אור ברסלב
שביבי אש שביבי אש חידושי הלכות › מסכת גיטין

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

שביבי אש חידושי הלכות · מסכת גיטין

מסכת נדרים

דף יב.

בסוגי' דשמא יחפה דף י"ב ע"א מתני' נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור"ש מכשיר וכו', חוץ מגיטי נשים ופי' רש"י דלאו לגוביינא עבידי והקשה המהר"ם שיף הא בגמ' מפ' דר"ש ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות ומשום הכי בדין תטרוף מלקוחות מזמן הכתוב בגט ואיך כתב רש"י דגיטי נשים לאו לגוביינא עבידי וכמו כן קשה על פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ קרוב לדברים אלו דר"ש מכשיר משום דלא שכיח שיתחדש בין יום ללילה שתזנה כי העיקור של תיקון הזמן הוא משום ב"א עיי"ש, ונ' לרבנו נ"י לומר בדבר חדש דהנה התוס' שם בד"ה נכתב ביום כתבו לר"י פסול משום ב"א ולר"ל משום פירות שתטרוף לקוחות שלא כדין ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף שכתבו שלכך הוצרכו התוס' לפ' זאת משום דעיקר תקון זמן לר"ל הוא כדי שלא תפסיד האשה ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול מטעם שלא יפסידו הלקוחות, אמנם קשה למה כתבו דלר"י הטעם משום שמא יחפה הא זה הוא הטעם עצמו של עיקר התקנה אליבי', אבל כד דייקינן טובא השמיענו בזה לר"י דלכאורה גם לדידי' יש לפסול במתני' מטעם טירוף לקוחות כיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ יותר יפסידו לר"י ממה שיפסידו לר"ל דהוא רק עד שעת חתימה, אכן כבר כתבו התוס' לקמן ד"ה עד שעת נתינה דכיון דמסרו בעדי מסירה איכא קלא ויאמרו הלקוחות אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך ולזה כיונו התוס' כאן דלר"י לא פסול רק מטעם שמא יחפה ולא מטעם אחר כיון דלענין פירות איכא קלא, אמנם סברה זו לא ידענא עד סוף הסוגי' שתי' בגמרא דגיטין הבאים ממדינת הים יש להם קול ומשם למדו התוס' ע"ד נחות דרגא דעכ"פ לענין פירי איכא קלא אף בנמסר מיד הבעל (ועיין ברא"ש דהוא לא חלק בין נמסר מיד ליד או ע"י שליח ועיין שם בקרבן נתנאל) ולפי"ז י"ל דהגמ' שפיר ידעה החילוק דבזמן מועט לא חייש ר"ש לזנות גם י"ל אליבי' דכיון שרוצה לגרשה לא חיישינן כלל שמא יחפה ומשום הכי מכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה (ועיין בשעה"מ פ"ח מה' גירושין) אבל מ"מ מודה דעיקור תיקון הזמן הוי משום ב"א כר"י אבל מעיקרא דעדיין לא ידענא מהאי סברא דקלא שפיר היינו סוברים דלר"י הגט של מתני' פסול משני טעמים משום שי"ח ומשום פירי ושפיר מקשה לר"י מ"ט דר"ש) דניהו דמשום ב"א נוכל לומר סברת הרמב"ם דבזמן מועט לא חי חיישינן או הסברה דכיון דרוצה לגרשה לא יחפה, אבל הטעם השני של טירוף לקוחות במקומו עומד) וע"ז מוכרח לתרץ אליבא דר"ש לא קאמינא אכן כ"ז לפי ההו"א אבל לבתר דמסקינן לסברה דקלא לפי"ז לא פסלו רבנן במתני' אליבא דר"י רק מטעם שמא יחפה לחוד דלפירות מהני הקול וממילא נוכל לומר דר"ש כר"י ס"ל דהטעם משום ב"א ומה שמכשיר במתני' משום דזנות דבין יום ולילה לא שכיח ומיושב היטב הפי"מ להרמב"ם ולכאורה י"ל זאת ג"כ בכוונת רש"י דכתב דלאו לגוביינא עבידי דלפי האמת הטעם לר"ש ג"כ משום ב"א ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח אמנם לרש"י ז"ל א"א לומר כן דהוא מפרש יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא מהני הזמן דאמרינן לה אייתא ראי', והנה האבני מלואים כתב לתרץ קושי' התוס' על רש"י ד"ה עד שעת נתינה, דבאמת גם רש"י מודה דלא אמרינן בסתם גט אייתא ראי' כיון דלא איתרע משום דאסור למסור גט שלא בזמן הכתיבה מטעמא דשמא יחפה אבל רש"י כתב זאת אהא דר"י לא אמר כר"ל משום פירי ולא משום ב"א דאז לא מהני הזמן מדי ושפיר אמרינן אייתא ראי', ולפי"ז גם לרש"י נוכל לפרש קושי' הגמ' על ר"י מ"ט דר"ש דמכשיר כיון דעכ"פ מודה בעיקר התקנה שהוא משום ב"א ורק על ככתב ביום ונחתם בלילה חולק משום דזה לא שכיח וא"כ לא אמרינן אייתא ראי' וממילא יפסול הגט משום שתטרוף מלקוחות שלא כדין וע"ז מוכרח לתרץ דאליבא דר"ש לא קאמינא אבל לפי האמת דלא מפסול לר"י משום פירות דאית לי' קול סובר ר"ש לגמרי כר"י כמה דאמרינן בדעת הרמב"ם, ודו"ק היטב.

עוד בסוגי' דשמא יחפה שם גמ' ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, אהני דלכתחלה לא תנשא, והנה הטור בריש סי' קכ"ז כתב דאחר דתקנו זמן בגיטין אם תרצה לחפות בגט שאין בו זמן צריכה להביא ראי' ותמהו עליו הב"ח ושאר אחרונים שהוא נגד הגמ' דבגמ' מתרץ דאהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים, אבל אם מ"מ עשו כן ודאי שלא נוכל להרגה על הספק כיון שאומרת שהיתה מגורשת בשעת הזכות, ונראה לרבנו נ"י דהנה התוס' הקשו לעיל איך יוכל לחפות בגט שאין בו זמן הא לעולם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן השתא היא דאיגרשי ותי' דאדרבה הרי גרושה לפנינו ועוד דמוקמינן לה בחזקת כשרות ועיין בפ"י שכתב דהני שני תירוצים שייכי אהדדי ולא סגי בחד בלא אידך עיי"ש ומעתה נאמר דעכ"פ לא מהני הרי גרושה לפנינו נגד חזקת א"א דמעיקרא אלא אם עתה עכ"פ ודאי גרושה היא אבל אם גם עתה יש להסתפק אם היא גרושה אז ודאי חזקה דמעיקרא אלים טפי, והנה אחר דתקנו זמן והיא תוציא גט בלא זמן הרי יש כאן ריעותא גדולה דשמא לחפות עלי' כתב לה בלא זמן וא"כ בודאי לא מסרו לה בעדים דהא ע"מ דרכן להוציא קול וירא שיתודע מהם מתי הגיע גט לידה וניהו דע"י עדי חתימה כמי אפשר שיתברר אבל מ"מ הם אינם מוציאין קול דהא כתיבה בלא מסירה לאו מלתא הוא ויותר בטוח הוא אם יתנו לה בלא ע"מ וא"כ לא הוי גט כלל, אולם בזה הי' מקום לומר דאין לחוש דבשביל האי יתרון פורתא לא ימסור לה בלא ע"מ הלא אפשר שתלך ותנשא בו ויהא הקולר תלוי בצוארו אמנם אם באמת לא תוכל להנשא בגט זה לכתחלה עכ"פ אין לחוש שתנשא בו כי מי ישאנה וגם היא תחזור אחר גט כשר, שוב קרוב הדבר לומר שמסרו לה בלא עדים וא"כ שפיר יש להסתפק אם היא גרושה כלל ואין כאן גרושה לפנינו ומוקמינן לה אחזקת איסור דמעיקרא וצריכה להביא ראי' וזה שאמרו בגמ' אהני דלכתחלה לא תנשא וא"כ ממילא איכא לחוש שמסרו לה בלא עדים ואינה מגורשת כלל וצריכה להביא ראי' ואם לאו מוקמינן לה אחזקת א"א דמעיקרא קרא וע"ז פריך גזי' לזמן דידי' מא"ל דבזה יכולה להנשא לכתחלה כי תאמר שהיה בו זמן ונקרע וא"כ תו אין לחוש שנתנו לה שלא בפני עדים דהא בהאי תוכל לקלקל ולהנשא וע"כ צ"ל שמסרו לה בפני עדים וא"כ הרי הוא גרושה לפנינו ואיך נוכל לדונה וע"ז מתרץ דלרמאי ל"ח ודו"ק, ומ"מ דברי הטור עולין כהוגן.

דף כז.

בסוגי' דשיירות מצויות דף כ"ז ע"א מתני' המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, והנה מה שנקט התנא בשליח דכן משמע לשון המביא גט, לרבותא נקטא דלא מבעי' דאם הבעל אבדו ומצאו לזמן מרובה דפשיטא דפסול כיון שבקל יוכל לכתוב אחר ומשום פשיטי דספרי' לא נקל באיסור א"א, אלא אפי' במביאו שליח דהוי קצת חשש עיגון אפ"ה לא מהדרינן לז"מ, וכמש"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ליישב הא דקשי' מיצחק רי"ג דיבמות דהתם הוי חשש עיגון גמור משא"כ הכא עיי"ש, אבל אין להקשות דלמה לא נקט שאבדו הבעל ולהשמיענו רבותא בלאלתר דמהדרינן אפי' לבעל אע"ג דליכא שום חשש עיגון, דבלאלתר ליכא שום רבותא דיחזיר, ומזה היה ראי' למ"ד דלאלתר הוי כל שלא עבר אדם שם דאי כמ"ד כל שלא שהה אדם א"כ הוי רבותא דאע"ג דעבר אדם שם מקרי לאלתר אפי' גבי בעל ועיין בפ"י בשמעתין, ובזה נראה לרבנו נ"י לישב שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בשיירות מצויות לחוד מקרי לאלתר כל שלא שהה אדם שם ובש"מ והוחזקו אפי' רק עבר אדם מקרי לאח"ז דהנה א"ל דפלוגתא דעבר אדם או שהה תלי' בפלוגתא דרבה ור"ז דלרבה דמוקי מתני' בש"מ והוחזקו א"כ פשיטא דלז"מ חיישינן דהא איכא תרתי לגריעת' ויותר הי' לו להשמיענו כחא דהתירא דלאלתר מהדרינן הגט אפי' לבעל דליכא חשש עיגון ומדלא נחית לרבותא זו ש"מ דלאלתר מקרי כל שלא עבר אדם וממילא ליכא שום חידוש דמהדרינן אפי' לבעל משא"כ לר"ז ללישנא בתרא דבחד לגריעתא נמי לא מהדרינן משום חומר דא"א וכמש"כ הרא"ש ז"ל וא"כ אפי' אם נאמר דעבר אדם נמי לאלתר מקרי, ליכא רבותא כ"כ דמהדרינן כיון דמצד הדין בלא"ה אין לחוש בחד לגריעתא ויותר צריך להשמיענו דבז"מ אפי' לשליח דאיכא חשש עיגון לא מהדרינן משום חומרא דא"א אבל לעולם לאלתר מקרי כל שלא שהה אדם שם וא"כ צדקו בזה דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק היטב.

דף נב:

בסוגי' דהיזק שאינו ניכר דף נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וכתב הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ומה שאמר המנסך הוא באחד משני דרכים וכו' והדרך השני שינסכהו לע"ז וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהי' מזיד בנזק ולא ידע שחייב סקילה בניסוך לפי שאם יודע ג"כ שחייב סקילה לא הי' חייב תשלומין שהעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם עכ"ל ורבים ראו כן תמהו דהוא נגד הגמ' דמוקמינן לי' כדר"י דמשעת הגבהה הוא דקני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך, ועוד דמה דמוקי הרמב"ם דשגג באיסור סקילה לא הועיל כלום כיון דהלכה רווחת הוא דחייבי מיתות שוגגין פטורין ג"כ מתשלומין, ונראה לרבנו, דלהרמב"ם הי' קשה טעמא דר"י דחייב אשעת הגבהה הא אשעת הגבהה יכול לומר הרי שלך לפניך ככל גזלן דעלמא ואשעת ניסוך נמי אין לחייבו דהא קלבד"מ כמש"כ התוס' בטעמא דשמואל שם בד"ה מנסך עיי"ש, אמנם כן אם נמצא נפקותא גם במקום דקלבד"מ בין היזק ניכר לשאינו ניכר באופן שנוכל לומר דגם במקום חיוב מיתה עשו את שא"נ כניכר, אז שפיר חייב לשלם דשוב לא מצי אמר הש"ל כיון דחכמים עשאוהו כניכר ובניכר אי"ל הש"ל, והנה ידוע מש"כ המהרש"ל דבחייבי מיתות שוגגין אעפ"י שלא חלקנו בהם בין שוגג למזיד ופטורין מלשלם מ"מ אם תפס לא מפקינן ולפי"ז יש מקום לתקנה זו שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך לעשותו כאלו הוא ניכר גם במקום דאיכא חיוב מיתה דאז עכ"פ מהני תפיסה וימנע מלעשותו שמא יתפוס הניזק דהוי כהיזק ניכר ממילא אי"ל הש"ל אבל כ"ז אם הי' שוגג על איסור סקילה אבל אם הוא מזיד דלא מהני תפיסה ואין כאן מקום לתקנת שלא יהי' כאו"א הולך ומטמא אז ודאי מצי אמר הש"ל ולכן צריך לאוקמה כדר"י דמשעת הגבהה קני וגם לאוקמה דשגג באיסור סקילה ודו"ק.

עי"ל דהנה התוס' כתבו דהא דאמר ר"י דמשעת הגבהה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך, זה אינו דומה לדר' אבין דאמר בריש מס' שבת זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שראים בהליכתו פטור מלשלם דעקירה צורך הנחה הוא וה"נ כיון דהגבהה צורך ניסוך נימא דפטור דשאני התם דזורק חץ אי בעי להדורי לא מצי הדר אבל גבי ניסוך מצי מהדר שלא לנסכו, ולכאורה תמוה הוא מתוס' חולין ל"ט ע"א דכתבו שם אהא דפליגי ר"י ור"ל בשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ר"י אמר פסולה ור"ל אמר מותרת וכתבו שם בתוס' וז"ל מודה ר"ל דחייב מיתה מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, ואין לתמוה איך נהרג דלמא מימלך ולא זרוק דם לע"ז כדאמרינן בפ' ד' מיתות דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עביד, הכא ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה ששחט ע"מ לזרוק, ועוד דהכא אפי' ידוע ודאי שלא יזרוק חשוב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק עכ"ל ולפי דברי התוס' הללו הל"ל גם הכא דמדאגבהה ע"מ לנסך חייב מיתה דודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ומכש"כ לפי תי' השני שבתו' ודאי קשה, אלא די"ל דכל זה אמרינן דוקא במזיד אבל בשוגג מי יימר לן דלא מימלך אדרבה אם יתודע לו שהוא חייב מיתה ודאי יפרוש ולא ינסך, ומעתה דברי הרמב"ם מאירים עינים דודאי גם הוא מוקי למתני' כדר"י אלא דמפרש דבריו דגם אליבי' צריך לאוקמי בשוגג דאל"כ תקשי הא חייב מיתה מיד כשהגביה וקם לי' בדרבה מיני' ודו"ק.

ברש"י שם ד"ה דאגבהי' כתב ע"מ לגזלו, ע"כ והנה בספר אמרי נועם בדיני קנינים דף כ"ג דין ד' הרבה לתמוה על דבריו אלו דהא אפי' הגביהו ע"מ להזיקו נמי דין גזלן יש לו להתחייב באונסין והוא גמ' ערוכה ב"ק צ"ח ע"א שדוחף מטבע של חבירו לים פטור והני מילי דאדיי' אדוי' אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' והשבה מעלי' בעי למיעבד, הרי התם הגבי' רק כדי להזיקו ולא לגזלו ומ"מ חייב כגזלן ומה שמסתפק הש"ך בחו"מ סי' שצ"ו בהכישה לאבדה ונאבדה אי חייב והניח הדבר בצ"ע, כוונתו אם נאבדה אח"כ ע"י איזה אונס אחר באופן דאיכא ספק אם היתה נאבדה ע"י מעשיו של זה אבל אם באמת נעשית מחשבתו היה ממש כזורק מטבע לים אע"ג דאדויי אדי' פטור לרבה דאינו אלא גרמא אבל בשקלי' בידי' חייב, ולכן הניח דעת רש"י ז"ל ובפרט דברי הרשב"א כאן שכתב דצריך דוקא כוונה לגזלו, בצע"ג עיי"ש שהאריך, אולם אומר רבנו נ"י כי המחבר הלזה לא חש לקמחי' יען הא דמשווינן מזיק לגזלן לחייבו על ההגבהה היינו דוקא בנזק דאית בי' הוצאה מרשות בעלים דאז כגזלן גמור נחשב דמה להו לבעלים אם הוציא החפץ להחזיקו לעצמו או לאבדו מן העולם לכן ממילא מתחייב מיד בשמירתו אבל אם רוצה להזיקו ברשות הבעלים בלי הוצאה אז ההגבהה לא מעלה ולא מוריד ותדע שכן הוא דהא בדוחף מטבע לים דלא מקרי אלא גרמא בנזקין ולא מחייב על הנזק עצמו איך נחייבו יותר על ההגבהה שהוא רק לצורך האי גרמא, מעל הנזק עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? ואיך מקרי מגבי' ע"מ להזיקו כיון דמעשה הנזק בעצמו לאו נזק מקרי, אלא ודאי דהתם מצד הוצאה מרשות קאתינן עלי' דעל זה מחייבין אותו בהשבה מעלי' כמו גזלן גמור אבל מצד הנזק הי' פטור דגרמא בעלמא הוא, ולפי"ז גם מש"כ המחבר הנ"ל דספיקו של הש"ך הוא דוקא כשנאבדה אח"כ ע"י איזה אונס אחר אבל כשנאבדה בהכישתו לחוץ פשיטא דחייב כמו בדוחף בידים המטבע לים שחייב בהשבה, גם זה ליתא דאם הי' דומה להתם הי' פשיטא דחייב וק"ו הי' דמה התם שלא נעשה נזק כלל וגם לא הי' במחשבתו להזיק רק גרמא מ"מ חייב ק"ו הכא דהי' בדעתו לאבדה ואפשר דבאמת נאבדה ע"י מעשיו גם בלא סיבה שאירע לה אח"כ ודאי דחייב ובמה מסתפק הש"ך ומה עלה בדעתו לפטרו בכה"ג, אבל ברור הוא כשמלה דספיקו של הש"ך הוא אפי' בנאבדה ע"י הכישתו מ"מ לא יתחייב ומטעם אחר ודבר זה תלוי בפלוגתא רברבתא התוס' והרמב"ם שנחלקו בגזלן אי חזרת דמים הוי השבה דלדעת התוס' מכות דף ט"ז אף בחזרת דמים מקיים מצות השבה ולדעת הרמב"ם בידו החזקה ריש ה' גזילה דוקא בחפץ עצמו מצי מקיים מצות השבה אבל תשלומי כסף אינו מצד והשיב רק מצד חיוב תשלומין.

והנה רבנו נ"י בקונטרסו בסוגי' דהשבת העבוט צלל במים אדירים עמוק עמוק מי ימצאנו והאריך לבאר מחלוקת רבותינו התוס' והרמב"ם לפלגות דעותיהם וליבנן כעמר חיוור ושם הוכיח משמעתן דמחתרת (סנהדרין ע"ב) מפי' רש"י ותוס' ובעל המאור דלכו"ע חיוב אונסין הוי מצד שהגזלן קונה החפץ למפרע ולא מטעם דכל הנאה הוא שלו כשואל דהא הגזלן לא קיבל ע"ע חיוב שומרין והרבה להביא ע"ז ראיות גדולות וקבועות, ולפי"ז נאמר דניהו דהמושך חפץ חבירו להוציאו מרשותו חייב במצות השבה כמו הגזלן דמה לי שהוציאו להחזיקו לעצמו או להזיקו דבשניהם כאחד מפסיד את חבירו ולכן ודאי מחייב בהשבה מעלי' כגזלן מ"מ לענין חיוב אונסין לחייבו אם נאבד החפץ מן העולם זה תלוי בשיטת המאורות הגדולים שזכרנו התוס' והרמב"ם דאם נאמר כדעת התוס' דעדיין מצי לקיים מצות השבה ע"י חזרת דמים שפיר חייב גם אחר שנאבד כדי לקיים מצות השבה אבל לשיטת הרמב"ם הוא השיטה המחוורת כדמוכח מסוגי' דמחתרת הנ"ל חילוק גדול יש בין גזלן למזיק בזה דבשלמא גזלן שהוציא מרשות הבעלים כדי לקנותו ולהחזיקו לעצמו קנאו למפרע אחר שנסתלק מעליו מצות השבה ומה"ט גופא חייב באונסין כי שלו נאבד וצריך לשלם לנגזל מה שקנה ממנו ע"כ חייב בתשלומי ממון גם אחר שנאבד אבל המזיק שהוציא מרשות הבעלים כדי להזיק ניהו דחייב בהשבת החפץ כל זמן שהחפץ בעולם אבל לחייבו בתשלומי החפץ א"א אלא אם אבדו בידים אבל השתא דלא עשה מעשה רק גרמא בעלמא אין לחייבו אלא אם נאמר דקנאו משעת משיכה שתהי' כשלו וזה א"א לומר דהא הוציאו להזיקו ולא כיון לקנותה לעצמו ואינו דומה לגזלן דהתם הוי כשלו, ולכן שפיר מסופק הש"ך אם לחייבו בנאבדה הבהמה בתשלומי ממון כי זה תלוי במחלוקת התוס' והרמב"ם וה"ה בדוחף מטבע ניהו דחייב להחזירו מה"ת כשדחפו בידים בים אבל אם נאבדה שם אח"כ ע"י איזה סיבה אחרת ג"כ תלוי בפלוגתא הנ"ל אי חייב לשלם או לא, אולם המהרש"ל שהביא הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"ח לא כן עמדו שהוא ז"ל כתב שאעפ"י דבדוחף מטבע בידים בעינן השבה מעלי' מ"מ די במה שמשלם לניזק שכר בר אמוראה ואינו חייב לטפל בה יותר והש"ך שם חולק עליו ואומר כי ודאי השבה מעלי' בעינן כמו בגזלן עיי"ש, ורבנו נ"י התפלא מאד על שיטת המהרש"ל יען מדבריו נראה שהי' סובר דמשום דשקלי' בידים חייב על הגרמא בנזקין שעשה וזה ליתא דלעולם על הגרמא פטור רק חייב להחזיר לרשות מה שהוציא מרשות ואיך אפשר לומר שאינו מחויב לטפל בהשבה רק לתן שכר בר אמוראה והא על האי שכר פטור דהוי רק גורם ואי לא מחייב לטפל להשיבה לרשות בעלים לא מחייב מידי, אלא דהמהרש"ל ז"ל מביא ראי' לדבריו מתוס' (ב"ק ק"א ע"א ד"ה הא מנחי קמך) שכתבו וז"ל "ומ"מ אגרא בעי למיתב למשקל להו דכיון דאתי לידי' בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל גבי זורק מטבע" עכ"ל ובש"ך שם דחה ראייתו ואומר דבתוס' לאו דוקא קאמרי אלא סתמא דמלתא לא איכפת לי' האי טורח אבל אם באמת מקפיד צריך השבה מעלי', אמנם אומר רבנו נ"י כי הש"ך במחכ"ת לא ירד לסוף דעת המהרש"ל, ולפי דעתו הי' לו לתמוה טובא על המהרש"ל דאיך מצי סובר דהתוס' דוקא אגרא קאמרו והא התם בגזלן גמור מיירי ובזה ודאי גם המהרש"ל מודה שצריך דוקא השבת החפץ לרשותו אכן באמת הוכחת המהרש"ל כראי מוצקת ודינו תלוי במה שהסברנו למעלה דאם נאמר דחיוב השבה הוא מצד שהוציא המטבע מרשות הבעלים ולא מצד הנזק דהוי רק גרמא אז ודאי צריך השבת החפץ דייקי דאם לא הי' צריך השבת החפץ גם אגרא דאמורא לא בעי למיתב דהוי רק גרמא, אבל אם כאמר דמחמת שהגביהו להזיק מחייבינן לי' גם אגרמא וכאשר כן סובר גם המחבר בעל אמרי נועם, אז בעינן פרעון הנזק וממילא דסגי באגרא כבכל מזיק דעלמא דטיפל הנבלה על הבעלים כדילפינן מקרא דוהמת יהי' לו, לו לניזק, ומעתה יפה הביא המהרש"ל ראי' לדבריו דכל המגבי' צריך לשלם הנזק ממה שכ' התוס' התם בגזל צבע וצבע בו צמרו דצריך לשלם אגרא כמו בהשליך מטבעת חבירו לים ואי כדעת האומרים דשם בעי השבה ממש משום הוצאת רשות א"כ אינו דומה לכאן שהרי הכא משיב לו השבה מעלי' שמניח הצמר לפניו בביתו וברשותו ואומר לו הא מנח קמך טול צבעך ועשה מה שעליו לעשות מצד והשיב את הגזילה ואי דצריך אגרא להפרידו מן הצמר והגזלן גרם לו זאת הלא זה הוי גרמא בעלמא ופטור ושאני התם במטבע שצריך להחזירה למקום שלקחה משם ואם הי' יכול להניח הים בחצירו באמת לא הי' חייב להוציא המטבע מן המים, וכיון דהתוס' לא חלקו בזה ע"כ דס"ל דלאו מצד הוצאת רשות חייב במטבע אלא מצד תשלומי נזק ולכן גם כאן בגזל צבע ניהו דמצד גזלן הי' יוצא אם הי' מניח את הצמר לפני הנגזל אבל מצד מזיק עדיין חייב כיון דשקלי' בידים חייב גם על גרמא שגרם לו, ונסתרים המה דרכי הש"ך בזה, אולם שיטתו קיימת דכל החיוב החיוב הוי מצד השבה לרשות וממילא דחייב בהשבת החפץ דוקא ודלא כמהרש"ל ודלא כדעת התוס' הנ"ל אשר באמת המה תמוהין מאוד כי לפי מה שבארנו באמת התם הסוגי' אתי' כפשוטה דמצי אמר לי' הא מנח קמך שקול צבעך ולא צריך לשלם לו אגרא להפרידה מן הצמר.

ועתה נשיבה נראה דלפי האמור למעלה דכל הגבהה בין בגזלן ובין במזיק צריך להיות על דעת הוצאת רשות עכ"פ א"כ יפה כיון רש"י לומר כאן במנסך דהגביהו ע"מ לגזלו כי כאן הלא מזיקו במקומו ואינו מוציא מרשותו, אכן י"ל דבכל מקום שמכלה את הכל במה שמזיקו הוי כהוצאת רשות והכי נמי מסתברא דאם מפסידו לגמרי אין לך הוצאת רשות גדול מזה וא"כ במנסך כיון שעשו את שאינו כיכר כאלו הוא ניכר א"כ הלא הפסידו לגמרי והוי כמכלה את כלו ומעתה הגבהה לצורך כליון כלו הוי כמו הגבהה לצורך הוצאה וחייב בהשבה, אולם מ"מ יפה כתב רש"י ע"מ לגזלו דוקא, דהא הוכחנו למעלה דעכ"פ לענין חיוב אונסין איכא חילוק לדעת הרמב"ם ז"ל דחייב מצד קנין למפרע דזה לא שייך רק בגזלן ולא במזיק דלא כיון כלל לקנות וכן הוכיח רבנו נ"י בסוגי' דהשבת העבוט דדעת רש"י בזה כדעת הרמב"ם וא"כ איך יתחייב בהגביהו ע"מ להזיקו כיון דאשעת נזק פטור מטעם קלבד"מ א"כ אשעת הגבהה נמי אין לחייבו רק בהשבת החפץ אבל לא בתשלומיו שהמה מטעם קנין ומזיק הא לא קני, אולם התוס' לשיטתייהו דסברו דגם התשלומין המה מטעם מצות והשיב כאשר ביארנו למעלה א"כ יפה עשו שמיאנו בפי' רש"י ופירשו דהגבהה צורך ניסוך הוא ומיירי שנסכו ע"י עירוי ולא כיון לגזלו רק להזיקו וחייב בתשלומין מצד מצות השבה כי דין מזיק כדין גזלן יש לו בזה, וכבר מצא רבנו נ"י און לו דהגבהת מזיק לא מחייבו באונסין מגמ' ערוכה ב"ק דף י"ב ע"ב דבעי רבא התם דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למ"א ונשבר בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוי או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו ופשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר ופי' רש"י ז"ל והזורק חייב אלמא דבתר מעיקרא אזלינן, ולכאורה קשה איך נפשט מזה מה דבעי רבא הא הכא שפיר חייב הראשון כיון דשקלי' בידי' מגזל גזלי' וחייב על ההגבהה ואין לומר דמדפטור השני אנו מוכיחים דבתר מעיקרא אזלינן דזה ליתא דהנה בחו"מ סי' ש"מ כתב שם בקצה"ח בשם הרמב"ן ז"ל דהשני ודאי לעולם פטור אפי' אי אזלינן בתר תבר מנא דסוף כל סוף לא הפסיד כלום בשבירתו דלא הי' שוה מידי אלא דאי בתר תבר מנא אזלינן הי' שניהם פטורין ואם אמנם יש לתמוה על האי שיטה דסוברת באמת דשניהן פטורין דהא אנן קיימ"ל דנין דיני דגרמי א"כ חייב השני מצד דיני דגרמי ואלו לא הי' שוברו הי' יכול בעל הכלי לתבוע מן הראשון והוי לי' האי כלי גורם לממון ושפיר תלוי חיוב ופטור של השני בראשון, אבל לרבה דלא דאין דיני דגרמי השני בין כך וב"כ פטור וא"כ כל ההוכחה הוא לפי שיטת רש"י ותוס' מדאמר פטור ולא אמר פטורין משמע דהראשון חייב אלמא דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ אם נאמר דמצד ההגבהה חייב באונסין כגזלן איך נשמע מזה להא דבעי רבא לגבי תרנגלות דבתר מעיקרא אזלינן, אלא ודאי דניהו דמגביה ע"מ להזיק חייב בהשבון אבל באונסין אינו חייב ובזה הותר ספיקו של הש"ך ופטור הכא מתשלומין, והטעם הוי כשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל דחיוב אונסין אתי' מכח קנין הגזלה וזה לא שייך במזיק, והפוך בדברים אלו כי המה קילורין לעינים ויסוד גדול בענין זה וב"ה שזכינו לאורם.

דף נג.

עוד בסוגי' זו דף נ"ג ע"א גמ' אמר חזקי' דבר תורה אחד מזיד ואחד שוגג חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמי' היזק וכו' ור"י אמר פטור מ"ט היזק שא"נ לש"ה, הנה בכל דברי רבותינו נוחי נפש ראשונים ואחרונים לא מצאנו באחד מהם ביאור וסברה לפרש במה פליגו חזקי' ור"י ומה טעם יש במחלקותם ובפרט כי דברי ר"י המה כפלא מבהיל דלמה זה נחלק בהזיקות בין ניכר לעינים לאינו ניכר לעינים הלא בשניהם כאחד הפסיד ממון חבירו והוציאו נקי מנכסיו, אמנם רבנו נ"י בקע כשחר אור בין חשכת עבים ומקום הניחו לו מאורי אור להתגדר בו וחלקו אמרה נפשו כי פלוגתא דא תליה במחלוקת הרמב"ן והראשונים ז"ל דפליגו אי איסורי הנאה יש להם בעלים או לא כי לדעת הרמב"ן ז"ל אה"נ לית להו בעלים כלל ולכן לא עביד איסורא אם מכרן או החליפן כי אין בידו למכור מה שאינו שלו וכל הלוקח דמים בעד אה"נ או שהם גזל בידו או מעות מתנה (ועיין בשו"ת חת"ס או"ח סי' קי"ב אולם שאר הראשונים חולקים על הרמב"ן וס"ל כי אה"נ יש להם בעלים ושלו מקרי וממילא ממכרו ממכר וחיליפיו חליפון ננהו אלא דעבד איסורא שלקח רשות לעצמו למכרם ולהחליפם דהא המכירה נמי הנאה מקרי שמתעשר על ידה והנה פלוגתא זו בעצמה תלי' אי אמרינן שאיסורי תורה איסורי חפצא המה או אמרי' דאיסורי גברא נינהו דאם נאמר שאיסורי חפצא הויין אז הוי האי חפץ האסור כהפקר גמור ואין בו דין ממון ואע"ג דלגבי נכרים שלא נאסר להם, דין ממון יש לו מ"מ לגבי ישראל הוה כחפץ שאינו שוה כלום ולית לי' בעלים, אולם אם כאמר כי איסורי גברא נינהו ולא איסור חפצא אז ודאי דין ממון יש לו דאיך יתכן לומר שאינו שוה כלום דהא לא אסרה התורה אלא לגברא ליהנות ממנו אבל מ"מ החפץ בעצמו דמים לו ושלו מקרי כי עדיין תלוי בדעתו אם ירצה לקיים מה שאסרה תורה, וממילא מכירתו מכירה אלא דעבר אמימרא דרחמנא, וכמו שהוא באה"נ כן הוא ג"כ באיסורי אכילה דאם נאמר דהויין איסור חפצא אז נפחת משווי' של החפץ בעצמו ע"י האיסור דרבע עלי' וניהו דבכל אופן יש להם בעלים כי איסורי אכילה ממון בעלים המה מ"מ הפחת הנפחת מוכח בחפץ עצמו משא"כ אי נימא דאיסורי גברא המה אז לא נפחת מדמי החפץ בעצמו מידי והאיסור הוא ענין העומד חוצה לו, ובזה נמצא סברה נכונה למ"ד ע"א נאמן באיסורין ואעפ"י שבכל דבר שבממון בעינן שנים ואין כח ביד ע"א לחייב ממון והלא גם באיסורין מפסיד ממון חבירו ואיך יהא ע"א נאמן אולם הוא הדבר אשר דברנו והאי מ"ד ס"ל כי איסורין איסורי גברא נינהו ולא מקרי הפסד בגוף החפץ רק גרמא בעלמא והעד אחד לא הפסיד בחפציו כלום לכן נאמן, ועיין בר"ן קידושין פ' האומר בסוגי' דע"א נאמן באיסורין שהביא שם קושי' אחת על הא דתני' דאם אחד אומר ממון של אביכם שהטמין בשידה תיבה ומגדל של הקדש הם של מע"ש הם בשדה נאמן בבית אינו נאמן ומקשין למה בבית אינו נאמן למ"ד ע"א נאמן באיסורין ותי' הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דשאני האי עדות דהוי הוצאת ממון מרשות בעלים כי אם הם של הקדש או של מע"ש אז אינם של בעלים והוי ככל דבר שבממון דאין ע"א נאמן בו, הרי דהרמב"ן ז"ל בעצמו ס"ל דבאיסור דמוציא בו ממון מרשות בעלים כי הכא במעות של הקדש או מע"ש, אין ע"א נאמן בו וה"נ בכל איסורין אי נאמר איסור חפצא נינהו אין ע"א נאמן בהם וע"כ צ"ל דמאן דס"ל ע"א נאמן ס"ל ג"כ דאיסור גברא הם, (ודברי הרמב"ן ז"ל תמוהין וסותרין א"ע דהוא ז"ל ס"ל דכל אה"נ לית להו בעלים וא"כ מה בין הקדש או מע"ש לשאר איסורין למ"ד ע"א נאמן בהם וד"ל) והנה כמו שהוא לענין עדות כן הוא לענין מזיק בידים כיון דלא הוי הפסד בגוף החפץ דהא החפץ עצמו לא הפסיד כלום ושוה כדמעיקרא לא מקרי ממון ופטור אם הזיקו דאינו רק גרמא בניזקין ועיין בתוס' לעיל דף מ"א ע"א ד"ה בהיזק שא"נ שכתבו דמשחרר עבדו שעשאו אפותיקו לכן חייב משום דהוא ניכר טפי ממטמא ומדמע ומנסך עיי"ש, וע"כ צ"ל בסברתם דשחרור עבד הוי כהפסד בגופו של דבר כי יצא לגמרי מרשות בעלים ואין ביד הבעלים להשתמש בו עוד אם ירצו ואינו דומה לאיסורים שהטילה התורה איסור אגברא ולכן שפיר הוי היזק ניכר, וזה נכון מאד בסברת התוס'.

וכנוגה אור יצאו בזה דברי חזקי' ור"י ומחלוקותם, שבעתים מזוקקים, כי הנה היזק שא"נ אינו במציאות אלא באיסורי תורה כי לנכרי א"א להזיקו היזק שא"נ, וסובר ר"י דגם לישראל רק גרמא מקרי דמשום שהטילה התורה עליו איסור גברא עדיין לא היזיק את החפץ בעצמו כלום אבל חזקי' ס"ל דאיסורי תורה איסורי חפצא המה ומונח ההפסד בחפץ עצמו, ולפי"ז מה שנקטו לשון "ניכר" "ואינו ניכר" לשון מושאל הוא כי אינו תלוי בניכר לעינים או לא רק אם ההפסד הוא בגוף החפץ היזק גמור מקרי אף אם אינו ניכר לעינים ואם לאו גרמא בעלמא מקרי, ולפי"ז יש לתמוה על דברי התוס' ריש ב"ב וב"ק דף ק' ע"ב ד"ה חייב באחריותו שכתבו דאע"ג דהיזק שא"נ לש"ה הא חשיב היזק ניכר שהוא כלאים ורואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרות אעפ"י שרואין השרץ על הטהרות שמא לא הוכשרו אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שא"נ וקנסוהו כמו במטמא הכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד ועוד אי קנה הוא במזיד דוקא הי' לו לחייב עכ"ל בקיצור עיי"ש ולפי האמור דבריהם תמוהים מאוד שהם ז"ל סוברים שהכל תלוי בראיית העין וזה דוחק גדול וזר מאוד דמנ"ל לר"י לחלק בזה וגם גוף דברי התוס' שם קשין להולמן דמה שחלקו בין מטמא לכלאים דחוק מאוד דמה יענו במטמא יין או פירות לחליחות, ומה שדחו שאין לומר שחייב משום קנס דהא כאן גם בעל הכרם עצמו מפסיד ולא שייך כנס, זה אינו דהא במנסך מוקמינן בחולין דף מ"א דמיירי באית לי' שותפות בגווה ואפ"ה קנסוהו אעפ"י שמפסיד גם יין שלו אלא ע"כ צ"ל דאנו חוששין דמזיק לא יחוש במה שנאסר חלקו וא"כ ה"ה הכא ומה שכ' עוד דא"כ לא שייך לחייבו רק במזיד, ע"ז יפלא יותר דהא שם במזיד מיירי דתני' אומר לו גדור ואם לא גדרה חייב באחריותו הרי מפורש אומר דדוקא אם אמר לו גדור והוא לא גדרה חייב וזה הוי מזיד גמור לכן דברי התוס' אלו מתחלתן ועד סופן צריכין תלמוד.

והאי פירושא ארווח לן טובא ונבין היטב סוגי' הש"ס בשמעתין דפריך אחזקי' מהא דתנא גזל מטבע ונפסלה תרומה ונטמאת חמץ ועבר עה"פ אומר לו הש"ל ומסיק בתיובתא והקשו בתוס' ד"ה גזלן הוא דאיך מדמה הש"ס היכא דממילא להיכא דבידים דניהו דאיטמי ממילא אומר לו הש"ל אבל מטמא בידים לא דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים ובמלאכה חייב ובהכחשה דממילא או פירות שהרקיבו במקצת אומר לו הש"ל הואיל ועדיין הן בעין ולא קנאם בשינוי ותי' דכיון דהיזק שא"נ שמי' היזק אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי והנה כל מבין דבר יבין כמה דחוקין הם דברי התוס' בתירוצם כי קושייתם עצומה מאוד ועוד יותר למעיין בדבריהם ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא דשם הוכיחו דיש דברים שגזלן פטור ושומר חייב ובתוך הדברים כתבו דודאי בשומר ליכא חילוק בין הכחשה דהדרה או לא דכל שנעשה בפשיעת שמירה חייב עליו משא"כ בגזלן דלא נעשה שומר והכל תלוי בשינוי דאם נשתנה הגזלה עד שקנאה חייב לשלמה מצד והשיב את הגזלה ואם לא נשתנה כ"כ עד שקנאה אומר לו הש"ל ועל הנזק אינו חייב עיי"ש, וא"כ במזיק ודאי שהדין כן כל שהזיק בידים היזק גמור כגון שהכחיש בהמת חבירו ודאי חייב על היזקו, וחזקי' לא אמר אלא דהיזק שא"נ הוי היזק גמור כמו ניכר אבל לא שיהא שינוי לקנות בכך, והרי חזינן דהכחשה דהדרה דלא הוי שינוי מ"מ הזיקא דמנכרא הוי', ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"א ע"ב ד"ה איסורי הנאה שכתבו דשחיטת פורתא של הסימנים לא חשוב שינוי לקנות בכך עיי"ש, וזה פשיטא דאם ניקב בהמת חבירו בוושטה או בריאה שלה שחייב בנזקה מן התורה דחשוב היזק ניכר ומ"מ בגזלן אם נעשה אצלו טריפה אומר לו הש"ל, הרי דהיזק ניכר ושינוי לקנות שני ענינים המה ואיך דימה אותם הש"ס זל"ז להקשות בתיובתא על חזקי' אכן לפי האמור למעלה ניחא טובא דחזקי' ע"כ ס"ל אה"נ לית להו בעלים כיון דאיסורי חפצא הן וההיזק שבהם הוי כהיזק בגוף החפץ והרי יצאו מרשותו והנה הא דגזלן מצי אמר הש"ל היינו דוקא בחפץ שהוא ברשות הבעלים עדיין דאם אינו ברשות הבעלים הגם שהגזלן עוד לא קנאם לא מצי אמר הש"ל, כי לא בקנין הגזלן הדבר תלוי אלא בקנין הבעלים אם חדל קנינם שיצא מרשותם או לא ואם יצא מרשותו שוב לא מצי אמר לו הרי שלך לפניך דהא תו לא הוי שלו וכן כתב בפי' בקצה"ח סוף סי' ת"ו עיי"ש וא"כ מתרומה ונטמאת באמת לא מקשה הגמ' מידי דניהו דהוי כהיזק והפסד דמנכר אבל עדיין דין ממון אית בי' והוה ברשות בעלים אבל מגזל חמץ ועעה"פ פריך שפיר דניהו דהגזלן לא קנה אותו דליכא כאן שינוי בגוף החמץ אבל כיון דאיכא כאן הפסד בגוף החמץ וההפסד גדול כ"כ עד דלא שוה מידי א"כ שוב אין לו בעלים ואיך יאמר הש"ל כיון דתו לא הוי שלו דנאסר בהנאה ולית ליה בעלים ודו"ק היטב בדברים אלו כי על אדני האמת הוטבעו אף שהם נגד דעת התוס' וגם לשון הרמב"ם אין מורה כן מ"מ נכרין דברי אמת וראוין למי שאמרם– ועיין לעיל בפסחים דף ו' ד"ה וכי משכחת מה שכתבנו בזה עיי"ש, ומה מאוד נתיישב בזה קושי' התוס' ד"ה מנסך שהקשו דאיך פליג שמואל אדר"י דמשעת הגבהה קני ומתחייב בנפשי' לא הוי עד שעת ניסוך ולפי האמור י"ל דרב ושמואל אזלי בזה לשיטתייהו דהנה בחולין דף מ"א מוקי להא דמנסך בדאית ליה שותפות בגווה דאל"כ לא מצי אוסר וכתבו שם בתוס' דלפי"ז האי מנסך ג"כ מערב הוא אלא דאשמעינן דלא אמרינן קלבד"מ דמשעת הגבהה הוא דקני' והנה ידוע דפליגו רב ושמואל במערב יין ביין של נסך דלרב אסור בהנאה ולשמואל שרי והנה כמו דאליבא דחזקי' לא מצי אמר באה"נ הש"ל כמו כן לר"י בהיזק בידים מאחר דעשאוהו חכמים כהיזק ניכר והוי לי' כמי שאין לו בעלים וחייב בתשלומי נזקו ממילא דלא מצי אומר הש"ל הגם שפטור על הנזק מצד קלבדר"מ כמש"כ התוס' כאן בסוף ד"ה מנסך, ולפי"ז נאמר דרב ושמואל לשיטתם אזלו דלרב דבמערב נאסר בהנאה וממילא דלית לי' בעלים לא מצי אמר הש"ל ושפיר חייב אבל לשמואל דס"ל יין ביין נמי שרי בהנאה ולא הפסידו אלא מה שמכרו לנכרי בזול הוי לי' כמו מטמא דעדיין הוא של בעלים ומצי אמר לי' הש"ל ודו"ק.

דף נה.

במשנה שם, ועל המריש הגזול שבנאו בבירה תקנו שיטול את דמיו מפני תקנת השבים, הנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והתו' דהרמב"ם ס"ל בריש הל' גזילה דגזלן שמחזיר ממון אינו מקיים מצות השבה ורק החפץ עצמו צריך להחזיר והתוס' מכות דף ט"ז ס"ל דאף בחזרת דמים מקיים מצות השבה, וראה זה מצא רבינו נ"י הוכחה ברורה נגד דעת התוס' וראי' גמורה לדעת הרמב"ם, כי אם נאמר כדעת התוס' למה לי האי תקנה שיטול את דמיו הלא מדינא יכול לתן לו הדמים הא הלכה רווחת היא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר ומכש"כ בזה נפסד וזה לא נהנה שגרע יותר דודאי כופין עליו וא"כ מהיכי תיתי שיקעקע כל הבירה כיון שיוכל לתן דמיו ומקיים מצות השבה ומ"ט דב"ש דס"ל באמת כן שיקעקע הבנין, וגם בלא"ה הלא מסתמא יתרצה הנגזל לקבל דמיו דהא הכא מיירי שבא מעצמו להשיב ואין ידינו תקיפה עליו וא"כ מי פתי הנגזל שלא יטול הדמים, אלא ודאי דלא מקיים העשה דהשבה אלא בחזרת החפץ עצמו וממילא דאין לו תקנה רק לקעקע את הבנין וא"כ הא לך דלא מהני מחילה או לומר הריני כאלו התקבלתי כי זה מועיל דוקא במקום דמהני דמים אבל במקום שצריך דוקא החפץ כמו דלא מהני דמים, כך לא מהני מחילה ולכן הוצרכו חמז"ל לפטרו ממצות השבה מפני תקנת השבין וחייב רק דמים מצד שניתן לתשלומין

ועיין במהר"ם שי"ק בתשובה ח' א"ח סי' שכ"א שכתב להיפך מזה ופשיטא לי' דתקנת מריש הוי מטעם מחילה דמהני דלולא זאת איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע דבין למ"ד בטלו ולא בטלו, ובין למ"ד קול"ק הוי קו"ע כי ע"י ביטול מצות השבה נגמר הלאו דגזילה והוי קו"ע ע"ש, ואומר רבנו נ"י כי דבריו במחכ"ת אינם מכוונים כי לפי מה שביאר הוא נ"י במ"א אין זה קו"ע וראי' מני' ובי' דלמה לן טעמא דתקנת השבים תיפ"ל משום הפסד ממונא של גזלן וכי לא חסה תורה על ממונו של ישראל כשר הבא לשוב שלא יצטרך לקעקע את ביתו חנם אם נאמר דגם אחר התקנה יוכל לקיים מצות השבה בדמיו, אלא ודאי דע"י דמיו לא מקיים מצות השבה וחכמים עקרוהו להאי מצוה לגמרי, ואי לאו משום תקנת השבים לא היו מבטלין מ"ע של השבה משום הפסד ממון הגזלן וזה ברור כשמש, ואין להשיב הרי גם התוס' מודין דכל זמן שהחפץ בעין אינו מקיים מצות השבה בדמיו רק לאחר שנאבד' ז"א דסוף כ"ס הרי ביד הבעלים הי' למחול לו על החפץ וליקח דמיו אלא. ודאי דזה לאו השבה מקרי ודו"ק.

דף פח:

את זו דרש רבנו שליט"א ביום חתונתו בהיותו אז בן ח"י שנים עמו"ש

בסוגי' דאמתלא.

מתני' דף פ"ח ע"ב יצא שמה בעיר מגורשת הרי זה מגורשת גמרא ואסרינן לה אגברא היינו אבעלה כהן והאמר ר"א כל קלא דבתר נשואין ל"ח ליה, והקשה המהרש"א שם והלח"מ פ"ט מה' אישות לפי הגמ' דלעיל ד' פ"א דאמרינן דאע"ג דלא חיישינן לקלא דמגורשת בתר נשואין מ"מ תצא משני היינו אם מת הראשון ונשאת לכהן דלגבי' הוי קלא דקודם נישואין, ואמאי לא משני גם כאן דמגורשת לענין שתצא משני והניחו בצ"ע, ונראה לרבנו נ"י לישב עפ"י דרך חידוד דהנה הירושלמי כאן הובא ג"כ ברשב"א הקשה וכי אית בגירושין נרות דולקות, אלא הכא בני אדם משיחין והכא ב"א משיחין, ואח"כ אמר שם זעירי בשם ר"י נבדק השם מפי נשים ומפי קטנים בטל השם, וכתב הרשב"א ז"ל דנראה שהירושלמי חולק עם גמ' דילן, וכדי לעשות שלום בין שני התלמודים נראה לרבנו נ"י לומר, דהנה היש מפרשים בתוס' ביבמות צ"ב ע"א סברו דקלא דבתר נשואין היינו דוקא שיצא אחר נישואין איזה ענין שהי' קודם לכן כגון שהיתה גרושה או זונה דוקא בכה"ג לא חיישי' משום דאמרינן דודאי הבעל דייק ונסיב ומסתמא הקול שקר הוא, אבל אם יצא ה הקול על ענין שנעשה אחר נישואין אז ודאי חיישינן ודחו שם התוס' את שיטתם מגמ' ד' פ"א דשם מוכח דביצא קול פלוני כהן גירש את אשתו דהוי קלא דבתר נישואין ולא חיישינן, והנה יש לדקדק שם בגמ' דפריך תחלה מאי והדבר צריך בדיקה והא נהרדעא אתרי' דשמואל הוא ולא מבטלינן קלא ואח"כ פריך את אמרת תצא והא אר"א כל קלא וכו', שהרי הי' לו לפרוך על ריש דבריו שאמר תצא שהוא קושי' עצומה יותר ואח"כ ישאל מאי והדבר צריך בדיקה, ולמה מהפך הש"ס את הסדר, והנה י"ל דסברת הי"מ תלי' בפלוגתא דרב ושמואל דלמ"ד מבטלינן קלא מה שאנו חוששין לקלא הוי מפני שהוא באמת ספק אצלינו, ולא מפני חשש לעז כמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אישות דהרי היא בחזקת ספק מקודשת וע"כ כשנתברר אח"כ שהקול שקר מבטלינן ליה ואז שפיר י"ל כי"מ דלקלא דבתר נישואין ל"ח מפני שיש לנו הוכחה ששקר הוא וללעז לא חיישינן ולהיפך אם יצא אחר נשואין שפיר מוציאין אותה מתחתיו כי איכא ספק אצל הב"ד ולא חשש לעז בעלמא, אבל למ"ד לא מבטלינן קלא אפי' חזרו אותן עדים ואמרו ששקר הוא מפני חשש לעז, ע"כ ל"ל כסברתם דהא החשש לעז גם בקלא דקודם נשואין במקומה עומדת כמובן, אלא טעמא דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין משום דלא אלים האי חשש לעז להוציא על ידו אשה מתחת בעלה, וא"כ ליכא חילוק בין שיצא הקול על ענין שהי' קודם נשואין או לא"נ דבין כך וב"כ לא תצא מבעלה עבור הקול, והנה לפי דעת הי"מ ליכא שום סברה לומר שתצא משני דהא כיון דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין מה לי מראשון או משני אבל לשיטת התוס' יכולני לומר מראשון לא תצא מפני חשש לעז אבל משני דגבי' הוי קלא דק"נ תצא ולפי"ז ניחא דקודם שידע הש"ס דשמואל ס"ל דלא מבטלינן קלא לא הי' יכול להקשות, והא אר"א כל קלא וכו' דהא למ"ד מבטלינן נוכל לומר כסברת הי"מ וא"כ ליכא כאן קלא דבתר נשואין אבל לאחר שחידש לן דשמואל ס"ל דלא מבטלינן קלא א"כ שוב ליכא חילוק בין קול של אחר נשואין לקול של ק"נ ושפיר הקשה והא הוי קלא דב"נ וע"ז מתרץ דתצא משני דכיון דכל מה דלא חיישינן הוי מפני שאין מוציאין אשה מתחת בעלה ולא מפני שהקול שקר וא"כ שפיר תצא משני, ולפי"ז מיושבת קושי' המהרש"א והלח"מ שהרי כאן קיימינן אליבא דהלכתא כרב דמבטלינן קלא וא"כ ממילא ל"ל תצא משני דהא למ"ד מבטלינן קלא הוי הטעם כסברת הי"מ דהקול שקר ואין חילוק בין ראשון לשני כנ"ל, והנה קושי' הירושלמי וכי אית בגירושין כרות דולקות לאו קושי' הוא לכאורה לפי גמ' דילן דמגורשת קאי אמקודשת דקול ושוברו עמו דנוכל לומר דקול גירושין לחודא באמת לא הוי קול אבל שובר לקול הקדום מיהא הוי אבל אם נאמר דקול גירושין הוא ענין בפ"ע אז קושי' הירושלמי במקומה עומדת, ולפי"ז הכל על מקומו יבא בשלום דהירושלמי בתחלה קודם שאמר שם ר"י דנבדק השם ונמצא מפי נשים בטל הי' סובר דלא מבטלינן קלא וא"כ ל"ק על המתני' קושי' הגמ' דילן ואסרינן לה אגברא, דהא נוכל לתרץ כקושי' המהרש"א דתצא משני כמ"ש לעיל דף פ"א אליבא דשמואל דסבר לא מבטלינן קלא וא"כ הוי האי יצא עלי' קול מגורשת ענין בפ"ע ושפיר פריך וכי אית נרות דולקות וע"ז אמר שם ר"י דנבדק השם מפי נשים ומפי קטנים בטל השם ר"ל דמבטלינן קלא ולפי"ז לא נוכל לתרץ מתני' דתצא משני דהא למ"ד מבטלינן אית לי' שיטת הי"מ וליכא חילוק בין ראשון לשני כנ"ל וע"כ צ"ל דמגורשת קאי אמקודשת וכתי' הגמרא דילן וא"כ קושי' הירושלמי וכי אית נרות דולקות בגירושין לאו קושי' הוא דלהא שיהיו שובר לקול הקידושין לא צריך כרות דולקות, ודו"ק ודפח"ח.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה