שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת יו"ד · סימן כב
ישוב לכמה קושיות בשמעתתא דגמ' מנחות
איתא בגמ' מנחות מ"ה א' כתיב כל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים. הא ישראל אכלי. אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר כהנים אצטריך לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו תשתרי נמי נבלה וטריפה קמ"ל. והנה זאת אין להקשות הא דפריך הגמ' מקרא דיחזקאל. ולא מקרא דכתיב בתוה"ק גבי כהנים נבלה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה בפ' אמור כ"ב. די"ל דשם נדרש לענין טומאה כמ"ש בת"כ הובא ברש"י שם. דקרא בא להזהיר לענין טומאה דנבלת עוף טהור. שיש במינו טריפה. מטמאו בבית הבליעה יעו"ש וכפירש"י בחולין כ' ע"ב ד"ה מלק יע"ש משא"כ קרא דיחזקאל ליכא לתרץ כן מדנקט גם בהמה כדכתיב כל נבילה כו' ומן הבהמה לא יאכלו ולא נקט טומאה כלל. ש"מ דרק לענין איסורא דאכילת נבילות מיירי וע"ז שפיר פריך הא ישראל אכלי:
אך זאת עלינו לבאר אמאי הניח ר"י דפרשה זו עתיד אליהו לדורשה. ולא רצה לפרש כרבינא הנ"ל וליישב זאת נקדים לבאר דברי רבינא. דהנה הקשה הצל"ח בדורש לציון בדרוש ראשון איך ס"ד דרבינא לתרץ דהואיל דאשתרי מליקה. אשתרי בהו נמי נבלה דהא י"ל דהא דמותר מליקה. מטעם דמצות אכילת כהנים הוא מ"ע. ואתי' עשה ודחה דל"ת דנבילה יעו"ש:
ועוד מקשים לר"ל דס"ל בחולין ל"ג דאין מזמנין כותים על בני מעיים. משום דכיון דלדידהו במיתה תלי' להם. ומיד ששחטו הסמנים. הוה הבני מעיים כמנחא בדיקולא והוה אמה"ח. ולפ"ז איך ס"ד דלכהנים מותר בנבילות. א"כ לדידהו נמי לאו בשחיטה תלי' מילתא ואסור להם בני מעיים כהנ"ל. ואיך נותנים להם הזרוע ולחיים והקיבה. הא הקיבה הוא מבני מעיים. ואסור להם כאמה"ח כהנ"ל. והובא הקושי' הנ"ל בשו"ת מים חיים בסי' י"ז. ותי' שם די"ל דנותנים להם הקיבה למכור כמו שנותנים להם ראשית הגז כו' יעו"ש. ותירוצו תמוה דהא מימרא ערוכה הוא בחולין קל"ב ע"ב אר"ח מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי כו' מ"ט א"ק למשחה לגדולה. כדרך שהשרים אוכלים. ועי' מ"ש התוס' שם בד"ה אין נאכלות כו' יע"ש. וכן פסק בשו"ע יו"ד בסי' ס"א סעי' י"ב גבי זרוע ולחיים והקיבה יע"ש. ואיך יוכל לומר דיותן להם הקיבה דבר שאינו ראוי לו לאכילה כלל כ"א למוכרו בלבד וזה לא דמיא למתנות דראשית הגז דמותר למכרו דהתם שאני דהגז הוא דבר שאינו ראוי לאכילה. משא"כ בכל המתנות כהונה בדבר אכילה ע"ז נאמר הקרא לגדולה כהנ"ל:
וע"כ נראה לענ"ד לתרץ באופן אחר ע"פ מה שהקשה שם במנחות התוס' ד"ה הואיל דמאי מייתי ממליקה הא אמרינן לעיל דמצותו בכך. כמו שמצינו ג"כ גבי כלאים דאסרינן אף לכהנים. אף דמצינו בהו היתר כלאים באבנט. מ"מ אמרינן שאני התם דמצותו בכך וא"כ כן י"ל במליקה דמצותו בכך. דגלי רחמנא בהא שיהי' כך יע"ש מה שתירצו בדוחק:
ויש לנו לישב דרבינא יסבור כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וסגי בנחירה. וכבר כתבו התוס' בחולין כ' ע"א ד"ה לא אמרן כו' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא דקאמרי כאן ס"ד הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי נבילה לאו דוקא נבילה. אלא טריפה ואיידי דנקט כו' יעו"ש. והנה גם זאת צ"ל. דמה שכתבו התוס' הנ"ל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ ליכא במליקה דעוף נבילה כ"א טריפת דנשבר המפרקת וחוט השדרה כמבואר בחולין כ"ח א'. זהו למ"ד דס"ל שם בחולין י"ט גבי מליקה דאף מחזיר. אבל מצותו למלוק שדרה ומפרקת תחילה עד שמגיע לסימנים כפירש"י שם בד"ה אף מחזיר יע"ש. אבל למ"ד דמחזיר דוקא ליכא שום איסור במליקה למ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת:
ולפ"ז שפיר מיושב קושי' התוס' דמנחות הנ"ל על רבינא. די"ל דאיהו ס"ל כמ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת ויסבור ג"כ כמ"ד דאף מחזיר. א"כ בדיעבד כשר מליקת העוף בין החזיר ובין לא החזיר ושבר מקודם שדו"מ דהוה טריפה. וע"כ שפיר קאמר סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו בכל גוונא. משתרי נמי טריפה. דהשתא ליכא לתרץ ולומר כקושי' התוס' דמצותו בכך. וא"א בענין אחר זה אינו הלא אף אם החזיר ומלק הסימנים לבדם נמי חשיב מצות מליקה ולמה התירה התורה אף מחזיר דהוא טריפה וע"כ ס"ד דלכהנים מותר בכ"מ טריפה. קמ"ל קרא דיחזקאל דבכ"מ אסורים חוץ במליקה:
ואולי אפשר דז"ה ג"כ כוונת התוס' הנ"ל מה שתירצו במנחות הנ"ל וז"ל דמ"מ אתי' לאורויי לך דלא נטעי למליף מיני' ולמ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת כו' ור"ל דלמ"ד דאין לשחיטה בעוף מה"ת. ולמ"ד אף מחזיר נוכל למיטעי דבכ"מ מותרים הכהנים לאכול טריפה כמו שבארנו לעיל דאלת"ה אזי תי' התוס' וסמיכת ולמ"ד כו' משולל הבנה כאשר יראה המעיין שם:
ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' השו"ת מים חיים מהא דר"ל כהנ"ל, דהא הוכיח הגמ' בנזיר כ"ט ע"א מדאמר ר"ל שם הא דאב מדיר את בנו בנזיר. משום לחנכו במצות דע"כ ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש ועוד מוכח ממילא דס"ל ג"כ כמ"ד דמצות מליקה דוקא מחזיר הסימנים לבדן ומולקן דאלת"ה אלא דסבר כמ"ד דאף מחזיר. א"כ מצותן למלוק תחילה שדרה ומפרקת כהנ"ל והוה טריפה ואיך יאכל הכהן טריפה כמ"ש התוס' שם בנזיר ד"ה אלא לריב"ח כו' יעו"ש. ועיין במהר"מ לובלין בחולין כ"ח בתוס' שם ד"ה רבי כו' שכתב זאת מדנפשי' ובאמת קושיתו ותירוצו מבוארים בתוס' נזיר הנ"ל יע"ש וא"כ כיון שהוכחנו דר"ל ע"כ ס"ל מחזיר דוקא ואם לא החזיר אלא מלק השדרה תחילה פסולה המליקה. כמו שכתב רש"י בדף י"ט הנ"ל בד"ה א"ד מחזיר דוקא כו' יעו"ש. תו ליכא לדידי' למימר שום ה"א הואיל דאשתרי מליקה גבייהו משתרי טריפה בהו. די"ל כקושי' התוס' הנ"ל. דשאני מליקה דמצותו בכך דא"א בענין אחר אך רבינא הוא ס"ל כמ"ד דאף מחזיר כמ"ש לעיל:
מיושב ג"כ קושי' הדורש לציון הנ"ל איך ומעתה ס"ד דרבינא לומר הואיל דאשתרי מליקה כו' הא י"ל דמליקה שאני שמותר מטעם דאתי עשה דמצות אכילת כהנים ודחי לל"ת דנבלה כהנ"ל. דזה אינו דהלא קיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. וגם כאן אפשר לקיים שניהם דהא אפשר למלוק רק הסימנים לבד דזהו ג"כ כשר למליקה. דרבינא ס"ל כמ"ד אף מחזיר כהנ"ל. ולא יהי' בו טריפה כלל. ואפ"ה התיר הכתוב אף למלוק שדרה ומפרקת תחילה. וע"כ סד"א דבכ"מ מותר טריפה להם כהנ"ל:
והשתא א"ש מה אשר מיאן ר' יוחנן לפרש כרבינא משום דאיהו אזיל לשיטתי' דס"ל בנזיר כ"ט הנ"ל דהא דאב מדיר בנו בנזיר הלכה היא ומשמע שם דטעמו שנייד מדר"ל שאמר שרק משום חינוך מצוה משום דלדידי' יקשה היאך אכל כהן מליקה הא הוה נבלה דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת כמו שפריך שם אר"ל יעו"ש ולפ"ז לד' ר"י דס"ל דיש לשחיטה לעוף מה"ת. לא משכחת מליקה כשרה כלל שהרי שחיטה הוא בסכין ומליקה בציפורן והוא נבלה וע"כ צ"ל דמצותו הוא כך וא"א בענין אחר. וא"כ ממילא ליכא לפרש כרבינא. דסד"א הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי נבלה די"ל דשאני הכא גבי מליקה דמצותו בכך כקושי' התוס' הנ"ל ולכך אמר דאליהו עתיד לדורשה: