שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר
שביבי אש חידושי הלכות · לקוטים
בשבועות דף כו:
והלכתא לכדרבא דאמר רבא שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שני' תחתיה, הרי"ף ז"ל לא הביא האי מימרא דרבא והנ"י תמה עליו, ועלה במחשבה לפני רבנו נ"י לומר דדחה הרי"ף האי מימרא מהלכה משום דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע בדבר שאינו מוכרח להיות דהלכתא כר"ל לגבי ר"י בהאי דחולץ למעוברת יבמות דף ל"ו וכמש"כ שם הנמ"י, עיין למעלה באורך מה שכתבנו בזה בחולין ד"ה "דף כ"ט" עיי"ש היטב וצ"ל לפי"ז דהרי"ף הי' גורס רבה במקום רבא כאשר יש גורסין כן דאלו רבא הוא דפסק כר"ל שם וגם סובר כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף וגם מכאן ולהבא הוא גובה דכל הלין דינים תלויין זב"ז כמו שביארנו הכל למעלה, אבל חזר בו משום דהרי"ף ז"ל מביא הך מימרא להלכתא בנדרים דף י"ח וגם משום דאנן פסקינן אותה וגם פסקינן כל הני דינים דלמעלה וצריכין אנו למצוא פשר הדבר מצד אחר.
ואחר העיון מצא רבנו נ"י כי על מדוכה זו כבר ישב הרשב"א ז"ל ולא ידע לחלק בין הנושאים עד שהר"ן ז"ל מצא פתרונם והוא בנדרים ריש פ' נערה המאורסה דאמרינן התם בהפר אחד וקיים אחד וחזר ונשאל על הקמתו מאי דתימא מאי דאוקי הא עקריה קמ"ל דמפירין שניהן בב"א וכתב הר"ן ז"ל דהרשב"א הקשה כיון דחרם עוקר הנדר מעיקרא אמאי בטלה הפרה קמייתא ומ"ש מהא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת אבל הלכה אצל חכם והתירה הרי זו מקודשת, הרי דהרשב"א ז"ל התפלא דלמה בקידושין מהני הגילוי מלתא שיחולו למפרע, ובהפרה לא מהני הגילוי וכאשר הדין בהפרה דהכא כן הדין בחולץ למעוברת ובכל הני דלעיל דלא מהני הגילוי, אבל הר"ן ז"ל כתב שם דלדידי' לא קשה מידי ותוכן דבריו הקדושים הוא, דודאי בכל מקום דאין הדבר מוכרח להיות כן לא מהני הגילוי למפרע אבל כל זאת אם הענין אשר עליו הנידון יש בו חסרון בעצם טרם שנתהוה אותו הגילוי וכמו בחולץ למעוברת כי כל זמן היותה מעוברת אין בחליצתה כלום מצד עצם הענין וכן הוא בשוחט כל זמן שלא גמרה אין בזה המעשה מעשה שלם שיקרא עליה שם שחיטה, וכן בגביי' דהשיעבוד לחוד לאו קנין שלם מקרי וכן הוא הכא בהפרה דהפרה דחד אין בה כלום כי שניהם מפירין בעינן ולכן לא מהני מה שנתגלה לבסוף שהותר ההקמה כיון דעכ"פ אז לא הי' מצי לחול שוב חלף הלך לו, אבל קידושין באשה נדרנית הוא מעשה שלמה ומצי חייל אבל הוא התנה שלא תחולו אם יש עלי' נדרים ומקרי האי עיכוב עיכוב שחוצה לו ובעיכוב כזה שפיר מהני לסלקו למפרע הגילוי שלאחר מכן משום דאנן הכי אמרינן הני קידושין חלו מיד אבל הנדרים עקרו להו ואם שוב נעקרו הנדרים למפרע הני קידושין במקומם עומדים.
ולפי"ז גם בשבועה על שבועה הדין כן דהא דאין שבועה חלה על שבועה לא מקרי עיכוב בעצם רק הראשונה מקרי עיכוב שחוצה לה דאין זה מעיקר דין שבועה שלא תחול זו על זו והראי' דלקברו בין רשעים חלה ולכן גם כאן אמרינן דעקירת הראשונה למפרע מהני שהשני' עלתה בראשונה כנ"ל, והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני בכוונת דברי הר"ן ז"ל ואמיתים בעצמותם, אלא שרבנו נ"י מצא סתירה קצת מהא דאמרו בנדרים דף ס"ט ע"א בעי רבה קיים לכי קיים לכי ונשאל על הקמה ראשונה מהו ת"ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שכי' חלה עליו, ולפי האמור הלא הדמיון אינו עולה יפה דהא בהקמה לא שייך כלל הקמה שני' על הראשונה ואין לך דבר בטל יותר מזה ואין דומה לשבועה על שבועה דיש מקום לשתיהן אי לאו דידעינן ממ"א דאין איסור חע"א ודבר זה צע"ג. אולם בלא"ה יש לתמוה איך אפשר דיתחרט על הקמה ראשונה ולא על השני' דבשלמא בשבועה אפשר דמתחרט על חומר שתי שבועות דהא לקברו בין רשעים גמורים חל או אפשר עבר בין שבועה לשבועה ואכל כזית מן הככר אשר נשבע עליו ורצה לתקן את זאת בשאלה על הראשונה אבל כאן בהקמה אחר הקמה מה בין זו לזו עד שיש לו פתח או חרטה עכ"פ על הראשונה ולא על השני' וצע"ג ודו"ק.
בחידושי הרי"ם ז"ל הקשה קושי' משכלת על הא דכתבו התוס' דף ל"ג ע"א ד"ה אפקעינהו, שהקשו שם דאם נאמר אפקעינהו במבטל גט ששלח ע"י שליח א"כ יכולין ממזרין לטהר ויחפה על ב"א שישלח לה גט ויבטלו שלא בפני השליח, ותי' אי ידעינן שלכך נתכוין לא מפקעינן הקידושין מני' והקשה הרי"ט ז"ל לפי מה דאמרינן בב"ק דף ע' ע"ב דעדי ביאה המעידים שנבעלה לאחר לאו חצי דבר נינהו אע"ג שצריכין לעידי הקידושין שמעידין שנתקדשה מ"מ עידי הקידושין אינן צריכין לעידי ביאה והמה כלו דבר מעידין ה"נ עידי ביאה כלו דבר קרינן בי' א"כ. הכא עדיין יחפה על ב"א דהא כאן עידי קידושין נמי חצי דבר נינהו וצריכין לעידי ביאה דלולא עידי ביאה הוי מפקעינין הקידושין מני' ורק ע"י עידי ביאה הקידושין קיימין וא"כ חצי דבר הוי, וכן מקשין העולם על הא דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וחייב מפני עדות העדים שאמרו לוה ופרע וקשה הא חצי דבר הוי דעדים צריכין הבע"ד דהוי כמאה עדים דלא פרע, ואומר רבנו נ"י כי קשיות אלו וכיוצא באלו לא קשיין מידי כשנבאר הסברה דאמרינן בגמ' כיון דעידי קידושין דבר קרינן בהו ה"נ עידי ביאה וצריך טעם דכלפי לייא, אמנם הענין הוא דמסתמא כל מה שהקפידה התורה בהגדת העדים הוי רק כדי להחזיק עדותם שנוכל לסמוך עליהם ולא איברי סהדי אלא לשיקרא ואם חסר אחד מן התנאים שהקפידה התורה עליהם אנו מסופקים בעדותם אם כנים דבריהם וזה פשוט וברור, וא"כ ה"ה בהא דאמרינן דבר ולא חצי דבר נמי היינו טעמא משום דבחצי דבר אפשר דמשקרי כי חושבים שלא עשו כלום בעדותם כמו שאמרו שני כתי עדים המעידים על שני סימנים אחד בכריסה ואחד בגבה דלכו"ע חצי דבר מקרי דסימן אחד לאו כלום הוא וטעמא דמלתא הוי דחיישינן דגם שניהם שקר ענו דכל כת וכת מורה התירה לעצמה דהיא לא עבדה כלום דרק על סי' אחד קמסהדי ולא מהני מידי והקולר תלוי בצואר השני' שהוא משקרת ג"כ ומשלמת לסהדותא וכמו שאמרו בגיטין ס"ז ע"א דשמא תשכור עדים דדיבורי אמרו וכ' שם התוס' הטעם משום דלא נגמר הדבר ע"י כן עיי"ש אבל אם באמת הי' ברור לכו עכ"פ שכת אחת אמת תגיד אז ממילא גם השני' נאמנת ואין צד לחוש לשיקרא מצד חצי דבר דמה נאמר שבקל העידו שקר על סי' שבגבה דמה בכך זה אינו כיון דבאמת הי' לה סי' בכריסה וע"י עדות שקר שלהם שהוסיפו לה סי' בגבה נגמר הדבר שלא כדין והכל תלוי בצוארם ואין מנוס, וזה שאמרו חמז"ל בעידי קידושין ועידי ביאה כיון דבעידי קידושין דבר קרינן בהו דהם ודאי אמת אמרו שעשאוה א"א א"כ ממילא גם על עידי ביאה יש לסמוך דאם יעידו שקר המה חייבוה שלא כדין, וא"כ לעולם לא מקרי חצי דבר אלא במקום שיש לחוש דכל שני הכתות שקר ענו, ולפי"ז קושיות הנ"ל אזדו להן דבאומר לא לויתי אנן אמרינן הודאת בעה"ד כמאה עדים דמי הכוונה בזה שודאי אמת אומר ואין בו שום ספק כי בהודאת בע"ד ליכא חילוק בין דבר לחצי דבר וכיון דאין נופל ספק בהודאתו תו לא קרינא דבר ולא חצי דבר בעדות העדים שאומרים לוה ופרע, וכן הוא בקושיתו של הרי"ם דהני קידושין ניהו דהשתא חצי דבר נינהו משום דבלא עידי ביאה הוי מפקעינן הקידושין, אבל כל זאת הוא משום דאמת הוא שקידשה דאי לאו קידושין אין כאן לא גירושין ולא ביטול שליח וכיון דרק אם אמת הגידו יוכל להעשות חצי דבר איך יפסל העדות מטעם חצי דבר זאת לא שמענו ולא נתן להאמר הלא כל עצמיות החשש בח"ד הוי לשיקרא וכיון דהכא אלו שקר הי' הוי לי' כלו דבר מה בכך דנעשה ח"ד אם אמת הוא והדברים ברורים צדקו יחדיו ודו"ק.
בכתובות דף ע"ד ע"א אמרינן שם בגמ' דאי אפשר לחלוץ על תנאי ש דכל תנאי גמרינן מתנאי בכי גד ובני ראובן ותנאה דאפשר לקיומי' ע"י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי' ע"י שליח לא הוי תנאה, ובתוס' שם ד"ה תנאי נתקשו הרבה וז"ל דמה ענין זה אצל זה דמשום דבחליצה לא מהני שליח כמו התם גם תנאי לא מהני ומה סברה יש כאן לומר דלא גמרינן מהתם אלא במה שהוא דומה להתם והא חזינן דלא גמרינן מהתם דתנאי לא מהני אלא בקרקע כי התם, עיי"ש בדבריהם ואומר רבנו נ"י בסברה נכונה והוא יסוד קבוע בעניני תנאי, ובזה נבין ממילא למה לא מצי משוי שליח בחליצה. כי תנאי לא שייך אלא בדבר שמושך אחריו איזה תכלית כגון גט אשה שהוא סיבה שמושך אחריו תכלית שמוציא את האשה מת"י בעלה ומתירה לאחרים ונתינת הגט הוי כמו הכשר לגוף התכלית לכן שייך בו תנאי לומר אם תתן לו מאתים זוז ימשוך גט זה אחריו את עיקר התכלית שתהא מותרת לאחרים ואם לאו לא ימשוך אחריו תכלית זה, אולם בגוף המעשה לא יתכן בו תנאי כגון במצוה מן המצות כשמניח תפלין שהוא המעשה והתכלית ביחד א"א לומר הריני מניח תפלין ע"מ שירדו גשמים היום ואם לאו לא הנחתי זה דבר שא"א דהא מה שעשה עשה בין ירדו בין לא ירדו וכי אפשר לומר הריני אוכל ע"מ שיבא חכם למזרח ואם לאו לא אכלתי הלא כבר אכל ואין להשיב, ועד שאנו מהדרין בעלמא נשדא נרגא בגט עצמו דכשנותן לה את הגט לא מצי אמר אם תתן מאתים זוז נתתי גיטך ואם לאו לא נתתי רק אומר שלא תהי' מגורשת בו שלא ימשוך אחריו את התכלית, אולם בגמר הדבר בתכלית עצמו שאינו מושך אחריו שום דבר איך יתכן בו תנאי וזה אמת וצדק. וענין אחד לזה עם מה דאמרינן דבמצות שבגופו לא מצי משוי שליח, דגם שליחות לא שייך אלא בהכשר הדבר שמושך אחריו התכלית כגון בשליח לקדש אשה שאין הקידושין בעצמן התכלית רק הכשר ואמצעי להיות אשתו לכן מצי השליח לקדש והתכלית עולה להמשלח וכן בכולם אבל במצות שבגופו שהם גוף התכלית כגון נטילת לולב דהנטילה בעצמה הוא התכלית לא שייך בו שליחות ודי למבין.
ומעתה נתנה ראש ונחזור לענין ראשון כי הנה גם מצות חליצה הוא מצוה בפ"ע וגמר דבר ואינה הכשר להתירה לשוק רק מפני שיש עלי' מצות חליצה אסורה לשוק עד שתחלוץ מקודם, וכן מוכח מהרמב"ם ז"ל בספר המצות הובא בספרו יד החזקה ריש ה' יבום וחליצה כי ביבמה יש שלשה מצות א. לייבם, ב. לחלוץ, ג. שלא תנשא לשוק עד שתסיר מעליה רשות היבם הרי שמנה מצות יבום למצוה בפ"ע שהתורה אמרה מצוה לייבם ואם לא יחפוץ מצוה לחלוץ ועד שלא יצאה מידי שני מצוות אלו אסורה לשוק ואינה דומה לגט שאינו רק הכשר להתירה לשוק ולא מצוה בעצם שעלי' כתב הרמב"ם בספר המצוות ובריש ה' גירושין וז"ל מ"ע "שיגרש המגרש בספר" דהיינו שאם רוצה לגרשה לשוק צריכה גט שאין מצוה לגרש רק אם תרצה להנשא לאחר אבל בחליצה לא כתב "מ"ע שיחלוץ החולץ" שאף אם לא תרצה להנשא מ"ע לחלוץ, ועיין בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' ק"נ שם בדברי השואל שנחת לסברה זו כי מצות חליצה לא באה כדי להתירה לשוק רק שאסורה לשוק עד שתקיים מצות חליצה דרבע עלה ומכח זה רצה לחדש דמקום שא"א לחלון מחמת עיכוב שהיבם הוא במדינה אחרת ויש סכנה לילך לשם דאז מצות חליצה בטלה לה א"כ ממילא מותרת לשוק ואף שהנו"ב שם חלק עליו היינו דוקא שאינה מותרת לשוק דמצות חליצה מעכבה מ"מ אבל לזה מודה דהוי מ"ע בפ"ע, ולכן לא מהני בה תנאי דהוי מצוה שבגופו ואינה הכשר להתירה לשוק רק תכלית בפ"ע ולכן נמי לא מצי משוי בה שליח כבכל מצוה שבגופו, וזה כלל גדול בדינים אלו דמצוה שבגופו לא מצי משוי שליח ולא מהני בה תנאי, ומעתה כשביבי אש ינוצצו דברי הגמ' דמלתא דלא אפשר לקיומי' ע"י שליח, היינו משום דהוי דבר שבגופו, לא מהני בו תנאי כי הא בהא תלי' ודו"ק בזה כי הוא נכון מאוד ותורתו וסברתו אמת צדקו יחדיו.
בקידושין דף סה.
מסיק בגמ' דבקידושין אפי' שניהם מודים לא מהני עד דאיכא עדים משום דקא מחייב לאחרינא, והנה הראשונים ז"ל נלאו למצוא פשר דבר מה זה חב לאחרים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולא עלה בידם טעם נכון עיין ברשב"א ז"ל איך דחה פי' רש"י ז"ל בשתי ידים ופי' הוא ז"ל פי' אחר דחוק מאוד, אולם טבא פלפלא חדא חריפתא מה שפי' רבנו נ"י דסברת התלמוד פשוטה מאוד דלכן לא מהני מידי בלא עדים משום דהוי חוב גדול לאחרים דהא לבטל מפרי' ורבי' אי אפשר ועולם כמנהגו נוהג כל איש נושא אשה ואיך יהי' ביד אשה אחת להכשיל עולם מלא להנשא היום לזה ולמחר תאמר כי כבר היתה מקודשת לאחר וכה תפיל חללים רבים ואיך ישא איש אשה פנויה לפי תומו והיא תהי' מקודשת לאחר וצדיק נופל ברשת אשה חטאה וסוררת ואין לך חוב גדול מזה הלא דרכי' דרכי נועם כתיב והתורה חסה על כבוד הבריות לכן דין הוא דקידושין לא מהנין כלום אלא עפ"י עדים ודו"ק כי הוא דבר שלא עמדו הראשונים ז"ל על דעתו.
בסוגי' דאף אשה אחרת מתקינין לו
ביומא דף יג.
גמר' ומי סגי לי' בתקנתא ביתו אמר רחמנא וכו' ומסיק דמקדש וכניס לה ואח"כ מגרש לשתיהן ע"ת לאחת ע"מ שלא תמות חברתה ולאחת ע"מ שאכנס לבהמ"ק, והנה בירושלמי אמרינן בפשיטות דמתקיני לו אשה אחרת ואם תמות אשתו יקדשנה ביוה"כ ואי משום שאין קונין קנין בשבת במקדש התירו שאין שבות במקדש, והנה האחרונים חקרו במה פליגו גמ' דילן עם הירושלמי כי לכאורה עצת הירושלמי פשוטה ולמה לו כל הטורח הזה בקידושין וגירושין, עיין בספר מתא דירושלים ובשאגת ארי' סי' צ"ג, והנה במתא דירושלים כתב שהש"ס דילן חושש שמא לא תרצה להתקדש לו ביוה"כ כמו שכתבו התוס' גיטין דף ס"ד בענין חזקה שליח עושה שליחותו דבקידושין לא הוי חזקה אלימתא דשמא לא תתרצה שום אשה להתקדש לו אמנם הירושלמי סובר כיון דמאתמול התקינו אותה לכך לא חיישינן שתתחרט עכת"ד, אמנם לא יצא ידי חובתו בזה ועוד לא העלה ארוכה דהא עדיין לא נדע באיזה סברה פליגו הש"ס דילן עם הירושלמי, ונראה לרבנו נ"י ליישב בטוב טו"ד, דהנה השאגת ארי' הקשה למה לן הטורח הזה ובפרט לפסול אשה אחת בכל שנה ושנה מכהונה יקדישנה ויכניסנה על תנאי שאם תמות אשתו, ותי' דחכמים חששו על תקנתה דשמא תמית אשתו בין עבודת הפר לעבודת שעיר ותהי' מחוסרת כפרה דהא הפר מכפר על ביתו ואשתו בכלל והשעיר על כל ישראל ואותה אשה בשעת הקרבת הפר עדיין לא היתה אשתו ולא כיפר עלי' הפר ובשעת עבודת השעיר כבר היא בכלל ביתו ואין השעיר מכפר עליה עיי"ש, וכתב הגאון מהר"ם ברבי דלפי דברי השאג"א יש ראי' לשיטת הרמב"ם דכה"ג אסור בקטנה דאל"כ יקדש קטנה ע"ת דלא צריכה כפרה, והנה הרמב"ם פסק דכה"ג לא ישא קטנה ולא שתי נשים וכתב הה"מ בפ' י"ז מה' א"ב דהרמב"ם פסק בשתיהן להחמיר מחמת ספק אי דרשינן אשה אחת ולא שתים או אשה ולא קטנה כי שתיהן לא נפקי מחד קרא, והנה הש"ס דילן ע"כ סובר דכה"ג מותר בשתי נשים דכיון דהתירו לו לקדש ולהכניס אשה אחרת לחלוטין בלא תנאי אע"ג דמגרש לה אח"כ ע"ת אבל עכ"פ באותו שעה שקידש היו לו שתי נשים וכמו שהשיב באמת הראב"ד על הרמב"ם בפ' הנזכר עיי"ש ולפי"ז דריש הש"ס דילן אשה ולא קטנה אבל הירושלמי סובר אשה אחת ולא שתים דהא לא נחית לזה שיקדש ואח"כ יגרש ע"ת וא"כ שרי בקטנה, והנה הש"ס דילן עם הירושלמי לשיטתייהו אזלו דהנה אם מתקינין אשה ודאי ליכא למיחש שתתחרט למחר כיון שהיום נתרצית אמנם כ"ז אם לא נולד שום דבר שמביא אותה לידי חרטה אבל אם נתחדש שפיר יש לחוש, ומעתה הכל על מכונו יבא דבאמת יש לחוש שמא תמות אשתו בין פר לשעיר וכשתראה השני' שנשארה בלא כפרה תתחרט ומה שנתרצית אתמול מפני שלא עלתה על דעתה שתמות חברתה בפלגא דעבודה, אבל הירושלמי ס"ל דמותר בקטנה כנ"ל א"כ מתקינין לו קטנה ועלה ליכא למיחש שתתחרט מטעם הנ"ל דהא לאו בת כפרה היא, ודפח"ח, ועפ"י הדברים האלה יצא גם הרמב"ם ז"ל מתחת קושי' החכם צבי שהקשה עליו דבכל מקום פסק דחיישינן למיתה וכאן פסק כחכמים דאין מתקינין אשה אחרת, ולפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי דרשינן אשה אחת ולא שנים או אשה ולא קטנה וא"כ ל"ל תקנתה דתקנת הגמ' דילן ליתא דשמא אסור בב' נשים ותקנת הירושלמי ליתא דשמא אסור בקטנה ודו"ק.
הרמב"ם בה' טו"מ פ"י הלכ' ה' כתב שהחורש את הקבר בשדה שאינו שלו אינו בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שא"ש והוא תמוה מאוד הלא מבואר בתוס' יבמות פ"ז ע"ב דבדבר שאין האיסור תלוי במחשבה לא שייך אין אדם אוסר דשא"ש ואיך נטהר שדה שנחרש בה קבר, ונראה לרבנו נ"י דכל מה שגזרו חכמים בענין טומאות כמו בית הפרס וכדומה, היינו משום דחזינן דהחמירה תורה בספ"ט ברה"י לכן חששו חמז"ל כל אלו החששות, והנה ספ"ט לא הוי כודאי אלא בדבר שיש בו דעת לשאול ולפי"ז נאמר דאם השדה נחרש ע"י שוורים בלי דעת אדם אלא מעצמם לא גזרו בו חמז"ל דלא דמי' לסוטה, ולכן שפיר אמרינן בי' דאין א"א דשא"ש כי זה תלוי בדעת ובמחשבתו כמובן ודו"ק.
הקשה הגאון העצום מו"ה ר' דוד דייטש ז"ל על תוס' פסחים דף ג' ע"ב שכתבו שם דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, הלא בשבת ד' קל"א ע"ב אמרינן לר"א אע"ג דס"ל דמכשירי מצוה דוחין את השבת, אם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל בידו להפקירן, וא"כ פסח דדחו שבת היכי משכחת לה הא בידו להפקיר קרקעותיו ופטור, ונראה לרבנו נ"י דקושי' אפי' התחלה אין לו דבשלמא גבי ציצית ומזוזה החיוב בא מכח ביתו וטליתו והם קגרמי לי' ועיקר החיוב בא מצדם דעל הבית שיש לו צריך לעשות מזוזה ועל הטלית שיש לו צריך להטיל ציצית ולכן שפיר אמרינן הואיל אי בעי מפקר להו ופטור, אבל גבי פסח לא בא החיוב מצד הקרקע דלא אמרה תורה דמי שיש לו קרקע יעשה פסח אלא אדרבה היא פוטרת אותו דהא אמרה תורה כל עדת ישראל יעשו אותו ומי שאין לו קרקע מעכבתו מלעשות פסח ולא שייך הכא לומר הואיל ובעי מפקר לה ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.
החת"ס בתשובותיו לאו"ח סי' קי"ב כתב דביוה"כ הכל מודים דבעינן אכילה במעיו דכתיב ועיניתם כמש"כ הפנים מאירות לענין ברכת המזון דצריך אכילה במעיו דכתיב ושבעת, וזה כבר שאל לרבנו נ"י גדול אחד קושי' עצומה ע"ד הח"ס אלו מתוס' שבת דף י"ג ע"א שהקשו איך מותר לעמוד ברה"ר ולשתות ברה"י אם ראשו ורובו במקום שהוא שותה והא מ"מ איכא הנחה ברשות אחר דנח במעיו, ותי' דבליעתו זו הוא הנחתו כמה דאמרינן בכותב שתי אותיות כשהוא מהלך דכתיבתן זו הוא הנחתן והביא ראי' מכריתות דף י"ג דתנן יש אוכל וכו' ומוסיף ר"מ אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב עוד חטאת אחת משום הוצאה ומעתה אם כאמר דלא נח עד במעיו א"כ אין חיובו בא בב"א עם הני איסורי אכילה דחיובן בהנאת גרונן עיי"ש, והקשה הרב הנ"ל הא בין הני איסורי דחשיב במתני' איכא נמי יוה"כ דחיובא נמי ליכא עד דנח במעיו וא"כ שפיר קחשיב שבת דאתא בב"א אם יוה"כ והשיב לו רבנו נ"י דלק"מ דהנה לכאורה בלא דברי הח"ס קשה על ר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן ולענין הוצאה ע"כ גם לדידי' בבליעה הוי הנחה דהא לא יחלוק על משנה שלימה וא"כ איך הוי בב"א, אבל הנראה דדברי התוס' עניים במקום זה ומפרשים יותר ביבמות ל"ד ע"א ד"ה, אם היתה שבת והוציאו שהקשו וז"ל וא"ת והיכי חשיב ר"מ חיובי' הוצאה בהדי חיובי' אכילה ומה ענין זל"ז דכמו כן הי' יכול לומר אם עשה מלאכה אחרת בשבת חייב, ואומר ר"י משום דבשעת בליעה אתי נמי חיוב הוצאה אע"ג דאכתי לא כח משום דבליעתן זו הנחתן כדאמרינן הוציא דיו כדי לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך וכו' עכ"ל הרי דקושי' התוס' והוכחתם אינה מכח האי רגע כל דהו דאתי איסור שבת אחר שאר חיובים, אלא משום דאין ענין איסור הוצאה לאיסור אכילה וע"ז חידשו דכיון דמחמת שהוא אוכל בא איסור הוצאה מיד בבליעתו שפיר מחשבו בין איסורי אכילה, וחכמים השיבו דאינו מן השם משום דסוף כ"ס אינו חייב משום אכילה רק משום הוצאה וזה לדעת ר"י דסגי בהנאת גרונו אבל לר"ל דס"ל אכילה במעיו בעינן היה סובר דחכמים באמת מהאי טעמא אמרו אינו מה"ש מפני שצריך אכילה במעיו וכיון דהאכילה אינה נגמרת עד שבא למעיו לא מקרי הנחה בבליעתו ואינו דומה לכותב כשהוא מהלך דהתם הכתובה נגמרת משא"כ בבליעתו עדיין לא נגמרה האכילה, וסובר ר"ל כרבנן דר"מ, אמנם כ"ז באכילה אבל בשתיה כבר הביא הכ"ס או"ח סי' קי"ז בשם אביו זצ"ל דמודה ר"ל דבהנאת גרונו סגי והוא מגמ' סוכה דבשתי' מגרונו שבע וא"כ ממילא דלענין שבת נמי מקרי הנחה בשתיה מיד כשבולע, ולכן שפיר תנן דאם ראשו ורובו במקום שהוא שותה דמותר וממילא מיושבת היטב הקושי' על הח"ס הנ"ל דלא סגי במה שבא שבת עם יוה"כ בהדדי דאם לא יתחייב עד דנח ממש במעיו א"כ מה ענין הוצאת שבת אצל איסורי אכילה כקושי' התוס' יבמות, ודו"ק כי זה נכון מאוד.
בתוס' יומא דף פ"א ע"א ד"ה כל ששיעורו כתבו וז"ל שמעתי מקשין ל"ל לר"ע קרא דעל כל נפשות מת לא יבא דדריש מניה בסנהדרין דף ד' לרביעית דם משני מתים דמטמא באוהל ומ"ט דרבנן דפליגי עליה והא קיי"ל כל ששיעורן וטומאתן שוה מצטרפין ומתרצין דמיירי ברביעית דם הבא משני נפלים שאין באחד מהן רביעית מתחלה עכ"ל והנה הרמב"ם בפ' ד' מה' ט"מ פסק כרבנן שאין מצטרף רביעית דם משני מתים ולא מחלק בין דם הבא מגדול לבא מנפלים ובאמת הכפ"ת הקשה כן על הרמב"ם דפסוק כרבנן דדם לא מצטרף וכן בשדרה וגלגולת הבא מב' מתים, ובכזית בשר משני מתים פסק דמצטרף כקושי' התוס' עיי"ש, ונראה לרבנו נ"י לחלק ע"ד נפלא דבשלמא בדבר שצריך שיעור בכמות שצריך להיות גדול כמו כזית או כביצה אז ודאי מצטרפין משני מתים לכזית דמה לי מת אחד ומה לי שני מתים הרי עכ"פ איכא כזית אבל לענין רביעית דם שהוא מטמא משום שהוא נפשו של אדם או שדרה וגלגולת דרבתה תורה בעצם אדם שניכר בו שהוא אדם בזה פשיטא דאין מצטרפין דהא משני מתים לאו נפש הוי או בשדרה וגלגולת מב' מתים נמי לא הוי בכלל עצם אדם דבטלה חשיבותו וכמו דלא נצרף לענין בריה אם אכל חצי ברי' מזו וחצי מזו ולכן איצטריך לי' לר"ע קרא על זה נפשות מת דמשמע שנים, וזה קושט אמרי אמת, ומן התימא על בעלי התוס' שלא נחתו לחלק בדבר פשוט כזה עד שדחקו את עצמן לאוקמי' ברביעית הבא מב' נפלים וצע"ג.
ביו"ד סי' ק"ה בפרמ"ג שפתי דעת אות ב' הקשה על הסוגי' דבכורות דף ו' ע"ב דרצה להוכיח היתר חלב מדאסר רחמנא בב"ח הלא בב"ח אסור דוקא בבישול וחלב שבישלו לא יגרע מדם שבישלו שמותר עיי"ש, שנית הקשה הפלתי ריש סי' פ"ז אות ד' דלפי מה דפסק הרמב"ם דבב"ח אסור גם אפרו משום דהוא מן הנקברין איך אפשר לומר דאם נסחט החלב מן הבשר דמותר דהא בנשרף ונעשה אפר ודאי נסחט הכל ומ"מ אסור, וכן בחמץ בפסח איך מקצת הפוסקים מתירין נטלפ"ג כיון דחמץ מן הנקברין אשר גם אפרו אסור עיי"ש שהניח הדבר בצ"ע, והאחרון הכביד קושי' התוס' פסחים דף כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מעצי אשירה הקשו דלמה יאסר האפר של עצי אשירה בנפלה דליקה מאלי' דתיהוי כע"ז שנשתברה מאלי' דשרי' עיי"ש.
ואומר רבנו נ"י כדי ליישב כל הני קושי' כלל חדש והוא דדם שנעשה חלב וכן בב"ח או חמץ או עצי אשירה שנשרף ונעשה אפר בכל אלו פנים חדשות בא לכאן וכל איסורים אינו אלא משום דנתהוו מאיסור, וכל הסוגי' דבכורות שם דף ו' נבנית על הכלל דיוצא מן הטמא טמא, ולכן אין הכוונה שם שחלב אסור משום דם דיהי' על החלב איסור דם אלא דהוה יוצא מן הדם וניהו דדם שבישלו מותר אבל יוצא מן הדם שלא בשלו שפיר אסור, וכן הוא בב"ח וחמץ דאפרן אסור משום יוצא מבב"ח וחמץ, וזה שפיר אסור הגם שאם נסחט החלב מן הבשר הי' מותר אבל אם נתהווה אפר מבב"ח דפנים חדשות הוא שפיר אסור מצד יוצא מן הטמא ועיין במגן אברהם ריש סי' תמ"ה שכתב בשם מהרי"ל דאפר חמץ צריך לקברו, והמק"ח שם השיג עליו באמרו דאם נשרף קודם הלילה דלא עבר על ב"י לא יהי' האפר חמור מחמץ עצמו שהי' מותר לאחה"פ לדידן דקיימ"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר ולפי הנ"ל זה ליתא דאיך נאמר דאפר יוכשר בעבר הפסח וכי אית באפר איסור חמץ שיהי' איסורו תלוי בפסח אלא אפר אסור לעולם מחמת שנתהווה מחמץ בפסח וזה ברור, וכן הוא בע"ז דשאני נשתברה מאלי' דהשברים בעולם ואחר הביטול הותרו אבל בנשרף הע"ז הוה פנים חדשות ואיכא כאן איסור שנתהווה מע"ז שלמה כי השריפה עצמו שהוא ביעור מן העולם לגמרי לא מקרי ביטול ועיין באו"ח סי' תק"א במ"א ס"ק י"ג דהביא בשם ספר יראים דהא דמסיקין בכלים ביו"ט היינו למ"ד דאפילו סתירה גמורה בכלים שרי, אבל לדידן דקיימ"ל יש סתירה גמורה בכלים צ"ל דמיירי בכלי רפוי עיי"ש במ"א שנדחק ליישב זאת באופנים אחרים, אבל לפי הנחתינו דלמעלה אין כאן קושי' כלל דשריפת כלים שהוא מבערן מן העולם אין בו מלאכת סתירה כי סתירה מקרי דוקא אם ישארו השברים בעולם, ומנא אמינא לך דכן הוא, מגמ' ארוכה יבמות דף ל"ג ע"ב דפריך שם זר ששימש בשבת דחייב במאי וכו' אי בהקטרה והא א"ר יוסי העברה ללאו יצאתה עיי"ש ולכאורה קשה הא בהקטרת האימורין הא איכא בישול וצלי' ואיך קאמר דהוא הבערה אלא ודאי כיון דסוף להיות נשרף מכל וכל לאו בישול מקרי, כמו כן הכא בשריפת כלים לאו סתירה מקרי וכן הוא בע"ז דלאו ביטול מקרי, והאפר שנתהווה ממנה הוה אפר של ע"ז שלמה שאסור, ודו"ק היטב כי דבר גדול דיבר רבנו נ"י בזה..
ביו"ד סי' רל"ח סעי' ד' ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב וכו' עכ"ל בהגהות אמרי ברוך שם וז"ל משמע דאם אכל כזית אינו חייב משום שבועה וכ"כ רש"י להדי' ביומא ר"פ יוה"כ וכו' אולם רש"י לא כתב כן אלא לר"ל דל"ל איסור כולל באיסור הבא מעצמו אבל לדידן צ"ע דאף באוכל שיעור שלם מנבלה נימא דחלה שבועה בכולל מגו דחלה על ח"ש לבד ובפרט היכא שאינו בולע כל הכזית בב"א רק בתוך כא"פ אף דמצטרף למפרע לענין איסור נבלה מ"מ הא כבר נתחייב שבועה מיד כשאכל מקצת זית ובכהג"וו דמי לדין שבסעי' י"ג בנשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע שלא יאכל תשע שחייב ב' עכ"ל, והנה רבנו נ"י יצא לישע דברי המחבר שהוא דעת ולשון הרמב"ם ז"ל, ואמר דהשגות בעל אמרי ברוך ז"ל בטלין ופסק המחבר ז"ל שריר וקים, ותחלה נבאר דמה שכ' בעל אמרי ברוך דרש"י כ' כן אליבא דר"ל אבל לר"י לא כן הוא דזה אינו כי רש"י ז"ל הכריח דבר זה דדוקא באכל ח"ש חייב מר' יוחנן,– דהנה בתוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה כתבו וז"ל וא"ת ולוקמי' במפרש וד"ה וי"ל דאי במפרש לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטור עכ"ל ורבים תמהו דהא גם עתה דמוקי בכולל לאו כר"ע הוא דלדידי' למה לי כולל דהא שפיר חל בלא כולל על ח"ש לר"ע, אבל אם נאמר דניהו דחל בנו"ט אחצי שיעור מ"מ צריך שיאכל דוקא ח"ש אבל באוכל שיעור שלם פטור על השבועה ניחא טובא דגם לר"ע צריך כולל דבלא כולל אינו חייב רק באוכל ח"ש אבל ע"י כולל חייב אפי' באוכל שיעור שלם נו"ט.
ועתה נבוא לסלק הקושי' שהקשה בעל א"ז ז"ל איך יפטור באוכל תוך כא"פ למפרע מאחר שכבר חייב כאשר אכל תחלה ח"ש ובפרט שהוא ממש כמו בסעי' י"ג בנשבע על עשר ואח"כ על תשע דחל וחייב שתים והא התם כמי נימא דאם אכל העשירי יפטור על התשע למפרע שהוא שבועה האחרונה, ואומר רבנו נ"י דהא דשבועה חל על ח"ש ולא מקרי מושבע ועומד מהר סיני הוא משום דח"ש נלמד מריבוי דכל חלב ולא הוה אלא איסורא בעלמא דאינו מפורש בקרא והנה שם בריש פ' יוה"כ קאמר ר"י דח"ש אסור גם מטעם חזי לאיצטרופי והקשו שם בתוס' דלמה לי תרתי קרא וסברה עיי"ש והנה אומר רבנו נ"י דהאי חזי לאיצטרופי לאו חזי לאיצטרופי ממש קאמר דאם אכל ח"ש חלב ואח"כ נתיישב לאכול תוך כא"פ עוד ח"ש להשלים השיעור עדיין אינו חייב חטאת וכן אם אכל חצי השני במזיד ליכא מלקות וכרת כי כן שנינו בשבת ק"ב ע"א במשנה שם זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה תחלתן שגגה וסופן זדון וכו' פטורין הרי דפטור הן מחטאת והן מסקילה וכן הדין בכל האיסורים, ובחידושיו האריך רבנו בכלל זה, נמצא למדין מי שאכל ח"ש בין במזיד בין בשוגג ולא הי' בדעתי לאכול יותר לא חזי האי ח"ש לאיצטרף לאכילה שני' לא למזיד ולא לשוגג כי צריך להיות מזיד או שוגג על אכילה שלמה ולא על ח"ש ולכן שני מיני ח"ש יש, האחד שרצה לאכול כזית ומחמת איזה סיבה פסק באמצע אכילתו בזה איכא חזי לאיצטרופי ממש ולא צריך קרא דכל חלב דמכח האי סברה דחזי לאיצטרופי ידעינן דאכל איסורא ב' מי שאכל ח"ש ותחלת כוונתו לא הי' רק לאכול ח"ש בזה ליכא חזי לאיצטרופי כנ"ל, אלא דמכל חלב מרבינן גם את זאת, ודבר זה מבואר בירושלמי תרומות פ"ו דאמרו שם מודה ר"ל בדעתו להשלים, הרי שלך לפניך דבדעתו בתחלת אכילה להשלים אבל לא גמר אכילתו מחמת איזה סיבה מודה ר"ל דזה אסור מה"ת בלאו קרא דכל חלב.
ולפי"ז סרה מהר תלונות האמרי ברוך על פסק הרמב"ם והש"ע, דשפיר כתבו דדוקא באכל ח"ש חייב על השבועה אבל לא באכל שיעור שלם כי באוכל שיעור שלם הרי דמתחלת אכילה הי' בדעתו לאכול שיעור שלם אפילו אינו אוכל כשיעור בב"א ואפי' לא גמר אכילתו נמי אינו חייב על השבועה כי על ח"ש כזו שדעתו להשלים לא חלה השבועה מעיקרא מפני שעל ח"ש כזו מושבע ועומד הוא מכח הסברה דחזי לאיצטרופי אשר לזה גם ר"ל מודה דאסור מה"ת, אולם בדין דנשבע על עשר ואח"כ על תשע שפיר אמרינן דחייב שתים דהתם אסר על עצמו עשר ותשע סתם ורצה לגדור את עצמו מרעבתנותא שלא לאכול הרבה ביחד אבל בפחות מזה ליכא איסור כלל עיי"ש ביו"ד, וא"כ אפילו אם אכל ובדעתו הי' להשלים אין מחשבתו לחוד גורם איסור על כל חתיכה וחתיכה כי אם הי' פוסק מלאכול ודאי לאו כלום עבד כיון דאין בלחם עצמו שום איסור אלא בריבוי אכילתו ומחשבה לחוד בלי מעשה ודאי לאו כלום הוא וא"כ כיון דהשלים אכילת התשע חייב על השני' כי אם הי' פוסק ולא אכל יותר ליכא כאן אכילת איסור מצד שבועה הראשונה כיון דאין בחפץ הנאסר שום איסור לכן שפיר נשאר חיוב של שבועה שני' אעפ"י שגמר אכילתו וחייב אף הראשונה כיון שכבר נתחייב תחלה על השני' וכסברת האמרי ברוך משא"כ בח"ש נו"ט דאפילו לא גמר אכילתו לא נתחייב על השבועה מפני שח"ש נבלה בדעתו להשלים עצם איסור הוה ומושבע ועומד מקרי, ועתה לא נשאר גבן רק קושי' הראשונה של האמרי ברוך ז"ל הקלישתא טובא והוא דנימא כולל מיגו דחייל אחצי שיעור שאין דעתו להשלים יחול נמי אחצי שיעור שדעתו להשלים ע"ז משיב רבנו דלא מצינן כולל רק על ב' חתיכות כונו נבלה על גיד וכדומה דמיגו דחל על שאר הבשר חל נמי על הגיד אבל על חדא חתיכה כיון דחל עלי' באיזה אופן ל"ל שתחול עלי' גם בכל אנפין שיאכלנה וכזאת לא שמענו ודו"ק היטב כי הדברים ברורים וקילורין לעינים.
מסוגי' דביזוי מצוה שבת דף צ"ג ע"א גמ' אתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין וכתב באו"ח סי' תרע"ד בהג"ה הגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק מנר לנר דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד וכתב המ"א שם סק"א וז"ל "כלומר דבנר אחד סגי לכל בני הבית" עכ"ל ר"ל דאפי' שאר בני הבית מדליקין ג"כ מ"מ הם אינן רק מן המהדרין אבל עיקר המצוה אינה אלא בנר של בני הבית ויש לראות דניהו שהן מן המהדרין אבל כיון שרוצים להדליק לעצמם א"כ ממילא אינם יוצאים בהדלקת גדול הבית ושוב מחויבים להדליק מן הדין אבל באמת זה אינו כי תיקון חכמים הי' נר איש וביתו ואין כאן חיוב הדלקה רק על גדול הבית ושאר בני הבית לא נתחייבו כלל א"כ אין יכולים להכניס א"ע בחיוב אפי' יתכוונו שלא לצאת כי אין כאן חיוב לצאת וגם לא להוציא ולא דמי לשופר שחייב כל אחד לשמוע שנ' יום תרועה יהי' לכם, ולכן צריך כוונת שומע ומשמיע ואם לא נתכוונו ומכש"כ אם הי' לאחד היפך כוונה לא יצא משא"כ כאן דתחלת החיוב אינו אלא כר איש וביתו ורק מי שרוצה להדר יכול להדליק לעצמו ולברך ולא מקיים עיקר המצוה רק הידור בעלמא הוי, ולכן לא מצינן בעלמא דינא דמהדרין להשמיענו ד דמהדרין מברכין לעצמן על המזון ושאר ברכות משום דפשיטא שמצוה בו יותר ממה שיניח להוציא א"ע, ולפי האמור התפלא רבנו נ"י מאד על מאור עינינו הט"ז בריש סי' תרע"ב בדין אכסניא שהביא ב' דיעות שבת"ה אי אכסניא נשוי שמדליקין עליו בביתו אם רשאי להדליק לעצמו בברכה והט"ז ז"ל הכריע ביניהם דרשאי ומצוה קעביד דמ"ש מבה"מז שאם אינו רוצה לצאת מברך לעצמו ולפי הנראה לא ירד לסוף דעת הני שני גדולים שהביא הת"ה דפליגו בזה דשניהם כאחד מודים שכיון שהדליקה עליו אשתו בביתו ואשתו כגופו (עיין בא"ר בריש ה' חנוכה) תו לא מצי להדליק לעצמו ואפי' כמהדרין לא הוי כי באיש ואשתו לא מצינן שיוכלו להדליק בביתם כל אחד בפ"ע משום דכחד גופא חשיבי וכיון שכן הוא איך מצי להדליק בבית אחר ואי מצד מהדרין דשם, הא אין כאן הידור דעובר אורח הוא ולא חשוב כבני בית, ורק דיעה אחת שבת"ה המציא הידור חדש ואומר שכמו שיש הידור בבית אחד אם מדליקין כל ב"ב בפ"ע כמו כן יש הידור באיש ואשתו בשני בתים אם האחד אינו בביתו, ואעפ"י שאין יכול להביא א"ע לידי חיוב גמור דהא בביתו מדליקין עליו ובבית שהוא שם בעל אותו הבית מדליק מ"מ אית בזה הידור מצד ביתו דאיש ואשתו בב' מקומות ידליק האחד בביתו מצד עיקר הדין והשני מצד הידור, אבל דעת שני' שבתח"ד חולקת ע"ז דלא שמיע לה האי הידור א הוזכר בגמ' וא"כ הכרעת הט"ז מבהמ"ז אין לה שחר כלל כמובן ואף אם פסקינן דאכסניא מצי להדליק היינו מאותו הטעם של דיעה הראשונה בתה שגם זה חשוב הידור ופלא שגם בשו"ת כ"ס או"ח סי' קל"ג לא נחית לזה עיי"ש, ועכ"פ אחר כל הדברים האלה קשה האי אין מדליקין מנר לנר היכי דמי כיון דלעולם האחד עיקר והשני רק טפל והידור, וכן הקשה ג"כ בשו"ת בית יהודא כמובא בשערי תשובה שם, ועיין בחידושי חת"ס במס' שבת שכ' דהדבר תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בנר שיש לו שתי פיות דעולה לשני ב"א דרש"י י ז"ל מפרש שמיירי במהדרין והתוס' בד"ה מצוה חולקין ע"ז וסוברין דמיירי בשני בע"ב והמצוה להדליק בפתח החצר ולא בפתח הבית עיי"ש וא"כ לדעת התוס' ניחא שפיר דבפתח מדליקין כל בני החצר אבל לדברי רש"י קשה איך נפרנס האי מדליקין מנר לכר אי בנר חנוכה מיירי כדמשמע שם מן השקיל וטרי' שבגמ', ונראה לרבנו נ"י להביא מזה ראי' לשיטת הט"ז בסי' תרע"ה ס"ק ב' שכתב דגם למ"ד הדלקה עושה מצוה לא צריך הדלקה במקומו דלא אסרו הדלקה בפנים ולהוציאו לחוץ אלא משום דהרואה אומר לצרכו הדליק, (ובדברי רבנו נ"י בקונטרסו יש בזה אריכות דברים) ולפי שיטה זו שפיר מצינן הדלקה מנר לנר דמדליק בפתח הבית של חבירו ומוליכו לפתח ביתו וכאן לא שייך לחוש דהרואה אומר לדרכו אדליק, דדוקא אם מדליק בבית בפנים אפשר לומר דלדרכו אדליק אבל כאן שמדליקו בחוץ בפתח בית חבירו ומול יכו בחוץ עד פתח ביתו מה לצרכו צריך איכא כאן אדרבא מינכר טובא דלצורך מצוה אדליק דלא נכנס לביתו רק הניחו בחוץ. אבל מ"מ יפה כתב הרמ"א דאנו מחמירין גם בכהג"וו ודו"ק.
בבבא מציעא דף כז.
איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן מאי נפ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים וכו' וה שה רבנו נ"י עפ"י מה דאמר שם רבא אי סימנים לאו דאורייתא מש"ה תקינו רבנין להדר בסימנים משום דניחא לי' לבעל אבדה למיהב סימנים ולמשקלי' וכו' עיי"ש וא"כ קשה אפי' אי סימנים באבדה דאורייתא איך מצינן למילף גט אשה מני' דלמא גם טעם התורה נמי הי' כטעמא דחז"ל דניחא לי' לבעל אבדה כן, דניהו דאכן לא דרשינן טעמא דקרא, אין זה אלא לקולא אבל לחומרא ודאי דרשינן וכן כתב החת"ס זצ"ל והוא לכאורה קושי' עצומה ואומר רבנו נ"י כלל חדש בזה והוא דתוה"ק מאחר שהוא נצחיית לא דיברה אלא מעיקר הדין אמת לאמתו אבל לא עשתה שום תקנות וגדרים כי זאת הניחה לחכמים שבכל דור ודור אם כאמר כי גם התורה שינתה במשפטיה עיקר הדין מחמת תיקון עולם וכדומה איך באים החכמים אח"כ לשנות חוקותיה בהרבה דיני תורה כמו פרוזבל מפני תקנות הלווין. שבועת היסת לכופר הכל מפני אישתמוטי' והרבה דינים מפני תקנות השוק ותקנות השבים וכדומה, וכן לבטל תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת מפני חשש דשמא יעברנו, כיון דהתורה לא חששה לכל זאת מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו ומה שאמרו ז"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכן בדיני ממונות הפקר ב"ד הפקר אין זה מספיק רק ע הקושי' מאין להם כח לזה אבל על הקושי' איך התחכמו לעשות דבר נגד חוקי התורה הנצחיים אין זה תירץ, אבל האמת הוא כי מפני נצחיית התורה אנו אומרים שהתורה העמידה חוקיה ודיני' על האמת לאמתו, והניחה התקנות והגזרות לחז"ל כי אלו אינם נצחיים מפני שהטבעו על טעמים עוברים ולכן ידעו בבירור שאם סימנים באבדה דאורייתא ודאי כן הוא מעיקר הדין שנותן סמנים הוא הוא בעל האבדה האמיתי אבל לא אמרה תורה להחזירו מפני איזה טעם חוצה לה כטעמא של חז"ל וזה ברור
וכן צריכין לומר במה שאמרו בב"ק דף ע"ט ע"ב מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן מפני אמר להם זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה שוה כבוד עבד לקונו, דעושה עין של מעלה כאלו אינו רואה, ובדף ע"ב אר"ע מפני מה אמרה תורה טו"מ משלם ד' וה' ומפני ששנה בחטא, והנה לכאורה הי' לן טעמים יותר פשוטים ומתקבלים על הלב על הני דינים, דהא גנב מוכרחין לענשו בדבר מה ולא סגי בהשבה בלחוד דאם יסגי כמו בגזלן לא שבקיש חי לכל ברי' דמה איכפת לי' לגנב לגנוב ומי מעכב על ידו אם לא יפחד מעונש של כפל, ובשור ושה יש לענשו יותר אם מבערם מן העולם ע"י שחיטה או מכניסם לרשות אחר ע"י מכירה מפני שהם רועים בשדות ויערים ואין להם שמירה כל כך ויותר נקל הוא לגנבם ולהאביד זכרם לכן ענשו גדול כדי שיהי' פחדו גדול, ולמה נכנסו חז"ל בפרצות דחוקות להמציא דוקא שעון הגנב בעצם גדול משל גזלן וכן השוחט והמוכר שור ושה גדול עונו מפני ששנה בחטא אבל הוא הדבר אשר דברנו כי אם נאמר כנ"ל אז אין העונש מעיקר הדין דכיון דסגי לגזלן בהשבה פשוטה בלי שום עונש כש"כ לגנב דתסגי בזה מעיקר הדין ואיך אמרה תורה להעניש לגנב מפני טעם שחוצה לו תיקון העולם וכן בד' וה' לכן בקשו ומצאו שבאמת ראוי הגנב מצד מעשיו לעונש משא"כ הגזלן וכן טבח ומכר מצד ששנה בחטא וכן תמצא בהרבה מקומות כי בדרך זה דרכו חז"ל וזה אמת לאמתו של תורה ודו"ק.
ברמב"ם ריש פ"י מהלכ' תרומות זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש במל"מ שם הביא דברי קרבן אהרן דמפרש הא דתני' יכול תהא הפרשתו מקדשו לחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקודש נתינתו מקדשתו ולא הפרשתו ומפרש הק"א דקאי על כל הפרשה דעלמא והמל"מ דחה דבריו וכתב דחס מלהזכיר אלא הספרא קאי על תשלומי תרומה שאכל דאז לא נתחייב רק אחר שבאו התשלומין ליד כהן דהפרשתו לחוד לא מקדשם אבל המפריש תרומה מטבלו ואכלו קודם נתינתו לכהן ודאי חייב בקרן וחומש ואומר רבנו נ"י דודאי כדברי המל"מ כן נראה מספרא ומהרמב"ם, אבל לפי"ז קשה מה שאמרו בפסחים דף ל"ב ע"א, איבעי להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם, כל היכי דמעיקרא שוי' ארבעה זוזי ולבסוף שויה זוזא לא תבעי דודאי כדמעיקרא משלם דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה וכו', ולפי דעת המל"מ דבאוכל תרומתו קודם שיתנה לכהן נמי משלם קרן וחומש הא שפיר מצי למבעי גם במעיקרא שוי' ד' ולבסוף שויה רק א' דלא דמי לגזלן דהא ליכא כאן פסידא דכהן ודין ממון, ורק לכפרה צריך לשלם קרן וחומש ושפיר קמבעי אי סגי בפירות כמו שאכל אע"ג דעתה שווין רק זוזא ומעיקרא ד' זוזא וצע"ג ובחידושי רבנו נ"י יש אריכות בזה ודו"ק.
שם ברמב"ם הלכ' יו"ד המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הם משלמין קרן וחומש מפני שהן כשוגגין וכו' והוא משנה שלמה בפ"ו מתרומות, ותמה רבנו נ"י לפי מה שאמרו בחגיגה דף י"ג ע"ב מעילות הם כהררים תלוים בשערה, ופריך והא מכתב כתיבי ומסיק דקאי אהא דתנן נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח שליח מעל, שליח עניא מאי קעביד, ואינו דומה למוציא מעות הקדש לחולין דמעל דהתם איבעי לי' לעיוני אבל הכא מי ידע ופרש"י דהכא קרוב יותר לאונס, ולפי"ז קשה בתרומה מנ"ל לחייב את הפועלים והאורחים בקר חומש דהא אנוסים הם כמו התם בשליח במעילה דמאי הוה להו למיעבד, ומהא דאמרו ביבמות ריש פ' האשה רבה דניסת ע"פ עדים חייבת בקרבן ולפי ההלכתא גם בניסת ע"פ ב"ד חייבת בקרבן ליכא לאקשוי' אשה עניותא מאי קעבדה די"ל דבמקום דאיתחזק איסורא הוה לה לחקור שמא עדות שקר הוא או שונא אמרי בדדמי ולא מקרי אונס, ורש"י ז"ל פי' שם דהוה לה להמתין אבל הכא במאכיל לפועלים ולאורחים ודאי קשי', ולומר דילפינן תרומה ממעילה בזה בגז"ש דחטא חטא קשה לומר מהרבה טעמים כאשר ביאר זאת רבנו נ"י בחידושיו וצע"ג.
ואגב אורחא נציע מה דקשה שם בגמ' חגיגה הנ"ל דמעיקרא מאי קסבר דרצה לדמות מוציא מעות הקדש להא דשליח וכי לא ידע דכל שוגג דעלמא חייב משום דקרוב למזיד דהוה לי' לעיוני ומה בין מוציא מעות הקדש לכל שוגגין דעלמא, שנית קשה איה השערה שמצאו במעילות לומר דחייב השליח, ואומר רבנו נ"י דבמוציא מעות הקדש שחייבה התורה הי' קשה לחז"ל למה לא נאמר דכיון דבטעות הוציא המקח בטל וממילא לא יצא המעות מקדושתו דכל קנין והקדש וכדומה שנעשה בטעות בטל הוא, וכיון דמ"מ קיימה התורה האי מקח הרי דלא חשבה האי שוגג כטעות, א"כ גם בשליח צריכין אנו לומר דהמקח קים דלבטל המקח מה לי טעות או אונס, וכיון שכן ממילא מצאו חז"ל נכון לומר שחייב גם קרבן מעילה דאיך נקיים המקח מצד אחד ונפטר מקרבן מצד השני מחמת שחשבינן לי' לאונס, זה הוא השערה שמצאו חכמנו, והוא נכון וברור בס"ד. תושלבע
סוף הספר