אור ברסלב
שביבי אש חגים וזמנים

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

חגים וזמנים

ספר דברים

לר"ה ויה"כ

ר"ה ד"ף כ"ו במשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, אר"י והלא כל השופרות נקראו קרן שנ' במשוך בקרן היובל, בגמרא שפיר קאמר לי' ר"י ורבנן כל השופרות אקרי קרן ואקרי שופר, דפרה קרן אקרי, שופר לא אקרי עיי"ש.

ונראה למצוא תוכן המשנה בדרך אגדה לפי"מ דאיתא בתנחומא וירא וז"ל:

כשם שהי' בלבי מה להשיבך ש ולומר לך, אתמול אמרתי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה א"ל העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסין לצרה, תהא נזכר להם עקדתו ותחשב לפניך כאלו עפרו צבור ע"ג המזבח ותסלח להם ותפדם מצרתן, א"ל הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות, ואזכור להם עקדת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, א"ל ומה הוא השופר א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, עכ"ל המדרש.

וביאר רבנו ני' כוונת הוויכוח הזה כשנקדים לעמוד על ענין וירא והנה איל, ופלא מאוד, אחרי כי כל ענין הקרבת הקרבן הוא נפש תחת נפש עם ההתעוררות לתשובה המגיע מזה לאדם המקריב, מעתה, אין שום תכלית נודע ונראה בהקרבת האיל אחר העקידה שכבר הי' אברהם אבינו מוכן ומזומן עם בנו בכל נפשו, זה לעקוד וזה להיעקד, וכבר הי' בם ביתר שאת, זה ההרגש הקודש, המתהווה באדם זולתם ע"י ההקרבה והי' לבאר, כאשר נתבונן כי א"א ע"י מעשה העקידה זיכך וטיהר את מקור מחצבתו והטביע בזרעו עד סוף כל הדורות, עד שנהי' להם כטבע ממש, לעמוד כעמוד ברזל נגד הרוצים להדיחם מאמונת ד' עד כי גם קלי הדעת מבני עמנו לא חדלו מלמסור נפשם ולעלות עלי מוקדה גם נשים וטף פשטו צוארם בשביל קדושת השם ולא המרו דתם. וכשרון הרגש קודש הזה, בא להם מדור דור ויסודת במעשה העקידה, אולם עיקר הנסיון אינו במעשה העקידה בעצמה, כי כבר נשלך א"א לכבשן האש ולא סיפרה התורה מגודל קדושתו בזה, אכן קדושתו הנפלאה וצדקתו נראה, מאשר לא הרהר אחר מדותיו יתברך אף שהי' לו מקום להרהר ולהקשות סתירה עצומה שאין עלי' תשובה, וזאת היא תמימות נפלאה שלא יוטבע בנפש האדם כי אם בסיגול מעשים טובים הרבה מאוד, ולהיות נקי מכל שמץ וחלאה, כאשר באמת היה אברהם אבינו, אולם על כל או"א מישראל מוטל, שלא להסתפק באשר יודע בעצמו שיעמוד בנסיון למסור נפשו לעת הצורך, כי אם עיקר השתדלותו יהי' לקדש עצמו כל ימי חייו בעבודתו ביראת ד'

מעתה מובן הויכוח הטיב נכון כי אברהם אבינו ביקש מהקב"ה שיסלח הקב"ה לדורות הבאים בשביל מדה זאת הבאה להם לסיבת מעשה העקידה, אשר יהיו מוכנים למסור נפשם, ועל זה השיבו השם יתברך אתה אמרת את שלך וכו' אלא כשיהיו תוקעין לפני בשופר של זה, ותמה א"א ומה השופר, מה הוא הענין היותר גבוה, ואיזה זכות נמצא שיהא גדול ממדת מסירת הנפש, א"ל הקב"ה חזור לאחוריך, רצונו בזה, ראה נא מעשיך הטובים ותמידיים מעת היותך עד היום הזה, שזככת עצמך להיות כקרבן ממש, וירא והנה איל כמו הקרבן להיות נקי מכל מום בבחינת הקריבהו נא לפחתך, ואך אז הוא מוכשר ונרצה להקרבה, ועפי"ז י"ל כי מלת "קרן" מורא על עיקר עצם, וכח היוצא לפעולה ונראה (עיין רמב"ן על קרן ואשם) וזהו הכח המוטבע בלב הישראל, למסור נפשו על קדושת השם ומובן בזה מה שאמרו בשעת הגזירה, כתבו לכם על קרן השור וכו' כלומר לעקור חלילה הכח הנפלא והגבורה המוכרח למס"נ, אמנם מלת "שופר" מורה על המעשים טובים התמידיים ע"ש שפרו מעשיכם ולפי האמור הלא על הישראל להשתדל. בהשגת שתיהם, ולכך המליצו רבנן במשנה שהתחלנו (דפסקינין כותיהו) דבעינן תרתי, קרן ושופר כאמור, ובזכות זה ימחלו עונותיהם של ישראל אמן.

בבני יששכר מאמר יום תרועה הביא ירושלמי וזה תוארה:

א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו' ר"ח ור' אושיעא איזה אומה כאומה זאת, בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל אינו כן אלא לובש לבינים וכו' אוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים ע"כ, וכתב בבני יששכר כי מפרשי הירושלמי נלאו למצוא פשר דבר מה ענין דרש זה אצל מקרא זה ולכן רצו לשבש הגירס' ולהגיה מאמר זה על מקרא שלפניו "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו", ובב"י שם מקיים הגירס' כמו שהיא עיי"ש בדברי קדשו. והנה רבנו ני' גם הוא ענה חלקו לפרש הירושלמי לפי הגירס' שלפננו באופן יקר ונעלה.

אמרו בתלמיד (ר"ה ד' כ') כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן ר"י אומר הלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר במשוך בקרן היובל, ופי' בגמ' כי לרבנן כל השופרות אקרי שופר ואקרי קרן אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי. ויש לפרש עפ"י דרך מליצה כי ידוע שהשופר ירמז על התשובה ויעורר את האדם עליה, כאשר האריך בזה השל"ה הקדוש, כי תקיעה הוא קול פשוט, ירמוז על האדם טרם יחטא ואין בו נפתל ועקש, ותרועה ילול תילל קולות קצרים, ושברים גנוחי גנח קולות שבורים ירמזו על החטא אשר ישבר את האדם ויכוף כאגמון ראשו, ותקיעה אחרונה תרמז על התשובה אשר ישוב האדם אל ה' ויפלס מעגלי רגליו והיה העקוב למישור אמנם לא על דרך אחד ישיבו בני אדם יש אשר ישוב מדרכו הרעה, יען ירא מחמת ה' כי לו נקם ושלם, והיא תשובה תתאי, ואם אמנם יצא נקי מחטאו כעמר חיור כאשר היה בתחלה, אבל לא ירויח מאומה כי לא יחשוב ה' לו את הזדונות כזכיות, לא כן הוא האיש יקר רוח אשר ישוב אל ה' בכל לבבו וחלקי ה' אמרה נפשו לאהבה אותו ולדבקה בו, והיא תשובה מאהבה תשובה עלאי! כי לזה חטאיו עוד יעשו פרי קודש והיו בתבואות, כי זדונות נעשו לו כזכיות, ולפי"ז נבין למה יקרא השופר בשני שמות, שופר וקרן, כי הנה בלשון התלמוד יאמרו על עצם הדבר בלא ריוח קרן כמו קרן וחומש ועיין בתיו"ט ריש מס' פאה וברמב"ן על בעצם היום הזה כי עקרו וגופו של דבר נקרא קרן וזה נרמז בתקיעת קרן על תשובה מיראה כי אם מפאת היראה ישוב, אז יחזור לקרן להיות כבראשונה טרם חטא והיה בעצם תומו אכן על השופר דרשו בתלמוד שפרו מעשיכם ר"ל כי אם ישוב מאהבה ישפר אשמתו ותהיה כמצות ה' ברה (כמו שדרשו על שפרה שמשפרת את הולד)

ובזה נפלגו החכמים ור' יוסי לפלגות דעותיהם לדעת החכמים אין כשר רק זה אשר יקרא בשתי שמותיו, שופר וקרן לרמז בו על שני דרכי התשובה האלה מיראה ומאהבה, אולם לדעת ר"י אף זה אשר נקרא בשם קרן לבדו ג"כ כשר כי די אם ישובו מיראה ופחד והלואי שבנו.

ובר"ה דף ל"ב ע"ב נחלקו ר' יוסי ור' יהודה על תרועה שאין עמה ולא כלום, כי יוסי אומר אמרה עם השופרות ור"י אומר אינה אמרה כל עיקר, ולפי האמור לשיטתם אזלי יען מתרועה שאין עמה שופר נראה כי די בקרן, אם ישוב מיראה, לכן אינו אמרה לרבנן דר' יוסי, אבל לדעת ר' יוסי אמרה כי לדעתו אף של פרה כשר הנקרא רק קרן לבד.

ובזה יש לפרש "תקעו בחודש שופר" רק בשופר אבל לא בקרן "בכסא ליום חגנו" ר"ל כי לכן כסתה התורה את שמו ולא אמרה מפורש לא קרן ולא שופר באשר נדע כי שתי מיני תשובות מרומזים בשופר אשר נתקע ביום חגנו הלזה, ומפרש "כי חוק לישראל הוא" ישראל נקראים אותן העומדים במעלה גבוה, ואלה הלא יעשו תשובה מאהבה וישובו אל ה' בכל נפשם ולהם יחשוב ה' כל הזדונות כזכיות וזהו חוק עד להפליא ואין יודע פשר דבר כי נעלה הוא מדרכי המשפט ונשגב משכל בני אדם איך יהא חוטא נשכר, ולא די כי נתכפר עונו אלא שמקבל שכר על כל חטאיו כקטון כגדול, אבל:

"משפט לאלהי יעקב" כי לאותן העומדים בסתר המדרגה המכונים בשם יעקב ע"ש כי קטן יעקב ודל מאוד אשר ישובו רק באשר ייראו מה' פן ישוב להם כפעלם ויעשו תשובה מיראה לאלה כמשפט יעשה להם ה' לסלוח להם עונם כי אלהי משפט הוא, וזה נקרא משפט כי כן הדין נותן. וא"כ בר"ה בו יעשה חוק לישראל ומשפט ליעקב.

ועתה נבין את הירושלמי אשר אליו תליות עינינו, א"ר סימון כתיב "כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום" ובזוה"ק כתב על ויהי היום:

דא ר"ה ועל זה כונן גם הירושלמי דבריו כי "היום" הכתוב פה הוא ר"ה, וז"ש כי מי גוי גדול אשר לו "חקים ומשפטים וכו"' כי לשבים מאהבה חוק הוא כי יהפוך להם העבירות לזכיות ולשבים מיראה יעשה עמהם כמשפט לסלוח להם. "אשר אנכי נותן לפניכם היום" דא ר"ה, ולכן לובשין לבנים בגדי מחלצות ואוכלין ושותין מעדנים וממתקים ושמחים כי חדות ה' מעוזם כי לא לבד שיכפר בעד חטאתם אלא יחשוב להם זדונות כזכיות כמצות ומע"ט, וזהו שמסיים:

שיודעין שהקב"ה יעשה להם ניסים ר"ל כמו נס שאין השכל משיגו כן הוא חוק זה כמוס מאתנו,

משנה סוף פ' יוה"כ האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה ומקשה בגמרה למה לי למימר תרי זימנא ותי' כדר"ה דאר"ה א"ר כל שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, פירש"י כיון שחטא שני פעמים שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו כהיתר ע"כ, והוא פלא כי אם חטא בפועל לעשות הרע מה לי אם אמר מה לי אם לא אמר בין כה או כה כהתיר' דמי' ליה ועוד קשה מה זה שאמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה הלא הוא גם הוא לא ישוב יען כהתיר' דמי' ליה, ולולא דברי רש"י נ' לרבנו ני' בכוונת הגמ' כי הש"ס היה סובר בפי' המשנה כפשוטו שחטא ב' פעמים על דעת לשוב ואז אין מספיקין בידו לעשות תשובה והיה קשה לו מ"ש מיוה"כ דתנן האומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר אפי' על פעם אחת ולכן פריך למה לי למימר תרי זימנא, אבל באמת חילוק גדול יש בין זה לזה כי הנה יוה"כ בא מאיליו ואם נאמר כי הסומך עליו בפעם ראשונה מכפר א"כ הותרה הרצועה כי כל אחד יעשה מה שלבו חפץ על סמך זה אכן בחוטא ע"מ לשוב הלא התשובה לא באה מאליה רק אם הוא יתן אל לבו לשוב ויתחרט באמת ומי יודע אם ישוב ולכן לא ירהב כל אחד לחטא ע"מ לשוב, אלא דא"כ מה בין אם חטא ע"מ לשוב פעם אחד או פעמים הרבה ולמה אין מספיקין בידו לעשות תשובה. לכן מסיק הש"ס דמתני' מיירי ברוצה להערים, יען יודע הוא כי העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולעולם לא ישוב עליה, לכן מתחכם ואומר כי הוא לא יחטא ב' פעמים בזא"ז בלא תשובה בנתיים כי אז נעשית לו כהיתר רק יחטא וישוב עליה והוי כאלו לא חטא, ואח"כ יחטא שנית ואז לא נעשית לו כהיתר כי לא שנה בה, יען הראשונה כבר אזלא לה, ואח"כ ישוב ג"כ ויחטא עוד, ולזה אין מספיקין בידו לעשות תשובה על הראשונה יען אם ישוב עליה הלא יחטא שנית, אבל אם לא יזכה לשוב ינצל מן החטא. וזהו שמתרץ הש"ס כדר"ה דאר"ה א"ר כיון שעבר וכו' ר"ל כי מתני' לא מיירי כסברת המקשן שחטא ב' פעמים ע"מ לשוב רק מיירי ברוצה להערים על דברי ר"ה שלא תיעשה לו כהיתר אם יעבור עליה ב"פ לכן אומר אחטא ואשוב מקודם ואח"כ אחטא וג"כ אשוב אז אין מספיקין בחטא הראשון שישוב. וזה ברור בדברי הגמ' ודו"ק.

ע"ש האומר אחטא ויה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר ופריך בגמר' לימא מתני' דלא כרבי דס"ל שיוה"כ מכפר לשבים ולשאינם שבים ותי' אפי' תימא רבי אגב שאני פרש"י מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר, וכבר הקשה לרבנו ני' חכם אחד דלפי"ז למה לא משני במס' שבועות (דף י"ג) דפריך שם לרבי כרת ביוה"כ היכי משכחת לה ונדחק לתרץ ולמה לא תי' בפשיטות דמשכחת לה באומר אחטא ויוה"כ מכפר והשיב לו רבנו ני' דברים נכוחים דלק"מ יען אם נאמר דלא משכחת כרת רק באומר אחטא ואשוב א"כ לישתוק קרא מכל וכל ולא תחרוץ משפט כרת לנפש אשר לא תעונה ביום הזה רק תכתוב העשה דועניתם ואם לא ידע האדם שחייב כרת לא יבא לידי כך לומר אחטא ויוה"כ מכפר הכרת וא"כ ממילא לא יתחייב כרת, יען יוה"כ מכפר, וזה ודאי לא נוכל לומר כי הודיענו כרת רק כדי לחייבו כי זה לא ניתן להאמר, ודו"ק.

משנה סוף יומא אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנ' וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' הנה ר"ע אחרי אשר שמם מקדש ונשרף היכל ה' יצא לנחם את ישראל על דבר כפרת יוה"כ אשר יכפר בפר החטאת ושני שעירים כמשפטם ועתה חסרנו כל אלה,

הנה שנים הנם בעוכרי נפשינו לעשות הרע ויתיצבו כנחש עלי דרך ה', א'. התאוה היא ראשית חטאת והיא תוליכנו שולל לעשות הרע, ב'. ריא מחית נפשנו אשר עולה כבד מנשוא ותכריענו להטות מדרך ה' והנה בהיות ישראל על אדמתו אדמת הקודש אשר עיני ה' בה תמיד אז לא התעוררה תאותו למעלה ראש ולא היה היצה"ר שולט בשתי ידים להדיחו מעל ה' כי הוא מקום מוקטר ומוקדש לה' ואוירא דארעא מחכים ראשית חכמה יראת ה', גם מצאה ידו די מחית נפשו והותר בלי עמל וכעש כי שאנן היה ושוקט על שמריו איש תחת גפנו ואיש תחת תאינתו, אז חטאתם כבדה מאוד אם הטו מדרך ה' ויתיצבו על דרך לא טוב לכן דרוש היה להם מאוד לעשות ביום הצום את החטאת ואת האשם לכפר בעד אשמתם הגדולה, אולם בעת צאת ישראל מעל אדמתו והגלה עם הגולה בארץ לא להם, נצב היצה"ר כצר להדיחו מדרך ה' כי שם עז כחו ואין מידו מציל, כאשר אמרו כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה גם מחיתו תשביעהו מרורים כי בנפשו יביא לחמו וכבד ממנו מאוד לשמור את מצות ה' הן על פת לחם יפשע גבר לחטוא באלהים לחלל שבתות ומועדי ה' ויכחש בעמיתו כי חרפת רעב מי יוכל שאתה ולכן לא יגדל עונו מנשוא וה' הטוב יסלח להם בשובם אליו, ואם אין לנו לא כהן ולא מזבח לכפר על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים והוא יעשה עמנו חסד ואמת,

וזש"א ר"ע "אשריכם ישראל' אף אם חרבה עירנו ושמם מקדשנו בכל זאת יש לנו על מי להשען על "אבינו שבשמים" ר"ל כי כופר נמצא על חטאינו באשר נאמר כי רחק ממנו משיב נפשנו ועלה לשמים ולא יערה את רוחו עלינו ברכת שמים מעל להבין ולהשכיל, גם את ברכתינו לקח ברכת תהום רובצת תחת כי לא נשאר לנו בלתי אם גויותינו ובזעת אפים נאכל לחם וזה הוא התנצלות גדול לכפר על כל חטאתינו כמו עבודת יוה"כ, וליתן עוז ותעצומות לדבריו אלה הביא את דברי הנביא יחזקאל אשר הוא מדבר שם מימי הגלות המר ואומר "וזרקתי וכו' כי הנה ההבדל בין טומאה לגלל הוא, כי הטומאה אינה נראת לעינים, וגלל הוא דבר מאוס הניכר לעין כל רואה ושנים אלה ירמזו לשתי מיני עבירות אשר זכרנו כי המפגל את נפשו במאכל טמא לנפש אדם ואיסורי עריות מגואל יקרא בגופו ונפשו כאשר כתבו בתוס' חולין כי גנאי הוא ביותר לאכול דבר איסור כי זאת יעשה רושם בגופו עד שאמרו בהמה שנתפטמה מדבר איסור פסולה לקרבן וכן איסורי עריות כידוע ולכן נקראו אלה העבירות בשם גלל, אולם אשר יעשה האדם בעניו ודחקו בחילול שבת להונות את עמיתו וכדומה יתרון להם מן הראשונים כי לא יעשו את גופו מגואל כפגר מובס ואלה נקראים בשם טומאה שאין רישומה ניכרת כל כך וז"ש וזרקתי עליכם וכו' אזרוק מרחוק ממקום גבוה כי אני בשמים ואתם בארץ אויביכם וזה בעצמו הוא לכם התנצלות ולכן וטהרתם מכל "טומאותיכם" ומכל "גילוליכם" אטהר אתכם.

ומוסיף עוד מעלה אשר בגלות מה שלא היה בזמן המקדש "ואומר מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה" מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי זה בעצמו שאין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים זה יחדש רוח נכון בקרבנו ויכין את לבבנו אליו לעבדו וכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה משתעבדין לבם לשמים, והנה טהרת המקוה היא כי יבא תחת המים ויבדל מכל וכל רק המים מכסים אותו מכל עבר וכן ישראל אם אין להם על מי להשען ואין מחזיק בידו ומכל עבר אל ה' עיניו שיחנהו, זאת יטהר אותו וירחץ בנקיון נפשו יותר מפר החטאת ושעיר המשתלח, כי רחמנא לבא בעי, ובזה יש לפרש "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" ר"ל תשועת עולם לדור ודור אף בימים אשר הר ציון שמם מבלי באי מועד להקריב שם אז נושע בה' והוא תשועת עולמים, וז"ש מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כי תוכה יכניס את כל גופו וסביביו מים רבים כן הקב"ה מטהר את ישראל בזמן שהן מסתכלין כלפי מעלה ואליו לבדו עיניהם תליות, והבן.

לחג הסוכות

חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, ובספרי, חג הסוכות לך להדיוט מנין אף לגבוה, ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לד' אלקיך, א"כ למה נאמר תעשה לך, כל זמן שאתה עושה סוכה, מעלה אני עליך כאלו אתה עושה לגבוה.

וביאר רבנו הכוונה, כבר פירשו, כי בימי האסיף באסוף האדם תבואותיו וכל יגיעו מן השדה, נוח לו להתכתות ולהתברך בלבבו לאמור:

ידי עשתה את כל אלה, ופן ירום לבבו ויבטח ברוב עשרו, ע"כ נצטוינו בזמן האסיף במצות סוכה, המעוררת את לב האדם לראות ולדעת כי אנחנו עומדים תחת השגחתו, יתברך, וכי כל הברכה הבאה אל ביתנו מידו היתה זאת לנו.

מעתה יוכל היות כי יחשוב האדם בלבו, אשר כל זאת אך בקניני החומריים, נחלת שדה וכרם, אוצרות זהב וכסף היכלי שן וכל שכיות החמדה, אבל בסגולת התורה והמצות צדקה וחסד יראת שדי ומע"ט, שפיר עביד להשתבח ולהחזיק טובה לעצמו לאמר:

חכמתי עמדה לי לרכוש לי יראת ד' וסגולות מוסריים במדה גדושה, וכמו שאמר הנביא ירמיה אל יתהלל וכו' עשיר בעשרו, אבל בזאת יתהלל השכל וידוע אותי, וכמו שאמרו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

אמנם גם בזה שוא תשועת אדם, כי גם בענין עבודתו יתברך ויראתו צר כחנו לעמוד על נפשנו בפני היצר המתעורר תמיד בקרבנו וכבר אמרו חכז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו וגם בהצלחת לימוד תוה"ק אמרו:

לאוקמי שמעתתא אליבא דהלכתא בעי סייעתא דשמיא והנביא אינו מדבר אך במי שמתעורר בקרבו מדת ההתפארות, זה יתהלל בהשכל וידוע אותי ע"ד אומרם ז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עובדי ד' באמת יתרחקו גם מזה, כי יבינו דבר לאשורו, אשר עיקר יראתם את ד' וכל ענינם המוסריי אך מתת אלקים הוא ע"ד פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח להם פתח כפתחו של אולם,

ביותר צריך לזרז בזה, באתרא דשכיחא הזיקא, בימי חג הסוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ אשר הרבו לעשות בתורה ומ"עט כדרך ישראל קדושים הם, ויעשו מעשיהם בזריזות בלי עצלתים וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם וירחצו בנקיון ככסף צרוף עד שנדמו למלאכי מעלה, וכל אותן הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, משתדלים אך בקנין המצות, סוכה וד' מינים, אשר עי"ז דרשו ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות, והאדם הלא עלול ומוכשר להתגאות על נקלה, ויגבה לבו בדרכי ד' לאמר, עליתי במעלות הקודש בלי עוזר וסומך. אולם אם יכונן מבטו על רמז מצות סוכה, יועיל לו גם בזה, לדעת ולהודות לד' על אשר עמד לימינו לאסוף מצות ומע"ט כעמיר גורנה,

וזהו שדרש בספרי, חג הסוכות תעשה לך להדיוט, רצונו בזה, בעניני הדיוט, בקניני עולם העובר, כאסיפת גורן ויקב ודומיהן, תעשה לך סוכה, לראות ולדעת כי הכל אך בדבר ד' והשגחתו נעשה, אשר על זה מורה ענין סוכה כידוע, ומנין שאף לגבוה, בסיגול תורה מ"עט ביראת ד', מנין שגם בזה לא יחזיק טובה לעצמו, לכן אמר, ת"ל חג הסכות שבעת ימים לד' אלקיך, להגיד כי גם לחלק המוסריי, בין אדם למקום, תעשה סוכה, להכיר ולדעת כי בהשגחתו ועזרתו רכשת לך את כל הכבוד הזה, ואתה אך לעינים היית המוציא והמביא, א"כ למה נאמר תעשה לך, הלא ק"ו הוא, אם בסיגול תורה והמצות כך, בעניני הדיוט עאכו"כ שלא נוכל לומר כוחי ועוצם ידי כאמור, ע"ז מתרץ הספרי, כל זמן שאת עושה סוכה מעלה אני עליך כאלו אתה עושה לגבוה, כלומר כאשר תבין ותתלה הצלחתך בתורה ומע"ט בו יתברך, אז מעלה אני עליך לשלם לך, שכר טוב כאלו אתה עשית בעצמך בלי עזר מלמעלה, וזהו חג הסוכות תעשה "לך", כי ע"י ידיעתך והבנתך באשר ענין הסוכה מורה עליו, בזה יחשוב לך ד' כל השתדלותך בקיום התורה המצות, כאלו הם לך לבדיך, כאלו אתה עשיתם בלי עזר זולתם ע"ד לך ד' החסד, חסדך גדול עלינו, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כאלו עשינו כל מצותך מצד עצמנו בלי שום עזר, וזהו חסד גדול.

במדרש תן חלק לשבעה, אלו ז' ימי החג, וגם לשמנה, ליום שמיני עצרת. והכתוב מסיים, כי לא תדע מה רע יהי' על הארץ, המדרש אומר דרשוני, ופירש רבנו ני', עפ"י כל פעל ד' למענהו, כי כל המדות טובות או רעות, מוכרחות המה לאיזה תכלית, ומביאין את האדם לידי שלימות, אולם את הכל עשה, אבל יפה בעתו, כי מוטל על האדם להבין ולהשכיל, איזה זמן וענין מוכשר לשמש במדה זאת או בזולתה, לדוגמא, מדת האכזריות המגונה מאוד, מוכרחת היא לקיום מצות מילה כמובן, צא וראו כי שבעת ימי החג מורים באצבע על מדת ההתחברות האמיתי מכל צד, אחד אל אחד יודבקו, כקטון כגדול, כצדיק כאשר אינו צדיק וכו'. אמרה תורה כל האזרח בישראל ישבו בסוכת ודרשו חכ"זל מכאן שכל ישראל יושבים בסוכה אחת, לאמר כל ישראל כולם כאחד באין הבדל. ד' מינים שבלולב, רומזים על מינים שונים במדרגות בני אדם ואמרה תורה ולקחתם לכם לקיחה תמה שכולם יצטרפו יחד למצוה אחת, לולב צריך אגד עכ"פ למצוה, ואף גם זאת, כי גם ענין הקרבנות ומספרם, מראים ומעוררים אותנו לחכות על הזמן המיועד אשר עליו אמר הנביא וגר זאב עם כבש וכו', אף אם כי בדעותיהם שונים המה זמ"ז עכ"ז הקיבוץ סגולה נפלאה הוא לכלל האומה להיותה נעשית עי"ז כלי מחזיק ברכה עד שהפליגו למצוא מקרא מפורש "חבור עצבים אפרים הנח לו" המורה על ענין זה, כל אלה הענינים באין כאחד ומלמדין על מדת האהבה אחוה וריעות, לקרב הלבבות הרחוקות זה מזה להיות האוהל אחד, אולם סמוך לזה ממש אמרה תורה, ביום השמיני עצרת תהי' לכם. מניח כל אחד הד' מינים מידו, ויוצא מסוכה לביתו, ההקרבה פר אחד, וכמדרש חכז"ל עשו לי סעודה קטנה. ובעוד אשר בשבעת ימי החג היתה השמחה בהתחברות וקיבוץ רב איש את אחיו, בבחינת, הלא אב אחד בראנו אב אחד לכולנו, באה לנו פתאום מצות, ביום השמיני עצרת, אשר גם מלת עצרת, מורה על הבדידות והתרחקות מהקיבוץ, והיו עיניך רואות אך את מורך, כל איש ואיש לבדו ישמח בד' ובזה הלא רחוקים המה איש מאת אחיו, בעבודה שהיא בלתי לד' לבדו, איש איש לפי מדרגתו והשגתו, ותהי' ההתחברות השחתה בענין הזה, והיפוך מהנרצה במצוה ובעבודה הזאת,

נראה מבואר במצות עצרת, כי עת לרחק הרחוקים, אשר על זה אמר התנא הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מהפרענות רצונו בזה, אם אולי ידמה בעיניך כי יגיע לך איזה תועלת לשעה בהחברך לרשע, אבל לעומת זה יוכל לצמוח לך לימים הבאים רעה יותר גדולה בהתחברך לרשע, פרץ אלקים את מעשיך ויבואר עפי"ז המקרא בקהלת, ביום הטוב הי' בטוב וביום רעה, ראה כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים אומר בזה ורומז על ז' ימי החג, הי' בטוב, תהי' השמחה בקיבוץ כולם עד שאחכז"ל, אין טומאה לע"ה ברגל, כל ישראל חברים כתיב (עיין נדה דף ל"א) אולם, וביום רעה "ראה", תתבונן על העת והזמן שיוכל לצמוח מהתחברותך רעה גדולה, וכשם שתקבל שכר על הסמיכה, תקבל שכר על הפרישה, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, כלומר, כי לזאת ציוה עלינו ד' על ז' ימי החג, ולעומתם שמיני עצרת לעורר אותנו על חיוב גודל ההתבוננות בזה,

וזה שאמר במדרש תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי החג, אבל גם לשמונה זה שמיני עצרת המורה על הפוכו, כי לא תדע מה רע יהי' על הארץ ע"ד ואל תתייאש מן הפרענות ולהגיד לנו בזאת, כי את הכל עשה, יפה בעתו,

פרי עץ הדר, במדרש מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח וכו' וערבי נחל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך יש בישראל שאין בהם לא תורה ולא מע"ט, מה. הקב"ה עושה להם, לאבדם א"א, אלא אמר הקב"ה יאגדו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, וביאר רבנו ני', כי איך יובנו דבריהם ז"ל באמרם, והן מכפרין אלו על אלו, באותם שאין בהם לא תורה ולא מע"ט, ונהפך היא כי ע"י צירופם עם הצדיקים, יתגדל חטאם ועונשם, כי יתראה הכתם השחור יותר מכוער כשימצא על מטפחת לבנה כמאמר, כי באת אלי להזכיר את עוני, ופירשו בו, עד שלא באת אלי וכו' ואך גם זאת, כי נראים דבריהם ז"ל כסותרים עצמם אחרי שדרשו על כפלח הרמון רקתך, אפי' ריקנים שבך מלאים מצות כרימון,

אולם יובן עפ"י גמרא חולין דף ז' ע"ב שאמר רפב"י ישראל קדושים הם, יש שיש לו ואינו רוצה ויש שרוצה ואין לו, ופירשו שם התוס' ואפי"ה אקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושה, וכבר ידוע מה שיאמר על זה, בשם אחד קדוש מדבר, מה שהתחילו בלשון רבים "קדושים" וסיים בלשון יחיד, "מזמן" הכוונה כי אך בצירופם יחד הם נקראים קדושים כי גם זה שיש לו ואינו רוצה, מזמן וכו' מפני הבושת, ועושה פעולה טובה בלתי רצונו, ומצטרפת לרצון טוב של זה שרוצה ואין לו ואקרי יחד קדושים נמצא שהבושה גורמת גם לפחותים וריקנים שיעשו מע"ט, אולם זה יתכן אך בהתחברם לטובים, כי אך לעיני הרואים יעשו צדקותם (כמו שפי' רבנו ג"כ במקום אחר על, עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. ומצאת כי תדרשנו שם במקומו הראוי' פי' נאה ומתקבל)

ומעתה מובנים דברי המדרש, במה שאמר יאגדו ויתצרפו אלו עם אלו, רצונו, כי גם אותם שדומים לערבה, עכשיו, כשיתחברו עם הטובים ישתדלו גם המה בקיום המצוה לעיני הרואים, וישלימו לאותם שאין ביכלתם לקיים בפועל ועולה בקנה אחד אם מה שאמרו ז"ל, על כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון.

לימי חנוכה

מדרש ש"ט, הובא בילקוט אליעזר יגל לבי בישועתך, במד' אשירה לד' ביון וכו' עיי"ש, ואמר רבנו כי ההבדל אשר בין נס חנוכה לפורים הוא כי בפורים נראה בעליל שהקב"ה הקדים רפואה למכה בהריגת ושתי, שעי"ז באה אסתר בית המלך, ובהשתלשלות זאת נהרג המן, ובאבוד רשעים רנה שניצולו ישראל ולכן די בקריאת המגילה בפירסום, שע"י סיפור הענינים כל אחד ואחד יכיר הנס כי יד די עשתה זאת והוא הוא ולא אחר הציל מחרב נפשם ולא שלטו בהם שונאיהם אמנם בנס חנוכה, יש מקום להתפתות ולומר, כי זרועם הושיעה למו, שיצאו אלה המעטים בחרב ובחנית, כולם מרי נפש, והשליכו נפשם מנגד ללחום בעד קיומם בהלך נפש, ונצחו המועטים את המרובים, אמנם באמת הוא שוא תשועת אדם, ורוח. עוז וגבורה אשר לבשו אותם, מיד ה' היתה זאת, ולולא ד' שהי' להם, אבדה כל תקוה, וזהו הענין הביא עלינו החיוב להודות ולהלל בפה מלא בחנוכה, להוציא מלב התועים לאמור כי ידנו רמה, ובאמירת הלל, נודה ונגיד כי לד' הישועה, וזהו, יגל לבי בישועתך, בעדי בנס אסתר, שם יגל לבי בישועתך, כי בהמאורע המפורסם בלבד, יבין לבי ורואה ישועת ד', אשירה לד' ביון, בענין חנוכה אמנם, ההכרח להיות שירה מיוחדת והלל לפרסם הנס, כי לולא זאת יש מקום לטעות חלילה, ולומר כי כחם ועוצם ידם עשתה חיל להכריע לארץ אויבי נפשם.

או יאמר במדי, אך יגל לבי בישועתך הלב בלבד ישמח באשר ניצולו ישראל מהריגה בלבד, אמנם לא לצאת בשירה ובזמרה, כי אכתי עבדי אחשורש אנן, נתונים ללעג וקלס בגוים אשר ירומו ידיהם עלינו וכעבדים ושפחות נחשבנו בעיניהם לעשות אתנו כרצונם ואיך נשמע אלי גיל במזמור שיר גילת ורנן אבל אשירה לד' ביון שם בנס חנוכה, הראוי לשיר בפה בפירסום, כי הוציאנו לחרות, שע"י נצחון על האויב, גברה מלכות בית חשמונאים, ונמשכה מלכותם זמן רב, ולכך די בפורים בקריאת המגילה לבד, ובחנוכה אומרים גם הלל כאמור,

גמר' שבת (כ"א ע"ב) מאי חנוכה, פרש"י על איזה נס קבעוה, ומפ' בגמ' על הנס הנעשה בפך השמן אשר דלק כל שמונת ימים והוא פלא מבהיל, מדוע יעשה ה' נס לשדד הטבע כדי לקיים מצוה מן המצות וכי לאורה הוא צריך ו הלא אם נצדק מה נתן לו, וכל הנסים אשר נעשו לאבותינו בימי קדם כולם היו לטוב להם להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב כמו הנסים על הים ובמדבר ודומיהן, אבל באשר יוכלו לעשות איזה מצוה מדוע ישנה ה' סדרי בראשית ומה יחסר לו אם לא יעשו אותה הלא כל המצות אשר צוה אותנו המה רק לצרף אותנו בם, כמאמר אמרות אלוה צרופה ודרשו לא נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות ואם אין לאל ידינו לקיים מצוה מן המצות אנוסים אנחנו ואונס רחמנא פטריה וחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וא"כ למה הפך ה' את דרכי הטבע ודלק השמן אשר נשאר על יום אחד כל שמונה ימים אך ורק כדי לקיים מצות הדלקת המנורה? ונראה לרבנו ני' כי הנה מצות המנורה ענינה ותוארה נבדלת היא משאר מצות ה' כאשר אמרו בתלמוד (שם ד' כ"ב ע"ב) מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותה, וכי לאורה הוא צריך אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל וכו' ובמהרש"ה שם כתב כי לא יתכן בה לומר כי היא ריח ניחוח לה' כמו בשאר עבודות המקדש ועיין מש"כ בפ' בהעלותך בזה דבר יקר מאוד נעלה ותוכן הדברים המה כי המנורה איננה מצות אנשים אשר יעשו הם לה' ונהפוך הוא כי אותה צוה ה' לכהן המשרת את פניו להעלותה למענו לאות כי הוא יאיר אליהם פניו וישכון כבוד בתוכם.

והנה א"א ע"ה אחרי שובו מהכות את כדרלעומר והמלכים אשר אתו אמר לו ה':

"אל תירא אברם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד" ופירש"י כי אברהם דאג אולי קיבל שכרו משלם על כל צדקותיו אשר עשה, וא"כ אף כי הכריע הפעם לארץ את אויבי נפשו בכל זאת לא לעולם חוסן ולא לנצח ישקוט והיום או מחר ישלטו שונאיו בו יען קטן מכל החסדים אשר עשה עמו ד', ולכן הבטיחו ה' כי שכרו הרבה מאוד וזאת מנוחתו עדי עד, וכן כאשר צלחה רוח ה' על החשמונאים וידיהם עשו תושיה להכות חרם את עוכרי נפשם, דאגו מאוד פן לא תכון מלכותם לאורך ימים יען כבר היתה משכורתם שלימה מאת ה' כי נתן את אויביהם בידם למעלה מדרך הטבע כי מתי מספר חלשים תשושי כח עשו חיל לנצח עם רב גבורי מלחמה. ולכן הראה להם ה אותותיו אותות כי שלומם וטובתם הוא דורש כל הימים ע"י המנורה אשר דלקו נרותיה שמונה ימים בנס, להודיע כי נותן הוא את משכנו בתוכם וישא אליהם פניו לטוב להם כי ע"ז רומזת המנורה בהעלות נרותיה כי ה' יאיר את פניו אליהם וחפץ הוא טובתם ובאור פניו חיים חן וחסד ובזה שקטה רוחם הנבהלה יען נוכחו לדעת כי ה' ישמרם לעד והוא יגן עליהם ולא תאונה אליהם רעה, ולכן קבעו זכר לנס ג"כ להדליק נר חנוכה, יען בו היה לבם נכון בטוח כי נושעו בה' תשועת עולמים ויארכו להם הימים על ממלכתם, כאשר באמת כן היה כי ארכה ממשלתם ימים רבים.

לימי פורים

ויהי בימי אחשורוש:

גמ' (מגילה, ע"ב) א"ר לוי וכו' דבר זה מסורת בידנו מאנשי כנ"הג שכ"מ שנ' ויהי אינו אלא לשון צער וכו' ומסיק אלא א"ר אשי, ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהו בימי ודאי לשון צער הוא והוי חמשה, ויהי בימי אחשורוש, ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי בימי אמרפל, ויהי בימי אחז, ויהי בימי יהויקים, ע"כ. ונ' לרבנו ני' כי מתחלה סבר הש"ס לדרוש לשון "וי יהי" אבל חזר מזה יען רבו המקומות דאיכא הכי ואיכא הכי אולם במקום אשר כתוב ויהי בימי על משמרתו יעמוד לדרוש "וי יהי". כי הנה כן משפט האיש אשר ישיח מזכרונות דברי הימים להביע את אשר קרה בדורות קדם ויחפוץ להגיד מפורש מתי היה זאת ובאיזה זמן:

יאמר בשנה זו וזו למלוך מלך פלוני או לחיי איש אלמוני הנודע בשער בת רבים, אמנם אם יספר מאותו מלך או איש בעצמו ועליהם ישא מדברותיו אך למותר יחשב אם יאמר כי בימיו עשה כה או כה יען לזה אשר שמע את שמעו ונודע לו:

בשמו הלא ידע היטב כי בימיו עשה מה שעשה, ולזה אשר לא שמע ממנו מאומה מה יוסיף ומה יתן לו באמרו לו כי בימיו עשה ופעל כה וכה, ואיך יתלה תני' בדלא תני'

והנה אם נדקדק בכל חמשה "ויהי בימי" האמורים נמצא כי בכל אחד עיקר הסיפור סובב והולך על אותו האיש אשר בו ציין את העת אשר נקרו ויאתיו הדברים אשר מדבר, ויהי בימי אחשורוש:

עשה משתה. ויהי בימי שפוט השופטים וילך איש ושמו אלימלך:

ואמרו רז"ל אלימלך שופט היה וכן בועז שופט היה ואם עיקר הסיפור סובב על השופטים האלה מה הוסיף באמרו ויהי בימי. וכן ויהי בימי אמרפל:

עשה מלחמה. וכן הוא בויהי בימי אחז ובויהי בימי יהויקים, צא וראה, ולא יתכן בכל אלה לומר ויהי בימי, וזה הכריח את חמז"ל לדרוש "וי יהי" בימי אחשורוש' וכן כלם ומאמר זה הוא שלם ומוסגר והוא מספר ענין שלם כי וי וצער היה בימי אחשורוש, ואח"כ מפרש בפרוטרוט את הכל.

שם בגמר' דף י"ב שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כלו אל יהרוגו אמרו לו אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם, א"ל וכי משא פנים יש בדבר? א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו, ע"כ, המאמר הזה כלו מוקשה א'. אם תלמוד ישאל דבר מה מפי מוריהו איך ישובהו אמור אתה והלא אם היה יודע לא היה שואל? ומה גם כי התלמידים ידעו להשיב ומענה בפיהם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וא"כ באמת יפלא מדוע שאלו את רבם הכי לנסותו באו? ב'. וכי מפני שאכלו שם דברים אסורים יתחייבו כלייה הלא אין בזה חטא משפט מות רק לאו בעלמא? ג'. אמרו לו וכי משא פנים יש בדבר למה לא הקשה להם כן לפי שיטתם שאמרו שנתחייבו משום שנהנו וכי משא פנים יש? ד'. מאין להם זאת כי נתחייבו הלא באמת לא נעשה להם דבר רק נגזר עליהם הרג ואבדן ואולי רק הפחד והבהלה אימת מות נגזר עליהם ולא יותר

ונראה לרבנו ני' כי תלמידי רשב"י יפה הוכיחו סברתם כי ישראל נתחייבו כלייה ולא רק פחד ופחת, יען ברוב מקומות מושבותם לא הגיע דבר המלך ודתו אשר כתב לאבדם ולא נפלה עליהם אימתה ופחד כי בעוד שלשה ימים היה דבר המלך להשיב את הספרים כאשר כתבו המפרשים כי הספרים היו נחתמים בחותם המלך וצוה לבל יפתחו אותם עד יום המוגבל, ורק פתשגן הכתב הוא התורף היה כתוב מבחוץ להיות עתידים ליום הזה ואין יודע פשר דבר על מה ולמה, כי המן הנוכל עשה כן בערמתו הרבה, יען הפיל פור הוא הגורל ונפל על חודש אדר ושמח מאוד בהיות החודש הזה מוכשר לעשות כליון חרוץ לישראל ואם היה גלוי לכל העמים שניתן רשות למשחית לא היו ממתינים ליום הזה והוא לא רצה לתגור בם מקודם בשום אופן לכן הסתיר מחשבתו ועצתו באגרת חתומים, ואך מרדכי ידע את כל אשר נעשה ברוה"ק, ואח"כ חזר המלך ממחשבתו הרעה ואמר להשיב הספרים ורבים מעם ישראל לא ידעו מן הגזירה הנוראה מאומה (עיין במפרש לקח יוסף ובמלבי"ם) ומה גם כי באגרות הראשונות לא כתב רק הרצים יצאו דחופים לעשות את דרכם לרגלם בלא סוסים ובאגרות השניות אומר הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים כי היה דבר המלך נחוץ מאוד לרדוף אחרי הרצים הראשונים ולקחת הספרים מידם. מכל זה נראה כי נגזר עליהם ממרומים לעשותם כלה ולא להפחידם בלבד רק שנתבטלה אח"כ ולכן שאלו בדיוק למה "נתחייבו" ולא למה "נגזר" עליהם ומדבריהם אלה הבין רשב"י כי אם היתה הגזירה רק על פחד ואימת מות היו יודעין טעם נכון, אבל אם היתה באמת לאבדם ולכלותם ע"ז לא מצאו חטא ואשמה, ולכן אמר להם "אמרו אתם" ר"ל לפי דעתכם שלא נתחייבו כלייה ממש רק אימת מות, אמרו אתם מדוע ולמה? וע"ז יפה השיבו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע כי כדי הוא אכילת נבלות וטרפות מרק פגולים לגזור עליהם חרדת מות ואבדון והשיב להם רשב"י א"כ "שבשושן יהרוגו שבכל העולם כלו אל יהרוגו", יען רק היהודים הנמצאים שם אכלו מפת בג המלך ורק להם יגיע העונש חיל ורעדה והלא אף היושבים בערי הפרזות ולא היו קרואים אל שלחן המלך גם את אלה רעדה אחזתם שם חיל כיולדה ככתוב כל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים כי מרדכי קרע את בגדיו ויזעוק זעקה גדולה ומרה וגלה הדבר לקרובים ולרחוקים עד מקום שידו מגעת, ולמה היה לאלה אימת מות ולכן אמר להם כי הצדק אתם כי לא נתחייבו כלייה רק חרדת מות, אבל זאת הי' מפני שהשתחוו כולם לצלם, וע"ז שאלו הלא זה חטא משפט מות הוא לסור אחרי אלהים אחרים ויפלא להיפך וכי משא פנים יש בדבר ואיך נצולו, וע"ז השיב להם כי הם לא עשו אלא לפנים ולבם בל עמם ואף הקב"ה לא עשה אלא לפנים כי לא ענה מלבו כתיב ובע"ז הלא יאמר למען תפוס את בית ישראל בלבם אם יעבדו בכל לב,

במדרש קהלת טוב שם מעושר רב:

טוב שמו של מרדכי מעשרו של המן והוא פלא, ואומר רבנו ני' כי הנה בתלמוד דרשו ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין כי בעת אשר מרדכי היה איש עני ורש שפל רוח והשליך את נפשו מנגד לעשות טובות לישראל להצילם משוט לשון נכרים אשר תמיד יצפו לבלעם חנם אז היה רצוי לכל אחיו, אולם כאשר הרימה אותו אסתר להושיב בין מלכים כסאו ותשם אותו על בית המן וירש הונו ועשרו פירשו ממנו מקצת סנהדרין כי לא הוטבו דרכיו בעיניהם, וז"ש במד' טוב שמו של מרדכי אז כאשר פעל ועשה בשמו לבד אשר הוא מורה על ענוה יתירה "מרי דכי'" זה טוב מעושר רב הוא עשרו של המן אשר ירש כי עתה היה רצוי רק לרוב אחיו וטוב לו אז מעתה.

לחג הפסח

בהגדה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו וכו':

ורבים מקשים מאין זאת לנו לומר כי אלו לא הוציאנו משם ה' היינו משועבדים לפרעה לעולמים, כ' לרבנו, ני' כי אם אמנם נגזר עליהם בין הבתרים לעבדם ולענותם ולשאת בעול מצרים הכבד מנשוא, אבל לא להיותם כעבדים אשר אבד מהם כל הרגש חירות ודרור ולא יתאוו לצאת חפשי כי טוב להם עבוד את אדוניהם ואין אתם יודע עד מה כמש"כ בפ' תבא על והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה, כי הקונה אותם יראה כי שגה במקחו ולא עבד ושפחה לקח, כי לא ירדו למדרגת עבדים לאבד מהם כל תכונה וכשרון נעלה אולם אבותינו במצרים לא השכילו והורידו לארץ ראשם ויבואו בסתר המדרגה מדרגת עבד ושפחה ויחשך משחור תוארם וכל מעלה וכשרון תכונה רמה ונכבדה יחד כולם כלו ואבדו, ולא ידעו כי גלה כל כבוד מהם וחסר להם עטרת בני אדם הוא החירות והיא היא גאון אנוש הודו ותפארתו, וירדו פלאים עד כי לא שמעו אל משה ולא אבו לצאת ואף גם בצאתם נחמו את אשר עשו ויאמרו נתנה ראש ונשובה, טוב לנו עבוד את מצרים, זכרנו את הדגה ורבות כאלה וכבר אמרו החכמים נבוני דבר כי כל זכות אשר יקחו מיד האדם בחזקה עוד יש תקוה כי ישוב לו ברבות הימים, אולם זכות אשר הוא מנפשו השליכו והפקירו תקותו נואש ועדי עד לא לא ישוב אליו, וז"ש "עבדים היינו לפרעה במצרים" כי ירדנו לבחינת עבד אשר לא ירגיש מה ממנו הלך ומה חסר לו ולא כאשר גזר ה' רק "ועבדום" שירגישו בעבודה והכנעה אשר כבדה עליהם ויצפו מתי יושעו ותצא ממסגר נפשם, ומביא ראייה לדבריו כי כן הוא "ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה" נטויה" כי לא אבו לצאת משם כי הרגלו בעבודה קשה ולא ידעו מה טוב ממנה, רק ה' הוציאם משם ביד חזקה ולכן אלו לא הוציא הקב"ה הרי אנו ובנינו וב"ב משעובדים עד היום, יען המה מנפשם ורצונם הטוב הפקירו את עצמם להיותם כעבדים ושפחות ולא הכירו מה חסר להם וא"כ היו יושבים שם כל הימים ולא היו יוצאים לעולם, יען לא הרגישו מה נעדר מהם ומה נגרע להם,

ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו זקנים כלנו יודעים את התורה:

יל"ד למה חשב את הזקנים בין הנבונים ויודעי תורה הלא זקנים שחשב פה אלו זקנים ממש ועוד יל"ד מי המה החכמים ונבונים שחשב פה שאם נאמר חכמים בתורה הלא אמר אח"כ כלנו יודעים את התורה ואם המה חכמים ונבונים בדעת והשכלה א"כ מה משמיענו כי גם עליהם מצוה לספר בי"מ הלא אחרי אשר לא ידעו ולא למדו המה כשאר העם, ונ' לרבנו ני', כי זאת ידענו כי שבט לוי המה החכמים ונבונים לא היו עובדים את עבודת הפרך במצרים בחומר ולבנים וכן הזקנים תשושי כח לא עשו במלאכה ולכן חשב אותן ראשונה אלה אשר לא היו בכלל השיעבוד ולא עבדו עבודת עבד, הלא המה החכמים והנבונים והזקנים אף עליהם מצוה לספר בימ"צ, ואח"כ חושב את יודעי תורה לימודי ה' שלא נאמר מאחרי שהן יודעים את התורה ויודעים היטב את כל הנעשה לנו במצרים למה להם לספר, זאת לא זאת כי על כולם מצוה לספר בי"מ,

כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו':

ויש לשאול מדוע סדר את הרשע אחרי החכם לפני התם ושאינו יודע לשאול, הלא הוא הגרוע מכולם, גם פלא כי לזה אשר ישאל "מה העבודה הזאת לכם" יקרא בשם רשע והתורה אמרה עליו ויקדו העם וישתחוו ופרש"י על בשורת הזרע ואיך יתכן כי שמחו לקראת בן רשע? ונ' לרבנו ני' כי הנה כמו שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות כן אי אפשר לעולם בלא צדיקים ורשעים כי את זה לעומת זה עשה אלהים הלא באשר צללים שם אור ובמקום המשפט שמה הרשע, ועוד כל ימי ארץ לא יסוף צדיק תמים ולא יחדול רשע כסל, ואולם מערך הרשעים ודרכיהם נוכל לשפוט את ערך הצדיקים ותהלוכותיהם כי בדור אשר הרשעים יודעים בנפשם את החסרון הגדול בשובם אחור מלעבוד את ה' וחטאתם כי כבדה מאוד בעברם על מצות ה' ביד רמה אזי יבקשו לשובב את רוחם החובלה ולהניח דעתם בהקשותם קושיות של דופי בדעות כוזבות ונפסדות כי יעמיקו שאלה ויגביהו מעלה קושיות לאלוקינו לגולל מעליהם את נטל האשמה ולפרוק את עולה מעל צאוריהם, ומן החכמים להרע האלה נשפוט במישור על הצדיקים, ואות הוא כי בתורת ה' חפצם ובתורתו יהגו יומם ולילה וחכמתם בחוץ תרונה בבתי כנסיות ובתי מדרשות לתורה ולתעודה ותמלא כל הארץ דעה, ולכן יבקשו אנשי רשע להחבא תחת דעות כוזבות, אולם בדור אשר הרשעים ישליכו אחרי גיום את התורה והמצוה ולא יתבוששו, כי לא ידעו כי חוטאים הם בנפשותם ולכן לא ינסו להתנצל על מה עשו ככה ומה הגיע אליהם ולא יבדו מלבם דעות נפסדות על דרכם הרע, אז נדע כי גם צדיקי הדור וקדושיו רפו ידיהם מתורה, ותושיה נדחה מהם ולומדים אותה בעצלתים בלי חמדה אין דורש אותה ואין מבקש לה.

וארבעה בנים אלה משני דורות אשר אמרנו יהלכון והם הנה תוצאותיהן, כי בעת אשר החכם שואל מה העדות והחקים והמשפטים כי נכסף הוא לדעת פרטי המצוה וכל דקדוקיה וכאשר באמת משיבין אותו ואומרין לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופי' המבארים כי אם חכם בנך אל תמנע הטוב מבעליו ולמדהו כל הלכות הפסח עד גמירא שהיא אין מפטירין וכו' היא משנה אחרונה בפסחים (חוץ ממשנת ברכת הפסח והזבח אשר אלה אינן רק מדרבנן) אז הרשעים אשר בדור ההוא שואלים שאלות שונות כאפיקורס לאמר:

"מה העבודה הזאת לכם" למען ימצאו מרגוע לנפשם המטומאה למה מאסו במצות ה' ולמה מרו את דברו, אבל אם הצדיקים שואלים רק "מה זאת" כאיש תם וגם הם אינם נכספים להשתרע על מצע התורה לארכה ולרחבה ולא כלתה נפשם לדעת חקות התורה יחד כלם בכל פרטותיהן ודקדוקיהן כי די להם המעט לדעת בכלל "מה זאת", אז הרשעים עוברים על מצות ה' מכל וכל ואינם יודעים כי חוטאים המה לשאול שאלות של דופי למען תנוח דעתם, ולכן כאשר נתבשר להם כי רשעי הדור ישאלו מה העבודה הזאת לכם, הודו לד' והשתחוו על בשורת הזרע זרע אמת בנים צדיקים כי את זה לעומת זה עשה אלהים.

ר"ג היה אמר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חבתו וכו' שנ' ואמרתם זבח פסח עיין בתוס' (פסחים קט"ז ע"ב ד"ה ואמרתם) שכתבו וז"ל:

פי' באמירה, שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין, ואיתקש מצה ומרור לפסח וצ"ל נמי מצה זו מרור זה ע"כ, מדבריהם נראה כי במשנה מיד אחר "ואלו הן פסח מצה ומרור" גרסו "שנ' ואמרתם זבח פסח" ולדעתם יליף ר"ג ממקרא זה על פסח שצריך לומר פסח זה ומקיש מצה ומרור לפסח ולפ"יז מה שאמר "שנ' ואמרתם זבח פסח" סובב על שלשתם כי פסח כתוב מפורש ומפסח יליף גם מצה ומרור, ולא כמו שסבר בעל ההגדה כי מה שאמר שנ' ואמרתם הוא ראייה על מה שהוא אומר אח"כ "פסח זה שאנו אוכלים וכו'" ולכן העמיד הוא אחר פסח זה שאנו אוכלים וכו':

"שנ' ואמרתם," ולכן הוצרך להביא ראייה מן המקראות גם על מצה שנ' ויאפו את הבצק, ועל מרור שכ' וימררו את חייהם, אכן דברי התוס' נכונים ועולין כהוגן יען במשנה שבמשניות לא הביא כתובים לא על אחד מהם וגם במשנה בגמ' נכתבו פסוקים הללו בין שני קווים, ועיקר הגירס' הוא כדעת התוס' שמביא מקרא ואמרתם על עיקר המאמר שכל שלא אמר לא יצא ולא לראי' על מה שאמר פסח זה שאנו אוכלים, ואחד מן המגיהים שלא הבין איך יליף ר"ג דינו ממקרא זה העמידו למטה לראייה עמ"ש פסח זה וממילא הוצרך להוסיף מקראות למצה ומרור, אולם הנכון הוא כדעת התוס' שיש לגרוס מיד אחר ואלו הן פסח מצה ומרור:

שנ' ואמרתם ולא יותר,

ויש להוסיף נופך על דברי התוס' ולהוכיח ילפותא זו ממקרא זה, כי זאת התשובה כתובה בתורה על שאלת בן הרשע "מה העבודה הזאת לכם'" וע"ז אומר ואמרתם זבח פסח, ובאמת הבעל הגדה העלים תשובה זו ונתן לרשע תשובה אחרת והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי, לי ולא לו, וכבר האריך רבנו ני' בדרוש לבאר כי הקשה לו למה לא כתב גם פה ואמרתם "לו" כמו בשאר מקומות, והגדת לבנך, ואמרת אליו, ומזה דן כי אין להשיב לרשע באולתו רק להקהות את שיניו ולאמר לו:

"לי ולא לו" וביאר שם רבנו ני' איך תרמוז תשובה זו לבן אשר אינו יודע לשאול ועכ"פ ואמרתם זבח פסח אינו תשובה לשום שואל וא"כ למי יאמר זבח פסח אם לא לבנו? לכן יליף שפיר ר"ג כי אפילו לעצמו שאין לו בן השואלו צריך לומר פסח זה ומקיש מצה ומרור לפסח כמש"כ התוס', ודו"ק.

לחג השבועות

גמר' קדושין (דף ל"א ע"ב) דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מ"ד יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו או"ה לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדבריו הראשונים וכו' ע"כ:

הנה מי אשר ראה את דברי ימות עולם שנות דור ודור, הוא יודע את המלחמות הגדולות והחזקות אשר נעשו בימי קדם בין העמים אודות הדת והאמונה, וגוים רבים ועצומים קנאת הדת אכלתם, עד כי אבד נירם ואין זכר למו, ורבים חללים הפילה האמונה ועצומים כל הרוגיה. ומי הוא זה אשר לא ידע את השערוריה הגדולה אשר נעשתה בקרב הארץ עת אשר קמו בני דת הנוצרי ורצו להביא בברית אמונתם את כל יושבי חלד והיה הגוי והממלכה אשר לא כפף כאגמון ראשו לבא בדתם ולדבקה בה הכוהו חרם עד בלתי השאיר לו שריד וכה שמו את כדור הארץ לשדה קטל שנים אין מספר ולא נחה ולא שקטה הארץ מתגרת ידם הכבדה עד הימים האחרונים האלה,

ולכן כאשר ירד אלהים על הר סיני לתת דת קודש לעם ישראל, אז נבהלו כל גויי הארץ עמים כולם רעדה אחזתם בחשבם כי בני דת החדשה הזאת יתאמצו בכל מאמצי כוחם להרחיב את גבול אמונתם ולהביא עמים רבים תחת עול דת החדשה ויערכו אתם מלחמה וקרב לכתוב ידם לה' ולכנות בשם ישראל וזהו ג"כ דעת המדרש:

כיון ששמעו או"ה את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את העולם אמר להם, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, דעתו כי עמי הארץ יראו לנפשם מפני בני ישראל נוחלי דת החדשה פן יתגרו בם מלחמה ברצותם להביא את כל העמים במסורת הברית התורה והמצוה, ובכן תשחת הארץ מפניהם ע"י סאון סואן ומלחמה חזקה והשיב להם בלעם כי אם אמנם מגמתם להאיר את הלילה ולמלא כל הארץ דעה כי יהיה ה' לאור עולם ואותו יודו כל מלכי ארץ, אולם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה' צבאות ודברי חכמים בנחת, עד אשר יראו כל עמי הארץ כי שם ה' אל עולם נקרא עליהם ויטו שכם אחד לעבדו, כי המה יעשו מעשיהם בדעת ובחכמה בשלום ושלוה וזהו שאמר:

ה' עוז לעמו יתן, לעשות לה שם בארץ, אבל בכל זאת לא יתגרו מלחמה כי ה' יברך את עמו בשלום,

ומבואר היטב בזה את אשר אמר להם ה' עת נתן להם את התורה:

"ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" כי אם ישמרו בני ישראל את התורה יהיו סגולה לה' לעולמים אף בעת אשר "כי לי כל הארץ" כי כל העמים כולם יקראו בשם ה' ונשגב הוא לבדו גם אז יהיו המה יקרים לה' מכל גויי הארץ, יען "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" כי כאשר יעמדו הכהנים בראש העם להאיר להם את הדרך ילכו בו:

כן בני ישראל יאירו לכל הארץ ולדרים עליה והלכו גוים רבים לאורם ולאומים לנוגה זרחם. ובמה יעשו דבריהם פרי ויצאו לפעולת אדם להוציא יקר מזולל ולתת טהור מטמא? "וגוי קדוש" אם יתקדשו להיות קדושים לה' ואז יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא אליהם ויראו מהם, כאמור ומקדשי תראו יראת הכבוד, וכה יכו דבריהם שורש בלב כל העמים, אבל לא ע"י מלחמה וזרוע גבורה,

והנה זאת ידענו כי האיש הבודד לנפשו ולא יאהב את החיים הטהורים אשר יחיה האדם עם משפחתו ועם אנשי ביתו ונפרד הוא ממשפחתו ומבית אביו, בצרתם לא צר לו ובשמחתם לא יתערב, לזה נקל מאוד לעמוד תמיד הכון למלחמה בלב ונפש חפיצה להשליך את נפשו מנגד על שדה המערכה על כל דבר קטן וגדול וחרב משכלת ואימת מות לא יעצרוהו מללחום בזרוע גבורה ולא ידכאו את רוחו, כי לא תיקר נפשו בעיניו בהיותו לבדו עזוב לנפשו מה הוא ומה חייו. לא כן הוא האיש אשר נקשרה נפשו בעבותות אהבה לאביו ולאמו ולמשפחתו ובהם כל חיי רוחו:

הוא לא ישא את נפשו להלחם בעד ארצו ועמו, אמונתו ודתו, כי לבו יחרד בקרבו על נפשות ביתו אשר אליו עיניהם תליות, ורוחו ונפשו וכל הגיונותיו יחד כולם נשואות אל אבותיו ומשפחתו ואיכה ילבש עוז וגבורה להרים חרבו להפיל חללים, הלא מחמדי נפשו היקרים לו, ימשוכוהו בחבלי אדם והוא גם הוא אליהם תשוקתו ולהם כמה בשרו ואיככה תמשול ידו למשוך בקשת גבורים, והלא אלה אשר אליהם תערוג נפשו יגזלו ממנו רהב נפש ורוח גבורה על שדה קטל, זאת לא זאת כי איש כזה לא איש מלחמה הוא ולא יצלח לה, כי הוא יאהב שלום להיותו שלו ושאנן בביתו ושלות השקט במגוריו להתעלס באהבים עם בני בית אביו ומשפחתו ובאהבתם ישגה תמיד בימי אורם וששונם ובימי יגונם ודאבון נפשם אם לשבט אם לחסד,

והנה כאשר צוה ה' לאמר:

כבד את אביך ואת אמך, אשר הוא אבן הראשה וממנה תוצאות חיים לבית ישראל לחיות איש על משפחתו ועל בית אביו, "ואת" לרבות אחיו ואחיותיו לאהוב אותם כנפשו ולדבקה בהם:

בזה הראה אותותיו אותות כי לא יחפוץ למלוך ביד חזקה להיות בני ישראל יוצאים בחרב וחנית ללחום מלחמת ה' בעד דתם ולהכריע תחתיה לעבדים משפחות עמים בזרוע גבורה וחרב מלחמה, רק ברוח משפט ורוח דעת ותבונה כי לא אנשי מלחמה וריב המה, ומעתה דברי המדר' שבעתים כאור החמה מאירים כי בראשונה כאשר אמר ה' אנכי ולא יהיה לך אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש וישראל יצאו ביד רמה למלחמה בעד דתם, אולם כאשר אמר כבד את אביך ואת אמך ואם כה יעשו לחיות איש על משפחתו ועל בית אביו ולכבוד יהיה בתוכם א"כ לא יצלחו אלה למלחמה ולא אנשי ריב ומדון המה וקרבות לא יחפצו, ובזאת שקטה רוחם וחזרו והודו לדבריו הראשונים,

וכבר מצא רבנו ני' און לו במד"ר פ' נשא (הובא בילקוט אליעזר ערך תורה) ושם הביא דרש זה בלשון אחרת וז"ל:

בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר אנכי אמרו או"ה זה כמוני אומר איזה מלך רוצה שיהי' אחר מכחיש אותו וכן הקב"ה, בשעה שאמר לא יהי', לך וכו', וכן בלא תשא, וכן בשבת וכו', אבל בשעה שאמר כבד אמרו בנימוסות שלנו כל מי שכותב א"ע סיגרון למלך, הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לו ע"כ, והלא מדברי המדרש הלזה מפורש יוצא כדברי רבנו ני' אשר אמר בדעת המד"ר למעלה,

במגילת רות, ישלם ה' פעלך ותהי' משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, במדרש:

וא"ר חסא אשר באת כתיב, וכבר דשו בו רבים האריכו למעניתם, והנראה לרבנו ני' בהקדם הכתובים:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לב"י אתם ראיתם וכו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י":

והשאלות רבו א'. הכפל "בית יעקב" "ובני ישראל", ב'. "אמירה והגדה", ג'. "אם שמוע תשמעו" כלל את הכל לתוכו ומה הוסיף לומר "ושמרתם את בריתי", ד'. כי לי כל הארץ' מה זה נתינת טעם על והייתם לי סגולה, ה'. מה ירמוז בכפל ממלכת כהנים, וגוי קדוש",

אמנם הלא ידענו כי אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו, כי צוה לנו לשמור ולעשות את התורה והמצוה איש ואיש לפי אשר תשיג ידו, וגם המכשלה אשר איש אחד יכשל ויחטא נתן על צוארינו כי כל גבר ערב בעד רעהו ואם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף ומידם ידרוש את חטאתו יען לא הוכיחוהו להשיבו מדרכו ומי אשר היה לאל ידו לבא לעזרת ה' לאמץ ברכים כושלות לתורה ולתעודה ולא עשה ככה גדול עונו מנשוא כאשר הביא הרמב"ן בשם תלמוד הירושלמי על "ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת" ועל זה כרת ה' עמנו ברית בהר חורב ככתוב לעברך בברית ה"א ובאלתו. ולכן מיאנו ממלכות ועממים לקבל עליהם את התורה יען לא רצו להיות ערבים זה לזה. וזהו דעת הספרי על "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו' וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' כי ה' התהלך סביב על כל העמים לתת להם את התורה והם לא חפצו בה ומענה בפיהם זה בכה וזה בכה, בני עשיו אמרו כי רוצחים המה ואורבים לדם ובתורה כתוב לא תרצח, בני עמון ומואב טענו כי כולם מנאפים המה, וחכמה תקרא לא תנאף, וכן בני ישמעאל השיבו כי גנבים ושודדי לילה המה והתורה תתן קולה לא תגנוב, וכה המליטו את נפשם מלקבל את התורה, ויפלא מאוד הלא אלה השלשה אזהרות המה מן ז' מצות ב"נ אשר מצווים ועומדים הם עליהם ואיך פנו עורף להם? ל אולם הוא הדבר אשר דברנו כי את התורה היו מקבלים רק לא רצו להיות ערבים זה לזה יען בני עמם היו פרועים מאוד לשמצה גנבים ומנאפים ושופכי רם אדם חנם, ואיך יהיה האחד ערב בעד רעהו,

וזהו שאמר שם וכל קדושיו בידך":

ומפ' בספרי, אלו פרנסי ישראל שעומדים על ישראל ונותנים את נפשם עליהם כי אם יחטא העם לה' בנפשם הוא. ולכן מסיים שם תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' כי בני ישראל קיבלו עליהם את התורה להיותה ירושה לכל הקהלה בכלל ולהיותם ערבים זל"ז, ובכן נוכל לומר כי רק בעבור כן הציב ה' את ישראל תחת ההר וכפהו עליהם כגיגית עד אשר קבלו גם זאת עליהם להיותם ערבים ז"לז אבל לקבל על נפשם את התורה זאת רצו בלב ונפש כאשר אמרו מקודם נעשה ונשמע, (ובזה מיושבת על נכון קושי' התוס' שבת ד' פ"ח ע"א ד"ה שכפה עליהם, שהקשו הלא נעשה ונשמע אמרו כאחד,) ואעפ"י שאין ראייה לדבר זכר לדבר בתלמוד מגילה אשר דרשו שם "קימו וקבלו", "קימו עתה מה שקבלו כבר," כי הנה "וקבל" כתוב בלא "ויו" וקורין "וקבלו" לרמז בזה כי בעת מתן תורה ג"כ "קבל" כל איש עליו ועל נפשו את התורה מרצונו, אבל עתה "קימו וקבלו" עליהם יחד כולם בכלל את אשר קבל היחיד בפרט.

וזאת ידענו כי הנשים אינם בכלל הערבות רק האנשים [ופלפול ערוך הוא אם הגברים ערבים בעד הנשים] וכן פסקינן להלכה, ובזה מבוארים היטב אלה המקראות:

"כה תאמר לבית יעקב" ודרשו אלו הנשים אשר עליהם לא נתן את עול הערבות לכן די להם באמירה רכה כי יקבלו את התורה בנפש חפיצה ואין צריך לדבר אליהם בלשון חדה כמדקרות חרב, אבל תגיד לבני ישראל אלו האנשים תגיד דברים קשים כגידין כי אם אמנם התורה והמצוה ברצון קבלו עליהם בשמחה רבה ואמרו כולם:

נעשה ונשמע, אבל לא אבו להיות ערבים זל"ז ולהיות אשמת הקהל בראש כל אחד מהם לכן צוה לו לדבר אתם קשות בשוט לשון וגערת מושל ומפרש ואומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לקבל את התורה, ונוסף לזה ושמרתם את בריתי" הוא הברית אשר כרת אתם להיותם ערבים זל"ז כמה שכתוב לעברך בברית ה"א ובאלתו אז והייתם לי סגולה מכל העמים" ונבחרים לה' מכל האומים אף "כי לי כל הארץ" אף אם יחזיקו כל הגוים באלה המצות אשר צויתי להם בכל זאת יהיו בני ישראל קודש לה' אוצרות סגולתו וחבל נחלתו, יען, המה באו בברית יחד וערבים המה זל"ז ומי כעם ישראל גוי "אחד" בארץ כאיש אחד חברים, ומפרש והולך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כי משפט הכהן הוא להורות לעם את משפטי האלהים ותורותיו ולהדריכם בדרך ישרה ככתוב "יורו משפטיך ליעקב" וכן כל ישראל באשר נעשו ערבים זל"ז כל איש עומד על משמרת רעהו לבל יחטא ויוכיחו איש את עמיתו ולכן עם ישראל כלו ממלכת כהנים יקרא ועי"ז "וגוי קדוש" יהיו כל ישראל יחד תמיד קודש לה' ולא יחטאו לאלהים כי איש את אחיו יעזורו לעשות את התורה והמצוה ולהחזיק במעוזם,

והנה בימי שפוט השופטים היה רעב בארץ לא ללחם ולא למים כי אם רעב לדבר ה' הלך אלימלך אשר שופט היה לפי דברי חמז"ל נתון בראש העם ויפרד הוא וביתו מן העם וישב בדד לבדו לבלתי התערב עמהם ולא הוכיחם וה' הלא השיב את אשמו בראשו וימת הוא ובניו עודנם באבם בארץ נכריה אולם רות המואביה הבינה את אשמת חמיה ובניו וחטאתם כי כבדה מאוד בעזבם את עמם בעת צר להם ומנגד נגעו עמדו; בקשה לתקן את המעוות הזה כי השליכה את שקוצי הפסילים ותבא לחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל, ותקטן עוד זאת בעיניה ותשב עם חמותה בית לחם לראות בטובת עמה ולהיות עמו בצרה וחלק כחלק תאכל בשלותם ומחיתם בשאת ובשבר, ולכן אמרה:

"עמך עמי ואלהיך אלהי" רצונה כי לא לבד כי דבקה באלהים לעבדו וליראה אותו רק גם "עמך עמי" בימי אורם ושלומם ובימי ענים ומגינת לבם, ולכן אמר לה בועז:

"ישלם ה' פעלך" על אשר דבקת בו, אכן לא די בזה, אבל גם תהי' משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות" ר"ל כי בואה ושבתה עם ישראל זה מורה כי נכספה וגם כלתה נפשה גם אל העם לדרוש שלומו וטובתו וכן הלא לא צוה ה' על הנשים לעשות כה ונשים אינן בכלל ערבות לכן תהי משכורתך שלימה ואומר מאלהי "ישראל" יען אלהי עולם ה' בשם "אלהי ישראל" יכונה לעולמי עולמים אף בעת כי לי כל הארץ' וכל העמים יעבדוהו, יען המה ב"י ערבים זל"ז ואגודה אחת לכולם, פונים אל תכלית אחד לאהבה את ה' וליראה אותו.. והן הן דברי ר' חסא במדרש:

אשר באת כתיב' כי לא לבד באשר נתגיירה רק באשר באה אל תוך העם לחיות עמהם כאחד בעבור זה תהי משכורתה שלימה.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה