שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
ספר ויקרא
סדר ויקרא
ויקרא אל משה וכו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:
במדרש אדם כי יקריב וכו' זש"ה הבן יקיר לי אפרים, ביוקר הן עומדין לי בנוהג שבעולם אלף נכנסין למקרא יוצאין מהן ק'. ק' למשנה, יוצאין מהן י' י' לתלמוד יוצא מהן אחד, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי, ונראה לרבנו כי' כי המדרש הולך ומפרש את המקרא כמין חומר כי הנה יש לשאול מדוע העמיד תיבת מכם אחר כי יקריב הלא היה לו לומר אדם מכם כי יקריב ועוד מה זה אשר אמר ראשונה קרבן לה' ואחרי כן קראו קרבנכם, לכן מפרש המדרש כי רצתה התורה להורות לנו פה בראש ספר ת"כ אשר היא כמעט כולו מדבר מן הקרבנות כי אין חפץ ה' בעולות וזבחים ומה ה' שואל מאתנו לאהבה אותו ולהגות בתורתו והיא היא סגולת מלך עולם וכל שכיות חמדתו יקרה היא מבקר וצאן וכל פרי הבשן לא ישוו בה ובתלמוד אמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ונבחר לה' עשות משפט וצדקה מכל אילי נביות וצאן קדר אשר יקריבו לפניו, ואדם כי ימות באוהל התורה ויקריב את נפשו לה' לאהבה אותו ולדבקה בו, הן בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה הוא הקדוש אשר הקריב אליו ה' וזה כל האדם ומשפט הכהנים זובחי הזבח מגישי מנחה לא נתן ה' לנו רק בעבור כי אבותינו מאסו בלימוד וחפצים במעשה לעבדו בתקרובת עולה וכליל, וזהו שאמר "אדם כי יקריב מכם" באשר תקריבו אדם מכם אל ה' ובמה יקרב האדם בנפשו אם לא כי ילמוד לעשות זהו "קרבן לה'", אבל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מאלה "תקריבו" רק "את קרבנכם" אבל לא קרבן ה', וע"ז אומר זשה"כ הבן יקיר לי אפרים כי יקר בעיני ה' הת"ח אשר יכונה בשם אפרים כי מועטין המה מאוד באשר אלף נכנסין למקרא ומכל אלה אחד יוצא לתלמוד, ויש עוד לרמז בזה כי תיבת מכם מספרו מאה והנה בסיני שמעו ישראל את המקרא היא תורה שבכתב אשר נתנה להם שם ובאוהל מועד נשנה להם תורה שבע"פ משנה ותלמוד אשר המה פי' התורה וטעמיה וא"כ מאלף אשר שמעו בהר סיני מקרא נכנסו לאוהל מועד רק מאה ומהם יצא אך אחד לתלמוד וזש"א אדם כי יקריב מכם מן "מכם" מן המאה לא קרב רק אחד קרבן לה' הוא הבן יקיר אשר יצא ממאה אשר נכנסו למשנה, וד"ל.
והקריב מן התורים או מן בני היונה:
רשי':
פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שהוא פסול שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים מדברי רשי' אלו נראה כי תורים ובני יונה שני מינים המה ובאמת כן היא וכן מוכח בתלמוד (חולין ד' כ"ב ע"ב) ומאוד התפלא רבנו ני' על דברי רשי' שם ד"ה אלא אי אמרת אשר מדבריו שם ונראה כי תורים ובני יונה מין אחד הם עיי"ש כי לית נגר ובר נגר דיפרקינה וצע"ג.
ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וכו' על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה עיין ברש"י את אשר דרש ר"ע על מעלה מעל בה' ורבנו ני' אומר כי דבר גדול הורה לנו בזה כי הנה המשכילים הפונים קדמה יפרקו עול התורה מעל צואריהם כאמרם כי זה כל האדם להתהלך ובמשפט את רעהו ולעשות צדקה וחסד והוא הדבר אשר צוה ה' לבני אדם אבל החוקים והמצות אשר בהם יחטא איש רק לאלהיו ולרעהו לא יחטא בהנה את אלה לא יחשוב ה' לעון לנו אם נעבור עליהם ומה איכפת ליה להקב"ה לשוחט מן הצואר או מן העורף? הן אם ירשיע בהם מה יעשה לו ואם יצדק מה יתן לו? אולם טפש כחלב לבם וטחו מראות עיניהם ולו חכמו ישכילו יבינו זאת כי אלה דברי הברית אשר כרת ה' בינו יבין בני ישראל את אשר יאכלו ואת אשר לא יאכלו עריות, שבת, מועדי ה' ודומיהן, המה יוליכו את האדם בטח דרכו ואורחותיו יישירו להיותו אוהב צדקה ומשפט והן הנה יולידו בנפשו תכונות רמות ונכבדות וישביתו מאנוש קנאה ותאוה להרף מאף ולעזוב חימה כאשר האריך בזה רבנו ני' במ"א לבאר דברי הלל הנשיא אשר אמר לגר אחד ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא זיל גמור, כי אם לא ילמוד לקיים את כל המצות בין אדם למקום אחת מהם לא נעדרה לא יעלה ולא יבא אל המעלה לאהוב את האדם כנפשו,. וזהו אשר רמזה לנו התורה ואמריה תאמר! ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' לחטא באלהים אז תדע כי גם בעמיתו יכחש בפקדון או בתשומת יד אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה, ודפח"ח.
סדר צו
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה:
רש"י אין צו אלא לשון זרוז אר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, עיין רמב"ן שכתב כי ר"ש לא דבר דבריו אלה פה יען פה בתורת העולה אל יחסר לו מאומה בהקרבתה ואדרבה היא מצוה שמתן שכרה בצדה כי עור העולה לכהנים אולם רבנו ני' אומר כי דברי ר"ש פה כננו ועל אדני השכל הטבעו כי הנה במד"ר פתח זש"ה שנאה תעורר מדנים האריך לבאר כי שנאה אשר עורר אהרן בעשאו את העגל עוררה עליו דיני דינים ולא נזכר שם אהרן מראש הספר עד כה רק וערכו בני אהרן וכו' ואך תפלת משה עמדה לו לקרבו אל ה' והנה אם כן הוא דין הוא כי בציוו הראשון אחר קרבתו ימצא אזהרה על חטאו אשר חטא וכבר האריך רבנו ני' לפרש ומלתו אמורה כי חטא העגל היה באשר מיאנו ישראל לשמוע בקול דברי אלהים חיים ומאסו בלימוד התורה ויבחרו להם במעשה מצות אנשים מלומדה ואהרן גם הוא היה באותה עצה. ולכן כאשר התפלל משה בעדו אל ה' והקריב אותו אליו לכהן לפניו הורו לו כי אם אמנם חפץ ה' מעתה בעולות וזבחים וגם המה יעלו לפניו לרצון בכל זאת שפתי כהן ישמרו דעת להורות את העם כי שמוע מזבח טוב ונבחר לה' עשות משפט וצדקה משור פר מקרין מפריס למען יבקשו תורה מפיו ואל יוסיפו עולותיהם על זבחיהם לאכל בשר, כי תלמוד גדול מכולם שמביא לידי מעשה, וזה שנאמר לו! זאת תורת העולה "היא העולה" כי עיקר העולה היא תורת עולה וכאמרם, כל העוסק בתורת עולה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב עולה ונעלה היא תורת עולה מעולה כאשר כתבנו בזה בפ' ויקרא באורך עיי"ש ולכן באזהרה זו היה צריך זירוז יותר מפני שיש בה חסרון כיס לכהנים כי אם יאלפם לדעת מה ה' שואל אז יכלא העם להביא קרבנות באשר ישכילו ממוצא דבר כי עיקר העולה היא תורת עולה ואז חסר יביאנו חזה התנופה ושוק התרומה והבן.
וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו:
כבר הקשו בתלמוד למה כתב באלה לא תאכלוהו הלא אף בחלב כשרה הוזהרו ומה גם בטרפה ונבלה? ודרשו באשר דרשו עוד יש לשאול מה זה יעשה לכל מלאכה והיה לו לומר יעשה בו מלאכה? ונראה לרבנו ני' כי אם אמנם התירה התורה את החלב לעשות בו מלאכה ולסחור מסחרו בכל זאת אם ידיו ממשמשין בו תמיד הלא יש לחוש אולי יבא לאכלו ולכן מי אשר יחפוץ לשלוח יד בחלב לעשות בו מלאכה תמיד צריך לפסלו תחלה מאכילת אדם שלא יבא לאכלו וכאשר אמרו (פסחים כ') דרמי ליה בכלי מאוס וזהו שאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה שיעשה אותו עומד רק למלאכה למען ואכל לא תאכלוהו שלא יכשל באכילתו ודו"ק.
סדר שמיני
ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובו אקדש ועל פני כל העם אכבד. ואמר רבנו ני' בכוונת הכתוב כי הנה רק אז יקרא אדם שלם במדה ובכשרון אם ילמד לאהבה את ה' וליראה אותו כאחד וכאשר תעוז האהבה כן תרבה היראה זו לעומת זו כאשר יאמר המשורר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וזהו בחינת והחיות רצוא ושוב וכל פקוד' דלא אתעבד בדחילי ורחימי לית לה גדפנ' ולא פרחת לעילא ובעת אשר תבער בו האהבה ותלבבהו לעבור חוק לבא עד ה' אז תשיבהו היראה אחור כי רבים חללים הפילה אהבה לבדה בקרבתם אל ה' יותר מן הראוי והנה נדב ואביהו חטאו ג"כ באשר קרבו אל ה' ויגישו אל הקודש פנימה כאשר כתבו המפרשים חכמי לב כי בעזוז אהבתם פרצו לעלות עד ה' פרועי ראש והסירו את מסוה היראה מעל פניהם ולכן מתו ומזה לקחו מוסר השכל הגדולים בעם חכמי חרשים הקרובים לאל לבל יהרסו לעלות עוד אל ה' פן יפרוץ בם כאשר קרה לחסידי עולם אלה צדיקי עליון כי שכלו שניהם יום אחד, אבל הפשוטים בעם אשר לא ידעו מה היא אהבה בתענוגיה לקחו מוסר להיפך ונוחכו לדעת לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב לאהבה אותו ולדבקה בו כי ראו מה יקר בעיני ה' לעבדו באהבה ולא בעצלתיים כי לולי זאת לא היו הני צדיקים נכשלים באהבא רבה ויתרה כזו ולא קרה אותם כזאת והנה קדושה מביאה יראה יראה התרוממות וחרדת קודש ככתוב ומקדשי תראו וכבוד והדר היא אות אהבה כי את אשר יאהב אותו יכבד כאשר אמרו בתלמוד על כבד את אביך ואמך שהקדים אב לאם כידוע וזהו שאמר הוא אשר דבר ה' כי ע"י דבר זה "בקרבי אקדש" הקרובים אל ה' ודבקים בו יקדישו ויעריצו ליראה אותו "ועל פני כל העם אכבד" כי דלת העם יאלפו דעת לאהבה אותי ולכבוד אהיה בתוכם ודפח"ח.
וידם אהרן:
במד"ר מה הוה ליה למימר ל וביום השמיני ימול בשר ערלתו, והוא כפלא מבהיל, ושמענו מפי קודש רבנו ני' אשר הגיד בשם אביו הגאון ז"ל פי' נכון כי הנה הדין הוא כי האשה שמתו שני בנים מסיבת המילה לא תמול את השלישי יען הוחזקה סכנה והנה כאשר מתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' לעבוד עבודה א"כ הוחזקה סכנה והיה ביד אהרן לנתק מוסרות הכהונה מעליו ולאמר הנה אנכי הולך למות על ידה וכבר ימצא און לו ממילה, אבל הוא היה כמחריש לכן קבל שכר על שתיקתו ודו"ק.
ויקצוף על אלעזר ועל אתמר:
במד"ר בג' מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה בשבת בכלי מדין, ובאונן וכו' ורבים מקשים הלא פה בחטאת אהרן נהפוך היא כי בעבור אשר שגג בהוראה בא לכלל כעס? ועיין בספרא כי שם באמת יש חולק אחד בסברה זו ואומר מי גרם לו שיקצוף לפי שטעה ולרבנו ני' ניח' ליה יען כן משפט איש תבונה חכם לב כי אינו נבהל להשיב ואינו מוציא דבר אשר מפיו טרם יפלסו במאזני צדק אם כן הוא או לא ואם יעלה במחשבתו דבר אשר לא כן הוא בטח יבא על האמת עד אשר לא יוציאו בשפתיו ובעלי המחקר יחלקו כל מחשבה אשר תצא מכח אל הפועל לארבעה חלקים מחשבה פשוטה ההתבוננות ההסכמה ואח"כ הדיבור או המעשה וא"כ משה כאשר נפלה מדעתו מחשבה הפשוטה מיד נתמלא חימה ולכן ההתבוננות וההסכמה היו ג"כ בטעות ויפה אמר כי מכלל כעס בא לכלל הסכמת הטעות ודו"ק.
סדר תזריע
אשה כי תזריע:
רש"י א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במע"ב כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף ע"כ, ואמר רבנו ני' בהקדם מה ששמע בשם הגאון מוה"ר שלמה קוועטש ז"ל לפרש דברי רש"י על ויאמר אלהים תדשא הארץ וכו' עץ פרי עושה פרי:
שכתב וז"ל שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי לפיכך כשנתקלל האדם על עונו נתקללא היא עמו, שנ' ארורה האדמה בעבורך:
ופי' הוא ז"ל כי לכן ברא ה' ארץ ומלואה טרם ברא את האדם בעבור אשר ירפה כח האדמה אשר ממנה לוקח האדם בתתה את כחה בעץ השדה וברמש הארץ ולא תוסיף תת כחה כח החומר באדם למען לא תכבד עליו לכבוש את החומר ולמשול ביצרו ומעתה אם האדמה היתה שומרת את דברי אלהים אשר צוה עליה להוציא עץ פרי אשר טעמו כטעם הפרי היה נחלש חומרה יותר ואז אולי לא היה האדם חוטא לכן ביום פקד ה' על חטאת האדם פקד גם עליה עונה יען מידה היתה זאת לו ודפח"ח [ובזה המתיק רבנו ני' את דברי הכתוב "ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן" ר"ל כי רצה לגולל מעליו את האשמה והתחבא בתוך עץ הגן לאמר כי אלו היה העץ כטעם הפרי לא היה חוטא] והנה כאשר יצר ה' את האדם בחכמה ושכל את ידיו לעשותו מחומר צלול וזך למעט את כח התאוה ולהחלישה ככה יתהלך גם האדם המפליא לעשות מעשי יה להוליד בדמותו וצלמו להיותו קים במין, כי ישמור את נפשו מכל מאכל טמא אשר לא יאכל למען יהיה חומרו זך ונקי ופרי קודש הלולים מחלציו יצאו כי אם יטמא בכל אלה יתגשם חומרו ויתעבה מזגו ופרא אדם יוליד אדמוני כלו ממהר לשפך דם והן הן דברי ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף בעבור אשר הארץ תוציא בהם חומרה טרם נברא ממנה האדם כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף כי הוא גם הוא יוצר וצר צורה ועליו להכין חומר זך ולצרוף כבור סיגיו ויצא חוטר נחמד מגזעו נטע שעשועים ובמה יזכה את חומרו לבל יהיה עלול לרע אם לא ע"י מזונו אשר יאכל והוא המחליף בשרו ודמו הנאבד ע"י ההתכה ובזה פי' רבנו ני' את המדרש אשר יאמר פה הה"ד אחור וקדם צרתני זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מע"ב, לא זכה אומרים לו יתוש קדמך כי אם יזכה האדם את ארחו אומרים לו כי הוא הנעלה מכל הנבראים באשר נוצר בסוף וחומרו טוב ויפה מחומר אשר נבראו המה אולם אם לא זכה והלך אחרי שרירות לבו אומרים לו ראה כי אפי' יתוש קדמך ואף אותה ברא אלהים טרם חוללת להחליש את כח האדמה אשר ממנה נוצרת וכל זאת לא הועיל לך, כי תלך אחר יצרך הרע.
ומה נמלצו לחיך את אשר פירש בזה רבנו ני' את נוסח הברכה אשר אומרים על המילה, אשר קדש ידיד מבטן וכו', כי לפי האמור תנאי הראשון שיהיה זרעו זרע קודש הוא מזונו אשר יאכל, ונוסף לזה עליו לשמור חוק נדות האמור פה בפ' זו, ובכל זאת ביום השמיני ימול בשר ערלתו, להסיר ערלת המעור להחליש התאוה, כאשר כתב הרמב"ם, וזהו שאומרים בברכה! "אשר קדש ידיד מבטן" סובב על המזון אשר בו ימלא את בטנו ויקדש את הילד הזה במצות הבטן, ע"ד צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ואחרי כן חוק בשארו שס' הוא חק נדות, כי חוק וזמן נתן לאשה להיות לה אורח כנשים "ושאר" היא האשה כאשר אמרו כי אם לשארו זו אשתו, ואחר כל אלה וצאצאיו חתם באות ברית קודש" כי נחוץ עוד לכרות את ערלת בשרו להחליש התאוה, וד"ל.
סדר מצורע
זאת תהיה תורת המצורע:
במדרש, הה"ד מי האיש החפץ חיים וכו', מעשה ברוכל אחד וכו' עיין במדר' עד אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא ץ פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא האי רוכל, עיי"ש, וההרגש מבואר מה לא ידע ר' ינאי במקרא זה ומה ידע יותר אחרי אשר הראהו לו הרוכל, וכבר דשו בו רבים, והנה רבנו ני' גם הוא חלקו אמרה נפשו, כי הנה יפלא מאוד למקרא זה החפץ לתת חיים לכל אשר יחפוץ במחיר מעט מאמרו "כצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", הלא מצער היא ותחי נפשו באלה, ואח"כ לוקח ממנו את כל אשר יש לו כי אמר! "סור מרע" לשמור את כל מצות ה' אשר לא תעשינה, "ועשה טוב" לקיים את כל מ"ע, וא"כ היא כי לא ישיג ארחות חיים רק אם ישמור לעשות את כל התורה מדוע פתח באחת מהנה נצור לשונך מרע? אולם אם נאמר כי חיים האמור פה הכוונה שלא יהיה מצורע החשוב כמת ובא להזהיר על לה"ר אשר עליה ילקה בצרעת, כאשר יאמרו דורשי רשומות מצורע "מוציא רע" אז נוכל לומר כי כל המקרא הזה מדבר מלה"ר וילמד לאדם דעה איכה יוכל להציל ממנה את נפשו והיא עפ"י מאמר המדרש כי לשון הרע הורגת שלשה הלא המה המדבר סרה ברעהו בפועל, מי שנותן אוזן קשבת לשמוע והשלישי הוא אותו אשר הלה"ר מדובר בו כי מעשיו הטו אלה לדבר עליו סרה, וע"ז נשא המשורר את שירו ויאמר, מי האיש החפץ חיים ר"ל שלא תהיה בו נגע צרעת! "נצור לשונך מרע" זה הכלל ואח"כ מפרש בפרט, "ושפתיך מדבר מרמה" שאל ידבר לה"ר בפועל, "סור מרע" שירחיק דרכו מבעלי לשון ולא ישמע מהם הרע אשר ידברו, אולם עוד לא הציל את נפשו גם בזה, רק "ועשה טוב" כי יעשה הישר והטוב בעיני אלהים ואדם למען לא יתן יד לפושעים לדבר עליו לה"ר. והנה רוכל זה באשר כרוזא כריז מאן בעי סמי דחי' והוציא ספר תהלים מחיקו והראה בו לדעת כי חיים הכתוב פה היא רק רפואה להנצל מצרעת ממארת כי אלין רוכלין היינו עסקיהו לתת סמי מרפא ותעלה למצורעים בזה הודיע לר' ינאי כי כל המקרא הזה מדבר מלה"ר, ובזה גלל כל קושי' והשגה מעל מקרא זה כנ"ל.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וכו':
רש"י לפי שהנגעים באים על לה"ר שהוא מעשה פטפוטי דברים הוזקקו לטהרתו צפרים וכו', ועץ ארז:
לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, ושני תולעת ואזב:
מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו כאזב ושני תולעת ע"כ, והנה על רמזים אלו יש לדקדק למה שתי צפרים ולא די באחת לרמז על הפטפוט ולמה האחת נשחטה ואחת משתלחת על פני השדה, גם הרמז אשר בארז המורה על הגאוה והרמז באזב ושני תולעת המורין שישפיל את עצמו אינן דומין לרמז אשר בצפרים כי המה מורין על חטאיו אשר חטא ואלו מורין על החטא ועל התיקון,
לכן נראה לרבנו ני' לישב רמזים אלו על מכונם כי הנה הבעל לה"ר הוא האיש אשר גאה גאה האומר אני ואפסי ורואה כל נגעי אדם חוץ מנגעי עצמו ובשוט לשון יגזר על ימין ועל שמאל לתת דופי בכל איש זו נגע רעה וידוע חולי, אולם גם האיש העניו מאוד ושפל רוח עד דכא העוצם עיניו מראות ברע אשר יעשה עמיתו, לא טוב הוא עושה, באשר ימנע מלהוכיח את עמיתו להשיבו מדרכו ונחבא הוא אל הכלים ולא יעמוד בפרץ לריב את ריב ה' ממהרסי ומחריבי הדת, וע"ז דרשו בתלמוד, "האומנם אלם". מה אומנתו של אדם בעוה"ז יעשה עצמו כאלם, יכול אף בד"ת כן ת"ל "צדק תדברון", ואם אמנם טוב לו לאדם להיות כאלם לא יפתח פיו לדבר סרה בבני אדם ולתת בהם מגרעות, בכל זאת "צדק" להוכיח בצדק ובמישור לעושה עולה בזה "תדברון" בקול ענות גבורה להשיבם מדרכם, והנה המצורע גבה עינים ורחב לבב אשר לשונו תהלך בארץ לדבר תועה, אם יבואו לרפאות משובתו ולהציגו על דרך טוב ראשונה ידריכוהו בדרך ענוים להיות שפל רוח ואל ישא עוד מרום עיניו, אבל לעומת זה יאלפוהו דעת שאל ינוס עד קצה האחרון, כי עת לכל חפץ לצאת ביד רמה נגד עושי רע ואז יגבה לבו בדרכי ה' ללחום בזרוע נטויה, וזאת מרמזין לו בשתי צפרים חיות כי את האחת ישחטו להורות כי חלק הדיבור המגיע לעברה יעשה אתו כלה ואת הצפור החיה ישלחו על פני השדה להורות כי ישלח דברו על פני חוצות וישמיע במרום קולו כי יבא עת לעשות לה'. וככה מורין לו בעץ ארז ואזב ושני תולעת כי לפעמים תהיה כגובה ארזים גבהו ובמרום ימריא, ולפעמים תדכא לעפר נפשו כאזב ותולעת, והבן.
סדר אחרי
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני ב"א בקרבתם לפני ה' וימותו במד"ר, ר"ש פתח הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע וכו' לצדיק אלו בני אדם דכתיב בהון בשלום ובמישור, ולרשע זה עדת קורח דכתיב סורו נא אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין, ואלו נכנסו להקריב שלא במחלקת ויצאו שרופין, ע"כ ואומר רבנו ני' כי ר"ש רצה בזה לפרש דברי קהלת כי חלילה לו לומר כי מקרה אחד יקרה את כלם והיה כצדיק כרשע, רק ר"ל כי לפעמים הצדיק ישפט במשפט חרוץ על חטאה קטנה כרשע על עון כבד יען סביביו כשערה מאוד, וחיליה דר"ש מן הדא, כי יאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, והלא על אשר הקריבו אש זרה מתו ולא על קרבתם? ובספרא הוא אומר, ריה"ג אמר על הקריבה מתו ולא על ההקרבה, ור"ע אומר על ההקרבה מתו ולא על הקריבה והנה ר"ש ג"כ בשיטת ר"ע רבו קאי כי על הקריבם אש זרה מתו וא"כ מה זה אשר אמר "בקרבתם" ולכן מפרש כי על הקריבם אש זרה לא היה חטא משפט מות ורק לפי ערך שני סרני ישראל אלה החרש והמסגר להם נחשב לחטאה יען בקרוביו יקדש ה' וזהו "בקרבתם לפני ה'" על אשר קרובים היו אל ה' ויקרים בעיניו מאוד לכן מתו, ועל זה הרים קהלת את משלו ויאמר! מקרה אחד לצדיק ולרשע כי הצדיק יענש על חטא מעט מזעיר בחמת קרי כרשע על רעתו הרבה, והבן.
איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו' ונכרת האיש ההוא וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם:
בזה יש לשאול א'. למה כתב מבית ישראל אחרי אשר אמר ואל כל ב"י תדבר ב'. מדוע יכרת האיש ההוא על אשר שחט בחוץ ואל פתח אוהל מועד לא הביאו הלא לא זבח אותו לאלהים אחרים, ג' מה יענה הרמב"ן למקרא הזה אשר מפורש אומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר מזה נראה בעליל כי רק לכן צוה ה' את אבותינו על דברי עולה וזבח למען לא יזבחו עוד לשעירים ככל תועבת הגוים, כאשר כתב הרמב"ם כי רצה ה' להסב את העם מן העבודה המאוסה ונתן להם תמורתה מעה"ק לה' והוא הרמב"ן ז"ל צווח עליו ככרוכי' וישפך סוללה על דבריו, אולם אומר רבנו כי' כי לפי הנראה לכן העמיד פרשת שחוטי חוץ אצל פרשת עבודת יו"כ באשר שם נראה דבר חדש וזר מאוד במעשה שעיר עזאזל אשר ישלחו אותו ביד איש עתי בנתיבות מות המדברה ולא יבא אל הקודש פנימה, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, מה העבודה הזאת לנו? וכבר דברו בזה המבארים האריכו למעניתם וכלל היוצא מדבריהם כי זה השעיר אנו נותנין שכם אחד לעזאזל "סוטרא דמסאבא", והוא מנת חלקו וכוסו ואל יתאו עוד לטרוף כל זרוע וכתף שמינה להתיצב לשטן ביוה"כ, ואם אמנם אין לנו חלק בנסתרות, ננקוט מיהא פלגא בידנו כי התורה תעיד בנו כי חלילה לנו ללמוד ממעשה שעיר המשתלח להעלות לשעירים עולה וכליל ולאמר כי זאת אשר צוה ה' להקריב את קדשי בני ישראל אך באוהל מועד, לא צוה כזאת רק את הכהנים באשר המה קודש לה' כי את לחמו המה מקריבים ולא יתכן להם לעמוד לשרת בחוץ, אולם איש איש מבני ישראל יוכל להקריב קרבנו לכל אשר תתאוה נפשו, כמשפט איש עתי בשעיר עזאזל, ועל זה יזהיר אותו מלעשות ככה כי גדול עונו מנשא ונכרת האיש ההוא מישראל, ואומר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" ר"ל שלא יעשו עוד כמעשה שעיר המשתלח יען רק ביוה"כ צוה ה' לעשות כה והוא סוד כמוס מאתנו והנסתרות לה' "אשר הם זונים אחריהם" סובב על השעירים, שדין ורוחין כי המה יזונו ויתאוו לאלה הקרבנות כמש"כ הרמב"ן ז"ל, ודו"ק.
סדר קדושים
קדושים תהיו וכו' איש אמו ואביו תראו:
סמך מצות מורא אב ואם למצות קדושים תהיו כי פה צוה אותם על גדר ערוה וקדושת הזיווג כפירש"י והרמב"ן פי' כי סובב על כל התורה ואף ממה שהתיר להם יהיו פרושים, כי קדש עצמך במותר לך. ונראה לרבנו ני' לומר כי הנה כבר ביארו המפורשים כי האיש אשר יפליא את נפשו מלפנק את בשרו מנוער במלאו כרשו מעדנים ולא ירדוף אחרי תאות יצרו בנים אשר יולדו לו יהיו כלם זרע אמת בעלי מדה וכשרון לקבל תורה וטהרה, וא"כ הוא, יוכל הבן להשיג את חיי אבותיו על נכון ומבשרו יחזה את הדרך אשר הלכו בו כי אם בעל נפש הוא ידע כי אבותיו הההלכו בצדק ובמשור ולא הטו אחרי תאות לבם ואז מורא תעלה על ראשו ויגור מהם יראת הכבוד, אבל אם בן סורר הוא בעל תכונות רעות לא יירא מהם ולא יפחד מגאונם יען נפשו יודעת מאוד את תהלוכותיהם גם המה, כאשר פירש רבנו ני' בפ' תולדות מדוע יעקב היה ירא את אביו ועשו לא כן היה עיי"ש, ולכן אחרי אשר אמר קדושים תהיו, אמר איש אמו ואביו תראו כי במקום הקדושה שמה תמצא היראה קן לה, כאמרם! ומקדשי תראו, ודרשו בתלמוד ממקודשי תראו, וד"ל.
ואהבת לרעך כמוך:
רש"י, אמר ר"ע זה כלל גדול בתורה, ובתלמוד אמרו מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירנו ע"מ שתלמדינו כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כלה ואידך פירושה הוא זיל גמור, והנה במאמר זה הראה רבנו ני' נפלאות ויבארו בהשכל ודעת, ויאמר כי הנכרי הזה לא האמין במשפט הרשעים ושכר טוב הצפון לצדיקים בעולם הנצחיי כי לא הוזכר בתורה וחפץ היה לדעת מה יסכון לגבר עלי אדמות אם ישמור לקיים את כל דברי התורה הזאת ואם ירשיע מה ממנו יהלוך ויחל את פני שמאי להורות לו את התועלת אשר בקרבה והוא עודנו עומד על רגל אחת פה בארץ ואל ירחיק לו עדותו לאמר לו כי אם יפסיע פסיעה גסה ברגלו השני ויגיע לשאול בין ישיני אדמת עפר אז יבין ורפא לו ודחפו שמאי באמת הבנין ובזעם אפו השיב לו כי באם לא יאמין בשכר ועונש בארצות החיים סתר את כל הבנין, יען פה בעמק הבכה הלא נראה רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן וצדיק אובד בצדקו, בבית רשעים לחם ומעדנים ומות בסיר איש האלהים, ורק שמה בחצרות אלהינו, שמה צדיקים יירשו ארץ ויתענגו על רוב של שלום ופשעים נשמדו יחדיו אחרית רשעים נכרתה. אולם כאשר בא לפני הלל הבינו הדבר לאשורו כי אם אמנם איש פרטי לא יאכל פרי מעלליו בעה"ז אם לשבט אם לחסד, אבל האומה כולה בכלל יש שכר לפעולתה פה בארץ מתחת אם תשמור לעשות את כל המצות והחוקים האלה כי בהם תלך לבטח דרכה שלום ושלוה בה ואין מחריד וזהו אושר האומה והצלחתה כי תתהלך בצדק ובמשור ככל התורה הזאת להיות כל אנשיה לקומה שלימה פונים אל תכלית אחד ואל כלל האומה נשאה התורה מדברותיה באמרה:
אם בחקתי תלכו וכו' ואם את משפטי תמאסו וכו':
אבל אם איש אחר מכל הקהל יחטא לא יאונה לו כל רע ורק לקץ הימין אז יביאהו אלהים במשפט על כל מעשיו,
ובזה ביאר רבנו ני' את מאמרי הכתובים בפ' נצבים, פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך וכו' לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ורבצה בו האלה וכו' והיא פלא, הכי בעבור אשר ישמע את דברי האלה בעבור זה יתברך בלבבו ככה? הלא היה לו לומר בשמעו את האלה לא יפחד וכו', וגם מה החרי האף הגדול על איש זה יותר מעל כל פועלי און? אבל לפי האמור נבין היטב את דברי הכתוב כי אחרי דברי האלות האלה אשר כרת ה' עם עדת ישראל בכללה בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו בכלל לאושר האומה ולטוב לה:
יקום איש אחד לכל עון ולכל חטאת לעשות הרע ויאמר בלבו, אם אמנם דרוש היא מאוד לחפץ האומה בכללה להתהלך במשרים והקהל חוקה אחת להם לעשות משפט וצדקה לקיום המדיניי, אולם אם אני לבדי אעבור חוק לעשות ככל הישר בעיני בעבור זה עוד לא ינתקו מוסרות האומה ולא ימטו מכוניה וככה יתברך בלבבו כי שלום יהיה לו כי בשררות לבו ילך הוא לבדו וא"כ לא יגיע לו מזה שום רעה. ולכן יעשן אף ה' ושפך כאש חמתו באיש ההיא כי אם הוא יוציא את עצמו מן הכלל יעשה גם חבירו כמוהו ותמט האומה על אדניה וכל עמודיה יתפלצון, ולכן יעשן ה' והפלא את מכותיו ליסרו שבע על חטאתיו ורבצה בו בעצמו כל האלה מדה כנגד מדה.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל הדברים אשר אמרנו כי האיש יקר רוח וטוב לבב האוהב את כל האדם כנפשו ימצא תועלת רבה לקיים את התורה לטובת האומה בכללה ולא יוציא את עצמו מן הכלל כי אוהב הוא את הכלל כנפשו וישמור לעשות הטוב והישר בלתי אם יצפה לתשלום גמול אחרי מותו עת יעלה בהר ה' ויקום במקום קדשו. ואמרי שפר אלה השיב לו הלל "דלך סני לחברך לא תעבוד זה כלל גדול בתורה ובזה תמצא פשר אלה החוקים בעמדך על רגל אחת פה בעולם השפל "ואידך" ר"ל שכר ועונש בעולם הנצח לא פורש באר היטב רק "פירושא הוא" כי תוכל לפרשו וללמדו מעונש כרת ועוד הרבה דרשות זיל גמור" ותדע את כל ונוכחת, ודו"ק.
סדר אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו:
במד"ר ר"ת פתח, אמרות ה' אמרות טהורות, וכי אמרות בו"ד אינן טהורות ל בנוהג שבעולם מלך בו"ד נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסיו אומר להם למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות וכו' ישן ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא וה' אלהים אמת שהוא אלהים חיים ומלך עולם ע"כ והנה יפה דרש כי אמרות ה' המה טהורות ר"ל אמרי אמת ויש לסמוך עליהן וקורא אותן טהורות יען ממקום טהור מוצאן מקור קודש אשר לא יתכן בו מיתה אשר תטמא אבל אמרות בו"ד אינן טהורות ואין לבטוח עליהם יען מגוף עכור תוצאותיהן פגר מובס וימת לכן אמרותיו טמאות.
אולם עוד נשאר עלנו להבין למה נשא דבריו אלה פה, ונראה לרבנו ני' כי יצא לישב מה זה אמור ואמרת ב' פעמים גם מלת בעמיו מיותר היא וחכמים דרשוהו למ"מ, כי הנה לפי האמור כי אמרות בו"ד טמאות כל הבוטח בהם יטמא את נפשו וזו טומאה חמורה יותר מטומאת הגוף אשר יטמא בבואו אל אוהל המת, והנה אם יראה האדם את איש בריתו אשר אתמול דבר אתו פא"פ וכיום לקברות יובל לעמק רפאים שוכני עפר, יתן אל לבו לבל יבטח בנדיבים אשר תצא רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, אבל אם בעיניו לא יראה ככה לא ישום זאת אל לבו כאשר יאמר החכם מכל, טוב לכת אל בית האבל וכו' באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו והנה הכהנים אשר אין להם כל חלק ונחלה בארץ ועיניהם צופיות אל קדשי בני ישראל המעשר והתרומה לכלכל את נפשותם עליהם להשמר ביותר לבל יבטחו באדם ולישא פני עשיר, ועתה כאשר צוה אותם ה' כי אל יטמאו למת:
וא"כ לא יראו את המות בעיניהם ולא ידעו להזהר מלשום בשר זרועם ויבטחו על משענת קנה הרצוץ ויטמאו יותר באמרות בו"ד טומאה חמורה ויצא שכרם בהפסדם, לכן יאמר "אמור ואמרת" שתי אמירות "לנפש לא יטמא" שלא יבא על כל נפשות מת לטמא את גופו ויותר מזה ישמור את נפשו מלטמאה "בעמיו" לאיש החי עודנו בתוך עמו בבטחו בו, ולכן פתח המדרש פה, במקרא קודש אמרות ה' אמרות טהורות, וד"ל.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו:
ודרשו זו אשתו פסולה שמתחלל על ידה ועיין בא"ע שכתוב כי לולי מדרש החכמים היה אומר כפשוטו שגם לאשתו הכשרה אל יטמא, ומה שאמר למעלה כי אם לשארו הוא כלל ואינו סובב על אשתו, אבל נראה לרבנו ני' כי דרשת החכמים מוכרחת יען אם נאמר כפשוטו כי לאשתו בין כשירה בין פסולה לא יטמא א"כ האי "להחלו" מאי נעביד ביה, ואם נפרשהו כפי' הרמב"ן כי אם יטפל עם מתו יחלל כבודו לעיני העם, יקשה מדוע לא כתב זאת למעלה לנפש לא יטמא בעמיו "להחלו" ולמה כתבו פה אצל בעל, ולא עוד אלא כי אז היה מרויח מלכתוב בעמיו להורות כי למ"מ יוכל לטמא, יען במ"מ שאין לו קוברין לא יתחלל כבודו אם יטפל עמו והיטב נדע כי יוכל לטמא אליו ומצוה עליו לקברו ואפי' למאן דלא דרש טעמא דקרא במקום אשר הטעם מפורש דריש כידוע אלא ודאי כי להחלו לא בא ליתן טעם על איסור טו"מ אך סובב על אשתו הפסולה אשר את בעלה היא מחללת, והבן.
סדר בהר
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו:
רש"י זו אונאת ממון ולמטה כתב ולא תונו איש את עמיתו ופי' רש"י כאן הזהיר על אונאת דברים ולכך נאמר ויראת מאלהיך כי הוא יודע דבר המסור ללב, ופלא היא כי על וכי תמכרו ממכר אומר במד"ר הה"ד החיים והמות ביד הלשון וכו' וא"כ הוא מפרשו על אונאת דברים וזה אינו יען הכתוב מדבר ממכר בפועל, אבל כראה לרבנו ני' בכוונת המדרש כי הנה יש לשאול למה אמר וכי תמכרו ממכר והיה לו לומר וכי תמכרו דבר או חפץ יען שם ממכר יבא על החפץ ע"י המכירה ולא יפול עליו שם זה עד שנמכר, ועיין מלבי"ם בכללים שלו, גם יש לשאול למה לא אמר או תקנו כמו שאמר תמכרו ואמר או קנה, ולכן מפרש המדרש כי דבר גדול רצתה תורה להשמיענו בלשונה הזהב, והיא כי אם ידע הלוקח כי אין לכסף מוצא למוכר וכי נאלץ הוא לתת בכסף את חפציו אל יבקש אותם למטה ממחירם, וכן המוכר אם ידע כי הלוקח חפץ מאוד לקחת מסחרו אל יבקש כסף משנה בעד מרכולתו, והנה אם המוכר מוכרח למכור אזי מכור שמו נקרא כי חפיצים הללו עומדים מוכן לזה לתתם לכל שואל ומבקש בעד מחיר מה ועיין בדברי רבנו ני' בפ' משפטים בזה] ולכן אמר וכי תמכרו "ממכר" אשר הוא מכור כבר כי ימוך המוכר, או "קנה" מיד עמיתך אמר בנין המקור שהוא מורה על התמדת הפעולה על העבר ועל העתיד יען כי הלוקח כבר קנה טרם בא לעמק השוה עם המוכר וכל אשר ישאל ממנו יתן לו, וע"ז יזהיר אל תונו איש את אחיו שלא יתהלך בערמה עם עמיתו,
והנה אמרו בתלמוד (ב"ק ד' ז' ע"א) הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן ופריך היכי דמי ומסיק איידי דעייל ונפק אזוזי זל ארעיה, הרי שעל אשר גילה סודו לאחרים את עניו ודחקו ירדו שדותיו משוים ואוזל להם, וע"ז כונן המדרש ויאמר החיים והמות ביד הלשון כי אם ישמור פיו ולשונו להודיע לאחר את הלחץ זו הדחק אשר הוא בה, לא היה ממכרו נקרא מכור טרם מכר אותו, ודו"ק.
והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ:
ויש לדקדק האי קרא מאי בעי הכא הלא פה כל הפרשה מדברת משמיטת הארץ ואומר רבנו ני' כי גם זה ירמוז על השמיטה ואומר כי הארץ לא תמכר לצמיתת למען יעבדו בה תמיד אך לי הארץ וגרים אתם בה ושבתה שמיטה לה' ותושבים אתם אך עד שאחפוץ ורק שש שנים תעבודו ובשביעית תשבות את שבתותיה, והבן.
סדר בחקתי
אם בחקתי תלכו:
רש"י, שתהיו עמלים בתורה, ואמר לשון עמלים ע"ש הקרא אדם כי ימות באוהל, ודרשו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, וכאשר יאמר התנא ובתורה אתה עמל, ולכן יכונה עמלו בתורה מיתה באשר ימית תאותיו להיותו קודש לה' לתורה ולתעודה, כאשר הקדים התנא לומר פת במלח תאכל וחיי צער תחי' ואח"כ ובתורה אתה עמל, והליכה היא כינוי למיתה ככתוב הנה אנכי הולך למות וכן בדוד הוא אומר הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ובאשר פה כתב בלשון "תלכו" לכן פירשו שתהיו עמלים בתורה, ודו"ק.
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד:
ופי' רבנו ני' כי לפעמים יהיה לאיש שלום משונאו באשר יעמוד תמיד על המצפה וחרבו שלופה בידו הכון למלחמה, ואיש ריבו יירא לגשת אליו לערוך אתו מלחמה וקרב, וגם זה שלום יקרא כי לא תאונה אליו רעה ופגע לא יקרב באהלו, אולם זה הוא שלום קטיעא כי לא תמצא נפשו מרגוע מפחד תמיד פן פתאום יבא השודד עליו, אבל נעלה מזה הוא השלום, אם ישב עם שכניו כשבת אחים והמה מאהביו כלם אז לא יירא רע וישב שקט ושאנן בביתו ושלות השקט במגוריו ועל זה הבטיח אותם באמרו ונתתי שלום בארץ באופן אשר תשכבו לבטח ובכל זאת "ואין מחריד" כי שלום סביבותיכם, וגם יש לפרש בזה דברי רש"י על ונתתי שלום בארץ, שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, וההרגש מבואר מדוע יאמרו אין שלום? אבל נוכל לומר כי השלום אשר אמר להם הוא שלום מאוביהם בחוץ ולא כפי' הרמב"ן, וא"כ יש מקום לפחד כי אם יבואו אל ארץ חמדה ובתים מלאים כל טוב יקנאו בהם הגוים אשר סביבותיהם לקחת ארצם מידם והם יעמדו תמיד על משמר חגורי חרב פן יבא כנהר צר ושטף על ארצם כנחל איתן, לכן הבטיח אותם כי לא יחמוד איש את ארצם וישכנו לבטח באין מחריד, ודו"ק.
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו:
רש"י וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו וכו' ורבו השואלים מדוע הרבה רש"י בדברים ואמר "והלא לא היה וכו'" שהם למותר ובחומש נדפס ישוב ע"ז מהגאון ר' משה חריף ז"ל, כי רבבה סובל גם פירוש מספר רב לכן הקשה רש"י ממ"נ אם תאמר כי רבבה עשרת אלפים הוא וכי כך הוא החשבון, ואם רבבה היא מספר רב מדוע לא אמר בפי' שני אלפים, ואומר רבנו ני' כי עוד לא די בזה כי מדוע יאמר בפי' שני אלפים. וכי אנן חושבנא בעלמא לא ידעינן? אבל כה צריך להכניס בדברי רש"י כי אם רבבה היא הרבה בלי מספר וסמך הקרא כי נבוא על חשבון שני אלפים א"כ ישתק מכל מכל והלא נשכיל למצוא חשבון מחמשה על מאה, ואם נאמר כי רצה למעט לנו לחשוב מחשבות הלא היה לו לומר בפירוש שני אלפים, כן צריכנא לדחוקא נפשין ברש"י לפי פי' הגאון ז"ל, אבל בתורת כהנים באמת לא כתב "והלא וכו'", ודו"ק.