שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
שביבי אש חידושי הלכות · מסכת חולין
דף ב.
הכל שוחטין חוץ מחשו"ק שמא יקלקלו שם בתוס', בגמ' דייק מדקתני שמא יקלקלו ולא קתני שמא קלקל ש"מ שאין מוסרין להן חולין לכתחלה וקשה דהא מסיפא שמעינן לה, וכלן ששחטו ואחרים רואין דוקא בדיעבד, ול"ל דלהכי נקט לשון דיעבד משום טמא במוקדשין דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו ולרבא לא קאי האי וכולן ששחטו אלא אחשו"ק, והנה בראשית ההשקפה עלה בדעת רבנו נ"י לומר דהתוס' סברו כי יותר יש להחמיר בגדול איכו מומחה מבחשו"ק, דבגדול אפשר שלא ידקדקו הרואין היטב, אבל בחשו"ק מסתמא ישגיחו יותר לכן קתני גבייהו שמא "יקלקלו" למידק שגם להם אין מוסרין לכתחלה, ושוב מצא זאת בפלתי סי' א' ובהגהות רעק"א ליו"ד, אולם אחרי העיון נראה לרבנו נ"י כי מעולם לא עלה זאת על דעת התוס' ואם הי' כוונתם לזה היו מפרשים סברתם זאת.
אבל דעת שפתותיהם ברור מללו דהנה לאותן האוקמתית בגמ' דהאי וכולן קאי או אטמא במוקדשין או אאינן מומחים, הרבותא דמתני' חומרא הוא דאשמעינן דדוקא בד בדיעבד כשרה אבל אין לומר דאשמעינן קולא דבדיעבד כשר דזה פשיטא הוי דאם אחרים רואין ומעידין דהן נאמנין דכי גרע מכל איסורין שבתורה דעא"נ, א"ו הרבותא הוא דאף בדיעבד אסור באין אח"ר וליתא קמן דנישיילי', משא"כ בחשו"ק הוי הרבותא לקולא דאשמעינן דשחיטת חולין לא בעי כוונה ולאפוקי מחכמים דר"נ לקמן י"ב ע"ב, אבל בונה דקתני דבעינן אח"ר ליכא רבותא דהא מרישא שמעינן לה דקתני שמא יקלקלו וא"כ פשיטא דבעינן אח"ר דאל"כ הוי עכ"פ ספק בשחיטה ולהחמיר ולפי"ז אי האי וכולן קאי רק אחשו"ק בלחוד מוכח שפיר שאף באח"ר אמ"ל לכתחלה כיון דהרבותא הוי לקולא ה"ל לאשמעינן דאף לכתחלה שוחטין ולמה נקט בדיעבד, משא"כ אם נאמר דקאי גם אטב"מ וא"מ א"כ הוי גבייהו הרבותא לחומרא דבעי אח"ר וא"כ איכא למימר דאפי' לכתחלה נמי, והאי דנקט לשון דיעבד כדי להשמיענו דאף בדיעבד בעינן אח"ר אי ליתנהו קמן דנישיילינהו ולא סמכינן ארוב וזה ברור בכוונת התוס' ודו"ק.
בטור יו"ד סי' א' כתב דקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו אם שחטו בינו לבין עצמו כשר, ותמהו עליו הלא אין לקטן שום נאמנות ומאן יימר ששחט כהוגן, ותי' בפלתי דלגבי מומחה לא בעינן הגדתו שהרי מצא תרנגולת שחוטה בשוק מותרת דרוב מצויין אשמ"ה. וכן מומר ששח. אע"ג דאין לו שום נאמנות כשר דכיון דמומחה הוא ודאי שחוט כהוגן ולא חיישינן שמא אירע לו איזה קלקול והכי נמי גבי קטן, ותמה עליו רבנו שליט"א איך דימה זל"ז הלא שאני ושאני, דגדול בר דעת רצונו תמיד לשחוט כהוגן ומן הסתם אין קלקול יוצא מתחת ידו אבל קטן פגיעתו רעה ואע"ג שיודע לשחוט כראוי מ"מ פעמים מקלקל לדעת שהוא מועד לכך לחבל ולהשחית, והשתא מאן ערב לן שלא רצה עתה לנבל וצע"ג, ומכח הדברים האלה הקשה רבנו כ"י קושי' עצומה על הא דדייק בגמ' שמא קלקלו" לא קתני אלא שמא "יקלקלו" ש"מ שאין מוסרין להן חולין לכתחלה והא שפיר נקט לשון לכתחלה להשמיענו שגם קטן מומחה שחיטתו פסולה מטעם שמא יקלקל במזיד כי על זה מורה לשון לכתחלה כמש"כ התוס' שם ד"ה התם עיי"ש, אחרי זאת מצא רבנו נ"י שתי קושיות הללו בספר יריעות שלמה בבית יד שלו ה' י"א והוא ז"ל מתרץ הקושי' השניה בדרך רחוק מאוד, אולם לרבנו נ"י כראה דלק"מ עפ"י מ"ש הר"ן בחידושיו דלגבי כותי ניהו דאמרינן דאינו חשוד לקלקל בידים מ"מ כיון דלא איכפת לי' אם יתקלקל דלא חייש אלפני עור, חוששין שמא ישחוט בלי זהירות ויארע לו קלקול אבל מומר מדקדק עד מקום שידו מגעת, ולפי"ז גם בקטן ניחא, דלא צריכין לטעמא שמא יקלקל ברצון אשר על זה מורה לשון "יקלקלו" דהא בלא"ה לא עדיף מכותי דגם הקטן עכ"פ אינו חושש אלפני עול וישחוט בלי זהירות ושפיר קמדייק בגמ' ודו"ק.
דף ג
גמ' שם דף ג' כלהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבה התם עיקר דבקדשים קאי, להך לישנא דאמרת התם עיקר והכא איידי דתני טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשין טמא בחולין גופי' לא אצטריך, דחולין שנעטה"ק לכק"ד, וכתבו בתוס' ד"ה חשנעטה"ק וז"ל האי טעמא הוי מצי למימר נמי ללישנא קמא, והוא לכאורה קושי' עצומה, וכ' לרבנו נ"י לישב בטוטו"ד דהנה לכאורה קשה למה לא נאמר ללישנא בתרא דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעטה"ק לאכק"ד לכן שוחטין בהן אפי' טמא ובלא סכין ארוכה, אלא דזה א"א לומר דא"כ מה בעי הכא במס' זו ומה ענין זה לכאן בריש ה' שחיטה, דבשלמא אי סובר דכקודש דמי ואשמעינן דבסכין ארוכה מותר לשחוט שייך שפיר בעניני שחיטה אבל אי לאכק"ד ולא בעי סכין ארוכה א"כ עיקר כוונתו להשמיענו דלאכק"ד, לזאת אין כאן מקומו ומאי בעי הכא, אמנם אם נאמר כלישנא קמא דהכא עיקר לאשמעינן דינא דטמא במוקדשין, וחולין דרישא אגב גררא נקטא שפיר מצינן למימר דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעטה"ק לאכק"ד ודו"ק כי אמת ונכון הוא.
דף ד.
גופא אמר רבא מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו, ומסיק בטעמא דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל בלא בדיקת סכין לא משום דמיטרח לא טרח, והנה הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה פסק דאפי' מומר לאחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין ותמהו עליו למה צריך בדיקת סכין והא מומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה, ונראה לרבנו נ"י ליישב דהנה על הא דאמר מטרח לא טרח פרש"י דאינו מחזיר להחליף את הסכין או לתקנו ולכאורה קשה והא בברייתא דחמצן של ע"ע שמביא מבואר דגם מטרח טרח להחליף את החמץ והריטב"א ז"ל הרגיש בזה ומתרץ בדוחק לחלק בין הטרחות עיי"ש, אולם הרמב"ם ז"ל דרך דרך אחרת בהאי מטרח לא טרח שאמרו כי הוא ז"ל מפרש דאינו מטריח לבדוק עיי"ש, וכוונתו מבוארת דבדיקת הסכין צריכה כוונת הלב ודקדוק יפה לבדוק אבשרא ואטיפרא ואתלת רוחתא והאי מומר לא ידקדק כל כך ומקלו יגיד לו שהסכין יפה הוא אבל אם באמת ימצאהו פגום יתקנהו או יחלפהו ביפה כי טרחא כל דהוא כזו מטריח כמו בחמץ שמטריח להחליף ולפי"ז יפה פסק דגם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין כי גם הוא קל בדעתו וניהו דאינו חשוד על ודאי איסור אחר אבל חשוד הוא שלא ידקדק כראוי בשום איסור ולכן שפיר צריך בדיקת סכין, והא דנקט רבא דוקא מומר לנבלות משום דאתא להשמיענו דאפי' מומר לנבלות סגי בבדיקת סכין ולא אמרינן דש בי' כהתירא דמי' לי' ודו"ק.
הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל והלכתא בהך כרבא וכו' אבל מומר לעבירה אחרת מסקינן לקמן דף ה' דעבריין לד"א לא הוי עבריין לכה"ת חוץ ממומר לנסך היין ולחלל שבתות ולא בעי בדיקת סכין, דדוקא מומר לאותו דבר דדש בי' הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין וכו' עכ"ל הנה לפום רהיטא מה שכ' הרא"ש ז"ל דמשום דדש בי' בעי רבא בדיקת סכין הוא לפלא והא רבא לית לי' סברת דש בי' כהתירא דמי' ולא עוד דבמומר לאותו דבר למה לן סברת דש בי' להצריך בדיקת סכין דהא אמרו מטרח לא טרח ואוכל לתאבון נבלות אם אין לו סכין יפה, אבל הנראה לרבנו נ"י דדבר גדול דיבר כאן רבנו הרא"ש ז"ל, דהנה מהא דנקט רבא מומר ולא נקט חשוד לנבלות דייק הרא"ש דדוקא מומר צריך בדיקת סכין אבל חשוד אפי' לאותו דבר אין צריך בדיקת סכין, והטעם משום דכאן מיירי ששוחט לאחרים בחכם בלא שום תועלת וא"כ ניהו דלעצמו חשוד לנבלות לתאבון אבל להאכיל לאחרים ולעבור אלפני עור בלא שום תועלת אינו חשוד לכן אם ימצא סכינו פגום אינו חשוד שישחוט בו לאחרים אבל במומר לאכול נבלות דדש בי' וכהתירא דמי' לי' נותן גם לאחרים כיון דלא חשוב אצלו לעבירה לאכול לתאבון א"כ גם לאותו שנותן הוה בעיניו כהתירא ומה שאמרו דרבא לית לי' דש בי' כהתירא דאם היה סובר כן גם בדיקת סכין לא מהני משום דלא יזהר מלשחוט שחיטה הוגנת אף דאין בה טורח, הכוונה כך הוא דרבא סובר דניהו דהוא דש לאכול לתאבון וחשוב לי' כהתירא לאכול נבלות לתאבון אבל אינו דש לאכול שלא לתאבון וזה אינו כהתירא בעיניו, ולכן מותר ליתן לו לשחוט בסכין בדוק משום דלשחוט בלא זהירות אינו דש כי אין זה לתאבון ואינו דש רק בלתאבון.
והנה הרא"ש קאמר דמומר לשאר עבירות חוץ מע"ז וחילול שבת דינו כמומר לשאר עבירות דאינו מומר לנבלות, וקשה לי' הא תינח בעבירות שקילו מנבלות אבל עבירה החמורה מנבלות הלא חשוד לחמור חשוד לקל ממנו, ולכן קאמר דרבא דוקא במומר דדש בי' בעי בדיקת סכין דאם לא דש ניהו דחשוד הוא לתאבון אבל ליתן לאחרים אין כאן לתאבון ולמה יעבור על חנם אלפני עור ולכן אפילו מומר לחמור מותר בלי בדיקות סכין, כי ניהו דחשוד לנבלות אבל אינו מומר לנבלות כי חשוד לחמור חשוד לקל אמרינן אבל מומר לחמור מומר לקל לא אמרינן ולכן מומר לדבר אחר אפי' לחמור לא בעי בדיקת סכין, ועיין בספר יריעות שלמה בבית יד שלו שנחית לכל זה מדעתא דנפשי' ולא הרגיש כי הדברים מבוארים כאן ברא"ש בשתי מלות אלו "דדש בי'" שהוסיף במתק לשונו הזהב ודו"ק.
דף ח.
סכין של ע"ז אסור לשחוט מסוכנת דהוי מתקן והקשו האחרונים ז"ל הא מצות לאו ליהנות נתנו, ונראה לרבנו נ"י דלק"מ דהא גם הנחירה במסוכנת תיקון מקרי דבלא זה היתה מתה ואינה ראוי' אפי' לנכרים דלא זבני נבילה וא"כ כששוחט אותה נהנה במה שתיקנה לנכרים, וזה פשוט מאוד ועיין בפ"תש יו"ד סי' י' אות א' שהביא כן בשם פני ארי' דאף לנחור מסוכנת בסכין של ע"ז אסור ודו"ק.
דף ט.
גמ' לא בדק בסימנים מאי וכו' במתניתא תנא נבלה ומטמא במשא והקשה הר"י כאן ובפרמ"ג סי' ב' לפי מה שהקשה הרשב"א דאיך סגי בדיקת סכין במומר דהא עדיין יש לחוש דלא שחט רוב הסימנים דע"ז לא מהני מה שהוא מומחה ותי' דאנן אמרינן מסתמא בדק בסימנים ואם נמצא שלא נשחטו יגמור השחיטה תוך שיעור שיהה, והקשה הפרמ"ג לפי"ז הא אנן פסקינן דשיעור שיהה במשהו וא"כ איך נפסוק הך דינא דמומר בודק סכין ונותן לו. ונדחק מאוד, ונראה לרבנו נ"י לתרץ את זאת ע"פ דברי הרשב"א בכאן דאעפ"י דרוב פעמים שוחט את הרוב מ"מ בלא בדק בסימנים נבלה הוה משום דהוה רובא דתלי' במעשה דלא מקרי רוב, ולפי"ז הא תינח בשוחט עצמו שלא בדק צריך לחוש שלא שחט הרוב אבל אנן דחזינן הרוב שחוט לפנינו מה תאמר שמא לא שחט המומר האי רובא בב"א רק השלימו אח"כ הא ע"ז שפיר מהני רוב פעמים שוחט שפיר הרוב בב"א כיון דבכוב"כ המעשה נעשה לפנינו, ויש להקשות עוד על ברכת השחיטה לדידן דלא גמרינן השחיטה אח"כ משום חשש שיהה איך מברכין על השחיטה תחלה שמא לא ישחט רובא ויפסול השחיטה והי' לן לברך אחר השחיטה כמו בטבילה, אבל גם זאת יש ליישב כנ"ל דהא דלא סמכינן ארוב פעמים שוחט הרוב הוא כסברת הרשב"א מטעם חזקה שלא נעשה מעשה, והנה ידוע דחזקה לא אמרינן אלהבא רק אלשעבר ולכן קודם השחיטה שפיר סמכינן שישחוט הרוב רק אחר השחיטה אנו מספקים אי נשחט רובא וכמו דאמרינן שמא ימות חיישינן שמא מת לא חיישינן דאלהבא ליכא חזקה ודו"ק.
שם ברש"י ד"ה בהמה בחייה בחזקת איסור כתב שהרי אסורה משום אבמה"ח וכו' ובד"ה מר סבר כתב בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה וכו' עכ"ל, שני דיבורים אלו נראו כסותרים, דלעיל אמר דחזקת איסור הוה אבמה"ח ולמטה מני' ובי' כתב דהחזקה הוא חזקה שלא נשחטה הוא אינה זבוחה וזה כדעת התוס' בביצה דף כ"ה, ולחדודי אמר רבנו נ"י ליישב את זאת ע"פ מה שכתב בהגהות רעק"א זצ"ל ביו"ד סי' כ"ז לתרץ קושי' התוס' שם על רש"י שהקשו דהא איסור אבמה"ח בלא"ה אזדו לי' ע"י המיתה ותי' הוא ז"ל דאם לא נשחטה כראוי הרי הבני מעיים אסורים משום אבמה"ח א"כ שפיר איכא חזקת איסור אבמה"ח אף לאחר מיתה, עיי"ש ולפי"ז נאמר דכל זה בכל ספק בשחיטה אבל בספק אי נשחט רוב הסימנים ליכא לאחר מיתא חזקת איסור אבמה"ח על הב"מ דאם לא נשחט הרוב אינם כדמנחי בדיקולא (לדידן דל"ל כר"ל ורק בנשחטו שני הסימנים הוא כדמנחי בדיקולי, ובעוף גם לר"ל כן הוא ודו"ק) ולכן לעיל על מימרא דר"ה דקאי על כל ספק בשחיטה דעלמא פרש"י חזקת איסור אבמה"ח אבל בהא דמר סבר דקאי על האי דינא דלא בדק בסימנים לא מצי לפרש חזקת איסור שהוא אבמה"ח אלא חזקת אינה שחוטה ודו"ק אבל אין זה דרכו של רבנו נ"י ולא אמרו אלא לחדודי בעלמא אבל האמת אהוב מכל ואומר רבנו נ"י דרש"י ז"ל דרך בשיטת הרשב"א ז"ל כאן וביבמות דף ל' ע"ב שסובר דכל ענין החזקה הוא שאמרינן דלא נעשה השתנות ולא נתחדש שום מעשה או עכ"פ לא מעשה חשובה המכשרת או מטהרת שהוא מעשה גדולה, אבל שם האיסור לא איכפת לן אם הוא אותו האיסור או נשתנה שמו מאיסור לאיסור כיון דעיקר אצלנו הסיבה שלא לחדש סיבה חדשה. ולכן כוונת רש"י דמחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלה משום דאוקמינן את הבע"ח בחזקת שלא נעשה מעשה השחיטה ולכן כתב רש"י ז"ל על מר סדר דמוקמינן לה בחזקת שלא נשחטה ורצה לתרץ בזה מה דקשה טובא לכאורה דהא כמו דאית להאי בהמה חזקת איסור כמו כן יש לה חזקת טהרה ואם נתנבלה בשחיטה הרי יצאתה מחזקת טהרה ולמה לא נעמידנו על חזקת טהרה כמו שמעמידין אותה בחזקת איסור ולכן הסביר לן רש"י דאנו מחזיקין רק שלא נעשה מעשה המכשרת ושם החזקה לא איכפת לן ולכן חזקת טהרה א"א להחזיק רק אם נאמר דנעשה מעשה השחיטה כהוגן וזה סיבה חדשה אשר לא אמרינן.
אולם התוס' שם בביצה החולקים על רש"י סוברים דענין חזקה הוא דמחזקינן השם של איסור או היתר וכדומה ולא הסיבה ולכן כאשר פירשו שם דהחזקה הוא דאינה זבוחה אין כוונתם כרש"י דהכא דחזקה שלא נעשה מעשה הזביחה אלא דאיכא שם איסור אינה זבוחה על הבע"ח משום עשה דוזבחת ולכן הביא הקרא דוזבחת ואכלת עיי"ש והתוס' סברו דכדי לקיים חזקת שם חוששין שנעשה סיבה חדשה כאשר מבואר ממקומות רבות ולדוגמא נציין תוס' לקמן י"א ע"ב ד"ה לר"מ שכתבו דלעומת חיקה שלא ילדה יש חזקה שאין הוולד קדוש בבכורה במעי אמו, הרי דכאן מחדשין סיבה חדשה לומר שהאם ילדה מכבר כדי לקיים חזקת אינו קדוש בבכורה אשר לה סיבה אחרת דהיינו שלא הי' פטר רחם, הרי דפליגו רש"י ותוס' אי מחזקינן השם אפילו ע"י סיבה חדשה או מחזקינן שלא נשתנה וזה ברור.
ומן התימא לפי"ז על האחרונים החוו"ד והחת"ס זצ"ל שכולם השיגו על הפלתי שבסי' ל"ג שכתב דספק נקובת הוושט הוה ספק בשחיטה ודחו דבריו באמרם דכאן שנעשה מעשה השחיטה כהוגן אדרבה הי' לבהמה זו חזקה שאם תשחט שתהא כשרה ואיך נחדש ספק בשחיטה ע"י חשש נק"הוו, ופלא שלא הרגישו דדבר זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' ודבריהם צדקו לרש"י ולרשב"א שכתבו כן בפירוש אבל לא לדעת התוס' אשר לדעתם מחדשים סיבה חדשה כדי לקיים שם איסור או היתר כנ"ל, ובחידושי רבנו נ"י יש בזה אריכות דברים ודו"ק.
דף י:
גמר' דף י' ע"ב מנא הא מלתא דאזלינן בתר חזקה וכו' דכתיב ויצא הכהן מן הבית דלמא אדנפיק בציר שיעור' אלא דאזלינן בתר חזקה, והקשו בתוס' האיך מוכח מהכא דמוקמינן אחזקה דלמא טמא מספק דספט"מ ברה"י טמא ותמה הגאון מוה"ר נטע וואלף ראב"ד דק"ק פ"ב זצ"ל דאיך נעלמו חלילה מעיני התוס' משנה מפורשת נגעים פ"ה משנה א' דאיתא התם כל ספק נגעים טהור, ונראה לרבנו נ"י דלק"מ דהנה דין זה הוא נדרש בת"כ מן הקרא וטמא הכהן אותו, אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ומקרא זה בנגעי אדם כתיב אבל בנגעי בתים לא כתיב אותו, ואנן מנג"ב ילפינן הכא ובמתני' שם רק בנג"א מיירי ושפיר הקשו בתוס' ודו"ק.
דף יא.
גמ' מנא הא מלתא דאמרינן זיל בתר רובא וכו', הקשה הגאון בעל ת"ח זצ"ל למה לא יליף רוב בפשיטות ממה שאנו נושאין נשים ולא חיישינן לממזרת, ותמה עליו הראש יוסף ז"ל והא אפי' ספק ממזר התירה תורה דממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק עיי"ש, והוא לכאורה פליאה נשגבה דאיך נעלמו מהגאון הלזה גמ' ערוכה, ואומר רבנו נ"י דשפיר הקשה והצדק אתו דהא דדרשינן קהל ודאי ולא קהל ספק וכן ממזר ודאי ולא ממזר ספק היינו דוקא אחר שידעינן מעלמא דאזלינן בתר רובא אבל כל זמן דלא ידעינן זאת א"א לדרוש קהל ודאי וממזר ודאי דקהל ודאי ליכא דאין אפוטרופוס לעריות וממזר ודאי נמי ליכא מה"ט ואפי' אשה שהלך בעלה למדינת הים אין ולדה ממזר ודאי דשמא מנכרי הוא ואין הולד ממזר כידוע ודו"ק.
שם גמ' רובא דאיתא קמן כגון סנהדרין וט' חניות לא קמבע"ל וכו' והקשה הגאוה"ק מו"ה ר' משה ט"ב ז"ל הא מה דאזלינן בסנהדרין בתר רובא היינו משום דרוב פעמים הדין עם הרוב, וא"כ הוי רובא דליתא קמן ונראה לרבנו נ"י לישב כשנתבונן תחלה למה מסתבר יותר למיזל בתר רובא דא"ק מלמיזל ב"ר דל"ק, והנראה בטעמו של דבר משום דברובא דל"ק מאן יימר לן דכן הוא דרוב הבהמות כשרות הלא לא בדקנו אותם לידע שעתה הרוב כשרות, וע"כ צ"ל דזה ידוע לנו מכח חזקה מראש מקדמי ארץ רובם כשרות היו וחזקה זו טובה מאוד כי מעולם לא איתרע אבל מ"מ אפשר הוא כי בפעם הזאת שינתה הטבע את סדרה ורוב בהמות טריפות, משא"כ ברובא דא"ק אנו רואים בעינים שהרוב הוא כך ולא מחמת ידיעה מקדמת דנא, וזאת הוא הסברה האמיתית לחלק בין רובא דא"ק לרובא דל"ק, ולפי"ז קושיות הגאון הנ"ל אזדא לה דהא דרוב פעמים הדין והאמת עם הרוב לאו מסדר הדורות ידעינן לה שעד כה הי' רוב פעמים הדין עם הרוב שנוכל להסתפק שמא נשתנה הדבר, כי זאת מצד הסברה והשכל ידעינן לה עתה כמו מקדמת דנא וקמן ראינן בראיי' שכלית את הרוב כמו בראיי' גשמית והוי ממש רובא דאיתי' קמן, ודו"ק כי ברור הוא.
שם אתי' מרישי' של עולה, והקשו בתוס' דאמאי לא ילפינן מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא ימצא טריפה וחילל את השבת ותי' דאין יכול להוכיח משם דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת מצות קרבן כמו בפיקוח נפש דאין הולכין בו אחר הרוב, ונראה לרבנו נ"י לפרש כוונת התוס' וסברתם באופן זה, דבשלמא מעולה שפיר יליף כיון דהתורה צותה להקריב וחייב בה א"כ מספק לא מצי פטר נפשי' דשמא טריפה הוא ואי דאנוס הוא דהא אי אפשר לבדקו זה אינו דאנוס כמאן דעבד לא אמרינן כמבואר בש"ך ח"מ סי' כ"א בשם הירושלמי וע"כ דאזלינן בתר רובא אבל מקרבנות דדחו שבת ליכא למילף דאיכא למימר שהתורה התירה על הספק לשחוט כדי להביא קרבן שמא ימצא כשר ויעשה מצוה ואם נמצא טריפה פטור מאיסור שבת דאנוס הוא וכמאן דלא עביד חשבינן לי', ומה דיליף בגמ' ממכה אביו ואמו ומהורג את הנפש ומעדים זוממין, ולכאורה הכי נמי איכא למימר שהתורה התירה להרגם על הספק לקיים מה שנאמר ובערת הרע מקרבך, זה א"א לומר דהא והצילו העדה כתיב ואיך נהרוג על הספק וכן מה דיליף משחיטה עצמה דלא חיישינן שמא במקום נקב קשחיט, שגם התם ליכא למימר שהתורה התירה חזקת איסור שאינו זבוח לשיטת התוס' ולדעת רש"י איסור אבמה"ח כידוע ודו"ק כי זה נכון מאוד בדעת התוס'.
ועפ"י דרך זה תירץ רבנו על נכון קושי' עצומה שהקשה לו חכם אחד, דאמאי מהדר הגמ' מעלמא למילף דאזלינן בקטן וקטנה בתר רובא, הלא הוי לי' למשדא בי' נרגא מני' ובי' למילף ממצות יבום גופא דעסיק בה, דדלמא לאו אחיו הוא מאב אלא מאם ונמצא פוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, ולפי האמור לק"מ דאיכא למימר דלעולם ספק הוי אלא שהתורה התירה אותו כדי לקיים מצות יבום כמש"כ התוס' גבי שחיטת קרבנות בשבת מה אמרת דנילף מן המצוה, זה אינו דאי לאו אחיו מאב הוא אין עליו מצוה כלל ודו"ק היטב כי בזה מיושבים הרבה קושיות כעין זו, הנמצאות באחרונים.
דף יד.
במתני' דף י"ד ע"א השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, והקשו האחרונים ז"ל, דלמה לא אמרינן בי' כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפי' בשוגג תהא שחיטתו אסורה, ותי' המהרי"ט דהא דאמרינן שלא מהני היינו דוקא היכא שע"י שנאמר לא מהני נתקן הלאו ולא נעשה האיסור, אבל כאן אף אם נאמר דשחיטתו אסורה מ"מ חילל שבת במה ששחט שהרי הוציאה מידי אבמה"ח ותיקון מקרי וחייב ולא הועיל כלום במה שנאסרה שחיטתו, ועיין בשעה"מ פ"ג מה' גירושין, אבל עדיין קשה לפמש"כ התוס' שבת דף ק"ו ד"ה חוץ, בשם ר"ת ז"ל דהא דחשיב ליה לר"י בחובל וצריך לכלבו כמקלקל ופטור היינו לפי שאין התיקון בא באותו שעה שהוא חובל אלא לאחר מכאן ואחרי שעשה חבורה בא הדם, אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי לכן חייב שוחט בשבת, ולפי"ז הדרה קושיין לדוכתה דנימא שהשוחט בשבת שחיטתו פסולה ובשחיטה פסולה אינה יוצאת מידי אבמ"ה עד שתמות כידוע, וא"כ התיקון אינו בשעת השחיטה והוי מקלקל ופטור הלא כאן איכא למימר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ כי יתקן גם הלאו דיהא מקלקל וד"ל, ונראה לרבנו נ"י לישב בטוב טעם ודעת, דהכה זאת ידוע דבמלאכת שבת וכן בשאר דברים מחשבין אנו כמעשיו כל מה שבא מכחו ונעשה בהגרמתו דאמרינן אשו משום חציו, וא"כ בשוחט דחייב משום נטילת נשמה, האי מלאכה אחת הוא מתחילת השחיטה עד יציאת נשמתה, וכולה בכלל נטילת נשמה תחשב והכל הוי כמעשיו ושפיר חייב על רגע אחרונה דהא מעשיו גרמו לה, ולפי"ז ניהו שבשעת שחיטה לא מצינן לחייבו מפני שהוא מקלקל אבל כשתצא נפשה דאז יצאה מידי אבמה"ח והוי מתקן, שפיר חייב מפני האי תיקון דזה נמי בכלל מעשיו הוי, משא"כ בחובל וצריך הדם לכלבו שפיר כ' ר"ת שפטור מפני דהתיקון לא בא בשעת המלאכה רק בשעת יציאת הדם משום שצריך לכלבו וזה ודאי לא הוי המשך מעשיו הראשונים דהא הדם אינו יוצא לכלבו רק הוא נותנו וזה לא הוי סוף מעשיו אבל בשחיטה ע"כ תמות ותצא מידי אבמה"ח והוי שפיר המשך מעשיו ודו"ק.
דף טז.
בדף ט"ז ע"א פריך בגמ' תרי ברייתות אהדדי, דתני חדא השוחט ממוכני שחיטתו כשרה ותני' אידך שחיטתו פסולה, ומשני הא בסרנא דפחרא והוי כח גברא והא בסרנא דמיא ולא הוי כח גברא ואב"א הא והא בסרנא דמיא וכאן בכח ראשון וכאן בכח שני, והקשה רבנו נ"י הא גם בסרנא דמיא הרי השוחט מקרב את הנשחט אל הסרנא ואמאי לא הוי כח גברא הא בכה"ג חייב לענין רוצח ונזקין וגם לענין מלאכת שבת, ולא מבעי' לפי דעת התוס' סנהדרין ע"ז ע"א ד"ה סוף חמה לבא, דאין בין מקרב האש אצל הדבר או הדבר אצל האש דאידי ואידי אשו משום חציו ננהו וחייב הכא נמי ליחשב ככחו אלא אפי' לפי תי' השני שבתוס' שם דפטור במקרב הדבר אל האש, היינו דוקא בסוף חמה לבא אבל אם כבר באה החמה חייב וא"כ הכא במקרב את הנשחט אצל המוכני למה לא יחשב כח גברא, שוב ראה שישב על מדוכה זו הגאון מהר"ם שיק ז"ל באו"ח סי' קי"ד, ונדחק לומר דבאמת אינה פסולה אלא מדרבנן, יעוי"ש וזה דוחק גדול אשר אין דרך רבנו נ"י לכנס בעובי הקורה של דחוקים מחמת קושי'. אבל הנראה לו ליישב דהנה בב"ק דף ו' ע"א בתוס' ד"ה לאתויי בור המתגלגל חדשו שם התוס' דאם שנים או יותר עשו היזק ואחד מהם הוא אדם חייב האדם על כולן והמה פטורין משום דהוא בר דעת ולפיכך בנטל כלב החררה והלך לגדיש שפיר פריך דלחייב נמי בעל הגחלת משום דכלב לאו בר דעה הוא משא"כ אם אחד הדליק את האש ובא אחר ושרף בו טלית חבירו, אז ודאי פטור בעל האש משום דמזיק הוי בר דעת אע"ג שבלא האש לא הוי נגמר ההיזק והוי כשנים עיי"ש, ולפי"ז נאמר דמי שמקרב הדבר אצל האש או המים כיון שהאש והמים לא באו מכחו הוי כשנים שעשו דהיינו האדם והאש ואעפי"כ האדם חייב גם על האש משום דהוא בר דעת דלא מיעטה התורה שנים שהרגו רק בשניהם בני דעת, אמנם לענין חיוב מיתה ותשלומין מחייבין את האדם אף על שותפו אם אינו בר דעת, משא"כ לענין שחיטה בעינן שכל השחיטה תהא מכח גברא בר זביחה כדעת המחבר יו"ד סוף סי' ב' ודלא כהש"ך ודעימי' (ואולי כאן גם הש"ך מודה, דיש לחלק בין שניהם שוחטין בסכין האדם והקוף ובין הא דהכא דהמים שוחטין כולה והאדם רק מקרב הנשחט ודו"ק) וכיון דמים סייעו לו הרי לא נשחטה כולה בכח גברא דהא ליכא למחשב הכל כמעשיו וכחו, רק דלענין מיתה ותשלומין הוא ערב גם בעד שותפו אם אינו בר דעת, ודו"ק כי נכון הוא מאוד בע"ה.
בטור סי' י"ח כתב דגם בעוף צריך לשחוט לכתחלה שני סימנים והקשה עליו בדרישה שם דא"כ איך התיר בסי' כ"ז לשחוט עוף בסכין שאינו חד אעפ"י ששוהה הרבה בחיתוך, והרי בבהמה אסור משום דמה ששוהה בחיתוך מיעט אחרון של סי' ראשון מיחשב כשהייה וא"כ גם בעוף היה לן לאסור לכתחלה כיון דצריך שני סימנים עכת"ד עיי"ש, ותמה רבנו נ"י אמאי הקשה רק אלכתחלה הלא גם בדיעבד הי' לן לאסור מה"ט כיון דלכתחלה צריך ב' סימנים ולדעת הרמב"ם הוי דאורייתא וכי אפשר לחלק בשהייה בין לכתחלה לדיעבד, אולם הנראה לו דקושי' מעיקרא ליתא, דהנה האי שהייה דשוחט בסכין שאינו חד מקורה מגמ' דף ל"ב ע"א דבעי התם שהה במיעוט סימנים מאי ופי' בתוס' שם דף ל' ד"ה החליד בשם הר' אושיעה דקאי אשוחט בסכין שאינו חד וקמבעי לי' אי נאמר דמה ששוהה בחיתוך מיעוט אחרון של סי' ראשון חשוב כמחתך בבשר והוי שהייה ודלא כרש"י דמפרש האיבעי' אי שהה ממש במיעט בתרא של אחד הסימנים, והנה פלוגתתם תלי' בפשט ההלכה לממ"ס שבריש פ' שני דתני', וזבחת כאשר ציותיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, שיש לפרשה בשתי פנים, הא' דנצטוה על הושט ועל הקנה היינו שהוא מקום השחיטה ואח"כ מפרש דרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה הוא השיעור בכמות ולפי פי' זה מעיקרא באה ההלכה אלכתחלה חלה ואומרת לנו דאין צריך לכתחלה רק רוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה וא"כ מה דעביד טפי מהאי שיעורא הוי כמחתך ביד או ברגל, הפי' הב' שיש לפרש הא דנצטוה משה על הושט ועל הקנה היינו לשוחטן כולן בין בעוף ובין בבהמה והדר קאמר רוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה היינו שכשר בדיעבד ברוב של הסי', והנה רש"י ז"ל ס"ל כפי' הב' דצריך לשחוט לכתחלה גם בעוף כל הב' סימנין כולן וכיון דהכל צריך לשחיטה שפיר מבעי' לי' אי פוסל שהייה במיעט בתרא של סי' ב' ואף בעוף, דהא דסגי ברוב היינו משום דרובו חשיב ככולו אבל מינה מחרבא כיון דאיתה בתורת שחיטה א"כ אם שוהה במיעט בתרא פסול, ולפי"ז בסכין שאינו חד שחותך תמיד בלי הפסק מותר לשחוט מה"ת אף בבהמה ולא חשבינן מה ששוהה במיעט אחרון של סי' א' כשהיי' דהא אית בי' תורת שחיטה, ומה לי מיעט קמא או בתרא, אבל הר' אושיעה ס"ל כפי' הא' שיש לפרש בהלממ"ס זו, דלכתחלה סגי רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה, ולפי"ז נהפוך הוא דאם שהה ממש במיעט בתרא של סי' א' בעוף וסי' ב' בבהמה לית לן בה דהא מיעט אחרון אין עליו תורת שחיטה כלל והוי כחותך אחר השהיי' בבשר בעלמא, אבל לעומת זה אם שוהה בבהמה שיעור שהייה במיעט אחרון של סי' ראשון ע"י חיתוך לאט בסכין שאינו חד יש לדון בו מצד שהיי' מה"ט גופא דכיון דמיעט בתרא אין עליו תורת שחיטה אסור להשהות בשחיטתו שהרי צריך לשחוט הסי' הב' (ואע"ג דבכל שחיטה מעולה שבעולם ע"כ שוהה מעט בחיתוך מיעט אחרון בסי' הא' הרי מ"מ אינו שוהה שיעור שהיי' וא"א בענין אחר) ולפי"ז אין התחלה לקושי' הדרישה הנ"ל דהא דמצריכין לכתחלה בעוף ב' סימנים היינו משום דחיישינן לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל דלהרמב"ם ז"ל צריך מדאורייתא ב' סי' בעוף ולרש"י מדרבנן וא"כ אז ממילא דמותר לשחוט בסכין שאינו חד דכיון דצריך לשחוט כולו אית בי' דין שחיטה ואין כאן שהיי' במיעט בתרא של סי' א' דמה לי מיעט קמא ומה לי בתרא דהא אי אפשר לאחוז החבל בשני ראשין ולפרש כל הב' פירושין בשמועה זו, דממ"נ אם נאמר כפי' הב' דצריך בעוף ב' סי' א"כ צריך כולן וממילא דאין שייך שהיי' בסכין שאינו חד ואם נאמר כפי' הראשון אז אין צריך לשחוט בעוף אפי' לכתחלה רק רוב א' וה והשאר הוי כבשר בעלמא ודו"ק כי זה ברור כשמש.
אלא דרש"י ז"ל סובר דרק מדרבנן צריך ב' בעוף משום הרחקה כמש"כ בריש פ' ב' מפני שהוא ז"ל הי' מפרש ההלכה ושט וקנה כל חד כדאיתי' עוף בא' ובהמה בב' לכתחלה כולו ובדיעבד סגי ברוב, ועכ"פ דברי הטור עולין כהוגן.
דף כט
גמ' אמר ר"ל משמי' דלוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור"י אמר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן א' עכו"ם וסי' א' ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפות ביד עכו"ם.
כדי לבאר פלוגתה זו ודברי רבא דהכל מודים אומר רבנו נ"י כי פלוגתא זו הוא ממש פלוגתת ר"י ור"ל בחולץ למעוברת שהביאו התוס' כאן ד"ה אר"ל דשם פליגו אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע בדבר שאינו מוכרח להיות כן עיין שם בנימוקי יוסף וכאן, דכוותי' פליגו בזה אי אמרינן כיון דהשחיטה נגמרת אגמ"ל דמתחלה ועד סוף שחיטה מקרי או לא אמרינן אגמ"ל ואין לשחיטה אלא לבסוף, ומיושב בזה קושיות התוס' ד"ה הנ"ל דלמה לא כלל רבא בהדי הני תלת בפ' החולץ דהלכתא כר"ל לגבי ר"י גם בפלוגתא זו ולפי הנ"ל ניחא דהיינו הך עם פלוגתא דהחולץ למעוברת.
אולם גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף צריך לומר איגלאי מלתא למפרע דמתחלה וע"ס הוי שחיטה דאל"כ יוכשר תחלת השחיטה בנכרי וכן כל פסולי שחיטה לא יפסידו את השחיטה רק במשהו האחרון אבל פלוגתתם הוא אם מהני האי אגמ"ל על דבר אחר המסתעף ממנו או לא אבל בגוף השחיטה כ"ע אית לי' דאגמ"ל עיין לקמן דף ל"ו ע"א דפליגו רבי ור"ח בניתז דם על הדלעת בין סימן לסימן וקאמר שם בגמ' דבלא נתקנח הדם כ"ע לא פליגו דמכשיר כי פליגו בנתקנח הדם בין סי' לסי' רבי סבר ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס והאי דם שחיטה הוא ור"ח סבר אין לשחיטה אלא לבסוף והאי דם מכה הוא, ועיין בחידושי הר"ן דמתמה מאוד מה בין נתקנח הדם ללא נתקנח ולמה בלא נתקנח כ"ע מודים דמכשיר ונדחק מאוד בפירוש הסוגי' אבל הגאון בעל לב ארי' ז"ל עמד כאן על אמיתת הדברים כי על גוף השחיטה לעולם צריכין אנו לומר אגמ"ל דכולה שחיטה הוה ולכן בלא נתקנח הדם אמרינן דעתה שנתברר דשחיטה הוה מתחלה וע"ס, לכן מכשיר הדם עתה אחר הבירור, אבל בנתקנח הדם שצריכין לומר שהכשיר אז טרם שהוברר השחיטה, לגבי דבר זה שנסתלק לא מהני האי גילוי למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף, וזה טעמא של רבא נמי דאמר כל היכי דשחט נכרי וגמרה ישראל דהכל מודים דהשחיטה פסולה כי גם למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף צריך להיות השחיטה מתחלה וע"ס בהכשר כי על כל המעשה צריך להיות שם שחיטה אלא דלא מהני לדון על האי גילוי טרם שנתגלה על דבר אחר המסתלק.
ובזה מצא רבנו נ"י מציאות רבות בש"ס ופוסקים אנה ואנה להתיר קשרים ולמשל נביא מה שנתקשו בה כל גדולי חקרי לב על הא דאמר רבא בגיטין דף מ' הקדש חמץ ושחרור עבדים מפקיעין מידי שיעבוד, והקשו ז"ל והא רבא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה א"כ גם בלא הפקעה למה לא יעבור הישראל על חמצו ששיעבוד לנכרי, אבל לפי האמור ניחא טובא, דהנה בפסחים ל"א ע"ב דפליגו שם אביי ורבא במכאן ולהבא או למפרע הוא גובה אמרינן שם דכל היכי דקדיש לוה או זבין לוה כ"ע לא פליגו דאתא מלוה ופריק או טריף כי פליגו בקדיש או זבין מלוה עיי"ש, הנה האי פלוגתא הוא ממש כפלוגתא דהכא בישנו לשחיטה, דעל גוף הגביי' שהתחיל משעת השיעבוד ונגמר בשעת הגבייה כ"ע מודים דאמרינן אגמ"ל דמתחלת השיעבוד של המלוה היה ולכן אי הקדיש או זבין לוה לכ"ע אתא מלוה וטריף ופריק דע"י הגביי' שלבסוף נתבטל המקח או ההקדש של הלוה כי נגד הגילוי למפרע אי אפשר לקיים מעשה הלוה, אבל אם הקדיש או זבין מלוה אי מהני הגילוי למפרע לקיים ההקדש והמקח של המלוה שהוא דבר שנסתלק דאם לא נתקיים המקח או ההקדש אז כאשר יצא מפי המקדיש או המוכר שוב אזדי לה, בזה פליגו, אביי סובר למפרע הוא גובה וכמו שסובר בזבחים ל' ע"א ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס ורבא סובר מכאן ולהבא הוא גובה וכמו התם דאין לשחיטה אלא לבסוף, ולפי"ז בחמץ ששיעבוד לנכרי ובא לאחר הפסח לידי גוביינא אפי' לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה מ"מ לענין גוף הגביי' מודה דאמרינן אגמ"ל ואיך נאמר דישראל עבר נגד הגילוי דשל נכרי הוא מאז אשר שיעבדו לו דזה הוא ממש כמו הקדיש לוה דמודה רבא דלא מהני הקדשו משום דנגד והיפך הגילוי לא אמרינן ולכן שפיר הוצרכו חמז"ל להפקיע מידי שיעבוד כדי שיעבור הלוה בב"י, וכן מיושב עפ"י דרך זה קושי' התוס' לקמן דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה אמר קדוש עיי"ש ותמצא כדברנו.
ועפ"י הדברים יש מקום ליישב פסק הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ד מה' שחיטה ה' י"ג דהתחיל עכו"ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישראל וכו' פסולה ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, ותמה עליו הלח"מ דהא בגמ' אמרינן דזאת כ"ע מודים אפי' המ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולמה תלה הרמב"ם דין זה במ"ד ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, ועפ"י שכתבנו י"ל דלא כיון הרמב"ם לפסוק כאותו המ"ד אלא דכוונתו לומר דגם האידך סובר ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס, וראי' דכן הוא הביא רבנו נ"י מפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מפסולי המוקדשין ה' י"ח וז"ל שחט מיעוט הסימנים בחוץ וגמרו בפנים וכו' פסולין שישנה לשחיטה מתחלה וע"ס, והנה הכ"מ ציין שם הגמ' שלפנינו וכתב דפסק כר"י, ולא הרגיש דהגמ' קאמר דלמ"ד ישנה לשחיטה חייב ולאידך לא מחייב וקאי על חיוב חטאת משום שחוטי חוץ והרמב"ם ז"ל שינה מחיוב לפסול הקרבן ולכן הביאו כאן בה' מהמ"ק ולא בה' שגגות ובאמת הגמ' בדיוק נקט חייב לענין חטאת כי דוקא בזה פליגו אבל לענין פסול קרבן לכ"ע הקרבן פסול ע"י שחיטת מקצת סימנים בחוץ דניהו דלא מקרי שוחט בחוץ לחייב קרבן למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף אבל הקרבן מ"מ פסול דלא שחטה מתחלה וע"ס בפנים וכמו בחולין בהתחיל הנכרי וגמר ישראל דפסול לכ"ע הרי דהרמב"ם בכיון לא פסק דינא דא דחייב משום דלא פסק כמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס ורק בפסול הקרבן ופסול השחיטה נתן טעם לדבריו כי גם אידך מ"ד מודה דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס ודו"ק היטב, והדברים עתיקין ברורים להמעיין בהם בנחת.
דף לב.
שחט את הוושט ופסק את הגרגרת וכו' ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה וכו' והודה לו ר"ע ויש לראות ר"ע קודם חזרה איזה סברה סבר לומר דשחיטה פסולה כזו תטהר מידי נבלה, ועיין במהר"ם כאן שכ' דר"ע קודם חזרה סובר דשחיטת סי' אחד מהני עכ"פ לטהר מידי נבלה והנה חוץ מזה דלא ידעינן מנין לר"ע דבר זה, יותר יש לתמוה כי בתוספתא כאן שנינו בפירוש דאפי' החליד הסכין תחת שני הסימנים ופסקן אמר ר"ע רק טרפה ואסורה באכילה, ונראה לרבנו נ"י דבר חדש והוא דר"ע אזיל לשיטתי' דלעיל דף י"ז קאמר דבשר נחירה אישתרי להו במדבר אע"ג דודאי נבלה אסורה להם הרי דנחירה היתה מטהרת מידי נבלה ולא מקרי נבלה אלא מתה מאלי', והי' סובר ר"ע דניהו דבכניסה לארץ נצטוו על השחיטה אין זה אלא למצוה וכל האוכל בשר נחירה עובר בלאו הבא מכלל העשה דוזבחת אבל נבלה מאן דכר שמי' כי מנין לנו דהנחירה אינה מטהרת מידי נבלה גם עתה כמו במדבר ומה דקאמר ר"ע טרפה היינו דאסורה באכילה כטרפה ולאפוקי דאינה נבלה לטמא, ועיין לעיל דף י"ז דפריך על ר"ע ממשנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות אמאי פטור מלכסות ומשני כיון דאיתסר איתסר, ועיי"ש בפרש"י ז"ל ובמה שתמה שם בהגהות מהרש"ש דמה פריך הש"ס דלבעי כיסוי דאפילו לית לי' לר"ע דרש דאשר יאכל בראוי לאכילה הכתוב מדבר אבל עכ"פ גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והאי נוחר לאו שוחט הוא, אבל לפי האמור ניחא דהש"ס הי' סובר בדעת ר"ע כיון דנחירה במדבר היתה מטהרת הרי כשחיטה תחשב וכמו שאמרו שם למעלה נחירתן זו הוא שחיטתן וניהו דאח"כ נצטוו על השחיטה אבל עדיין הנחירה במקומה עומדת לטהר וממילא דנבעי כיסוי גם עתה כמו במדבר וע"ז משני כיון דאיתסר איתסר וכחזרת ר"ע דהודה לר' ישבב דכל פסול בשחיטה נבלה.
ועתה חל עלינו חובת ביאור להיפך מנין לנו באמת דהנחירה אינה מטהרת מידי נבלה וע"י מצות שחיטה נעקרה הנחירה לגמרי, ואומר רבנו נ"י דדבר זה נלמד ממקרא מלא מלאו דנבלה שנאמר בפ' ראה דכתיב "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" הנה לא מצינו בכל ד' ספרים הקודמים לאו זה דאכילת נבלה רק כאן במשנה תורה וכבר תמה הרמב"ן ז"ל עה"ת ריש משנה תורה על כמה מצות שנתחדשו במשנה תורה וכתב דאולי באמת לא נהגו במדבר או מחמת דלא שכיחו לא נאמרו תחלה וכל זאת לא שייך בלאו דנבלה, ולא עוד דממה שאמר לגר אשר בשעריך תתננה נראה בעליל דמדבר אלאחר כניסה לארץ דבמדבר אין להם לא גר תושב ולא שערים, עוד יש לתמוה דבלאו דטרפה אמר לכלב תשליכון ובנבלה אמר ליתנה לגר או למכרו לנכרי, ורש"י ז"ל בפסחים דף כ"ב הביא לן מדרש דנכבד הכלב מן הנכרי ודבר זה לא נתקבל על הלב ובפרט שגר כתיב בפרשה וצוה לן ליתנה לגר משום דאתה מצוה להחיותו כמו שאמרו שם בגמ' דהקדים נתינה לגר למכירה דנכרי ואיך יתכן דנכבד הכלב מן הגר שאנו מצוין להחיותו עד שנותנים לו נבלה הפחותה ולכלב נותנים הטרפה הנכבדה ממנה אתמהה? אבל האמת יורה דרכו ועד לעצמו, כי הקרא בפ' ראה מדבר מנבלה שנתנבלה בשחיטה שהיתה מותרת גם לישראל במדבר לר"ע אבל כשנכנסו לארץ ונצטוו על השחיטה כל נחירה נבלה מקרי, ולכן במדבר לא הי' מקום לאסור להם נבלה דאי מתה מאלי' זאת גם לב"נ אסור ועיין בתוס' לקמן דף צ"א ע"א סוף ד"ה כמ"ד שכתבו דב"נ נצטוו על הנחירה וכן משמע ממה שאמרו לקמן דף ל"ג ע"א דעכו"ם בנחירה סגי להו ובמיתה תלי' מלתא הרי דעכ"פ נחירה בעינן וכן הוא לקמן דף צ"ב ע"ב לחדא לישנא שברש"י דאין שוקלין בשר המת במקולין עיי"ש בהגהות ר' הירש חיות ומהרש"ש זצ"ל וכן הביא רבנו נ"י עוד ראי' קצת ממה דפריך בסנהדרין דף נ"ט ע"ב על הא דרב דאדם הראשון לא הותר לו בשר מהא דתני' דמלאכי השרת היו צולין לאדם בשר, וקשה דלמא בשר שמתה מאלי' היו צולין וזה לא נאסר מקרא דלכם יהי' לאכלה ולכל חית השדה דמשם לא נשמע אלא דאסור לו להמית חית השדה אבל בשר המת הרי הוא דומם כעשב השדה לאחר התלישה וכן כתבו התוס' שם דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל אלא ודאי דבשר המת אסור בלא"ה, ולא עוד אלא אפי' טרפה המפורש בקרא דהוא דרוסה שטרפה חית השדה אינה ראוי' ליתנה לגר ונכרי, וכן כראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בריש פ"ד מה' שחיטה שטרפה האמורה בתורה הוא הנוטה למות ועדיין לא מתה ובפ"ד מה' מ"א הלכה ז' לומד מלכלב תשליכון אותו שהוא הנוטה למות עד שיעשה אותה בשר הראוי' לכלב עיי"ש הרי דמפורש אומר דהקרא דלכלב תשליכון אתא לומר דטרפה דקרא אינה ראוי' אלא לכלב ולא לאדם אבל אנן דמוכרין טרפה לנכרי צ"ל היינו אותן הח"י טרפות שהמה הלממ"ס שאינם חיין יב"ח אבל אינם נוטים למות בקרוב, אבל נבלה שצותה התורה ליתנה לגר או למכרה לנכרי הוא נבלה שנתנבלה בשחיטה, ומזה נלמד דכיון דבכניסת לארץ נצטוו על השחיטה שוב כל נחירה חוץ משחיטה כנבלה תחשב, ויש מקום להסביר זאת ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שחיטה הלכה י"ז וז"ל כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר עכו"ם וכו"' עכ"ל, מדברי הרמב"ם אלו נלמוד דלא סבר כדעת התוס' שכתבו בכמה מקומות במס' זו דנחירה בסימנים בעינן אלא כל מיתה שדרך להמית לצורך אכילה נחירה מקרי ולאו נבלה הוא כי הומתה לצורך אכילה כדרך שממיתן ולפי"ז אחר שנצטוו ישראל על השחיטה כל אופן אחר לאו כדרך מקרי והוה שפיר כמתה מאליה, וזה הוא סברת ר' ישבב האמיתי אשר ר"ע הודה אלי' דכל שלא נשחטה כהלכתה נבלה הוה ומטמא במשא ודו"ק.
שם תוס' ד"ה ורמינהו אלו טרפות בבהמה פסוקת הגרגרת, מהא דהשמיט התוס' נקובת הוושט וציין רק פסה"ג נראה דעת התוס' דנקובת הושט לאו נבלה הוה רק טרפה בעלמא כשאר טרפות וקושי' הש"ס הי' רק מפסה"ג וכן כתב הגאון בעל כת"ס בתשובותיו ליו"ד סי' כ"א.
והנה הכ"ס ז"ל כתב דהתוס' יחידאה הוא בדבר הזה אבל באמת ההגהות רעק"א ביו"ד סי' ל"ג הביא תוספתא מפורשת דנקה"וו רק טרפה הוה ולא נבלה, ורבנו נ"י הוכיח דהתוס' מוכרחים לסבור כך ושיטתם נצמחת ממה שסברו כאן בא"ד דפסה"ג אינה נבלה מחיים רק טרפה בעלמא אלא דאין שחיטה מועלת בה והא בהא תלי' אבל הרמב"ם ז"ל חולק על שניהם דפסק בפ"ג מה' שחיטה דפסה"ג וגם נקובת הוושט בכל שהוא נבלה מחיים המה.
והנה לכאורה מר"ל דלקמן דמתרץ כאן ששחט במקום חתך וכאן ששחט שלא במקום חתך, יש ראי' לשיטת התוס' נגד הרמב"ם גם בשני הדינים הנזכרים דאם נאמר דמחיים כבר איכא כאן איסור אכילת נבלה איך תועיל השחיטה שאח"כ לטהר מידי נבלה דהא טעמא של הרמב"ם ז"ל דהוה נבלה מחיים הוא משום דתו אין שחיטה מועלת בה דכל טרפות בסימנים הוה כשחיטה פסולה והרמב"ם בזה לשיטתי' אזיל דהוא ז"ל פסק בפ"ב מה' אבות הטומאה דשחיטת עכו"ם אינו מטמא אלא מדרבנן ועיי"ש בכ"מ דלדידי' גם שחיטת קוף מהני לטהר מידי נבלה אם נשחט כראוי' וצ"ל דמש"כ הרמב"ם בפ"ב הי"ב דנפלה הסכין ושחטה דהשחיטה פסולה משום שנאמר וזבחת עד שיהי' הזובח אדם אסמכתא הוא וכמש"כ הכ"מ שם בה' אה"ט עיי"ש, וא"כ נצמח לן חומרא מזה דכל מעשה טרפות בסימנים כשחיטה פסולה תחשב דכיון דלא בעינן בר זביחה לשחיטה מה לי קוץ המנקב את הסימנים או שוחט שמקלקל בשחיטה, וזה ברור בדעת הרמב"ם ודלא כמש"כ הרא"ש יוסף ז"ל בטעמא של הרמב"ם דמש"ה פסה"ג ונקה"וו נבלה דכל טרפות בסימנים חמור כיון דהוא מקום שחיטה ואין בזה טעם ולא עוד אלא דנפרך ממה שמנה הרמב"ם ז"ל בפ"י השבעים טרפות ובתוכם גם נהפך הושט במראיו ונדלדלו הסימנים ואי כדעת הר"י הלא גם אלו בתוך הנבלות יחשבו כיון דהמה טרפיות בסימנים אלא ודאי כמש"כ דניקב או נפסק כשחיטה פסולה תחשב אבל נהפך מראה וושט או נדלדלו הסימנים אינו מעשה שחיטה כלל וזה ברור, וא"כ איך מחלק ר"ל בין מקום חתך כיון דכל עיקר הטעם דנבלה מחיים הוה הוא משום דכבר נפסלה בשחיטה פסולה ואיך תחזור להכשרו לטהר בשחיטה שני' וגם הדין השני דנקובת הוושט נבלה נפרך מר"ל דבשלמא לענין פסה"ג יש מקום לחלק בין שחט במקום חתך או לא אבל בנקב כ"ש בושט מה לי מקום חתך או מקום אחר הרי דע"כ ר"ל הי' סובר כדעת התוס' דאין כאן רק טרפה בעלמא ורק השחיטה אינו מועלת במקום חתך דמתה הבהמה ע"י שחיטת סי' אחד אבל בשחט שלא במקום חתך דאיכא שני סימנים שחוטים בהכשר מטהר השחיטה מידי נבלה ככל שוחט את הטרפה דעלמא, וממילא דבושט שניקב דלעולם שוחט שני סימנים ליכא למימר דלא מועלת השחיטה לכן אין כאן רק טרפות ולא נבלות.
אולם הרמב"ם ז"ל הוכיח דר' יוחנן ע"כ חולק בזה על ר"ל וסובר דהוה נבלה מחיים ולא חילק בין קנה לוושט, דהנה קושי' התוס' בהאי דיבור ורמינהו כראי מוצקת דניהו דנבלה הוי אבל לא פקע מני' איסור טרפה והתנא דאלו טרפות הלא באיסור אכילה קעסיק ושפיר קאמר אלו טרפות, ומה שתירצו דהתנא מיירי לאחר שחיטה והוי ל"ל נבלה שהוא עיקר האיסור חוץ ממה שתי' זה דחוק הוא נפרך דלעולם לא חל איסור נבלה אטרפה כאשר התוס' בעצמם כתבו כן בזבחים עיי"ש וניהו דלא מהני השחיטה לטהר מידי נבלה אבל איסור אכילת נבלה לא מצי חייל אאיסור טרפה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף וכן תמה הגאון בעל כת"ס בתשו' הנ"ל על התוס' עיי"ש.
אולם למ"ד לקמן דף ק"ג דבהמה בחי' לאברים עומדת ניחא דאמרינן דאיסור טרפה לעולם לא חייל מחיים עד אחר שחיטה אחר שפקע איסור אבר עיי"ש ברש"י ד"ה וכגון שנטרפה, והנה האי מ"ד ר"ל הוא דסובר לאברים עומדת וא"כ לדידי' שפיר פריך הש"ס ליתני אלו נבלות דבלא"ה קודם שחיטה ליכא טרפה ולאחר שחיטה הרי פסולה בשחיטה ונבלה הוה ושפיר חל נו"ט בב"א או דנבלה לחוד חל ולא טרפה כי טרפה תחלת נבלות (כמו שביארנו לקמן בד"ה "ביו"ד סי' כ"ז" עיי"ש) אבל לר' יוחנן דפליג לקמן על ר"ל וסובר בהמה בחי' לאו לאברים עומדת ודאי לא קשה קושי' הש"ס כנ"ל וא"כ תימא איך מתרץ גם ר"י קושי' הגמ' באמרו כאן קודם חזרה וכאן לאחר חזרה, מזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דר"י חולק גם בפי' משנתנו כאן וסובר דכל פסול בשחיטה נבלה מחיים הוה וה"ה ממילא נקה"וו דהוה ג"כ כפסול בשחיטה דהא בהא תלי' כמו שביארנו לעיל ולכן פסק כר"י דהלכתא כוותי' נגד ר"ל ודחה גם התוספתא מהלכתא מה"ט דר"י תנא הוא ופליג, ואולי מכאן הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו דשחיטת נכרי וקוף דפוסל בתוספתא מקרא דוזבחת ואכלת אינו אלא אסמכתא דנלמד מר"י דסובר נקהו"ו ופסה"ג נבלה מחיים הוה וזה דוקא מטעם שחיטה פסולה כנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים עתיקין וקילורין לעינים.
דף לג
גמ' חולין דף ל"ג שם אין מזמנים נכרי על בני מעיים, ופי' רש"י ז"ל משום ריאה, והנה כל האחרונים ז"ל נלאו למצוא פשר דבר מדוע נקט רש"י דוקא ריאה ולא לב וכבד, והנראה לרבנו נ"י בזה, דהנה ידוע הפלפול בין האחרונים בניטל הלב אי ישנו במציאות שיחי' אח"כ או לא ועיין בפלתי שכתב דהרמב"ם ז"ל השמיט נטילת הלב ולא חשבו ולא מפני שאין בגדר המציאות שיחי', אלא מפני שלדעתו הוי בכלל נבלה אבל לא מצא זאת מפורש בדברי חמז"ל לכן שתק מכל וכל, אבל רבנו נ"י מצא מפורש ברמב"ם דניטל הלב אינו במציאות שיחי' וז"ל במע"ק פ' ט"ו ה' ב' הקדיש לבה או ראשה דבר שמתה בו, הרי לפניך שהרמב"ם ס"ל דבלי לב א"א לחיות אפי' רגע והוי כמו התיז ראשה דמה שמפרכסת אח"כ הוי כזנב הלטאה, ולא עוד אלא שהקדים לב לראש דזה יותר פשוט אצלו, והנה הבמ"ע המה הריאה והלב והכבד, והשתא אם נאמר דלר"ל גם הלב והכבד המה כמאן דמנחי' בדיקולי' האיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד הלא אז מיד בשחיטת הקנה הוי כמתה ממש ואיך תועיל פרכוס במסוכנת הא הוי כזנב הלטאה, ואיך שוחט אח"כ את הושט וכי מתה עומד ושוחט ולא עוד אלא דלא שייך בה תו אמה"ח כיון דמיד בשחיטה הוי כמתה ממש אעפ"י שמפרכסת, והלכה רווחת דבהמה שחוטה כחי לכל דבר אלא ודאי דוקא ריאה קאמר ר"ל דהוי כמנחי' בדיקולי' כיון ששחט הקנה יען עיקר חיותה תלוי בקנה כי פעולתה הנשימה ובפסיקת הקנה בטלה פעולתה אבל לב וכבד אעפ"י שתלוים בקנה מ"מ אין עיקר חיותם מן הקנה רק מן הגוף כאשר אנו רואים לעינים שקנה הלב וקנה הכבד מתפצלים ומתרחבים למטה בגוף, ויפה כיון רש"י לומר דאין מזמנים משום ריאה אבל משום לב וכבד מזמנים דע"כ לאו כמנחי' בדיקולי' דמיין ודו"ק כי הוא דבר יקר מאוד.
דף מב.
ברש"י ריש אלו טרפות, על נפולה כתב וז"ל אעפ"י שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו אבריה ואין טעם בטריפות שהל"מ מסיני הם ונראה דקשה לי' לרש"י על טריפות של נפולה מה טעם יש בה כי אינה דומה כלל לשאר טריפות שיש בהן איזו חסרון וגם אינן חוזרין להכשירן, וזו אם שהתה מעת לעת כשרה הלא דבר הוא, וכן בתוס' לעיל דף ל"ז ע"א ד"ה השתא הרגישו בתמי' זו דהא נפולה לאו מחוסר אבר הוה, ונראה לרבנו נ"י בטעמו של דבר דמשום הכי טרפה דהוי כמו גוסס בידי אדם דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח ע"א שפטור ההרגו משום דסופו למות מחמת מכות הראשונות וגוסס בידי שמים ההרגו חייב דהא לא אתעבד בי' מעשה ברישא והרי הוא כחי, וא"כ בנפולה נמי דינא הכי דאם הפילוה או נפלה מעצמה הא אתעבד בה מעשה, ודינה כגוסס בידי אדם דפטור לענין רוצח משום דסופו למות והכא טרפה משום דסופה למות וכל מעל"ע הוי בכלל גוסס בי"א אבל אם שהתה מעל"ע יצאה מכלל גוסס בי"א והוי מסוכנת בעלמא כגוסס בידי שמים לענין רוצח שחייב ההרגו משום דלא אתעבד בי' מעשה והכא נמי הכי הוא דכשרה ומכאן ולהבא נדונת כמסוכנת והוי כמו דבר אחר גרם לה, כי כן מצינו בעבד בדין יום או יומים שהוא מעל"ע שאם קיים לאחר ההכאה אז לאו מחמתי' הוי ופטור, ודו"ק כי זה נכון מאוד לולי דברי רש"י ותוס'.
שם בתו' ד"ה דרוסת הנץ כתבו וז"ל וטעמא לא משום דסופו לינקב וכו' אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות עכ"ל לפום רהיטא נראה בכוונת התוס' דהארס עצמו ממית וכן הבין בתחלה הפלתי ז"ל בסי' נ"ז אבל זה אינו דכלל גדול בטרפות שצריך להיות מחסרא אבר ובזה גרע ממוסוכנת דשרי' כמבואר לעיל בסוגי' דמסוכנת דף ל"ז ואי ליכא חסרון אבר לא איכפת לן דסופו למות דאכלה סם המות נמי סופה למות כי הסם המות תמית את בעל החי בטח ומ"מ שרי' משום דלא מחסרא אבר ואם היה כוונת התוס' דהארס ממית הרי האי ארס כמו סם המות והא שרי' רחמנא מדאמרה תורה בנבלה כי ימות מן הבהמה שאינה אסורה עד שתמות, אלא הארס שורף את האבר וע"י חסרון האבר סופה שתמות.
ועיין ביו"ד סי' מ' בב"י שכתב דקשה לומר דמחט בלבא טרפה משום דסופה לנקוב, והפלתי שם תמה והא הרבה טרפות מטריפין משום סופו לנקוב ואי משום דצריך שיתחיל חולשא באותו אבר הא ודאי גם בלב זה איכא חולשא רבתא ע"י המחט התחובה בתוכו עיי"ש, ואומר רבנו נ"י כי במחכ"ת לא דק כי כל מה שאסרו ע"ש סופו הוא משום דאותו החולשה שנתהוה בהאי אבר כבר מיועדת להמית את הבע"ח בלי שום פעולה חוצה לה אבל האי חולשה שנתהוה בלב ע"י המחט תהי' רבתא כמו שתהי' אבל אין בכחה להמית הבע"ח בלי פעולת המחט ומה תאמר שסוף המחט לנקוב את הלב מעל"ע זאת לא איכפת לן כי הוא דבר שחוצה לה והוה כמו סם המות, ועיין בפרמ"ג שהביא שם בסי' מ' דברי הלבוש אשר מתוכם יש ללמוד כלל האמיתי הלזה.
ובזה יישב רבנו נ"י קושי' מושכלת שהקשה הגאון בעל יריעות שלמה יו"ד סי' ל"ד על הא דפסקינן ניקבה כיפה מצטרפין השלם שביניהם לכאיסר וכ' הרא"ש ז"ל הטעם משום דסופו שינטל השלם שביניהם ובתוס' דף מ"ג ע"א ד"ה הנך כתבו דחסרון כאיסר בגרגרת טרפה משום דסופו לפסוק רובא, והקשה הגאון הנ"ל לדעת המ"ב מובא בש"ך סי' ל"ה דתרי כיסי דוורדא כשרין משום דתרי רואין לא אמרינן וא"כ הכא נמי איכא תרי רואין דסוף השלם ליטול ואח"כ סוף לפסוק רובא, אבל ע"פ שביארנו ניחא דסברת תרי רואין לא אמרינן הוא משום דכיס הוא אבר שאין בו טרפות מצד עצמו אלא הגנה הוא לוורדא ועתה אם חסר הכיס דטרפה הוא משום דכבר איכא חולשא בוורדא אשר על ידה הריאה כמוחוסרת חשיבא, אבל בתרי כיסין ניהו דסופו ליטול אבל הוורדא עדיין אין בה שום חולשא וכי וורדא נביאה הוא שסוף הגנה שלה ליטול ולכן שפיר כשר, משא"כ בגרגרת שהוא האבר אשר החיות תלוי בו והחולשה נתהווה בגרגרת עצמו מה לי חד רואין ומה לי תרי רואין, ודו"ק היטב.
ביו"ד סי' כ"ז עיי"ש בטו"ז ובש"ך הביאו דעת הראשונים ז"ל בענין מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכתבו דאם נפסלה בשחיטה דאז גם לישראל אסורה ולא יצאה מידי אמה"ח אז אסור לתן הבני מעיים לנכרי משום דגבי' לאו בשחיטה תלי' מלתא וכיון ששחט הסימנים במ"ע כמאן דמנחא בדיקולי' דמיין ואסורין משום אמה"ח עיי"ש בפת"ש, ולדעתם אם שחטה ונמצאת טרפה מיד בשחיטה יצאה מידי אבמ"ה ומותר לזמן נכרי על הבמ"ע, אולם רבנו נ"י תמה עליהם מאוד והוכיח מהגמ' דטריפה ששחטה לא יצאה מיד בשחיטה מידי אבמה"ח ואם מתה נבלה הוי רק דאינה מטמאה, מן הדא דאמרינן חולין ד' ע"ה ע"א א"ר אמי השוחט את הטרפה ומצא בה ב"ט חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר ד' סימנים אכשר ביה רחמנא אר"ח השוחט את הטריפה ומצא ב"ט חי טעון שחיטה וכו' ואם מת טהור מלטמא עכ"ל הגמ' וקשה להבין לענין מאי טעון שחיטה ואיזו איסור מסלק ממנו שחיטת אמו, דאם נאמר דמועלת על אמה להוציאה מידי אמה"ח ומידי נבלה אחר שתמות א"כ גם על הולד מועלת על כל זה דכל מה שפועלת השחיטה על האם פועלת על הולד ואי משום שאמו טרפה גם הולד אסור באכילה הא אנן לא אמרינן עובר ירך אמו לענין טרפה מפני שחיות הולד אינו תלוי באמו כידוע מה תאמר דשאני ולד זה כיון שהשחיטה פועלת עליו נגרר אחר אמו גם לענין טרפה א"כ מה תועיל שחיטת הולד וכי תסלק איסור טריפה, ואם תאמר דבאמת משום שלא יהא נגרר אחר אמו טעון שחיטה לעצמו א"כ מ"ט אר"ח שאם מת טהור מלטמא דאהני לי' שחיטת האם לטהרו מידי נבלה ותני' כמי כוותי' וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלא אין לנו שום קרא על זה דד' סימנים אכשר בי' רחמנא שנוכל לומר דגזה"כ הוא רק רש"י ז"ל מפרש לנו דהקרא דכל בבהמה תאכלו המורה לנו היתר שליל מסתמא להקל אתא ולא להחמיר וזה ודאי אמת אבל מהאי טעמא גופא מאן יימר לן דבנמצא במעי טריפה שאסור ולגלגל איסור טריפה של האם על הולד בלא שום הכרע, ואי לאו דאר"ח דטהור מלטמא היינו אומרים דקים להו לחמז"ל דשחיטת טריפה כיון דאינה מתרת את האם אינו בכלל היתר דכל בבהמה אבל אז אינה מועלת כלום על הולד ואם מת מטמא אבל עתה דר"ח אמר לן דמהני השחיטה לטהר, מטומאת נבלה הרי דשחיטת האם פועלת מ"מ על הולד?
ולכן יצא רבנו נ"י לדון בדבר חדש ואומר כי כל שחיטה שאינה ראויה לא אהני אלא שאם מת טהור מלטמא טומאת נבלות אבל אינה מתרת איסור אבמה"ח ולא עשה שא"ז וממילא לאחר שתצא נפשה איכא איסור אכילת נבלה עליו אעפ"י שאינו מטמא כנבלה, והנה מקום אתנו פה לכתוב עוד דבר יקר מה ששמענו מפי רבנו נ"י על הפרמ"ג סי' כ"ז שעמד בחקירה מנ"ל הא דשחיטה מוציאה מידי אבמה"ח ומותרת בעודה מפרכסת דלמא אינה מועלת רק שאין המיתה אוסרת בה כיון דמתה ע"י שחיטה אבל דמותרת מיד איסור אבמה"ח כל כך מניין ולא העלה מידי וגם הגאון בכת"ס ישב על מדוכה זו ולא מצא פשר דבר על נכון, אבל רבנו נ"י האיר אפילתם ואמר כי יצא לחמז"ל דבר זה מהא דאמרה תורה כל בבהמה תאכלו דבהמה בבהמה מותרת בשחיטת האם ואי נאמר דצריך הנשחט למות ואח"כ מותר א"כ הולד אמאי מותר הא לא ימות לעולם מכח שחיטת האם א"ו שהשחיטה מתרת מיד וא"צ להמתין עד שתמות, והנה בגינת ורדים חקר אמאי מפרכסת מותרת לישראל הא קודם מ"ת ודאי הי' אסור ואיך יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ותי' דאין זה יציאה כיון שנתקדשנו במצות שחיטה דין הוא שתפעול להתיר מפרכסת משא"כ קודם מ"ת דלא הי' מ"ע לזבוח, והצדק אתו בזה כי באמת הנחירה שהיתה מתרת איסור נבלה לא היתה מתרת איסור אמה"ח וכאשר ביאר זאת רבנו נ"י בתשובה בארוכה וענין זה הוי כעין שאמרו אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו וכן הדבר הזה דכיון שעשינו כמצווה עלינו מיד הותר, ולפי"ז בשחיטה שאינה ראוי' כמו השוחט את הטריפה וכדומה דליכא מצות שחיטה כמבואר ברמב"ם ריש ה' שחיטה וז"ל מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו' הרי דמצות שחיטה אינה אלא למה שרוצה לאכול ואם יש איסור באכילתו לא קיים מ"ע בזביחתו וא"כ ממילא לא הותר אמה"ח, כקושי' של הגנת וורדים הנ"ל דאיך יצאנו מקדושה חמורה לקלה ואי לאו קרא דכי ימית מן הבהמה דילפינן מני' דמקצת בהמה אינה מטמאה במיתתה והיינו טריפה ששחטה ה"א דשחיטה שא"ר הוי כהרגה סתם ומטמאה אלא דגלי לן קרא דאינה מטמאה ואין לך בו אלא חידושו, אבל איסור אכילת נבלה איכא ובעודה מפרכסת איכא איסור אמה"ח, ולפי"ז שפיר קאמר בגמ' דבמצא ב"ט חי במעי טריפה טעון שחיטה מטעם דלא אמרה תורה כל בבהמה להחמיר שנאמר דהוי כמו שנשחטה מקצת שחיטה בולד עצמו ולא תהני תו שחיטתו אח"כ, אלא להקל נאמר דמהני אבל אם מת טהור מלטמא כמו אמה ודו"ק ואין להקשות א"כ האוכל טריפה ששחטה ילקה שתיה משום טריפה ומשום נבלה ומבואר בש"ס ורמב"ם בכמה מקומות דאינו לוקה אלא אחת, זה אינו חדא דנבלה לא חל אטריפה, ודברי התוס' חולין דף ל"ב ד"ה פסוקת הגרגרת שכתבו דאיכא לאו דטריפה מחיים ולאחר מיתה חל גם לאו דנבלה בלא"ה תמוהין מאוד, ובתשובת כת"ס יו"ד סי' כ"א ג"כ תמה עליהן והעלה דנבלה אינו חל אטריפה דליכא לא מוסיף ולא כולל, ועוד דאפי' למ"ד אחע"א שאני נבלה דלא חייל אטריפה משום דטריפה תחלת נבלה וכחד לאו חשיבן כאשר ביאר זאת רבנו נ"י על בריו בתשובה והביא ראי' מן "הספרי" ומן הרמב"ם ודו"ק.
ועוד יש להוכיח דהשחיטה מתרת מיד איסור אבמה"ח מהא דאמרינן חולין דף ל"ז ע"א דמסוכנת שרי' ע"י שחיטה מדאמר רחמנא נבלה לא תיכול מכלל דמסוכנת שרי' ואם נאמר דכל שחיטה אינה מתרת עד שתמות והשחיטה אינה מועלת רק שאם תמות ע"י השחיטה אינה נבלה א"כ מסוכנת האיך שרי' ומאן יימר לן דמתה מחמת שחיטה דלמא לא הועילה השחיטה כלום לקרב מיתתה ואדרבה הרבה פעמים רווח לה עלמא ע"י השחיטה כידוע ואפשר שמתה מחמת חלי' הכבד עלי' אלא ע"כ דהשחיטה מתרת מיד בעודה בחיי' ושוב לא איכפת לן אם מתה ע"י השחיטה או ע"י סיבת חלי' וזה אמת ודו"ק.
הטור והמחבר בסי' ק"ה סעי' ז' פסקו דחתיכת בב"ח הוי כגוף האיסור לאסור את חברתה בנגיעתה בחם בחם ותמהו עליהם כל האחרונים הש"ך והטו"ז שהרי הם סותרים את דברי עצמן שפסקו בריש סי' צ"ב דטיפת חלב שנפלה על החתיכה באופן שנעשה נבלה אינה אוסרת את השאר אלא ע"י ניעור לבסוף אלמא דגם בב"ח לא דיינינן לי' כגוף האיסור, וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם לישב על כנו שתי פסקים אלו, אולם מקום הניחו לרבנו נ"י להתגדר בו, דהנה התוס' כתבו בחולין דף ק' דבמה שסופו להתפשט לא אמרינן חנ"נ ולפיכך ט"ח שנפלה עהח"ת שמקצתה בתוך הרוטב אעפ"י שבתחלה נבלע החלב בחתיכה זו מ"מ לא נ"נ אם מתפשט אח"כ בכל הקדירה דכל מה שעומד לצאת מאליו ורק עובר בחתיכה זו נידון על שם סופו, ומעתה אומר רבנו נ"י כיון דחזינן דהעומד להתפשט מן החתיכה נידון ע"ש סופו ה"ה טעם ומוהל עצמה של החתיכה העומד להפרד ממנה מאליו לא נידון עם החתיכה ליתסר עמה דמה לי אם טעם החלב סופו לצאת או טעם הבשר סופו לצאת ולהתפרד מן החתיכה אל תוך הקדירה דכיון שעומד לצאת מאליו מעולם לא נעשה נבלה לפיכך ט"ח שנפלה על החתיכה שכולה חוץ לרוטב ניהו דנעשית נבלה אמנם אותו מוהל וציר שסופו להתפרד ולצאת מאליו בלא שום פעולה יש לו דין סופו להתפשט ולא נ"נ מעיקרא ולא הוי בכלל החתיכה, וזהו שפסקו הטור והמחבר דשאר הקדרה מותרת, משא"כ אם אנו נוטלים בידים חתיכת בב"ח ונותנין אותה אצל צלי ודאי אוסרת כשאר איסור כיון דלא שייך בה סופה להתפשט ובאופן זה מיירי בסי' ק"ה ע"ש שמפורש כך ומה שיש להשיב ע"ז מהא דאמרו בגמ' חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא דמשמע דבלוע בחתיכה נגרר אחר החתיכה ולא אמרינן בה סופו להתפשט מבואר היטב בדברי רבנו במ"א.
דף קלו.
בגמ' ממעטינן בתי כנסיות ובתי מדרשות ממעקה מדכתיב גגך וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' רוצח וכן הוא בש"ע חו"מ סי' תכ"ו, ותמה המנ"ח מצוה תקמ"ז והמלבי"ם על הא דשנינו במס' מדות ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מביה"ב ה' ג' דבהיכל הי' ג' אמות מעקה, ולא מצאו מענה, ולרבנו נראה דלכאורה קשה בלא"ה למה צריך ג' אמות מעקה הלא בי' טפחים סגי כמבואר בפוסקים, אבל הני ג' אמות לאו משום מצות מעקה נעשו דשם במשנה וכן ברמב"ם איתא דג' אמות מעקה ואמה אחת טס של ברזל כמו סייף על גבי המעקה סביב הי' עושין כדי שלא יניחו העופות על הגג ונקרא ע"ש זה כלה עורב ופי' רש"י שם שהעופות הי' חותכין רגליהם על האי טס כי הי' חד מאוד כמו סייף. והנה ניהו דפטרה תורה גג ההיכל ממעקה אבל לעשות מזיק שיזיק את כל חי שישתמש שם ודאי אסור והאי כלה עורב הלא מזיק הוא גם לב"א לכן הי' צריך לעשותו ד' אמות שהוא גבהו של אדם כשפושט ידיו למעלה עיין בעירובין דף מ"ח תוס' ד"ה גופו של אדם ג"א שכתבו דעם פישוט ידים הוא ד"א, ולכן משום האי כלה עורב הי' צריכין ג' אמות מעקה וזה ברור ואמת.