהוקשה להרמב"ם למה לי קרא דלא יקרע הרי בלא קרא ידעינן דאסור לקרוע המעיל משום לא תעשון ואין לומר כתירוץ הנ"ל כיון דקורע כדי לתקן הבגד לא שייך לאו דלא תעשון כן זה אינו דהרי אי נימא דבגדי כהונה אין עושין מעשה מחט משום דאין עניות במקום עשירות אם כן אם יקרע המעיל לא יוכל לעבוד עוד עבודה בהמעיל משום דאין עושין אותה מעשה מחט ואם כן הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דלא יקרע כנ"ל והכא ליכא תיקון כנ"ל והשתא דברי הרמב"ם כראי מוצק מה שלא הביא הברייתא הנ"ל דאין עושין מעשה מחט דאם לא כן קשה למה לי לא יקרע הרי ידעינן מלא תעשון כן ולא שייך לומר דעל מנת לתקן מותר דהא אי אסור מעשה מחט ליכא תיקון כלל אלו תורף דב"ק:
ג] ואנא עניא עפרא דארעא לדידי חזי לי דאיכא למישדי נרגא בדברי קדשו אימא רישא מה שכתב להביא ראיה מההיא דיריעות המשכן דכי היכי דקורע על מנת לתקן שפיר דמי הכי נמי מוחק השם כדי לתקן שרי אחרי מחילת כבוד תורתו יש לדחות על פי מה שנראה מדברי רבינו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יסודי התורה דהגם דמוחק השם ושורף עצי הקדש וסותר אבן מאבני המזבח כולהו נפקא לן מדכתיב לא תעשון כן מכל מקום אין שלשתם שוים דפלגן נמי בהדייהו דבסותר אבן ממזבח ושורף עצי הקדש לא מיחייב אלא כשעושה דרך השחתה שכן כתב הרמב"ם וסותר אבן דרך השחתה וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה וכו' הרי דעל שניהם הוא אומר דרך השחתה ואילו גבי מאבד השם לא קאמר דרך השחתה שמעת מינה דאין לחלק במוחק השם דאפילו כשאינו דרך השחתה אסור וכן אתה מוצא להגאון בקובץ על יד בהלכות יסודי התורה שם שהביא בשם הרשב"ץ בסי' ב' שאינו אסור למחקו אלא במתכוין לאבד אבל אם כונתו לתקן בזה שרי דומיא דנתיצת מזבח שאינו אסור אלא דרך השחתה וכתב על דבריו דמדקדוק לשון הרמב"ם דבנתיצה כתב דאינו חייב אלא כשעושה דרך השחתה ואילו במוחק לא כתב שחיובו הוא דוקא בעושה דרך השחתה מוכח דסבירא ליה דבמוחק את השם לא שנא דרך השחתה לא שנא שלא בדרך השחתה אסור וקורע יריעה מיריעות המשכן פשוט דלסותר אבן מאבני המזבח מדמינן ליה ואינו אלא בדרך השחתה:
והשתא יש לומר דדוקא ביריעות אמרינן דקורע על מנת לתקן מותר כיון שאין זה דרך השחתה וכל שאינו דרך השחתה שרי כדאשכחן בבית המקדש דאמרינן בבבא בתרא ג' ע"ב ובבא בן בוטא היכי נסביה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי אי בעית אימא תיוהא חזי ביה ואי בעית אימא שאני מלכותא דלא הדרא ומשמע ודאי דלשינויא בתרא אף על גב דלא חזי ביה תיוהא נסביה עצה דליסתריה ואמאי הא עבר על איסור דאורייתא אלא ודאי כל שאינו עושה דרך השחתה שפיר דמי והתם דכונתו היה לרומם את בית אלהינו בבנין נאה ומפואר כאמרינן התם כל מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו אמטו להכי שרי ליה וכן כתב הרב חיי אדם בכלל י"א אות ל"ב והביא גם כן דברי ספר החסידים סי' תתע"ט עי"ש וכן מצאתי אליו בספר חכמת אדם כלל פ"ו אות ט"ו שכתב וזה לשונו הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן המקדש לוקה שנאמר כי את מזבחותם תתוצון וכו' לא תעשון כן וכו' ולכן אסור לנתוץ אבן אחת מבית הכנסת ומבית המדרש דרך השחתה אבל דרך תיקון מותר וראיה מבבא בתרא דף ד' דנתן עצה להורדוס לסתור בית המקדש ולבנותו וכו' ובאות ט"ז כתב וזה לשונו וספר תורה שיש בו עמודים או יריעות שאינם נכתבים ביופי אף על פי שהם כשרים מותר לסלקם ולגונזם ולכתוב אחרים תחתיהם ואין כאן משום בל תשחית דהא עושה לצורך תיקון וגם זה נראה לי דמוכח משם דהא סתירת בית המקדש שם לחד תירוצא דמשני דמלכותא שאני דלא הדרא משמע אף על גב דלא חזא תיוהא בבית המקדש סתריה כדי ליפותו ומצאתי בספר חסידים סי' תתע"ט שכן כתב בהדיא עכ"ל וכן נראה להוכיח דכל שעושה כן לאיזה צורך ולא בדרך השחתה שפיר דמי מדאמרינן התם בבא בתרא ג' ע"ב אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא וכו' ומהדר הש"ס אטעמא אי משום פשיעותא אי משום צלויי עיין שם והרמב"ם במנין המצות אשר בספר היד (בח"א) סי' ס"ה משוה בתי כנסיות ובית מדרש לבית המקדש לענין זה שכן כתב שם שלא לאבד בית המקדש או בית הכנסת ובית המדרש עיין שם (דרך אגב אומר אני שמדברי הרמב"ם הללו יש להעיר על הגאון חתם סופר בארח חיים סי' ל"ב (דבור המתחיל ועל השלישית) דמספקא ליה אי איכא איסור תורה בנותץ אבן מבית הכנסת ומדברי הרמב"ם מתבאר דאסור מן התורה כמו בנותץ אבן מן המזבח וכתבתי על זה בספר הכללים בס"ד עיין בשדי חמד חלק ראשון במערכת הבי"ת אות מ"ג) והשתא לפי דברי הרמב"ם הדבר קשה למה לי טעמא דצלויי או פשיעה ותיפוק ליה משום סותר בית הכנסת דדומה לסותר בית המקדש לפי מה שכתב הרמב"ם במנין המצות כנזכר לעיל ותו דמשמע דמהני טעמי לא מיתסר אלא מדרבנן ולימא מר דאיכא איסורא דאורייתא ותו דאעיקרא דמילתא מידי דאסור ועומד מן התורה אין להם לרז"ל עסק לאוסרו אם לא בדאיכא בההוא עניינא שריותא מדאורייתא בצד מה ואתו רבנן ואסרי לה וכדכתיבנא בעניותין בדוכתא אחריתי בסיעתא דשמיא ואתינה עלה מדברי מרן הבית יוסף ביורה דעה ריש סי' פ"ז גבי בשר בחלב בהמה טמאה שנראה מדקדוק לשון רבינו הטור דאסור מדרבנן כתב על דבריו מרן בבית יוסף דאינו מדוקדק דאין להם ענין לחכמים לאסור דבר שכבר אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא וחלב טמא עי"ש ושם כתבתי דהגם דהרבנים בית חדש וטורי זהב ושפתי כהן ושאר מפרשים מקיימים דברי הטור כיעויין שם מכל מקום מדברי כולם נלמוד דמודו ליה למרן הבית יוסף בהאי כללא אלא דבההיא דסימן פ"ז אשכחו נפקותא דדינא שמפני זה הוצרכו חז"ל לאוסרו כיעויין שם בדברי קדשם ועוד כתבתי קצת באריכות בספר הכללים בסיעתא דשמיא (עיין בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות חש"ן ובספר פאת השדה לחלקי הכללים (הוא שדי חמד חלק עשירי) במערכת האל"ף אות ל"ח (בד"ה ודבר שאסור מן התורה):
ולפי זה איך יתכן דחז"ל יאסרו סתירת בית הכנסת דבר כבר אסור ועומד מן התורה אם לא שצריך לומר בהכרח דמן התורה לא מיתסר אלא כשעושה דרך השחתה והאי דקאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ודאי לאו בשופטני עסקינן שסותר בית הכנסת הישנה בלתי שום צורך אלא ודאי לצורכו הוא דעביד ובכי האי גוונא לא קרינא ביה חבר הוא לאיש משחית ומדאורייתא מישרא שרי ואתו רבנן ואסרי משום פשיעה או משום צלויי ועיין להמרדכי הביאו מרן בית יוסף סי' קנ"א והרב טורי זהב שם שכתב וז"ל בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי עכ"ל והגאון פרי מגדים שם בחלק משבצות אות ג' שכתב בשם הרב אליהו רבא ושמבואר בדברי הרמב"ם בפרק ו' מיסודי התורה ופרק א' מהלכות בית הבחירה הלכה י"ז דנותץ אבן הוא דוקא דרך השחתה ושכן משמע דעת הרא"ם פרשת ראה וכתב לחלק בין מוחק השם דאפילו לתקן אסור לנותץ דעל מנת לתקן שרי דבנותץ אם לא יתקן פשיטא דיפול מה שאין כן במוחק השם עי"ש ובחלק אשל אברהם סי' נ"ב אות ו' פשיטא ליה נמי דנותץ אבן מהמזבח דעובר משום א תעשון כן היינו דוקא כשעושה דרך השחתה ומה שנסתפק שם אי נותץ אבן מבית הכנסת דרך השחתה אי חייב מלקות דומיא דמקדש הנה בזכרונותי על הטור ושלחן ערוך שם כתבתי דנראה דלא ראה דברי הרמב"ם במנין המצות סי' ס"ה ועיין בהגהות וחידושי הרב נחום טריביטש הנקרא קובץ על יד שכן כתב בשם תשב"ץ סימן ב' דדוקא כשעושה דרך השחתה אסור עיין שם בפרק ו' מהלכות יסודי התורה:
ד] אמור מעתה דלפי האמור אין ראיה מיריעות המשכן למחיקת השם דהתם כיון דבבית המקדש עצמו ליכא איסורא אלא בדעביד דרך השחתה ודכוותה נמי גבי יריעות לא אסור אלא בקורע דרך השחתה אמטו להכי כל שהוא עושה לצורך לתקן היריעה שפיר דמי דכל שעושה לצורך לא חשיב השחתה כמו שכתב הרב הגדול מוהר"י באסאן בסימן ק"א בכיוצא לזה והוא שהעמיק הרחיב בדין קציצת אילני מאכל דאסור משום בל תשחית ובדף ס"ט סוף ע"ד מסיק וזה לשונו הא למדנו שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה ממש אבל כל שהוא לצורך כגון שמעולה בדמים או לצורך בנין המצור ואפילו כדי שלא לטרוח ללכת במקום רחוק ממנו שיש שם אילן סרק מותר לקוץ אילן מאכל ולא יטרח להרחיק עד הסרק עכ"ל וכיוצא לזה כתב הגאון חות יאיר בסימן קצ"ה על אילן שעליו מאפילין חלונו אי שרי למיקצייה ושם האריך דכל שאינו דרך השחתה רק שהוא עושה כן לשום צורך ליכא איסור ובסוף דבריו כתב דאם הוא טירחא כל דהו אין להתיר איסור תורה ויש בו סכנה עיין שם הנה לא מיעט אלא טירחא כל דהו וגם דנלוה עם איסור תורה סכנה נמי הא אם חיסר אחת מהם מותר והכי נמי יש לומר ביריעות דאינו אסור אלא בעושה דרך השחתה ולכן מותר לקרען על מנת לתקנם דבכי האי גווא דעביד לצורך תיקון אינו דרך השחתה ומותר מה שאין כן במוחק את השם דלפי מה שהוכחנו מלשון הרמב"ם דגבי מחיקה חמיר דאפילו שלא כדרך השחתה אסור אם כן כי עביד מחיקה על דעת לתקנו נמי אסור:
והגאון משאת בנימן סי' נ"ז הביא בשם הרב שלטי הגבורים בפרק שבועת העדות בסופו דיכול למחוק השם כדי לתקנו וכתב על דבריו לא ידעתי מי התיר לו כזה ומאין למד זה והראיה שהביא מטיפת דיו לא דמי כלל דהתם כבר נמחק צורת האות לגמרי ואין המוחק עושה מעשה כלל דהוי מוחק אחר מוחק וכן משמע מדברי מוהרא"י בכתביו סי' ע"ב ובהדיא כתב בית יוסף בסימן רע"ו בשם הר"י אסכנדראי שאפילו למחוק כדי לתקן אסור ואם כן ליתא להא דשלטי גבורים עכ"ל הרי דלא שמיע ליה כלל להתיר מחיקת השם אפילו על מנת לתקן:
ולפי מה שכתב הרב הגדול כמהר"י הלוי בספר רוב דגן בשו"ת יורה דעה סימן א' דף כ"ב עמוד א' נראה דגם הרב שלטי הגבורים משלנו הוא דבנדון דידן מודה דאסור למחוק שהרי כתב שם שאף שלכאורה נראה דפליגי הרב שלטי הגבורים והרב מהר"י אסכנדרי שהביא מרן בית יוסף בסימן רע"ו דמספקא ליה היכא דחד ה"א מאותיות השם לא תלי כרעיה כדקא יאות כגון דהדביק בגגה כחוט השערה וכולי עלמא קרו ליה ה"א היכי ליעביד כו' והשיב דחשיב מוחק השם וכו' הרי דאפילו על מנת לתקן אסור ונראה לכאורה דקמפלגי הרב שלטי הגבורים עם הרב מוהרי"א מכל מקום כתב שם להשוותם וגדול השלום שביניהם דעד כאן לא צידד הרב שלטי הגבורים להתיר אלא דוקא כשהדיבוק גדול שנראה כחי"ת והטעות ניכר לכל דדמי לההיא דכתב יהודה והטיל בו דל"ת אבל בכי האי גוונא דמיירי מהרי"א שהדיבוק הוא דק דכולי עלמא קרו ליה ה"א ואין הטעות ניכר מעולם לא כתב בו להתיר וכו' והביא שם שו"ת הרב משאת בנימן הנז' שכתב ראיה לדחות דברי הרב שלטי הגבורים מדברי הרב מוהר"י אסכנדרי וכתב עליו דאין סתירה כלל לדבריו על פי חילוק זה עיין שם אם כן לפי חילוק זה הדבר ברור דכל שכן וקל וחומר בנדון דידן דנכתב השם כצורתו ממש כדחזי ליה אלא שיש בו חסרון מבחוץ שאינו ניכר לשום אדם והיינו חסרון כונתו דזה פשיטא דאם נאמר דאף על גב דכתבו סתם חל עליו קדושה לענין שלא יוכל למוחקו ולא נתקן לקריאה כיון שנכתב סתם וכמו שכן היא דעת מרן הפרי חדש בנימוקיו להלכות יסודי התורה פרק ששי דמה שאמרו באזכרות שאם לא נכתבו לשמן פסול היינו דוקא להכשר הספר תורה לקרות בו אבל איסור מחיקה אף בנכתב השם בלא כונה קדושה אסור למוחקו ושלמים וכן רבים קיימי בהאי שיטתא כדכתיבנא בעניותין בספר הכללים במערכת המ"ם כלל יו"ד עי"ש אם כן ודאי לית לן למימר בכי האי גוונא דמותר למוחקו על מנת לתקנו וכמבואר ועיין בקובץ על יד שם שהביא דברי התשב"ץ בסימן ב' דסבירא ליה דאפילו במוחק השם אינו אסור אלא במתכוין למוחקו ולאבדו אבל אם כונתו לתקן בזה שרי דהא מחד קרא נפקי ודינם שוה עד כאן והרב המחבר הביא לשון הספרי מנין לנותץ אבן וכו' ר"י אומר מנין למוחק את השם שעובר בלא תעשה שנאמר לא תעשון כן וכו' רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים את מזבחותיהם וכו' והביא בשם הר"ם (אולי הוא רא"ם) שכתב דר"י בא לחלוק עם התנא קמא שאמר שהוא אזהרה למוחק ולנותץ ואמר הוא שאי אפשר שיהיה אזהרה לנותץ דבשלמא למוחק מצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכונה וכו' אלא הנותץ אבן מן המזבח או מן ההיכל שאינו מוזהר בו אלא כשנותץ דרך השחתה בעלמא כמו שכתב הרא"ם (אולי הוא הר"מ) והסמ"ג איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין וכו' אלא סובר ר"י שאינו אזהרה אלא למוחק ולא לנותץ וחולק על תנא קמא שאמר אזהרה על הנותץ ועל המוחק והלכה כתנא קמא מההיא דשלהי מכות מכות ע"כ ומדברי הספרי הללו מוכיח הרב דמוחק על מנת לתקן אסור דהא קאמר דלא קאמר על נתיצת מזבחות דמאי סלקא דעתין אלא על מחיקת השם קאי דהוי לתקן ואפילו הכי אזהר רחמנא ובזה לא פליג התנא קמא ואפשר לדחות ולומר דגבי שם סלקא דעתך אמינא אם כתב סתם שרי למוחקו קא משמע לן דסתמא לשמו קאי ועיין תוספות גטין כ' עמוד א' וכן נראה מדברי הרמב"ם מדקדוק לשונו גבי מחיקת השם כתב ומאבד את השם הרי זה לוקה ובנתיצת מזבחות כתב דרך השחתה וכו' עכ"ל:
והנה התוספות במנחות מ"ב ע"א כתבו בפירוש גבי אזכרות השם דסתמא לאו לשמן קיימי ולא איצטריך למעוטי גוי מדרשת כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה אלא בשאר ספר תורה חוץ מהאזכרות דבאזכרות כיון דסתמן לאו לשמן קיימי פשיטא דגוי פסול משום שאינו עושה לשמה ואם כן לדבריהם לא מצינן לדחויי ראיית הספרי כמו שכתב הרב הנ"ל דהא לקושטא כותב שם סתם לאו לשמו הוא ואם כן לדעת הסוברים דאיסור המחיקה תלי בהכשר הספר תורה דכשאין הספר תורה כשרה אינו עובר על המחיקה ושרי למוחקו מדאורייתא מיהא מכיון דלא נתקדש בסתם כלל ואם כן ראיית הספרי היא ראיה חזקה לדעת התוספות ושמעת מינה דמוחק על מנת לתקן נמי הרי הוא בכלל לאו דלא תעשון כן ומיריעות המשכן לא ילפינן כאמור:
אחר זמן הגיע לידי ס' הרא"ם וראיתי הדברים בשרשן ולפיהן ישיב המשיב דאין ראיה מהספרי לסברת הרא"ם דבמוחק את השם אפילו על מנת לתקן אסור והוא כי גירסת הספרי לפי הנראה כך היא דתנא קמא אמר מנין לנותץ אבן וכו' ור' ישמעאל אמר מנין למוחק את השם וכו' וסיום דברי ר' ישמעאל הם אמר ר"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבחותיהם אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש ליחרב ונחלקו הרמב"ן והרא"ם בפירוש הספרי דהרמב"ן סובר דר"י נמי סבירא ליה לדינא דמוחק ונותץ שוו אהדדי ואתרוייהו אזהר רחמנא בלאו דלא תעשון כן והא דאמר וכי תעלה על דעתן וכו' לא בא להכחיש דברי תנא קמא דאמר דקרא אזהר שלא לנתוץ המזבח על פי סברא זו דוכי תעלה וכו' ולכן לא צריך קרא להזהיר על זה דהא ודאי משום סברא זו לא יחשיך הכתוב מלהזהיר על זה דאף אי מסברא ידעינן דאסור מכל מקום אי לאו דאזהר רחמנא בהדיא לא הוה מיחייב מלקות אשר יעשה בזדון לנטוש ולנתוץ את מזבח ה' דאי ליכא אזהרה מלקות מהיכא תיתי והרי בנוקב שם השם כתב קרא יומת ובודאי מסתבר שלא להצריך קרא שלא לקלל השם טפי משלא לסתור אבני מזבח ולא סמך הכתוב על זה וענש והזהיר משום דאי לאו דענש הכתוב בהדיא לא הוה ענשינן ליה מסברא בעלמא ובנותץ אבן נמי דעונשו מלקות אי לאו דאיכא בהדיא לאו מפורש דלא תעשון כן לא הוה מלקינן ליה ואהכי איצטריך קרא לעונש ולכן לא יתכן לומר דר"י סובר דלאו דלא תעשון לא אתא לנתיצה משום דמסברא ידעינן דאסור דהא איצטריך לעונש מלקות כאמור אלא גם ר"י מודה דעיקר קרא להכי אתא להזהיר שלא לנתוץ מאבני מזבח אלא דסמך בעלמא בדרך אגדה הוא דדריש בהאי קרא ולהטעים דרשתו הוא דאמר בלשון זה וכי תעלה על דעתך וכו' ולאו למימרא דהכרח גמור הוא וכיון דאין לו דרשה ואגדה אלא בנתיצה על כן אמר זה בנתיצה ולא במוחק אח השם ולאו משום דבמוחק השם יש סברא לומר דאיצטריך קרא להזהיר על זה טפי מבנותץ דהא גם בנותץ איצטריך קרא עונש כאמור באופן דגם ר"י מודה לתנא קמא דעיקר קרא לאזהרה הוא דאתא בין לנותץ בין למוחק השם ולפי שבדברי תנא קמא לא פורש מוחק אלא נותץ אתא איהו להוסיף על דברי תנא קמא מוחק נמי והדר דריש אגדתיה ואסמכתא בעלמא הוא זהו סברת הרמב"ן:
אמנם הרא"ם סבירא ליה דר"י בא לחלוק על דברי תנא קמא וסבירא ליה דאין סברא לומר דאתא קרא להזהיר על נתיצת המזבח דוכי תעלה על דעתך וכו' דבשלמא מוחק אפשר שיעלה על לב אדם להתיר מחיקתו כשנכתב שלא במקומו ושלא לכבודו אמטו להכי איצטריך קרא לאסור אפילו כשהוא על מנת לתקן דסבירא ליה דלפי האמת דינא הכי דאפילו על מנת לתקן אסור ואם כן שפיר יש לומר דלהכי איצטריך קרא דאילו מסברא אמינא דשרי מה שאין כן לנתיצת מזבח דסבירא ליה דלפי האמת אם הוא על מנת לתקן מותר ואם נאמר דבא הכתוב להזהיר על זה נצטרך לומר דבא להזהיר כשעושה דרך השחתה ולהכי לא צריך קרא דמסברא ידעינן שפיר אלא ודאי דבא לומר שלא יגרמו עונותיכם וכו' זהו בירורן של דברי הרמב"ן והרא"ם ומעתה מבואר הדבר דאין ראיה לשיטת הרא"ם דבמוחק השם אפילו על מנת לתקן אסור מהספרי הנ"ל אלא לפי פירוש הרא"ם בדברי הספרי אכן לפי פירוש הרמב"ן מוחק ונותץ שניהם שוים ואתרווייהו איצטריך קרא להזהיר ואי פשיטא לן בנותץ דאינו אלא בעושה דרך השחתה הכי נמי במוחק השם יש לומר כן ואם כן הרשב"ץ דסבירא ליה דגם אזהרת מוחק את השם אינו אלא בעושה דרך השחתה מצי סבר שפיר בפירוש הספרי כדברי הרמב"ן ופירושו ודברי הרב קובץ על יד דרוצה להכריח מהספרי כדעת הרא"ם דאפילו על מנת לתקן אסור אינם מוכרחים דאין להביא ראיה למאן דאמר על פי סברת עצמו ופירושו על פי מדותיו ואם כן אף למאן דאמר דשם שנכתב בסתם אין בו קדושה וליתיה באזהרת מוחק השם מדאורייתא אין ראיה מהספרי וכמבואר:
ה] והנה על דברי הרא"ם קשיא לי לכאורה דמה יענה לאזהרת מקלל את השם דהתם נמי קשה וכי תעלה על דעתך דישראל מקללים את השם חס ושלום דאיצטריך קרא להזהיר על זה וראיתי להרב רבינו עובדיה בפירושו על התורה בספר גור אריה שהוקשה לו כן מדכתיב אלהים לא תקלל ואמאי לא קשיא ליה לר"י וכי תעלה על דעתך וכו' ותירץ דהכא דכתיב אלהיכם ומשמע שעובדין אותו קשיא ליה שפיר דאם עובדין אותו ודאי לא יעשו כן וכו' ועוד תירץ דהכא דכתיב בלשון רבים משמע דבא להזהיר על הכלל כולו לכללות ישראל וזה לא יעלה על הדעת שיהיו כללות ישראל עושין כן ועוד תירץ תירוצים אחרים יעיין שם ומשמע דפשיטא ליה דר"י דריש אלקים לא תקלל קדש ואמטו להכי קשיא ליה מניה והוצרך לתירוציו ולעניות דעתי הדבר תמוה מאד איך אישתמיט מניה דמר דבמכילתא פרשת משפטים ובמסכת סנהדרין ד' ס"ו ע"א ובירושלמי דסנהדרין הביאו בס' מדות סופרים (והוא פירוש על המכילתא נדפס מחדש) איתא בהדיא דנחלקו ר"י ורבי עקיבא בכתוב זה אם הוא חול או קודש ור"י סבירא ליה דהוא חול כיעויין שם ואם כן ממילא ודאי אין שום קושיא ופירוקא כלל ואי לא הוה קשייא לן אלא מהאי קרא דאלהים לא תקלל הוה מצינא שפיר למימר דמשום הכי נייד ר"י ופירש דהוא חול דלשיטתיה אזיל דוכי תעלה על דעתך ובהאי קרא דלא מצא שום דרשה הוצרך לומר שהוא חול ואתי שפיר:
אך מה שקשה הוא מקרא דנוקב שם יומת דאמאי איצטריך דוכי תעלה על דעתך שישראל מברכים את השם ואין לומר דאיצטריך לאשמועינן דכי יזיד איש לעשות כדבר הרע הזה שענוש מיתה דאי סבירא ליה לומר כן אף אנן נמי נימא גבי נותץ דאיצטריך קרא לעונש מלקות דאי ליכא אזהרת לאו לא הוה מלקינן ליה ולקושיא זו הוא דצריכים אנו ליישב בתירוצי הרב אבל מקרא דאלקים לא תקלל מעיקרא לא קשיא כלל דהא לר"י אינו קדש אלא חול כאמור והוא פלא לעניות דעתי וצריך עיון והנה אמת דלפי מסקנת הש"ס בסנהדרין שם דלמאן דאמר חול גמרינן קדש מחול ולמאן דאמר קדש גמרינן חול מקדש יעי"ש מבואר דלכולי עלמא אלהים לא תקלל ישנו אזהרה לתרוייהו בין לדיין בין לברכת השם וכמו שכתב הרב שפתי חכמים בשם הרב נחלת יעקב ובזה מתיישבים שפיר דברי רש"י שפירש אזהרה לתרוייהו דהיינו אליבא דכולי עלמא ומה שכתב הגאון הרא"ם דרש"י פירש אליבא דהלכתא דקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו ואינו אליבא דר"י עי"ש לכאורה הוא תמוה וכבר ראיתי להגאון מוהרש"א שכתב דהרא"ם כתב כן לפי שנעלם ממנו סוגיא דסנהדרין הנ"ל עיין שם ומה שיקשה על זה לכאורה דאי לכולי עלמא תרוייהו איתנהו בין אזהרה לדיין ובין אזהרה למברך השם אם כן מאי נפקא מינה ממחלוקת זו דמר אמר חול ומר אמר קדש עיין להגאון מאיר עיני חכמים דנפקא מינה לענין מלקות למקלל את הדיין עיין שם ואם כן לפי זה יקשה שפיר לכאורה דאזהרה למברך את השם למה לי דוכי תעלה על דעתך דישראל מקללים השם והיינו דקשיא ליה להרב גור אריה מכל מקום נראה דאכתי לא איפרק בהכי דמלבד דאין כל כך קושיא וכי תעלה על דעתך שישראל מברכים את השם דאיצטריך קרא לזה משום דלא בא אזהרה מפורשת על זה אלא ברמז בעלמא מה שאין כן בנותץ דכתיב בהדיא מזבחותיהם ועליה קאי לא תעשון כן אף גם זאת דאף דנימא דכיון דהרמז מחייב אותנו להביא בכלל מברך את השם קשיא ליה שפיר מכל מקום הרואה יראה דהרב גור אריה בפרשת משפטים נמשך בזה אחר דברי הרא"ם ולא ראה הסוגיא דסנהדרין אלא דברי המכילתא שכתב וז"ל הרי זו אזהרה וכו' דאלקים כתיב והכל נקרא אלהים בין שם של קדש ובין דיין ולפיכך פירש אותו על שניהם וזהו דעת רבי עקיבא במכילתא אבל רבי ישמעאל סובר דהוא אזהרה לדיין וזהו דעת אונקלוס עד כאן הרי דנמשך אחר דברי הרא"ם ומפרש דלר"י אינו אלא אזהרה לדיין ולא להזהיר על ברכת השם ואי הכי קשה עליו בתרתי חדא שדבריו שבפרשת משפטים הם הפך מסקנת הש"ס בסנהדרין הנ"ל דמסקינן דלכולי עלמא תרוייהו איתנהו כאמור ועוד דעל פי מדותיו דסבירא ליה דלרבי ישמעאל אינו אלא אזהרה לדיין אין מקום לקושייתו בפרשת ראה על פסוק אלהים לא תקלל וכו' דוכי תעלה על דעתך שישראל מברכים את השם וכו' דהא לא קאי קרא בהכי לדברי ר' ישמעאל לפי שיטתו וצריך עיון:
ו] ובדברי הרב רבינו עובדיה ז"ל שם בגור אריה מבואר דסבירא ליה כדעת הרא"ם דבמוחק על מנת לתקן נמי אסור שהרי כתב דבמוחק את השם אין לתמוה דאטו ישראל מוחקים השם דמשכחת לה כגון שכתב השם על ידות הכלים שעומד שם בבזיון והוה אמינא שיש למחוק אותו הוצרך להזהיר מה שאין כן בנותץ אבן ליכא למימר הכי עיין שם אלמא דפשיטא ליה דאפילו בעושה על מנת לתקן והיינו שלא יהיה השם בבזיון ואין לך תיקון גדול מזה אפילו הכי אסור ומדברי הרב מוהר"ם אלשיך נראה קצת דסבירא ליה כדעת הרא"ם דבמוחק השם אפילו על מנת לתקן אסור שכתב על פסוק זה דלא תעשון כן וז"ל ראוי לשים לב הלא כמו זר תחשב אזהרה זו כי מי זה יערב אל לבו לעשות לה' כדבר הרע הזה שיצטרך להזהירו שלא יעשה כן והנה אמרו רבותינו שהוא אזהרה למוחק את השם והן אמת שאם זה בלבד הוא הכונה בלתי נמשכת יפה גזרת אומר כי אם אל המקום וכו' אל הקודם עד כאן ומשמע דעל פי דברי רבותינו היה רוצה ליישב תמיהתו דמי זה יערב אל לבו וכו' אלא דקשיא ליה המשך הדברים כי אם אל המקום וכו' אל הקודם ולכאורה הדבר תמוה איך תתיישב תמיהתו במ"ש רז"ל דהוא אזהרה למוחק השם אך אם נאמר דסבירא ליה כהרא"ם דאפילו על מנת לתקן אסור ניחא דודאי דתתיישב שפיר תמיהתו דאיצטריך קרא לעל מנת לתקן כאמור וידעתי שיש לדחות והבוחר יבחר ומכל מקום תמיה לי שלא זכר מדברי ר"י בספרי והביאו רש"י על הסדר דכבר עמד בזה ר"י ואי סבירא ליה כסברת הרמב"ן בפירוש הספרי דעיקר קרא ודאי אתא להזהיר על זה ודרשת ר"י אינה אלא אסמכתא בעלמא ניחא דיש לומר דקשיא ליה באמת על הכתוב עצמו כיון דהאמת הוא דקרא אתא להזהיר תיקשי לן שפיר דמי זה יערב וכו' וקל להבין (עד כאן הוא תוספת חידוש שנתחדש לי אחר זמן בראותי דברי הרא"ם ועתה נחזור לדברינו הראשונים הסובבים על דברי הרב תולדות יצחק יצ"ו):
ז] ועוד נראה לעניות דעתי דאין ללמוד ממה שאמרו בש"ס גבי יריעות לענין מחיקת השם משום דיש לומר דמה שאמרו בש"ס שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה היינו בעת עשיית המשכן עד שלא הוקם המשכן כמו שכתב הגאון מוהרש"א בחידושי הלכות לשבת על דברי התוספות דף צ"ד ע"א דבור המתחיל רבי שמעון דכל מלאכות שבת דילפינן ממשכן היינו מעשיית המשכן וכבר ידוע דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתם וכדאמרינן במסכת שבועות דף ט"ו ע"א ועד שלא הוקם המשכן לא נמשח ונמצא דעדיין לא חל על המשכן קדושה ועל כן מותר לקרוע היריעות שנפלו עליהן דרנא ואם כן קושיא מעיקרא ליתא דלא קרינן ביריעות משום לא תעשון כן כיון דלא חל עליהם שום קדושה וקל להבין (ועיין לקמן בס"ק ל"ד מה שכתבתי בענין זה בשם שו"ת הגאון חתם סופר):
ח] גם אשר הביא ראיה מש"ס דזבחים ד' צ"ה דאמר ריש לקיש מעיל שנטמא וכו' לפום ריהטא לא ידענא מה לו להביא מש"ס דלפום מאי דמשמע דבכלל לא תעשון כן איכא נמי שלא לקרוע המעיל אם כן ראיה זו דמייתי מהש"ס זיל קרי בי רב הוא דמקרא גופיה שמעינן דאמאי איצטריך קרא דלא יקרע אם לא לומר דאפילו על מנת לתקן נמי אסור דאילו מלא תעשון בכי האי גוונא שרי ואעיקרא בגוף הראיה קשה לעניות דעתי דנראה דאחרי מחילת כבוד תורתו לא שמא מתייא משום דיש לומר דאי לא כתיב לא יקרע לא הוה ילפינן מקרא דלא תעשון דאסור לקרוע המעיל משום דהאי קרא לא קאי אלא אמאי דכתיב בההוא עניינא ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון וכו' ואבדתם את שמם ועלייהו קאי ואמר לא תעשון כן לה' אלקיכם ומינה ילפינן מוחק את השם (היינו ההיא דמכות וסנהדרין) וילפינן נמי שורף עצי הקדש (במכות ופסחים) וילפינן סותר אבני מזבח וכל מידי ששייך למזבח (כי ההיא דפרק קמא דעבודה זרה איזהו עיקור וכו') מה שאין כן בגדי כהונה דלא כתיב ולא רמיז בקרא ליתנהו בכלל לא תעשון כן אמטו להכי איצטריך קרא דלא יקרע ועיין לקמן בד"ה ודע מה שהבאתי בשם שו"ת הגאון חתם סופר:
ט] אף גם זאת מאי דפשיטא ליה להרב דהשתא דכתיב לא יקרע גבי מעיל דינא הוא דאפילו קורע על מנת לתקן אסור דאהכי הוא דאיצטריך קרא נראה לעניות דעתי דאישתמיט מניה דמר דברי הנשר הגדול הרמב"ם בפרק ט' מהלכות כלי המקדש הלכה ג' שכתב והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה עד כאן הרי דהשוה כל בגדי כהונה למעיל ועל כולם הוא אומר שאם קורען דרך השחתה הוא דלוקה דאין לומר דמה שכתב שהקורען דרך השחתה הוא דוקא לשאר בגדי כהונה דתיקשי לך זו מנא ליה להרמב"ם דבחלקו"ת ישית למו דכיון דבגמרא בפרק בא לו יליף לכל בגדי כהונה ממעיל דסבירא ליה דזה בנה אב לכל בגדי כהונה אם איתא דגבי מעיל מחייב אפילו שלא בדרך השחתה הכי נמי איבעי לן למימר גם בשאר בגדי כהונה אלא ודאי משמע דאין שום חילוק ביניהם וכל בגדי כהונה דינם שוה דכשאינו עושה דרך השחתה שרי וגם לשון רבינו הגדול והוא הדין וכו' מורה כן שאם היה חילוק ביניהם היה לו לכתוב בסיגנון אחר והקורע שאר בגדי כהונה דרך השחתה לוקה ועיין להגאון משנה למלך שם שכתב בשם הרב קרבן חגיגה סי' ס"ח דסבירא ליה דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה אלא בדרך השחתה אבל במעיל לוקה אפילו שלא בדרך השחתה וכתב על דבריו וז"ל ולדידי ליתנהו להני מילי עכ"ל הנה הגאון משנה למלך פשיטא ליה כביעתא בכותחא דאין חילוק בין מעיל לשאר בגדי כהונה ולא הוצרך לשום ראיה (הן אמת דכעת קשה לעניות דעתי עליה דרב משנה למלך דבפרק ח' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב' מייתי דברי הרב קרבן חגיגה דמחלק בין שאר בגדי כהונה למעיל ושתיק ליה משמע דהכי סבירא ליה ובדוחק יש לומר דסמך אמה שכתב כאן דמינה שמעינן דלמאי דפליג עליה דרב קרבן חגיגה וסבירא ליה דאין חילוק בין מעיל לשאר בגדי כהונה לענין דרך השחתה על כרחין לומר דבמעשה קרבנות דנקט הרמב"ם מעיל שניתז עליו דם חטאת וכו' לאו דוקא מעיל אלא הוא הדין לכל בגדי כהונה ומכל מקום יש להעיר על הרב המגיה שהיה לו לציין דברי הרב משנה למלך שבכלי המקדש הנז') ועיין להרב שיח יצחק בפרק בא לו דף ע"ב אמה שאמרו בש"ס שם הקורע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע שנרגש שם דכיון דהאי קרא במעיל הוא דכתיב אימא דדוקא בו הקפיד שלא יקרע דלכן הוצרך לעשות שפה לפיו ותירץ על זה דודאי דהוא הדין לשאר בגדים דמידי הוא טעמא אלא משום בזיון דבגדים דומיא דנותץ אבן ממזבח דרך השחתה ובזיון שלוקה ודקדק כן מדברי הרמב"ם שבכלי המקדש הנז' שפירש דבריו דכיון דודאי חיוב דמעיל אינו אלא בדרך השחתה ובזיון ודאי דהוא הדין לשאר בגדי כהונה ועוד תירץ דלא יקרע הכתוב גבי עשייה דלא איצטריך שדינן ליה באם אינו ענין לשאר בגדי כהונה עיין שם לכל הדיברות מוכח דסבירא ליה דבמעיל אינו לוקה אלא כשעושה דרך השחתה כמו בנותץ אבן מאבני המזבח ואם כן על כרחין לומר דאי לאו דכתיב לא יקרע לא הוה ילפינן מדכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם דהאי קרא לא קאי אלא אמאי דכתיב בההוא עניינא כדאמרן בעניותין ועיין לקמן בס"ק ל"ד:
יוד] ומה שדחה ראייתו ממעיל על פי סוגיא דזבחים דבגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג ותמה על הרמב"ם שלא הביא ברייתא זו ויישב דברי הרמב"ם ככתוב למעלה הנה כל דבריו בזה מן המתמיהין אחרי מחילת כבוד תורתו דמה שכתב שהרמב"ם לא הביא ברייתא דאין עושין אותן מעשה מחט הרואה יראה דכבר הביאה בפרק ח' מהלכות כלי המקדש הלכה י"ט כלשון הברייתא ממש אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג כיעויין שם ומה שכתב דטעמא דהאי מילתא הוא משום שאין עניות במקום עשירות ליתנהו להני מילי לפי קוצר דעתי אלא גזרת הכתוב אי מטעם אחר אך לא מטעם שאין עניות וכו' וכן נראה מגוף הברייתא דהא תנא קמא דכיבוס לית ליה הא דאין עניות וכו' ואפילו הכי קא סתים תנא דברייתא ברישא דבגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט וכו' בלי שום חולק אלמא דטעמא לאו משום דאין עניות וכו' דאם כן לתנא קמא דכיבוס הוה שרי ולא נעלם ממני שיש ביד הדוחה לומר דלכולי עלמא אמרינן אין עניות וכו' אלא דפליגי בסברא אי שייך לומר בכי האי גוונא אין עניות וכו' וגבי מחט הושוו בסברתם לומר בה אין עניות וכו' ואהכי לא פליגי אלא דאין זה פשט השמועה וקצת יש להכריח כן מדברי הרמב"ם ממה שלא כתב דין זה דאין עושים מעשה מחט שם בהלכה ה' דמיירי בבגדים שנתגעלו דאין מכבסין אותם משום שאין עניות וכו' אלא כתב דין זה בסוף הפרק בפני עצמו כיעויין שם ומה שחשב ליישב דברי הרמב"ם במה שהשמיט ברייתא זו על פי מדותיו לעניות דעתי אינו מן הישוב כלל דעם היות דהרמב"ם גדול כבודו מכל מקום אין כחו יפה לדחות ברייתא דמייתי הש"ס ושתיק ליה משום איזו קושיא שנפל לו עליה דודאי דאינהו ידעי טפי מינן קרא למאי איצטריך ולא מפני קושיא כזו ניתן רשות לדחות דברי תנאים או אמוראים בסברא בעלמא דיש לתלות בחוסר ידיעה ושערי תשובה לא ננעלו ואם ריק הוא ממנו ואין כח ביד הפוסקים לדחות אלא על פי ראיה מפורשת מחוורת כשמלה כידוע לכל:
יא] ומה שנראה מדבריו שעל פי סוגיא זו דבגדי כהונה אין עושין מעשה מחט ועל פי מה שנשא ונתן בדברי הרמב"ם נדחה קרי לה לראיה דמייתי ממעיל לעניות דעתי לא ירדתי לכונתו שהרי לפי מה שכתב לדעת הרמב"ם במה שהשמיט האי ברייתא דאין עושין אותם מעשה מחט אם כן שפיר יש לומר דקרא דלא יקרע איצטריך לקורע על מנת לתקן דאילו מלא תעשון הוה שרי אהכי איצטריך לא יקרע ונשמע מינה דכל היכא דליכא לאו מיוחד כהאי גוונא לא ילפינן לאסור מלא תעשון אלא בשאין דעתו לתקן ואעיקרא מאי דקשיא ליה על ברייתא זו דכיון דאין עושין מעשה מחט קורע על מנת לתקן לא משכחת לה והדרא קושיא לדוכתא לא יקרע למה לי תמיה לי אלמה לא הא משכחת לה במתקן על ידי אריגה דאין קפידא בדבר אלא שלא יהיה מעשה מחט וכשאורג הבגד לאחר קריעה הרי אינו מעשה מחט וכן נראה מוכרח מדברי הרמב"ם שהרי בסוף פרק ח' מהלכות כלי המקדש פסק לברייתא דאין עושין מעשה מחט ובפרק ח' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ט פסק מתניתין דזבחים צ"ד ע"ב דבגד שנטמא קורעו ומכבסו והרי כבר כתבנו דכל בגדי כהונה הם בלאו דלא יקרע והיכי מצי לקורעו וכי תימא כיון שהוא לתקנו שרי אם כן דון מינה דאף כי אמרינן אין עושין מעשה מחט משכחת לה תיקון על ידי אריגה דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא היכי שרי לקורעו הרי אין בידו לתקנו כאמור:
יב] אלא דאין זה הכרח לפי מה שאכתוב בסמוך דמתניתין דזבחים הנ"ל לא מיירי בבגדי כהונה הא מיהא אהני לן ליישב בהכי דברי תנא דברייתא דסבירא ליה דאפשר לתקן על ידי אריגה ונימא דקרא דלא יקרע איצטריך לומר דאפילו קורע על מנת לתקן אסור ועוד יתכן לומר דתנא דברייתא אפשר דסבירא ליה דהא דקפדינן שלא יהיה מעשה מחט היינו בתחילת עשיית הבגד והיינו דכתיב מעשה אורג כלומר תחילת מעשה יהיה אורג אבל אם הוא מתחילת עשייה מעשה אורג ושוב נפרד אפשר דשרי לחברו על ידי תפירה ושפיר משכחת לה קורע על מנת לתקן:
יג] והנה שם על מה שכתב הרב המחבר דלברייתא דאין עושין אותם מעשה מחט קשיא קרא דלא יקרע וכו' כתוב על זה בהגהה וז"ל ואין לומר דמשום הכי הוי תיקון במה שיקרע המעיל כיון דמטהרה מטומאתה דהרי יכול לטהרה בלא קריעה להכניסה פחות משלש על שלש ותנא דברייתא דאין עושין מעשה מחט סובר דטהרה מטומאתה הוי שפיר תיקון ולא שייך לומר דיכול להכניסה ולכבסה פחות משלש על שלש כיון דחושש פן יכניס שלש על שלש ובזה מתורץ מתניתין דזבחים צ"ד ע"ב בגד שנטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש וקשה גם כן מדוע לא יכניס פחות משלשה על שלשה ואמאי מותר לקרוע אלא ודאי דקריעה עדיף מלהכניס פחות משלשה על שלשה כיון דגזרינן פן יכניס יותר רק במעיל דגלי קרא לא יקרע משום הכי שרינן על ידי כניסת פחות משלשה על שלשה ולפי זה אי לא גלי קרא דלא יקרע לא שרינן לכבס בפחות משלשה על שלשה פן יכניס שלשה על שלשה כנזכר לעיל ולא היינו מתירין לכבס רק על ידי קריעה והשתא אין לומר דקריעה אסור משום לא תעשון כן דהרי בזה שהוא קורע יתקן הבגד במה שיכול לטהרה והוי שפיר על מנת לתקן ושרי אלו דברי ההגהה ויש לפקפק קצת בדבריו ואין רצוני להאריך כי קל להבין:
יד] אמנם זוהי שקשה מה שמכריח סברא הלזו דטפי עדיף לקרוע מלהכניס פחות משלש על שלש משום חשש שמא יכניס שלש על שלש ממתניתין דתנן בגד שנטמא חוץ לקלעים דקורעו וקשיא ליה אמאי מותר לקורעו כיון דאפשר להכניסו פחות משלשה ומזה מכריח דהא עדיפא וכו' הנה מזה מוכח דמשמע ליה דמתניתין איירי בבגד מבגדי כהונה שנטמא וכל לגבי דידי יש לומר בפשיטות דמתניתין לא איירי בבגדי כהונה אלא בבגד דעלמא שנכנס למקדש וניתז עליו דם חטאת אהכי קאמר מתניתין דקורעו ונראה דמדברי הגאון משנה למלך יש לנו להכריח כן דבהלכות מעשה הקרבנות פרק ח' הלכה כ' כתב בשם הרב קרבן חגיגה דדוקא גבי מעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסו פחות משלשה על שלשה אבל שאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה עד כאן והיינו דסבירא ליה לחלק בין בגדי כהונה למעיל לענין שלא בדרך השחתה דגבי מעיל אפילו שלא בדרך השחתה אסור וכבר כתבתי דהרב משנה למלך בפרק ט' מהלכות כלי המקדש הלכה ג' כתב על דבריו דליתנהו להני מילי וסבירא ליה דאפילו במעיל אינו חייב אלא כשעושה דרך השחתה ואי סבירא ליה דמתניתין הלזו מיירי בבגדי כהונה הרי אם כן ממתניתין שמעינן וילפינן כוותיה דרב קרבן חגיגה דיש לחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה דבמעיל אפילו שלא בדרך השחתה מיחייב דאם לא כן קשה מאי שנא מעיל משאר בגדי כהונה דבמעיל לא שרינן לקורעו משום דכתיב לא יקרע הרי הכי נמי איבעי לן למימר בשאר בגדי כהונה אלא ודאי משמע דצריכים אנו לומר אליביה דמתניתין לאו בבגדי כהונה מיירי דבהנהו לא שרינן לקורען אלא בשאר בגדים איירי וריש לקיש דנקט מעיל שנטמא וכו' מכניסו פחות משלשה על שלשה לאו דוקא מעיל דהוא הדין לכל בגדי כהונה ומעיל נקט דהוא הבנין אב המלמד על כל בגדי כהונה דמלא יקרע הכתוב גבי מעיל ילפינן לכל בגדי כהונה כדאמרינן ביומא ביומא ע"ב ע"א הקורע בגדי כהונה חייב שנאמר לא יקרע הרי דמעיל מלמד לכל בגדי כהונה:
טו] ודע דאחר קצת ימים מצאתי להגאון חתם סופר בשו"ת ארח חיים סימן ל"ב וסי' ל"ג דשקיל וטרי בענין סתירת בית הכנסת ובסי' ל"ב מביא דברי הרב מגן אברהם סוף סי' קנ"ב דלא שייך לאו לא תעשון כן אלא במחובר ולא בתלוש ומקשי על זה ממה שאמרו במכות כ"ב ע"א שבישלו בעצי הקדש וכו' אלמא דאפילו בשורף עצים תלושים עובר משום לא תעשון כן ותירץ בדוחק דדוקא בשורף חייב אפילו דבר המיטלטל אבל בנותץ ומהרס לא דמדאיצטריך קרא גבי מעיל לא יקרע לחייב לאו על הקורע בגדי כהונה שמעת מיניה דבתלוש בעלמא ליכא משום נתיצה והשחתה אלא שזה דוחק וכו' עיין שם ותמיהני דמה יענה לסוגיא דעבודה זרה דף י"ג ע"ב גבי עיקור בהמה דפריך ולישוייה גיסטרא אמר אביי אמר קרא לא תעשון כן וכו' הרי דאפילו בדבר המיטלטל גמור איכא לאו דלא תעשון והוא עצמו שם בסי' ל"ג מביא סוגיא זו לענין אחר ובסימן זה לא חלי ולא מרגיש מינה והוא פלא ואולי יש ליישב בדוחק דסבירא ליה להרב מגן אברהם דרבא דאמר התם מפני שנראה כמטיל מום בקדשים מאי דנייד מטעמיה דאביי היינו משום דסבירא ליה דבמטלטל ליכא משום לא תעשון כן וקיימא לן כרבא ואין להקשות עליו אלא משורף עצי הקדש ובסי' ל"ג דלא ניחא ליה לומר דפליגי בהכי היינו מהאי טעמי' גופיה דקשיא ליה מעצי הקדש כיעויין שם ולפי דרכנו למדנו דאין ראיה ממעיל דקורע על מנת לתקן מותר וכדברי הרב תולדות יצחק דיש לומר דאיצטריך קרא לומר דאף דהוא דבר המטלטל אסור בבגדי כהונה אף על גב דבעלמא שובר וקורע מטלטל לית ביה משום לא תעשון כן וממילא אידחייא נמי ראיה קמייתא מההיא דיריעות המשכן דהתם טעמא לאו משום דכל שעושה לתקן שרי אלא משים שהוא מטלטלין לא נאסרו מעולם משום לא תעשון כן כמבואר ולפי מה שכתב שם דמדברי מהר"ם פאדוו"ה מוכח דדוקא בהסרת מטלטלין מקביעותם הוא דליכא משום לא תעשון כן אבל בשובר ונותץ אפילו במטלטלין אסור משום לא תעשון כן הנה הראיה ממעיל יש לדחות דאפשר דהוא גופא קמשמע לן קרא דלא תימא לחלק בין מחובר למטלטל ולאו למימרא דאפילו על מנת לתקן נמי אסור דזה בלאו הכי אסור מקרא דלא תעשון כן ואי נמי לאידך גיסא דאפילו השתא דכתיב לא יקרע אינו אסור אלא כשעושה דרך השחתה ולא כשעושה על מנת לתקן כאמור למעלה ולא אתי קרא אלא להורות דאפילו במטלטלין אסור אך הראיה שהביא הרב תולדות יצחק נ"י מיריעות המשכן אינה דחויה לפי זה ודו"ק:
טז] וממה שכתבתי למעלה מתבאר דמה שהביא ראיה הגאון חתם סופר דבמידי דמטלטלין ליכא משום לא תעשון כן מדאיצטריך קרא גבי מעיל לא יקרע אינו מוכרח ובסי' ל"ג כתב לסתור בית הכנסת ישן לבנות חדש היכא דחזי תיוהא מבואר בש"ס ואין אומר ואין דברים לחוש מטעם לא תעשון כן לה' אלקיכם רק משום פשיעותא וכו' דאף על גב דבמחיקת השם לא פשיטא ליה למהר"י אסכנדרי שבבית יוסף יורה דעה סי' רע"ו למחוק לצורך תיקון שאני התם דאפשר בגניזת היריעה וכתב דאביי ורבא בעבודה זרה דף י"ג הנז' סבירא להו דכל שעושה לצורך תיקון ממש מותר אלא דפליגי התם אי חשיב דרך השחתה או לא עיין שם באורך ועיין לקמן באות ל"ג מה שהבאתי בשמו בחלק יורה דעה: