אור ברסלב
שביבי אש שביבי אש חידושי הלכות › בסוגיא דהשבת עבוט

שביבי אש· רבי משה שמואל גלזנר

שביבי אש חידושי הלכות · בסוגיא דהשבת עבוט

מסכת חולין

רבות פעמים הזכרנו את דברי רבנו נ"י בסוגי' דהשבת עבוט לכן ראינו להציג אותם פה.

הרמב"ם בריש ה' מלוה ולוה פסק דחובל בגד אלמנה מחזירין ממנו בע"כ אבד המשכון או שנשרף קודם שיחזיר לוקה, וכן פסק בדין חובל רחיים ורכב, אולם לענין הלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כתב בהלכה ד' שם בשינוי לשון וז"ל עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנ' השב תשוב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים העשה שבו כגון שאבד או שנשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר עכ"ל, ועיין בדרישה חו"מ סי' צ"ב ובסמ"ע שם שהוכיחו דדעת הרמב"ם ז"ל שגם הלאוין דלא יחבול בגד אלמנה ולא יחבול רחיים ורכב ניתקו לעשה דהשב תשוב וממילא שאין צריך להחזיר רק בעת שנצרכין וכאשר כלה הצורך צריך הלוה ליתנן למלוה במשכון דהאי עשה דהשב תשוב כבוא השמש קאי על כל הני לאוין ולכן קיצר הרמב"ם בשני לאוין הראשונים יען ביאר ככל הצורך בלאו השלישי עיי"ש בדבריהם וכן הסכימו עמהם שאר האחרונים בקצה"ח ובתומים, ותמה רבנו נ"י איך אפשר לומר כן הלא כ"ע מודים דעל שני לאווין אלו בבגד אלמנה ורחיים ורכב עוברים עליהם בין שחבלן בעת הצורך ובין שחבלן שלא בעת הצורך שאין צריך להן הלוה וא"כ כל זמן שאין מחזירן עובר בכל רגע ורגע על הלאו כי לאווין אלו יש להם המשכה משעה שחובל עד שעה שמחזיר כמו בל יראה בחמץ בפסח כל זמן שאין מבערו עובר תמיד בבל יראה וכמו בגזל שכל שעה עובר על לא תגזול כמו כן בחובל כל זמן שהכלים בידו הרי הוא חובל ואין זה דומה ללאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דהתם בביאה לביתו למשכנו עובר על הלאו ונגמר מיד ואין לו המשכה בזמן כלל, וא"כ איך נאמר דיחזיק בבגד אלמנה או ברחיים ורכב ויעמוד באיסור עד עת הצורך כי דבר פשוט הוא אם יחזיר מיד יקיים העשה, ולא עוד אלא דלפי דעת הסמ"ע צריך הלוה להחזיר את המשכון למלוה אחר עת הצורך, וזה תימה רבתא הלא כל זמן שהמשכון ביד המלוה עובר על לאו דלא יחבול ואיך יחזיר הלוה את המשכון כדי שיעבור עליו ומה שכ' שהתורה גלתה דאי עבד מהני מדכתיב השב תשוב יפלא מאוד וכי מפני שמהני ליכא איסורא והא אפי' לא הוה כתיב בה השב תשוב הוי ידעינן שצריך להשיבו לו כדי שלא ישהה בלאו דלא תחבול כמו בב"י דאפילו לר"י דמצוותו דוקא בשריפה מ"מ אם אין לו עצים לשרפו צריך להשביתו בכל דבר שלא יעבור מכאן ולהבא כמש"כ השאגת ארי' ושאר האחרונים וא"כ הכי גרע משום דכתיב בי' גם עשה דהשב תשוב? זאת ועוד אחרת דלפי דברי הסמ"ע אם החזירו לו חדא זימנא בעת הצורך ואחר עת הצורך החזירו הלוה למלוה תו ליכא לאו דלא יחבול רק עשה בעלמא והכתוב צווח ואומר כי נפש הוא חובל דאתא ללאו ובפרט לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בשעת הלואה אין חובלין בגד אלמנה ורחיים ורכב וממילא דאפי' מדעת הלוה אין חובלין דהא בשעת הלואה הוי מדעת הלוה וא"כ מ"ש תחלת חבלה מהחזרת לוה למלוה ולכן דעת הסמ"ע הוא כספר החתום ואין מבין ובפרט דלפי דעתו צריכין לדחוקי נפשין לומר דלכן לא הזכיר כאן הרמב"ם דהוי לאו הניתק לעשה משום יגיד עליו רעו שכתב בה' ד' אצל לאו דלא תבא אל ביתו דהוי להנל"ע, ומכח כל הלין דוחקין נסע הריב"ש ז"ל לדרכו לפרש טעמו של הרמב"ם דמחזירין ממנו ע"כ משום דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ולא מטעם ניתק לעשה, אלא דגם זה אינו דא"כ חייב מלקות אף אחרי ההשבה משום דעבר אמימרא דרחמנא אלא ע"כ צ"ל דהוי להנל"ע.

ולכן המציא רבנו נ"י דבר חדש בדעת הרמב"ם לא שערוהו הריב"ש והסמ"ע והוא כי האי לאו דחבלת בגד אלמנה ורחיים ורכב כיון דיש להם המשכה בזמן כמבואר למעלה ממילא דאיתנהו בהשבה כדי שלא יעבור מכאן ולהבא והוא דומה ממש לבל יראה אליבא דר"י דאעפ"י שאין ביעור אלא שריפה מ"מ צריך לבערו בתוך המועד בכל מה דאפשר כדי לסלק את הלאו מכאן ולהבא ואעפ"י שאין בזה שום מצוה רק חיוב הנשמע מאליו ומ"מ האי חיוב פטרו ממלקות כמו בגזילה דפטור אפי' נאבד החפץ משום דניתן לתשלומין, והרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דבריש ה' גזילה ואבידה כתב דלאו דגזילה אין לוקין עליו משום דניתק לעשה ואפי' נאבדה הגזילה פטור משום דניתן לתשלומין הרי דסובר דבתשלומין אינו מקיים העשה ומ"מ ליכא מלקות כיון דניתן לתשלומין, ומה שיש להעיר בזה נכתוב לקמן בס"ד, וא"כ מה לי ניתן לתשלומי ממון או ניתן להשבון דאין לומר דהטעם משום דתרתי לא עבדינן דא"כ הול"ל מלקי לקי ממונא לא משלם, כמש"כ התוס' מכות דף ט"ז שם בשמעתין דקיימו ולא קיימו ד"ה התם, אלא ע"כ הטעם דכל שניתן להשבון אין לוקין וא"כ בניתן להשבון החפץ בעצמו קו"ח הוי מניתן לתשלומין, ולכן יפה כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על בגד אלמנה ורחיים ורכב כיון דמחזירין ממנו ע"כ ולא מטעם דהוי לאו הנל"ע וגם לא מטעם דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ דהא לא ברירא לן דעת הרמב"ם אי ס"ל כרבא או כאביי לענין כל מלתא, אלא כדאמרן משום דיש ללאוין אלו המשכה ואיתנהו בעמוד והשב כדי שלא לעבור יותר וממילא דליכא מלקות, אבל בלאו דלא תבא אל ביתו אי לאו דהוי ניתק לעשה בקרא דהשב תשיב אינו ניתן להשבון כלל כי אין לו המשכה ומה דעבד עבד, וזה ברור ואמת בדעת הרמב"ם, אלא דבמה שמחלק הרמב"ם בריש ה' גזילה בין השבה ובין תשלומין דתרי מילי נינהו דאם השיב גוף החפץ קיים המצוה של והשיב ולא לקי משום דניתק לעשה ואם איבד החפץ חייב בתשלומין ולא משום עשה אלא דניתן לתשלומין, יש בזה לעיין הרבה דכפי הנראה מתוס' מכות ט"ז הנ"ל, וכן מפורש בתוס' כאן דף קט"ו ע"א ד"ה משום ב' כלים שכתבו דמה שמפסיד כנגד הרחיים מחובו הוי כאלו החזיר הרחיים עצמן וניתק לעשה מקרי מדבריהם נ' דלא ס"ל הכי אלא דגם בתשלומין מקיים העשה של והשיב כי באמת בכל מקום אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכן מצינן לענין מתנה ע"מ להחזיר בחו"מ סי' רמ"א דחזרת דמים הוי חזרה ונתקיים התנאי וא"כ ה"ה לכאורה גם כאן בגזילה כשאינה בעין קיים המצוה של והשיב גם בדמיו וע"כ צ"ל שהרמב"ם ז"ל מחלק בין גזל לתנאי דהתם בתנאי אומדין דעתו דניחא לי' גם בדמי החפץ אם אין החפץ בעין עיין בקצה"ח ובנתיבות המשפט שם משא"כ בגזל דלא תלי' בדעתו של נגזל דודאי באומר הרני כאלו התקבלתי דמהני במתנה ע"מ להחזיר מ"מ בגזל לא מהני שיהי' כנתקיים העשה וכן הדעת נותנת וא"כ ה"ה נמי דלא מהני חזרת דמים לקיים בהם מצות והשיב אלא דאז יקשה על הרמב"ם יותר דמנ"ל באמת שהגזלן חייב בתשלומין דהא דאמרינן בעלמא דגזלן חייב באונסין אין לכו שום קרא על זה אלא דחייב באונסין מצד עשה דוהשיב אולם הא תינח אם נאמר דגם בדמים מקיים העשה אבל אם כאמר דבממון א"א לקיים העשה מנ"ל שחייב באונסין הא אינו בכלל שומרין דלא קיבל עליו שמירה ולא עוד אלא דאית לן ראי' ברורה דגנב וגזלן אינן חייבין באונסין מצד שומר מהא דאמרו בכתובות דף ל"ד ע"ב אר"פ היתה לו פרה גנובה ושחטה בשבת חייב לשלם שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת אבל פרה שאולה ששחטה בשבת פטור ומפרש בגמ' דאתא לאשמעינן דלא תימא דכיון דחייב במזונותי' משעת משיכה חייב מיד גם באונסין קמ"ל דלא חייב מיד וע"כ טעמא דמלתא הוי דשואל וכל השומרים חייבים על ההיזק שנעשה משום שפשעו בשמירתן ובשואל גם מפני שקיבל עליו גם אחריות אונסין ונתחייב משעה שנעשה ההיזק, משא"כ גנב וגזלן דאינן חייבין רק מצד והשיב ועל זה נתחייבו מיד משעת משיכה ומשו"ה ג"כ מסקינן בב"ק דף י"א ע"א דהלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין וחד טעמא הוא דשואל חייב לשלם ההיזק שנעשה בחפץ אבל גנב וגזלן חייבין בהשבת החפץ, וא"כ אם נאמר דתשלומין אינן בכלל העשה דוהשיב מנ"ל לחייבו כלל ואין לומר דמסברא חייב באונסין כמו השואל דחייב מטעם שכל ההנאה שלו וה"נ בגזלן וכמו שכ' רש"י ז"ל בסנהדרין בסוגי' דמחתרת שנבוא לפנינו בס"ד, דזה אינו דהתם קיבל השואל ע"ע חיוב אונסין אבל הגזלן לא קיבל ע"ע חיוב שומרין כלל ומנ"ל דהתורה הטילה עליו חיוב אונסין על כרחו אי לית לן קרא להכי וכן כתבו התוס' מפורש ושום שכל בב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא עיי"ש היטב אולם אחר העיון נראה לרבנו נ"י דהרמב"ם ז"ל למד גזלן מגנב ובגנב הלא כתיב מפורש בתורה שישלם דכתיב שנים ישלם ואם אין לו ונמכר בגנבתו והני קראי סתמא כתיבי אפי' לא אכל מן הגנבה ולא נהנה ממנה אלא שנאנסה מ"מ חייב לשלם וא"כ ה"ה גזלן דחייב דבין גנב לגזלן ליכא רק חיובא דכפל.

ועתה זכינו לדין דאיכא חיוב תשלומין בגזלן וגנב ואין התשלומין עשה כלל כי היכי דנאמר דקיים העשה בתשלומין וניתק הלאו והוי רק חיובא בעלמא וכן מבואר ברמב"ם ריש ה' גניבה וז"ל כל הגונב ממון מש"פ ולמעלה עובר על ל"ת שנאמר לא תגנוב ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבתו התורה לשלם, הרי דהני תשלומין אינם בתורת עשה אלא בתורת חיוב תשלומין, אולם עיין לפנינו בסוגי' דלא צריכין לכל זה כי לדעת הרמב"ם ז"ל אי בטל מצות השבה קנה הגזלן החפץ למפרע וממילא שלו נאנס וחייב לשלם למפרע משעת הקנין שהוא שעת משיכת הגזילה וא"כ גם בגנב נאמר דקנה הגנבה וחייב בתשלומין אלא דאם הגנבה בעין מחזירין אותה כמות שהוא וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א הל' י"ב מה' גנבה ומסתמא נלמוד בזה גנב מגזלן וכמש"כ שם ה"ה ז"ל שדין גנבה וגזלה בזה שווין הן, והא דלא הוה גם גנבה להנל"ע משום דלא מפורש העשה בקרא ודו"ק עיין לקמן ד"ה הן רבות.

ברמב"ם שם הל' ד' כתב המלוה את חבירו וכו' עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנ' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע את השאר עכ"ל, והראב"ד ז"ל בהשגותיו שם כתב כי שיבוש הוא זה אלא שמפני שחייב באחריותא כדכתיבנא ע"כ, ר"ל דהאי לא תעשה ניתנה לתשלומין שחייב באחריותא על המשכון וממילא לעולם פטור ודבריו אלו הוציא מגמ' מכות ט"ז דאמרינן שם כיון דאיתא בתשלומין אינו לוקה ומשלם, והה"מ המליץ בעד הרמב"ם בדברים נחמדים באמרו כי האי לאו דלא תבא אל ביתו אינו מצד דין ממון אלא גזירת המלך ולא הוי לא גנב ולא גזלן כי היכי שיתחייב בתשלומין והא דמפסיד כנגד חובו היינו משום שנטל המשכון בחובו ונפקע חובו ממילא, עיי"ש אכן אף הוא מסיים בדבריו שהם נגד הש"ס מכות שהזכרנו כי משם מוכח כדעת הראב"ד וע"כ דהי' לו להרמב"ם איזה גירסא אחרת בגמ', והנה קשה להבין מה הרויח הרמב"ם בגירסא אחרת ומה תועלת יש לו בה הלא לפי פסקו קושי' הגמרא במקומה עומדת דאיכא מלקות בלאו דלא תבא אל ביתו ולא רמז לנו הה"מ במה נתיישב קושי' זו ולא עוד אלא דתיוה' קחזינן בדברי הה"מ שכתב דמפסיד נגד חובו מפני שנטלו לגוביינא ולא מפני שנתחייב באונסין ואם באמת המשכון שוה יותר מן החוב אינו חייב להחזיר לו וזה תימא דא"כ במשכנו ברשות ב"ד למה לא הפסיד כנגד המשכון והרמב"ם ז"ל הלא גם הוא ס"ל דלא הוי על המשכון רק ש"ש כמו שפסק בפ"י מהל' שכירות ודלא כרש"י שכתב דחייב באונסין והנה בקצה"ח סי' ע"ב אות נ' הרגיש בזה ומחלק בין ברשות לשלא, ברשות משום דשלא ברשות אומדין דעתי' שלכך נוטלו שיפסיד כנגד חובו אם יאבד אפי' באונס, אמנם האי אומדנא לא שמיע לן דמה לי ברשות ומה לי שלא ברשות בין הכא ובין הכא לקחו לגוביינא ולמה יחייב את עצמו בדבר שאינו חייב בו מצד שלקחו שלא ברשות.

אמנם רבנו נ"י אשר לאורו נסע ונלך יצא לדון בדבר חדש ויתיישב בזה דעת הרמב"ם על נכון וסוגי' דמכות אתי' כפשוטה והוא כי הרמב"ם ז"ל ודאי סובר דבמשכנו שלא ברשות חייב באונסין מכל וכל וכדעת הש"ך שם סי' ע"ב סק"ט אבל לא מטעמי' דמשוה לי' כגזלן דבזה צדקו מאוד דברי הה"מ דלאו זה לאו מדין ממון קאתינן עלי' כלל וגם ליכא למימר דמשום דעשה שלא כדין יהי' כגזלן מצד כל מלתא דא"ר לא תעביד אעל"מ דהא כאן גילתה התורה דמהני במה שנתקו לעשה דהשב תשיב כסוגי' הש"ס תמורה ודברי הש"ך בזה תמוהין מאוד, אמנם טעמא אחרינא איכא כאן לחייבו באונסין דהנה אמרו חמז"ל דשואל חייב באונסין משום דכל הנאה שלו ומה"ט אמר שמואל (נדרים ל"א ע"א) דהלוקח כלי מבית האומן כדי לבקרו חייב באונסין ומוקי לי' שם בגמ' בדקייצי דמי וזבינא חריפא דכל ההנאה של לוקח עיין בר"ן שם וא"כ ה"ה בממשכון חבירו שלא בשעת הלואה דכל הנאה שלו מש"ה חייב באונסין כשואל אלא דאם משכנו ברשות ב"ד הוי ההנאה של שניהם דאדעתא דהכי הלוהו שיהי' לו רשות למשכנו ואם לאו לא הי' מלוהו ולכן ההנאה של שניהם מקרי ולא הוי רק כשומר שכיר משא"כ במשכנו שלא ברשות דלא מצינן למימר דאדעתא דהכי הלוהו מקרי שפיר כל ההנאה שלו וחייב באונסין כשואל והנה כבר הוכחנו בדיבור הקודם דהשואל וכל השומרים חייבים רק על שעת ההיזק וההפסד ולא אשעת המשיכה, ולפי"ז ממשכן שלא ברשות ב"ד דלא נחית בתורת גזלן כסברת הה"מ הנ"ל לא הוי רק כשואל וחייב אשעת איבוד המשכון, והנה ר"י ור"ל פליגו אי אמרינן קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו ופי' שם המפורשים ז"ל טעם פלוגתתן דלמ"ד קול"ק נגמר הלאו מיד אלא דכל זמן דאפשר לקיים העשה לא לקי משום דבידו לתקן הלאו שעבר ולמ"ד בטלו ולא בטלו לא נגמר הלאו עד שביטל העשה ולא לקי עד שביטל העשה בידים עיי"ש והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד קול"ק וע"כ צ"ל דהי' גורס בגמ' דכ"י אמר קול"ק ור"ל אמר בטלו ולא בטלו ופסק כר"י וממילא דגם הא דאמרינן שם בשם ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם צריך לגרוס גם כאן ר"ל תחת ר"י דהא האי אנו אין לנו ע"כ אזלא למ"ד בטלו ולא בטלו דלמ"ד קול"ק איכא טובא כמובן, והשתא למ"ד שם אנו אין לכו אלא זאת ועוד אחרת דסובר בטלו ולא בטלו) שפיר מתרץ הש"ס דהשבת העבוט נמי לא לקי דאימתי יתחייב על הלאו ע"כ בשעת איבוד המשכון מן העולם ועל אותו שעה הרי נתחייב גם בתשלומין כשואל והרי אינו לוקה ומשלם (וקושי' התוס' דהי' לנו לומר להיפך מלקי לקי ממונא לא משלם יש לתרץ בכמה אנפין ושערי תירוצים לא ננעלו, ואין להאריך כאן) אבל הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ט מה' סנהדרין קיימו ולא קיימו וגם כאן פסק כן א"כ הלאו נגמר מיד בבואו אל ביתו לעבוט עבוטו וחיוב תשלומין באין כשנאבד המשכון מטעם דכל ההנאה שלו כשואל ולא כגזלן, שפיר פסק דמלקי לקי וגם משלם דאין שני החיובים באים כאחד, ודו"ק היטב כי הוא כו"פ.

תוכן העניינים

שביבי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה