שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
ספר דברים
סדר דברים
אלה הדברים אשר דבר משה:
במד"ר עד שלא זכה משה בתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה ויש לשאול הלא כל ישראל נתרפאו במ"ת ומה רבותא איכא במשה ל ואומר רבנו ני' לפרש כי הנה משה רבנו ע"ה לא רצה להיות קצין עם לנהוג את בני ישראל בהיותו עניו מאוד ולא מלאו לבו להיותו מוכיח בשער ולכן אמר לא איש דברים אנכי כי אשא מדברותי לדבר קשות במקהלות להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, אולם אחרי אשר קבל את התורה היה יכול להוכיחם לבל יפגע בכבודם באמרו להם כה וכה כתוב בתורה את זה תעשו ואת זה לא תעשו, כאשר אמרו בתלמוד "הרי שהיה רבו או אביו עובר על ד"ת" ולא יתכן לו להוכיחם על פניהם, "אומר כך למדתני רבנו או, אבא כך כתוב בתורה" ובזה לא יחלל כבודם וכן משה טרם קבל את התורה משפטיה וחוקותיה לא היה יכול להוכיחם רק בדברי עצמו והוא היה עניו מאד לכן אמר לא איש דברים אנכי כי אקרא בגרון להוכיח אחרים אבל כאשר קבל את התורה אז הרים כשופר קולו ואמר להם זאת וזאת צוה ה' ולכן יפה כתוב אלה הדברים אשר דבר משה, וד"ל כי דפח"ח.
ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם:
רש"י' אמרו לו משה קצבה אתה נותן לברכתינו כבר הבטיח וכו', אמר להם זו משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם ע"כ, ויש לראות המעט היה להם הברכה אשר ברכם משה אלף פעמים ככה הלא הוא מספר עצום מאוד אשר לא היו ולא יהיו כמוהו לעולם? ונראה לרבנו ני' כי הנה זאת ידענו כי כל הנמצא פה עלי אדמות בדומם צומח חי מדבר, לא יעמוד כה תמיד על משמרתו רק הולך הוא מקצה אל קצה ותהליכותיו המה או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה ואם יגיע למעלה ראש אל הנקודה העליונה [קולי- מינאציאנספונקט] אז בהכרח יפול מטה וילך הלך וחסור עד אשר כליל יחלוף ולכן אמרו למשה קצבה אתה נותן לברכתינו? באשר אמר אלף פעמים ככה וא"כ גבול שמת עד כמה עלה נעלה ואם יבואו ויגיעו שמה הלא בהכרח יפלו אחורנית וילכו לאבדון כאשר קרה כן לכמה וכמה אומות כי גדלו והצליחו וראשם לעב הגיע ואז החלו לנפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונאבדו ונכלו כליון חרוץ ולא נשאר מהם שריד, הלא לכן כאשר ברכם ה' אמר כחול אשר על שפת הים אשר לא יספר מרוב ולא נתן קצבה לברכתם לרמז כי ישראל יקום לעולם ויחי עוד לנצח לא יראו השחת, כי לעולם לא יגיעו אל הנקודה העליונה בברכה אשר ברך אותם ולכן הלינו על משה שנתן קצבה, וע"ז השיב להם זו משלי ר"ל כי גם זה הוא מספר עצום מאוד אשר לא יעלו אליו לעולם ולא יגיעו לנקודה העליונה אשר משם היא הירידה והכליון, אולם באשר הוא בעל גבול ותכלית דבר מדבר שיש בו קצבה, אבל "הוא"! אלהי עולם ה' שהוא בלתי בעל תכלית דבר בלשון שאין בו קצבה, אולם שניהם לדבר אחד נתכוונו שאין אבדון ולכליון לישראל ועד עולם יראו אור, ודו"ק.
סדר ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההוא:
רש"י אין חינון אלא לשון מתנת חכם, במדר' אר"י עשרה לשונות נקראת תפלה ומכולן לא התפלל משה אלא בלשון תחנונים דכתיב ואתחנן אר"י מכאן אתה למד שאין לברי' כלום אצל בראו, שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, הן יפלא המאמר הזה מאוד, הלא נראה כי כל הנביאים וחוזים צדיקי דור ודור שפכו את שיחם לפני ה' בלשונות שונות, כמו ויעתר יצחק לנוכח אשתו. ויעמוד פנחס ויפלל:
ויתפלל שלמה ומשה גם הוא אמר ואתנפל לפני ה':
ומדוע זה טרם מותו בחר לשון ערומים לבקש מתנת חנם ל ומה מאוד נפלאו בזה דרכי ה' אשר התעבר בו כעל ריב והשיבו מענה קשה:
רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה האין די במה שהשיבו ריקם מלפניו ולא פנה אל תפילתו אלא שפך כאש חמתו וגער בו בנזיפה מה זה ועל מה זה ומה החרי האף הגדול הזה?
והנה ראה זה כי ביאר זאת רבנו ני' ע"ד נפלא ויאר עינינו, כי זאת ידענו כי אלהי עולם ה' על משמרתו יעמוד ואחרי דברו לא ישנה ואחת דבר בקדשו ואותו אין להשיב כי לא אדם הוא להנחם, והתפלה אשר יתפלל האדם בצר לו, וישפוך את מרי שיחו אף אם יקרא שמים וירקיע שחקים, לא ישוב ה' ממחשבתו אשר דבר עליו לעשות כי לא מחשבות אדם מחשבותיו, ורק זאת היא פעולת התפלה אשר ישא האדם לאלהיו, אם רשע הוא:
יתעורר בתפלתו לשוב אל ה' בכל לבבו ויעזוב את דרכו ובל ישוב עוד לכסלה, ואם צדיק הוא:
יתעורר להוסיף אומץ בתורת ה' ולהתיצב על דרך טוב בעלותו מעלה מעלה, ואז לא תבא אליו הרעה הידוע לו ומשפטו החריץ לא יגע בו לרעה, יען לא זה הוא האיש אשר נגזר עליו כי עתה נתהפך לאחר ע"ד ע"ז נגזר וע"ז לא נגזר,
והנה זה האיש משה באחרית ימיו האלה כבר הגיע אל מרום קצו ויעל בסולם העולה בית אל עד בואו אל המדרגה היותר גבוהה שיוכל בן אדם לעלות אליה ויהי כאחד מצבא מרום במרום "די מדרהון עם בשרא לא איתוהו" ואין מקום לעלות יותר, ידע זאת כי תפלתו אל חיקו תשוב וגם כי יזעק וישוע אין שומע לו יען אין דרך לנטות ממשפטו אשר שתו עליו ולומר:
לא זה הוא אלא אחר, כי אין ביכלתו לעלות במשאת נפשו למעלה עוד יען כבר גדול מאוד ויחסר רק מעט מאלהים, וא"כ לשוא יתפלל וירבה בתחינה כי נצח ישראל לא ישקר ולא איש אל ויכזב,
לכן יצא לקראת האלהים בתחבולה חדשה והתחנן בעת ההוא" ר"ל בעת אשר לא היה ביכלתו לעלות יותר ויאמר:
ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה ומי כמוני יודע כי עושה נפלאות אתה וגדול שמך בגבורה, אם ידך לא תקצר עשה גם את הדבר הזה לשנות לטוב את משפטי להראות כי הוא כול יכול גם לשנות את גזרתו הקדומה, וזהו שפי' רש"י:
אינך דומה למלך בו"ד שיש לו יועצים המוחין בידו אבל אתה מי יאמר לך מה תעשה, ואם אלהים אתה הראה אותותיך אותות כי לך היכולת לכל גם לבטל גזרתך הקדומה, ואם לא, אדעה כי ידך לא בכל משלה וקץ ותכלית יש גם לפעולתך, וזהו מתנת חנם) אשר בקש, כי לא בעבור אשר יהפוך הוא לאיש אחר יעשה עמדו חסד ואמת, רק מתנת חנם יתן לו כמו שהוא "בעת ההוא",
אולם גדול העצה ורב העליליה השמיע גערת מושל וחמתו בערה בו על אדון הנביאים אל אשר הרס לעלות אל ה' ויפצר מאוד לבא עד תכונתו, ובזעם אפו השיב לו:
רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה להשיב מחשבתו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, הלא המה מרזי דמרי עלמ' וממטמוני מסתריו ולמה זה תזידי לעלות, והנה כל הדברים האלה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים במדרש אשר הצגנו בראש [שהוא דבר אחד עם מה שכתב רש"י אין חינון אלא מתנת חנם ולא כמו שכתב הוא ז"ל דבר אחר וכו' אר"י מכאן אתה למד שאין לברי' כלום על בראו ר"ל שאין להתפלל על כלום לבקש מתנת חנם שישתנה רצון יוצר כל שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים הוא מתנת חנם להעביר את ה' מחפצו ורצונו אשר כבר גזר עליו למות במדבר והתעבר ה' בו ובשצף קצף הסתיר פניו ממנו רק יתפלל ויתעורר בתשובה ושב ורפא לו, וד"ל.
ונשב בגיא מול בית פעור, ועתה ישראל:
רש"י, ונשב בגיא ונצמדתם לע"ז ואעפי"כ ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי, והוא פלא מבהיל איך אמר הכל מחול לך הלא מיד בפ' של אחריה מקרא מלא דבר הכתוב:
כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה"א מקרבך?, ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה במעשה זמרי התעוררו העם לריב ומצה באמרם כי בשביל פרצה קלה לא יתכן להתגודד עד שפך דם להרוג נשיא מישראל ולהשבית שלום ומנוחה כי גדול השלום ובזה נסע רבנו ני' בארה לבאר המקראות למעלה וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות את בנות מואב וכו' משנה מישראל לעם ומעם לישראל, אולם גם פה כמו במעשה העגל רק הערב רב והאספסוף חטאו בפועל, אבל מי אשר בשם ישראל יכונה לא הלך אחרי בעל פעור, רק חטאו יען שתקו ולא מיחו בהם כדי שלא לעשות מחלוקה, ועי"ז פשתה המספחת ואמרו מדשתקו ש"מ דניחא להו, לכן מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו גם הם ככה [כאשר אמרו פרתו של ר"א יוצאה ברצועה שבין קרניה, אע"ג דשל שכנתו היתה, אבל משום דלא מיחה בה נקראת על שמו] וזהו שאמר:
וישב ישראל בשיטים, שישבו בטל ולא יצאו ללחום נגד עושי רע בעת אשר "ויחל העם" הפשוטים והפחותים בהם החלו ראשית חטאת "לזנות אל בנות מואב" ובעת שהתחילו לפרוץ פרץ ויצאו ממעגלי יושר ישבו בטל וא"כ כה הלכו אלה מדחי אל דחי ותקראנה לעם לזבחו אלהיהן ויאכלו זבחי מתים ואחרי זאת "וישתחו לאלהיהן" ובעבור כי ישראל לא מיחו בהם אומר ויצמד ישראל לבעל פעור כי בשתיקתם הצמידו גם הם לבעל פעור והקולר תלוי בצאורם ולכן ויחר אף ה' בישראל, אבל פנחס רוח אחרת היתה עמו ויקנא לה' והן אמת שבתחילה נראה לפנים כמחלוקה ורעש גדול בעם אכן שלום עשה במרום בין ישראל לאביהם שבשמים ויכפר על ב"י ולכן קבל שכר ברית שלום מדה כנגד מדה ועתה נתנה ראש ונשיבה אל הענין אשר אנחנו פונים אליו, הכלל העולה מדברינו כי ב"י שתקו שלא לעשות מחלוקה וריב לבטל שלום ולטובת ישראל נתכוונו אלא שטעו, והנה משה מה שחטא במי מריבת קדש לפי אשר חכמים הגידו כי מחמת רוב אהבתו את ישראל טעה והטיח דברים כלפי מעלה או שינה מדיבור להכאה, וזהו אמרו ונשב בגיא מול בית פעור ר"ל נגד מעשה העם שעבדו לבעל פעור, ובכל זאת "ועתה ישראל" הכל מחול לך יען לא עשו בפועל רק חטאו באשר לא הוכיחו אותם וע"ז התנצלו כי מחמת אהבת ישראל עשו ככה ואעפ"י שטעו "נמחל להם אבל אני' שטעיתי ג"כ בשביל אהבת ישראל לא זכיתי להמחל לי ולא נתקבל התנצלותו, ומה שאמר אח"כ כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור וכו' מדבר ממי שעבד אותו בפועל ממש כי ע"ז לא שייך מחילה וגם אין לו דמיון לחטא משה, ודו"ק.
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וכו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו':
הנה כל עובר על מקרא זה ישתומם אשר אמריו יאמר:
כי בשמוע עם ועם את החקים אשר צוה ה' לעם ישראל כלם פה אחד יענו ויאמרו כי עם חכם ונבון הוא הלא נהפוך היא כי בשמעם את דברי החקים אשר המה כספר החתום ואין יודע פשר דבר, מדוע צוה ה' לא תלבש שעטנז:
לא תאכל כל טמא וכן כלם עוד ישפכו בוז וקלון על בני ישראל המחזיקים בהם ויכסו פניהם חרפה באמרם עם נבל ולא חכם! מה נועם יש במצוה זו ומה תועלת יש בה? ואין אתנו יודע עד מה להשיב להם חרפתם אל חיקם כאשר אמרו על חקות הפרה שאו"ה מונין בה את ישראל,
והנה רבנו ני' אשר לאורו נסע ונלך אמר בכוונת הכתובים דבר נפלא כי הנה מצות התורה יחד כלם חקותיה ומשפטיה יפרדו והיו לשני עחנות:
המחנה האחת המה כל מצות ה' אשר לא תיעשנה ועלינו להשמר מהן, לכן נביאה אותן תחת סוג השמירה לאמר:
השמר מהן, והמחנה השנית הן המה מצות עשה אשר חפץ ה' לעשותם אותן נקרא בשם עשייה, והנה כאשר נראה כי נפלאו בני האדם איש מרעהו באופני מרכבותם ובתכונת נפשם, אלה יתעוררו חיש מהר לקראת כל דבר ועושים מעשיהם בזריזות כי חם לבם בקרבם, גם ילכו שולל כי כל היום יתאוו תאוה ואין מעצור לרוחם. אלה קרירי המזג המה לא ירדפו אחרי התאוה כי נרפים הם ויש מעצור לרוחם. כן נמצא גוי כלו אשר נפרד הוא מרעהו למקומו וארצו, כי באומה זו אנשיה עזי נפש המה ודמם ירתיח בקרבם ונפשם תשאם לעשות מעשיהם ביד רוצים, ולהם נקל מאוד לקיים בזריזות יתירה את אשר עליהם לעשות, כי אותם כאש צרבת ותשאם לכל דבר לא ייעפו ולא ייגעו, אבל לעומת זה כבד עליהם מאוד להשמר מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, יען לא יוכלו לשלוט ברוחם כי תבער כאש תאותם ואיכה יחשכו מחטוא ונהפוך היא ממנה האומה אשר אנשיה קרירי המזג המה נשתה גבורתם היו לנשים ונפשם תשאל לנוח, לא נפלאת היא מהם להיות אחור נסוגים מלעשות הרע כי נפשם עליהם תשתוחח ותמס כעש חמודם ולא יפנו אל רהבים, אבל לעומת זה גם את אשר עליהם לעשות יעשו בעצלתים בלי חמדה וירבצו תחת עולם הכבד מהם מנשוא, אולם נפלאות נראה בעם ישראל כי קודש המה לה' ובעשותם את מעשה המצוה תתנשא נפשם ברשפי להבות אש לעשות מעשיהם בלב ונפש חפיצה א"כ נראה כי בעלי נפש המה ותשוקתם כלפיד תבער ובתלמוד אמרו ישראל עזין שבאומות ובכל זאת מכל משמר ישמרו את נפשם מלעשות אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה וינוסו מהם בהחפזה הרחק כמטחוי קשת, אין זה כי אם רבתה משאת נפשם ביתר שאת והיא בידם כמו מתג ורסן להישיר דרכם לפני ה', וזאת הנפש אשר עשה אלהים להם פי שנים ברוחה להטות את יצר לבבם לכל אשר יחפוצו כי נשמת שדי חלק אלוה ממעל אשר נופח באפם תבינם את הדרך אשר ילכו בו ותוליכם סדרים:
והנה כל הדברים האלה כאבני נזר מתנוססים באלה המקראות אשר שמנו בראש, "ושמרתם ועשיתם":
עם תשמרו מלעבור על מצות ל"ת ולנגוע בקציהם וגם ועשיתם את מצות עשה בכל לבבכם, תדעו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים":
אשר ישמעו את החקים האלה כי יהיה בעיניהם כחק ואין מבין איככה יוכל עם אשר נפשו גחלים תלהט לעשות את מעשה המצוה ביתר שאת ויתר עז, להשמר מלעבר את פי ה' ובהגיעו אל אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה תמס תאותו כאשר ימס הדונג מפני אש, הלא בעל כרחם יספרו שבחו ואמרו:
רק עם נבון וחכם הגוי הגדול הזה כי חכמתו תאיר פניו להתהלך במשרים ולהטות את יצר לבבו אל הטוב, ומפרש "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהנו בכל קראנו אליו" כי עזה אהבתם אליו לעבדו בלב שלם ליראה אותו ולדבקה בו ובעזוז אהבתם תתנשא נפשם להקרב אליו ולבא עדהו, א"כ עם פחז כמים הוא ותחתיו יקוד כיקוד אש, ובכל זאת:
אומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת":
כי ישמור את נפשו מאוד מלעבור על מצות ה' אשר צוה שלא לעשות ומתהלך בצדק ובמישור, הלא יודו ויאמרו כי עם נבון הוא. וד"ל.
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו':
רש"י, אשר אנכי מצוך היום:
לא יהיו כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. ושננתם:
לשון חידוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם לא תהא צריך לגמגם אלא אמור לו מיד ע"כ, ואמר רבנו ני' כי דבר גדול הורה לנו בזה כי צוה את ישראל לרומם את התורה ולעשותה עטרה לראשו ובאהבתה ישגה תמיד לסלסלה ולעשות לה ציצים ופרחים ואז ימצא בה תמיד טעם נכון וחדש על כל דבר ותהיה בעיניו כחדשה ולא כישנה שעברה כאשר נראה בעין כי על ידי פלפול וסברה יעלו ממנה פנינים יקרים ובכל עת אשר יעיינו בה לירד לעומקה של הלכה ימצאו בה טעם חדש והיא כרכא דכולא בה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והנה הלב הוא משכן החכמה וכן כתב הרמב"ן וז"ל:
על דעת המדרש הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו וכו' ע"כ, וז"שא והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ר"ל שיתן תאות לבו עליהן כדבר חדש אשר יתאוה אליו האדם ולא תהיה אצלו דת ישן נושן, ואיך ישיג זאת ע"י "ושננתם לבניך ודברת בם" שיחדד בה את בניו ללמדם לקח וסברה ובכן ימצא בה בכל יום תמיד טעם נכון על הכל. וזה שלא כדברי רש"י, שכתב בסוף, שאם ישאלך אדם אל תגמגם בה כי זאת נשיג אם נשיבה על התורה לחזור אותה פעמים רבות עד שתהיה שגורה על פה, אולם פה מזהיר לחדד שכלו בה כמורג חרוץ בפלפול תלמידים אשר המה מחדדים את רבם ומורם בהלכה, ע"ד הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולם, לכן אמר "ושננתם לבניך" לתלמידים צעירי הצאן הנקראים בנים כי ע"י פלפול תלמידים תחדש התורה כנשר נעוריה חדשים לבקרים, והבן.
סדר עקב
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה"א את הברית וכו' הנה ההרגש מבואר, שאם ישמרו ב"י את המשפטים אשר צוה ה' אותם מדוע לא תהיה משכורתם שלימה בלתי אם יזכור להם ה' את הברית אשר כרת את אבותם? והנה רבנו ני' הטיף כטל אמרתו ויאמר עפ"י הרמב"ם (ה' מלכים פ' ט') אשר יאמר וז"ל:
כל המקבל שבע מצות וכו' יש לו חלק לעה"ב והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורתו וכו' אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אוה"ע, והנה בכ"מ שם העמיק שאלה מאין הוציא זאת הרמב"ם ואיזו מקומו בתלמוד, וראה זה אשר מצא רבנו ני' בתלמוד (ע"ז ד' ג') אשר דרשו שם:
ראה ויתר גוים:
ראה שאין אוה"ע מקיימין שבע מצות עמד והתירן, וכו' ומסיק שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר, והנה כל מבין דבר ישאל אם האבות חטאו ולא אבו בדרכיו הלוך לקיים שבע מצות מדוע זה נעשוק שכר בנים המחזיקים בהם בכל לב וכי משום דאבות אכלו בוסר השני בנים תכהינה?, לכן מצא הרמב"ם בחכמתו נכון בעיניו לפרש כי כוונת הגמ' היא לומר כי עמד והתירן ולא יבואו על שכרן אם יקיימו אותן מפאת הכרעת דעתם ושכלם אשר יורה להם ככה ורק אם ישמרו אותן באשר כי כן צוה ה' אז יתן ה' שכרם, אולם לא כן יתנהג ה' עם בני ישראל אשר זכות אבותם מסייעתם כי אלה אף אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו רק בעבור הכרעת דעתם כי השכילו למצוא בהם טעם לקיימם לטוב להם, אל ימנע ה' את הטוב מהם ויתן להם את שכרם בזכות אבותם אשר נשבע להם, והנה מלת "עקב" לשון סיבה ודעת מלשון עיקב' ורמי' וזהש"כ והיה עקב תשמעון אף אם תשמעו אל החקים האלה בעבור הסיבה ורוח אחרת שתהיה עמכם לשמור ולעשות אותם כי דעתכם תטה אתכם לזה, מ"מ תקחו חלקם בשכר, ואומר הטעם ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך לכן בחר בזרעם אחריהם ויהיה חשוב ומקובל לפניו המעשה אשר יעשון בכל אופן וכוונה שתהיה, ודו"ק.
ואכלת ושבעת וברכת וכו':
וכתב הרמב"ן וז"ל:
וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם, אבל חמז"ל קבלו שזו מ"ע וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגיך וכו', ואומר רבנו ני' כי אין הנידון דומה לראי', יען שם כתוב כי תבנה בית חדש וא"כ מה שאמר "ועשית מעקה" היא ציוו, אבל פה שהוא רק סיפור דברים שמספר והולך את אשר יקרה אותם למה נאמר כי "וברכת" הוא ציוו כאלו היה כתוב תברך?, אולם אומר רבנו ני' כי דברי חמז"ל המה כמשמרות נטועים במקום נאמן ויפה הוכיחו פירושם, יען כי אחרי כן אומר השמר לך פן תשכח את ה"א וכו' פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת אשר מזה נראה כי אכול ושבוע יביאו את האדם לשכח את ה' ולא לברך אותו ואיך ידבר הכתוב תהפוכות כאלה שאמר כי אם יאכל לשובע יקום לברך, ומיד אח"כ מזהירו שאם יטיב לבו אל ישכח את ה'? ולכן יפה אמרו כי וברכת היא ציוו אשר כן צוה ה' ומה שלא אמר תברך בדרך ציוו י"ל כי חפץ לרמז פה על מה שאמרו חמז"ל:
איך לא אשא להם פנים שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית וכביצה, ולכן כתב "וברכת" בדרך סיפור להעיד כי עתידין הן לברך על מה שלא נצטוו על כזית ועל כביצה, וליכא מידי דלא רמיז' באוריית' ובזה מיושב על נכון מה שהקשו כי באם אין צריך לברך א"כ היא ברכה לבטלה, אולם לפי האמור כיון שהתורה ג"כ רמזה על זה אינה ברכה לבטלה, והבן.
ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וכו' עיין רמב"ן שכתב כי הכל נמשך אל סוף פסוק שני שמסיים "לטוב לך", והנה חמז"ל לא כן עמהם כידוע ועל הרמב"ן יפלא כי אם ענין אחד הוא מדוע חלק דבריו בשני פסוקים ועוד כי במקרא שני מתחיל ואומר "לשמור את וכו"' והיה לו לומר "ולשמור" בויו החיבור, ולכן נראה לרבנו ני' כי הנה זאת ידענו כי רק לכן נתן ה' לנו את חקתיו ותורותיו מצות אנשים אשר כלם סובבים הולכים על תהלוכות בני אדם יצירי אדמה רק למען הישר דרכם ולצרוף כבר סיגיהם לקרבם אל ה' לעבדו וליראה אותו, וממנה יתד ממנה פנה לנטל ולנשא קרוצי חומר אלה לאהבה את ה' ולדבקה בו, והיא היא אבן הראשה להכניע בה את החומר ולפרוק את עולו מעל צאורנו, וז"ש מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה את ה"א ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך, כי כל חפץ ה' ומגמתו בתתו את התורה לצרף בה את בני האדם אשר מעפר יסודם ולרומם אותם לעבוד את ה' בכל לבבם ומאודם ואמר ללכת "בכל דרכיו" הנה חובת הלבבות להסיר מקרבם את לב האבן ולתת תחתיו לב בשר למען ילכו בדרכי ה' כאשר אמרו:
מה הוא רחום אף אתה כן מה הוא חנון אף אתה כן והן המה דרכי חי העולמים, ואח"כ במקרא השני מדבר מאלה המצות אשר יעשה האדם בידים ובפועל כפיו הן הנה מ"ע, ולהיות נסוג אחור ממצות ל"ת להיות עומד מרחוק נגדם ואמר "לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך' ר"ל כי לכן הגדיל תורה והאדירה במצות מעשיות לטוב לנו למען נגיע בהם בנקל אל מחוז חפצנו ליראה את ה' ולאהבה אותו ונהיה שלמים במדה ובכשרון כי אלה המ"ע והל"ת יהיו בעוזרך לצרפך ולהביא אותך למדרגת יראה ואהבה ותכונות רמות ונשגבות, ודו"ק.
סדר ראה
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה:
פתח בלשון יחיד "ראה" ומסיים בלשון רבים "לפניכם" והוא עפ"י מה שכתבנו בשם רבנו כי' למעלה בפ' קדושים על ואהבת לרעך כמוך כי כל הטובות והברכות אשר הבטיח ה' לישראל פה בארץ מתחת בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו ואת המוסר האכזרי כל חלי וכל מכה אשר כתובה בספר שאמר להביא עליהם פה בשפלה אם לא ישמעו בקולו ולא יאבו בדרכיו הלוך כי יתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים, הן המה נאמרים אל הגוי כלו ואל האומה בכללה, אבל לאיש פרטי לא ישוב ה' גמולו בראשו בהתהלכו פה עלי אדמות, כי שכר ועונש פרטי בהאי עלמא ליכא ועיין למעלה ולכן אמר בלשון יחיד "ראה" כי את אשר אני נותן "היום" בעוד היום לעיניכם, טרם תבא שמשכם, ברכה וקללה, שכר ועונש היא:
"לפניכם" לכלל האומה.
ובזה נבין הטיב את המד"ר:
זש"ה שמעו והאזינו ואל תגבהו מהו שמעו והאזינו ואל תגבהו ל אר"ת שמעו לד"ת ואל תדברו גבוהות, כי ה' דבר והיכן דבר, תועבת ה' כל גבה לב, כי סובב על האיש שורש פורה ראש ולענה אשר יתברך בלבבו שלום יהיה לי וכו' כאשר פי' זאת רבנו ני' באר הטב בפ' בחקתי כי אם ישמע שאיש פרטי לא יאכל פרי מעלליו בעוה"ז יאמר בלבו מה ממנו יהלוך אם אלך בשררות לבי הלא לא תאונה אלי רעה, אבל אז יעשן אף ה' באיש ההוא אך בו לבדו ורבצה בו כל האלה, ועיין למעלה, וז"ש "שמעו ואל תגבהו" כי לא ידבר גבוהות בגאוה ובוז כי אליו לא יגיע העונש הכללי יען בשביל אחד ששינה לא ישתנו תהלוכות האומה "כי תועבת ה' כל גבה לב" האומר אני ואפסי וכל העולם לא נברא רק בגללי ומה לי בשאת ושבר אשר ברבות החוטאים יסובב לכלל האומה. כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא, ודו"ק.
אחרי ה"א תלכו ואותו תראו ואת מצותיו תשמורו ובקלו תשמעו:
רש"י, ואת מצותיו תשמרו זה תורת משה (ספרי) עכ"ל, והנה בספרי דורש אחרי ה"א תלכו:
זו מ"ע, ואת מצותיו תשמרו זו מצות ל"ת, ורש"י כללם כולם יחד באמרו זה תורת משה וסובב גם למעלה שאמר אחרי ה"א תלכו, או כי נאמר אשר רש"י מפרש אחרי ה"א תלכו להזהיר על ע"ז אפי' הוא הוראת שעה ולעומת הנביא אשר מדבר ממנו למעלה אפי' הוא נביא מוחזק מקרב אחיך לא תשמע אליו ללכת אחרי אלהים אחרים אפי' בזמן מיוחד להוראת שעה (כמבואר בגמ') ורק אחרי ה"א תלכו לעולם ובו תדבקון ואת מצותיו תשמורו ולא תתורו אחרי הנביא אשר יבקש לעקור מכל וכל אף אחת ממצות ה', ולכן אמר תשמרו יען בשאר מצות זולתי ע"ז נשמעין לו בהוראת שעה, אבל לא לעקור אותה ולבטלה מכל וכל. כי תשמרו משמע כי עכ"פ תהיה למשמרת לדורות אפי' אם יטו מאחת מהנה לפי שעה כי יבא עת לעשות לה' ויפירו אותה עפ"י נביא, כאשר אמר אח"כ "ובקולו תשמעו", והבן.
לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי:
הנה בתלמוד (חולין י"ג) נחלקו ר"י ור"ע לפלגות דעותיהם על דעת ר"י נאסר להם בשר תאוה במדבר, ועל דעת ר"ע אף בשר נחירה היה מותר להם והלכה כר"ע, אבל לדברי שניהם בשר נבלה היה אסור להם שם, יען נחירה בסימנין בעינן כמש"כ התוס' בחולין בכמה מקומות (ועיין מש"כ רבנו כי' בזה בחלק השמעתתא) וא"כ יקשה למה לא צוה על נבלה רק פה במשנה תורה ובארבעה ספרים הראשונים לא זכר מזה מאומה ל ואם אמנם ישנם עוד כמה מצות אשר לא נשנו רק במשנה תורה, אולם הלא כבר כתב הרמב"ן פה בראש הספר כי אולי באמת לא נהגו אלה במדבר, כמו יבום וגירושין ומוציא ש"ר ועדים זוממין, או באשר אינם מתמידות לא נתפרשו עד כה, אבל נבלה שנהג גם במדבר ושכיחא טובא יפלא מדוע לא הוזכר עד כה, ומה גם כי איסור טריפה כתוב הדר בספר שלישי, ונבלה וטרפה הלא ענין אחד להם עד שמצטרפין זה עם זה חצי זית נבלה וחצי זית טרפה, וא"כ למה לא הזכיר נבלה רק במש"ת ולא עוד אלא ממה שאמר "לגר אשר בשעריך תתננה" מזה נראה כי מדבר לאחר ביאתם לארץ כי במדבר לא היה להם שערים ולא גר תושב, ואומר רבנו ני' כי מזה יש ראיה ברורה ונכונה ללשון שני ברש"י (חולין צ"ב ע"ב) כי בהמה שמתה מאליה אסורה גם לב"נ, ולכן במדבר לא אסר להם נבלה כי לא משכחת לה, יען בשר נחירה לא תקרא נבלה ומותרת להם, ומתה מאליה הלא גם לב"נ נאסרה ולמה יאסרוה בפרטית, ואך אחרי אשר יבואו לארץ נצטוו על השחיטה וחמשה הלכותיה וא"כ מצינו נבלה חדשה והיא בשר נחירה ופסולי שחיטה, ועל נבלה זו הזהיר עתה וצוה לתתה לגר אשר בשעריך או למכרה לנכרי, אבל מתה מאליה גם לב"נ אסורה ועיין בחדושי הלכות כי שם האריך רבנו ני' בזה, והבן.
סדר שופטים
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' ושפטו את העם משפט צדק:
רשי', ושפטו את העם וכו':
מנה דיינים מומחין לשפוט צדק, רצונו בזה שלא צוה פה לדיינים כי ישפטו צדק כי אם צוה על אותם הבוחרים בהם ובוררים אותם שיבחרו שופטים צדיקים וישרים אשר ישפטו צדק ויפה פי' בזה יען להם אל השופטים אומר אח"כ לא תטה משפט וכו', אולם יש לדקדק למה לא הזכיר פה מן השופטים מאומה מי ומה יהיו והיה לו לומר שופטים צדיקים וישרים וכדומה תתן לך וע"ז יאות לומר אח"כ ושפטו את העם משפט צדק ומדוע סמך כי נלמוד זאת מכללא, אבל נראה לרבנו ני' לומר כי בזה עצמו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך בזה הבטיח להם שישפטו משפט צדק, יען אמר שופטים ר"ל אבל לא מלך אשר ממנו מדבר אח"כ ואומר ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וכו'" כי לא חפץ ה' בזה וכאשר התמרמר מאוד גם שמואל הרמתי עת אמרו אליו "תנה לנו מלך" יען המלך לא ישקיף על חפץ העם ולא יפל לבו עליהם כי אם יעשה כרצונו ומי יאמר לו מה תעשה ולא יתהלך עפ"י החקים והמשפטים אשר תתהלך בהם המדינה רק יגזור על ימין ועל שמאל ככל אשר תתאוה נפשו לא כן המה השופטים ושרי המדינות אשר יתנו עליהם לראש בני המדינה והמה יבחרו בהם, כי אלה לא ימשלו עדי עד ולא לעולם חוסן רק עד שיחפץ העם, גם לא ישבו בניהם לכסא להם כמו בן המלך אשר ישב על כסא למלא מקום אביו ויתן כתר מלכות בראשו אם יאבו ואם ימאנו. לכן אלה השופטים מוכרחים המה לשפוט בצדק ובמישור עפ"י חקי המדינה ולכן נבחר לה' שופט ושוטר ממלך נגיד ומצוה, וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך, אבל לא מלך ובזה תהיה בטוח כי ישפטו את העם משפט צדק ולא יהיו כמלך אשר יעשה כל מה שלבו חפץ ואין מוחה, והבן.
כי תבא וכו' ואמרת אשימה עלי מלך וכו' שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה"א בו מקרב אחיך תשום אליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' עיין ברמב"ן שנדחק לפרש למה מזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אחרי אשר אומר כי ה' יבחור לו את המלך וא"כ ביד ה' הוא ולא יבחר באיש נכרי, ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה למנות מלך לא צוה ה' למצוה מוחלטת רק אם יבקש בו העם ויאמרו אשימה עלי מלך כי דרוש הוא לחפצם אז יוכלו לתת להם מלך, והטעם שלא בחר ה' במלך רק בשופטים ושוטרים, הוא כמש"כ למעלה כי השופט עומד תחת ממשלת העם כי המה בחרו בו ועל פיהם היה לראש ועליו לשמור צדק ומשפט, אולם המלך אשר בו יבחר ה' נשא הוא למעלה מכל העם והוא עומד עליהם וא"כ ממילא עומד הוא למעלה מן המשפטים הכתובים בספר התורה ולא על פיהן ידון רק כאשר ייטב בעיניו כי מלך פורץ גדר ואין מי שימחה בידו ולכן אם העם פרוע הוא ויט מדרך המוסר ואין ביכולת השופטים לעצור בעדם אם ינהלו אותם עפ"י דתי התורה הצדק והיושר כי באלה לא ייסרו אז נחוץ מאוד להקים להם מלך אשר במשפט יעמיד ארץ ליסרם שבע על חטאתם וכל זרוע רמה ישבור והוא הנבחר מאת ה' לעמוד בפרץ ופחדו ומוראו יהיה עליהם, כי הוא לא יחמול ביום נקם ויעשה עמהם כרצונו לפי ראות עיניו, ובמה יתחזק כבודו בעיני העם ליראה אותו הלא רק אם יאמינו בו כי אותו בחר ה' למלך עליהם וא"צ להתהלך עמהם עפ"י התורה דרכיה דרכי נועם כי הוא עומד למעלה מהם באשר בו בחר ה' ויוכל לעשות עמהם כטוב בעיניו וא"כ יגורו ממנו מאוד לעבור את פיו יען הרשות נתונה בידו ליסרם במוסר אכזרי ובחמת קרי, וכאשר אמר שהמע"ה "ירא את אלהים בני ומלך" כי יראת ה' ויראת המלך ענין אחד להם, וז"ש שום תשים עליך ודרשו:
שתהא אימתו עליך ובמה שתאמין, ואשר יבחר ה"א בו, ולא כשופטים אשר עליהם נאמר "תתן לך" כי הם מתמנים מן העם, אבל המלך נבחר מאת ה' עפ"י נביא או אורים ותומים, ולכן שום תשים תהי' אימתו עליך באשר תדע כי ה' בחר בו ומידו לו הכח והממשלה ולא מידך, ואח"כ מזהיר שאל תאמר הנה לא אשאל בד' ובנביאיו רק אני אבחר לי מלך מעם אחר וממנו יגורו מאוד באשר איש נכרי הוא ולא יחמול ביום נקם ולמה לי במלך אשר יבחר ה' בו, ע"ז אמר לא תוכל לעשות כן כי מקרב אחיך תשים, ואחרי כן מזהיר את המלך ואומר "והיה כשבתו על כסא ממלכתו" אחרי אשר יתחזק כסאו ותכון מלכותו מאוד כי הכריע לארץ את כל פועלי האון ויכם עד חרמה אזי יתהלך גם הוא במשרים לעשות משפט וצדקה "וכתב לו את משנה התורה הזאת" וממנה יראה וכן יעשה ככל הכתוב בה "ולא יסור מן המצוה ימין ושמאל" כי אחרי אשר הכה את הרשעים בשבט פיו והשיב את השלום על מכונו לא יצטרך עוד להוראת שעה והבן.
תמים תהי' עם ה"א, רשי' התהלך עמו בתמימות ותצפה" לו ולא תחקור אחר העתידות וכו' והרמב"ן פי' כי נייחד לבבנו אליו לבדו וממנו נדרוש את העתידות מנביאיו ואנשי חסידיו מפי אורים ותומים ע"ייש, ולפי הנראה למד כן ממה שנאמר למטה נביא מקרבך כמוני יקום לך ה"א אליו תשמעון מזה נראה כי נוכל לחקור ולשאול לדעת את אשר יקרה אותנו אולם רק מפי הנביאים, אולם רשי' דרך דרך אחרת בזה ומפרש תמים תהי' שלא ידרוש אחר העתידות מכל וכל ורק אז יהיה תמים עם ה' ומה שאמר למטה "כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה וכו' נביא מקרבך אקים לך וכו' זה מדבר מנביא תורה אשר ידבר דבר בשם ה' על אחת מכל המצות לעשות כה או כה אפי' הוא נגד התורה לפי הצורך להוראת שעה כאלי' בהר הכרמל, זאת תשמעון אליו, ומה שאמר כי הגוים האלה אל מעוננים וכו' ר"ל כי גם המה להם מעוננים וקוסמים אשר יגידו מראש ימים יוצרו, אולם לעולם לא יגונב אליהם דבר רק אם יעשו בלהטים, כשפים ומעשי שדים ואז ישיגו דבר מה מן העתידות כמו חרטומי מצרים ודומיהן, אולם אנחנו בני אל חי לא נעשה לזה דבר רק ה' ינבא את נביאיו והם יגידו לנו את אשר לנו לדעת, אבל אנחנו לא נחזור לדעת עתידות, ואמר מזה תדע כי אין חפץ ה' שתחקור אחר עתידות כי הגוים יש להם מעוננים וקוסמים אשר יעשו פעולות שונות להשיג דבר מן העתידות, אבל לך נתן נביאים אשר ינבאו בשם ה' בתתו את רוחו עליהם לעת מצוא חפץ להם, אבל לא נתן בידם לעשות התפעלות להוריד את הנבואה עליהם. ולכן תמים תהי' עם ה"א ורק אל הנביא תשמעון אשר יגיד לכם דבר בשם ה' ונראין דברי רש"י מדברי הרמב"ן יען למטה כתוב "ככל אשר שאלת בחורב וכו' נביא אקים להם ונתתי דברי בפיו וכו' והיה האיש אשר לא ישמע" מזה נראה כי מדבר פה מנביא תורה אשר ינבא בשם לעשות כה או כה אבל לא מנביא אשר יגלה לנו את הנסתרות כי "הנסתרות לה"א המה והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל התורה הזאת" הכוונה כי הנגלות לנו מן הנסתרות כל זאת אינו רק לעשות, להזהיר את העם את אשר יבא עליהם אם לא ישמרו לעשות את התורה, והבן.
סדר כי תצא
כי תהיין לאיש שתי נשים וכו' לא יוכל לבכר את בן האהובה ע"פ בן השנואה הבכור ולכאורה יפלא למה השמיענו זאת כי מהיכי תיתי שיוכל לבכר בן שני מפני אהבת אמו ונראה לרבנו כי' כי רצה בזה להזהירנו שלא נדרוש טעמא דקרא לומר כי לכן נתנה התורה לבן הראשון את משפט הבכורה לקחת פי שנים יען זה היה ראשית דרכו בבואו אל אשת נעוריו מתוך חבה יתירה ואחדות גמור והוא ראשית אונו וזה יפעל מאוד על בן הנולד להוליד בו תכונות רמות ונכבדות, כאשר נראה כי להיפך בני שנואת הלב ובני קטטות המה מן המורדים והפושעים זרע מרעים בנים משחיתים כאשר דרשו (נדרים כ' ע"ב) וברותי מכם המורדים והפושעים בי' א"ר לוי אלו בני ט' מדות וכו' עיי"ש, ומעתה יאמר כי מאחר שיש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והבכור לשנואה א"כ בטל הטעם האמור ומגיע הבכורה לבן האהובה לכן נגד זה אמר שאל ידרוש טעמא דקרא, ולא יוכל לבכר את בן האהובה ע"פ בן השנואה הבכור כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה בכל אופן, ודו"ק.
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם:
ספרי, ר"י אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו כעשה בן סו"מ ובתלמוד אמרו כי ר"ל דומה לאביו בקול ומראה וקומה, ונראה לרבנו ני' דרך אגדה לפרש הענין כמין חומר כי הנה מדרך הטבע כי הבן נותן אוזן קשבת לדברי אביו ואמו ומוצא שפתותיהם ישמור מאוד, אכן אם דעת האב ודעת האם אינן מתאימות וצוררות המה אשה אל אחותה אביו ידריכו בכה ואמו אחרת תבקש אז יקל כבודם בעיניו ולא ישמע אליהם עוד גם בדבר אשר אביו וגם אמו ישוו בו ושניהם יחפצו כה, לא יחרד עוד על דבריהם ולא ישקוד לעשותם, וזאת ידענו בנסיון וז"ש "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" תדע כי הוא יען "איננו שומע" לא יוכל לשמוע ולעשות בקול אביו ובקול אמו' אמר קול קול שתי פעמים כי דעותיהם חלוקות זה בכה וזה בכה ולא יוכל לעשות רצון שניהם, ולכן אף אם "ויסרו אותו" שניהם כאחד, בדבר אשר אביו וגם אמו חפצים בו "ולא ישמע אליהם" כי ישליך דבריהם אחרי גוו וע"ז אר"י אם לא היתה האם ראויה לאב אינו נעשה בן סורר ומורה, כי לא יחרץ משפטו כבן סו"מ אך אם אביו ואמו דרך אחד להם בכל דעותיהם וידריכוהו בדרך אחד ובאופן אחד ואם בזאת לא יוסר ולא ישמע אליהם אז אחת דתו לדונו במשפט הנכון לו, וד"ל
כי יקרא קן צפור:
במ"ר זש"ה מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, ונ' לרבנו ני' לפר' כי הנה לשלוח הקן ולכיבוד או"א שכר אחד להם יען בשניהם הוא אומר למען ייטב לך והארכת ימים, וכבר האריך בזה במד' באמרו אורח חיים פן תפלס כי כיבוד או"א הוא מן המצות הגדולות והחמורות ושלוח הקן הוא מן הקלות שבקלות כי אין בו חסרון כיס ולא איבוד זמן יען אמר כי יקרא פרט למזומן. והוא פלא איך יהיה שכרן אחד, אולם הענין כן הוא, כי אם נעבוד את ה' בעבור השכר ע"מ לקבל פרס כעבד העובד את אדוניו אז נאכל פרי מעללינו איש איש כפי עבודתו אשר עבד לרב ירבה שכרו ולמעט ימעט, אבל אם נעבדהו כאשר ישרת הבן את האב אשר כל מגמתו לכבד את אביו ולמלא אחרי דבריו וכה נעשה גם אנחנו כי יהיה חפצנו ומגמתנו לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב בלתי אם על השכר עינינו אז שכר אחד לכלנו אחד המרבה ואחד הממעיט, כאשר נראה כי האב ביום הנחילו את בניו לא יחלק בין הבנים להרבות נחלת הבן אשר היה לאל ידו לכבדו ביתר שאת ולהמעיט נחלת הבן אשר גם הוא עשה כדי יכלתו, אבל רק מעט מזעיר. וז"ש במדר' "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" ר"ל מזה שהשוה פה שכר מצות שלוח הקן למצות כיבוד או"א מזה נראה כי ראש דבר הוא כוונת הלב והוא העיקר לכוון לבו לשמים כי ממנו תוצאות חיים ארוכים האמורים פה,
ובזה יש לפר' את מאמר הגמר' סוף חולין, הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות ועלה לגג ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן אריכת ימיו של זה, והשיב דלמא מהרהר בע"ז הוי, הכוונה כי לא עשה שני מצות אלה לשם ה' לעשות לו נחת רוח רק בעבור השכר, וזה נקרא דרך משל "ע"ז" כי אין עבודתו לשם ה' רק הוא עובד את עצמו, ואם אמנם ה' יתן שכר טוב אף לאלה אשר יעבדוהו ע"מ לקבל פרס בכל זאת אריכת ימים האמורים פה לא נאמרו רק לעובד מאהבה,
עי"ל כי הנה אמרו האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומסתמא גם בכל מצות שכליות כמו כיבוד או"א משתקין אותו וע"ז אמר דלמא מהרהר בע"ז הוה ואמר בלבו כי מצות אלו המה מפאת רחמים ולכן לא הגינו בעדו מליפול, ואפשר שזהו ג"כ כוונת המדרש מכל משמר נצור לבך שאל יהרהר בלבו לומר שמצות ה' המה מפאת רחמים, ודו"ק.
סדר כי תבא
היום הזה ה"א מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך:
במד"ר זש"ה "בואו נשתחוה וכו' אלא שראה משה שביהמ"ק עתיד ליחרב ובכורים עתידין לפסוק עמד ותיקן להם שיהיו מתפללים ג"פ ביום, ונראה לרבינו ני' כי יפה דורש ממקרא זה כי התפילה באה תחת הבכורים, יען התפילה נקראה עבודה בלב, כאמרם בתלמוד איזה היא עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפילה, ככה מפרש את הקרא:
"היום הזה" ר"ל בזמן שביהמ"ק קיים ה"א מצוך לעשות את החקים והמשפטים האלה" ר"ל בכורים ומצות מעשרות כמפורש למעלה בפרשה, אבל יבא ויגיע העת אשר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך כי תשיג חפצך במצות אלו ע"י לבבך ונפשך זו תפלה, והוא עפי' אמרם במדרש על המקרא של מעלה השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך וכו':
בא וראה כמה גדולים מוציאי מעשרות שכל השקפה שבמקרא לרע וכאן לטובה, ואינו זז משם עד שהבטיחוהו:
כן תזכה להביא לשנה הבאה, וכן הביא רש"י בשם הספרי השקיפה ממעון קדשך:
עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות שאמרת אם בחקתי תלכו ונתתי וכו' ע"כ מזה יוצא מפורש כי אלה אשר הוליכו את הבכורים לא בבכי יבואו ולא בתחנונים ידברו כרש לשאול מתנת חנם רק ביקשו את המגיע להם במשפט והיא ע"ד אמרם על בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים:
כי אסור לנסות את ה' זולתי במעשרות, ולכן יפה אמר היום הזה תוכל לבקש במשפט את חלקך בלי תחנונים, אבל משה ראה שביהמ"ק עתיד ליחרב ובכורים עתידין לפסוק וא"כ לא יוכלו עוד לבקש חלקם ביד רמה לכן עמד ותיקן להם שיתפללו ג' פעמים ביום כעני השואל ומתחנן בפתח הבית ולא כמוציאי המעשרות אשר המה לא חלו לאל שיתן להם מתנת חנם רק אמרו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו', ודו"ק.
ארור שוכב עם כל בהמה עיין בתלמוד (פסחים מ"ט ע"ב) שדרשו הנושא בת ע"ה עליו הכתיב אומר ארור שוכב עם כל בהמה ויש לראות מה רמז מצאו פה לדרוש ככה, ונראה לרבנו ני' כי רק בעילת האדם תקרא שכיבה בבואו אל אשתו פנים אל פנים, אולם תשמיש בהמה תקרא הרבעה כמובן ואיך יאמר ארור "שוכב" עם כל בהמה לכן דרשו כי נאמר על בת ע"ה אשר המה דומין לבהמה, אבל שם שכיבה יפול עליה ובזה נבין היטב ג"כ מדוע העמיד זאת בתוך אצל שאר עריות בין שוכב עם אשת אביו ובין שוכב עם אחותו, וד"ל.
והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וכו' והקשו (מגילה דף י') והא אין הקב"ה שש במפלתן של רשעים ותי' הוא אינו שש, אבל אחרים משיש, יען ישוש לא נאמר רק ישיש עיי"ש, אכן הלא נמצא עוד "כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח" וגם שם לא נאמר ישוש ושם לא נוכל לפרש ולומר:
משיש אחרים, והרבה פעמים נמצא פעלים מדברים בלשון הפעיל וחוזר על עצמו כידוע, ולולא דברי חמז"ל היה נראה לרבנו ני' לישב קושיתם כי במפלתן של רשעי אוה"ע פריצי הגוים אינו שש יען מפלתן שלמה כלה ונחרצה כאמור "משגיא לגוים ויאבדם" כי יורידם לבאר שחת ולא יחיו עוד לנצח ועד עולם לא יראו אור, לכן לא ישיש ה' על אבדן מעשי ידיו אלה, אבל בני ישראל אשר עליהם נאמר נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל ונאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלותם כי לא יחפוץ ה' לעשותם כלה, וכל הרעה אשר דבר ה' לעשות לעמו היא רק להשיבם מדרכם ככתוב שובו וחיו בית ישראל והנה להלכה נקטינן כי מקלקל ע"מ לתתן וסותר ע"מ לבנות בשבת חייב יען הכל הולך אחר סוף המעשה, וכאשר הרופא הנאמן ישמח אלי גיל בחתכו בשר המת מן החי כנצר נתעב להחלימו ולרפאותו כן ישיש ה' ביסרו למשפט להשיבנו אליו ויסור יסרנו יה ולמות לא נתננו, וזאת הבטיח אותנו בתוכחתו הנוראה הלזו כי כאשר שש כן ישיש וכו"' ר"ל כי לא יתהלך אתנו כמו בכל רשעי הגוים אשר לא ישיש ברעו להם יען אם יגיעם לשאול לא יעלו עוד, אבל עליכם ישיש בהביאו עליכם את מכותיו ונאמנים פצעי אוהב יען מגמתו להשיבם מדרכם הרעה ולהטיב להם. והיא נחמה לישראל והבטחה נאמנה, והבן.
והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה:
רש"י אתם מבקשים להיות נמכרים וכו' ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י אחרים מפני שנאמר אחריו ואין קונה מדבריו נראה כי היה מפ' והתמכרתם מלשון ונמכרתם בנין נפעל ע"י אחר רק באשר אמר ואין קונה לכן פירשו מלשון התפעל שיהיו מבקשים להמכר. ואומר רבנו ני' כי במד' באמת מפ' והתמכרתם כמו ונמכרתם ומה שאמר ואין קונה מפ':
"ואין מי שיקנה אתכם" דעתו בזה כי ישראל בני מלכים הם אלופים ושועים ולא ירדו לסתר המדרגה כעבד נקלה ושפחה נמבזה ואף בהיותם בארץ אויב נמכרים לעבדים ולשפחות גם אז הוד והדר ישוה עליהם ואור פניהם לא יפילון ונהפוך הוא, כי ימשלו המה באדוניהם כי עבד משכיל ימשול בבן מביש כאשר נראה ביוסף בהיותו בבית אדוניו המצרי כי הפקידו על ביתו ועל כל אשר יש לו ואף בעת צר לו בישבו בין אסורי עני וברזל מצא חן בעיני שר בית הסוהר ויתן בידו את כל האסורים שם, כי הכרת פניו ענתה בו כי לא לעבד דרכו בן בוז משפחות, ועל זה יצא המד' להורות שלא נפרש כפי שטחיית הכתוב "ואין קונה" כי לא ימצא קונה לקחת אותם מיד המוכר אותם:
כי אם דעתו לומר כי הקונה אותם לעבדים ולשפחות יראה ויבין כי לא עבד ושפחה לקח רק קנה אדון לעצמו בני מעלה בעלי מדה וכשרון ולכן הוסיף המד' ואמר על "ואין קונה":
אין מי שיקנה אתכם כלומר כי לא ימצא איש אשר נוכל לומר עליו כי קנה אתכם לעבדים ולשפחות כי לא באלה חלקיכם ולא תמכרו ממכרת עבד, וגם זה הוא נחמה, ודו"ק.
סדר נצבים
אתם נצבים היום כלכם וכו',:
רש"י, ומדר' אגדה למה נסמכה פ' אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל וכו' ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם וכו' וקשה וכי משא פנים יש בדבר ל ונ' לרבנו ני' עפי"מ שכ' בבעה"ט "נצבים כדרך שנ' ויתיצבו בתחתית ההר" וכו' והנה על ויתיצבו דרשו בתלמוד:
מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמרו שם מכאן מודעה רבה לאורייתא, וז"ש להם ופייסם, אתם נצבים היום ר"ל כל זמן שלא קבלתם את התורה ברצון אתם נצבים משום ויתיצבו בתחתית ההר:
ויש להם פתחון פה על אשר לא שמרתם לעשות אותה.
א"י אתם נצבים כמו ויתיצבו עפ"י מש"כ בעקידה, כי אם אמנם הבחירה ביד כל איש ואיש לעשות כאשר תתאוה נפשו, אולם עם ישראל כלו לא יוכל לפרוק את עול התורה מעל צאורו והאומה בכללה אין הבחירה בידה לצאת ממעגלי יושר וללכת בשררות לבה, יען בכל עת אשר עם ישראל כלו התיצב על דרך לא טוב לעשות הרע בעיני ה' וניאצו את קדוש ישראל יעמיד עליהם מלך קשה כהמן ואז ישיבו מדרכם הרעו וע"ז נאמר "חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", וז"ש "אתם נצבים היום כלכם" ר"ל כל האומה בכללה נצבה לפני ה' לעשות ולקיים את התורה אם תאבה ואם תמאן כאשר עמדה בסיני שנ' ויתיצבו תחתית ההר אשר הביאם בעל כרחם בברית כן יהיה תמיד שיהיו נצבים בע"כ לפני ה', ודו"ק.
הנסתרות לה"א והנגלות לנו ולבננו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת:
ונ' לרבנו ני' לפ' עפ"י החת"ס בתשובה אחרונה ליו"ד אשר העמיק שאלה לדעת מאין נדע לומר כי ביאת המשיח הוא עיקר מעיקרי האמונה, האם נאמר כי עשרת השבטים אשר עליהם נאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה ודרשו בתלמוד:
מה היום אינו חוזר אף הן אינן חוזרין, הכי המה פטורים מלקיים התורה והמצוה? וכי לאכול מפריה אנו צריכין הלא לעשות רצון ה' חפצנו עיי"ש ויאירו עיניך. ולכן אחרי אמרו וישליכם אל ארץ אחרת ומזה דרשו כי אינן עתידין לחזור, ע"ז אמר הנסתרות לה"א ר"ל כי לא נהרהר מה יעשה עמנו ומה יהיה בסופנו אם לא נשוב אל הארץ ונשב פה בגולה כל הימים, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ר"ל אף אם עד עולם לא ישוב ה' את שבותנו בכל זאת עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת ואל אמונה יעשה עמנו כרצונו, והבן.
סדר וילך
וילך משה וידבר את כל הדברים האלה:
ואומר רבנו ני' כי פה נמצא רמז נכון כי הדורש במקהלות עם ומוכיח בשער יקדים לומר דברי הלכה טרם יאמר דברי אגדה ומוסר כי וילך סובב על דבר הלכה כי ההלכות נקראות הליכה יען המה תהלוכות השכל ואח"כ "וידבר את כל הדברים" המה דברי מוסר וטעמו של דבר הוא כי הנה כבר אמר ר"ע תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח כי אם יאמר טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, אולם אם המוכיח ת"ח היא לא יוכלו להזכיר לו עונו יען אמרו אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בטח עשה תשובה, ולכן מנהג ישראל תורה היא ממקום קדוש יהלך, כי יקדים המוכיח לומר דברי הלכה להראות במו כי ת"ח הוא לגלות את אזני השומעים כי אף אם ראו בו איזה חסרון ידעו כי בטח עשה תשובה ורחץ בנקיון כפיו ובכן יטו אזן קשבת לתוכחתו, והבן.
הן קרבו ימיך למות:
במד' אמר משה רבש"ע בהן קלסתיך שכן כתיב הן לה"א השמים ושמי שמים. בהן אתה גוזר עלי מיתה? א"ל הקב"ה שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות א"ל אי אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים אמרת לי הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך ע"כ, ונ' לרבנו ני' לפ' את דברי המד' הזה בחכמה ודעת, כי הנה האיש ההולך בראש עם ישראל ונוהג בצאן יוסף, שתים המה עבודותיו אשר עליו לעשות, הראשונה:
לעמוד בפרץ לשכך כעס וחימה עת אשר יתאנף ה' להשמידם או לנגוע בהם לרעה, בכפרו בעד חטאתם להתפלל בעדם עד אשר ישיב ה' את חרון אפו מעליהם וינחם על הרעה אשר דבר לעשות להם, כאשר עשה משה רועה ישראל כי בכל עת אשר חרה אף ה' בהם להכותם חרם ולהאבידם, עת נאצו תפארת עזמו וילכו עמו קרי ויאמר להרג אותם במדבר ולכלותם, התיצב כמליץ בינותם ויחל את פני ה' כי יסלח לעונם להשיב מחשבתו הרעה מעליהם. השנית היא:
לנחותם את הדרך אשר ילכו בו ולהוכיח תמיד דרכם על פניהם לישר אורחותם ליראה את ה' ולאהבה אותו, ועל שני הדברים האלה הזהיר יתרו את משה באמרו אליו:
היה אתה לעם מול האלהים, ופי' רש"י שליח ומליץ בינותם למקום, כי יתפלל בעדם וירבה תחינה לפני ה' וידבר עליהם טובות, ואף גם זאת:
והזהרת אתהן את החקים ואת התורות והודעת להם אתה דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
אמנם כאשר נתבונן בשתי העבודות האלה נראה כי מקבילות המה אשה אל אחותה וכאשר תגביה האחת לעוף מעלה מעלה, כן תסגיר השנית כנפיה ותרד אחורנית, כי הנה האיש המרומם בתור אדם המעלה ויעל בסולם העולה בית אל גבוה מאוד לשום בין כוכבים קנו, הוא יוכל להרהיב בנפשו עוז לגשת לפני ה' לעצור בעד חרון אפו, וכאשר תרום נפשו ותתנשא אל ה' כן יוסף אומץ, ועוז והדר ישוה עליו להתיצב כקיר ברזל מבדיל לבל ישפוך ה' עליהם חמתו, אולם לעומת זה דבריו לא יקחו את לב השומעים ולא ישמעו לתוכחתו, ואת דרכו לא יאלפו באמרם מה לו ולנו הלא נעלה הוא מאתנו מאוד, כי המוכיח בשער ומטיף לעם לא יכו דבריהם שורש בלב ההמון רק אם המה אנשים לפי ערכם מעורב בדעת עם הבריות (פאפולער) לדעת מה הדור הזה שואל מהם ויוכיחו אותם כיאות להם, כאשר נראה כי בעת עלה משה למרום לקחת את שני לוחות הברית מיד ה' אמר לו לך רד כי שחת עמך ודרשו:
רד מגדולתך כי ידכה ישח וישפיל נפשו להיות קרוב להם ואז יהיה לאל ידו לנהל אותם במעגלי יושר ובדרך צדקה, יען באותה מעלה נשאה אשר עמד בה אז, לא היה ביכלתו להשיבם מדרכם כי לא ישמעו לו ולא יתנו אוזן קשבת לדבריו. אולם לעמוד בפרץ לחלות ולחנן את פני ה' כי ירף מאף ויעזב חימה במה נחשב הוא האיש אשר נפשו לא חיה והיה כאחד העם ומה צדקה יש לו לזעוק את פני ה'.
והנה משה התאמץ מאוד בכל כחו לעבוד שני עבודות האלה בכל לב כי כאשר ירד שנית מן ההר וקרן עור פניו כי שם נגלו אליו אלהים הוא הדעת ויגדל מאוד, נתן על פניו מסוה והסתיר פניו מן העם למען לא יבינו מה נפלאו דרכיו, וישמעו מוסר דבריו ובבואו לפני ה' לבקש מלפניו ולהתחנן לו על עמו הסיר את המסוה ונגלה כבודו כליל בהודו והדרו ולמענו האריך ה' את אפו להם, אכן באחרית ימיו האלה גדל מאוד וכבר עלה לאב שיאו וראשו לשמים הגיע ויחסר רק מעט מאלהים; ולא יכל עוד להצפין גאונו וגדלו בפני העם כי כל עיין שזפתו וכל רואהו הכירו את תפארת גדולתו כי רבה היא, ולא היה לאל ידו לעצור בעמו וללמוד תועים בינה כי לא נשמע קולו עוד ולכן הגיע קצו קץ כל בשר ותפנה שמשו לערוב ויהושע משרתו החל רוח ה' לפעמו ותזרח לו השמש. והנה אמרו במד"ת על "הן עם לבדד ישכון" כי אותיות ה"א ונו"ן אין להן בן זוג במספר עשרות ר"ל כי לא יתחברו אל אותיות אחרות למספר עשרה כמו שאר האותיות אשר אלה אל אלה יחדיו ידבקו להיותן עשרה וזהו "הן" ר"ל כמו אותיות הן "עם לבדד ישכון."
ומעתה דברי המדרש כזוהר הרקיע מזהירים. כי ה' אמר אל משה הן קרבו ימיך למות כי אתה הוא בבחינת "הן" יען גדלת מאוד והדרך רב בינך וביניהם ולא תוכל להתחבר אל העם להיותך קרוב אליהם ולכן קרבו ימיך למות ומלכותך תתן לאחר הרצוי לרב אחיו, ומשה שאלו בתמהון לב רבש"ע בהן קלסתיך ובהן אתה גוזר עלי מיתה ל הלא יתר שאת לי כי נפלאתי מבני אדם כי עליתי מרום ונפתולי אלהים נפתלתי ובכן אוכל להיות למליץ בינותם להשיב אחור חמת ה' וזעפו ולמעני יחטום להם. הלא בהן קלסתיך "הן לד' השמים ושמי שמים כי אתה נבדל מיושבי חלד ועל השמים דרכך ומי יעלה אליך ויבא אל הקודש פנימה יותר ממנו, כאשר באמת אמרו במדר' כי בעת אשר הסגיר משה למות נפשו והפקיד רוחו ביד אלהי הרוחות ה' כלביא שאג "מי יקום לי עם מרעים" מי יעמוד לי בשעת כעשי?. ואל אמונה השיבו:
שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות כי נותן עינו בתבואות שכנו ולא יראה את הוצאותיו כי רבו, כן אתה תתן עיניך במעלה ויתרון אשר בך ולא תראה את החסרון הגדול ממנו הרבה מאוד כי לא תוכל להוכיחם ולא ישמעו לדבריך, הלא אמרת הן בני ישראל לא שמעו אלי כי נבדלת מהם מאוד ולא דרכיהם דרכיך ולא תוכל להוכיחם ולעצור בעדם כי ישליכו דבריך אחרי גוום ולא יסירו למשמעתך, לכן הן קרבו ימיך למות ואיש אחר ישב במקומיך אשר יוכל לנהלם בצדק ובמישור וישמעו מוסר תוכחתו, ודו"ק כי דפח"ח.
הקהל את העם האנשים והנשים והטף והקשו בתלמוד:
טף למה הן באין? ותי' כדי ליתן שכר למביאיהם, והוא פלא מבהיל איך יצוה ה' דבר לאין תכלית רק באשר ישלם שכר לעושיהו? ומה גם כי הכתוב יסתור את דברי הגמ' ואומר:
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה"?, ונר' לרבנו ני' כי דברי החכמים עם דברי הכתוב ענין אחד להם יען אמרו כי שמיעת דברי קודש ואמרות טהורות יקדישו את רעיונות הילד ויחדשו רוח נכון בקרבו ויקל לו להבין חכמה ודעת עת יגדל כאשר חכמים הגידו כי ר' יוסי בהיותו עוד עולל ויונק הביאה אותו אמו לביהמ"ד והיא שעמדה לו כי חכמי דורו אמרו עליו אשרי יולדתו ובכן ימצאו האבות שכר טוב בעמלם יען כאשר יגדל הנער ויתחילו ללמדו ספר לנהלו על מי מנוחות האמונה והתבונה חיש מהר ישיג ארחות חיים תורה ותושיה כי הכין את לבבו מנוער, וזהו כוונת חמז"ל באמרם כדי ליתן שכר למביאיהם כי מתן שכרם בצדם כי עי"ז יוכשר לקבל תורה וטהרה, וזהו ג"כ דעת הכתוב, כי הנה יש לשאול כי למעלה אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א", ופה אצל הטף אמר למען ישמעו ולמדו ליראה את ה"א", אבל לפי האמור נבין היטב כי אצל הגדולים השמיעה היא הבנת הלב לכן אמר כי ישמעו וילמדו את התורה כפשוטו כי תלמיד גדול שמביא לידי מעשה "ויראו את ה"א וכו'", אבל אצל הטף השמיעה היא שמיעת האוזן לבד בלא לימוד והבנה, אמנם בכל זאת ילמדו ליראה יען השמיעה אשר ישמעו מד"ת בעודם קטנים, תביאם ליראה, לכן אמר למען ישמעו, דברים ככתבן ומזה ילמדו ליראה אף כי לא למדו להבין, ויראה זו תכונן את לבבם להבין בהיותם לאיש ויראו את ה' כל הימים וזהו שכר טוב למביאיהם, וד"ל.
סדר האזינו
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי:
ואמר רבנו ני' לפ' דרך מליצה עפ"י מה שראה מפרשים "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" כי אם יערכו השומעים את לבם נכון לה' לשמוע מוסר ודעת מפי המוכיח באשר ילמדו להטיב, אז יתן ה' לו מענה לשון ולשונו תדבר אמרים ישרים מתוקים מדבש ונופש צופים, למען יקח בהם את לב השומעים, אולם אם יבואו רק לשמוע אמריו כי נעמו ולהתענג נפשם במדברו הנאוה דברי טעם ושכל המשמחות לב, אבל לבם בל עמם ולא יחפוצו לשמוע תוכחת מוסר להטיב דרכם, אז לא יתן ה' לו לשון לימודים למען לא ישיגו אלה את תאות לבם להתעלס בלקחו הנעים, וגם למען לא יגדל עונם מנשוא כי מאסו במוסר השכל, וכן אמר ישעיהו החוזה "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני" כי נגשו אליו להאזין את מדברותיו הנעימים ולשמוע חזיונותיו הנשגבים, אבל "לבם רחק ממני", ולא סרו למשמעתו לכן "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" למען לא ימלא מבוקשם,
והנה אות הה"א בתיבת ואדברה נוספת היא ליפות הלשון כידוע למדקדקים, ומשה הלא היה כבד פה וכבד לשון מתולדתו ולשונו לשון עלגים לא תנעם לאוזן השומעת, אבל אם ה' שם לו דבריו בפיו והשכינה מדברת מתוך גרונו אז דבר אמרי שפר ולשון לימודים כאשר אמרו עליו במדר' "מרפא לשון עץ חיים" עיין במדרשים פ' דברים וז"ש האזינו השמים" אם הנגשים לפני המוכיח, בשמים דרכם, כי חפצם לסור מרע ולהיטיב דרכם וזה נקרא האזנה כי יאזין לדבריו לעשותם אז:
"ואדברה" בשפה ברה כלילת יופי כאשר תורה הה"א ע"ז. או שהה"א תורה על השכינה המדברת מתוך גרונו, אבל אם "ותשמע הארץ" אם יבואו למלא תאות לבבם חלק החומר לשמע דברים נואמי נאום לשון חלקות והיא תקרא שמיעה ולא האזנה, אז "אמר,י פי' יהיו דברי אמרי פי כי אני כבד פה וערל שפה, והבן.
יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב:
עיין מש"כ בשם רבנו כי' בפ' דברים, כי המוכיח בעם אשר יורה על מה שכתוב בתורה ואינו מוכיח בדברי עצמו חן ימצא בעיני השומעים אף אם ידבר אליהם קשות לא כן אם יאמר דברי עצמו אשר בדא מלבו אז יזהר לדבר רכות אמרי נועם לקחת את לב שומעיהם, וז"ש מיערוף כמטר' ר"ל כי יוכל לדבר קשות כמטר היורד בכח אלקחי' אם דברי המוסר לקוחים המה ממקום קודש מעיני התורה, אבל תזל כטל' בנחת ובלאו אאמרתי' אם המה אמרי עצמו,
כלל שנ כי אם מדבר במקהלות לכל העם הנמצאים שם יוכל לדבר קשות, אבל אם מגמת פניו אל איש אחד אז יבחור לשון ערומים בנחת דרך רמז למען לא יבוש ולא יכלם האיש הזה אשר עליו ישא מדברותיו ועיין רש"י שפי' שעירים, הוא לשון רוח סערה, ורביבים המה טיפי מטר, דשא הוא עטיפת הארץ בכלל, עשב הוא שם פרטי כל מין לעצמו, וז"ש "כשעירים" בלשון חזקה "עלי דשא" אם ידבר דרך כלל לכל העם "וכרביבים" בלשון רכה לאט לאט "עלי עשב" אם דבריו מגיעים לאיש אחד פרטי לבד, ודו"ק.
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, ואומר רבנו כי' כי הנה אצל האב אשר נתגדל על ברכי התורה ושחת דרכו, בעמוד והחזיר קאי לשוב אל ד' לעת מצא צרה או בימי התשובה יען יודע הוא כי חטא נגד ה' ויתן אל לבו לשוב עד מהרה ויתקן את אשר עוות וז"ש "שחת לו" אם הוא יחטא "לא" לא יחשב לאשמה גדולה כי עד מהרא ישוב, אבל בניו מומם" אצל הבנים שנתגדלו בעון; תחשב כמום הנולד עמו אשר לא יתרפא עד יום מותו, כי "דור עקש ופתלתול" הוא ולא ישובו לעולם, וד"ל.
סדר ברכה
ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו':
ספרי, כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל נגלה על כל האומות תחלה, הלך אצל עשו א"ל מה כתיב בה א"ל לא תרצח אמרו לפניו כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו' הלך אצל עמון ומואב וכו' א"ל מה כתיב בה א"ל לא תנאף, א"ל כל עצמה של ערוה שלהם הוא וכו' הלך אצל ישמעאל א"ל מה כתיב בה א"ל לא תגנוב א"ל כל עצמה של אביהם לסטים היה וכו' ע"כ ת"ד הספרי עיי"ש, והיא פלא הלא אלה השלשה אזהרת המה מן ז' מצות ב"נ אשר נצטוו המה עליהם מכבר ואיך הזכיר להם את אלה? ומה גם כי לא אבו לקבלם ממנו והשיבו ריקם פניו הלא מצוום ועומדים הם עליהם מיום ברא אליהם אדם על הארץ
ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה זאת התורה אשר נתן אלהים לנו חסד ואמת נפגשו בה, משפטיה המה צדקו יחדיו וכל דרכיה דרכי נועם ושלום, ולא תיסר במשפט קשה את השלשה המשחיתים האלה. גונב מרעהו. נואף אשה ורוצח נפש אשר המה משביתי שלום ומחריבו ארץ, רק תתהלך עמהם בחמלה וברחמים גדולים כי הגונב מרעהו ונמצא הגניבה בידו כופר ימצא על חטאתו אם שנים ישלם לרעהו, ומכה נפש אדם ונואף אשת עמיתו אם אמנם חטא משפט מות להם בכל זאת לא יומתו על פי עד אחד, כי אם על פי שנים או שלושה עדים אשר ינסו אותם בשבע דרישות וחקירות והחטאים האלה בנפשותם לא יעשה להם דבר אם לא הזהירו אותם טרם עשו מעשיהם, ונידונים בבי"ד של כ"ג עד שר"ע ור"ט אמרו אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. והנה משפטים צדיקים ונאורים כאלה נתונים המה רק לעם חכם ונבון אשר חכמתו תאיר פניו ויתר שאת לו בחכמה וכשרון תכונות רמות ונשגבות, אולם עם בזוי ושסוי כמו הגוים אשר היו בדורות קדם כולם מנאפים ושופכי דם אדם גזלנים וחמסנים, הלא אלה ילכו במשפטי חופש כאלה צלמות ולא סדרים כי לא יגורו מחרב המשפט וכן תמלא הארץ חמס גנבים ומנאפים, ובאמת ב"נ נשפט בדיין אחד ועד אחד ובלא התראה, ואחת דתו למות אם יעבור על אחת משבע מצות, יען רק אז יהיה ביכולת לעצור בעדם אם ירדפו אותם בחמת קרי וברוח בער, ולכן לא רצו קציני עם ועם ושריהם אשר על ידיהם חפץ ה' לתת תורתו לקבלה, יען תוכה רצופים גם שבע מצות אשר נתנו להם ועובר עליהם לא במהרה יענש לפי משפטי התורה וחקותיה ואיך יוכלו לנהל בה את העם אשר כבד עליהם פשעם, וזהו שאמרו והשיבו ראשי עם ועם הפקודים עליהם:
כל עצמו של אביהם רוצח הוא וכל עצמה של ערוה שלהם הוא. לסטים הוא, כי העם פרוע הוא מאוד אנשי דמים ומרמה ואיך יוכלו לנחותם במשפטים ישרים ונאורים כאלה, והבן.
שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך, עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני, חול:
ואומר רבנו ני' כי הנה אמרו, כי זבולון ויששכר באו בברית יחד כאיש אחד חברים, זבולון לחוף ימים ישכון לסחור מסחרו בכל עיר רוכלת עמים, ויששכר ישב באהלו ובתורת ה' יהגה יומם ולילה וארוחתו ארוחה תמיד נתנה לו מעם זבולון אחיו ואם אמנם שבטי יה כולם הפיקו לרעב נפשם ויעשו צדקה וחסד בעלותם לראות את פני ה' שמה הביאו עולותיהם וזבחיהם המעשר והתרומה לרוות בם את נפש הכהנים ואביוני אדם ויעניקו אותם מטובם, בכל זאת לא עשו ככה רק בהיותם במקהלות עם בהקבץ כל ישראל יחדיו לעין כל רואה, לא באלה חלק זבולון כי הוא נתן מלחמו לדל וישביעהו מדשן שלחנו גם בהיותו בביתו ואין רואה, לכן גם ה' לא מנע את הטוב מבעליו ויתן לו שכרו מדה כנגד מדה, ואם הוא שלח ידו לאביון בהחבא ופני עניים לא השיב ריקם ממתן בסתר, כן עשה לו גם ה' גנזי מטמונים שפע ימים אשר נחלתו שפרה עליהם היו ג"כ כמכוסים ומסוגרים מעין רואה וידי זרים לא שלטו בהנה כי כל לוקחים בלתי רשותו לא הצליח בהן, כאשר אמרו (מגילה ו' ע"א) אמר זבולון לפני הקב"ה מי מודיענו על חלזון וטמוני חול לתת לו דמים א"ל כל הנוטל ממך בלא דמים אינו רואה סימן ברכה בפרקמטיא שלו, ולכן. לא היה צריך זבולון לעמוד עליהם לשמרם וז"ש שמח זבולון בצאתך כי יוכל להרחיק נדוד באניות סוחר בשמחה וטוב לב ואל יפחד פן ישלחו זרים בעולתה ידיהם לקחת את אשר לו כי תבא מאורה במשלח ידיהם וא"כ כל חפציו המה כסגורים ומסוגרים בסתר יען "ויששכר באוהלך" כי בסתר אהלו החזק ביד יששכר והשביעו מטובו, ומפרש "עמים" המה שבטי ישראל כפירשי "הר יקראו" אם יעלו להשתחות לה' בהר הקודש בירושלים שם יזבחו זבחי צדק' ויתנו מתנות לאביונים "כי שפע ימים יינקו" סובב על זבולון ויששכר כפירש"י, כי שנים אלו באו במסורת הברית זבולן ערך שלחן ליששכר ויאכילהו וישקהו ויששכר למדו תורה ותשויה לכן אלה שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול, והבן.
שמח זבולון בצאתיך ויששכר באהליך:
ופי' רבנו ני' עפ"י דברי קהלת שמח בחור בילדותיך וכו' ודע כי על כל אלה יביאך אלהים "במשפט" כי בעת שמחה וגיל תמיד יתן אל לבו כי בא יבא העת אשר יביאהו אלהים במשפט על כל אשר יעשה, ובכן יחשוך מחטוא לה' גם בעת הוללות ושמחה, וכאשר אמרו בתלמוד כעין זה, לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו' לא נצחו יזכיר לו יום המיתה וכה יחלץ מצרה ולא יחטא, אולם החכמים לימודי תורה לא באלה יצאו להלחם ולהציל מיד היצה"ר נפשם כי אם יוסיפו אומץ בתורת ה' ובזה יכריעו לארץ את יצרם הרע כאשר אמרו, אם פגע בך מנוול זה משכיהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח וכו' והתורה תגן עליהם ותצילם מן החטא אף אם לא יזכירו להם את יום המות, ובזה פי' רבנו ני' את דברי הכתוב בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה" ר"ל כי ע"י הכסף ג"כ יוכל האדם להשלים נפשו לה' בעשותו חסד וצדקה כידוע אבל יתרון יש לחכמה כי תחיה את בעליה ביום בא עליו כנהר צר הצורר הוא היצה"ר, יגדע קרנו עת יהגה בתורה וימס כדונג מפני האש ואל יצטרך להזכיר לו את יום המות המר, וז"ש "שמח זבולון בצאתך" כי בעת שמחה וחדוה יזכור את יום יציאתו מן העולם באשר לא יחטא, אבל "יששכר" הוא הת"ח "באוהליך" הוא יכניע את יצרו הרע באהלו אוהל התורה, ולא בהזכרת יום מר, ודו"ק.
ולא קם נביא עוד כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים:
רשי' שיהיה לבו גס בו וכו' ועיין ברמ"בן שהקשה כי לפ"יז היה לו לומר אשר "ידע" את ה' פנים ולא אשר "ידעו" לכן פי' כי היא מלשון ואדעך בשם עיי"ש, ולרבנו ני' נראה כי דברי רש"י נכונים המה עפ"י דברי הר"ן אשר יאמר כי גדולת משה ונביאתו הנשגבה לא היתה ע"י הכנתו כי אין ביכולת איש קרוץ מחומר להכין את נפשו ככה ולעלות עד ה' לראות באספקלרי' המאירה רק ה' ממרום השפיע עליו רוח נביאה גדולה כזו והופיע עליו נהרה יען דרוש היה לנביא אשר על ידו תנתן התורה לעם ישראל להיות גדול מאוד ויחסר רק מעט מאלהים ולכן אמר ולא קם עוד נביא בישראל כמשה כי עוד כל ימי עולם לא יהיה כמוהו איש אשר יגיע למעלה זו ולפ"יז יפה אמר אשר "ידעו" ה' פנים אל פנים כי ידיעת משה לא היתה מפאת הכנתו רק מיד ה' היתה זאת לו והוא עשאו להיות יודע וזהו "ידעו", והוא נתינת טעם על ולא קם עוד", והבן.
סמיכת התורה
ולכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו:
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הנה למעלה בראש כבר כתבנו את אשר אמר רבנו כי' להחביר במלין כמשמרות נטועים את את סוף התורה עם תחילתה ועתה הניף שנית את ידו לחבר את האוהל להיות אחד, כי הנה הרמב"ם (פ"ח מה' יסודי התורה) כתב כי במשה רבנו ע"ה לא לכן האמינו בו ב"י באשר עשה אותות ומופתים לעיניהם כי המאמין באותות יש בלבו דופי יען אפשר כי עשה אותם בלהט, כשוף ומעשה שדים וכל האותות אשר עשה במדבר דרושים היו לחפצם אבל לא להוכיח להם על הנבואה, ורק לכן האמינו בו יען בעמדם על הר סיני עיניהם ראו ולא זר את כבוד ה' ואזניהם שמעו את דבריו מתוך האש, עיי"ש ברמב"ם, והנה יש לראות לפי דברי הרמב"ן בספ' בראשית כי לכן התחיל את התורה בראשית ברא יען מי אשר לא יאמין כי אלהי עולם ה' יוצר הרים ובורא רוח, ואומר כי העולם קדמון הוא, כופר בעיקר הוא ואין לא תורה, וא"כ אם אמנם בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כי ה' נתן את התורה על הר סיני בכל זאת מאין נדע במופת חותך להאמין כי הוא ברא את העולם והוא ינהג אותה הלא זאת לא נדע רק אם נראה נס או מופת שידוד הטבע יען מי אשר בידו הכח לשדד הטבע ולהפך סדרי בראשית ידו לא תקצר מלברא עולם מלא והוא גם הוא יצרה כאשר כתבו החכמים בעלי המחקר אולם כאשר ירד אלהים על ער סיני כליל בהודו והדרו ואת קולו שמענו מתוך האש וכל איש ואיש השיג ארחות חיים ודעת אלהים, אז השיגו גם זאת כי אלהי עולם ה' וידו טפחה שמים כי כל ישראל כאיש אחד חברים התנשאה נפשם למעלה ראש והשיגו את האלהים חיים ועיניהם ראו ולא זר את יקר תפארת גדולתו.
והנה אלה האותות והמופתים אשר עשה משה לפני פרעה ולפני עבדיו את אלה לא עשה רק בעבור הראותם כי יש אלהים שופטים בארץ להוכיח להם אולתם על פניהם באמרם:
מי ה' אשר אשמע בקולו, וז"ש ולכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בא"מ היו רק לפרעה ולכל עבדיו ולכל עם ארצו למען ידעו כי אין כה' אלהינו ולו הארץ ומלואה, אבל לא לבני ישראל, יען ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל' היא מתן תורה על הר סיני אשר שם ראו את כבוד אלהי ישראל נגלה עליהם בכל כבודו והדרו ואת קולו שמעו כולם מתוך האש, ומזה הבינו הטיב ברור כשמלה כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' וידעו היטב והבינו כי ה' בורא שמים ארץ, ומה להם לאותות ולמופתים, והבן.