שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
שביבי אש חידושי הלכות · מסכת פסחים
דף ג:
גמ' האי ארמאה דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו ואנא אכילנא משופרי שופרי וכו' קטלוהו עיין במנ"ח מצוה י"ד שתמה למה נהרג דכפי הנראה מלשון הרמב"ם והחינוך ז"ל האי לאו דבן נכר לא יאכל בו לישראל נאמר שלא להאכילו ולא לבן נכר עצמו שלא יאכל וכתב המנ"ח דמטעם גזל נגעו בו דמה לי גזל הדיוט או גזל הקדש, ותמה על זה רבנו כי' והא ק"ק ממון בעלים ומכש"כ פסח לאחר זריקת דמו ומה גזל הקדש שייך בבשר זה וגם אין לומר דמטעם מקח טעות הוה גזל בעלים, דהא כיון דבעלים לא עבדו איסורא שסמכו על הרוב דישראל הוה וכמש"כ התוס' כאן ד"ה ואנא ממילא דליכא כאן מקח טעות ולא דמי להא דחו"מ סי רל"ד במוכר טריפה לחבירו דצריך להחזיר לו המעות דהתם איכא צערא שאכל דבר איסור דהוי גנאי, אבל בלאו דעלמא דאינו גנאי מנין לנו ועוד דחילוק גדול יש בין שסומך על הרוב ובין שסומך על עדות שקר כמו שהאריך רבנו ני' במ"א ולא עוד אלא דממון או חפץ דאתא לידי' ע"י מקח וממכר קשה לומר דחשב כגזל שיהרג עליו דאין זה דומי' "דויגזול מידו החנית"?
לכן נראה לרבנו ני' דלכאור' יל"ד מה בעי האי ארמאה באמרו כתיב בתורה וכו' הלא רימה אותם שישראלי הוה ומאי רבותא איכא בזה אבל הענין כך הוא דהאי ארמאה לא רצה לקבל פירוש האמיתי דהציוו דבן נכר לא יאכל בו קאי על ישראל שלא יאכילם כמו שלא קיבלו הכותים להוציא המקראות ממשמעותם הפשוטה, וכיון דלא מצינו נמי לפרש דהצוו סובב על הבן נכר בעצמו כי לא לו נתנה התורה לכן הפירוש הפשוט הוא דהוא הבטחה שמבטיח אותנו הקרא שכל בן נכר לא יזכה לאכול מן הפסח ועתה רצה האי ארמאה לעשות תוה"ק כפלסתר להראות לעיני כל כי לא יתקיימו הבטחותיה ולהסית ולהדיח נתכוון ועל זה ודאי חייב מיתה ואולי גם חייב להאמין בתורה מן השמים דאל"כ שבע מצות ב"נ מנ"ל ויש בזה לעיין אבל משום מסית ומדיח ודאי יש לחייבו דהא חטא עמלק שלא נמחה לעולם היה "אשר קרך בדרך ויזנב בך" ואמרו חמז"ל שחתך המילות וזרקן כלפי מעלה הרי דמשום דהטיח דברים כלפי מעלה וצינן את ישראל נידון בתמחה ולכן שפיר עבדו דקטלוהו להאי ארמאה ודו"ק.
שם ברש"י ריב"ב קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש ואני נתתי דמים כמו כן עכ"ל הא דהוצרך רש"י להאריך ולפרש כנ"ל נראה לרבנו נ"י דלכאור' היינו יכולים לפרש דכאשר אמרו לי' אלי' לגבוה סליק כבר הרגיש בדבר שריב"ב הי' מתכוון בעצתו לגלותו שהוא נכרי וכיון שראה כי כלתה אליו הרעה הודה ולא בוש, כל המדובר שבינו לבין ריב"ב עיין במהרש"ל כאן אבל אם כן הי' אז לא נדע מה דאמר בגמ' אח"כ אמרו מאי האי דקמן ובדקו אחריו וכו'" הלא כבר נפתר להם החידה, אלה ודאי דהאי ארמאה עדיין אחז בדרכו להעלים מהם דנכרי הוא, כי הוא לא האמין להם דאלי' לגבוה סליק ולא השיג כוונת ריב"ב שאמר לו כן כדי להכשילו רק סבר בדברי ריב"ב כמש"כ המהרש"ל, ולכן כאשר השיב להם ריב"ב אמר לי כן רצה להוכיח להם דאלי' לאו לגבוה סליק והביא תנא דמסייע מריב"ב שאמר לו שמחוייבים ליתן לו מן האלי' מפני שנתן דמים כמו כן ולא ירמוהו מפני שהוא גר מארץ רחוקה ואע"פ שריב"ב לא אמר לו כן רק דלא נתנו לו אלי' מפני שיודעים דנכרי הוא, אבל הוא באשר ידע דלא הכירוהו ומחזיקים אותו לישראל עדיין עמד ברימיותי' וזה כוונת רש"י ז"ל ודו"ק.
דף ד:
תוס' ד"ה מדאוריית' בביטול בעלמא סגי פי' בקונ' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתני' בשמעתן רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה עכ"ל הא דהוצרכו להביא מבריית' דלקמן ולא הביאו עיקר פלוגתת ר"י ורבנן במשנה דריש כ"ש דאמר ר"י בפירוש אבחא"ש, נראה לרבנו ני' לפרש דמהא דריש פ' כ"ש אין להקשות על רש"י דהא רש"י לא קאמר דתשביתו דוקא ביטול הוא ולא שריפה דודאי סובר רש"י דתרתי משמע או השבתה בלב או ביעור מן העולם ור"י דקאמר אבחא"ש היינו אם מבערו מן העולם צריך דווקא שריפה (ומה שיש מן התימה איך גרעו שאר ביעורים מן הביטול כבר האריכו בזה האחרונים כל או"א לדרכו עיין בהם) אבל התוס' הקשו על רש"י מדר"ע דמני' מוכח דליכא כאן רק שריפה דהא ר"ע יליף דתשביתו מעיו"ט ולא ביו"ט עצמו משום דשריפה אב מלאכה וקאמר רבא התם דש"מ מדר"ע דסובר כר"י אבחא"ש וכבר הקשו שם הצל"ח והאו"ח דילמא סובר לעולם כרבנן אלא דשריפה בכלל שאר ביעורים הוא ואין יכול לשרוף ביו"ט ותירצו דזה ליתא דכיון דבקרא לא מפורש שריפה איך מצינו למילף דראשון עיו"ט קאמר כיון דאיכא אופן להשבית בלא שריפה וא"כ אם נאמר כדעת רש"י דגם ביטול בכלל השבתה דקרא הדרה הקושי' איך יליף ר"ע דמעיו"ט קאמר כיון דשפיר איכא לאוקמי הקרא כמשמעותי' ביו"ט והשבתה דקאמר ביטול הוה וזה הוא שדייקו התוס' בלשונם הזהב דהאי השבתה העברה היא ולא ביטול' וזאת נשמע דוקא מדר"ע כנ"ל.
ופלא תראה כי בעל מגיני שלמה ז"ל העביר עיניו מכל זה ותי' קושי' התוס' דרש"י לאו ביטול בלחוד קאמר אלא דתשביתו תרתי משמע עיי"ש וכפי הנראה הוא ז"ל הי' סובר דמה שלא הביאו התוס' ראי' מר"י דמתני' דלקמן משום דמצינו למימר דר"י באמת לא יליף שריפה מתשביתו אלא מנותר קיליף אבל מר"ע שפיר מוכח משום דקאמר הרי הוא אומר תשביתו וכו' הרי דמתשביתו גופא יליף שריפה, אבל במח"כת לא דק בזה דא"כ עדיין הוה מצי התוס' להביא דרבנן דר"י דסברי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והם ע"כ מתשביתו ילפו הרי דתשביתו לאו ביטול בלחוד קאמר, אלא ודאי הפי' בתוס' כמש"כ, ודו"ק.
בא"ד ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלוק שהוא משש ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול, ע"כל הנה רש"י לשיטתי' לקמן דף י"ב ע"ב דתשביתו דהוא שלא בשעת ביעורו היינו בשש קודם זמן איסורא לק"מ דה"ה ביטול דקרא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מחו"מ וז"ל מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו'" ולפי האמור מיושבת ג"כ קושי' הראשונה שבתוס' מהא דר"ע דהא דמפרשינן הקרא דתשביתו קודם איסור אכילתו היינו דוקא לאחר שזכינו דהאי ראשון דקרא לישנא דקדומא היא ומפרשינן קודם לזמן איסורא אבל אי ביום הראשון ביו"ט קאמר אז ע"כ לאח"ז איסורו קאמר תשביתהו וכאשר מפרש רש"י ז"ל לקמן אאביי דע"כ שהה בו שעה אחת וא"כ ליכא למימר דתשביתו ביטול קאמר דלא"חז לא מצי מבטל לי' דאינו ברשותו ולכן לק"מ מה"א של ר"ע דסובר דביו"ט קאמר ופלא על המהרש"א דלמטה בתוס' ד"ה וכתיב תי' קושי' התוס' על רש"י כנ"ל וכאן שתק להו ועיין עוד לקמן בסוגי' דהבודק צריך שיבטל והבן.
ועיין באחרונים הפ"י, הצל"ח והישועות יעקב ז"ל כולם כתבו פה אחד דהא דכתב רש"י ז"ל דביטול מתשביתו יליף, דוקא לרבנן קאמר דס"ל השבתתו בכל דבר ממילא ביטול נמי בכלל, אבל לר"י דיליף מנותר שהוא דוקא בשריפה לא מצינן למימר דתשביתו כולל נמי ביטול דאז נפרך הקו"ח מנותר דמה לחמץ דמהני ביטול משא"כ בנותר, ולפי"ז מתורצת קושי' התוס' מר"ע דס"ל כר"י ורבנו ני' תמה ע"ז דלפי דבריהם ע"כ לר"י ליכא בלישנא דתשביתו שום שינוי דאם גם לדידי' תשביתו מורה על ביטול מדלא כתיב תבערו איך אתא קו"ח להוציא מקרא המורה נגד הקו"ח ממשמעותו כי זאת לא שמענו ואדרבה צריכין למימר דאתא קרא להוציא מקו"ח וניהו דתשביתו בלאו קו"ח מורה על כל ביעור שיהי' ומ"מ אתא הקו"ח להעמידו על שריפה אין זה הוצאה ממשמעותא דקרא אלא דקרא סתמא כתיב והקו"ח לפרש אתא, אבל אם נאמר דתשביתו שינוי לשון הוה ולא לשון סתם דלשון סתם הי' תבערו כמש"כ רש"י א"כ לא מצי אתא הקו"ח נגד הדרש הנדרש מכח שינוי הכתוב, מה תאמר דלר"י באמת ליכא שינוי בהאי קרא ולרבנן דרשו הא בורכא חדא דהוי להו לרבנן להשיב כזאת לר"י ועוד איך יתלה רש"י ברבנן סברה חדשה אשר ר"י בפי' לית לי' האי סברה אלא ודאי דרש"י לכ"ע קאמר למלתי', ודו"ק.
דף ה:
גמ', אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אבחא"ש וכו', והקושי' מהגאון ר' שלמה קוועטש זצ"ל מפורסמת והיא, דילמא לפי הס"ד דתשביתו הוא ביו"ט ממש אז אה"נ דע"כ צריכין אנו לומר אבחא"ש אבל באמת כיון שזכינו לדין כי ביום הראשון דכתיב היינו עיו"ט ומחצות היום מאך חלק, שוב מצינן למימר דס"ל השבתתו בכל דבר כחכמים דר"י דהנה לקמן (ד' כ"ח) יליף ר"י מנותר דחמץ בשריפה והשיבו לו חכמים אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו, שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו' והקשו שם בתוס' (ד"ה אמרו לו), תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן, דסברו שהם בשריפה אמאי לא ילפו חמץ מנותר ותי' האחרונים ז"ל דרבנן דר"י דסברי חמץ לאחר הפסח מותר יש להם פירכא בלא"ה, דמה לנותר שהוא איסור עולם, תאמר בחמץ שאינו אסור לאח"פ, והנה אנן פסקינן במקצת כר"י ובמקצת כר"ש דחמץ לפני זמנו אסור כר"י ולאחר זמנו מותר כר"ש משום דלא אייתר לן אלא חד קרא ומוקמינן ליה אלפני זמנו, וכתב הרא"ש ז"ל (לקמן סוף ד' כ"ח) וז"ל "וחד קרא דמייתר מוקמינן לי' אלפני זמנו שצותה תורה להשביתו" עכ"ל, כוונתו בזה דאי לא הוי חזינן שצותה התורה להשבית את החמץ בעיו"ט לא הי' מסתבר לאוקמי' אלפני זמנו אלא אלאחר זמנו, ומעתה דלמא אף ר"ע ס"ל כדפסקינן אנן ואית לי' רק חד קרא יתירא וא"כ אי תשביתו קאי איו"ט ממש אז מסתבר הי' לאוקמי' אלאח"ז וא"כ הוי חמץ ג"כ איסור עולם כנותר ושפיר ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה, כקושי' התו' דלעיל אחכמים דר"י ושפיר קאמר ר"ע איך אפשר לשרפו ביו"ט אלא ע"כ האי ראשון עיו"ט הוא, וכיון דמוקמינן תשביתו אעיו"ט שוב ליכא למילף מנותר שיהי' בשריפה דהא אינו איסור עולם דהאי קרא יתירא אלפני זמנו מוקמינן לי' כמו תשביתו כדברי הרא"ש שזכרנו וא"כ מנ"ל לרבא כי באמת ר"ע כר"י ס"ל זה תוכן קושי' הגאון הנ"ל
ותי' רבנו ני' ע"פ מה שהעלה בשג"א דהא דאמר ר"א (לקמן דף ו' ע"ב) שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואחד מהן הוא חמץ, לא נאמרו הדברים, אלא אליבא דר"י דס"ל דחמץ לאח"ז אסור אבל לר"ש דס"ל חמץ לאח"ז מותר הרי הוא גורם לממון וחשיב שפיר כדידי' אפי' למאן דס"ל בעלמא דבר הגורם לממון לכמ"ד הכא מודה דכמ"ד דכך גילתה התורה, דכתיב לא ימצא ומרבינן מני' של נכרי שקבל עליו אחריות כדלקמן בדף זה והנה במקור חיים השיג עליו ואומר כי חמץ בשום אופן לא הוי גורם לממון דהא חייב לבערו עיי"ש, ולכאור' משום הא לא ארי' דהא חיוב ביעור והלאו דב"י חדא מלתא נינהו דהתורה אמרה לא יראה לך רק תשביתהו ואם ע"י חיוב זה בעצמו נעשה אינו ברשותו לא איכפת לן מידי דאי לא אמרה תורה לא יראה ותשביתו הי' גל"מ ומקרי שפיר ברשותו, וכעין שכתבו התו' חולין ד"פ ע"ב ד"ה שחיטה שא"ר דמה שנעשה ששא"ר ע"י ציווי התורה לא איכפת לן עיי"ש אכן לקושטא דמלתא זה אינו דכיון דאמרה תורה תשביתו מעיו"ט בחצות היום והלאו של ב"י אינו מתחיל עד הלילה איך נאמר דחדא מלתא היא ואיכא כאן עשה ול"ת ובשביל הל"ת ציותה התורה העשה דהשבתה, הא רחוקים הם זה מזה בזמן והעשה נאמרה קודם ללאו, ולכן יפה כתב המק"ח דאפי' לר"ש חמץ חידוש הוא דכיון דאמרה תורה העשה דתשביתו תו לא הוי גורם לממון ולמה יעבור על לאו דב"י, אמנם אם נאמר דתשביתו ביו"ט קאמר אז דברי השג"א שרירין וקיימין דלמאן דמתיר חמץ אחה"פ ליכא חידוש כנ"ל, ולפי"ז מיושבת על נכון קושי' שהתחלנו בה דהא דמצריך הרא"ש ליתן טעם למה נוקים קרא המיותר אלפני ולא אלאח"ז, היינו לפי האמת דתשביתו הוא בעיו"ט וא"כ הוי חמץ חידוש בין לר"י בין לר"ש כדעת המק"ח ושפיר קשי' לי' להרא"ש למה לא נוקמי' אלאח"ז, אבל לפי הס"ד דר"ע דתשביתו יהי' ביו"ט אז בוודאי היינו מעמידין הקרא אלפני זמנו כדי שלא יהי' חמץ חידוש דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"כ לעולם לא יהי' חמץ איסור עולם ואיך יליף מנותר, אלא וודאי ר"ע לגמרי כר"י ס"ל דאית לי' תלתי קראי על תוך ועל לפני ועל אח"ז ולעולם הוי חמץ איסור עולם, ודוק [ועיין לקמן ד' ו' מש"כ בשם רבנו ני' על הא דחמץ אינו ברשותו ולפי האמור שם נסתרו דברים אלו]
שם ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל וכו' אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו נכרי שכבשתו מניין ת"ל לא ימצא וכו' הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' חמץ ומצה הביא דין זה דאפי' נכרי שכבשתו שרי אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטוהו ולא הביאו רק הא דקבל אחריות עיי"ש, ונר' לרבנו ני' ליישב זאת בטוב טו"ד כשנפרש תחלה הסוגי' שצריכה ביאור, דהנה בתוס' ד"ה משום הקשו דבשום דוכתא לא מצרכינן תרי קראי אכיבשתו ושלא כיבשתו, ותי' בצל"ח דמכח סתירת הכתובים להשוותם יחד רצה לחלק בין כיבשתו ושלא כיבשתו תמורת החילוק שעושה בין קיבל אחריות ללא קיבל, ומה שהביאו לידי זה הוא שמדקדק לרבא דקאי אהתיר' למה לא קאמר בבריית' מיד אהתירא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו וכו". ואולם דברי הצל"ח ז"ל במחכ"ת המה מרפסין איגרא לארעא, דקדוקו אין לו מקום דהא הבריית' מתחלת בקושי' ושואלת למה נאמר קרא דבתיכם הלא כבר נאמר לא יראה לך וע"ז משיבה לפי שנ' וכו' וכל כמה דלא מסיים למלתי' איך מצוי לשאול אין לי וכו' עיין בגמ' ותמצא שכן היא ועוד יותר מזה יפלא על תירוצו של הצל"ח, דלפי פירושו לא קאי חילוק זה במסקנא ואך כדי ליישב סתירת הכתובים רצה התנא לחלק בין כיבשתו ושלא כיבשתו אבל לקושטא דמלתא מחלקינן בין קיבל אחריות ללא קיבל, וא"כ הא קשה תרתי, חדא מה פריך הש"ס על רבא תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דהא לאו אהתירא מהדר אבל מהדר ליישב סתירת הכתובים דבחדא כתיב לך ובחדא כתיב בתיכם בלא לך, אבל יותר קשה דלא מתרץ ע"ז מידי במה דקאמר דשדינן לך אלא ימצא אפי' במצוי אצלך כנכרי שכיבשתו נמי אמרינן לך שלך אי אתה רואה, הלא כן יכולין אנו לומר גם על קבלת אחריות כיון דכתיב לך אלא ימצא אפי' במצוי אצלו שקיבל אחריות בעינן לך, ואי משום דסתירת הכתובים הכריחוהו לחלק למה לא חילק בין כיבשתו ללא כיבשתו ומאי אולמי' דקבלת אחריות מכיבשתו? אבל האמת יורה דרכו, ודברי הצל"ח נכונים בטעמם לאביי דאמר איפך ולא לרבא דמתרץ דאהתירא קאי וכאשר נראה מדוקדק היטב בפי' רש"י שעל אביי אמר איפך, כתב וז"ל "אין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו דהוא דומי' דשלך וכו' ולא כתב ובקיבל אחריות כדלקמי', ובד"ה וארישא קאי כתב וז"ל:
"להתירא אין לי דמותר לראות של אחרים "בדלא קיבל אחריות" כדלקמי' וכו' הרי שלך לפניך כי בדברי אביי פי' רש"י דקאי בס"ד לאסור נכרי שכבשתו כדי לתרץ סתירת הכתובים ואז לא נחלק בין קיבל אחריות ללא קיבל אבל דברי רבא דקאמר אהיתיר' קאי הוא אליבא דמסקנא ומיירי בדלא קיבל אחריות, ופי' רש"י ז"ל מוכרח וע"כ צ"ל כן דהנה לאביי דקאמר איפך לא מצי למימר דאיירי בדקיבל אחריות, דא"כ מה ס"ד לומר אין לי בנכרי שכיבשתו הוא דאסור בקבלת אחריות בנכרי שלא כיבשתו מנין הלא בקיבל אחריות אלים יותר נכרי שלא כיבשתו משכבשתו. כי בנכרי שכיבש לא ישלם לו אפי' אם קיבל אחריות ומחויב ע"פי דין והיה יותר סברה להתיר. ועיין במגיני שלמה לקמן כ"ט שכתב כי לשיטת הרמב"ם דבנכרי אנס עובר על ב"י ה"ה נמי איפכא בנכרי חלוש שאין ידו תקיפה לכופו לשלם לו אינו עובר אפי' אם קיבל אחריות עיי"ש, והנה מסוגי' זו נשקפה ראייה ברורה לדברי מג"ש ויפה כיון דאם לא נימא כדבריו הלא אז היה מקום ליישב הברייתא בלא איפך ולומר דקאי אאיסורא דסליק מניה ואומר אין לי דכשקיבל אחריות חייב כדמסיק אלא בנכרי שלא כיבשתו דאז האחריות גורם לו לממון אבל בנכרי שכיבשתו דמצי לפטור מתשלומין מנין ת"ל לא ימצא, ומדלא אמר הכי ש"מ כי הש"ס סובר דבנכרי חלוש אף שקיבל אחריות אין שום סברה שיעבור כיון דמצי לפטור א"ע מתשלומין, והבן ולכן אביי דקאמר איפך מפ' הברייתא כדברי הצל"ח דאם לא נחלק בין קבלת אחריות ללא קיבל צריך לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כדי ליישב סתירת הכתובים וע"ז קאמר ת"ל לא ימצא ולא כתיב לא תמצא לכן יותר מסתבר לרבות קבלת אחריות וולרבות נכרי שכיבשתו ובלא קבלת אחריות, דמידי הוא טעמא בנכרי שכיבשתו משום דהוי כדידי' וא"כ הי' צריך לכתוב לא אתווצא" אבל השתא דכתיב לא חימצא' משמע ע"י אחר דהיינו קבלת אחריות שגורם לו לממון ע"י תביעת המפקיד לאח"ז ועיין בשו"ת ד"ח ח"ר ס' י"א שבמחכ"ת נעלם מעיניו הקדושים פי' האמיתי הזה בדברי אביי עיי"ש) אבל רבא דקאמר לא תיפך וארישא קאי סובר הש"ס דקאי אמסקנא כמש"כ למעלה לכן פי' רש"י ובדלא קיבל אחריות כדלקמי', והא דלא סבר הש"ס גם ברבא כונו באביי וכמש"כ הצל"ח הוא משום דאם התנא אסתירת הכתובים קאי, לווה באמת פתח בהתירא וקאי ארישא הלא כמו כן הוה מצי קאי אסיפ' אמאי דסליק מני', ולומר אאין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו' ומשום זה הוכיח הש"ס דרבא רצה לפ' האי אאין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו' אמסקנא ובדלא קיבל אחריות, ולכן יפה הקשו בתו' דלא מצינן בשום דוכתא לחלק בין נכרי שכיבשתו ללא כיבשתו – ודברי הצל"ח תמוהין.
והנה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שמיישב קושי' התו' במתק לשונו שכתב דאפי' גר תושב שהוא תחת ידו לכופו שיוציא החמץ מביתו ג"כ אינו עובר הרי שמפרש דהוה אמינא דמה שחילקה התורה לענין ב"י בין שלך לשל נכרי הוא משום דאם הוא של נכרי לא חייבה התורה להוציא החמץ מביתו כדי שלא יתחייב לשלם לו אם יאבד, אבל בנכרי שכבשתו סד"א כיון דמצי לכופו שיוציאו מביתו מחויב לעשות כן ולא מטעם דהוה כדידי', ולכן הכא שפיר צריך קרא אנכרי שכבשתו ולא קשה קושי' התוס', והנה הא גופא צריך ביאור לווה היינו דורשים טעמא דקרא לומר דונה שאמרה תורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו מטעם דזה יכול להוציא מביתו וזה איכו יכול, אולם לק"מ דהא בלא טעם זה הוה חמץ חידוש כונה דאת אחל שרי דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחד מנייהו הוה חמץ ולכן היינו מחלקים בסברה זו כי היכי דלא להוי חמץ חידוש, אולם פי' זה שאמרנו בדברי הרמב"ם לא ניחא אלא לשיטתו דוקא שהוא ז"ל ס"ל דקיבל אחריות היינו דוקא קבלת אחריות של גנבה ואבדה אבל אחריות דפשיעה של ש"ח אינו עובר עליו וע"ז נוכל לומר דסד"א דוקא בנכרי שלא כיבשתו שרי בש"ח אבל בנכרי שכיבשתו גם בש"ח חייב לבער משום דיכול לכופו שיוציאו מביתו, אבל לשיטת הבה"ג המובא ברא"ש והרא"ש ג"כ הסכים על ידו דגם בקבל אחריות דפשיעה דהיינו ש"ח נמי עובר עליו א"כ צריכין לפ' הא דיכול בנכרי שלא כיבשתו דמיירי בלא אחריות כלל וכגון שהניח הנכרי חמצו בבית ישראל שלא מדעתו וא"כ מה בין כיבשתו ללא כבישתו הא בשניהם יכול להוציאו מביתו כיון דאפי' ש"ח לא הוה עליו וע"כ צריך לפ' שלא כדעת הרמב"ם אלא כפשוטו דבנכרי שכיבשתו סד"א דחשוב כדידי' מפני שהנכרי הוא ברשותו ושוב קשה קושי' התוס' דאיך מצינן לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו.
ולפי האמור י"ל דבהא גופא פליגי אביי ורבא דאביי סובר דעל קבלת אחריות דפשיעה נמי עובר לכן לא מצי לפ' האי "אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו", לפי המסקנא ובדלא קיבל אחריות כלל ולומר דארישא קאי כדמוקים לי' רבא משום דאז אין שום סברה לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כנ"ל ומה ס"ד, אבל רבא ס"ל דדוקא בקיבל אחריות של גנבה ואבידה עובר כדאמרינן לקמן, כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו' אשר משם למד הרמב"ם דבעינן דוקא אחריות דגנבה ואבידה, לכן שפיר מצי לפ' האי אין לי אלא נכרי שלא כיבשתו כפי' הרמב"ם ואמסקנא בדלא קיבל אחריות. ולפי"ז הרמב"ם ז"ל לשיטתו פסק כרבא דצריך קרא בכבישתו דהא סובר דדוקא באחריות גנבה ואבידה עובר, אבל הרא"ש שפסק כדעת הבה"ג ואולי גם הרי"ף ס"ל כן דאפי' בקבלת אחריות פשיעה עובר, סבירה להו כאביי דקאי אס"ד ולכן השמיטו האי דינא משום דלא קאי במסקנא ודו"ק היטב בדברים אלו כי המה קושט אמרי אמת בעומק ביאור הגמ'.
דף ו:
גמ' דלמא משכחת לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימ' דא"ר אלעזר וכו' ופירש"י לאו ברשותי' אינו שלו וכן גרס רש"י בהא דר"א שני דברים אינן "שלו" אולם בגמ' שלפננו הגירס' אינן "ברשותו", ועיין בשו"ת ד"ח להגה"ק מצאנז זצ"ל ח' או"ח סי' י"א שמקיים הגירס' דאינו ברשותו משום דבחמץ בעינן שיה' שלו וגם ברשותו דכתיב בתיכם וכיון דאסור בהנאה עכ"פ אינו ברשותו ואעפ"י שהוא שלו דאמרינן איסורי הנאה אית להו בעלים, מ"מ לא היה עובר עליו משום דאינו ברשותו אי לאו דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכן כתב גם בקצה"ח חו"מ סוף סי' ת"ו דאה"נ לא גרע מנגזל דאינו יכול להקדיש ולהפקיר משום דאינו ברשותו עיי"ש. ואומר רבנו ני' כי אין הנדון דומה לראי' וחילוק גדול הוא בין נגזל לאה"נ שביד הבעלים, דהנה "רשות" הוא היכולת והכח שיש ביד האדם על חפציו אשר המה תחת ידו לעשות בהם כרצונו, לכן הרשות הזה הוא דבר שלא אפשר רק לאסרו על האדם דהיינו שלא ישתמש ברשות שיש לו על החפץ אבל ליקח ממנו הרשות שלא יהי' לו עליו רשות ע"י אזהרה זה דבר שאי אפשר דהא כל זמן שהחפץ תחת ידו ע"כ יש לו עליו רשות ויכולת לעשות בו כרצונו לכן לא יתכן לומר שנלקח ממנו אלא שנאסר עליו ואך אם כלקח ממנו החפץ בעצמו בחזקת יד אז נלקח ממנו גם הרשות יען אז הכח והיכולת ביד האחר לעשות עמו מה שחפץ אבל ע"י איסור שנאסר עליו החפץ לא נלקח מידו הרשות, כאשר נראה בעליל אצל גזלן כיון שלקח את החפץ מיד הבעלים שגזלו מקרי החפץ ברשותו ואעפ"י שהתורה אסרה עליו את הרשות דהא טבח ומכר חייב בד' וה' משום דשנה בחטאו וכן תברה או שתי' משלם כשעת התבירה והשתי' כמבואר בב"ק, משום דשנה בחטאו, ומ"מ מקרי ברשותו משום דלקח הרשות לעצמו נגד רצון התורה, ולפי"ז באיסורי הנאה לדעת הראשונים דס"ל שיש להם בעלים ושלו מקרי ולא אסרה עליו התורה אלא הרשות שלא יהא לו עליו רשות למכרו ולהנות ממנו דאם נהנה ממנו או מוכרו והחליפו עבר על איסור תורה, דמאו מכור לנכרי ילפינן היתר הנאה דאם הי' אסור בהנאה אסור למכרו אבל אם מכרו מה דעבד עבד דמה"ט גופא דאהני מעשיו מכח זה עבד איסורא דנהנה שנתעשר ע"י האי מכירה, וכיון דבידו הוי ליקח לו רשות אלא דאסור לעשות כן משום דנהנה בלקיחת רשות זה א"כ במפקיר אה"נ דאין בזה שום הנאה למה לא מהני ושאני נגזל דהחפץ אינו בידו ולאו משום איסור רשות קאתינן עלה אלא שנלקח ממנו הרשות שפיר לא מצי מקדיש ומפקיר דהא מחוסר רשות הוי אבל באה"נ שהחפץ בידו וליכא רק איסור להנות למה לא מצי מפקיר הרי לא נהנה, ופלא הוא שכל האחרונים לא נחתו לזה, ולפי"ז דברי רש"י ז"ל קולעים אל השערה ויפה כיון לומר דחמץ אינו שלו, דבזה שאינו ברשותו דהיינו שנאסר עליו הרשות בזה לחוד לא סגי דהא עדיין מצי מפקיר ומבטל לי' דלאו נהנה מקרי וגם בדברי ר"א צריכין לגרוס אינו שלו מטעם זה דמפני שנאסר רשותו עליו עדיין ביתו קרינן ביה דהא בידו לעבור על האיסור והוי דומי' דביתו שהוא ברשותו לעשות בו כרצונו ולא ממעטינן מביתו רק חפצים של הנגזל שאינם תחת ידו ונלקח ממנו הרשות, אבל השתא דאמרינן דחמץ אינו שלו אתי שפיר דזאת נוכל לומר כי ע"י האזהרה נלקח ממנו והוי כהפקר דאפקעתא דמלכא הוא אלא דלדעת הראשונים דס"ל שכל אה"נ מקרי שלו ויש לו בעלים יש לראות למה נאמר דחמץ הוי אינו שלו ולמה יגרע משאר אה"נ, והנה בשו"ת ד"ח הנ"ל כתב דשאני חמץ שעומד לביעור והכל מצווין עליו לבערו והן הן דברי המק"ח שחולק בזה על השג"א, עיין לעיל שחזרנו על דבריהם, אולם רש"י ז"ל בעצמו לא פי' כן בדף זה ע"א ד"ה אפי' מר"ה נמי, וז"ל דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עלי' והאי שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו הרי דרש"י ס"ל דלכן אינו שלו משום דהוי אה"נ ולא משום דחייב לבערו ומזה נ' דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דכל אה"נ אין לו בעלים, אבל הני פוסקים החולקים על הרמב"ן בזה צ"ל דמש"ה הוי חמץ אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו. אמנם גם זה תמוה מאוד דאם כל עצמו מה שאינו שלו הוי רק משום דעובר עליו ומצוה לבערו א"כ מה חידוש הוא זה שעובר, דאם לא יעבור ולא יהא מצוה לבערו שוב הוי שלו ואיך אפשר לאחוז החבל בשני ראשין ועיין מש"כ לעיל בזה וכן בשו"ת בית אפרים ח' או"ח סי' מ"א מצדיק בזה את דברי השג"א מתלונות המק"ח אולם חוץ בזה יפלא מאוד על שיטה זו שסוברת דחמץ מקרי אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו, דא"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בביה"מ דהא תנן (ב"ק צ"ו ע"ב) גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרי שלך לפניך ואם נאמר דחמץ אין לו בעלים איך מצי אמר הש"ל הא תו לא הוי שלו? והא דמתרץ הש"ס (ב"ק ס"ו ע"ב) דניהו דבעלים מתייאשים מן החמץ מ"מ מצי אמר הש"ל דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ונ' מזה דאם הגזלן לא קנה שפיר מצי אמר הש"ל, התם היינו טעמא משום דע"י יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה ולכן כל זמן שזה אינו רוצה לקנות עדיין הוא ברשות בעלים, וכן כתב בפי' בקצה"ח סוף סי' ת"ו עיי"ש, אבל אם נאמר דחמץ בעצמו אין לו בעלים מצד דהכל מצווין עליו לבערו איך יאמר לו הש"ל ועיין בדברי רבנו נ"י בסוג' דהיזק שאינו ניכר ותמצא נחת ואין לומר דבפסח באמת לא מצי אמר הש"ל אבל לאחה"פ שוב חוזר לרשות בעלים דתו ליכא כאן מצוה לבערו ושפיר א"ל הש"ל, זה ליתא דכבר ביאר רבנו ני' בכל מקום שהגזלה יצאה לשעה אחת שאין עליה מצות השבה לעולם, עיין לקמן בסוג' דהשבת העבוט. אלא ודאי דמשום דהכל מצווין עליו לבערו משום זה לא אמרינן דלא הוי שלו ואין לו בעלים ואי קשי' לך כיון דהכל מצווין עליו לבערו אין לך הפקר גדול מזה זה לק"מ דהא דהכל מצווין לבערו הוי מכח זכין לו לאדם בין בפניו ובין שלא בפניו אבל עיקר מצות ביעור על הבעלים הוא דחמץ שהוא שלו והיא ברשותו חייב לבערו וצע"ג.
מסוגי' דשלא כדרך הנאתן דף כ"ד ע"ב שם איסי בן יהוד' אומר מניין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש מה להלן אסור אף כאן אסור אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסב"ה בב"ח שנעב"ע א"ד שיהא אסב"ה וכתבו שם בתוס' וז"ל איסור אכילה ליכא למילף בק"ו מערלה כדאמר בפ' כ"ה דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה יוכיחו דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה עיי"ש והקשה באור חדש קושי' עצומה דהיכי נוכל למילף הכל מערלה בק"ו הא צריכין גם לכלאי הכרם יוכיח כמו שמסיק הש"ס ועל זה פריך בגמ' מה לכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלא כדה"נ ותיר' דבב"ח נמי לוקין שכדה"נ מדלא כתיב אכילה, וכ"ז אם ידעינן איסור אכילה ממקום אחר אבל אם נילוף מק"ו מערלה אז י"ל דמשום הכי לא כתיב בה אכילה משום דבאמת מותר וא"כ נפרך הק"ו, ונראה לרבנו נ"י ביישוב קושי' זו וממיל' יהא מתורץ קושי' האחרונים על תירץ הש"ס דאיכא למיפרך חורש בשור וחמור יוכיח, הא בדף קי"ד פריך הש"ס לר"א דיליף איסור בב"ח מלא תאכלו כל תועבה חורש בשו"ח לתסרי ומשני אמרת קו"ח מה מעשה שבת דחמירא מותרין חורש בשור לכ"ש והקשה שם ברש"י א"כ בב"ח נמי נוכל לומר האי קו"ח ותי' דבב"ח ניכר יותר העבירה לה שנתעבדה בה מבמעשה שבת וחורש בשו"ח עיי"ש בתו' ולפי"ז הקשו האחרונים מה משני חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח דלא ניכר האיסור תאמר בב"ח שניכר, וניישב כל זאת דהנה כתבו שם בתו' ד"ה מה לחמץ שכן ענוש כרת וכרת גופא ליכא למילף משום דאין מזהירין מן הדין והקשה רבנו ני' דאיך נפרך בזה הקו"ח הא בכל קו"ח אמרינן אין מזהירין מן הדין ולא מפרכינן מה להתם שכן לוקין תאמר כאן שאין לוקין והא דבאמת לא פרכינן כן י"ל בפשיטות דהנה יש שני טעמים להא דאין לוקין מה"ד הא' דלמא יש עליו איזה פירכא ואנן לא ידעינן לכן לא סמכינן על היקש שכליי ללקות עליו כמש"כ בספר מדות אהרן עיין בכללי גינת וורדים והטעם השני היא מש"כ המהרש"א בשבועות דשמא לא נפטר בעונש קל כזה כיון שהנלמד חמור מן המלמד, וא"כ לכל הני טעמים ליכא למיפרך מה להתם שכן לוקין דהא אפשר גם כאן חייב מלקות או יותר רק שאין אנו סומכין על שכלינו בזה אבל לענין אה"נ שפיר סומכין וזה פשוט ולפי"ז קשה מאי פריך מה לחמץ שכן ענוש כרות, הא גופא נילף ומפני שאין עונשים מן הדין אכתי לא נפרך הקו"ח אמנם י"ל דאעפי"כ שפיר פריך דהא איסור אכילה ילפינן מהקיש' דנבלה ושם ליכא כרות וא"כ א"א לומר דנילף כרת מחמץ ושפיר פריך מה לחמץ שכן ענוש כרת ודברי התוס' שכתבו דאין מזהירין מן הדין תמוהין מאוד, ועיין בראש יוסף שהרגיש מקצת מזה והנה לפי"ז כל מה שפרכינן מחמץ לא הוי רק משום דידעינן מהקיש' דנבלה דעל בב"ח אינו ענוש כרת וממילא צריכין אנו לומר כה"כ יוכיחו, וע"כ שפיר פריך דנילוף הכל מקו"ח מערלה ואז ליכא למפרך מה לחמץ שכן ענוש כרת דמה בכך הא אפשר דגם בב"ח ענוש כרת ומשום דאין מזהירין מה"ד אכתי לא נפרך הקו"ח ולא נצרך תו לכה"כ כלל ושפיר מיושבת קושי' הא"ח הנ"ל. ולפי"ז גם קושי' השנייה לק"מ דהנה בגמ' אמרו שם דחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו אפי' בלא הדר דינא עיי"ש וקושי' הגמ' ע"כ היה שנילף מקו"ח מערלה ומחמץ בלי כה"כ ואז הוי חדא מתרתי וע"ז שפיר מתרץ חורש בשו"ח יוכיח דעכ"פ פירכא כל דהו הוי כנ"ל ודו"ק כי הוא כו"פ.
דף כה.
אר"א אר"י בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשירה נמי, ואי דליכא סכנה שאר איסורין נמי לא, לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשירה לא דתני' ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו ממונו לכן נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב מגופו לכך נאמר בכל מאודך, והנה על סוגי' זו יש לתמוה הרבה חדא אמאי הביא הך בריית' דר"א הלא גם ר"ע בברכות מפרש האי קרא אפילו הוא נוטל את נפשך הרי דלכ"ע אתא קרא להורות שצריך למסור נפשו, שנית על לשון הבריית' קשה דקאמר אם נאמר בכל נפשך וכו' ואם נאמר בכל מאודך וכו' הרי שמסתפק איזו חביב יותר וכן פי' רש"י ז"ל וז"ל "יאמר החביב משניהם" "ודיו" וא"כ בתוך הקושי' ידע מן התי' שאין ידוע איזו חביב יותר וא"כ צריך לשניהם ועוד קשה הרי ר"ע אומר בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ומסיים שם בגליון הש"ס על ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך אוהבהו, הרי דלר"ע פשיטא דגופו חביב ממונו, ואיך חולק על ר"א במציאות, ולא עוד אלא שבחולין ד' צ"א ע"א אמרו ויותר יעקב לבדו שנשאר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם וכן בסוטה ד' י"ב עיי"ש, והוא נגד ר"ע ונראה לרבנו נ"י לישב דהנה בסנהדרין ד' ע"ד תני' ר"י אומר מניין שאם אמרו לו עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ופריך הא נמנו וגמרו דהני ג' יהרג ואל יעבור ומשני אינהו דאמרי כר"א וכו' הרי דר"י ל"ל דר"א וא"כ איך מפרש הקרא דבכל נפשך וע"כ צ"ל דס"ל דקאי שצריך לעבוד את ה' בגופו ובממונו ולא קאי על מסה"נ, והנה איתא בפסחים לא מבעי' במקום דלא יהבי אגרא ובדקו דניחי' ליה לאינש לקיומא מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוני', ולפי"ז כוונת ר"א היא כך אם נאמר בכל נפשך ונפרש דקאי על מסה"נ למה נאמר בכל מאודך דהא כש"כ היא ואם נפרש דקאי רק לאוהבו ולעבדו בכל נפשו א"כ קשה אם נאמר בכל מאודך דצריך לעבדו בכל מאודו למה נאמר בכל נפשך הא נוח לו יותר לעבוד בגופו מבממונו כנראה מהגמ' וע"ז מתרץ דלעולם קאי על מסיה"נ ואפי"ה יש אדם שממונו חביב,
והנה הא דאמרו דיש שממונו חביב מגופו וכן בצדיקים דיליף מיעקב היינו דוקא להכניס עצמו בסכנה כמעשה שהיה ביעקב אבל למסור ממש את נפשו כדי להציל ממונו איש כזה לא היה ולא נברא ומי פתי יסגיר חיתו למומתים להציל כספו ומה לו בממונו אם יהרגו אותו, וא"כ ר"ע דמפרש אפי' נוטל את נפשך ממילא דלא צריך קרא על מאודך באופן זה, אבל ר"א דמפרש בכל נפשך להכניס א"ע בסכנה אז צריך קרא על מאודך כי יש לך אדם שממונו חביב ומכניס א"ע בסכנה כמו יעקב, ונוכל לומר דהני לא פליגו כי ר"א ודאי מודה לר"ע דאפי' נוטל את נפשך וכאשר מתרץ באמת בסנהדרין דהני דאמרו יהרוג וא"י ס"ל כר"א וא"כ איך קאמר דצריך מאודך שיש לך אדם וכו' הלא באופן זה אין לך אדם שיתן נפשו בעד ממונו וצ"ל דר"א דדריש כל מאודך למי שממונו חביב היינו בכהגו"ו כגון רפואה בעצי אשירה דכבר כתבו התו' שם דאין זה ע"ז ממש רק משום שאינו יכול להתרפאות אלא בעצי אשירה אתי למטעי בתר ע"ז הרי דאין זה בכלל עע"ז ממש ובאופן זה מוקי ר"א קרא דבכל מאודך שיש כך ויש כך לכן הזהיר הקרא על שניהם וממילא שמעינן דבע"ז ממש צריך למסור את נפשו ולא פליג על ר"ע ושפיר הביא הש"ס האי דר"א דרק מר"א שמעינן דאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בעצי אשירה דהוא דרש בכל מאודך על יש ויש וצריך לאוקמיה באופן זה אבל ר"ע לא איירי אלא, בע"ז ממש ובמסה"נ ולא מוכח מניה הנ"ל ודו"ק, ומה שהביא בסנהדרין מר"א ולא מר"ע צ"ע קצת וצ"ל התם דהוא ומחלוקתו קאמר אבל בפסחים הביא דוקא לר"א.
ועתה נפרש דעת ר"ע דדורש בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך מה מוסיף עם "בכל מאדך" ונראה ע"פ מה שאמרו בכתובות דף ל"ג ע"ב "אלמלי נגדוה לחנני' מו"ע הוו פלחו לצלמא, והקשו שם בתוס' מר"ע שהי' מסרקין בשרו ואמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' הרי דאפי' מיסרין את האדם ביסורין קשין צריך למסור נפשו, והנה הרשב"א ז"ל כתב דבאמת יסורים קשין ממיתה ואין צריך לסבול כי לא נשמע זאת מבכל נפשך, ולפי"ז נבין היטב דר"ע מרבה זאת מבכל מאדך ודורש בכל מדה ומדה שהוא מודד לך אהביהו, ר"ל אם ייסר אותך עד כלות הנפש לאט לאט במדה ומדה של יסורים קשים מ"מ אהביהו וזה הוא שאמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן ר"ל שהם סברו דבכל נפשך היינו אם נוטל את נפשך בפ"א אבל יסורים קשים לאט לאט לא וע"ז השיב להם ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' ר"ל דהי' מצטער לפרש בכל נפשך ובכל, מאדך שאפי' נוטל את נפשך במדה ומדה ולא בפעם אחת, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנה? ודו"ק היטב.
מסוגי' דהואיל ד' מ"ו ע"א גמ' האופה מיו"ט לחול רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי לי' אורחים חזי לי' השתא נמי' חזי לי' והקשו שם בתוס' א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיבס"כ ויש מתרצים דשאני יו"ט שהותרה בו מלאכת אונ"פ לכן שייך בו הואיל אבל בשבת דרק נדחה לגבי חולה שיבס"כ לא שייך לומר הואיל, ובאמת החילוק בין הותרה להודחה מבואר במנחות ס"ד ע"א דקאמר שם רבה היו לפניו שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת פטור על הראשונה וחייב על השנייה ואפי' נתכפר בשנייה כגון שנשפך דם הראשונה ועיין בתוס' שם דסברי דקאי הכי במסקנא דלא דמי לאבעי' דבסמוך אי בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו עיי"ש והטעם דבשעת שחיטתה היה מלאכה שלא לצורך אע"ג דאח"כ נתהוה איזו סיבה שעל ידה צריכין להאי חטאת שני וא"כ שפיר מתורצת קושי' התוס' דבשלמא הכא גבי יו"ט דאם באמת באו אח"כ אורחים כ"ע מודים דפטור למפרע לכן סובר רבה דפטור מיד מטעם הואיל משא"כ בשבת דחזינן דלא מהני גם אם נתקן לבסוף ואיך נאמר הואיל כיון דבשעת מעשה לא הי' הצורך בעולם, אלא דשוב כ' לרבנו נ"י דמ"מ יפה הקשו בתו' מחולה שיבס"כ דהנה שבת הודחה ויו"ט הותרה וכבר מבואר דהא דאמרינן עדל"ת הוא מטעם דהוי כאונס על הל"ת וכמאן דלא עביד דמי דאלת"ה אמאי עדל"ת הא העשה קילה טפי ואיך ידחה הקל את החמור אלא ודאי מטעם אונס דהוי כמאן דלא עביד הל"ת משא"כ אם לא יקיים העשה א"א לומר דהוי כמאן דעביד וכמו שהביא הש"ך בחו"מ סי' כ"א בשם הירושלמי, ולפי"ז כל מה שעדל"ת הוי רק אם הוא אנוס ע"י ציוו התורה בשעת מעשה אבל אם בש"מ לא הי' מצווה על העשה ורק אח"כ נולדה העשה אין בכחה לתקן הלאו דהא העשה קילה לה מן הל"ת ולכן בשבת דנדחה מפני קרבן ציבור מצד עדל"ת אם בשעת השחיטה לא מצווה עלי' שוב אינו מועיל מה שנשפך דם הראשונה אח"כ, משא"כ ביו"ט דהותרה מלאכת אנ"פ אף שהצורך בא אח"כ מ"מ פטור למפרע על המלאכה, אכה, וזה נכון מאוד בסברה אבל לעומת זה בחולה שיבס"כ דהעשה להציל נפש חמורה מן הלאו שהתורה אמרה וחי בהם ולא צריך כאן בעידני' ושאר תנאי עדל"ת כידוע שפיר מהני לתקן הלאו למפרע ואין אנו אחראין להאי סברה דלעיל דצריך להיות אנוס מחמת הציוו בש"מ, וא"כ יפה הקשו בתוס' דנימא הואיל בכל מלאכת שבת, אולם מה שיש ליישב בזה הוא כפי"מ שהעלה הנו"ב לענין אם מותר לנוול את המת ולחתכו לגזרים כדי להתלמד במ"א מצד פקנ"פ וכתב דלא התירה התורה משום פקנ"פ אלא מה שלפניו אבל מה דעבידא דאתי' לא, א"כ לא שייך הואיל דהא אפי' אי מתרמי אח"כ חולה שיבס"כ מ"מ לא נתקן האיסור שעשה ואולי סברת הנו"ב הוא דמה שאמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם משום מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ואם נאמר דגם על להבא מצינן לחלל שבתות מצד הצלת נפשות א"כ בטלו מלאכת שבת מטעם הואיל כקושי' התוס' ואיך ישמור שבתות הרבה דלא מחייב כלל, ודו"ק.
מסוגי' דטעה בדבר מצוה דף ע"ב, אר"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב וכן פ' הרמב"ם בפ' ב' מה' שגגות אלא שהוסיף בלשונו "צלי של פסח" ותמה עליו בצל"ח הלא בזה ודאי שייך לומר זמנו בהול כמו בתרומה בע"פ ולמה פסק כאן שחייב ובפ' י' מה' תרומה כתב מי שאכל תרומה בע"פ ונודע לו שהוא בן גרושה פטור מפני שזמנו בהול אע"ג דלא עשה מצוה והניח הדבר בצ"ע, ונ' לרבנו נ"י דהנה יש להבין לר"ש דס"ל דמודו ר"א ור"י בלא עשה מצוה דחייב הלא חזינן דפליגו בתרומה ואפי' בלא ע"מ ויותר קשה מהא דתנן במתני' דבנודע לו שמשכו בעלים ידיהם או שמתו או שנטמאו פטור ואמרינן בגמ' הטעם משום דטעה בדבר מצוה וכתבו שם בתוס' ד"ה שחטו דאתי' כר"מ דפוטר אליבא דר"י אפי' בלא עשה מצוה וזה דוחק גדול איך סתם רבי ברישא כר"ש ובסיפא כר"מ, ובאמת הקשה כן בלח"מ על הרמב"ם איך פסק האי דינא דמשכו הבעלים ידיהם דאתי' כר"מ ואנן הלא כר"ש ס"ל, אבל י"ל דהנה הרמב"ם ה' תרומות פ"ה כתב הטעם דמשום הכי פטור בזמנו בהול דכיון דבהול נחפז הוא לאכול ולא בדק ר"ל דעד שיבדק יעבר הזמן ותתבטל המצוה, ולפי"ז נאמר דבזמנו בהול אינו שוה בכל ולאו בכ"מ שייך לומר כן, ואין דומה זמנו בהול בתרומה לצלי של פסח וכדומה דבתרומה האי סברא דז"ב חזקה מאוד דבמה שלא יבדוק לא יפסיד המצוה אשר הוא בהול עליה אלא שאם יבדוק ינצל מאיסור תרומה אבל הוא כעת מהדר לקיים את המצוה ואינו חושש על האיסור, אולם גבי צלי של פסח וכדומה דע"י שלא בדק אפשר שביטל מצוה ואם הי' בודק ומדקדק הי' מקיים את המצוה לכן האי סברא דזמנו בהול גרוע מאוד דאנו אומרים לאידך גיסא דאדרבא מפני שהיית להוט אחר המצוה לקיימה הי' לך לבדוק ולדקדק כדי שתקיים זה הדבר בעצמו שאתה בהול עליו ולפיכך לר"ש שפיר חייב בשפוד של נותר כיון דע"י בהילתו ביטל את המצוה אין סברה לפטרו רק בצירוף אם עשה מצוה, ואם לאו חייב משא"כ בתרומה דע"י בהילתו לא ביטל מצוה רק עבר איסור, בזה מהני זמנו בהול גם בלא עשה מצוה והשתא ל"ק קושי' התוס' בנודע שמשכו הבעלים את ידיהם דהתם נמי הוי כמו בתרומה דכיון שמשכו ידיהם אין כאן פסח ולא ביטל מצוה ע"י שלא בדק רק עבר על איסור שבת וע"ז מהני זמנו בהול, ולפיכך יפה עשה הרמב"ם ז"ל לפסוק האי דינא כיון שגם ר"ש מודה הכא וכן האי דתרומות משא"כ בשפוד של נותר, ודו"ק כי הוא נכון מאוד.