אור ברסלב
שביבי אש שביבי אש חידושי הלכות

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

שביבי אש חידושי הלכות

חגים וזמנים

מסכת פסחים

דף ג:

גמ' האי ארמאה דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו ואנא אכילנא משופרי שופרי וכו' קטלוהו עיין במנ"ח מצוה י"ד שתמה למה נהרג דכפי הנראה מלשון הרמב"ם והחינוך ז"ל האי לאו דבן נכר לא יאכל בו לישראל נאמר שלא להאכילו ולא לבן נכר עצמו שלא יאכל וכתב המנ"ח דמטעם גזל נגעו בו דמה לי גזל הדיוט או גזל הקדש, ותמה על זה רבנו כי' והא ק"ק ממון בעלים ומכש"כ פסח לאחר זריקת דמו ומה גזל הקדש שייך בבשר זה וגם אין לומר דמטעם מקח טעות הוה גזל בעלים, דהא כיון דבעלים לא עבדו איסורא שסמכו על הרוב דישראל הוה וכמש"כ התוס' כאן ד"ה ואנא ממילא דליכא כאן מקח טעות ולא דמי להא דחו"מ סי רל"ד במוכר טריפה לחבירו דצריך להחזיר לו המעות דהתם איכא צערא שאכל דבר איסור דהוי גנאי, אבל בלאו דעלמא דאינו גנאי מנין לנו ועוד דחילוק גדול יש בין שסומך על הרוב ובין שסומך על עדות שקר כמו שהאריך רבנו ני' במ"א ולא עוד אלא דממון או חפץ דאתא לידי' ע"י מקח וממכר קשה לומר דחשב כגזל שיהרג עליו דאין זה דומי' "דויגזול מידו החנית"?

לכן נראה לרבנו ני' דלכאור' יל"ד מה בעי האי ארמאה באמרו כתיב בתורה וכו' הלא רימה אותם שישראלי הוה ומאי רבותא איכא בזה אבל הענין כך הוא דהאי ארמאה לא רצה לקבל פירוש האמיתי דהציוו דבן נכר לא יאכל בו קאי על ישראל שלא יאכילם כמו שלא קיבלו הכותים להוציא המקראות ממשמעותם הפשוטה, וכיון דלא מצינו נמי לפרש דהצוו סובב על הבן נכר בעצמו כי לא לו נתנה התורה לכן הפירוש הפשוט הוא דהוא הבטחה שמבטיח אותנו הקרא שכל בן נכר לא יזכה לאכול מן הפסח ועתה רצה האי ארמאה לעשות תוה"ק כפלסתר להראות לעיני כל כי לא יתקיימו הבטחותיה ולהסית ולהדיח נתכוון ועל זה ודאי חייב מיתה ואולי גם חייב להאמין בתורה מן השמים דאל"כ שבע מצות ב"נ מנ"ל ויש בזה לעיין אבל משום מסית ומדיח ודאי יש לחייבו דהא חטא עמלק שלא נמחה לעולם היה "אשר קרך בדרך ויזנב בך" ואמרו חמז"ל שחתך המילות וזרקן כלפי מעלה הרי דמשום דהטיח דברים כלפי מעלה וצינן את ישראל נידון בתמחה ולכן שפיר עבדו דקטלוהו להאי ארמאה ודו"ק.

שם ברש"י ריב"ב קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה אלא מן הכחוש ואני נתתי דמים כמו כן עכ"ל הא דהוצרך רש"י להאריך ולפרש כנ"ל נראה לרבנו נ"י דלכאור' היינו יכולים לפרש דכאשר אמרו לי' אלי' לגבוה סליק כבר הרגיש בדבר שריב"ב הי' מתכוון בעצתו לגלותו שהוא נכרי וכיון שראה כי כלתה אליו הרעה הודה ולא בוש, כל המדובר שבינו לבין ריב"ב עיין במהרש"ל כאן אבל אם כן הי' אז לא נדע מה דאמר בגמ' אח"כ אמרו מאי האי דקמן ובדקו אחריו וכו'" הלא כבר נפתר להם החידה, אלה ודאי דהאי ארמאה עדיין אחז בדרכו להעלים מהם דנכרי הוא, כי הוא לא האמין להם דאלי' לגבוה סליק ולא השיג כוונת ריב"ב שאמר לו כן כדי להכשילו רק סבר בדברי ריב"ב כמש"כ המהרש"ל, ולכן כאשר השיב להם ריב"ב אמר לי כן רצה להוכיח להם דאלי' לאו לגבוה סליק והביא תנא דמסייע מריב"ב שאמר לו שמחוייבים ליתן לו מן האלי' מפני שנתן דמים כמו כן ולא ירמוהו מפני שהוא גר מארץ רחוקה ואע"פ שריב"ב לא אמר לו כן רק דלא נתנו לו אלי' מפני שיודעים דנכרי הוא, אבל הוא באשר ידע דלא הכירוהו ומחזיקים אותו לישראל עדיין עמד ברימיותי' וזה כוונת רש"י ז"ל ודו"ק.

דף ד:

תוס' ד"ה מדאוריית' בביטול בעלמא סגי פי' בקונ' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתני' בשמעתן רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה עכ"ל הא דהוצרכו להביא מבריית' דלקמן ולא הביאו עיקר פלוגתת ר"י ורבנן במשנה דריש כ"ש דאמר ר"י בפירוש אבחא"ש, נראה לרבנו ני' לפרש דמהא דריש פ' כ"ש אין להקשות על רש"י דהא רש"י לא קאמר דתשביתו דוקא ביטול הוא ולא שריפה דודאי סובר רש"י דתרתי משמע או השבתה בלב או ביעור מן העולם ור"י דקאמר אבחא"ש היינו אם מבערו מן העולם צריך דווקא שריפה (ומה שיש מן התימה איך גרעו שאר ביעורים מן הביטול כבר האריכו בזה האחרונים כל או"א לדרכו עיין בהם) אבל התוס' הקשו על רש"י מדר"ע דמני' מוכח דליכא כאן רק שריפה דהא ר"ע יליף דתשביתו מעיו"ט ולא ביו"ט עצמו משום דשריפה אב מלאכה וקאמר רבא התם דש"מ מדר"ע דסובר כר"י אבחא"ש וכבר הקשו שם הצל"ח והאו"ח דילמא סובר לעולם כרבנן אלא דשריפה בכלל שאר ביעורים הוא ואין יכול לשרוף ביו"ט ותירצו דזה ליתא דכיון דבקרא לא מפורש שריפה איך מצינו למילף דראשון עיו"ט קאמר כיון דאיכא אופן להשבית בלא שריפה וא"כ אם נאמר כדעת רש"י דגם ביטול בכלל השבתה דקרא הדרה הקושי' איך יליף ר"ע דמעיו"ט קאמר כיון דשפיר איכא לאוקמי הקרא כמשמעותי' ביו"ט והשבתה דקאמר ביטול הוה וזה הוא שדייקו התוס' בלשונם הזהב דהאי השבתה העברה היא ולא ביטול' וזאת נשמע דוקא מדר"ע כנ"ל.

ופלא תראה כי בעל מגיני שלמה ז"ל העביר עיניו מכל זה ותי' קושי' התוס' דרש"י לאו ביטול בלחוד קאמר אלא דתשביתו תרתי משמע עיי"ש וכפי הנראה הוא ז"ל הי' סובר דמה שלא הביאו התוס' ראי' מר"י דמתני' דלקמן משום דמצינו למימר דר"י באמת לא יליף שריפה מתשביתו אלא מנותר קיליף אבל מר"ע שפיר מוכח משום דקאמר הרי הוא אומר תשביתו וכו' הרי דמתשביתו גופא יליף שריפה, אבל במח"כת לא דק בזה דא"כ עדיין הוה מצי התוס' להביא דרבנן דר"י דסברי אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והם ע"כ מתשביתו ילפו הרי דתשביתו לאו ביטול בלחוד קאמר, אלא ודאי הפי' בתוס' כמש"כ, ודו"ק.

בא"ד ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלוק שהוא משש ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול, ע"כל הנה רש"י לשיטתי' לקמן דף י"ב ע"ב דתשביתו דהוא שלא בשעת ביעורו היינו בשש קודם זמן איסורא לק"מ דה"ה ביטול דקרא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל ריש פ"ב מחו"מ וז"ל מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו וכו'" ולפי האמור מיושבת ג"כ קושי' הראשונה שבתוס' מהא דר"ע דהא דמפרשינן הקרא דתשביתו קודם איסור אכילתו היינו דוקא לאחר שזכינו דהאי ראשון דקרא לישנא דקדומא היא ומפרשינן קודם לזמן איסורא אבל אי ביום הראשון ביו"ט קאמר אז ע"כ לאח"ז איסורו קאמר תשביתהו וכאשר מפרש רש"י ז"ל לקמן אאביי דע"כ שהה בו שעה אחת וא"כ ליכא למימר דתשביתו ביטול קאמר דלא"חז לא מצי מבטל לי' דאינו ברשותו ולכן לק"מ מה"א של ר"ע דסובר דביו"ט קאמר ופלא על המהרש"א דלמטה בתוס' ד"ה וכתיב תי' קושי' התוס' על רש"י כנ"ל וכאן שתק להו ועיין עוד לקמן בסוגי' דהבודק צריך שיבטל והבן.

ועיין באחרונים הפ"י, הצל"ח והישועות יעקב ז"ל כולם כתבו פה אחד דהא דכתב רש"י ז"ל דביטול מתשביתו יליף, דוקא לרבנן קאמר דס"ל השבתתו בכל דבר ממילא ביטול נמי בכלל, אבל לר"י דיליף מנותר שהוא דוקא בשריפה לא מצינן למימר דתשביתו כולל נמי ביטול דאז נפרך הקו"ח מנותר דמה לחמץ דמהני ביטול משא"כ בנותר, ולפי"ז מתורצת קושי' התוס' מר"ע דס"ל כר"י ורבנו ני' תמה ע"ז דלפי דבריהם ע"כ לר"י ליכא בלישנא דתשביתו שום שינוי דאם גם לדידי' תשביתו מורה על ביטול מדלא כתיב תבערו איך אתא קו"ח להוציא מקרא המורה נגד הקו"ח ממשמעותו כי זאת לא שמענו ואדרבה צריכין למימר דאתא קרא להוציא מקו"ח וניהו דתשביתו בלאו קו"ח מורה על כל ביעור שיהי' ומ"מ אתא הקו"ח להעמידו על שריפה אין זה הוצאה ממשמעותא דקרא אלא דקרא סתמא כתיב והקו"ח לפרש אתא, אבל אם נאמר דתשביתו שינוי לשון הוה ולא לשון סתם דלשון סתם הי' תבערו כמש"כ רש"י א"כ לא מצי אתא הקו"ח נגד הדרש הנדרש מכח שינוי הכתוב, מה תאמר דלר"י באמת ליכא שינוי בהאי קרא ולרבנן דרשו הא בורכא חדא דהוי להו לרבנן להשיב כזאת לר"י ועוד איך יתלה רש"י ברבנן סברה חדשה אשר ר"י בפי' לית לי' האי סברה אלא ודאי דרש"י לכ"ע קאמר למלתי', ודו"ק.

דף ה:

גמ', אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אבחא"ש וכו', והקושי' מהגאון ר' שלמה קוועטש זצ"ל מפורסמת והיא, דילמא לפי הס"ד דתשביתו הוא ביו"ט ממש אז אה"נ דע"כ צריכין אנו לומר אבחא"ש אבל באמת כיון שזכינו לדין כי ביום הראשון דכתיב היינו עיו"ט ומחצות היום מאך חלק, שוב מצינן למימר דס"ל השבתתו בכל דבר כחכמים דר"י דהנה לקמן (ד' כ"ח) יליף ר"י מנותר דחמץ בשריפה והשיבו לו חכמים אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו, שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וכו' והקשו שם בתוס' (ד"ה אמרו לו), תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן, דסברו שהם בשריפה אמאי לא ילפו חמץ מנותר ותי' האחרונים ז"ל דרבנן דר"י דסברי חמץ לאחר הפסח מותר יש להם פירכא בלא"ה, דמה לנותר שהוא איסור עולם, תאמר בחמץ שאינו אסור לאח"פ, והנה אנן פסקינן במקצת כר"י ובמקצת כר"ש דחמץ לפני זמנו אסור כר"י ולאחר זמנו מותר כר"ש משום דלא אייתר לן אלא חד קרא ומוקמינן ליה אלפני זמנו, וכתב הרא"ש ז"ל (לקמן סוף ד' כ"ח) וז"ל "וחד קרא דמייתר מוקמינן לי' אלפני זמנו שצותה תורה להשביתו" עכ"ל, כוונתו בזה דאי לא הוי חזינן שצותה התורה להשבית את החמץ בעיו"ט לא הי' מסתבר לאוקמי' אלפני זמנו אלא אלאחר זמנו, ומעתה דלמא אף ר"ע ס"ל כדפסקינן אנן ואית לי' רק חד קרא יתירא וא"כ אי תשביתו קאי איו"ט ממש אז מסתבר הי' לאוקמי' אלאח"ז וא"כ הוי חמץ ג"כ איסור עולם כנותר ושפיר ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה, כקושי' התו' דלעיל אחכמים דר"י ושפיר קאמר ר"ע איך אפשר לשרפו ביו"ט אלא ע"כ האי ראשון עיו"ט הוא, וכיון דמוקמינן תשביתו אעיו"ט שוב ליכא למילף מנותר שיהי' בשריפה דהא אינו איסור עולם דהאי קרא יתירא אלפני זמנו מוקמינן לי' כמו תשביתו כדברי הרא"ש שזכרנו וא"כ מנ"ל לרבא כי באמת ר"ע כר"י ס"ל זה תוכן קושי' הגאון הנ"ל

ותי' רבנו ני' ע"פ מה שהעלה בשג"א דהא דאמר ר"א (לקמן דף ו' ע"ב) שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואחד מהן הוא חמץ, לא נאמרו הדברים, אלא אליבא דר"י דס"ל דחמץ לאח"ז אסור אבל לר"ש דס"ל חמץ לאח"ז מותר הרי הוא גורם לממון וחשיב שפיר כדידי' אפי' למאן דס"ל בעלמא דבר הגורם לממון לכמ"ד הכא מודה דכמ"ד דכך גילתה התורה, דכתיב לא ימצא ומרבינן מני' של נכרי שקבל עליו אחריות כדלקמן בדף זה והנה במקור חיים השיג עליו ואומר כי חמץ בשום אופן לא הוי גורם לממון דהא חייב לבערו עיי"ש, ולכאור' משום הא לא ארי' דהא חיוב ביעור והלאו דב"י חדא מלתא נינהו דהתורה אמרה לא יראה לך רק תשביתהו ואם ע"י חיוב זה בעצמו נעשה אינו ברשותו לא איכפת לן מידי דאי לא אמרה תורה לא יראה ותשביתו הי' גל"מ ומקרי שפיר ברשותו, וכעין שכתבו התו' חולין ד"פ ע"ב ד"ה שחיטה שא"ר דמה שנעשה ששא"ר ע"י ציווי התורה לא איכפת לן עיי"ש אכן לקושטא דמלתא זה אינו דכיון דאמרה תורה תשביתו מעיו"ט בחצות היום והלאו של ב"י אינו מתחיל עד הלילה איך נאמר דחדא מלתא היא ואיכא כאן עשה ול"ת ובשביל הל"ת ציותה התורה העשה דהשבתה, הא רחוקים הם זה מזה בזמן והעשה נאמרה קודם ללאו, ולכן יפה כתב המק"ח דאפי' לר"ש חמץ חידוש הוא דכיון דאמרה תורה העשה דתשביתו תו לא הוי גורם לממון ולמה יעבור על לאו דב"י, אמנם אם נאמר דתשביתו ביו"ט קאמר אז דברי השג"א שרירין וקיימין דלמאן דמתיר חמץ אחה"פ ליכא חידוש כנ"ל, ולפי"ז מיושבת על נכון קושי' שהתחלנו בה דהא דמצריך הרא"ש ליתן טעם למה נוקים קרא המיותר אלפני ולא אלאח"ז, היינו לפי האמת דתשביתו הוא בעיו"ט וא"כ הוי חמץ חידוש בין לר"י בין לר"ש כדעת המק"ח ושפיר קשי' לי' להרא"ש למה לא נוקמי' אלאח"ז, אבל לפי הס"ד דר"ע דתשביתו יהי' ביו"ט אז בוודאי היינו מעמידין הקרא אלפני זמנו כדי שלא יהי' חמץ חידוש דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו וא"כ לעולם לא יהי' חמץ איסור עולם ואיך יליף מנותר, אלא וודאי ר"ע לגמרי כר"י ס"ל דאית לי' תלתי קראי על תוך ועל לפני ועל אח"ז ולעולם הוי חמץ איסור עולם, ודוק [ועיין לקמן ד' ו' מש"כ בשם רבנו ני' על הא דחמץ אינו ברשותו ולפי האמור שם נסתרו דברים אלו]

שם ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל וכו' אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו נכרי שכבשתו מניין ת"ל לא ימצא וכו' הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' חמץ ומצה הביא דין זה דאפי' נכרי שכבשתו שרי אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטוהו ולא הביאו רק הא דקבל אחריות עיי"ש, ונר' לרבנו ני' ליישב זאת בטוב טו"ד כשנפרש תחלה הסוגי' שצריכה ביאור, דהנה בתוס' ד"ה משום הקשו דבשום דוכתא לא מצרכינן תרי קראי אכיבשתו ושלא כיבשתו, ותי' בצל"ח דמכח סתירת הכתובים להשוותם יחד רצה לחלק בין כיבשתו ושלא כיבשתו תמורת החילוק שעושה בין קיבל אחריות ללא קיבל, ומה שהביאו לידי זה הוא שמדקדק לרבא דקאי אהתיר' למה לא קאמר בבריית' מיד אהתירא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו וכו". ואולם דברי הצל"ח ז"ל במחכ"ת המה מרפסין איגרא לארעא, דקדוקו אין לו מקום דהא הבריית' מתחלת בקושי' ושואלת למה נאמר קרא דבתיכם הלא כבר נאמר לא יראה לך וע"ז משיבה לפי שנ' וכו' וכל כמה דלא מסיים למלתי' איך מצוי לשאול אין לי וכו' עיין בגמ' ותמצא שכן היא ועוד יותר מזה יפלא על תירוצו של הצל"ח, דלפי פירושו לא קאי חילוק זה במסקנא ואך כדי ליישב סתירת הכתובים רצה התנא לחלק בין כיבשתו ושלא כיבשתו אבל לקושטא דמלתא מחלקינן בין קיבל אחריות ללא קיבל, וא"כ הא קשה תרתי, חדא מה פריך הש"ס על רבא תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דהא לאו אהתירא מהדר אבל מהדר ליישב סתירת הכתובים דבחדא כתיב לך ובחדא כתיב בתיכם בלא לך, אבל יותר קשה דלא מתרץ ע"ז מידי במה דקאמר דשדינן לך אלא ימצא אפי' במצוי אצלך כנכרי שכיבשתו נמי אמרינן לך שלך אי אתה רואה, הלא כן יכולין אנו לומר גם על קבלת אחריות כיון דכתיב לך אלא ימצא אפי' במצוי אצלו שקיבל אחריות בעינן לך, ואי משום דסתירת הכתובים הכריחוהו לחלק למה לא חילק בין כיבשתו ללא כיבשתו ומאי אולמי' דקבלת אחריות מכיבשתו? אבל האמת יורה דרכו, ודברי הצל"ח נכונים בטעמם לאביי דאמר איפך ולא לרבא דמתרץ דאהתירא קאי וכאשר נראה מדוקדק היטב בפי' רש"י שעל אביי אמר איפך, כתב וז"ל "אין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו דהוא דומי' דשלך וכו' ולא כתב ובקיבל אחריות כדלקמי', ובד"ה וארישא קאי כתב וז"ל:

"להתירא אין לי דמותר לראות של אחרים "בדלא קיבל אחריות" כדלקמי' וכו' הרי שלך לפניך כי בדברי אביי פי' רש"י דקאי בס"ד לאסור נכרי שכבשתו כדי לתרץ סתירת הכתובים ואז לא נחלק בין קיבל אחריות ללא קיבל אבל דברי רבא דקאמר אהיתיר' קאי הוא אליבא דמסקנא ומיירי בדלא קיבל אחריות, ופי' רש"י ז"ל מוכרח וע"כ צ"ל כן דהנה לאביי דקאמר איפך לא מצי למימר דאיירי בדקיבל אחריות, דא"כ מה ס"ד לומר אין לי בנכרי שכיבשתו הוא דאסור בקבלת אחריות בנכרי שלא כיבשתו מנין הלא בקיבל אחריות אלים יותר נכרי שלא כיבשתו משכבשתו. כי בנכרי שכיבש לא ישלם לו אפי' אם קיבל אחריות ומחויב ע"פי דין והיה יותר סברה להתיר. ועיין במגיני שלמה לקמן כ"ט שכתב כי לשיטת הרמב"ם דבנכרי אנס עובר על ב"י ה"ה נמי איפכא בנכרי חלוש שאין ידו תקיפה לכופו לשלם לו אינו עובר אפי' אם קיבל אחריות עיי"ש, והנה מסוגי' זו נשקפה ראייה ברורה לדברי מג"ש ויפה כיון דאם לא נימא כדבריו הלא אז היה מקום ליישב הברייתא בלא איפך ולומר דקאי אאיסורא דסליק מניה ואומר אין לי דכשקיבל אחריות חייב כדמסיק אלא בנכרי שלא כיבשתו דאז האחריות גורם לו לממון אבל בנכרי שכיבשתו דמצי לפטור מתשלומין מנין ת"ל לא ימצא, ומדלא אמר הכי ש"מ כי הש"ס סובר דבנכרי חלוש אף שקיבל אחריות אין שום סברה שיעבור כיון דמצי לפטור א"ע מתשלומין, והבן ולכן אביי דקאמר איפך מפ' הברייתא כדברי הצל"ח דאם לא נחלק בין קבלת אחריות ללא קיבל צריך לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כדי ליישב סתירת הכתובים וע"ז קאמר ת"ל לא ימצא ולא כתיב לא תמצא לכן יותר מסתבר לרבות קבלת אחריות וולרבות נכרי שכיבשתו ובלא קבלת אחריות, דמידי הוא טעמא בנכרי שכיבשתו משום דהוי כדידי' וא"כ הי' צריך לכתוב לא אתווצא" אבל השתא דכתיב לא חימצא' משמע ע"י אחר דהיינו קבלת אחריות שגורם לו לממון ע"י תביעת המפקיד לאח"ז ועיין בשו"ת ד"ח ח"ר ס' י"א שבמחכ"ת נעלם מעיניו הקדושים פי' האמיתי הזה בדברי אביי עיי"ש) אבל רבא דקאמר לא תיפך וארישא קאי סובר הש"ס דקאי אמסקנא כמש"כ למעלה לכן פי' רש"י ובדלא קיבל אחריות כדלקמי', והא דלא סבר הש"ס גם ברבא כונו באביי וכמש"כ הצל"ח הוא משום דאם התנא אסתירת הכתובים קאי, לווה באמת פתח בהתירא וקאי ארישא הלא כמו כן הוה מצי קאי אסיפ' אמאי דסליק מני', ולומר אאין לי דאסור אלא בנכרי שכיבשתו' ומשום זה הוכיח הש"ס דרבא רצה לפ' האי אאין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו' אמסקנא ובדלא קיבל אחריות, ולכן יפה הקשו בתו' דלא מצינן בשום דוכתא לחלק בין נכרי שכיבשתו ללא כיבשתו – ודברי הצל"ח תמוהין.

והנה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שמיישב קושי' התו' במתק לשונו שכתב דאפי' גר תושב שהוא תחת ידו לכופו שיוציא החמץ מביתו ג"כ אינו עובר הרי שמפרש דהוה אמינא דמה שחילקה התורה לענין ב"י בין שלך לשל נכרי הוא משום דאם הוא של נכרי לא חייבה התורה להוציא החמץ מביתו כדי שלא יתחייב לשלם לו אם יאבד, אבל בנכרי שכבשתו סד"א כיון דמצי לכופו שיוציאו מביתו מחויב לעשות כן ולא מטעם דהוה כדידי', ולכן הכא שפיר צריך קרא אנכרי שכבשתו ולא קשה קושי' התוס', והנה הא גופא צריך ביאור לווה היינו דורשים טעמא דקרא לומר דונה שאמרה תורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו מטעם דזה יכול להוציא מביתו וזה איכו יכול, אולם לק"מ דהא בלא טעם זה הוה חמץ חידוש כונה דאת אחל שרי דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחד מנייהו הוה חמץ ולכן היינו מחלקים בסברה זו כי היכי דלא להוי חמץ חידוש, אולם פי' זה שאמרנו בדברי הרמב"ם לא ניחא אלא לשיטתו דוקא שהוא ז"ל ס"ל דקיבל אחריות היינו דוקא קבלת אחריות של גנבה ואבדה אבל אחריות דפשיעה של ש"ח אינו עובר עליו וע"ז נוכל לומר דסד"א דוקא בנכרי שלא כיבשתו שרי בש"ח אבל בנכרי שכיבשתו גם בש"ח חייב לבער משום דיכול לכופו שיוציאו מביתו, אבל לשיטת הבה"ג המובא ברא"ש והרא"ש ג"כ הסכים על ידו דגם בקבל אחריות דפשיעה דהיינו ש"ח נמי עובר עליו א"כ צריכין לפ' הא דיכול בנכרי שלא כיבשתו דמיירי בלא אחריות כלל וכגון שהניח הנכרי חמצו בבית ישראל שלא מדעתו וא"כ מה בין כיבשתו ללא כבישתו הא בשניהם יכול להוציאו מביתו כיון דאפי' ש"ח לא הוה עליו וע"כ צריך לפ' שלא כדעת הרמב"ם אלא כפשוטו דבנכרי שכיבשתו סד"א דחשוב כדידי' מפני שהנכרי הוא ברשותו ושוב קשה קושי' התוס' דאיך מצינן לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו.

ולפי האמור י"ל דבהא גופא פליגי אביי ורבא דאביי סובר דעל קבלת אחריות דפשיעה נמי עובר לכן לא מצי לפ' האי "אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו", לפי המסקנא ובדלא קיבל אחריות כלל ולומר דארישא קאי כדמוקים לי' רבא משום דאז אין שום סברה לחלק בין כיבשתו ללא כיבשתו כנ"ל ומה ס"ד, אבל רבא ס"ל דדוקא בקיבל אחריות של גנבה ואבידה עובר כדאמרינן לקמן, כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו' אשר משם למד הרמב"ם דבעינן דוקא אחריות דגנבה ואבידה, לכן שפיר מצי לפ' האי אין לי אלא נכרי שלא כיבשתו כפי' הרמב"ם ואמסקנא בדלא קיבל אחריות. ולפי"ז הרמב"ם ז"ל לשיטתו פסק כרבא דצריך קרא בכבישתו דהא סובר דדוקא באחריות גנבה ואבידה עובר, אבל הרא"ש שפסק כדעת הבה"ג ואולי גם הרי"ף ס"ל כן דאפי' בקבלת אחריות פשיעה עובר, סבירה להו כאביי דקאי אס"ד ולכן השמיטו האי דינא משום דלא קאי במסקנא ודו"ק היטב בדברים אלו כי המה קושט אמרי אמת בעומק ביאור הגמ'.

דף ו:

גמ' דלמא משכחת לי' לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימ' דא"ר אלעזר וכו' ופירש"י לאו ברשותי' אינו שלו וכן גרס רש"י בהא דר"א שני דברים אינן "שלו" אולם בגמ' שלפננו הגירס' אינן "ברשותו", ועיין בשו"ת ד"ח להגה"ק מצאנז זצ"ל ח' או"ח סי' י"א שמקיים הגירס' דאינו ברשותו משום דבחמץ בעינן שיה' שלו וגם ברשותו דכתיב בתיכם וכיון דאסור בהנאה עכ"פ אינו ברשותו ואעפ"י שהוא שלו דאמרינן איסורי הנאה אית להו בעלים, מ"מ לא היה עובר עליו משום דאינו ברשותו אי לאו דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, וכן כתב גם בקצה"ח חו"מ סוף סי' ת"ו דאה"נ לא גרע מנגזל דאינו יכול להקדיש ולהפקיר משום דאינו ברשותו עיי"ש. ואומר רבנו ני' כי אין הנדון דומה לראי' וחילוק גדול הוא בין נגזל לאה"נ שביד הבעלים, דהנה "רשות" הוא היכולת והכח שיש ביד האדם על חפציו אשר המה תחת ידו לעשות בהם כרצונו, לכן הרשות הזה הוא דבר שלא אפשר רק לאסרו על האדם דהיינו שלא ישתמש ברשות שיש לו על החפץ אבל ליקח ממנו הרשות שלא יהי' לו עליו רשות ע"י אזהרה זה דבר שאי אפשר דהא כל זמן שהחפץ תחת ידו ע"כ יש לו עליו רשות ויכולת לעשות בו כרצונו לכן לא יתכן לומר שנלקח ממנו אלא שנאסר עליו ואך אם כלקח ממנו החפץ בעצמו בחזקת יד אז נלקח ממנו גם הרשות יען אז הכח והיכולת ביד האחר לעשות עמו מה שחפץ אבל ע"י איסור שנאסר עליו החפץ לא נלקח מידו הרשות, כאשר נראה בעליל אצל גזלן כיון שלקח את החפץ מיד הבעלים שגזלו מקרי החפץ ברשותו ואעפ"י שהתורה אסרה עליו את הרשות דהא טבח ומכר חייב בד' וה' משום דשנה בחטאו וכן תברה או שתי' משלם כשעת התבירה והשתי' כמבואר בב"ק, משום דשנה בחטאו, ומ"מ מקרי ברשותו משום דלקח הרשות לעצמו נגד רצון התורה, ולפי"ז באיסורי הנאה לדעת הראשונים דס"ל שיש להם בעלים ושלו מקרי ולא אסרה עליו התורה אלא הרשות שלא יהא לו עליו רשות למכרו ולהנות ממנו דאם נהנה ממנו או מוכרו והחליפו עבר על איסור תורה, דמאו מכור לנכרי ילפינן היתר הנאה דאם הי' אסור בהנאה אסור למכרו אבל אם מכרו מה דעבד עבד דמה"ט גופא דאהני מעשיו מכח זה עבד איסורא דנהנה שנתעשר ע"י האי מכירה, וכיון דבידו הוי ליקח לו רשות אלא דאסור לעשות כן משום דנהנה בלקיחת רשות זה א"כ במפקיר אה"נ דאין בזה שום הנאה למה לא מהני ושאני נגזל דהחפץ אינו בידו ולאו משום איסור רשות קאתינן עלה אלא שנלקח ממנו הרשות שפיר לא מצי מקדיש ומפקיר דהא מחוסר רשות הוי אבל באה"נ שהחפץ בידו וליכא רק איסור להנות למה לא מצי מפקיר הרי לא נהנה, ופלא הוא שכל האחרונים לא נחתו לזה, ולפי"ז דברי רש"י ז"ל קולעים אל השערה ויפה כיון לומר דחמץ אינו שלו, דבזה שאינו ברשותו דהיינו שנאסר עליו הרשות בזה לחוד לא סגי דהא עדיין מצי מפקיר ומבטל לי' דלאו נהנה מקרי וגם בדברי ר"א צריכין לגרוס אינו שלו מטעם זה דמפני שנאסר רשותו עליו עדיין ביתו קרינן ביה דהא בידו לעבור על האיסור והוי דומי' דביתו שהוא ברשותו לעשות בו כרצונו ולא ממעטינן מביתו רק חפצים של הנגזל שאינם תחת ידו ונלקח ממנו הרשות, אבל השתא דאמרינן דחמץ אינו שלו אתי שפיר דזאת נוכל לומר כי ע"י האזהרה נלקח ממנו והוי כהפקר דאפקעתא דמלכא הוא אלא דלדעת הראשונים דס"ל שכל אה"נ מקרי שלו ויש לו בעלים יש לראות למה נאמר דחמץ הוי אינו שלו ולמה יגרע משאר אה"נ, והנה בשו"ת ד"ח הנ"ל כתב דשאני חמץ שעומד לביעור והכל מצווין עליו לבערו והן הן דברי המק"ח שחולק בזה על השג"א, עיין לעיל שחזרנו על דבריהם, אולם רש"י ז"ל בעצמו לא פי' כן בדף זה ע"א ד"ה אפי' מר"ה נמי, וז"ל דכי הדר בי' בימי הפסח עבר עלי' והאי שעתא לאו ברשותי' הוא דליבטלי' שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו הרי דרש"י ס"ל דלכן אינו שלו משום דהוי אה"נ ולא משום דחייב לבערו ומזה נ' דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דכל אה"נ אין לו בעלים, אבל הני פוסקים החולקים על הרמב"ן בזה צ"ל דמש"ה הוי חמץ אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו. אמנם גם זה תמוה מאוד דאם כל עצמו מה שאינו שלו הוי רק משום דעובר עליו ומצוה לבערו א"כ מה חידוש הוא זה שעובר, דאם לא יעבור ולא יהא מצוה לבערו שוב הוי שלו ואיך אפשר לאחוז החבל בשני ראשין ועיין מש"כ לעיל בזה וכן בשו"ת בית אפרים ח' או"ח סי' מ"א מצדיק בזה את דברי השג"א מתלונות המק"ח אולם חוץ בזה יפלא מאוד על שיטה זו שסוברת דחמץ מקרי אינו שלו משום דהכל מצווין עליו לבערו, דא"כ איך מצינו ידינו ורגלינו בביה"מ דהא תנן (ב"ק צ"ו ע"ב) גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרי שלך לפניך ואם נאמר דחמץ אין לו בעלים איך מצי אמר הש"ל הא תו לא הוי שלו? והא דמתרץ הש"ס (ב"ק ס"ו ע"ב) דניהו דבעלים מתייאשים מן החמץ מ"מ מצי אמר הש"ל דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ונ' מזה דאם הגזלן לא קנה שפיר מצי אמר הש"ל, התם היינו טעמא משום דע"י יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתא לרשות זוכה ולכן כל זמן שזה אינו רוצה לקנות עדיין הוא ברשות בעלים, וכן כתב בפי' בקצה"ח סוף סי' ת"ו עיי"ש, אבל אם נאמר דחמץ בעצמו אין לו בעלים מצד דהכל מצווין עליו לבערו איך יאמר לו הש"ל ועיין בדברי רבנו נ"י בסוג' דהיזק שאינו ניכר ותמצא נחת ואין לומר דבפסח באמת לא מצי אמר הש"ל אבל לאחה"פ שוב חוזר לרשות בעלים דתו ליכא כאן מצוה לבערו ושפיר א"ל הש"ל, זה ליתא דכבר ביאר רבנו ני' בכל מקום שהגזלה יצאה לשעה אחת שאין עליה מצות השבה לעולם, עיין לקמן בסוג' דהשבת העבוט. אלא ודאי דמשום דהכל מצווין עליו לבערו משום זה לא אמרינן דלא הוי שלו ואין לו בעלים ואי קשי' לך כיון דהכל מצווין עליו לבערו אין לך הפקר גדול מזה זה לק"מ דהא דהכל מצווין לבערו הוי מכח זכין לו לאדם בין בפניו ובין שלא בפניו אבל עיקר מצות ביעור על הבעלים הוא דחמץ שהוא שלו והיא ברשותו חייב לבערו וצע"ג.

מסוגי' דשלא כדרך הנאתן דף כ"ד ע"ב שם איסי בן יהוד' אומר מניין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש מה להלן אסור אף כאן אסור אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסב"ה בב"ח שנעב"ע א"ד שיהא אסב"ה וכתבו שם בתוס' וז"ל איסור אכילה ליכא למילף בק"ו מערלה כדאמר בפ' כ"ה דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה יוכיחו דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה עיי"ש והקשה באור חדש קושי' עצומה דהיכי נוכל למילף הכל מערלה בק"ו הא צריכין גם לכלאי הכרם יוכיח כמו שמסיק הש"ס ועל זה פריך בגמ' מה לכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלא כדה"נ ותיר' דבב"ח נמי לוקין שכדה"נ מדלא כתיב אכילה, וכ"ז אם ידעינן איסור אכילה ממקום אחר אבל אם נילוף מק"ו מערלה אז י"ל דמשום הכי לא כתיב בה אכילה משום דבאמת מותר וא"כ נפרך הק"ו, ונראה לרבנו נ"י ביישוב קושי' זו וממיל' יהא מתורץ קושי' האחרונים על תירץ הש"ס דאיכא למיפרך חורש בשור וחמור יוכיח, הא בדף קי"ד פריך הש"ס לר"א דיליף איסור בב"ח מלא תאכלו כל תועבה חורש בשו"ח לתסרי ומשני אמרת קו"ח מה מעשה שבת דחמירא מותרין חורש בשור לכ"ש והקשה שם ברש"י א"כ בב"ח נמי נוכל לומר האי קו"ח ותי' דבב"ח ניכר יותר העבירה לה שנתעבדה בה מבמעשה שבת וחורש בשו"ח עיי"ש בתו' ולפי"ז הקשו האחרונים מה משני חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח דלא ניכר האיסור תאמר בב"ח שניכר, וניישב כל זאת דהנה כתבו שם בתו' ד"ה מה לחמץ שכן ענוש כרת וכרת גופא ליכא למילף משום דאין מזהירין מן הדין והקשה רבנו ני' דאיך נפרך בזה הקו"ח הא בכל קו"ח אמרינן אין מזהירין מן הדין ולא מפרכינן מה להתם שכן לוקין תאמר כאן שאין לוקין והא דבאמת לא פרכינן כן י"ל בפשיטות דהנה יש שני טעמים להא דאין לוקין מה"ד הא' דלמא יש עליו איזה פירכא ואנן לא ידעינן לכן לא סמכינן על היקש שכליי ללקות עליו כמש"כ בספר מדות אהרן עיין בכללי גינת וורדים והטעם השני היא מש"כ המהרש"א בשבועות דשמא לא נפטר בעונש קל כזה כיון שהנלמד חמור מן המלמד, וא"כ לכל הני טעמים ליכא למיפרך מה להתם שכן לוקין דהא אפשר גם כאן חייב מלקות או יותר רק שאין אנו סומכין על שכלינו בזה אבל לענין אה"נ שפיר סומכין וזה פשוט ולפי"ז קשה מאי פריך מה לחמץ שכן ענוש כרות, הא גופא נילף ומפני שאין עונשים מן הדין אכתי לא נפרך הקו"ח אמנם י"ל דאעפי"כ שפיר פריך דהא איסור אכילה ילפינן מהקיש' דנבלה ושם ליכא כרות וא"כ א"א לומר דנילף כרת מחמץ ושפיר פריך מה לחמץ שכן ענוש כרת ודברי התוס' שכתבו דאין מזהירין מן הדין תמוהין מאוד, ועיין בראש יוסף שהרגיש מקצת מזה והנה לפי"ז כל מה שפרכינן מחמץ לא הוי רק משום דידעינן מהקיש' דנבלה דעל בב"ח אינו ענוש כרת וממילא צריכין אנו לומר כה"כ יוכיחו, וע"כ שפיר פריך דנילוף הכל מקו"ח מערלה ואז ליכא למפרך מה לחמץ שכן ענוש כרת דמה בכך הא אפשר דגם בב"ח ענוש כרת ומשום דאין מזהירין מה"ד אכתי לא נפרך הקו"ח ולא נצרך תו לכה"כ כלל ושפיר מיושבת קושי' הא"ח הנ"ל. ולפי"ז גם קושי' השנייה לק"מ דהנה בגמ' אמרו שם דחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו אפי' בלא הדר דינא עיי"ש וקושי' הגמ' ע"כ היה שנילף מקו"ח מערלה ומחמץ בלי כה"כ ואז הוי חדא מתרתי וע"ז שפיר מתרץ חורש בשו"ח יוכיח דעכ"פ פירכא כל דהו הוי כנ"ל ודו"ק כי הוא כו"פ.

דף כה.

אר"א אר"י בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשירה נמי, ואי דליכא סכנה שאר איסורין נמי לא, לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשירה לא דתני' ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו ממונו לכן נאמר בכל נפשך ויש אדם שממונו חביב מגופו לכך נאמר בכל מאודך, והנה על סוגי' זו יש לתמוה הרבה חדא אמאי הביא הך בריית' דר"א הלא גם ר"ע בברכות מפרש האי קרא אפילו הוא נוטל את נפשך הרי דלכ"ע אתא קרא להורות שצריך למסור נפשו, שנית על לשון הבריית' קשה דקאמר אם נאמר בכל נפשך וכו' ואם נאמר בכל מאודך וכו' הרי שמסתפק איזו חביב יותר וכן פי' רש"י ז"ל וז"ל "יאמר החביב משניהם" "ודיו" וא"כ בתוך הקושי' ידע מן התי' שאין ידוע איזו חביב יותר וא"כ צריך לשניהם ועוד קשה הרי ר"ע אומר בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ומסיים שם בגליון הש"ס על ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך אוהבהו, הרי דלר"ע פשיטא דגופו חביב ממונו, ואיך חולק על ר"א במציאות, ולא עוד אלא שבחולין ד' צ"א ע"א אמרו ויותר יעקב לבדו שנשאר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם וכן בסוטה ד' י"ב עיי"ש, והוא נגד ר"ע ונראה לרבנו נ"י לישב דהנה בסנהדרין ד' ע"ד תני' ר"י אומר מניין שאם אמרו לו עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ופריך הא נמנו וגמרו דהני ג' יהרג ואל יעבור ומשני אינהו דאמרי כר"א וכו' הרי דר"י ל"ל דר"א וא"כ איך מפרש הקרא דבכל נפשך וע"כ צ"ל דס"ל דקאי שצריך לעבוד את ה' בגופו ובממונו ולא קאי על מסה"נ, והנה איתא בפסחים לא מבעי' במקום דלא יהבי אגרא ובדקו דניחי' ליה לאינש לקיומא מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוני', ולפי"ז כוונת ר"א היא כך אם נאמר בכל נפשך ונפרש דקאי על מסה"נ למה נאמר בכל מאודך דהא כש"כ היא ואם נפרש דקאי רק לאוהבו ולעבדו בכל נפשו א"כ קשה אם נאמר בכל מאודך דצריך לעבדו בכל מאודו למה נאמר בכל נפשך הא נוח לו יותר לעבוד בגופו מבממונו כנראה מהגמ' וע"ז מתרץ דלעולם קאי על מסיה"נ ואפי"ה יש אדם שממונו חביב,

והנה הא דאמרו דיש שממונו חביב מגופו וכן בצדיקים דיליף מיעקב היינו דוקא להכניס עצמו בסכנה כמעשה שהיה ביעקב אבל למסור ממש את נפשו כדי להציל ממונו איש כזה לא היה ולא נברא ומי פתי יסגיר חיתו למומתים להציל כספו ומה לו בממונו אם יהרגו אותו, וא"כ ר"ע דמפרש אפי' נוטל את נפשך ממילא דלא צריך קרא על מאודך באופן זה, אבל ר"א דמפרש בכל נפשך להכניס א"ע בסכנה אז צריך קרא על מאודך כי יש לך אדם שממונו חביב ומכניס א"ע בסכנה כמו יעקב, ונוכל לומר דהני לא פליגו כי ר"א ודאי מודה לר"ע דאפי' נוטל את נפשך וכאשר מתרץ באמת בסנהדרין דהני דאמרו יהרוג וא"י ס"ל כר"א וא"כ איך קאמר דצריך מאודך שיש לך אדם וכו' הלא באופן זה אין לך אדם שיתן נפשו בעד ממונו וצ"ל דר"א דדריש כל מאודך למי שממונו חביב היינו בכהגו"ו כגון רפואה בעצי אשירה דכבר כתבו התו' שם דאין זה ע"ז ממש רק משום שאינו יכול להתרפאות אלא בעצי אשירה אתי למטעי בתר ע"ז הרי דאין זה בכלל עע"ז ממש ובאופן זה מוקי ר"א קרא דבכל מאודך שיש כך ויש כך לכן הזהיר הקרא על שניהם וממילא שמעינן דבע"ז ממש צריך למסור את נפשו ולא פליג על ר"ע ושפיר הביא הש"ס האי דר"א דרק מר"א שמעינן דאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בעצי אשירה דהוא דרש בכל מאודך על יש ויש וצריך לאוקמיה באופן זה אבל ר"ע לא איירי אלא, בע"ז ממש ובמסה"נ ולא מוכח מניה הנ"ל ודו"ק, ומה שהביא בסנהדרין מר"א ולא מר"ע צ"ע קצת וצ"ל התם דהוא ומחלוקתו קאמר אבל בפסחים הביא דוקא לר"א.

ועתה נפרש דעת ר"ע דדורש בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך מה מוסיף עם "בכל מאדך" ונראה ע"פ מה שאמרו בכתובות דף ל"ג ע"ב "אלמלי נגדוה לחנני' מו"ע הוו פלחו לצלמא, והקשו שם בתוס' מר"ע שהי' מסרקין בשרו ואמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' הרי דאפי' מיסרין את האדם ביסורין קשין צריך למסור נפשו, והנה הרשב"א ז"ל כתב דבאמת יסורים קשין ממיתה ואין צריך לסבול כי לא נשמע זאת מבכל נפשך, ולפי"ז נבין היטב דר"ע מרבה זאת מבכל מאדך ודורש בכל מדה ומדה שהוא מודד לך אהביהו, ר"ל אם ייסר אותך עד כלות הנפש לאט לאט במדה ומדה של יסורים קשים מ"מ אהביהו וזה הוא שאמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן ר"ל שהם סברו דבכל נפשך היינו אם נוטל את נפשך בפ"א אבל יסורים קשים לאט לאט לא וע"ז השיב להם ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' ר"ל דהי' מצטער לפרש בכל נפשך ובכל, מאדך שאפי' נוטל את נפשך במדה ומדה ולא בפעם אחת, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנה? ודו"ק היטב.

מסוגי' דהואיל ד' מ"ו ע"א גמ' האופה מיו"ט לחול רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי לי' אורחים חזי לי' השתא נמי' חזי לי' והקשו שם בתוס' א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיבס"כ ויש מתרצים דשאני יו"ט שהותרה בו מלאכת אונ"פ לכן שייך בו הואיל אבל בשבת דרק נדחה לגבי חולה שיבס"כ לא שייך לומר הואיל, ובאמת החילוק בין הותרה להודחה מבואר במנחות ס"ד ע"א דקאמר שם רבה היו לפניו שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת פטור על הראשונה וחייב על השנייה ואפי' נתכפר בשנייה כגון שנשפך דם הראשונה ועיין בתוס' שם דסברי דקאי הכי במסקנא דלא דמי לאבעי' דבסמוך אי בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו עיי"ש והטעם דבשעת שחיטתה היה מלאכה שלא לצורך אע"ג דאח"כ נתהוה איזו סיבה שעל ידה צריכין להאי חטאת שני וא"כ שפיר מתורצת קושי' התוס' דבשלמא הכא גבי יו"ט דאם באמת באו אח"כ אורחים כ"ע מודים דפטור למפרע לכן סובר רבה דפטור מיד מטעם הואיל משא"כ בשבת דחזינן דלא מהני גם אם נתקן לבסוף ואיך נאמר הואיל כיון דבשעת מעשה לא הי' הצורך בעולם, אלא דשוב כ' לרבנו נ"י דמ"מ יפה הקשו בתו' מחולה שיבס"כ דהנה שבת הודחה ויו"ט הותרה וכבר מבואר דהא דאמרינן עדל"ת הוא מטעם דהוי כאונס על הל"ת וכמאן דלא עביד דמי דאלת"ה אמאי עדל"ת הא העשה קילה טפי ואיך ידחה הקל את החמור אלא ודאי מטעם אונס דהוי כמאן דלא עביד הל"ת משא"כ אם לא יקיים העשה א"א לומר דהוי כמאן דעביד וכמו שהביא הש"ך בחו"מ סי' כ"א בשם הירושלמי, ולפי"ז כל מה שעדל"ת הוי רק אם הוא אנוס ע"י ציוו התורה בשעת מעשה אבל אם בש"מ לא הי' מצווה על העשה ורק אח"כ נולדה העשה אין בכחה לתקן הלאו דהא העשה קילה לה מן הל"ת ולכן בשבת דנדחה מפני קרבן ציבור מצד עדל"ת אם בשעת השחיטה לא מצווה עלי' שוב אינו מועיל מה שנשפך דם הראשונה אח"כ, משא"כ ביו"ט דהותרה מלאכת אנ"פ אף שהצורך בא אח"כ מ"מ פטור למפרע על המלאכה, אכה, וזה נכון מאוד בסברה אבל לעומת זה בחולה שיבס"כ דהעשה להציל נפש חמורה מן הלאו שהתורה אמרה וחי בהם ולא צריך כאן בעידני' ושאר תנאי עדל"ת כידוע שפיר מהני לתקן הלאו למפרע ואין אנו אחראין להאי סברה דלעיל דצריך להיות אנוס מחמת הציוו בש"מ, וא"כ יפה הקשו בתוס' דנימא הואיל בכל מלאכת שבת, אולם מה שיש ליישב בזה הוא כפי"מ שהעלה הנו"ב לענין אם מותר לנוול את המת ולחתכו לגזרים כדי להתלמד במ"א מצד פקנ"פ וכתב דלא התירה התורה משום פקנ"פ אלא מה שלפניו אבל מה דעבידא דאתי' לא, א"כ לא שייך הואיל דהא אפי' אי מתרמי אח"כ חולה שיבס"כ מ"מ לא נתקן האיסור שעשה ואולי סברת הנו"ב הוא דמה שאמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם משום מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ואם נאמר דגם על להבא מצינן לחלל שבתות מצד הצלת נפשות א"כ בטלו מלאכת שבת מטעם הואיל כקושי' התוס' ואיך ישמור שבתות הרבה דלא מחייב כלל, ודו"ק.

מסוגי' דטעה בדבר מצוה דף ע"ב, אר"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב וכן פ' הרמב"ם בפ' ב' מה' שגגות אלא שהוסיף בלשונו "צלי של פסח" ותמה עליו בצל"ח הלא בזה ודאי שייך לומר זמנו בהול כמו בתרומה בע"פ ולמה פסק כאן שחייב ובפ' י' מה' תרומה כתב מי שאכל תרומה בע"פ ונודע לו שהוא בן גרושה פטור מפני שזמנו בהול אע"ג דלא עשה מצוה והניח הדבר בצ"ע, ונ' לרבנו נ"י דהנה יש להבין לר"ש דס"ל דמודו ר"א ור"י בלא עשה מצוה דחייב הלא חזינן דפליגו בתרומה ואפי' בלא ע"מ ויותר קשה מהא דתנן במתני' דבנודע לו שמשכו בעלים ידיהם או שמתו או שנטמאו פטור ואמרינן בגמ' הטעם משום דטעה בדבר מצוה וכתבו שם בתוס' ד"ה שחטו דאתי' כר"מ דפוטר אליבא דר"י אפי' בלא עשה מצוה וזה דוחק גדול איך סתם רבי ברישא כר"ש ובסיפא כר"מ, ובאמת הקשה כן בלח"מ על הרמב"ם איך פסק האי דינא דמשכו הבעלים ידיהם דאתי' כר"מ ואנן הלא כר"ש ס"ל, אבל י"ל דהנה הרמב"ם ה' תרומות פ"ה כתב הטעם דמשום הכי פטור בזמנו בהול דכיון דבהול נחפז הוא לאכול ולא בדק ר"ל דעד שיבדק יעבר הזמן ותתבטל המצוה, ולפי"ז נאמר דבזמנו בהול אינו שוה בכל ולאו בכ"מ שייך לומר כן, ואין דומה זמנו בהול בתרומה לצלי של פסח וכדומה דבתרומה האי סברא דז"ב חזקה מאוד דבמה שלא יבדוק לא יפסיד המצוה אשר הוא בהול עליה אלא שאם יבדוק ינצל מאיסור תרומה אבל הוא כעת מהדר לקיים את המצוה ואינו חושש על האיסור, אולם גבי צלי של פסח וכדומה דע"י שלא בדק אפשר שביטל מצוה ואם הי' בודק ומדקדק הי' מקיים את המצוה לכן האי סברא דזמנו בהול גרוע מאוד דאנו אומרים לאידך גיסא דאדרבא מפני שהיית להוט אחר המצוה לקיימה הי' לך לבדוק ולדקדק כדי שתקיים זה הדבר בעצמו שאתה בהול עליו ולפיכך לר"ש שפיר חייב בשפוד של נותר כיון דע"י בהילתו ביטל את המצוה אין סברה לפטרו רק בצירוף אם עשה מצוה, ואם לאו חייב משא"כ בתרומה דע"י בהילתו לא ביטל מצוה רק עבר איסור, בזה מהני זמנו בהול גם בלא עשה מצוה והשתא ל"ק קושי' התוס' בנודע שמשכו הבעלים את ידיהם דהתם נמי הוי כמו בתרומה דכיון שמשכו ידיהם אין כאן פסח ולא ביטל מצוה ע"י שלא בדק רק עבר על איסור שבת וע"ז מהני זמנו בהול, ולפיכך יפה עשה הרמב"ם ז"ל לפסוק האי דינא כיון שגם ר"ש מודה הכא וכן האי דתרומות משא"כ בשפוד של נותר, ודו"ק כי הוא נכון מאוד.

מסכת נדרים

דף ב.

מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' וכתב הר"ן וז"ל ומס' זו בענין נדרי איסור מיירי שמה ששנה כאן וחרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (דף מ"ז) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור עכ"ל, וכדעת הר"ן כן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל כי אלה הכנויים דמתני' חלקם הרמב"ם ז"ל כל אחד על מקומו הראוי לו כנויי שבועות הביא בפ"ב מהלכות שבועות ה"ב וכנויי נזירות בפ' א' מה' נזירות ה"ח, אבל כנויי נדרים וחרמים הביא גם שניהם בפ"א מה' נדרים ה' ט"ז ולא קבע האי דינא דכנויי חרמים בה' ערכין וחרמים שלו אלא כתב כאן ה' י"ז וז"ל "וכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכנויין הרי זה הקדש" עכ"ל, ותמה רבנו נ"י מאוד על שני המאורות הגדולים ההם עמודי עולם איך מפרשים המשנה נגד שני התלמודים בבלי וירושלמי דהא בירושלמי ריש מס' זו יליף כנויי חרמים מקרא דכתיב (ויקרא כ"ז) אך כל חרם אשר יחרים איש לה' והכתוב בחרמי גבוה איירי הרי שמפרש חרמים דמתני' כחרמים הכתובים בפרשה שהם לה' וגם מגמ' שלנו מוכח שמפרש כן, דפריך מ"ש הכא דתני להו לכולהו ומשני משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין תני לכולהו, והאי לכולהו ע"כ אחרמים ונזירות קאי דהא ליכא במתני' יותר, ואי חרמים דמתני' חרמי איסור המה הלא פה הוא מקומם שהמה ממש נדרים כמו כנויי נדרים שהם כנוי לתיבת "קרבן" ואם אומר הכנוי כאלו אמר "כקרבן" הכי נמי בכנוי חרם הוי כאלו אמר "כחרם" ודעתו לאסור ככר זה עליו או על חבירו כחרם כמו בנדרים (וגם בזה דברי הר"ן ז"ל נפלאו שכתב כי לשון חרם כולל חרמי בדק הבית וחרמי איסור וזה תימה דהא לשון חרם אינו כולל כלום רק חרמי גבוה כמו שלשון קרבן אינו כולל רק קרבנות הקריבין על גב המזבח אלא שהנודר מתפיס איסורו בקרבן שיהא כקרבן וכן הוי גם בחרם שאינו כולל רק חרמי גבוה אלא שהנודר מתפיס בו איסורו שיהא כחרם, איברא דמצינן לשון חרם גם על איסור הנאה כמו זובח לאלקים יחרם, ויחרם כל רכושו, וכן קרא דכל חרם אשר יחרם מן האדם לחד פירושא יעוין רמב"ן עה"ת שם, אבל הכא ע"כ הנודר בלשון חרם דעתו לחרמי גבוה ולהתפיס בו דאי לא תימא הכי למ"ד כנויים הם לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו למה התקינו כנויין בחרמות כדי שלא יאמר חרם לד' הא אין דעתו על חרמי גבוה ומהיכי תיתי יאמר "לה'" וכאשר יתבאר להלאה דרק משום נדרי איסור תקנו כנויין ודו"ק היטב, ועוד דאם נאמר דצריך התפסה דוקא וכמש"כ הר"ן ז"ל בעצמו בשבועות א"כ א"א לפרש הרני עליך חרם רק במתפיס לחרמי גבוה דהא חרם בעצמו הוי דבר האסור ולא דבר הנדור וצע"ג) ועוד זאת דפריך בגמ' וליתני כנויי שבועות בתר נדרים ומשני איידי דתני נדר דאיסור חפצא תני נמי חרמים דמיתסר חפצא עלי' וכו' ומעתה אם חרמים דמתני' נדרים המה מה פריך דלתני בין נדרים וחרמים אשר בזו המס' מקומם כנויי שבועה הלא לא תני שבועות רק משום דסמיכו בקרא ואיך יקדימם לפני חרמים שהמה נדרים ממש לדעת הר"ן? הרי לך ברור כשמש כי גם גמ' שלנו מפרשת חרמים דמתני' כמו הירושלמי על חרמי גבוה.

ולא די בזה שדברי הגדולים האלה מוקשים מאוד אלא שהר"ן ז"ל סותר את דברי עצמו לקמן דף יו"ד ע"א דאמרינן שם בגמ' דר"י סבר כנויין לשון נכרים הם וקמ"ל תנא דנודרין בכל לשון וריש לקיש סבר דלשון שבדו להם חכמים הן להיות נודרין בו כדי שלא יאמר "קרבן לה'" כלישנא דקרא וכתב שם הר"ן וז"ל ובחרמים נמי תקנו כנויין אע"ג דביהודה לא סגי בחרם בלחוד דשם סתמן אינם לבדק הבית ומוכרח לומר חרם לה' וא"כ בכנוי ג"כ צריך לומר "חרק" או "חרך" לה' מיהא יכול לומר "לבדק הבית" ולא לה' אבל גבי חרם גריר בתר לישנא דקרא לומר לה' משא"כ גבי כנויין, הרי ששכח הר"ן ז"ל את דברי עצמו שכתב במתני' דבחרמי איסור איירינן דהיינו שנודר בלשון חרם כמו דתני במתני' הריני עליך חרם או הרי את עלי חרם ובזה מאי שנא יהודא מגליל הלא בנדר לא בעי הזכרת השם דלא מבעי' לפי הבנת הר"ן ז"ל דהאי חרם לישנא דאיסורא הוי בלא התפסה בודאי לא צריך למימר הרי את עלי חרם לה' כלל אלא אפי' לפי מה שכתבנו דבדרך התפסה הוא אומר הריני עליך "כחרם" למה בעי למימר "לה'" ביהודא הלא כיון דמתפיס ממילא ידעינן דלנדר קמכוין וסתם נדרים להחמיר ודעתו כחרמי בדק הבית כמתני' דלקמן דף י"ח ע"ב עיי"ש בר"ן דהכי קיי"ל

כללו של דבר כי לפי מה שנתבאר דברי הר"ן סותרים את עצמן ולא עוד אלא נהפוך הוא ממה שסובר הוא ז"ל כאשר יבואר, כי אליבא דר"ל שסובר כנויים לשון שבדו להם חכמים הם צריכין אנו לומר דחרמים דמתני' המה חרמי איסור שמתפיס בחרם כמו בקרבן ולא תקשה קושית הר"ן ביהודה מה הועילו חכמים בתקנתם, ולר"י דסובר לשון נכרים הם צריכין אנו לומר ע"כ דחרמים דמתני' המה חרמי גבוה ולא חרמי איסור ודברי הגמרא עולין שפיר כאשר נבאר בס"ד.

הנה בירושלמי הובא בשיטה מקובצת כאן פריך וז"ל והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כנויי ערכין ותמורות והקדשות, ומשני ואלו תנינן מה הוינן מתני בהון, ערפין, ערצין, ערקין וכו' עכ"ל ופי' שם בפני משה דקאי לר"י דסובר כנויין לשון נכרים מאי טעמא לא תני לשון נכרים גם באלו ומשני דלא מצינן לשונות נכרים משובשות בערכין תמורות והקדשות כמו שמצינו בחרמות נדרים ושבועות ע"ש, והנה הך תירוצא עולה יפה לר"י אבל לר"ל דסובר כנויין בדו חכמים קושיית הירושלמי חוזרת למקומה ולתקפה מאי טעמא לא בדו חכמים לשונות כנויין גם על אלו ובפרט כי למלת קרבן התקינו כנויים כי היכא דלא לימא קרבן לה' וזה לא שייך אלא בנדרי איסור שמתפיסן בקרבן אבל במקדיש קרבן עצמו הלא אינו אומר בהמה זו קרבן כי צריך לפרש אם עולה חטאת או שלמים וא"כ בקרבנות ממש צריכין אנו לחוש שיאמר עולה לה' וכן כלם ככתוב בתורה וכאשר הובא בברייתא דר"ש שם והוי להו למיעבד כנויין בפני עצמן לעולה וכן לכל הקרבנות, ובשיטה מקובצת הקשה כן ורצה לתרץ גם אליבא דר"ל אבל דבריו אינן מבוררין שוב ראיתי בתוס' שם תירצו דלא מצינו בהקדישות תיבת לה' וקשה להבין דבריהם הלא נייתי ספר ונחזו כי בכל הקרבנות כתוב מפורש לה' חטאת עולה לה' שלמים לה' ובברייתא אמר ר"ש דאמרה תורה שלא יאמר אדם לה' עולה דהוי לבטלה? ל אבל הנראה לרבנו נ"י בזה דהנה הא דחשו חז"ל שיאמר לה' ולא יסיים קרבן כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו למס' נדרים ד' יו"ד ע"א כי חוששין שמא אחר הזכרת השם יהא נמלך ולא יגמור לומר קרבן ונמצא הוציא ש"ש לבטלה והנה מברייתא שמביא ע"ז לכאורה לא משמע כן וז"ל הברייתא, ותני' ר"ש אומר מניין שלא יאמר לד' עולה לה' מנחה וכו' ת"ל קרבן לד' והדברים ק"ו ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר ש"ש על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה עאכו"כ, ומלשון זה משמע כי לא מפני החשש שיאמר לה' וימלך ולא יאמר עולה אסור לומר כן דא"כ אם יחזור בו ולא יגמור הוי ממש לבטלה ומה זה שדן אח"כ "לבטלה עאכו"כ" הלא אין לך לבטלה גדול מזה, ועיין במקור מוצא ברייתא זו בספרא ושם מפורש יוצא כי לא משום חשש חזרה נגעו בה והכי גרסינן תמן, והלא ק"ו הדברים ומה מה שהוא עתיד להתקדש אמרה תורה לא יזכיר ש"ש לבטלה על הקרבן, אעכו"כ שאין מזכירין ש"ש לבטלה עכ"ל, הרי שמוכח דאפי' עתיד להתקדש ואין דעתו לחזור אסור להקדים את השם, והנה המלבי"ם שם מפרש באמת כן שאסור להזכיר את השם על דבר ריקן וכתב שכן משמע בדברי הרב המאירי וכן מצינו בחולין דף צ"א ע"ב דישראל אין מזכירין את השם רק לאחר ב' תיבות ומביא ג"כ את הספרי פ' האזינו שמפורש הדבר באר היטב על פסוק כי שם ה' אקרא, ארשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' ומה אלו שהם מוקדשים לשמים אמר המקום לא יחול שמי עליהם עד שיוקדשו וכו' עיי"ש הרי שלך לפניך כי לא מטעם חזרה קאתינן עלה אלא כדי שלא יזכיר את השם ראשונה דהוי כעין לבטלה וא"כ קשה איך נפרנס את גירסת הגמ' שלפנינו דחיישא דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן הלא אפי' אם אמור יאמר אח"כ קרבן ג"כ אסור להקדים את השם והמלבי"ם באמת הביא גירסא ישנה דכתיב בה דלמא יאמר לה' קרבן, אבל בכל הספרים שלנו כתוב כמשכ"ל דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן?

אולם הנראה לרבינו נ"י בזה דאדרבה נוסחא שלפנינו הוא הנכונה ומוכרחת ולא כמו שכתב המלבי"ם ומ"מ הכל על מקומו יבא בשלום, דנחזי אנן כיון דאמרה תורה שלא יאמר לה' קרבן אלא קרבן לה' א"כ בפירוש התירה תורה לומר קרבן לה' מה ראו חכמים על ככה להוסיף על דברי תורה ולבדות כנויים כי היכי שלא יזכיר ש"ש כלל מפני חשש רחוק מאוד שמא יהפוך דבריו ויקדים את השם מאי כולי האי אם יקדים הלא אין בזה משום הוצאות ש"ש לבטלה אלא זריזות ומעלה בעלמא ואף אם נאמר שהם חשו שמא ימלך ולא יסיים דבריו אולם הלא בקרא מפורש שיאמר קרבן לה' וידוע נדע את דברי הט"ז יו"ד ריש סי' קי"ז דעל דבר המפורש בקרא לא עבדו חמז"ל תקנתא ודבר המפורש בקרא לא רצו לעקור, והן אמת שלא אסרו בפירוש לומר קרבן לה' רק תקנו כנויים להרגיל בהם את העם מ"מ נקוט מיהא פלגא בידך שמפני חשש מופלג מאוד בדו להם כנויין, ונראה לרבנו כי הענין כך הוא דהנה הרמב"ם פסק בפ"ב מתמורה ובפ' ט"ו ממע"ק דבהקדש ותמורה לא מהני חזרה אפי' תוך כדי דיבור דלא אמרינן בהקדש תכ"ד כד"ד והר"ן ז"ל נדרים דף פ"ז ע"א הסביר טעמא דמלתא דהני חמורי ולא עבדו להו אינשא אלא אחר יישוב הדעת וכוונת הלב בהסכמה גמורה לכן לא מהני בהו חזרה והוא הוא דעת הרמב"ם יטעמו ואף לפי מש"כ האחרונים בטעמא דמלתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, זה גופא מהאי טעמא קאתינן עלה משום דקדשים אדם עושה אותן ביישוב הדעת, גמר ומקני וסגי באמירה ואין צריך קנין והשתא דאתית להכי כל מלתא דלגבוה עביד אין לנו לחוש שיחזור באמצע ולכן כשמקדיש קרבנות ערכין ותמורה דבכל הני אמרינן תכ"ד לאו כד"ד אין מקום לחוש שיאמר את השם וימלך מלהקדיש לכן לא תקנו חכמים בהם כנויין אבל בנדרים שבועות ונזירות וה"ה בחרמי איסור שהם נדרים ממש בכל הני אמרינן תכ"ד כד"ד יען אין אדם עושה אותן ביישוב הדעת רק מתוך כעס הוא קופץ ונשבע ובוטה כמדקרות חרב לאסור איסר על נפשו בשבועות נדרים וחרמים, היטב נכון חששו חמז"ל כי באמצע דבריו יתחרט ולא יסיים נדרו או קבלתו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה, ולכן בדו להן כנויין, וזה הוא שמביא הגמ' ובר מברייתא דר"ש דאם חששה תורה שלא לומר לה' קרבן רק קרבן לה' במוקדשים הרי ק"ו דצריכין אנו לחוש להוצאת ש"ש לבטלה ממש בנדרים ושבועות דאיכא חשש חזרה ומעתה נמצא טעם לשבח לר"ל מדוע לא תקנו כנויין בהקדשות כי אין מקום לחוש שיחזור מדבריו ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה?

והנה על האי פסקא של הרמב"ם ז"ל תמהו כל נושאי כליו הלא מבואר מפורש בב"ק דף ע"ג דגם בהקדש אמרינן תכ"ד כד"ד ועיין במל"מ פ' ט"ו ממע"ק כי הניף את ידו לישב דעת הרמב"ם באמרו אשר נגד גמרא זו מצא לו הרמב"ם סוגיות אחרות החולקות על זו ואחת מהנה היא בריש פ' ד' דנזיר ומשם מוכח דר"ל ע"כ ל"ל האי תירוצא של הש"ס ב"ק וס"ל דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כד"ד, עיי"ש הרי דר"ל לשיטתו שפיר ס"ל דכנויין לשון שבדו חכמים ולא בדו בהקדשות דלא צריכנא, אמנם ר"י מצי סבר כסתם סוגיין דב"ק דאין חילוק בין הקדש לשאר מילי, ואם נאמר דחמז"ל חששו שיקדים את השם, הי' להם לתקן כנויין גם בעולה, חטאת ושלמים, לכן הוכרח לומר דלשון נכרים הן וליתנהו בערכין ותמורה כתי' הירושלמי, ולפי"ז הני חרמים דמתני' לר"ל חרמי איסור הן דהיינו שהתפיס בחרם ותקנו חרק תחת חרם כדי שלא יאמר הרי את עלי כלה' חרם כמו בקרבן לענין נדרים כדי שלא יאמר ככר זה עלי כלה' קרבן, אבל לר"י חרמי גבוה נינהו, דניהו שלנדור נדר ג"כ אפשר להשתמש בלשון חרם וכנוייו, הני דוקא חרמי גבוה הוין ואתי' מתני' לאשמעינן כי הני כנויין המשובשין מלשון הקודש אם נכרים משתמשין בהן אע"ג דמשובש הוא מהני וכמש"כ הר"ן במתני' אבל אם נאמר דבחרמי איסור מיירי א"כ מאי אשמעינן כן דכנויי חרמים כחרמים, הלא כבר תנא לן כנויי נדרים ואנן ידעינן דבין כנויי קרבן ובין כנויי חרם דמאי שנא, כיון דשניהם נדרי איסור המה, לא כן לר"ל דלא אתא לאשמעינן דכנויין מהנין דזה פשיטא דכי גרע הסכמת חמז"ל מהסכמתם כמש"כ הר"ן אלא דאתא לאשמעינן איזו הן הלשונות שבדו חכמים, וזה צריך להשמיענו אף בחרמי איסור לידע איזו הן וזה היפך ממש"כ הר"ן ז"ל כנ"ל וצע"ג.

והנה לפי האמור גם להרמב"ם ז"ל קשה הך קושי' דהוא ז"ל פסק כר"י ומ"מ כולל חרמים עם נדרים בדין כנויין אלא שמוסיף ואומר דכשם שאוסר עצמו בכנויין כך אם הקדיש בכנויין ה"ז הקדש והנה הכ"מ והלח"מ שם כתבו שלמד כן מהא דאמרו בגמ' שבדו כנויין דלא לימא קרבן לה' משמע דבהקדש נמי מיירי, ואע"ג דזה אליבא דר"ל נאמר, מ"מ מר"ל נשמע לר"י ע"ש וקשה להבין איך משמע דכנויין הללו להקדש נמי מהני הלא בלשון קונם, קונח, קונס, א"א להקדיש למזבח בשום אופן דגם בלשון קרבן לה' אין דרך להקדיש דאכתי לא ידענא מאי היא אם עולה חטאת או אשם הרי לך בבירור דלא מיירי מקדשי שמים, ויותר מזה איכא לתמוה על מש"כ דמר"ל נשמע לר"י והוא פלא דבשלמא לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן קונם ודאי מהני גם בהקדש כמש"כ הר"ן דכי גרע הסכמתם מהסכמת כל אומה ואומה אבל לר"י דס"ל שהוא לשון משובש אלא דמהני בנדרים מנ"ל דמהני גם בהקדש, אלא דפשוט דהרמב"ם למד זאת מהירושלמי דלעיל דפריך והלא גם ערכין והקדשות כתובין בפרשה ולמה לא מנה לן כנויין ומשני דלא מצינו להן כנויין בלשונות הגוים הרי לך מבואר דאי הוי מצינן לשון משובש בהקדש הוי מהכי, והנה בירושלמי שם בעי מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם ופשיט לי' דמצי מקדיש ופי' שם במראה פנים דכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' נדרים, ודבריו תמוהין כי לא דק היטב דהא הירושלמי קמבעי' אם יכול לאסור בלשון קונם לכל העולם כמו הקדש או רק לעצמו אבל לאחרינא לא וכן מפרש שם הפ"מ אבל מן הקדש גמור לא קמיירי ודו"ק.

אחרי הדברים האלה עלה בדעת רבנו נ"י כי תחת הפלפלא חריפתא אשר אמר כי ר"י ור"ל לשיטתייהו אזלי, יש לומר יותר בפשיטות כי לר"ל דס"ל דלשון שבדו חכמים הן א"ל כי חמז"ל לא רצו לעשות כנויין לערכין והקדשות דהא לפי הנראה מברייתא דר"ש איכא מצוה להזכיר ש"ש על הקרבן דכתיב קרבן לה', ויש בזה טעם לשבח כיון דעבדי הכי גם לע"ז ימ"ש, נכון לומר לה' משא"כ בנדרים וחרמי איסור שהם חולין ורק מתפיס בהן למה לי' להזכיר את השם הלא אין מצוה לכן תקנו כנויין, ועפי"ז נוכל לקיים גרס' ישנה שהביא המלבי"ם "דלמא אמר לה' קרבן" דמשום האי חששא קלישתא בלחוד עשו כנויין בנדרים משא"כ בהקדשות, ודו"ק היטב.

דף ג.

גמ' בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלו וכו', רבים תמהו וכי איכא נדר בקום ועשה והא נדר איסור חפצא הוי ולא משכחת לעולם בקו"ע רק בשוא"ת וכן כתב הר"ן לקמן דק ח' ע"א ד"ה והלא מושבע ועומד עיי"ש והאחרונים ז"ל הלא המה המהרש"ש והח"ס מתנבאים בסגנון אחד דכוונת הגמ' הוא בנודר על תנאי ואומר קונם ככר זה עלי אם לא אוכל את זה ואכל לאיסורא ולא אכל לתנאי אבל לא סיימו למלתייהו דלמה לי' להש"ס לאשכוחי בל יחל דנדרים בכה"ג באורחא רחיקתא ולא אמר בפשיטות בנודר סתם שלא לאכל ואכל, אכן בחידושי חת"ס לנדרים מסיק דהש"ס רצה למצוא בל יחל לחודי' בלא לאו דלא יאכל כי היכי דלא נימא דגם התם איכא תרתי לא יחל ולא יאכל וכקושי' הר"ן באמת דלמה לא ניליף נדרים מנזירות דלחייב גם שם תרתי ולכן נקט בכה"ג דאוכל ולא אכל דלא מצי מחייב תרתי עיי"ש, והנה רבנו כ"י תמה מאד על מאור עינינו מרן החת"ס זצ"ל איך אמר דבר כזה הלא לעולם לא מחייב בתנאי ואיסורא רק על האיסור ולא על התנאי כמבואר לקמן דף ט"ו בסוגי' דקונם עיני בשינה וא"כ גם כאן א"א לחייב על שלא אכל לתנאו אלא על שאכל לאיסורא ושוב ממילא דמצינן לחייב תרתי על אכילתו וזה פשוט מאד אבל הנראה לרבנו נ"י דקושי' הש"ס דבל יחל דנזירות היכי משכחת לה הי' משום דאיסור נזיר אינו איסור חפצא וכמש"כ הרא"ש ז"ל בפירושיו לעיל ד' ב' ע"א ד"ה דנדר ושבועה כתיבי בהדדי עיי"ש דבנזירות לא אסר על עצמו שתיית יין וטומאת מתים אלא קיבל על עצמו להיות נזיר ואיסור היין הוא איסור תורה לנזיר כמו איסור גרושה לכהן ולכן פריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה דכיון שאמר הרני נזיר הוי לי' נזיר ונתקיים דיבורו ואי דשתה יין קם לי' בבל ישתה אשר אסרה התורה עליו, אלא דלפי"ז גם בנדרי איסור שמתפיס חפץ בחפץ נמי הכי הוי דאם אמר ככר זה עלי כקרבן הוי לי' כקרבן ואם יאכל עובר על איסור תורה שאמרה לא תאכל ולא תהנה מקרבן וכמו בקרבן ממש דודאי לכן מועיל מפני שכתבה תורה לאו במעילה אבל לא מפני שעובר בבל יחל אי מועיל כמו כן בקונמות איכא מעילה אבל לא משום בל יחל קאתינן עלה, ולכן מהדר הש"ס לאשכוחי בל יחל דברו בנדר ולא משכחת לה אלא באומר ככר זה אוכל ולא אכלו דאז שפיר איכא בל יחל דברו, וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל הובא בר"ן לקמן דף ט"ו ע"א ד"ה הלכה שסובר שהבעל המדיר הוא לוקה שהוא עובר אדיבורו ולא האשה שהוא לא נדרה והר"ן שם חולק עליו, ועיין לקמן מש"כ בזה, ומסוגי' זו נמצא ראי' לדברי הרמב"ם דלא יחל אדיבור קאי ולא אדבר כמו שפי' הר"ן דבריו, ועיין בהגהות מהרש"ש שכתב דאם נאמר כדעת הר"ן ריש מכילתן דאיכא נדר בלא התפסה שפיר אפשר לנדור גם בקו"ע והרמב"ם ז"ל באמת סובר כן בריש ה' נדרים עיי"ש, סוף דבר ענין זה צריך תלמוד ועיון גדול.

דף ח.

גמ' אמר ר"ג א"ר האומר אשכים ואשנה פ' זה, נדר גדול נדר ופריך והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חע"ש וכו' והקשו המפרשים מאי פריך, הלא אין מושבע ללמוד דוקא פ' זה, ועיין בהג' מהרש"ש שהביא דברי הריטב"א שתי' דהיינו דקא משני דאי בעי פטור נפשי' בק"ש וזה דחוק מאוד אולם לרבנו נ"י נראה דלק"מ דאם נאמר כי והגית בו יומם ולילה פירושו שילמוד תמיד ואל יפסיק פומי' מגרסא כל היום וכל הלילה א"כ הרי הוא מחויב בכל וליכא למימר דאינו מושבע דוקא על פ' זה דהא אם היה ביכולת איש ובמציאות ללמוד את כל התורה כלה בכל רגע ורגע הוי חייב בה, אלא דאין באפשרות בשר ודם והוי אנוס לגבי זה אבל לענין חלות השבועה ודאי דיינינן לי' כמושבע ועומד על הכל דהא באמת מושבע הוא אלא שהוא כמו אנוס, ואין זה דומה למי שנשבע לאכול מצה זו שהשבועה חלה עליו, דהתם אינו מושבע אלא לאכול מצה ואי בעי אכיל אחרת אבל כאן כל התורה הויא בכלל החיוב, וא"כ מושבע ועומד הוא, וע"ז מתרץ שפיר דאי בעי פטור נפשיה בק"ש שחרית וערבית דקרא דוהגית לאו אכולא יומא ואכולא לילתא קאי וכיון דהגבילה התורה זמן לימודו שוב ממילא הגבילה ג"כ חלק לימדו דהא בהא תלי', וא"כ שפיר חלה השבועה עליו דהא יכול ללמוד פרק אחר, והשתא ארוח לן דלא צריכין לפרש כמו שפי' רש"י דמיירי דכבר קרא ק"ש דכוונת רש"י לומר דאם עדיין לא קרא ק"ש א"כ מה לי ק"ש או פרק זה דמ"מ מושבע עליו אבל לפי האמור ליתא דהא אסיקנא דאינו מחיוב מה"ת רק מקצת יום ומקצת לילה וא"כ ודאי חלה השבועה אעפ"י שלא קרא ק"ש, דמטעם והגית מצי ללמוד פ' אחר, ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.

בדף ל"ג ע"א הקשה שם הגאון מו"ה צבי חיות בהגהותיו בשם הטו"א מגילה ד' ד' לרבנן דר"א דס"ל ויתור מותר ובמודר הנאה וכן פסק ר"ת ריש השותפין ור"ח ב"ב דף נ"ז, הלא בשאר איסרי הנאה אסור אף מה שדרך ב"א לוותר ואסור לישב בצילה של היכל ובצל אשירה וכדומה, ונראה לרבנו דקושי' מעיקרא ליתא לפמש"כ הר"ן דף ל"א ע"א אהא דאיתא שם דהנודר מישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות, דהיינו דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל, דבכי האי גונא לא מתהני מן הגברא, אבל אם אסר על עצמו נכסיהם, אסור בכל גונא אף ליקח ביותר ולמכור בפחות שהרי נדרו כבר חל על נכסיהם, ומהשתא לק"מ, דמה שמצינו דויתור מותר היינו במודר הנאה מחבירו שלא אסר נכסיו על עצמו ואין עליהם איסור מצד עצמם, אבל אם אסר על עצמו נכסי חבירו אז ודאי לית מאן דפליג דגם ויתור אסור כי הנכסים עצמן נאסרו לו והוין כשאר איסורי הנאה ודו"ק, והמדקדק בדברי הר"ן כאן במתני' ימצא כדברנו אלו.

ובאופן זה מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן דף ט"ו ע"א שהוא סובר כי המדיר עובר על בל יחל אם נותן להנידר ליהנות דהא הוא נדר אבל הנודר כיון דהוא לא נדר לא שייך בי' בל יחל, והקשה עליו הר"ן מגמ' דלקמן ל"ה ע"א דאיתא התם אמר ככרי עליך ונתנו לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסור עלי' אלמא אין האוסר עובר כלל אלא המודר דלא יחל אדבר קאי, והביא ראי' לזה מגמ' נדה מ"ו ע"ב דאמרינן התם השוה הכתוב קטן לגדול לאיסור בל יחל כגון שהקדיש הקטן ואכלו אחרים, אחרים לוקין עיי"ש, אבל לפי האמור יש לומר דהרמב"ם ז"ל מחלק בין נדרים שאסר ע"ע החפץ שהן קונמות ובין מודר הנאה מחבירו שנכסי חבירו אסורים עליו רק מפני שנהנה מחבירו כסברת הר"ן הנ"ל כי אם מדיר את חבירו ממנו לא נעשו נכסיו עליו כקונמות רק הוא עצמו נאסר דלא ליתהני חבירו מיני', ובזה אין לו כח על חבירו לאסור עליו שלא יהנה ממנו כי על זה מה שיעשה חבירו או שלא יעשה אין לו כח לאסור ורק על עצמו לכן הוא עובר אם נותן דהא הוא נדר, משא"כ אם אסר נכסיו עליו או הקדיש דבר אז נעשה החפץ איסור ומודה הרמב"ם דלוקה הנהנה, ודו"ק כי נכון הוא.

דף עט.

בר"ן ד"ה הפר בלבו אינו מופר כתב וז"ל וכ' בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי וכו' ע"כ והנה דברי הר"ן ז"ל קשין להולמן איך מדמה קיום בלב לשתיקה של כל היום דאית בה גלוי דעת לפנינו דהוי כמפרש וגם על גוף דברי הר"ן דשתיקה של כל היום הוי מטעם הקמה הרבה רבנו נ"י לתמוה דאם כן הוא למה לא מצי מיתשל על השתיקה אחר יום שמעו כמו בהקם ביום שמעו דהא דאמרה תורה דאחר יום שמעו קמו כל נדריה היינו אם לא איתשל תו לא מצי מיפר, ותו דבפי' שנינו בנערה המאורסה דהפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין, ודוקא בו ביום אבל נתארסה ביום שלאחריו לא ולדעת הר"ן אמאי לא הא הפר בו ביום ועשה מה שהי' בידו לעשות וניהו דהפרתו לא מהני אבל עכ"פ הקמה ליכא כאן וברמב"ם ה' נדרים פי"ב ה' י"ב כתב דאם הפר האב ביום שמעו והארוס ביום שלאחריו שהוא יום שמעו לארוס ג"כ אינו מופר, ע"ש ולא עוד אלא דכאן הלא מסיק הש"ס דשותק ע"מ למיקט תו לא מצי מיפר, והא האי שתיקה ודאי לאו הקמה הוא ומ"מ כיון דעבר יום שמעו ולא הפר תו לא מצי מיפר הרי דהשתיקה אינה כהקמה, ועוד זאת דהא הר"ן ז"ל בריש פירקן כתב דמשו"ה נשאלין על ההקם משום דהוי כעין נדר והנה בנדר בעינן דוקא שיוציא בשפתיו וכמש"כ הרמב"ם ריש ה' נדרים ה' ד' ובפ"ב שם ה' ב' דאין כדר עד שיוציא בשפתיו וא"כ באמת קשה למה נחמיר לומר דהקמה בלב הוי הקמה כיון דהוא כעין נדר איך יהא עדיף מנדר דעלמא, ואם נאמר דאיכא איזה ילפותא ע"ז א"כ קשה להיפך מנ"ל דיש שאלה בהיקם והש"ס לא הביא שום קרא ע"ז אלא מכח סברא בעלמא אמרו כן כמש"כ הר"ן ז"ל אולם בזה היינו יכולין לומר דהא מצינן שאלה גם בהקדש, ובהקדש הלא כתיב "כל נדיב לב עולות" אלא דלפי"ז לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בהקם וצע"ג בכל זה ודו"ק.

דף פה:

מתני' קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ומפרש רבא בגמ' דאע"ג דטובת הנאה ממון הוא מ"מ כיון דאסרה עלייהו שויה עפרא בעלמא ואפקרה לההיא טובת הנאה והקשה הרשב"א ז"ל הא מצי למכור טובת הנאתו לישראל אחר ואמאי יטלו ע"כ, והניח בקושי', ונראה לרבנו שליט"א דלק"מ, כי כח המכירה שיש לו לאדם באה ונצמחת מן הזכות שיש לו בחפץ, ואותו הזכות יכול למכור ולמסור לחבירו, אבל אין לומר דמשום שיכול למכרו משום זה יש לו בו כח וזכות, וא"כ בכ"מ צריכין אנו לדון תחלה אם יש לו כח ורשות על החפץ ואז יכול למכרו, והנה כאן שאסר כל הכהנים בהנאתו ואין לו בה זכות ליתנה להם בעצמו א"כ מה יכול למכור וכי אדם מוכר מה שאין לו ודו"ק.

אבל כפי המבואר לעיל י"ל דסובר הרשב"א ז"ל בהאומר כהנים נהנים לי לית כאן קונמות כלל על נכסיו רק איסור בעלמא שלא יהנו ממנו ומכש"כ דעל הנודר ליכא איסור קונמות רק לכל היותר לאו דלפ"ע ודלא כהרמב"ם ואפי' לדעתו ז"ל ליכא אלא איסור בל יחל על הנודר אבל על החפצים ליכא איסור הקדש כמובן, וא"כ אם הוא רוצה לעבור וליתן לכהנים שפיר נתינה מקרי והכהנים זכו בתרומותיו אלא דאיסורא עבדו שניהם אבל מה שעשו עשו, וא"כ הרי יש לו כח נתינה ולמה לא יהי' בידו למכור כח זה לישראל חבירו וליקח ממנו סלע ועיין בחידושי חת"ס מש"כ בזה, ודו"ק.

דף צ:

מתני' האומרת טמאה אני לך תביא ראיי' לדברי' דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר והאומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, והקשה הר"ן ז"ל כיון דמדינא כי אמרה טמאה אני מיתסרא, היאך התירוה משום שמא עיני' נתנה באחר, וכי איסור שבה להיכן הלך, ותי' דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, והקשה הגאו' העצום מו"ה משולם טיסמניץ ז"ל, דאכתי יכולה להוציא א"ע מתחתיו שתאמר טמאה אני וגם נטולה אני, וכיון דאמרה טמאה אני פקעו קידושי' והוי' פנוי', ושוב חל נדרה עלה כשתאמר נטולה אני, ונ' לרבנו נ"י ליישב בדבר חדש דהא דאמרינן בכל מקום אפקעינהו היינו דוקא קידושי תורה, אבל מדרבנן נשארה מקודשת, וא"כ משועבדת לו מדרבנן ושפיר יכול להפר חלקו, ודו"ק, ובזה הכלל תמצא יישוב להרבה קושיות.

מסכת גיטין

דף יב.

בסוגי' דשמא יחפה דף י"ב ע"א מתני' נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור"ש מכשיר וכו', חוץ מגיטי נשים ופי' רש"י דלאו לגוביינא עבידי והקשה המהר"ם שיף הא בגמ' מפ' דר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות ומשום הכי בדין תטרוף מלקוחות מזמן הכתוב בגט ואיך כתב רש"י דגיטי נשים לאו לגוביינא עבידי וכמו כן קשה על פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ קרוב לדברים אלו דר"ש מכשיר משום דלא שכיח שיתחדש בין יום ללילה שתזנה כי העיקור של תיקון הזמן הוא משום ב"א עיי"ש, ונ' לרבנו נ"י לומר בדבר חדש דהנה התוס' שם בד"ה נכתב ביום כתבו לר"י פסול משום ב"א ולר"ל משום פירות שתטרוף לקוחות שלא כדין ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף שכתבו שלכך הוצרכו התוס' לפ' זאת משום דעיקר תקון זמן לר"ל הוא כדי שלא תפסיד האשה ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול מטעם שלא יפסידו הלקוחות, אמנם קשה למה כתבו דלר"י הטעם משום שמא יחפה הא זה הוא הטעם עצמו של עיקר התקנה אליבי', אבל כד דייקינן טובא השמיענו בזה לר"י דלכאורה גם לדידי' יש לפסול במתני' מטעם טירוף לקוחות כיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ יותר יפסידו לר"י ממה שיפסידו לר"ל דהוא רק עד שעת חתימה, אכן כבר כתבו התוס' לקמן ד"ה עד שעת נתינה דכיון דמסרו בעדי מסירה איכא קלא ויאמרו הלקוחות אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך ולזה כיונו התוס' כאן דלר"י לא פסול רק מטעם שמא יחפה ולא מטעם אחר כיון דלענין פירות איכא קלא, אמנם סברה זו לא ידענא עד סוף הסוגי' שתי' בגמרא דגיטין הבאים ממדינת הים יש להם קול ומשם למדו התוס' ע"ד נחות דרגא דעכ"פ לענין פירי איכא קלא אף בנמסר מיד הבעל (ועיין ברא"ש דהוא לא חלק בין נמסר מיד ליד או ע"י שליח ועיין שם בקרבן נתנאל) ולפי"ז י"ל דהגמ' שפיר ידעה החילוק דבזמן מועט לא חייש ר"ש לזנות גם י"ל אליבי' דכיון שרוצה לגרשה לא חיישינן כלל שמא יחפה ומשום הכי מכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה (ועיין בשעה"מ פ"ח מה' גירושין) אבל מ"מ מודה דעיקור תיקון הזמן הוי משום ב"א כר"י אבל מעיקרא דעדיין לא ידענא מהאי סברא דקלא שפיר היינו סוברים דלר"י הגט של מתני' פסול משני טעמים משום שי"ח ומשום פירי ושפיר מקשה לר"י מ"ט דר"ש) דניהו דמשום ב"א נוכל לומר סברת הרמב"ם דבזמן מועט לא חי חיישינן או הסברה דכיון דרוצה לגרשה לא יחפה, אבל הטעם השני של טירוף לקוחות במקומו עומד) וע"ז מוכרח לתרץ אליבא דר"ש לא קאמינא אכן כ"ז לפי ההו"א אבל לבתר דמסקינן לסברה דקלא לפי"ז לא פסלו רבנן במתני' אליבא דר"י רק מטעם שמא יחפה לחוד דלפירות מהני הקול וממילא נוכל לומר דר"ש כר"י ס"ל דהטעם משום ב"א ומה שמכשיר במתני' משום דזנות דבין יום ולילה לא שכיח ומיושב היטב הפי"מ להרמב"ם ולכאורה י"ל זאת ג"כ בכוונת רש"י דכתב דלאו לגוביינא עבידי דלפי האמת הטעם לר"ש ג"כ משום ב"א ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח אמנם לרש"י ז"ל א"א לומר כן דהוא מפרש יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא מהני הזמן דאמרינן לה אייתא ראי', והנה האבני מלואים כתב לתרץ קושי' התוס' על רש"י ד"ה עד שעת נתינה, דבאמת גם רש"י מודה דלא אמרינן בסתם גט אייתא ראי' כיון דלא איתרע משום דאסור למסור גט שלא בזמן הכתיבה מטעמא דשמא יחפה אבל רש"י כתב זאת אהא דר"י לא אמר כר"ל משום פירי ולא משום ב"א דאז לא מהני הזמן מדי ושפיר אמרינן אייתא ראי', ולפי"ז גם לרש"י נוכל לפרש קושי' הגמ' על ר"י מ"ט דר"ש דמכשיר כיון דעכ"פ מודה בעיקר התקנה שהוא משום ב"א ורק על ככתב ביום ונחתם בלילה חולק משום דזה לא שכיח וא"כ לא אמרינן אייתא ראי' וממילא יפסול הגט משום שתטרוף מלקוחות שלא כדין וע"ז מוכרח לתרץ דאליבא דר"ש לא קאמינא אבל לפי האמת דלא מפסול לר"י משום פירות דאית לי' קול סובר ר"ש לגמרי כר"י כמה דאמרינן בדעת הרמב"ם, ודו"ק היטב.

עוד בסוגי' דשמא יחפה שם גמ' ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, אהני דלכתחלה לא תנשא, והנה הטור בריש סי' קכ"ז כתב דאחר דתקנו זמן בגיטין אם תרצה לחפות בגט שאין בו זמן צריכה להביא ראי' ותמהו עליו הב"ח ושאר אחרונים שהוא נגד הגמ' דבגמ' מתרץ דאהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים, אבל אם מ"מ עשו כן ודאי שלא נוכל להרגה על הספק כיון שאומרת שהיתה מגורשת בשעת הזכות, ונראה לרבנו נ"י דהנה התוס' הקשו לעיל איך יוכל לחפות בגט שאין בו זמן הא לעולם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן השתא היא דאיגרשי ותי' דאדרבה הרי גרושה לפנינו ועוד דמוקמינן לה בחזקת כשרות ועיין בפ"י שכתב דהני שני תירוצים שייכי אהדדי ולא סגי בחד בלא אידך עיי"ש ומעתה נאמר דעכ"פ לא מהני הרי גרושה לפנינו נגד חזקת א"א דמעיקרא אלא אם עתה עכ"פ ודאי גרושה היא אבל אם גם עתה יש להסתפק אם היא גרושה אז ודאי חזקה דמעיקרא אלים טפי, והנה אחר דתקנו זמן והיא תוציא גט בלא זמן הרי יש כאן ריעותא גדולה דשמא לחפות עלי' כתב לה בלא זמן וא"כ בודאי לא מסרו לה בעדים דהא ע"מ דרכן להוציא קול וירא שיתודע מהם מתי הגיע גט לידה וניהו דע"י עדי חתימה כמי אפשר שיתברר אבל מ"מ הם אינם מוציאין קול דהא כתיבה בלא מסירה לאו מלתא הוא ויותר בטוח הוא אם יתנו לה בלא ע"מ וא"כ לא הוי גט כלל, אולם בזה הי' מקום לומר דאין לחוש דבשביל האי יתרון פורתא לא ימסור לה בלא ע"מ הלא אפשר שתלך ותנשא בו ויהא הקולר תלוי בצוארו אמנם אם באמת לא תוכל להנשא בגט זה לכתחלה עכ"פ אין לחוש שתנשא בו כי מי ישאנה וגם היא תחזור אחר גט כשר, שוב קרוב הדבר לומר שמסרו לה בלא עדים וא"כ שפיר יש להסתפק אם היא גרושה כלל ואין כאן גרושה לפנינו ומוקמינן לה אחזקת איסור דמעיקרא וצריכה להביא ראי' וזה שאמרו בגמ' אהני דלכתחלה לא תנשא וא"כ ממילא איכא לחוש שמסרו לה בלא עדים ואינה מגורשת כלל וצריכה להביא ראי' ואם לאו מוקמינן לה אחזקת א"א דמעיקרא קרא וע"ז פריך גזי' לזמן דידי' מא"ל דבזה יכולה להנשא לכתחלה כי תאמר שהיה בו זמן ונקרע וא"כ תו אין לחוש שנתנו לה שלא בפני עדים דהא בהאי תוכל לקלקל ולהנשא וע"כ צ"ל שמסרו לה בפני עדים וא"כ הרי הוא גרושה לפנינו ואיך נוכל לדונה וע"ז מתרץ דלרמאי ל"ח ודו"ק, ומ"מ דברי הטור עולין כהוגן.

דף כז.

בסוגי' דשיירות מצויות דף כ"ז ע"א מתני' המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, והנה מה שנקט התנא בשליח דכן משמע לשון המביא גט, לרבותא נקטא דלא מבעי' דאם הבעל אבדו ומצאו לזמן מרובה דפשיטא דפסול כיון שבקל יוכל לכתוב אחר ומשום פשיטי דספרי' לא נקל באיסור א"א, אלא אפי' במביאו שליח דהוי קצת חשש עיגון אפ"ה לא מהדרינן לז"מ, וכמש"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ליישב הא דקשי' מיצחק רי"ג דיבמות דהתם הוי חשש עיגון גמור משא"כ הכא עיי"ש, אבל אין להקשות דלמה לא נקט שאבדו הבעל ולהשמיענו רבותא בלאלתר דמהדרינן אפי' לבעל אע"ג דליכא שום חשש עיגון, דבלאלתר ליכא שום רבותא דיחזיר, ומזה היה ראי' למ"ד דלאלתר הוי כל שלא עבר אדם שם דאי כמ"ד כל שלא שהה אדם א"כ הוי רבותא דאע"ג דעבר אדם שם מקרי לאלתר אפי' גבי בעל ועיין בפ"י בשמעתין, ובזה נראה לרבנו נ"י לישב שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בשיירות מצויות לחוד מקרי לאלתר כל שלא שהה אדם שם ובש"מ והוחזקו אפי' רק עבר אדם מקרי לאח"ז דהנה א"ל דפלוגתא דעבר אדם או שהה תלי' בפלוגתא דרבה ור"ז דלרבה דמוקי מתני' בש"מ והוחזקו א"כ פשיטא דלז"מ חיישינן דהא איכא תרתי לגריעת' ויותר הי' לו להשמיענו כחא דהתירא דלאלתר מהדרינן הגט אפי' לבעל דליכא חשש עיגון ומדלא נחית לרבותא זו ש"מ דלאלתר מקרי כל שלא עבר אדם וממילא ליכא שום חידוש דמהדרינן אפי' לבעל משא"כ לר"ז ללישנא בתרא דבחד לגריעתא נמי לא מהדרינן משום חומר דא"א וכמש"כ הרא"ש ז"ל וא"כ אפי' אם נאמר דעבר אדם נמי לאלתר מקרי, ליכא רבותא כ"כ דמהדרינן כיון דמצד הדין בלא"ה אין לחוש בחד לגריעתא ויותר צריך להשמיענו דבז"מ אפי' לשליח דאיכא חשש עיגון לא מהדרינן משום חומרא דא"א אבל לעולם לאלתר מקרי כל שלא שהה אדם שם וא"כ צדקו בזה דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק היטב.

דף נב:

בסוגי' דהיזק שאינו ניכר דף נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וכתב הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ומה שאמר המנסך הוא באחד משני דרכים וכו' והדרך השני שינסכהו לע"ז וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהי' מזיד בנזק ולא ידע שחייב סקילה בניסוך לפי שאם יודע ג"כ שחייב סקילה לא הי' חייב תשלומין שהעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם עכ"ל ורבים ראו כן תמהו דהוא נגד הגמ' דמוקמינן לי' כדר"י דמשעת הגבהה הוא דקני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, ועוד דמה דמוקי הרמב"ם דשגג באיסור סקילה לא הועיל כלום כיון דהלכה רווחת הוא דחייבי מיתות שוגגין פטורין ג"כ מתשלומין, ונראה לרבנו, דלהרמב"ם הי' קשה טעמא דר"י דחייב אשעת הגבהה הא אשעת הגבהה יכול לומר הרי שלך לפניך ככל גזלן דעלמא ואשעת ניסוך נמי אין לחייבו דהא קלבד"מ כמש"כ התוס' בטעמא דשמואל שם בד"ה מנסך עיי"ש, אמנם כן אם נמצא נפקותא גם במקום דקלבד"מ בין היזק ניכר לשאינו ניכר באופן שנוכל לומר דגם במקום חיוב מיתה עשו את שא"נ כניכר, אז שפיר חייב לשלם דשוב לא מצי אמר הש"ל כיון דחכמים עשאוהו כניכר ובניכר אי"ל הש"ל, והנה ידוע מש"כ המהרש"ל דבחייבי מיתות שוגגין אעפ"י שלא חלקנו בהם בין שוגג למזיד ופטורין מלשלם מ"מ אם תפס לא מפקינן ולפי"ז יש מקום לתקנה זו שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך לעשותו כאלו הוא ניכר גם במקום דאיכא חיוב מיתה דאז עכ"פ מהני תפיסה וימנע מלעשותו שמא יתפוס הניזק דהוי כהיזק ניכר ממילא אי"ל הש"ל אבל כ"ז אם הי' שוגג על איסור סקילה אבל אם הוא מזיד דלא מהני תפיסה ואין כאן מקום לתקנת שלא יהי' כאו"א הולך ומטמא אז ודאי מצי אמר הש"ל ולכן צריך לאוקמה כדר"י דמשעת הגבהה קני וגם לאוקמה דשגג באיסור סקילה ודו"ק.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה