שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
שביבי אש חידושי הלכות · מסכת נדרים
דף ב.
מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' וכתב הר"ן וז"ל ומס' זו בענין נדרי איסור מיירי שמה ששנה כאן וחרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (דף מ"ז) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור עכ"ל, וכדעת הר"ן כן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל כי אלה הכנויים דמתני' חלקם הרמב"ם ז"ל כל אחד על מקומו הראוי לו כנויי שבועות הביא בפ"ב מהלכות שבועות ה"ב וכנויי נזירות בפ' א' מה' נזירות ה"ח, אבל כנויי נדרים וחרמים הביא גם שניהם בפ"א מה' נדרים ה' ט"ז ולא קבע האי דינא דכנויי חרמים בה' ערכין וחרמים שלו אלא כתב כאן ה' י"ז וז"ל "וכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכנויין הרי זה הקדש" עכ"ל, ותמה רבנו נ"י מאוד על שני המאורות הגדולים ההם עמודי עולם איך מפרשים המשנה נגד שני התלמודים בבלי וירושלמי דהא בירושלמי ריש מס' זו יליף כנויי חרמים מקרא דכתיב (ויקרא כ"ז) אך כל חרם אשר יחרים איש לה' והכתוב בחרמי גבוה איירי הרי שמפרש חרמים דמתני' כחרמים הכתובים בפרשה שהם לה' וגם מגמ' שלנו מוכח שמפרש כן, דפריך מ"ש הכא דתני להו לכולהו ומשני משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו, והאי לכולהו ע"כ אחרמים ונזירות קאי דהא ליכא במתני' יותר, ואי חרמים דמתני' חרמי איסור המה הלא פה הוא מקומם שהמה ממש נדרים כמו כנויי נדרים שהם כנוי לתיבת "קרבן" ואם אומר הכנוי כאלו אמר "כקרבן" הכי נמי בכנוי חרם הוי כאלו אמר "כחרם" ודעתו לאסור ככר זה עליו או על חבירו כחרם כמו בנדרים (וגם בזה דברי הר"ן ז"ל נפלאו שכתב כי לשון חרם כולל חרמי בדק הבית וחרמי איסור וזה תימה דהא לשון חרם אינו כולל כלום רק חרמי גבוה כמו שלשון קרבן אינו כולל רק קרבנות הקריבין על גב המזבח אלא שהנודר מתפיס איסורו בקרבן שיהא כקרבן וכן הוי גם בחרם שאינו כולל רק חרמי גבוה אלא שהנודר מתפיס בו איסורו שיהא כחרם, איברא דמצינן לשון חרם גם על איסור הנאה כמו זובח לאלקים יחרם, ויחרם כל רכושו, וכן קרא דכל חרם אשר יחרם מן האדם לחד פירושא יעוין רמב"ן עה"ת שם, אבל הכא ע"כ הנודר בלשון חרם דעתו לחרמי גבוה ולהתפיס בו דאי לא תימא הכי למ"ד כנויים הם לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו למה התקינו כנויין בחרמות כדי שלא יאמר חרם לד' הא אין דעתו על חרמי גבוה ומהיכי תיתי יאמר "לה'" וכאשר יתבאר להלאה דרק משום נדרי איסור תקנו כנויין ודו"ק היטב, ועוד דאם נאמר דצריך התפסה דוקא וכמש"כ הר"ן ז"ל בעצמו בשבועות א"כ א"א לפרש הרני עליך חרם רק במתפיס לחרמי גבוה דהא חרם בעצמו הוי דבר האסור ולא דבר הנדור וצע"ג) ועוד זאת דפריך בגמ' וליתני כנויי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתני נדר דאיסור חפצא תני נמי חרמים דמיתסר חפצא עלי' וכו' ומעתה אם חרמים דמתני' נדרים המה מה פריך דלתני בין נדרים וחרמים אשר בזו המס' מקומם כנויי שבועה הלא לא תני שבועות רק משום דסמיכו בקרא ואיך יקדימם לפני חרמים שהמה נדרים ממש לדעת הר"ן? הרי לך ברור כשמש כי גם גמ' שלנו מפרשת חרמים דמתני' כמו הירושלמי על חרמי גבוה.
ולא די בזה שדברי הגדולים האלה מוקשים מאוד אלא שהר"ן ז"ל סותר את דברי עצמו לקמן דף יו"ד ע"א דאמרינן שם בגמ' דר"י סבר כנויין לשון נכרים הם וקמ"ל תנא דנודרין בכל לשון וריש לקיש סבר דלשון שבדו להם חכמים הן להיות נודרין בו כדי שלא יאמר "קרבן לה'" כלישנא דקרא וכתב שם הר"ן וז"ל ובחרמים נמי תקנו כנויין אע"ג דביהודה לא סגי בחרם בלחוד דשם סתמן אינם לבדק הבית ומוכרח לומר חרם לה' וא"כ בכנוי ג"כ צריך לומר "חרק" או "חרך" לה' מיהא יכול לומר "לבדק הבית" ולא לה' אבל גבי חרם גריר בתר לישנא דקרא לומר לה' משא"כ גבי כנויין, הרי ששכח הר"ן ז"ל את דברי עצמו שכתב במתני' דבחרמי איסור איירינן דהיינו שנודר בלשון חרם כמו דתני במתני' הריני עליך חרם או הרי את עלי חרם ובזה מאי שנא יהודא מגליל הלא בנדר לא בעי הזכרת השם דלא מבעי' לפי הבנת הר"ן ז"ל דהאי חרם לישנא דאיסורא הוי בלא התפסה בודאי לא צריך למימר הרי את עלי חרם לה' כלל אלא אפי' לפי מה שכתבנו דבדרך התפסה הוא אומר הריני עליך "כחרם" למה בעי למימר "לה'" ביהודא הלא כיון דמתפיס ממילא ידעינן דלנדר קמכוין וסתם נדרים להחמיר ודעתו כחרמי בדק הבית כמתני' דלקמן דף י"ח ע"ב עיי"ש בר"ן דהכי קיי"ל
כללו של דבר כי לפי מה שנתבאר דברי הר"ן סותרים את עצמן ולא עוד אלא נהפוך הוא ממה שסובר הוא ז"ל כאשר יבואר, כי אליבא דר"ל שסובר כנויים לשון שבדו להם חכמים הם צריכין אנו לומר דחרמים דמתני' המה חרמי איסור שמתפיס בחרם כמו בקרבן ולא תקשה קושית הר"ן ביהודה מה הועילו חכמים בתקנתם, ולר"י דסובר לשון נכרים הם צריכין אנו לומר ע"כ דחרמים דמתני' המה חרמי גבוה ולא חרמי איסור ודברי הגמרא עולין שפיר כאשר נבאר בס"ד.
הנה בירושלמי הובא בשיטה מקובצת כאן פריך וז"ל והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כנויי ערכין ותמורות והקדשות, ומשני ואלו תנינן מה הוינן מתני בהון, ערפין, ערצין, ערקין וכו' עכ"ל ופי' שם בפני משה דקאי לר"י דסובר כנויין לשון נכרים מאי טעמא לא תני לשון נכרים גם באלו ומשני דלא מצינן לשונות נכרים משובשות בערכין תמורות והקדשות כמו שמצינו בחרמות נדרים ושבועות ע"ש, והנה הך תירוצא עולה יפה לר"י אבל לר"ל דסובר כנויין בדו חכמים קושיית הירושלמי חוזרת למקומה ולתקפה מאי טעמא לא בדו חכמים לשונות כנויין גם על אלו ובפרט כי למלת קרבן התקינו כנויים כי היכא דלא לימא קרבן לה' וזה לא שייך אלא בנדרי איסור שמתפיסן בקרבן אבל במקדיש קרבן עצמו הלא אינו אומר בהמה זו קרבן כי צריך לפרש אם עולה חטאת או שלמים וא"כ בקרבנות ממש צריכין אנו לחוש שיאמר עולה לה' וכן כלם ככתוב בתורה וכאשר הובא בברייתא דר"ש שם והוי להו למיעבד כנויין בפני עצמן לעולה וכן לכל הקרבנות, ובשיטה מקובצת הקשה כן ורצה לתרץ גם אליבא דר"ל אבל דבריו אינן מבוררין שוב ראיתי בתוס' שם תירצו דלא מצינו בהקדישות תיבת לה' וקשה להבין דבריהם הלא נייתי ספר ונחזו כי בכל הקרבנות כתוב מפורש לה' חטאת עולה לה' שלמים לה' ובברייתא אמר ר"ש דאמרה תורה שלא יאמר אדם לה' עולה דהוי לבטלה? ל אבל הנראה לרבנו נ"י בזה דהנה הא דחשו חז"ל שיאמר לה' ולא יסיים קרבן כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו למס' נדרים ד' יו"ד ע"א כי חוששין שמא אחר הזכרת השם יהא נמלך ולא יגמור לומר קרבן ונמצא הוציא ש"ש לבטלה והנה מברייתא שמביא ע"ז לכאורה לא משמע כן וז"ל הברייתא, ותני' ר"ש אומר מניין שלא יאמר לד' עולה לה' מנחה וכו' ת"ל קרבן לד' והדברים ק"ו ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר ש"ש על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה עאכו"כ, ומלשון זה משמע כי לא מפני החשש שיאמר לה' וימלך ולא יאמר עולה אסור לומר כן דא"כ אם יחזור בו ולא יגמור הוי ממש לבטלה ומה זה שדן אח"כ "לבטלה עאכו"כ" הלא אין לך לבטלה גדול מזה, ועיין במקור מוצא ברייתא זו בספרא ושם מפורש יוצא כי לא משום חשש חזרה נגעו בה והכי גרסינן תמן, והלא ק"ו הדברים ומה מה שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר ש"ש לבטלה על הקרבן, אעכו"כ שאין מזכירין ש"ש לבטלה עכ"ל, הרי שמוכח דאפי' עתיד להתקדש ואין דעתו לחזור אסור להקדים את השם, והנה המלבי"ם שם מפרש באמת כן שאסור להזכיר את השם על דבר ריקן וכתב שכן משמע בדברי הרב המאירי וכן מצינו בחולין דף צ"א ע"ב דישראל אין מזכירין את השם רק לאחר ב' תיבות ומביא ג"כ את הספרי פ' האזינו שמפורש הדבר באר היטב על פסוק כי שם ה' אקרא, ארשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר המקום לא יחול שמי עליהם עד שיוקדשו וכו' עיי"ש הרי שלך לפניך כי לא מטעם חזרה קאתינן עלה אלא כדי שלא יזכיר את השם ראשונה דהוי כעין לבטלה וא"כ קשה איך נפרנס את גירסת הגמ' שלפנינו דחיישא דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן הלא אפי' אם אמור יאמר אח"כ קרבן ג"כ אסור להקדים את השם והמלבי"ם באמת הביא גירסא ישנה דכתיב בה דלמא יאמר לה' קרבן, אבל בכל הספרים שלנו כתוב כמשכ"ל דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן?
אולם הנראה לרבינו נ"י בזה דאדרבה נוסחא שלפנינו הוא הנכונה ומוכרחת ולא כמו שכתב המלבי"ם ומ"מ הכל על מקומו יבא בשלום, דנחזי אנן כיון דאמרה תורה שלא יאמר לה' קרבן אלא קרבן לה' א"כ בפירוש התירה תורה לומר קרבן לה' מה ראו חכמים על ככה להוסיף על דברי תורה ולבדות כנויים כי היכי שלא יזכיר ש"ש כלל מפני חשש רחוק מאוד שמא יהפוך דבריו ויקדים את השם מאי כולי האי אם יקדים הלא אין בזה משום הוצאות ש"ש לבטלה אלא זריזות ומעלה בעלמא ואף אם נאמר שהם חשו שמא ימלך ולא יסיים דבריו אולם הלא בקרא מפורש שיאמר קרבן לה' וידוע נדע את דברי הט"ז יו"ד ריש סי' קי"ז דעל דבר המפורש בקרא לא עבדו חמז"ל תקנתא ודבר המפורש בקרא לא רצו לעקור, והן אמת שלא אסרו בפירוש לומר קרבן לה' רק תקנו כנויים להרגיל בהם את העם מ"מ נקוט מיהא פלגא בידך שמפני חשש מופלג מאוד בדו להם כנויין, ונראה לרבנו כי הענין כך הוא דהנה הרמב"ם פסק בפ"ב מתמורה ובפ' ט"ו ממע"ק דבהקדש ותמורה לא מהני חזרה אפי' תוך כדי דיבור דלא אמרינן בהקדש תכ"ד כד"ד והר"ן ז"ל נדרים דף פ"ז ע"א הסביר טעמא דמלתא דהני חמורי ולא עבדו להו אינשא אלא אחר יישוב הדעת וכוונת הלב בהסכמה גמורה לכן לא מהני בהו חזרה והוא הוא דעת הרמב"ם יטעמו ואף לפי מש"כ האחרונים בטעמא דמלתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, זה גופא מהאי טעמא קאתינן עלה משום דקדשים אדם עושה אותן ביישוב הדעת, גמר ומקני וסגי באמירה ואין צריך קנין והשתא דאתית להכי כל מלתא דלגבוה עביד אין לנו לחוש שיחזור באמצע ולכן כשמקדיש קרבנות ערכין ותמורה דבכל הני אמרינן תכ"ד לאו כד"ד אין מקום לחוש שיאמר את השם וימלך מלהקדיש לכן לא תקנו חכמים בהם כנויין אבל בנדרים שבועות ונזירות וה"ה בחרמי איסור שהם נדרים ממש בכל הני אמרינן תכ"ד כד"ד יען אין אדם עושה אותן ביישוב הדעת רק מתוך כעס הוא קופץ ונשבע ובוטה כמדקרות חרב לאסור איסר על נפשו בשבועות נדרים וחרמים, היטב נכון חששו חמז"ל כי באמצע דבריו יתחרט ולא יסיים נדרו או קבלתו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה, ולכן בדו להן כנויין, וזה הוא שמביא הגמ' ובר מברייתא דר"ש דאם חששה תורה שלא לומר לה' קרבן רק קרבן לה' במוקדשים הרי ק"ו דצריכין אנו לחוש להוצאת ש"ש לבטלה ממש בנדרים ושבועות דאיכא חשש חזרה ומעתה נמצא טעם לשבח לר"ל מדוע לא תקנו כנויין בהקדשות כי אין מקום לחוש שיחזור מדבריו ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה?
והנה על האי פסקא של הרמב"ם ז"ל תמהו כל נושאי כליו הלא מבואר מפורש בב"ק דף ע"ג דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כד"ד ועיין במל"מ פ' ט"ו ממע"ק כי הניף את ידו לישב דעת הרמב"ם באמרו אשר נגד גמרא זו מצא לו הרמב"ם סוגיות אחרות החולקות על זו ואחת מהנה היא בריש פ' ד' דנזיר ומשם מוכח דר"ל ע"כ ל"ל האי תירוצא של הש"ס ב"ק וס"ל דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כד"ד, עיי"ש הרי דר"ל לשיטתו שפיר ס"ל דכנויין לשון שבדו חכמים ולא בדו בהקדשות דלא צריכנא, אמנם ר"י מצי סבר כסתם סוגיין דב"ק דאין חילוק בין הקדש לשאר מילי, ואם נאמר דחמז"ל חששו שיקדים את השם, הי' להם לתקן כנויין גם בעולה, חטאת ושלמים, לכן הוכרח לומר דלשון נכרים הן וליתנהו בערכין ותמורה כתי' הירושלמי, ולפי"ז הני חרמים דמתני' לר"ל חרמי איסור הן דהיינו שהתפיס בחרם ותקנו חרק תחת חרם כדי שלא יאמר הרי את עלי כלה' חרם כמו בקרבן לענין נדרים כדי שלא יאמר ככר זה עלי כלה' קרבן, אבל לר"י חרמי גבוה נינהו, דניהו שלנדור נדר ג"כ אפשר להשתמש בלשון חרם וכנוייו, הני דוקא חרמי גבוה הוין ואתי' מתני' לאשמעינן כי הני כנויין המשובשין מלשון הקודש אם נכרים משתמשין בהן אע"ג דמשובש הוא מהני וכמש"כ הר"ן במתני' אבל אם נאמר דבחרמי איסור מיירי א"כ מאי אשמעינן כן דכנויי חרמים כחרמים, הלא כבר תנא לן כנויי נדרים ואנן ידעינן דבין כנויי קרבן ובין כנויי חרם דמאי שנא, כיון דשניהם נדרי איסור המה, לא כן לר"ל דלא אתא לאשמעינן דכנויין מהנין דזה פשיטא דכי גרע הסכמת חמז"ל מהסכמתם כמש"כ הר"ן אלא דאתא לאשמעינן איזו הן הלשונות שבדו חכמים, וזה צריך להשמיענו אף בחרמי איסור לידע איזו הן וזה היפך ממש"כ הר"ן ז"ל כנ"ל וצע"ג.
והנה לפי האמור גם להרמב"ם ז"ל קשה הך קושי' דהוא ז"ל פסק כר"י ומ"מ כולל חרמים עם נדרים בדין כנויין אלא שמוסיף ואומר דכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכנויין ה"ז הקדש והנה הכ"מ והלח"מ שם כתבו שלמד כן מהא דאמרו בגמ' שבדו כנויין דלא לימא קרבן לה' משמע דבהקדש נמי מיירי, ואע"ג דזה אליבא דר"ל נאמר, מ"מ מר"ל נשמע לר"י ע"ש וקשה להבין איך משמע דכנויין הללו להקדש נמי מהני הלא בלשון קונם, קונח, קונס, א"א להקדיש למזבח בשום אופן דגם בלשון קרבן לה' אין דרך להקדיש דאכתי לא ידענא מאי היא אם עולה חטאת או אשם הרי לך בבירור דלא מיירי מקדשי שמים, ויותר מזה איכא לתמוה על מש"כ דמר"ל נשמע לר"י והוא פלא דבשלמא לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן קונם ודאי מהני גם בהקדש כמש"כ הר"ן דכי גרע הסכמתם מהסכמת כל אומה ואומה אבל לר"י דס"ל שהוא לשון משובש אלא דמהני בנדרים מנ"ל דמהני גם בהקדש, אלא דפשוט דהרמב"ם למד זאת מהירושלמי דלעיל דפריך והלא גם ערכין והקדשות כתובין בפרשה ולמה לא מנה לן כנויין ומשני דלא מצינו להן כנויין בלשונות הגוים הרי לך מבואר דאי הוי מצינן לשון משובש בהקדש הוי מהכי, והנה בירושלמי שם בעי מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם ופשיט לי' דמצי מקדיש ופי' שם במראה פנים דכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' נדרים, ודבריו תמוהין כי לא דק היטב דהא הירושלמי קמבעי' אם יכול לאסור בלשון קונם לכל העולם כמו הקדש או רק לעצמו אבל לאחרינא לא וכן מפרש שם הפ"מ אבל מן הקדש גמור לא קמיירי ודו"ק.
אחרי הדברים האלה עלה בדעת רבנו נ"י כי תחת הפלפלא חריפתא אשר אמר כי ר"י ור"ל לשיטתייהו אזלי, יש לומר יותר בפשיטות כי לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן א"ל כי חמז"ל לא רצו לעשות כנויין לערכין והקדשות דהא לפי הנראה מברייתא דר"ש איכא מצוה להזכיר ש"ש על הקרבן דכתיב קרבן לה', ויש בזה טעם לשבח כיון דעבדי הכי גם לע"ז ימ"ש, נכון לומר לה' משא"כ בנדרים וחרמי איסור שהם חולין ורק מתפיס בהן למה לי' להזכיר את השם הלא אין מצוה לכן תקנו כנויין, ועפי"ז נוכל לקיים גרס' ישנה שהביא המלבי"ם "דלמא אמר לה' קרבן" דמשום האי חששא קלישתא בלחוד עשו כנויין בנדרים משא"כ בהקדשות, ודו"ק היטב.
דף ג.
גמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלו וכו', רבים תמהו וכי איכא נדר בקום ועשה והא נדר איסור חפצא הוי ולא משכחת לעולם בקו"ע רק בשוא"ת וכן כתב הר"ן לקמן דק ח' ע"א ד"ה והלא מושבע ועומד עיי"ש והאחרונים ז"ל הלא המה המהרש"ש והח"ס מתנבאים בסגנון אחד דכוונת הגמ' הוא בנודר על תנאי ואומר קונם ככר זה עלי אם לא אוכל את זה ואכל לאיסורא ולא אכל לתנאי אבל לא סיימו למלתייהו דלמה לי' להש"ס לאשכוחי בל יחל דנדרים בכה"ג באורחא רחיקתא ולא אמר בפשיטות בנודר סתם שלא לאכל ואכל, אכן בחידושי חת"ס לנדרים מסיק דהש"ס רצה למצוא בל יחל לחודי' בלא לאו דלא יאכל כי היכי דלא נימא דגם התם איכא תרתי לא יחל ולא יאכל וכקושי' הר"ן באמת דלמה לא ניליף נדרים מנזירות דלחייב גם שם תרתי ולכן נקט בכה"ג דאוכל ולא אכל דלא מצי מחייב תרתי עיי"ש, והנה רבנו כ"י תמה מאד על מאור עינינו מרן החת"ס זצ"ל איך אמר דבר כזה הלא לעולם לא מחייב בתנאי ואיסורא רק על האיסור ולא על התנאי כמבואר לקמן דף ט"ו בסוגי' דקונם עיני בשינה וא"כ גם כאן א"א לחייב על שלא אכל לתנאו אלא על שאכל לאיסורא ושוב ממילא דמצינן לחייב תרתי על אכילתו וזה פשוט מאד אבל הנראה לרבנו נ"י דקושי' הש"ס דבל יחל דנזירות היכי משכחת לה הי' משום דאיסור נזיר אינו איסור חפצא וכמש"כ הרא"ש ז"ל בפירושיו לעיל ד' ב' ע"א ד"ה דנדר ושבועה כתיבי בהדדי עיי"ש דבנזירות לא אסר על עצמו שתיית יין וטומאת מתים אלא קיבל על עצמו להיות נזיר ואיסור היין הוא איסור תורה לנזיר כמו איסור גרושה לכהן ולכן פריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה דכיון שאמר הרני נזיר הוי לי' נזיר ונתקיים דיבורו ואי דשתה יין קם לי' בבל ישתה אשר אסרה התורה עליו, אלא דלפי"ז גם בנדרי איסור שמתפיס חפץ בחפץ נמי הכי הוי דאם אמר ככר זה עלי כקרבן הוי לי' כקרבן ואם יאכל עובר על איסור תורה שאמרה לא תאכל ולא תהנה מקרבן וכמו בקרבן ממש דודאי לכן מועיל מפני שכתבה תורה לאו במעילה אבל לא מפני שעובר בבל יחל אי מועיל כמו כן בקונמות איכא מעילה אבל לא משום בל יחל קאתינן עלה, ולכן מהדר הש"ס לאשכוחי בל יחל דברו בנדר ולא משכחת לה אלא באומר ככר זה אוכל ולא אכלו דאז שפיר איכא בל יחל דברו, וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל הובא בר"ן לקמן דף ט"ו ע"א ד"ה הלכה שסובר שהבעל המדיר הוא לוקה שהוא עובר אדיבורו ולא האשה שהוא לא נדרה והר"ן שם חולק עליו, ועיין לקמן מש"כ בזה, ומסוגי' זו נמצא ראי' לדברי הרמב"ם דלא יחל אדיבור קאי ולא אדבר כמו שפי' הר"ן דבריו, ועיין בהגהות מהרש"ש שכתב דאם נאמר כדעת הר"ן ריש מכילתן דאיכא נדר בלא התפסה שפיר אפשר לנדור גם בקו"ע והרמב"ם ז"ל באמת סובר כן בריש ה' נדרים עיי"ש, סוף דבר ענין זה צריך תלמוד ועיון גדול.
דף ח.
גמ' אמר ר"ג א"ר האומר אשכים ואשנה פ' זה, נדר גדול נדר ופריך והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חע"ש וכו' והקשו המפרשים מאי פריך, הלא אין מושבע ללמוד דוקא פ' זה, ועיין בהג' מהרש"ש שהביא דברי הריטב"א שתי' דהיינו דקא משני דאי בעי פטור נפשי' בק"ש וזה דחוק מאוד אולם לרבנו נ"י נראה דלק"מ דאם נאמר כי והגית בו יומם ולילה פירושו שילמוד תמיד ואל יפסיק פומי' מגרסא כל היום וכל הלילה א"כ הרי הוא מחויב בכל וליכא למימר דאינו מושבע דוקא על פ' זה דהא אם היה ביכולת איש ובמציאות ללמוד את כל התורה כלה בכל רגע ורגע הוי חייב בה, אלא דאין באפשרות בשר ודם והוי אנוס לגבי זה אבל לענין חלות השבועה ודאי דיינינן לי' כמושבע ועומד על הכל דהא באמת מושבע הוא אלא שהוא כמו אנוס, ואין זה דומה למי שנשבע לאכול מצה זו שהשבועה חלה עליו, דהתם אינו מושבע אלא לאכול מצה ואי בעי אכיל אחרת אבל כאן כל התורה הויא בכלל החיוב, וא"כ מושבע ועומד הוא, וע"ז מתרץ שפיר דאי בעי פטור נפשיה בק"ש שחרית וערבית דקרא דוהגית לאו אכולא יומא ואכולא לילתא קאי וכיון דהגבילה התורה זמן לימודו שוב ממילא הגבילה ג"כ חלק לימדו דהא בהא תלי', וא"כ שפיר חלה השבועה עליו דהא יכול ללמוד פרק אחר, והשתא ארוח לן דלא צריכין לפרש כמו שפי' רש"י דמיירי דכבר קרא ק"ש דכוונת רש"י לומר דאם עדיין לא קרא ק"ש א"כ מה לי ק"ש או פרק זה דמ"מ מושבע עליו אבל לפי האמור ליתא דהא אסיקנא דאינו מחיוב מה"ת רק מקצת יום ומקצת לילה וא"כ ודאי חלה השבועה אעפ"י שלא קרא ק"ש, דמטעם והגית מצי ללמוד פ' אחר, ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.
בדף ל"ג ע"א הקשה שם הגאון מו"ה צבי חיות בהגהותיו בשם הטו"א מגילה ד' ד' לרבנן דר"א דס"ל ויתור מותר ובמודר הנאה וכן פסק ר"ת ריש השותפין ור"ח ב"ב דף נ"ז, הלא בשאר איסרי הנאה אסור אף מה שדרך ב"א לוותר ואסור לישב בצילה של היכל ובצל אשירה וכדומה, ונראה לרבנו דקושי' מעיקרא ליתא לפמש"כ הר"ן דף ל"א ע"א אהא דאיתא שם דהנודר מישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות, דהיינו דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל, דבכי האי גונא לא מתהני מן הגברא, אבל אם אסר על עצמו נכסיהם, אסור בכל גונא אף ליקח ביותר ולמכור בפחות שהרי נדרו כבר חל על נכסיהם, ומהשתא לק"מ, דמה שמצינו דויתור מותר היינו במודר הנאה מחבירו שלא אסר נכסיו על עצמו ואין עליהם איסור מצד עצמם, אבל אם אסר על עצמו נכסי חבירו אז ודאי לית מאן דפליג דגם ויתור אסור כי הנכסים עצמן נאסרו לו והוין כשאר איסורי הנאה ודו"ק, והמדקדק בדברי הר"ן כאן במתני' ימצא כדברנו אלו.
ובאופן זה מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן דף ט"ו ע"א שהוא סובר כי המדיר עובר על בל יחל אם נותן להנידר ליהנות דהא הוא נדר אבל הנודר כיון דהוא לא נדר לא שייך בי' בל יחל, והקשה עליו הר"ן מגמ' דלקמן ל"ה ע"א דאיתא התם אמר ככרי עליך ונתנו לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסור עלי' אלמא אין האוסר עובר כלל אלא המודר דלא יחל אדבר קאי, והביא ראי' לזה מגמ' נדה מ"ו ע"ב דאמרינן התם השוה הכתוב קטן לגדול לאיסור בל יחל כגון שהקדיש הקטן ואכלו אחרים, אחרים לוקין עיי"ש, אבל לפי האמור יש לומר דהרמב"ם ז"ל מחלק בין נדרים שאסר ע"ע החפץ שהן קונמות ובין מודר הנאה מחבירו שנכסי חבירו אסורים עליו רק מפני שנהנה מחבירו כסברת הר"ן הנ"ל כי אם מדיר את חבירו ממנו לא נעשו נכסיו עליו כקונמות רק הוא עצמו נאסר דלא ליתהני חבירו מיני', ובזה אין לו כח על חבירו לאסור עליו שלא יהנה ממנו כי על זה מה שיעשה חבירו או שלא יעשה אין לו כח לאסור ורק על עצמו לכן הוא עובר אם נותן דהא הוא נדר, משא"כ אם אסר נכסיו עליו או הקדיש דבר אז נעשה החפץ איסור ומודה הרמב"ם דלוקה הנהנה, ודו"ק כי נכון הוא.
דף עט.
בר"ן ד"ה הפר בלבו אינו מופר כתב וז"ל וכ' בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי וכו' ע"כ והנה דברי הר"ן ז"ל קשין להולמן איך מדמה קיום בלב לשתיקה של כל היום דאית בה גלוי דעת לפנינו דהוי כמפרש וגם על גוף דברי הר"ן דשתיקה של כל היום הוי מטעם הקמה הרבה רבנו נ"י לתמוה דאם כן הוא למה לא מצי מיתשל על השתיקה אחר יום שמעו כמו בהקם ביום שמעו דהא דאמרה תורה דאחר יום שמעו קמו כל נדריה היינו אם לא איתשל תו לא מצי מיפר, ותו דבפי' שנינו בנערה המאורסה דהפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין, ודוקא בו ביום אבל נתארסה ביום שלאחריו לא ולדעת הר"ן אמאי לא הא הפר בו ביום ועשה מה שהי' בידו לעשות וניהו דהפרתו לא מהני אבל עכ"פ הקמה ליכא כאן וברמב"ם ה' נדרים פי"ב ה' י"ב כתב דאם הפר האב ביום שמעו והארוס ביום שלאחריו שהוא יום שמעו לארוס ג"כ אינו מופר, ע"ש ולא עוד אלא דכאן הלא מסיק הש"ס דשותק ע"מ למיקט תו לא מצי מיפר, והא האי שתיקה ודאי לאו הקמה הוא ומ"מ כיון דעבר יום שמעו ולא הפר תו לא מצי מיפר הרי דהשתיקה אינה כהקמה, ועוד זאת דהא הר"ן ז"ל בריש פירקן כתב דמשו"ה נשאלין על ההקם משום דהוי כעין נדר והנה בנדר בעינן דוקא שיוציא בשפתיו וכמש"כ הרמב"ם ריש ה' נדרים ה' ד' ובפ"ב שם ה' ב' דאין כדר עד שיוציא בשפתיו וא"כ באמת קשה למה נחמיר לומר דהקמה בלב הוי הקמה כיון דהוא כעין נדר איך יהא עדיף מנדר דעלמא, ואם נאמר דאיכא איזה ילפותא ע"ז א"כ קשה להיפך מנ"ל דיש שאלה בהיקם והש"ס לא הביא שום קרא ע"ז אלא מכח סברא בעלמא אמרו כן כמש"כ הר"ן ז"ל אולם בזה היינו יכולין לומר דהא מצינן שאלה גם בהקדש, ובהקדש הלא כתיב "כל נדיב לב עולות" אלא דלפי"ז לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בהקם וצע"ג בכל זה ודו"ק.
דף פה:
מתני' קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ומפרש רבא בגמ' דאע"ג דטובת הנאה ממון הוא מ"מ כיון דאסרה עלייהו שויה עפרא בעלמא ואפקרה לההיא טובת הנאה והקשה הרשב"א ז"ל הא מצי למכור טובת הנאתו לישראל אחר ואמאי יטלו ע"כ, והניח בקושי', ונראה לרבנו שליט"א דלק"מ, כי כח המכירה שיש לו לאדם באה ונצמחת מן הזכות שיש לו בחפץ, ואותו הזכות יכול למכור ולמסור לחבירו, אבל אין לומר דמשום שיכול למכרו משום זה יש לו בו כח וזכות, וא"כ בכ"מ צריכין אנו לדון תחלה אם יש לו כח ורשות על החפץ ואז יכול למכרו, והנה כאן שאסר כל הכהנים בהנאתו ואין לו בה זכות ליתנה להם בעצמו א"כ מה יכול למכור וכי אדם מוכר מה שאין לו ודו"ק.
אבל כפי המבואר לעיל י"ל דסובר הרשב"א ז"ל בהאומר כהנים נהנים לי לית כאן קונמות כלל על נכסיו רק איסור בעלמא שלא יהנו ממנו ומכש"כ דעל הנודר ליכא איסור קונמות רק לכל היותר לאו דלפ"ע ודלא כהרמב"ם ואפי' לדעתו ז"ל ליכא אלא איסור בל יחל על הנודר אבל על החפצים ליכא איסור הקדש כמובן, וא"כ אם הוא רוצה לעבור וליתן לכהנים שפיר נתינה מקרי והכהנים זכו בתרומותיו אלא דאיסורא עבדו שניהם אבל מה שעשו עשו, וא"כ הרי יש לו כח נתינה ולמה לא יהי' בידו למכור כח זה לישראל חבירו וליקח ממנו סלע ועיין בחידושי חת"ס מש"כ בזה, ודו"ק.
דף צ:
מתני' האומרת טמאה אני לך תביא ראיי' לדברי' דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר והאומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, והקשה הר"ן ז"ל כיון דמדינא כי אמרה טמאה אני מיתסרא, היאך התירוה משום שמא עיני' נתנה באחר, וכי איסור שבה להיכן הלך, ותי' דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, והקשה הגאו' העצום מו"ה משולם טיסמניץ ז"ל, דאכתי יכולה להוציא א"ע מתחתיו שתאמר טמאה אני וגם נטולה אני, וכיון דאמרה טמאה אני פקעו קידושי' והוי' פנוי', ושוב חל נדרה עלה כשתאמר נטולה אני, ונ' לרבנו נ"י ליישב בדבר חדש דהא דאמרינן בכל מקום אפקעינהו היינו דוקא קידושי תורה, אבל מדרבנן נשארה מקודשת, וא"כ משועבדת לו מדרבנן ושפיר יכול להפר חלקו, ודו"ק, ובזה הכלל תמצא יישוב להרבה קושיות.