אור ברסלב
שביבי אש ספר במדבר

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

ספר במדבר

ספר ויקרא

סדר במדבר

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו ב"י מנגד סביב לאוהל מועד יחנו:

במד"ר נרננה בישועתך ובשם אלהנו נדגול וכו' עיי"ש, ואומר רבנו ני' כי המדרש רצה להורות לנו ההבדל בין הדגלים אשר על פיהם יסעו בני ישראל למסעיהם ובין הדגלים אשר יציגו על נס כל לשונות הגוים ביום תרועה ומלחמה, כי להם הנם רק לאות למען ידעו כל בני החיל איש איש מקומו תחת דגלו וילכו כל אנשי המלחמה סדרים על צבאותיהם, ולכן בעת אשר יחלקו את חבל הצבא לפקודיהם לא יבקרו את האנשים לבית אבותם רק מן הבא בידם ראשונה יחצו אותם לשרי האלפים ולשרי המאות. לא כן יסעו בני ישראל לדגליהם, כי אם איש איש על משפחתו ילכו ויסעו, וישראל שוכן לשבטיו, למטה בית אבותיו, ואז ישכון ה' כבוד בתוכם, ובתלמוד (יבמות מ"ב ע"א) דרשו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, להבחין בין בן ט' לראשון ובין בן ז' לשני ופי' רש"י "שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו" ולכן אמר איש איש באותות לבית אבותם כי אין די באותות לבד רק יהיו לבית אבותם ולמקור מחצבתם וכן לא יעשו מלומדי מלחמה מושכי קשת גבורים, לכן מפ' במד' הה"ד נרננה בישועתיך ובשם אלהנו נדגול כי אלה ברכב ואלה בסוסים יערכו מלחמה, אבל אנחנו בשם אלהינו נזכיר והוא יתן את משכונו בתוכנו וע"כ באותות לבית אבותם יסעו וילכו מנגד סביב לאוהל מועד אשר שמה כבוד ה' נראה על הבית ושם אוה למושב לו, וד"ל.

ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. רש"י ואינו מזכיר רק בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה וכו' ויש לשאול הלא משה למד את התורה עם כל ישראל וכולם בניו יקראו ולמה תלה רק ב"א לבניו, ועל ביום דבר ה' את משה פי' רש"י נעשה אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה, וגם ע"ז קשה כי היה לו לומר ביום דבר משה אם ב"א. אבל לולי דברי רש"י היה כראה לרבנו ני' לומר כי לכן יחשבו ב"א גם לבני משה יען המה הלכו למות תחת משה ואהרן ביום כלות משה להקים את המשכן והמה העריצו את קדוש ישראל כאשר אמר אז משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, יודע הייתי שיתקדש הבית מיודעיו והייתי סבור או בי או בך, הלא ככה אמר לו ה' ביום צוותו לעשות את הבית, ונועדתי לך שמה ונקדש בכבודי' וא"כ נדב ואביהו מתו חלף משה ואהרן בהקריבם אש זרה ואם הבן הוא כרעי' דאבוה' יען ממנו יבנה גם אביו אחרי מותו ולא תכבה גחלתו; מי אשר ימות תמור רעהו הלא בן יחשב לו כי הוסיף לו חיים, וזהו אמרו אלה תולדות אהרן ומשה יען הם גם בני משה, כי "ביום דבר ה' את משה בהר סיני" הוא העת אשר אמר ונועדתי לך שמה ונקדש בכבודי, אלה נכנסו תחתיו לכן בניו המה כי משה נשאר בגללם בחיים, ודו"ק.

סדר נשא

דבר אל בני ישראל איש איש כי תשטה אשתו:

רש"י מה כתיב למעלה מן הענין, ואיש את קדשו לו יהיו, אם אתה מעכב חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה, ויש לראות הלא שם כבר פירש מה יעשה לו אם לא יתן לכהן אשר לו, כאשר דרשו, לו יהיו המעשרות כי לא יעשה שדהו בתבואות רק המעשר, ועוד איש איש למה לי? וכ' לרבנו ני' בזה כי הנה למעלה דבר לשנים אנשים "ואיש את קדשיו לו יהיו" ומזה דרשו כי חושך קדשיו מן הכהן יתרושש ואין כל, "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" ממון הרבה וירום קרן למעלה ראש, והנה האשה אשר תזנה תחת בעלה ומעלה בו בעל שתים הנה קראותיה או כי לא תשיג יד אישה למלא משאלותיה להלביש אותה מחלצות, שביסים ושהרנים ואטון מצרים כמשפטן, ואמרה אלכה אחרי מאהבי נותן לחמי מימי צמרי ופשתי, או כי אישה יאהב נשים נכריות, אז גם הוא תבגוד בו ותתן לאחר דדיה כאשר אמרו איהו בקרא ואיתתיה בבוצינא והנה האיש העשיר הענוג וטוב לב משתה תמיד הוא ילך אחרי תאות לבו לאהוב נשים רבות כי יין ותירוש יקח לב ובתלמוד אמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, יען ממנה יתוכח לדעת כי לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא ינקה, ולכן העמיד פ' סוטה קרוב אל הכתוב מלמעלה ואמר אליכם אישים אקרא "איש" אשר קדשיו לו יהיו כי מטה ידו "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה הון רב, איש איש מהם כי תשטה אשתו כי לאנשים האלה יקרה כי יזנו נשותיהם, לזה מפאת עניו ולזה מפאת עשרו, כאמור. ולכן אמר ומעלה "בו" מעל כי בו האשם, וע"כ קרבנו עשירית האיפה קמח סולת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי מנחת "עני" היא, וגם יורה על מיעוט תענוג בלא שמן ולבונה והיא מזכרת עון אשר העוה על אחד משני הדרכים שזכרנו, ודו"ק.

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע:

רש"י ואם לא נטמאה בסתירה זו:

וטהורה היא ממקום אחר:

ונקתה ממים המאררים:

ולא עוד אלא ונזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח וכו'. הנה אלו הם דברי ר"י (סוטה דף כ"ו) אבל ר"ע אומר שם אם היתה עקרה נפקדה ור"י שאל לו א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו עיי"ש, והנה ר"ע לא השיב לו על זה מאומה ונראה לרבנו כי' כי לטעמיהו אזלי כי הנה יש לשאול מדוע אם נסתרה והיא טהורה תזריע זרע הלא עכ"פ פריצותא עבדא בסתירה וכדי בזיון וקצף, ואיך יהיה חוטא נשכר, לכן נראה כי דעת ר"ע היא שרק אם נכנסה לבית הסתר בלי דעת ונגד רצונה נסתרה רק אז יתן ה' שכרה ותוליד בנים ובנות, אולם אם באה שמה לרצונה אשר כן לא יעשה לא יפקד אותה ה' בפרי בטן ולדעת ר"ע יאמר, "ואם לא נטמאה" בפועל "וטהורה היא" מאיסור סתירה כי לא מדעתה נסתרה אז "ונקתה" מן המים המאררים ונזראה זרע כי יפתח ה' את רחמה, אולם אם לא טהורה היא מאיסור סתירה אף כי לא נטמאה לאיש לא יתן ה' לה זרע בנים, אולם ר"י סובר כי בסתירה לבדה לא פעלה עון אם יודעת בנפשה כי לא תתן אותו לנגוע בה בהלך נפש, ור"י גם הוא עשה ככה כי שנו חכמים בלשון המשנה לא יקרא לאור הנר, והוא אמר "אני אקרא ולא אטה" יען הוא סובר שאם יודע בנפשו שלא יעבר חוק לית לן בה, והוא ע"כ יפרש "וטהורה היא" כמש"כ רש"י, שהיא טהורה ממקום אחר, ולפי"ז יפה השיב לר"ע א"כ כל העקרות יסתרו, אולם ר"ע סובר כי אין לסמוך ע"ז שהוא לא יחטא והא גופא לעון יחשב, ור"י שאמר אני אקרא ולא אטה צא וראה מה עלתה בו שקרא והטה, וא"כ שוב אין לשאול א"כ כל העקרות יסתרו יען אם תסתתר בזדון לבה אז לא טהורה היא מאיסור סתירה כנ"ל. ורש"י מפרש כל המקרא כדברי ר"י ולפי האמור לא כן היא כי דברי ר"ע הם עיקר, והבן.

כה תברכו את ב"י אמור להם:

פי' רש"י אמור כמו זכור, שמור ר"ל כי הוא בנין המקור ולא הציוו ויש לראות מה ענין זה אצל זה הלא זכור ושמור המה תלוים במחשבה לא יתכן בהם ציוו, כאשר האריכו בזה המבארים, ולכן כתוב בהם המקור והחכמים דרשו מזה זכרהו על היין ע"ד אסמכתא, ואם אמנם לזכור בפה ולהתפלל חייב מן התורה, אכן כל זאת לא ידענו רק באשר עלינו לעשות איזה פעולה שנבא על ידה לזכירה, אבל פה בברכת כהנים שהיא בפה למה כתב אמור במקור ולא יאמרו בלשון ציוו? אבל נראה לרבנו ני' כי הנה כתבו המפרשים כי לכן צוה יצחק לעשו הביאה לי ציד למען תברכך נפשי יען הברכה לא תבאתה לראש המתברך אך אם המברך יתעורר באהבה רבה אל המתברך והברכה באה מלב ונפש חפיצה כמים הנובעין מתוך המעין, וע"ז ירמוז לנו פה באמרו כה תברכו את ב"י ותהיה הברכה שלימה אם תברכו אותם כטוב לבכם מרוב תשוקה שבכם לברכה וזהו "אמור להם" אם הברכה תצא מפיכם מאליה אבל אם תברכו אותם רק מפאת הציוו לא תחול הברכה, והבן.

סדר בהעלתך

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות:

רש"י למה נסמכה פ' מנורה לפ' הנביאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ויפלא מאוד מי היה מוחה ביד אהרן מלקחת חבל בחנוכת המזבח הלא גם הנשיאים מטוב לבם הביאו ולא צוה ה' אותם על ככה ומשה לא ידע אם יפן אל מנחתם עד אשר אמר לו ה' ואם אהרן לא שת לבו להביא גם הוא על ה' יזעף לבו? ומה גם כי ה' שקד להניח דעתו כי הוא יבעיר את הנרות ועוד יפלא מה נתן לו בזה עד שאמר שלך גדולה משלהם? ועיין ברמב"ן, אבל הנראה לרבנו ני' בזה כי הנה זה משפט העם עם המלך עת אשר יבא לשכון כבוד בתוכם ולחון עת פני העיר כי יחלו פניו במנחה וישאו לו משאות בשיר וקול תודה, וכן עשו נשיאי ישראל מדעתם ויקריבו את קרבנם נדבת ידם לתת כבוד לאלהי ישראל אשר נתן את משכנו בתוכם כמשל אשר הביא המד"ר ריש פ' אמור עיי"ש אולם שרי המלך וסריסיו העומדים לשרת את פניו לא עליהם להגיש מנחה ותשורה בעת ההוא באשר המה אתו עמו באים העירה וגם להם יתנו יקר עם המלך ובכבודו יתכבדו, ולכן אהרן ושבטו אשר בהם בחר ה' לעמוד לפניו לשרת והני כהני שלוחי דרחמנא נינהו לכהן לפניו לא יתכן להם להביא אשכר לה' בתוך הנשיאים הבאים בראש העם, ולכן עבר עליו רוח קנאה ויקנא בנשיאים ראשי בני ישראל כי חבלים נפלו להם בנעימים לעשות יקר למלך הכבוד והוא באשר הוא כהן לאל עליון חסר יבואנו וה' רפא משובתו ונתן לו מצות הדלקה והיא ע"פ סוף המשל במד"ר פ' אמור כי בראות המלך את כל הכבוד אשר עשו לו וייטב בעיניו, אז גם הוא אל ימנע הטוב מבעליו ויתן להם מוהר ומתן כיד המלך, והנה סוכן המלך נגיד הבית הוא יודיע את העם את דבר המלך וכי הוא חפץ ביקרם, וכן עשה ה' ע"י אהרן בהעלותו את הנרות הראה את העם לדעת כי ה' יאיר אליהם פניו לטוב להם כמובא במד"ר וכי לאורה הוא צריך אלא להודיע שהשכינה שורה בישראל כי באור פני מלך חיים חן וחסד, כאשר נראה כי בעת אשר יתאנף ה' לערוץ אנוש מן הארץ יסתיר פניו ממנו ככתוב ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם ואם ישא עליהם פניו אות היא כי דורש הוא שלומם וטובתם וזהו שאמר לו "שלך גדולה משלהם" יען הוא ההולך לפני ה' בעמוד אש להודיע את העם את הטובות אשר דבר עליהם לעשות ולהגיד לבני ישראל כי חנן אלהים אותם ואת טוב הארץ יאכלו, ודו"ק.

בהעלתך: רש"י שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה עיין מה שכתב רבנו ני' בזה בפ' תצוה, וכמו חלב ודשן תשבע נפשך

ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך ב"י:

עיין רש"י וספרא כי הטמאים טענו שיזרק הדם בטהרה, ודרשו כן כי לולי זאת לא היו שואלים למה נגרע קושי' לאלקינו? ולרבנו כי' נראה פשוט, כי הנה "מבמועדו" הכתוב למעלה בפ' פסח ראשון דרשו חמז"ל במועדו אפי' בשבת ואפי' בטומאה והנה פרשה זו כבר ידע משה וכל זקני ישראל טרם אמר לו ה' חקת פסח שני רק לא ידעו את ההבדל בין צבור ליחיד, ובזה התוכחו עם משה ואמרו למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' "במועדו" בתוך ב"י כי כתוב במועדו להורות שפסח קרב בטומאה וא"כ למה נגרע יען מתי מספר אנחנו ל ומשה גם הוא לא ידע הדבר על בוריו ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ודו"ק כי הוא כפו"פ.

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה הנה בנח כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני וכתב רש"י, ולא אמר צדיק תמים כאשר אמר בראש הפ' משום דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו והנה פה אצל משה אשר הוא כתב את התורה הלא כלו בפניו? ואמר רבנו ני' כי אולי לכן יש פה קרי וכתיב וענו חסר יו"ד כתיב ויש לפרשו גם מלשון ענוי כי משה רבנו ע"ה היה מעונה מכל האדם באשר הביטו תמיד אחריו לתת בו דופי וכאשר גם מרים אחותו דברה בו וזה היא ענוי גדול כמובן,

והאיש משה ענו מאוד מכל האדם, יש לראות מדוע עלה משה במדת ענוה ביתר שאת על כל יצורי עולם, ונ' לרבנו ני' על פי דברי החוזה "אל יתהלל וכו'. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" כי רק המשכיל לדרוש את האלהים ויודע דעת עליון הוא יוכל להתפאר ולהתהלל, לא כן בחכמה, גבורה, ועושר כי אלה מתנת אלהים המה וכאשר מסיים הנביא "כי באלה חפצתי נאום ה"' ר"ל, כי ברצון ה' נהיו אלה הגבור, החכם, והעשיר, והנה כבר הבאנו בשם הר"ן בי"ב דרשותיו כי מדרגת משה רבנו ע"ה אשר עלה עד ה' לדעת אותו פנים אל פנים לא היה מפאת הכנתו אשר הכין את עצמו לזה, כי אין בגדר האנושי לעלות במעלות עד שיגיע להשגה גדולה כזו רק כי ה' הרים אותו בגרם המעלות לפי הצורך שיתן את התורה על ידו ונתן לו מתנת חכם (עיין מש"כ בזה בפ' בלק) וא"כ משה גם בהשכל וידוע את ה' לא היה יכול להתפאר יען מיד ה' היתה גם זאת לו ולכן היה ענו מכל האדם, ודו"ק.

סדר שלח

וראיתם את הארץ מה היא:

רש"י יש ארץ שמגדלת גבורים וכו' ולפי"ז סיפא מפרש לרישא:

ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, הוא האות אשר מהם יוכלו לדעת את סגולת הארץ אם מגדלת גבורים או חלשים וכתב עוד סימן מסר להם במה ידעו אם גבורים המה או חלשים:

אם במחנים אם במבצרים, ויפה פ' בזה יען בכל מקרא מתחיל "ומה הארץ" מזה נראה כי שלח אותם משה רק לראות כי נחלת שפרה עליהם וישיתו לבם לחילה ולרב טוב הצפון בה כי אינו דומה שמיעה לראיה כמובן, אבל לא לראות אם יוכלו להוריש את יושב הארץ ולקחת ארצו מידו כי זה היה חסרון אמונה בה' אשר הבטיח אותם להביאם אל הארן. ועפי"ז נבינה היטב את אשמת המרגלים וחטאתם כי כבדה מאוד, באשר המה שנו את טעמם וילכו לתור את הארץ אם יוכלו ב"י ללכוד אותה מיד האמורי ואת היתרון אשר מצאו בה כי עז העם והיא ארץ בריאה אנשיה אנשי שם בגבורים, אותו שמו לחסרון ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ומבלתי יכולת ה' להביא אותם שמה.

ומה מאוד ימלצו בזה דברי החכמים אשר אמרו כי קרא משה להושע בן נון יהושע לאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, ורבים תמהו מדוע לא התפלל גם בעד כלב? והרבה קולמוסין נשתברו ע"ז, אולם לפי דברי רבנו ני' מבואר על נכון, כי הנה יהושע גם הוא שלח לרגל את הארץ איך יוכלו לכבשה (ועין במלב"ים כי הוכיח מן הכתובים ההבדל בין התרים אשר שלח משה ובין המרגלים חרש אשר שלח יהושע כי התרים ילכו לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה והמרגלים יבואו לראות את ערות הארץ המקום אשר משם יוכלו לעלות אליה למלחמה) והנה עליו לא יפלא מה ראה על ככה להכשל בדבר אשר זדו המרגלים, עקב רוח אחרת היתה עמו בזה כי נהג מנהג דרך ארץ, ואם אמנם על האדם להאמין בה' ולשום עליו מבטחו בכל זאת יתהלך בכל דבר לפי דרך כל הארץ ויתנהג לפי חקות הטבע ואל יסמוך על הנס כי למעט בניסא עדיף, ולכן יהושע באשר קרוב היה אל האדמה אשר אמר ה' שלח שמה מרגלים אך למען דעת איך יערוך נגדה מלחמה, אנה יבנה עליה דיק ואנה ישפוך עליה סוללה אבל לא לראות אם יוכלו לכבשה, אולם בעת אשר שלח משה אנשים לתור אותה עוד לא הגיע העת ללכדה, רק חפץ היה לדעת את טוב הארץ, אבל המה תרו ויחפרו אותה אם יהיה ביכלתם לכבשה, בזה הראו כי רפתה אמונתם בה' וכדי בזיון וקצף. ועל זאת התפלל משה על יהושע יה יושעך מעצת מרגלים, כי בעת אשר ישלח הוא אנשי חרש לא יהיה באותה עצה להטיל ספק בהבטחת ה' כאשר עשו המרגלים, רק יחפרו את הדרך הקרוב להם אשר בו יגיעו למטרת חפצם בדרך הטבע, וד"וק.

ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים וכו' וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה. ויש לדקדק א' למה מות יומת וגם רגום שהוא כפל לשון ומה גם לדברי רש"י שפי' כי ידעו שחייב מיתה אלא שלא ידעו באיזה מיתה לדונו, ועיין בספרי שדורש כפל הלשון, ב' "רגום פי' רשי' כמו זכור, שמור, ותימה מדוע אמר המקור ולא אמר רגום בציוו, ג' אמר וירגמו אותו וימת כאשר צוה ה' והיה לו לומר, וירגמו אותו כאשר צוה ה' וימת, ונראה לרבנו כי' עפ"י דברי המדרש, (הובא בתוס' ב"ב ד' ק"יט ע"ב ד"ה אפילו) אשר יאמר כי מקושש לש"ש נתכוון יען אבותינו במדבר לא השכילו ויאמרו באשר אמר ה' להשמידם במדבר ושמה יפלו פגריהם לא יוסיפו לקום, לא עליהם לשמור ולעשות את חקי האלהים ותורותיו ומה בצע אם יחזיקו אותם, לכן עמד המקושש ועבד עובדא בנפשיה להראות כי דבר אלהים יקום לעולם גם להם ולמשפטיו יעמדו כלם, והנה לפ"יז נאמר כי ה' בוחן כליות ולב אשר ידע כי האיש הנעלה הלזה הסגיר להרג נפשו וחיתו נתן למומתים רק להקדיש את שמו לעיני בני ישראל:

בטח אסף את רוחו הטהור אליו ויגוע וימת טרם מחצו הלמו אותו באבנים לסקלו למען לא יסבול אותו צדיק מכאוב אכזרי מר ממות סקילה החמורה, וכל הסקילה לא היתה רק למראה עינים למען יראו בני ישראל ולא יזידון עוד, וזהו שאמר אל משה "מות יומת האיש", הגבר הזה המרומם בתור איש המעלה מות יומת תחילה, "רגום" היא כמו לרגום ר"ל באשר יוכלו לרגום אותו באבנים ולא ירגיש בהן, ואח"כ מספר כי כן היה, וירגמו אותו כל העדה אבל וימת כאשר צוה ה' את משה כי הפקיד את רוחו ביד אלהי הרוחות לכל בשר טרם ירגמוהו באבנים, וד"ל

סדר קרח

ויקח קרח:

במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פ' פרה אדומה ראה והמדרש הזה אומר דרשוני ונראה לרבנו ני' כי הנה קרח טען כל העדה כלם קדושים קרובים אל ה' ומה להם לכהנים שבט לוי לפסוע בראשי עם להייתם שר ושופט עליהם שלישים על כלו כאשר באמת כן היתה גם דעת משה עת הוציאם לקראת האלהים הר חורבה להיותם כלם כאיש אחד חברים ממלכת כהנים וגוי קדוש ואל ישתרר עליהם כהן נגיד ומצוה, אולם ישראל מיאנו בלימוד ולא רצו לשמוע מפי ה' תורה וחכמה ולכן הקדימו נעשה לנשמע יען רמות לאויל חכמות ויעשו להם מסכה לאמר אלה אלהיך ישראל כי בשיקוציהם נפשם חפיצה מנהיג ההולך לפניהם והמה אחריו כשור אחרי קונהו ועיין למעלה פ' יתרו כי שם האריך רבנו ני' בזה והנה ידוע כי כאשר קרבו אל הר סיני לקבל את התורה פסקה זוהמתן ונעשו חרות ממה"מ אולם כאשר פנו אל האלילים וזהב עשו לבעל חזרה זוהמא לאיתנה ונגזר מיתה לדורות:

וע"ז נשא אסף את זמירו אני אמרתי אלהים "אתם" כי אתם כלכם תהיו לכם כאלהים אשר חמדתם שילכו לפניכם ואתם תהיו לכם לראש "אכן" כאשר בחרתם באון ותרפים וחזרה זוהמא:

"כאדם תמותון". ובזה כבין מה ענין פרה אדומה לחטאת העגל עד שדרשו תבא אמו ותקנח צואת בנה, כי הנה בחטא העגל אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם וכבר ביאר זאת רבנו ני' ואמר כי יום פקודה הוא יום המות כאמור ואם פקודת כל אדם יפקד עליהם ואיש איש מבני ישראל כי ימות ויפקד מושבו יתעורר חטא העגל כי הוא הביא מיתה לעולם וזהו אמרו וביום פקדי ופקדתי, וע"כ פרה אדומה המטהרת טומאות מת תכפר עון העגל אשר יפקד ביום מות האדם, והבן כי הדברים עתיקים והנה לעתיד כאשר יתוקן העולם במלכות שדי ואתא הקב"ה ושחט למה"מ אז יתכפר עון העגל כלו לא יזכר ולא יפקד עוד, ובזה נבין את אשר כתבו חכמי חרשים אשר באו בסוד אלוה:

כי לעתיד יזכה קרח בדין ויצא לנוגה צדקו ורמזו זאת כי "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות אלו "המה "קרח" ולפי האמור נבין היטב מאוד יען קרח וגם משה רבינו ע"ה טרם חטאו ישראל בעגל שניהם לדבר אחד נתכוונו, וא"כ אז כאשר תמלא כל הארץ דעה ונשגב ה' לבדו יהיו כל ישראל בגרם המעלות לא יתנשאו עליהם לראש שרים ורוזנים ולא ישומו עליהם משטרם והן הן דברי המדרש כי לכן הרהיב קרח בנפשו עוז לחלוק על משה, יען פ' פרה אדומה ראה וברוב סרעפיו בקרבו חשב כי הפרה תרחץ בנקיון את חטאת העגל כלו ורוח הטומאה כליל יחלוף, לכן התיצב לריב אם משה ואהרן ואמר כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה', ודו"ק.

וילנו כל עדת ב"י וכו' אתם המיתם את עם ה':

עיין רמב"ן שפירש כי התמרמרו על משה מדוע השיאם להקריב קטורת זרה אשר על ידה מתו הלא ה' לא צוה אותו על ככה והיה לו לבחור במופת אחר להראות במו כי אהרן הוא הקדוש עיי"ש, ויש לראות באמת מדוע עשה משה ככה לאנשים האלה, למה לא בחר במופת אחר, הלא רק לכן מתו יען הקריבו קטורת זרה ככתוב מפורש, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת', ונ' לרבנו ני' לומר כי הנה במלבי"ם ביאר לאשורו כי אנשי מדון אלה הנועדים על ה' ועל משיחו כל אחד לכבוד עצמו היה דורש ואיש איש מהם רוח המושל עלה עליו להיות כהן ונביא; קרח חשב באשר הוא בן יצהר לו נאוה מלוכה, ודתן ואבירם באשר המה בני ראובן להם משפט הבכורה והחמשים ומאתים איש הלא המה נשיאי העדה אנשי שם להם יתר שאת אבל לא גלו את חפצם זה לזה פן תתפרד החבילה וכל אחד ילך וישוב לביתו כי מה לו להתעבר על ריב לא לו, ולכן נתן כל אחד המסוה על פניו פני הלוט, אלאמר כל העדה כלם קדושים וכל אחד יוכל להיות כהן בביתו, ואז איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק להוריד את אהרן מכהונתו ולנצל את עדיו מעליו וגם כל העדה תחיש לעזרתם. ואף ידם תכון עמהם אבל בלבם דימו כל אחד להשחית את אהרן מנחלתו ולכהן תחתיו להיות גביר לאחיו.

אולם אביר הנביאים הבין מחשבות חורשי און אלה ורצה לקלקל מחשבתם כי צוה להם להקטיר קטורת ואם מזמה חשבו ולשונם רמיה אז ישובו על עקב בשתם וכל אחד יודה ויאמר כי לכבוד עצמו הוא דורש ולא יניח את חבר מריעיו לגשת אל העבודה אשר תבער כגלל את הזר הקרב ולמה זה יסגיר למות את אנשי בריתו להאבידם באש, ובזאת יתפרדו כל פועלי און, אולם המה הקשו את ערפם ובגובה נגשו להקטיר, וד"ל.

סדר חקת

זאת חקת התורה:

רש"י לפי שהשטן ואו"ה מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומת טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזרה הוא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה, הנה יש לשאול למה מונין רק בחקות הפרה הלא יש עוד חקים רבים זולתה ומה גם כי אמר מונין שהיא לשון אונאה במה יונו אותנו בשאלם זאת? גם מה שאמר אין לך רשות להרהר אחריה קשה להבין מה יחטא בזה אם יהרהר ונראה לרבנו ני' כי הנה פרה אדומה באה לכפר עון העגל כידוע (ועיין בפ' קרח מש"כ שם בזה) והנה קרח כאשר ראה פ' פרה אדומה חשב כי על ידה יתכפר חטאת העגל עד תומו ויגיע קץ הימין אשר עליו נאמר בלע המות לנצח, ואז יושיע ה' את ישראל תשועת עולם ושמחת עולם על ראשם ולפי"ז מי אשר ימצא דברי חפץ וישיג סוד פרה אדומה, הוא יודע גם קץ הפלאות כי הא בהא תלי', ואולם באשר קץ הפלאות הוא סוד כמוס חתום מעין כל חי ובתלמוד אמרו טיפח רוחן של מחשבי קצין לכן הסגיר ה' בעד חקת הפרה ולא נתן רשות להרהר אחריה לבא עד תכונתה, ובכן השטן ואו"ה מונין את ישראל לאמר להם מה טעם יש בה לאמר מתי יעלו לציון מושיעים וכה יפיחו על ישראל כזבים כי נכזבה תוחלתו מה' ואין לו ישועתה באלהים סלה וזהו אונאת דברים, אולם אנחנו הלא נחכה לו בכל יום והוא בעתה יחישנה, והבן.

יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ וכו':

במדרש, מכאן שהקב"ה מודיע לצדיקים את מיתתם כדי שיירשו כתריהם לבניהם, וביאר זאת רבנו כי' עפ"י המדרש אשר יאמר על "ואין שלטון ביום המות", כיון שקרב יום המיתה יורד מכבודו וכו' והרבה להביא ראיות ע"ז וחדא מנהון היא ממשה אשר מלפנים היו לו שתי חצוצרות ויתקע בהנה ונעדו אליו כל העדה, ובסוף ימיו כתיב ביה וילך משה וידבר וכו' כי הוא הלך אליהם כי אין שלטון ביום המות, ויש לראות הלא הצדיקים ילכו מחיל אל חיל מעלה מעלה ובסוף ימיהם כבר הגיעו אל מרום קצם תכלית השלימות כדברי המדרש על "יודע ה' ימי תמימים", כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, (עיין במד"ר פ' חיי) וא"כ מדוע יקל אז כבודם בעיני העם? אולם רב העליליה יעשה להם ככה באשר בניהם או תלמידיהם ישבו לכסא להם, והמה עודם צעירים לימים לא הגיעו למדרגת אבותיהם, ואם יכירו העם את הדרך הרב אשר בינו ובין אביו או רבו לא יכנעו תחת ידו ובוז יבוזוהו לאמר מה יושיענו זה ובמה נחשב הוא נגד אביו או רבו, לכן יסיר ה' כבוד והדר מן האב טרם מותו בעבור שבנו יבא על מקומו בשלום, וזהו שאמר "יאסף" אהרן שיאסף כבודו והודו "אל עמו" מול העם, ולמה, כי לא יבא וכו' רק "הפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו" כי אלעזר בנו יכהן תחתיו לכן יאסף כבוד אהרן לפני מותו לבל יבין העם כמה יפה כח האב מכח הבן, וע"ז יפה דורש במדרש "מכאן שהקב"ה מודיע לצדיקים את מיתתם" כי נפשם יודעת מאוד כי בא קצם, באשר מרגישים כי עולים המה במעלה ואחריתם ישגא מאוד ובכל זאת רואים כי בעיני העם יקל כבודם. וכל זאת למה כדי שיירשו כתריהם לבניהם, וד"וק כי הוא מתוק מדבש.

סדר בלק

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני ב"י:

וי"ל א' למה מתחיל ומסיים בישראל ובאמצע קראו עם, ב' ויגר ויקץ למה, ומה מורין? ונראה לרבנו ני' לפרש כי הנה אמרו כי מואב לא היה ירא פן יעשו אתו מלחמה יען נאמר להם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה ורק אנגרי' היו יכולים לעשות לו לשלול ממנו שלל כמש"כ הרמב"ן וא"כ מה כל החרדה הזאת אולם י"ל כי אחרי אשר ידע את כל אשר נעשה לסיחון ועוג כי לקחו את ארצם מידם אף כי הוא מעבר לירדן אשר עליה לא נשבע ה' לאברהם לתת לזרעו אחריו, באשר מספר ב"י רב הוא ולא יכלה ארץ כנען לשאת אותם, ולכן בני גד ובני ראובן לקחו חלקם שמה כי מקנה רב להם, לכן פחד ופחת היה לו פן יפרדו מישראל האספסוף אשר בקרבו אשר לא מב"י המה ויערכו אתו מלחמה עד רדתו וישבו בארץ תחתיו, ומבני ישראל ירא כי יעשו אתו אנגרי' בעברם דרך ארצו, וז"ש וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי ואם אמנם לא יעשו אלה גם לו ככה יען כן צוה אותם ה', אולם בכל זאת נוכח לדעת כי קצרה להם המצע מהשתרע בא"י והמה ירשו נחלת גוים גם הלום מעבר לירדן ולכן ויגר מואב מפני העם הוא הערב רב פן יבדלו מבני ישראל להכותו חרם וישבו בארצו "כי רב הוא" ולא יוכלו לשבת יחדיו בארץ הכנעני אבל גם נפל עליו אימתה ופחד מפני ב"י כי יעשו אתו אנגרי' וע"ז אמר "ויקץ מואב מפני ב"י" ולפי פי' רש"י היא מלשון קצתי בחיי, ומקרא קצר הוא כלומר ויקץ מואב בחייו מפני ב"י, ואמר אם אמנם לא אמות כי אחיה:

בכל זאת קצתי בחיי חיים שאין בהם פרנסה וכלכלה כי אם יעברו דרך ארצו ויעשו אתו אנגרי' ישדדו רבצו בשברם למו מטה לחם ונכרת אוכל מפימו, ודו"ק.

ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא:

רשי'. לא תלך עמהם אמר א"כ אקללם במקומי א"ל:

לא תאור את העם א"כ אברכם א"ל:

אינן צריכין לברכתך עיין בש"ח אבל לא כיון יפה ואומר רבנו ני' כי רש"י הוכיח כן יען לא אמר "ולא" תאור בויו החיבור מזה נראה כי הוא דיבור בפ"ע ועוד כי באם סגר לו הדרך לבלתי הלוך עמהם איך יקללם ולמה אמר לא תאור, לכן פ' רש"י כי בקש לקלל אותם במקומו וע"ז השיב לו לא תאור את העם, יען בלעם בגובה אפו חשב כי לכן לא נתנו ה' להלוך עם האנשים האלה באשר אינם חשובים וספונים לפי כבודו רק עם נכבדים מאלה כאשר אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם הלא לכן שלח שרים רבים ונכבדים מאלה, ולכן כאשר באו מלאכי בלק אליו שנית אמר לו ה' כי גם בראשונה לא חרד על כבודו שלא ילך רק עם שרים ורוזנים אדירי ארץ אך אמר לו שלא ילך לאור את העם, ועיין ברמב"ן מדוע חרה אף ה' כי הולך הוא,

אולם מש"כ רש"י, כי אח"כ אומר א"כ אברכם, יפלא מאוד איך חיש מהר נתהפך בלעם מאויב ומתנקם לאוהב נאמן החפץ בברכתם, וכ' לרבנו ני' כי אולי י"ל עפי"מ שאמרו כי לא ירא מואב לנפשו פן יעשו אתו מלחמה יען ה' צוה אותם אל תצר את מואב ורק אנגרי' היה מותר לשלול שלל ולבוז בז ומזה פחד מאוד, אולם לא זה הדרך לעשות ככה רק אם אין לאנשי המלחמה די מחסורם, ולכן אמר בלעם א"כ אברכם בעושר רב ובתים מלאים כל טוב ואז לא יעשו אנגרי', והבן.

סדר פנחס

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן:

רש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרון ע"כ. והקושי' מפורסמת כי באם טוב עשה כי קנא לאלהיו מה לי אם הוא בן חורי ארץ או מבני דלת העם הלא קטן וגדול שם הוא, ואם נבלה עשה לשפוך דם נקי חנם הלא עוד יגדל עונו מנשוא אם הוא בן שועים גדולי הייחש? ונ' לרבנו ני' בזה כי הנה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו הלכה היא ואין מורין כן, וצריך להבין כי אם הלכה היא יקוב הדין את ההר ולמה אין מורין ואמר רבנו ני' בטעמה דמלתא, כי לא הותר דמו רק לאיש אשר קנאתו לה' כלפיד יבער בראותו כי חלל קודש ובעל בת אל נכר לעיני השמש ואין מעצור לרוחו בראותו את הנבלה הגדולה מלעשותו כלה ונחרצה, אולם האיש אשר יוכל למשול ברוחו עד אשר ישאל את פי החכמים יודעי דת ודין לא איש קנא הוא ולא לאל יריב, לכן אין מורין, וזאת טענו השבטים ושפכו עליו בוז וקלון באמרם הראיתם בן פוטי זה אשר ערום יצא מבטן בת אל נכר איך יתעורר הוא לקנא קנאת ה' אלהי ישראל עד אשר לא יוכל לעמוד על נפשו והרג נשיא ישראל, אין זה כי אם רמות רוחא יתירא דאית ביה, לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן קדוש ה' והוא שעמדה לו לנקום את נקמת ה' ברוח משפט וברוח בער,

ומה מאוד נבין בזה דברי המדרש שאמר על לכן אמור הנני נותן וכו'", "בדין הוא שיטל שכרו" ולפי האמור דברי המדר' המה ככסף צרוף כי הנה אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי לא יתן ה' שכר עושי טוב פה בשפלה למען לא יסגור את הדרך לעושי רע כי באם פועל אדם ישולם לו בארץ מגוריו הלא אז הבחירה אשר ביד האדם לעשות כחפצו בטלה, יען אז מי זה אשר לא ימהר יחישה מעשהו לעשות את כל מצות ה' הלא שכיר הוא בא בשכרו ופעולתו לפניו, אולם בזאת המצוה כי יקנא איש לאלהיו אשר לא יוכל לעשותה בעבור תשלום גמול ומתן שכר הלא אז נפש הוא חובל וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וחלף שכרו חמסו עד קדקדו ירד ואל נקמות ינקום את דמו, ואך האיש אשר באמת ובתוס' לב יקנא לה' וחמתו כאש צרבת על חילול שם כבודו הוא יוכל לעשותה, לכן בדין הוא שיטל שכרו פה בשפלה כי אין לחוש שכל אחד יעשה ככה למען השכר יען אז הלא רוצח נפש יקרא, ודו"ק.

ויקרב משה את משפטן לפני ה' רש"י ז"ל מגמ'. נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו, והנה יש להפליא איזה עטרה נטל הרב אם יאמר לתלמידו שאם יקשה לו דבר מה שיציע לפניו? הלא בזה עדיין לא אמר שבטח ישוב לו ויתיר ספיקו, עוד יל"ד על הא גופא שאמר משה והדבר אשר יקשה מכם וכו' דלא היה צריך הדבר לאמרו מחמת פשיטותו כי פשיטא שמה שיקשה מהם יקריבו לרבן אבל פי' רבנו ני' בשם אביו זצ"ל,

דהנה שם בקרא המדובר מעניין אחר דשם אמר משה "לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגירו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם וכו' ואם נפרש האי דבר אשר יקשה מכם כפשוטו מה עניין זה אצל לא תכירו פנים ולא תגורו מפני איש, אבל הכוונה הוא אם אתם תרגשו בעצמכם שאתם נוטים לאיזה צד מפני הכרת פנים או מפני מורא אז תמשכו ידיכם מלדון אבל תקריבון אלי ושמעתיו כי אצלי כולם שווין ולא יעשה רושם בלבי לא השנאה ולא האהבה ולא גדלות ולא קטנות של האיש, וע"ז נענש כאן כי בנות צלפחד שחדו אותו בדברם אליו "אבינו מת במדבר ולא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח" אשר לכאורה דבר זה אין ענינו לכאן, אבל רצו בזה להגיד למשה כי אביהם היה מן אוהבי משה בעת אשר קמו נגדו קרח ועדתו, וכאשר אמרו לו זאת הרגיש משה נטי' בלבו עד שלא היה יכול לדונם והקריב את משפטן לפני ה' וזה שאמרו ז"ל שנענש כאן על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ודו"ק.

יפקד ה' וכו' אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם:

עיין ברש"י מש"כ על כפל הלשון, ובא"ע כתב אשר יוציאם ע"י אחר, ולרבנו ני' נראה כי המנהיג ההולך בראש העם להראותם הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון עליו להיות נאה דורש, בדיבור, ונאה מקיים, במעשה. ולכן אמר אשר יצא לפניהם במעשה ופעולות ידים. ואשר יוציאם ואשר יביאם בדבריו דברי חכמים כדרבונות, וד"ל.

סדר מטות

וידבר משה אל ראשי המטות וכו' איש כי ידור וכו' לא יחל דברו:

עיין רמב"ן כי פ' זו נאמרה לראשי המטות לרמז כי להם יש יד ושם בנדרים ושבועות להתירם, כמו שדרשו בתלמוד (נדרים ע"ח), והיתר נדרים פורחים באויר ותלאם הכתוב בחוט השערה באשר לא יקלו העם בנדרים ושבועת וכתב אולי צריך להעלים זאת מן העם, ולתשלום דבריו אומר רבנו ני' כי על זאת לא חששה התורה כי יקלו בנדרים ושבועת אשר יפליא האדם לה', ונהפוך הוא כי לכן צוה ה' שלא יחלל דבריו אשר בינו ובין ה' כדי להרגילו כי כל דבריו קודש יהיו ומוצא שפתיו ישמור לעשות גם את אשר דבר לרעהו ולא ישקרו איש בעמיתו ויהיה הן שלו ולאו שלו צדק, כי זה כל האדם, וזהו שאמר לא יחל "דברו" דברי עצמו נגד ה' באשר ילמוד לעשות ככל היוצא מפיו לרעהו, ולכן סמכו חכמים ע"ז היתר נדרים יען מזה נראה כי רק לכן לא יחל דברי עצמו בינו ובין ה' באשר כל היוצא מפיו יעשה ויקיים לעמיתו, וע"כ אמרו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין יען אם יצטרך לבא אל החכם לחלל לו את נדרו יחלל לו רק מה שאסר איסור על נפשו אבל לא מה שדבר לעשות לרעהו, אולם באשר יוכל העם לחשוב כי גם נדרים אשר נדר לרעהו היכולת ביד החכמים להתיר כאשר באמת שונאנו הגוים אומרים כי כן אנחנו עושים להם כידוע וכאשר עשה צדקיהו מלך יהודה כי צוה על הסנדרין להתיר לו את השבוע אשר כשבע לנבוכדנצר (עיין בתלמוד נדרים ד' ס"ה ע"א) לכן תלה הכתוב היתר נדרים בחוט השערה ולא ביארם רק ברמיזה כמש"כ הרמב"ן,

זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה':

רש"י זה מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה, ובעל בלשון הפרה ע"כ, וזה דוחק לדרוש כן מאחר שכל היתר נדרים אינו מפורש בקרא, ולולא דברי החכמים היה נראה לרבנו כי' לומר כי יורה באיזו לשון ידור הנודר ואמר "זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור יאמר כדר לה'", ונראה לרבנו ני' כי על זה סמכו חמז"ל לבדות כנויין בלשון ארמי לשון שאין מלאכי השרת מבינין בו שלא יבין השטן בנדר וישטין, כי כל הנודר כאלו בנה במה, ויש להסביר זאת באשר אמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וכתבו בתוס' בטעמא דמילתא כי המצווה יותר יתאוה לעבור וגדול יצרו יען מים גנובים יומתקו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, וא"כ הנודר הנעשה מצווה ההוא מסית את היצר בנפשו ולזה למה יעזור ה' לכבשו הלא מידו זאת לו, ויפה המשילו את הנודר כאלו בונה במה לעצמו, וכאשר האריך בזה רבנו ני' במ"א, ולכן התקינו החכמים כנויין בלשון ארמי שלא ירגיש בהן היצה"ר ויבקש להסיתו וע"ז ירמוז "כי ידור נדר לה'" ר"ל אם ידור נדר ידור באופן שלא יתודע רק לה' לבדו והקדים לפרש איך יעשה ואמר "זה הדבר" כלומר בדברים כאלה ידור כי יהיו גלוים בלתי לה' לבדו שידור ע"י כנויים שהמלאכים אין מבינים בהן רק ה' לבדו, והבן

גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו:

רש"י, חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם ומשה אמר להיפך עיי"ש, והנה רבנו ני' דורש לשבח ואומר כי לא הקדימו את מקניהם לטפם יען הלא היו בתי מושב בנוים על תלם בארץ סיחון ועוג ובהם יכלו לשבת נשותיהם וטפם רק לא היו שם ערי מבצר בחומה סביב ואם הם יעברו חלוצים איך יניחו את טפם בערי הפרזים מפני יושבי הארץ סביב ולכן אמרו לבנות גדרות צאן אשר לא היו שם ולטפם רק ערים יתקנו לעשותם מבצר בדלתים ובריח, כי בתים לשבת כבר היה להם, אבל משה רבנו הפך דבריהם מטעם אחר כי אולי פתאום יחלצו חושים לעבור לפני אחיהם במלחמה טרם תגמור החומה סביב ואיך יניחו אותם ככה, לכן צוה להם להקדים לבנות הערים לטפם משכנות מבטחים באשר יעמדו הכון לצאת עם אחיהם למלחמה ולכן אמר והיוצא מפיכם תעשו כי לכן אני מצוה לבנות ערים תחלה באשר תוכלו לעשות תמיד היוצא מפיכם, ודו"ק.

סדר מסעי

והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצרו אתכם במדרש זש"הכ מלפנו מבהמות שדי ומעוף השמים תחכמנו, המדרש הזה אומר דרשוני, ונ' לרבנו ני' עפ"י מש"כ הג' בעל חתן סופר ז"ל על כראות פני אלהים ותרצנו שקשה וכי בלב ולב ידבר מבחר האבות? אולם על שני דרכים יתעורר האדם לאהבה את ה' וליראתו, א' הולך את חכמים יחכם, ב' כשרואה רשעת הרשע יתעב אותם ומעשיהם הנאלחים תכלית התיעוב ונזהר מהדומה להם כל ימי עולם כמ"ש דה"מ ע"ה מאויבי תחכמנו, וזה כמו כן לדעת רבנו ני' הכוונה באבות איזו חכם ועומד בתוקף תמימותו נצח, הלומד להטיב מכל אדם גם ממעשה רשע כסל.

כל זה בבני עלי' אשר אך ה' כל מגמתם יתעוררו לטוב לכל ראות עינם, אמנם הבינונים ואשר למטה מהם, יוכל היות כי יתפתחו ויפלו ברשת היצר באמרם אעשה כן גם אני אשר על כן יותר נחוץ לבער הרשעה כולה מן הארץ כלה ונחרצה, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה, או לכה"פ יגרשם הלאה מן הארץ מבלי ראות מעשיהם הרעים, ואם למען ראות תועבותם ולמאסם כאמור, אין הצר שוה בנזק שיוכל להצמיח מזה, וגם הלא מעשים זרים בלי תכלית כמותם נוכל לראות בשאר הברואים חיות ועופות מדות מגונות אשר נפש האדם קצה בהם, ואין לנו שום מקום לטעות אחריהם באשר אינם מדברים, והיא קרוב לשכר ואין הפסד, וזשה"כ והזהרנו "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, "ואבדתם את כל משכיותם וכו' ואם לא תורישו וכו' והיה אשר תותירו מהם לשכים" כלומר אם אעפי"כ תאמרו הלא מאשר אותירם בארץ, כמו שכים וצנינים יהיו לי ובעיני, ומתועבתם אלמד להיטיב, ע"ז אמר לא די שלא תלמדו מהם להיטיב אלא עוד "וצרו אתכם", ידיחו אתכם מדרך הטוב תחת למד אתכם כאמור, ואם תאמר, מאין אלמד לתעב ולמאוס ברע ע"ז אמר במד' מלפנו מבהמות שדי ומעוף השמים תחכמנו מהם תלמוד למאוס ברע ובחור בטוב, וד"ל.

צו את ב"י ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת:

הנה בתוס' (ברכות כ' ע"ב ד"ה נשים) כתבו כי הלוים והכהנים לא לקחו חלק בארץ, וכבר הקשה לרבנו ני' חכם אחד הלא מפורש יוצא פה כי הלוים לקחו ערים ומנגרשיהם ואלפים אמה מחוץ לעיר? והשיב לו רבנו ני' כי פה צוה לישראל שיתנו המה מנחלתם ערים ללוים אבל בני ישראל ירשו כל הארץ כולה ורק מאחוזתם יתנו ללוים ולכן לא היה להם נשיא להנחיל אותם את עריהם כאשר היה לשאר השבטים, וזה פשוט.

וישב בא עד מות הכהן הגדול:

רש"י, ד"א לפי שהיה לכ"ג להתפלל שלא תארע תקלה לישראל בימיו, וא"כ הוא, גם הכ"ג נענש עמו באשר הרוצח יתפלל על מיתתו כי אז ילך וישוב לביתו ובזה מצאנו טעם נכון על אמרם (מתני' ריש מכות) עדי גלות שהזמו לוקין ואינן גולין, ויליף זאת שם בגמ' מקרא או מסברת קו"ח עיי"ש, ולפי האמור לא נוכל לחייבם גלות עד מות הכ"ג דאם הם חטאו והעידו שקר כ"ג מה חטא הלא לא אירע תקלה ולא נהרג שום אדם ולמה יתפללו אלה על מיתתו, וגם זאת לא נוכל להגלותם סתם ולא נתלה גלותם בחיי הכ"ג כי אין זה כאשר זמם לעשות, ודו"ק.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה