שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת יו"ד
סימן י
שאלה נתבשל ביצה במים ונמצא בביצה אחת טיפת דם. מהו
תשובה כבר נתבאר בלבושי שרד בהלכות דם שהבצים מותרים. מטעם שכתב הרמ"א ביו"ד בסי' ס"ו סעיף ד'. דאם הי' ספק במקום האוסרו יש להתיר התערובות. הואיל דבלא"ה מב"מ מה"ת ברובא בטל. וא"כ הוה ספיקא דרבנן ולקולא. משא"כ המים והכלי אסורים. משום דלגבי המים. הוה נ"ט האיסור מבשא"מ. והמים אוסרים את הקדרה. וא"ל דא"כ יאסרו המים גם את הביצים הכשרים. ותי' ע"פ מ"ש הפמ"ג בסי' צ"ח בש"ך ס"ק ח'. דחנ"נ בשאר איסורים הוא רק מדרבנן וא"כ מים הנבלעים בחתיכה הכשרה ליכא איסור מה"ת. דר"ל דטעם איסור הנכנס בהחתיכה הכשרה יבטל ברובא במינו יע"ש. וה"ה הכא דטעם האיסור הנכנס בהמים. שיבלע בהבצים. יבטל במינו ברובא. והדר ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אך בה"מ התיר גם הקדירה. מטעם דסמכינן כהמחבר שפסק בסי' צ"ח כהרשב"א. דאמרינן סלק את שא"מ כאילו אינו. וכהט"ז והב"ח שהסכימו כהרשב"א הנ"ל. אלו תורף דברי הלב"ש הנ"ל יעו"ש. ושמעתי מידי"נ הגאב"ד דלוקניק מוה"ר אברהם משה הלוי שליט"א. שהשיג על הל"ש הנ"ל מה שמתיר את הכלי בה"מ מטעם דאמרינן רואין אשא"מ כו'. הלא קושי' הש"ך חזקה בסי' צ"ח ס"ק ח' על הרשב"א הנ"ל דאיך נאמר רואין אשא"מ כאילו אינו. סוף סוף השתא נ"ט בשא"מ. וא"כ הוה ספיקא דאורייתא. וצ"ל כסברת הכו"פ והחו"ד שהסבירו טעם דהרשב"א לתרץ קושי' הש"ך. משום דהפליטות מתערב ביחד וכשם שיצא המוהל והטעם ממין האיסור. כמו כן יצאו המוהל והטעם מן הרוב מינו דהיתר ובטל ברובא. ולא הי' בהתבשיל דשאינו מינו שום טעם איסור מה"ת יעו"ש בדבריהם. ולפ"ז בנידון דידן גבי ביצים ליכא למימר הכי. דהלא הבצים הכשרים. לא יוציאו טעם ומוהל לבטל את המוהל והטעם דאיסור ביצה שיש בה טיפת דם. כמו שפסק המחבר בשו"ע בסי' פ"ו סעי' ה' ו'. דביצת עוף טמא. או טריפה ונבלה שנתבשלו עם האחרות אינה אוסרת בקליפתה. דמי' דביעי בעלמא הוא. משא"כ בביצה שיש בה טיפת דם. נחשב כאילו יש בו אפרוח וכבשר. דיהיב טעם ממש יע"ש. וא"כ ליכא במים כלל פליטת טעם ממש דהתירא אלא דאיסורא. וא"כ בכה"ג לכ"ע יהיו אסורים המים. והמים יאסרו את הכלי'. משא"כ הביצים מותרים כסברת הפמ"ג הנ"ל. ולכאורה שנונים חצי השגתו הנ"ל:
ונ"ל ליישב ד' הלב"ש מה שמתיר הכלי בה"מ. דכאן יש לנו להצטרף ד' הבעת"ר וסייעתו שהביא הרמ"א שם בסי' פ"ו הנ"ל. דס"ל דכל ביצים דינם שוה. וכ"פ הרמ"א שם באין ה"מ ע"ש ולפ"ז גם כאן יש בהפליטות הביצים לבטל פליטת טעם שיוצא מהביצה שיש בה טיפת דם. כסברת הכו"פ והחו"ד הנ"ל. ואף למ"ש הש"ך בסי' פ"ו ס"ק י"ט שהעיקר כהמחבר הנ"ל. עכ"ז בנידון דידן כיון דאיכא רק ספק איסור. אם הטיפת דם הי' במקום האוסרו או לאו. ואיכא גם הרבה דעות. דעיקר דם ביצים אינו אלא מדרבנן. ובפרט שיש לצדד ג"כ סברת הכו"פ שכתב בסי' ס"ו הנ"ל. דאם נתבשל הביצה לכ"ע דם ביצים מדרבנן. דלא גרע מדם ממש שהוא מבושל דקיי"ל שהוא אך מדרבנן יעו"ש. וכן הביא הפמ"ג בסי' ס"ו בש"ך בסס"ק י' כאם נתבשלה הביצה בשא"מ אף באין ס' יש לצדד להכשיר בה"מ ג"כ מהטעם כיון שנתבשלו וודאי לא הוה אלא מדרבנן יעו"ש. וא"כ בוודאי יש לנו לצרף ד' הבעת"ר וסייעתו. להכשיר את הכלי כד' הלב"ש הנ"ל:
וכן הפמ"ג בסי' ס"ו בט"ז סס"ק ה' במעשה שנלושה בביצים. שהתיר הט"ז מטעם שאנו אומרים רואין אשא"מ כו' וכתב עלה הפמ"ג דגם הש"ך מודה כאן. כיון שיש בו הרבה דעות דדם ביצים מדרבנן יעו"ש:
איברא הלב"ש בעצמו השיג על דברי הפמ"ג הנ"ל וכתב עליו ואין זה אלא תימה. דהרי אינם סומכין ע"ז ועיקר ההיתר הוא משום דמדאורייתא ברובא בטל כמ"ש הרמ"א. ואיך יודה הש"ך בעובדא דהט"ז יע"ש בה' דם בלב"ש הנ"ל:
ולפי מה שפירשו הכו"פ והחו"ד הנ"ל. סברת הרשב"א הנ"ל. אמינא דבר חדש בד' הש"ך בסימן צ"ח ס"ק ח' הנ"ל. הן אמנם הפמ"ג כתב בדברי הש"ך וז"ל. ולפי דברי הש"ך לא משכחת האי דינא. אלא בבשר נבילה עם שחוטה ורוטב. ולא לח בלח שכולו אסור עכ"ל יעו"ש:
ולענ"ד נראה בהיפך. דהיכא שנתערב בב"א. איסור לח. במינו ובשלא במינו היתר לח. גם הש"ך מודה להרשב"א דאמרינן רואין שאינו כו' וכסברת הכו"פ והחו"ד הנ"ל. דאין מקום בכאן לקושי' הש"ך. כיון שבב"א נתערב ונבלל יחד. לא הי' מעולם בתערובות שום טעם איסור. בלתי רוב היתר שבטל ברוב ההיתר וע"כ גם שאינו מותר רק בבשר נבילה. שנתבשל עם שחוטה ורוטב. שגם בכגון זה התיר הרשב"א מטעם רואין שא"מ כאלו אינו. ע"ז הקשה הש"ך שפיר. אמאי הא האיסור נותן טעם בשאינו מינו. ובזה לית לי' להש"ך סברת הכו"פ והחו"ד. דגם כאן יש תערובות הפליטות ע"ז לא ניחא לי' להש"ך סברתם. דמי יימר שתיכף ומיד פלטו גם ההיתר שמא קדמה הנבילה לפלוט. או שמא פלטה חתיכת הנבלה יותר מההיתר. וא"כ לא נתבטלה כלל ברובא. וכמו שמצאתי אח"כ בחכמת אדם כלל נ"א סי' ט"ו וז"ל עי' ט"ז וכו"פ שם ולי צ"ע דמאן אמר שתיכף פלטו גם ההיתר כו' יעו"ש. ולפ"ז במעשה דהט"ז הנ"ל בעיסה שנלושה בבצים. גם הש"ך מודה להט"ז דאמרינן רואין כו' ולא כמ"ש הפמ"ג הטעם. אלא הטעם כמש"כ דבלח בלח. גם הש"ך מודה כמ"ש לעיל. ובעובדא דהט"ז לח בלח הוא. דקמח בקמח לח מיקרי כמ"ש הש"ך בסי', ק"ט ס"ק ג' יעו"ש. וכ"כ הח"א הנ"ל בכלל נ"א סי' כ"ד וז"ל. ונ"ל דעיסה הנילושה מקמח ומי ביצים הוה ג"כ לח בלח עכ"ל ע"ש:
שוב מצאתי בשו"ת מים חיים בסי' י"ח. שאלה כזה שנמצא דם בחלמון הביצה. ונתערב עם ביצים כשרים. אם יש להתיר הכלים לאחר מעל"ע. וכתב וז"ל ולדעתי הדבר פשוט להתיר הכלים אחר מעל"ע מהא דכתב הרמ"א בסי' ק"ז. ואפי' לד' האוסרים. אין לאסור הכלים שנתבשלו בו. דמעמידים הכלי על חזקתו עכ"ל. והש"ך ס"ק ב' כתב עי' בתשובת מהרי"ל דנראה דלא התיר הכלים אלא לאחר מעל"ע כו' ומזה ראי' דהסמ"ג והפוסקים מיירי באיסור דאורייתא יע"ש. והנה רואה אני בזה ק"ו. מה התם דמיירי בספק איסור דאורייתא. מעמידים הכלים על חזקתן. מכ"ש בנידון דידן. דבתערובות הסכימו הפוסקים לסמוך דדם ביצים מדרבנן. דיש להתיר מה"ט הכלים לאחר מעל"ע. ומסיק שם להיתר לאחר מעל"ע בלי שום פקפוק כלל ע"ש:
אכן יש לי לפקפק על ראייתו מדברי הרמ"א. דלא דמיא ע"פ מ"ש הפמ"ג בסוף סי' י"ח דעד כאן אמרינן ס"ס במקום חזקה לא מהני. אלא בספק המקרה וההזדמן. דהתם נוכל לומר אוקמי' אחזקה. ולית כאן ספק כלל. משא"כ בספק פלוגתא. לא שייך לומר אוקמי' אחזקה. דהכי בשביל החזקה ישתנה הדין יעו"ש וסברת הפמ"ג הנ"ל מקורו ג"כ בתוס' ב"ב ל"ב ב' ד"ה והלכתא כו' אבל היכא דמספקא לן דינא כמאן. התם לא שייך כולי האי למימר אוקמי' אחזקת מ"ק כו' והיינו כסברת הפמ"ג הנ"ל. דהכי בשביל החזקה ישתנה הדין. ולפ"ז יש לחלק דהא דכתב הרמ"א בסי' ק"ז הנ"ל להתיר הכלים משום דהתם אפי' לד' האוסרים. אינו אלא ספק ע"ד המקרה וההזדמן. אולי נשאר האיסור לבסוף בלא ששים וע"ז שפיר אמרינן דמעמידים הכלי בחזקתו להתיר ובוודאי לא נשאר האיסור בלא ששים. דזה הוה כספק אם נפל איסור בכלי היתר דמותר הכלי. כמ"ש הצ"צ. הובא בפמ"ג סי' צ"ח בש"ך ס"ק ז' יעו"ש. משא"כ בנידון דידן. הלא וודאי נמצא הטיפת דם בהביצה. רק הספק הוא בפלוגתא אם לומר כדעת הרא"ה. או כדעת הגאונים. לא שייך לומר דבשביל החזקה ישתנה הדין כמ"ש הפמ"ג הנ"ל. אולם עכ"ז אחרי דהלב"ש מתיר הכלים בה"מ תומ"י. ויש להצדיק דבריו כמ"ש לעיל מהרבה טעמים. בוודאי יש לנו לסמוך להתיר הכלים לאחר מעל"ע אפי' באין ה"מ כמ"ש השו"ת מים חיים הנ"ל. ומכ"ש בכ"ח דא"א להגעיל דכשר בשהי' מעל"ע כמ"ש:
סימן יא
שאלה בפאכטער אחד שהניח קדירות בערך שמונים כ"ח ביד משרתת עכו"ם לתת בדם החלב שנחלבו מהבהמות ולא הי' שם מי שראה החליבה מהו דינו עם הכלים.
תשובה לכאורה יש לאוסרם. ודינם מפורש ביו"ד ברמ"א סי' קט"ו סעיף א'. דחלב של עובדי פסילים אוסר כלים שנתבשל בהם כשאר איסור. אע"פ שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא עכ"ל וכתב שם הט"ז ס"ק ז' וה"ה אם כבש שם מעל"ע יעו"ש. ולפ"ז גם בנידן דידן. כיון שלא ראה ישראל בשעת החליבה. ה"ל כחלב של עובדי פסילים ועמד בהכלים מעל"ע. דה"ל כבוש. ואסורים גם הכלים:
אך אחר העיון יש להתירם. ע"פ מ"ש הש"ך שם בס"ק ט"ו. וז"ל ואע"ג דס"ל להאו"ה אפי' גבינות גופא שנתבשל בתבשיל בטל ברוב. צ"ל דכאן מיירי באין בתבשיל רוב נגד הכלי. אי נמי לכתחלה אסור לבשל בו אפי' יהי' בתבשיל רוב דאסור להוסיף על שום איסור ולבטלו כו' עכ"ל. ולפ"ז היכא שהכלים דרכן להשתמש בשפע רב. שיהי' אח"כ בוודאי רוב נגד הכלי. יהי' מותר לד' המחבר שפסק לעיל בשו"ע סי' צ"ט סעיף ז' ובסי' קכ"ב סעיף ה' כד' הרשב"א. דכלי שנבלע בו איסור מועט. ודרכו להשתמש בשפע רב בהיתר. מותר להשתמש בו אף לכתחלה. כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא בנתינת טעם. וא"כ ה"ה בנידון דידן שדרכן של הקדרות הנ"ל. להשתמש בהם מלאים היינו בשפע רב. ובוודאי יש בהם רוב נגד הכלי. דסגי לד' או"ה דקיי"ל כמותו. דמותרים להשתמש בהם אף לכתחלה:
ואפי' לד' הש"ך דמשמע דל"ס לי' כד' המחבר הנ"ל מדהביא בסי' קכ"ב הנ"ל. כי הרא"ה והטור והב"ח השיגו על הרשב"א שזהו ד' המחבר. עכ"ז עי' בט"ז בסי' צ"ט הנ"ל שכ' ליישב דבריו דהרשב"א מיירי בדבר הפוגם יעו"ש. ולפמ"ש הט"ז הנ"ל יבואר דאחר מעל"ע דנותן טל"פ לכ"ע מותר:
ואין להקשות לפ"ז לדברי הרשב"א שממנו מקור דברי הרמ"א בסי' קט"ו הנ"ל דכלים שנתבשלו בם חלב כזה אסורים. הא לד' הרשב"א הנ"ל ה"ל לפסוק דמותרים. זה אינו דלק"מ. חדא י"ל דהרשב"א מיירי בכלים שאין דרכם להשתמש בשפע רב. ולא יהי' בתבשיל רוב נגד הכלי. וכמו שתי' הש"ך בס"ק ט"ו הנ"ל בתירוצו הראשון הנ"ל. ועוד בלא"ה א"ש הלא הרשב"א אזיל לשיטתי' דלא ס"ל בהא כד' או"ה דסגי ברוב. כ"א ס"ל דבעינן ששים. כמו שהביא הש"ך ד' הרשב"א שם בס"ק י"ז יעו"ש. וא"כ אין בכלי ששים נגד הכלי. וע"כ פסק דהכלים אסורים. משא"כ אנן קיי"ל כד' האו"ה דסגי ברוב. אזי בכלים שדרכן להשתמש בשפע מלאים. יש בהם רוב נגד הכלי כהנ"ל:
ועוד יש בנידון דידן טעם להיתר ע"פ מ"ש הרמ"א שם בסי' קט"ו הנ"ל. סעיף ב'. דהיכא דידעינן שדעת עובדי פסילים הי' מתחלה לעשות מהחלב גבינות אזי מותרים הגבינות. דליכא למיחש לתערובות חלב טמא. דאינו עומד. ובוודאי לא עירב בהם יעו"ש. וא"כ ה"ה בנידון דידן דבעה"ב צוה להמשרתת להעמידם ויעשה בהם אח"כ גבינות. א"כ איכא טעמא דמירתת לערב בהם חלב טמא. משום דאינו עומד כמ"ש הרמ"א הנ"ל. ואף דכתב שם הרמ"א דהחלב בעצמו מ"מ אסורים לאכול בכך. מ"מ הכלים לא גרע מן הגבינות שנעשות מהם שמותרים ומכ"ש הכלים. וע"כ מכל הני טעמים יש להתירם אחר מעל"ע. ובפרט בכ"ח שלא מועיל בהם הגעלה. ועי' בסי' קי"ג סעיף ט"ו דאף כ"ח מגעילו ג' פעמים. כבר כתב הש"ך בסי' קט"ו ס"ק י"ד דלא דמי לבישל יעו"ש. ובפרט דיש כאן ה"מ דיש להתירם אחר מעל"ע:
סימן יב
עוד בדין כבישה. ולתרץ דברי התוס' בפסחים:
איתא בגמ' פסחים מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה אלא יליף מגעולי עובדי פסילים. הקשה ה"ר יוסף היכי יליף ר"ע טכ"ע בנזיר מגיעולי עובדי פסילים כו' ותי' דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר עכ"ל:
והקשה מרן הגאון מהרי"ד אב"ד מבריסק ז"ל בספרו בית הלוי בח"ר בסי' ל"ז בהגה"ה. מהא דאיתא בע"ז ל"ג ע"ב דשכר בקנקנים של יין של עובדי פסילים מותר. מטעם דפליטת היין בשכר. הוא נטל"פ כמ"ש הרא"ש. וכתבו התוס' שם דה"ה מים ושאר משקים דמותרים. וא"כ לפ"ז ל"ל להגעיל כלי יין במדין למשרי בנזירים. אם לבשל בהם יין. בלא"ה אסור לנזירים לשתות יין מכח הנזירות. ואם להשתמש ולבשל בהם מים או שאר משקין. הלא נטל"פ הם ומותר מה"ת יעו"ש מה שתי':
ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מה שכתב בנוב"י מה"ת חיו"ד סי' נ"ח. דמחלק שם ע"פ סברא. דהיכא אמרינן דשאר משקין בכל יין נטל"פ. אינו אלא היכא שנשתמשו הכלים בצונן דרך כבישה אזי אמרינן שהטעם הנבלע בכלי הוא קלוש כיון שנבלע בצונן אבל אם בשלו יין של עובדי פסילים בכלי. ושוב בשלו בו שכר או שאר משקין יש לאסור. ומוסיף עוד, ואפי' אם הי' לדון גם בזה ולמצוא מקום להקל כו' יעו"ש ויש להביא ראי' לסברתו מהא דכתב הש"ך ביו"ד בסי' ל"ה ס"ק ל"ג וז"ל וגם י"ל דקים להו לחז"ל. דע"י מלוי וערוי. נקלש טעם היין שנבלע ע"י צונן עכ"ל. הרי דקדק ג"כ משום שנבלע ע"י צונן דוקא. דר"ל דאז ג"כ הטעם שנבלע ג"כ קלוש. משא"כ ע"י בישול. וזהו כמ"ש הנוב"י הנ"ל:
ולפ"ז י"ל דגם ד' התוס' כן. וע"כ א"ש מה שתירצו דבמדין היו צריכים ג"כ להגעיל כלי יין לנזירים בכדי להשתמש ולבשל בהם מים או שאר משקין דילמא בשלו במדין יינם בכלי היין. ובבישלו לא אמרינן דנטל"פ כמ"ש הנוב"י הנ"ל. ועוד מבואר יותר כדברינו מדברי התוס' בנזיר ל"ז ע"ב. שהקשו ג"כ מנ"ל בנזיר טע"כ ותירצו וז"ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה. אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן. דקרא בכולהי כלים כתיב. ואותן כלים שהמדינים בשלו בהם יין הוי אסירי לנזירי ישראל עכ"ל הרי שדקדקו בלשונם ואותן כלים שהמדינים בשלו בהם יין כדי לחלק כמ"ש הנוב"י הנ"ל. בין כלים שנאסרו רק ע"י כבישה בצונן. דאז מותרים לנזירים להשתמש בהם אף בלי הגעלה כמ"ש התוס' דבשאר משקין בכלי יין נטל"פ. משא"כ אם בשלו. אזי הטעם חזק ויתן טעם לשבח אף בשאר משקין וע"כ צריך הגעלה. והשתא גם מדברי הנ"ל יש ראי' לסברת הנוב"י הנ"ל:
סימן יג
בדין מילה. אם מלו תוך שמונה ימים מהו:
הנה הרמ"א ביו"ד סי' רס"ב סעיף א' פסק. דאם מלו תוך שמונה ביום יצא. והקשה עליו הש"ך והא קיי"ל דמילה דוחה שבת. דכתיב וביום השמיני ימול אפי' בשבת. ומדדחי שבת. ע"כ שאם מל מקודם יום שמיני דלא יצא. כדמוכח להדי' במנחות ע"ב ע"א דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר. אמאי דחי שבת כו'. ועוד הקשה שם בסופו על הרמב"ם דפסק דמצות קצירת העומר דחי שבת. ופסק ג"כ דנקצר שלא כמצותו ביום כשר כרבי. דאיך אחז החבל בשתי ראשין הא מסוגי' דמנחות הנ"ל מוכח דאם נימא דדחי שבת. ע"כ צ"ל דנקצר שלא כמצותו פסול והניח בצ"ע. ובאמת כבר קדמוהו הלח"מ שהקשה כן על הרמב"ם בפ"ז דתמידין ומוספין הלכה ד' והניח ג"כ בצ"ע יעו"ש:
ולענ"ד נראה ליישב ד' הרמב"ם. ואז ממילא יתורץ ד' הרמ"א הנ"ל. דהנה סוגי' הגמ' דמנחות הנ"ל. רצה מתחלה ליישב דרבי יסבור כר"ש רבו. דאמר כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה. ומ"מ לא הי' ממתין להם עד שתחשך. ומקריבים בשבת. ומינה אמרינן דבכ"מ אף בתחלת דחיית שבת. דידחה שבת מטעם חביבת מצוה בשעתה. אף דסבר רבי דנקצר ביום כשר. ואח"כ דחי הגמ' דהתם שאני. שהרי דחתה שחיטה את השבת. וכפירש"י כיון שכבר השחיטה דחתה שבת. ע"כ הותרה לדחות את השבת גם אצל הקטרת אברים. משום חביבת מצוה בזמנה. משא"כ לדחות בתחילה את השבת כמו קצירת העומר משום חביבת מצוה בזמנה. זה לא אמרינן. ולכך מסיק הגמ' דע"כ צ"ל דרבי ס"ל דקצירת העומר לא ידחה שבת יעו"ש. אמנם בסברת הס"ד והמדחה. איכא פלוגתא דתנאי בהא. בפסחים ס"ט א'. תניא אר"א אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת. (ור"ל אלו הקטר חלבים ואברים. דאפשר להמתין עד הלילה כדפי' התוס' שם בד"ה אם דחו כו' והשיגו על פירש"י והביאו ראי' לפירושם מן הירושלמי יע"ש) לא ידחו מכ"מ שלפני שחיטה את השבת. א"ל ר"ע דמה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת. שהרי דחתה שחיטה את השבת. ור"ל דשאני התם דכבר נתנה את השבת לדחות. משא"כ לדחות בתחילה. וז"ה כסברת המדחה במנחות הנ"ל. הרי חזינן דבזה פליגי ר"א ור"ע. דר"א ס"ל דעיקר הטעם הא דדחי הקטר חלבים ואברים. משום חביבת מצוה בשעתה. ור"ע ס"ל דעיקר הטעם הוא. מדכבר דחה שחיטה את השבת. אזי אמרינן כיון שהותרה הותרה נמי לענין הקטרת חלבים ואברים. ולפ"ז י"ל דסוגי' דמנחות אזלא לשיטת ר"ע כדאמר שם ר"י בהדי' ר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו אמרה. וע"כ מסיק שם מדר"א בר"ש ס"ל כשיטת ר"ע רבו. מסתמא גם רבי ס"ל כן. ודחיק לאוקמי דרבי ע"כ ס"ל דקצירת העומר לא דחי' את השבת. אבל הרמב"ם ס"ל כדר"א בפסחים הנ"ל וכן אמר ר"ש כוותי'. כדאמר במנחות הנ"ל אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר כו'. דמוכח הטעם כפשוטו וכר"א משום חביבת מצוה בשעתה. וע"כ אף שפסק דנקצר שלא כמצותו כשר. מ"מ דוחה שבת לקיים חביבת מצוה בשעתה:
ועוד אוסיף בזה להוכיח. כי גם אמוראי פליגי בהאי. דהנה איתא לעיל במנחות ס"ד ע"א. איתמר שחט בשבת שתי חטאות של ציבור. ואינו צריך אלא אחת. אמר רבה חייב על השני' ופטור על הראשונה אפי' נמצאת כחושה. ופריך והא אמר רבה. כחושה ואח"כ שמנה פטור. ולא עוד שאומרים לו הבא שמנה. ומשני אב"א סמי כחושה מקמייתא. וא"א ההיא רבי אמי אמרה. ועלינו להבין להך א"א במאי פליגי ר"א ורבה. וע"כ צ"ל דבהא פליגי. דנחזי דבשחט כחושה. אם פסולה גם בדיעבד להקריבה. זה אינו דמהיכי תיתי לפסול אף בדיעבד. דלאו בעלת מום היא. רק כחושה אינה ממובחר נדרך כדאיתא ביומא ל"ד ב'. וכמ"ש התפארת ישראל במשניות בספ"י דמנחות. והאריך שם להביא ראי' ע"ז ממשמעת הרמב"ם דפ"ב דאמ"ז ה' ח' יעו"ש. ותמוה לי. דמלבד שכ"כ הרמב"ם בהדי' בפ"ב דשגגות ה' ט"ו יעו"ש. עוד גמ' ערוכה היא. שכחושה כשרה בדיעבד. לקמן במנחות פ"ד ב' גבי אם הביא ביכורים ממקום שאינו מובחר. דאר"ל אם הביא קידש דנעשה ככחוש בקדשים. ופירש"י בהמה כחושה קדשה. ואע"ג דלא הוה מצוה מן המובחר עכ"ל יע"ש. וכן פירש"י בהדי' במעילה י"ט ע"ב ד"ה מכדי כו' ובתוס' שם ד"ה ומכדי יע"ש. וע"כ צ"ל מה שפירש"י כאן דנקט הקרא דהקריבהו נא לפחתך. ג"כ רק לענין לכתחלה מיירי ולפ"ז יקשה על ד' רבה דקאמר אלא שאומרים לו הבא שמנה ושחוט. דלמה ידחה שחיטת השמנה את השבת. כיון שכבר שחט את הכחושה. שכשרה בדיעבד להקריבה אלא צ"ל דס"ל לרבה ג"כ כסברת ר"א בפסחים הנ"ל. דעיקר הטעם דדחי הקטר חלבים ואברים את השבת משום חביבת מצוה בשעתה. וע"כ ס"ל דה"ה משום מצוה מן המובחר נמי דחי' שבת. אבל ר' אמי ס"ל כדר"ע הנ"ל. דבתחלה לא ידחה את השבת משום חביבת מצוה בשעתה. אלא משום דכבר דחה השחיטה כמ"ש לעיל. ולכך גם משום לעשות חביבת מצוה מן המובחר. ג"כ אינה דוחה את השבת. כיון דגם הראשונה הכחושה כשר בדיעבד. וע"כ אמר דחייב חטאת עליו:
ובזה סרה ומיושב קושי' הת"י הנ"ל במה שהקשה שה על רבה והאריך לפלפל בזה יעו"ש. והשתא א"ש פסקי הרמב"ם הנ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בפ"ב דה' שגגות ה' ט"ו כד' רבה הנ"ל. וסברת רבה ע"כ צ"ל כמ"ש. משום דס"ל כר"א דחביבת מצוה בזמנה דוחה. וע"כ ס"ל דה"ה דחביבת מצוה לעשות מן המובחר ג"כ דוחה שבת. ושפיר פסק דגם קה"ע דותה שבת כהנ"ל:
ומעתה סרה ג"כ קושי' הש"ך על הרמ"א. שאף שאם מל בדיעבד בתוך ח' ימים יצא. מ"מ כיון דקבעה לה רחמנא עיקר זמן מצות מילה ביום השמיני. ע"כ דוחה את השבת לעשות חביבת מצות מילה בזמנו. וכמו שפסק הרמב"ם הנ"ל. ולא דמי' למאי דאמרינן בעלמא דזריזין מקדימין למצות. ושהויא מצוה לא משהינן כדי לקיים מצוה מן המובחר. כמ"ש המ"א באו"ח סי' כ"ה ס"ק ב'. זה אינו דזה לא נאמר כ"א במצוה שלא קבעה לה רחמנא זמן קבועה. משא"כ במצוה דקבעה לה רחמנא זמן קבועה כמצות מילה ביום השמיני או קה"ע לקצור בליל מחרת השבת ע"ז לא שייך לומר דזריזין מקדימין לעשות לה טרם הזמן. רק כשהגיע הזמן אזי אמרינן מקדימין. ועי' בשאגת ארי' סי' נ"ב. מש"כ והשיג על הש"ך הנ"ל. חדא מן הסברא שמסתברא דכל היכא שמולהו קודם זמנו. לא קיים מצות מילה כלל דה"ל כאלו נכרת הגיד. דאין לו מה למול עוד כו' ועוד הקשה ממתני' דשבת קל"ז דקתני מי שהי' לו שתי תינוקות כו' ושכח ומל את שלאחר שבת בשבת חייב כו' ומפרש שם הגמ' הטעם בהדי' משום דלא עשה מצוה כלל. כיון שמל בתוך זמנו וכפירש"י שם. ועי' בש"א מה שהאריך. איברא מה שהשיג בראשונה מן הסברא הנ"ל. י"ל דהש"ך דקדק מלשון הרמ"א שכתב מלו תוך ח' וביום יצא עכ"ל. ולשון יצא הוא שיצא ידי חובת מצוה. וא"כ שפיר הקשה עליו הש"ך מסוגי' דמנחות הנ"ל. אך קושייתו השני' שהקשה ממתני' דשבת הנ"ל וכפי שמבואר בגמ'. חמורה היא דשפיר מוכח דבתוך זמנו אם מל. לא קיים מצות מילה כלל. אך מצאתי בהצל"ח בפסחים ע"ב בד"ה א"ל ר"ז כו'. דמיישב ג"כ ד' הרא"ש כסברת הש"א הנ"ל והביא ג"כ הראי' מגמ' דשבת הנ"ל. וכתב נמי דלשון הרמ"א יצא. מוכח דיצא ידי חובתו קאמר. אך אכתי תהדר עליו קושי' החמורה מגמ' שבת הנ"ל. ותי' ליישב דברי הרמ"א מקושי' הנ"ל דוודאי קודם זמנו לא נתקיימה המצוה. אבל אם מלו תוך ח'. כשיגיע יום שמיני. אזי מתקיימת מצוה זו שאמרה תורה ביום השמיני ימול. ר"ל שכשיגיע יום השמיני יהי' נימול. וא"כ שפיר קאמר לשון יצא. וגם לשון הגמ' דשבת הוא נכון. מ"ש רישא דלא עביד מצוה. היינו ביום השבת הזה שחיללו לא עביד המצוה אלא למחר כשיגיע יום השמיני שלו יעו"ש:
סימן יד
בדין מצות כתיבת ס"ת
איתא בשו"ע יו"ד בסי' ע"ר. מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ס"ת כו' ובסעיף ב' איתא והאידנא מ"ע לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן כו'. ומקורו הוא מן הרא"ש שכתב כי הוא רק לדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה. משא"כ האידנא שכותבין ס"ת אך לקרות בה. מצ"ע לכתוב ח"ת משנה וגמרא כו' דכתיב וללמדה את בני ישראל שימה בפיהם כו' ומשמעות הרא"ש דבדורות האלה. ליכא מ"ע דכתיבת ס"ת כמ"ש הפרישה בד' הרא"ש והובא בש"ך שם ס"ק ה' יעו"ש:
והקשה הש"א ע"ז בסי' ל"ו. דלפ"ז יקשה מה דאיתא בסנהדרין כ"א. אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת. מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו כו'. וא"כ לד' הרא"ש הנ"ל מאי מצוה איכא לכתוב ס"ת עוד. דמאחר שיש לו ס"ת מה שהניחו לו אבותיו ויוכל לקרות בו יעו"ש. והנה באמת פי' הב"י דלא כהפרישה. דאין כוונת הרא"ש לפטור בזמן הזה ממ"ע דכתיבת ס"ת אלא שבא להוסיף האידנא במצות כתיבת שאר ספרים. אבל עלינו ליישב פי' הב"י בדברי הרא"ש הנ"ל. כי באמת מוכח לשון הרא"ש דכתב בהדי' הטעם דעיקר מצות כס"ת הוא אך בשביל הלימוד. מדכתיב וללמדה כו'. ממילא מוכח דבזמן הזה דאין לומדים בס"ת בטל מצותו. וא"כ תהדר עליו קושי' הש"א הנ"ל:
ולענ"ד נראה ליישב. אך מקודם ניישב קושי' המ"א באו"ח סי' צ' ס"ק ל' שהקשה לתי' הר"ן בשם י"א. דעשה דלעולם ב"ת אינו אלא משום איסור מת"ח. משום דכתיב ולא תחנם. וא"כ היכא דעביד לצורך מצוה. ולא משום טובת העבד דשרי. וא"כ מאי פריך הגמ' בברכות מ"ז ב' והא מהב"ע כו'. הא לדבריהם ליכא עבירה כלל. וכן הקשה הטו"א בחגיגה ב' ד"ה ועוד יע"ש. והניחו בקושי'. ונ"ל לתרץ בהקדם קושי' הנוב"י בסוף חו"מ מה"ק סתירת הסוגיות אהדדי. דמפני מה בברכות הנ"ל פריך והא מהב"ע כו' ובגיטין ל"ח לא פריך יעו"ש. וע"כ נ"ל דחדא מתורצת בחברתה. דהנה באמת סברת הי"א שבר"ן הנ"ל. קאי רק אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא. אף היכא שנצמח קולא עי"ז כמו שדרש ר"ש בחובל בגד אלמנה. דעשירה ממשכנין. וע"כ דרשינן גם כאן טעם דקרא דלעולם ב"ת. משום שלא ליתן להם מת"ח. וממילא אתי' קולא מזה. דהיכא דעשה לצורך עצמו. כגון לצורך מצוה דשרי. משא"כ לר"י דפליג על ר"ש בגמ' דב"מ הנ"ל דלא דרשינן טעמא קרא כה"ג. ממילא גם כאן גבי לעולם בה"ת לא דריש. ולא שרי אפי' לצורך מצוה:
ולפ"ז מיושב הסתירות. דגמ' דגיטין אזלא אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא. ולפ"ז נצמח קולא דהיכא שיעשה לצורך מצוה דשרי לשחרר. ע"כ אחר שתי' שם הגמ' דמצוה שאני לא פריך אח"כ והא מהב"ע. משא"כ גמ' דברכות אזלא לשיטת ר"י. ואליבי' פריך הגמ' שפיר והא מהב"ע כו' ואנן קיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא להוליד ממנו קולא. כמו שפסק הרמב"ם גבי בגד אלמנה ברפ"ג מה' מלוה כר"י יעו"ש. ועי' בתוי"ט בפ"ב דיבמות משנה ה' ובפ"ג דפרה משנה ז'. משא"כ דע"י שנדרש לנו טעמא דקרא. נצמח לנו חומרא. אזי לכ"ע דרשינן וכ"כ המלוא הרועים ח"ב בכלל ד' טעמא דקרא אות ט' יעו"ש. ולפ"ז יש ליישב הבנת הב"י בפי' הרא"ש הנ"ל. דאין כוונת הרא"ש מ"ש הטעם ללמדה כו' דמכס"ת אך בשביל הלימוד. לפטור בזה"ז ממצות כס"ת. דזה אינו דלקולא לא נדרש. אלא כוונת הרא"ש לדרוש טעמא דקרא לחומרא להוסיף מצוה בכתובת שאר הספרים האידנא. אבל במצות כס"ת גם בזה"ז מחויב:
סימן טו
שאלה ע"ד ספק בכור שקנה פרה מא"י. ושכח למוכרה ויש לו עד שראה שהיתה חולבת ביד הנכרי. והמוכר אמר. שהיא ילדה כבר ד' וולדות. וסדקי הקרנים לפי הגדת העולם מוכיחין ע"ז. מה דינו:
תשובה הן הדין מפורש ביו"ד סי' שט"ז סעיף ג' דפסק הרמ"א דאין סומכין על מה שהיא חולבת. ועוד הובא שם בסעיף א' בשם הג"מ דסימנים בסדקי אין מעלה ולא מוריד לסמוך עליהם יעו"ש. וכתב הש"ך שם דה"ה שאר סימנים דלא מהני. אך יש לי עיון בדבר נהי דסימנים דסדקי קרני' אינם מובהקים לסמוך עליהם לבד כמ"ש בהג"מ הנ"ל. מ"מ היכא שהיא חולבת. יועילו הסמנים דסדקי קרני' להצטרף עם היתר חולבת. דהרי מצאתי בתוס' חדשים בריש פאה משנה א' ד"ה והקרן. וז"ל ודרכה של פרה. כ"ז שיולדת ניתוסף בקרני' גילדי גילדי כו' יעו"ש. דהנה טעם האוסרים דס"ל דחלב אינו פוטר כד' ר"ת. אינו אלא משום דסמכינן מיעוטא דחולבה. לחזקת שלא ילדה עד הנה. כמ"ש התוס' בבכורות כ' ד"ה חלב פוטר יע"ש. ולפ"ז היכא דאיכא הני סימנים דסדקי קרני'. דרוב בהמות שלא ילדו לית להו הני סימנים. ה"ל כמיעוטא דמיעוטא. דאף ר"מ לא חייש. חדא רוב בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות. ואפי' אם היא מאותו המיעוט דחולבות אף בלא ילדה. מ"מ מיעוט חולבות ההיא. לית להו הני סימנא. וא"כ ה"ל מיעוטא דמיעוטא דלד"ה לא חיישינן. והרי זה דומה למה שכתב הח"ס בחיו"ד סי' ט"ז לענין ספק נופל דח' ימים. דפסק שם ג"כ דמצטרף הסמנים שאינם רגילים להיות בנפלים להרוב שאינם נופלים. וכתב שם וז"ל וכמעט שהוא מיעוטא דמיעוטא. דרוב אינם נופלים. ומיעוט נופלים. רובא דידהו אין בהם סי' כמו אלו. והוה מיעוטא כמאן דליתא כו' יע"ש. ומתיר מטעם הנ"ל. אפי' לד' דגול מרבבה דספק בני ח' ימים. הוה ספיקא דאורייתא יע"ש. וכן כתב הח"ס בהדי' בתשובה סי' י"ז ד"ה ואפי' לחומרתו של דגול מרבבה. היינו בדלית להו הני תרי סימנים כו' יע"ש. וא"כ ה"ה בנידון דידן. דהסימנים בסדקי קרני' אינם רגילים להיות בפרה שלא ילדה. וכאשר צווחו ע"ז כל המומחים המצויים אצל בהמות. דבזמן הזה ניכר בסדקי קרני'. כמה וולדות ילדו להם. והם יאמרו דסימנים מובהקים. דלכה"פ דיועילו להצטרף עם היתר דחולבת דה"ל כמיעוטא דמיעוטא כהנ"ל:
ועוד דכאן יש לנו להקל טפי מדמצינו רוב הראשונים התוס' והרא"ש והרמב"ם והרמב"ן וכ"פ המחבר בשו"ע יו"ד הנ"ל. דחלב פוטר לגמרי. מטעם דאזלינן בתר רובא דאינם חולבות אא"כ יולדות. ומיעוט דחולבות אפי' בשלא ילדו מקודם הוה מיעוט דאינו מצוי כלל. א"כ י"ל דאף המחמירים דחלב אינו פוטר. מ"מ מצרפין הני סימנים הנ"ל להיתר חולבות דה"ל מיעוטא דמיעוטא כהנ"ל:
ועוד דכאן יש לנו ג"כ להעמיד את הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. שהוא חולין במעי אמו. כמ"ש התוס' בבכורות כ' הנ"ל וביבמות קי"ט ד"ה מחוורתא כו' וכמבואר בהרא"ש יבמות הנ"ל יעו"ש:
אך וכי מפני שאנו מדמים לסברת ח"ס. נעשה מעשה להקל כ"כ. עכ"ז אמינא להתיר בזה שמטיל בו פסול ע"י א"י דלד' רש"י ותוס' איסור להטיל מום בקדשים בזה"ז אינו אלא מדרבנן. א"כ ספק בכור כזה שהי' חולבת וסדקי קרני' כהנ"ל. וכמ"ש הנוב"י במה"ת סי' קצ"ב. ובח"ס סי' שי"ח ע"ד השאלה שם באופן אחר שכתבו לבסוף לסמוך ולהתיר בזה האופן:
ומקורו י"ל כדאמר רב משרשי' בשבת קל"ט ע"א. וליתן לתינוק ישראל כו' יעו"ש:
ועוד י"ל בנידון דידן. כיון שגם המוכר אמר כי ילדה ד' וולדות. א"כ מיקרי מסיח לפי תומו. דאם להשביח מקחו מטעם המבואר בעט"ז הובא בש"ך ס"ק ב' יע"ש. הוי סגי להמוכר להגיד כי ילדה כבר וולד אחד או שתים. ול"ל להגיד כי ילדה ארבעה. א"ו דקושטא קאמר. וזהו כסברת הט"ז במעשה שלו בסי' הנ"ל סס"ק ד' יעו"ש. וא"כ מסיח לפי תומו גם הרמ"א מודה דמצטרף עם ההיתר דחולבת. וע"כ נראה לי ברור להתיר בזה האופן כהנ"ל:
סימן טז
שאלה אם האב איננו בביתו לפדות את בנו אם יכול אחר לפדות את בנו עבורו שלא מדעתו. או לא:
תשובה הנה גם בעיקר השליחות אם האב בעצמו יוכל לעשות שליח לפדות את בנו. איכא מחלוקת דהרמ"א ביו"ד סי' ש"ה סעיף י' פסק דאין האב יכול לפדות ע"י שלוחו ומקורו מהריב"ש. אך הט"ז והש"ך וביאור הגר"א כלם השיגו על ד' הרמ"א הנ"ל דהלא קיי"ל בכ"מ שלוחו ש"א כמותו. וע"כ הסכימו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח יעו"ש:
אך לי קשה עוד על הרמ"א הנ"ל ממה שכתב בעצמו בטור יו"ד בסי' רס"ד בד"מ ס"ק א' וז"ל כתב הא"ז אם האב הוא מוהל אסור לתן למוהל אחר וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו עכ"ל. הרי חזינן שהוא בעצמו תמה על הא"ז מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ. ולמה פסק כאן גבי פדיון הבן דאין האב יוכל לפדות ע"י שליח תקשי' לי' לנפשו מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ:
והנה ד' הא"ז הנ"ל יש ליישב מקושי' הד"מ הנ"ל בהקדם להבין ד' הש"ך. דלכאורה גם הוא סותר ח"ע דכאן פסק דיכול האב לפדות ע"י שליח מטעם דששא"כ. ובחו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' כתב וז"ל ומתשובת הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו כו' ולדעתי הם מבטלין מ"ע כו' עכ"ל. וקשה לי הלא ביו"ד הנ"ל בעצמו צעק מהא דקיי"ל ששא"כ. ונחשב כאילו עשה האב בעצמו. וי"ל ע"פ מ"ש הכו"פ ביו"ד סי' כ"ח לחלק בין שצוה לכסות לאחר בתורת שליחות. היינו דא"ל עשה בשליחותי אזי מותר דשלוחו ש"א כמותו. משא"כ אם אמר לו לכסות בסתם בדרך כיבוד היינו שמכבדו לכסות ולא מפרש בתורת שליחות אסור ע"ש. וא"כ י"ל דגם ד' הש"ך יש לחלק בכך דהא דכתב בחו"מ הנ"ל דאינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו כוונתו דוקא ליתן בדרך כיבוד אזי אסור. אבל אם הי' א"ל בתורת שליחות כהנ"ל אזי באמת ס"ל דמותר וכמו שכתב בפדיון הבן הנ"ל מטעם ששא"כ:
ובזה מיושב מה שהקשה בספר קהלת יעקב בסוף השו"ת בסי' ב' בד"ה שוב כו' מהא דאיתא בגמ' שבת קל"ג א' גבי מילה בצרעת דמקשה הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל דאמר כל מקום כו' אם אתה יכול לקיים שניהם כו' ואי נימא כדברי הש"ך דאסור מה"ת לתת לאחר למול כשהאב יכול למול בעצמו היכי קרינן לי' אפשר לקיים שניהם כו' יעו"ש. ולפמ"ש בד' הש"ך לק"מ דמכ"מ אפשר לקיים ע"י אחר בתורת שליחות. דהש"ך אוסר רק בתורת כיבוד כהנ"ל. והנה לחילוק זה הסכים גם החכמת אדם בב"א בשער או"ה סי' ז' דלא כהת"ש ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם כוונת הא"ז הנ"ל הוא כן מדכתב הא"ז בלשונו ואסור ליתן למוהל אחר י"ל ג"כ דדוקא ליתן בתורת כיבוד אסור. אבל בתורת שליחות אה"נ דס"ל דמותר דששא"כ:
אולם הקצוה"ח בסי' שפ"ב ס"ק ב'. כתב לפרש בד' הא"ז שגם בתורת שליחות ס"ל דאסור. וקושי' הד"מ שהקשה מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ מיישב ע"פ דברי התוס' רי"ד דכתב כל מצוה המוטלת על גופו לעשות לא מהני שליח. ומה"ט גם בכסוי ומילה ל"מ שליח יעו"ש:
אך תמוהים לי דבריו חדא דכבר השיג הקצוה"ח בעצמו על דברי תוס' רי"ד בסי' קפ"ב יעו"ש ועוד קשה לי מגמ' נדרים ל"ו שהביא הט"ז הנ"ל דאיב"ל התורם משלו על של חבירו. צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת. ופירש"י והר"ן משום דזכין לאדם שלא בפניו. ומסתמא ה"ל כשלוחו עכ"ל הר"ן. ולפי סברת תוס' רי"ד הנ"ל גם מצות התרומה הוא על גופו לעשות. ואיך יכול אף בהדי' לעשות שליח לתרום. וכמ"ש התוס' רי"ד שם וכן בתרומה הוא נותן מפירותיו עכ"ל. ואיך יפרנס סוגי' דנדרים הנ"ל הא התם לא יתן המשלח כלום מפירותיו. רק הכל משל השליח. ואיך מהני שליחותו:
אך יש ליישב קושיתינו הנ"ל על התוס' רי"ד מגמ' דנדרים הנ"ל. די"ל דאה"נ דלענין קיום המצוה הפרשת תרומה שמוטל על הבעלים באמת לא יצאו הבעלים יד"ח אם האחר תורם ויהיב פירות שלו מאחר שהבעלים לא נתנו כלום מפירותיהם. אך עיקר האיבעי בגמ' הנ"ל אם ניתקנו הפירות ע"י הפרשת אחר להכה"פ מאיסור טבל. וה"פ מי אמרינן כיון דזכות הוא לו להעביר מן הפירות איסור של טבל. ע"ז מהני תרומתו שיהיו לכה"פ פירותיו מתוקנים או דילמא מצוה דילי' היא וניחא לי' למעבדי' ואזי אף פירותיו אינם מתוקנים כלל:
ויש לנו להביא ראי' למש"כ לתרץ את התוס' רי"ד הנ"ל. דהפי' מה דבעי בנדרים הנ"ל. אינו אלא לענין אם הפירות מתוקנים מאיסור טבל. אבל לענין מצות נתינת התרומה לכהן לא יצא י"ח מה שאחר נתן התרומה בעדו. ממש"כ התוס' רי"ד בעצמו הובא במל"מ פ"ו מה' מתנות עניים וז"ל ודאי מצוה לתת דבר חשוב כיון דכתיב ונתן. אבל אם אינו רוצה לקיים מצות נתינה. ותרם רק חטה אחת פוטרת הכרי ויצא מידי טבל. רק שלא קיימו הבעלים מצות נתינה יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ת חיו"ד סי' ר"א מסברא דנפשי' בדבר חדש יעו"ש הרי דמחלק התוס' רי"ד הנ"ל דשני ענינים יש בהפרשת תרומה להפקיע איסור טבל. סגי בהפרשת חטה אחת לבד. אבל לקיים מצות נתינה לכהן צריך שיעור ולפ"ז שפיר בעי הגמ' בנידון אם אחר תורם משלו על של חבירו אם צריך דעתו. מי אמרינן כיון דזכות הוא לו. ר"ל היינו מה שפירותיו מתוקנים מאיסור טבל כמ"ש לא צריך דעת. או דילמא מצוה דילי' היא. ור"ל אף לתקן איסור טבל. ניחא לי' למעביד בעצמו כמ"ש לעיל:
ונחזור לנידון דידן בענין שליחות פדיון בכור. דלכאורה יש להוכיח כד' הש"ך והט"ז הנ"ל דיוכל לפדות ע"י שליח. מגמ' ערוכה. דאיתא בבכורות נ' ע"א ר"א שדר לי' שבסר זוזי לראבד"ר בפדיון הבן פו' הרי ש"מ דיוכל לפדות ע"י שליח. אכן לפמ"ש בשו"ת ח"ס בחיו"ד סי' רצ"ז לחלק. דהיכא דהאב שולח ממון לכהן ע"י שליח זה לא מיקרי שליחות כלל. אלא מעשה קוף בעלמא קא חשיב. ובהא כ"ע מודים דמותר לעשות שליח כה"ג. כי פליגי היכא שהשליח נותן ממון של עצמו ורוצה לפדות את בן חבירו. דומי' דהתורם משלו על של חבירו בהא ס"ל להריב"ש דאינו נפדה ע"י שליח ע"ש. ולפ"ז יש לדחות ראייתי מהגמ' בכורות הנ"ל דשם מיירי בהדי' דשדר רב אשי לר"א הכהן מעות הפדיון דבכה"ג לד' הח"ס הנ"ל כ"ע מודים דמהני. אבל משמעות פשט הרמ"א דכתב דאין האב יכול לפדות ע"י שליח אפי' אם ישלח האב מעותיו ע"י שליח דגם זה בכלל שליחות נחשב. וכ"כ הט"ז בהדי' שם וז"ל מצינו בכל התורה שלוחו שא"כ. ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שהגיע לכהן. ועי' ג"כ מ"ש הדגול מרבבה בסי' הנ"ל ובחידושי דרע"א יעו"ש. וא"כ לדעתם תהדר ראייתי מגמ' בכורות הנ"ל. ומ"מ יש לדחות באופן אחר. די"ל דשם מיירי שכבר פדה רב אשי בעצמו את בנו לראבד"ר הכהן כדינו ונתן לו חפץ השוה יותר מחמש סלעים דמותר לפדות במשכון ואח"כ שלח לו ר"א המעות לפדות את המשכון. א"כ לא מיירי התם משליחות פדיון הבן כ"א משליחות פדיון המשכון כהנ"ל. שוב מצאתי במהרי"ט בפ"ח שמפלפל בזה יעו"ש:
ומעתה אחרי אשר מעיקר שליחות אם האב גופא יכול לעשות שליח יש מחלוקת כהנ"ל ומה גם אם יכול אחר לפדות את בן חבירו שלא מדעתו בוודאי יש להחמיר. וראיית הט"ז בסי' הנ"ל ס"ק י"א שהביא מגמ' נדרים הנ"ל דפסקינן דלא צריך דעתו יעו"ש. וכ"כ שם בביאור הגר"א ס"ק י"ז. דאף אחר יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב. דלא עדיף ממע"ש ונר"ב והקדש כו' יעו"ש:
אך יש לחלק. דהתם גבי תרומה. או מע"ש אין המצוה רמי' עלי' דגופא. ומצי לאחר עד זמן האכילה כמ"ש רש"י בגיטין מ"ז ב' ד"ה מדאורייתא כו' ולא דמי' למעשר כו' דמעשר טביל ואסור לי' באכילה ולאו מצוה דרמי' עלי' היא כו' אבל ביכורים מצוה דרמי' עלי' היא עכ"ל. ולפ"ז שפיר יש לומר שזכות הוא לו מה שתורם חבירו בעדו. משא"כ במצות פדיון הבן. דמצוה דרמי' על גופו היא מאן לימא לן דזכות הוא לו. מה שחבירו פודה בעדו. ועוד איכא לחלק בין מצוה דתרומה שיכול עוד לקיים מצות דנתינת תרומה בכל שנה ושנה. וע"כ איכא למימר דלא קפיד אם יקרה פעם אחת. שתורם חבירו בעדו שעוד יכול לקיים המצוה בימים הבאים. משא"כ מצות פדיון הבן שזה לא יוכל לבוא בידו כ"א בפעם הזאת בכל ימי חייו בוודאי הסברא נותנת דחביבה לו מאוד. וניחא לי' למעביד בעצמו מע"י אחר:
סימן יז
ישוב לקושי' הכו"פ
הכו"פ בסי' כ"א ס"ק ב'. הקשה לרב אדא בר אהבה. דס"ל בחולין כ"ח א' וושט ולא קנה דלא נתכשר בשחיטת קנה לבד. וס"ל נמי בע"ז נ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כ"ד כר"ה ועולא וא"כ תקשה לדידי' קושי' הגמ' מהברייתא דשלש חטאות הא מכי שחט פורתא אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא וליכא לשנויי כתי' הגמ' בחטאת העוף וכגון שהי' חצי קנה פגום דהא איהו ס"ל דשחיטת קנה לא מהני כלל והניח בצ"ע יעו"ש:
ולענ"ד נראה ליישב. ע"פ מה דאיתא בב"ק ע"א ב' דפריך הגמ' ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט פורתא אסרה ואידך לא דמרי קא טבח כו' ופירש"י משום זבחי מתים וקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומתחלתה נאסרה משום זבחי מתים כו' יעו"ש. וא"כ מוכח מפירש"י דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לק"מ קושי' הגמ' דלדידי' לא נאסרה מתחלתה משום זבחי מתים עד סופו. וא"כ ניחא דהא דמרי קאי טבח. אך התוס' לא ס"ל כפירש"י, וכתבו שם בד"ה כיון ששחט וז"ל ואפי' למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמרינן בחולין מ'. ואע"ג דהמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' עכ"ל. וצריך ליישב לד' רש"י שלא יקשה עליו קושי' התוס' הנ"ל מחולין הנ"ל. וצ"ל דרש"י ס"ל דסוגי' דחולין אזלא ג"כ רק למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וקיי"ל כמותו ועוד יותר ניחא דמאן הוא מרא דשמעתא דאמר בחולין הנ"ל דהמשתחוה כו' עשה בה מעשה אסרה הוא עולא משמי' דר' יוחנן ור' יוחנן אזיל לשיטתו דהוא ס"ל בחולין כ"ט דישנה לשחיטה מתחלה עד סופו ולכך לדידי' אף בתחלת שחיטה מיקרי זבחי מתים. משא"כ לר"ל דס"ל שם דאין לשחיטה אלא בסוף ס"ל לרש"י דוודאי בתחילת שחיטה לא מיקרי זביחה כלל לקרוא זבחי מתים עד לבסוף שיוגמר שחיטתו:
ואין להקשות ע"ז מפירש"י בחולין מ' ב' ד"ה מחתך בעפר כו' שכתב רש"י ואע"ג דאמרינן שחט סימן כו' שהרי עשה מעשה חטאת העוף בחוץ כו' עכ"ל והנה זה הוא רק למ"ד אין לשחיטה אלב"ס. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ע"ס חייב משום שחו"ח אף במיעוט סימנים ולא נצרך לסברת מעשה חטאת העוף כמבואר זה לעיל בחולין כ"ט יעו"ש. וא"כ משמע לכאורה מדברי רש"י הנ"ל דגם אליבא למ"ד דאין לשחיטה אלא בסוף ג"כ אסרה בתחילת השחיטה כד' התוס' דב"ק הנ"ל. וא"כ דברי רש"י הנ"ל סתרי אדברי רש"י דב"ק הנ"ל:
זה אינו די"ל דכוונת רש"י בחולין הנ"ל אינה אלא לחזק קושי' הגמ' דפריך ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחו"ח לא לחייב דמחתך בעפר הוא. ומדנקט המקשן דשחט בה סימן אחד מוכח דס"ל דר"ה דוקא סימן אחד אמר וכן מוכח ג"כ מתי' דר"פ יעו"ש בגמ'. וע"ז הקשה רש"י ואע"ג דאמרינן שחט סימן כו' שהרי עשה מעשה דחטאת העוף בחוץ כו' ור"ל דאפי' למ"ד דאין לשחיטה אלב"ס מחויב אשחו"ח. וכ"ש למ"ד דישנה לשחיטה מתע"ס. וע"ז תי' ה"מ היכי דגמר לשחיטה בעודה קדשים כו' וטעמא דהתם דישנה לשחיטה כו'. ר"ל דהאי סימן אחד בפנים נמי שם שחיטה עליו ולאפוקי הכא דסימן השני לא אישחט כלל דמחתך בעפרא הוא. וע"כ סי' קמא נמי לאו שם שחיטה עליו וכן פי' המהרש"א כוונת סוף דברי רש"י הנ"ל. שכתב טעמא משום דישנה כו' יעו"ש. דאל"כ יסתרו דברי רש"י מני' ובי' דמתחלה הביא רש"י הטעם שהרי עשה מעשה חטאת העוף וזהו אפי' למ"ד דאינה לשחיטה אלב"ס יעו"ש:
אבל באמת ד' רש"י דקושי' הגמ' דחולין הנ"ל. ע"כ אזלא רק למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ע"ס דאז אחר ששחט סי' אחד מיקרי זבחי מתים. ואח"כ כשחתך הוא עפרא בעלמא. משא"כ למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף לא מקרי זבחי מתים עד לבסוף שיוגמר שחיטתו וא"כ שפיר מחויב על שחו"ח כמו שפירש"י בב"ק הנ"ל. ולפ"ז מיושב קושי' הכו"פ הנ"ל על ראב"א דהוא יסבור כר"ל דאין לשחיטה אלא בסוף. וא"כ לדידי' לא קשה כלל מברייתא דשלש חטאות הנ"ל. ולא צריך לדידי' לאוקמי' דוקא בחה"ע ובחצי קנה פגום:
אולם הא תינח לפירש"י שפיר מיושב. אבל לד' התוס' הנ"ל דס"ל דאפי' למ"ד אין לשחיטה אלא בסופו. מ"מ לענין איסור תלוי במעשה ומקרי זבחי מתים אף בתחילת שחיטה לכ"ע. וגם קושי' הגמ' דחולין הנ"ל. אזלא אליבא דכ"ע. א"כ. תהדר קושי' הכו"פ לראב"א לדוכתי':
ונ"ל ליישב באופן אחר אליבא דכ"ע בדרך פשוט דהנה בחולין מ"א ע"א מסיק הגמ' כתנאי ופירש"י דר"ה ס"ל כת"ק דאמר אוסר אדם דבר שאינו שלו יעו"ש. אך לכאורה קשה איך נוכל לומר דר"ה כת"ק ס"ל הא הת"ק דוקא ניסוך קאמר דמעשה רבה היא כפירש"י לעיל דף מ' ע"ב ד"ה אין אדם כו' יעו"ש. ור"ה סובר דגם מעשה כ"ד סגי כמבואר בגמ' לעיל מ' ע"ב. וי"ל דר"ה יתרץ דאה"נ דלת"ק נמי גם במעשה כ"ד סגי. והא דקתני בברייתא ניסוך דזהו מעשה רבה. אינו אלא לרבותא דריב"ב וריב"ב נקט דכח היתירא עדיף לאשמעינן דריב"ב וריב"ב אפי' במעשה רבה ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומעתה מיושב קושי' הכו"פ הנ"ל על ראב"א הנ"ל מהברייתא דשלש חטאות הנ"ל דראב"א יתרץ דהברייתא הנ"ל אתי' כריב"ב דס"ל אפי' במעשה רבה אין א"א דשא"ש. וא"כ ל"ק קושי' הגמ' כיון ששחט סימן אחד אסרה כו' דהא א"א אוסר דבר שאינו שלו ולא פקעה שם קדשים מיני' כפירש"י בדף מ"א ע"א ד"ה ואי אין אדם אוסר כו' דהא לא פקע שם קדשים מיני'. ומיהו איהו מחייב משום עובד עכו"ם דמ"מ אע"ג דלא מיתסרא מיפלח פלחא עכ"ל. וראב"א ס"ל כר"ה ועולא דס"ל כת"ק וכהנ"ל:
ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הגמ' לעיל על ר"ה מברייתא דשלש חטאות הנ"ל לתרץ נמי דההיא ברייתא אתי' כריב"ב וכהנ"ל. ע"ז י"ל דמעיקרא עוד לא ידע הגמ' הך ברייתא דתנאי הנ"ל. ועוד י"ל דעדיפא מתרץ אליבא דר"ה אליבא דכ"ע. משא"כ לראב"א ע"כ אין דרך אחרת לתרץ כ"א דהברייתא דש"ח הנ"ל אתי' כריב"ב וכמ"ש:
שוב מצאתי בשו"ת עונג יו"ט בסי' נ"ח שמיישב ג"כ קושי' הכו"פ הנ"ל. כמ"ש מקודם דתלי' בפלוגתא אם ישנה שחיטה מתע"ס או חינה אלא בסופו יעו"ש. ותמי' לי שלא שת עיניו הבדולחים להביא דברי רש"י דב"ק הנ"ל. אבל התוס' כתבו בהדי' דלא תלי' כלל בהך פלוגתא הנ"ל כמ"ש לעיל. וא"כ תהדר קושי' הכו"פ לדוכתא:
איברא אחר עיוני מצאתי שקושי' הכו"פ אין לה מקום כלל דהלא מבואר בתוס' תענית כ' ע"ב ד"ה א"ל כו' ובע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני כו' דתרי רב אדא בר אהבה הוה אחד הי' בימי האמוראים הראשונים. והשני תלמיד דרבא הוה יעו"ש. וא"כ כאן בחולין כ"ח שנחלק ראב"א עם רב נחמן על הא דתנן במתני' אחד בעוף דר"א ב"א אמר וושט ולא קנה. ור"נ אמר או וושט או קנה הוא מהאמוראים הראשונים כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל. ומה דאיתא בגמ' דע"ז הנ"ל דף נ"ד. דר"א ב"א ס"ל דאדם אוסר דבר שא"ש הוא ראב"א בתרא שהרי הזכיר אותו אחר תירוצו של רבא יעו"ש. ש"מ שהוא הי' בתרא תלמידו של רבא. וא"כ אין מקום לקושי' הכו"פ הנ"ל:
אולם יש לדחוק וליישב דכוונת קושי' הכו"פ הנ"ל. קאי לשיטת רש"י בקדושין ע"ב ב' ד"ה זה היום כו' דמבואר משם דרש"י ס"ל דרק חד רב אדא בר אהבה הי'. שהאריך ימים הרבה יעו"ש ובתוס' שם ד"ה יושב כו'. אך לשיטת רש"י כבר בארנו לעיל דלא קשה כלל:
ואגב נביא בזה. מה שראיתי בהאי עניינא בשו"ת עונג יו"ט הנ"ל בסי' ס' שכתב שם נסתפקתי בהא דקי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. היאך הדין אם הי' סבר שהבהמה שלו. ושחטה לעכו"ם אם נאסרת או לא דאפשר לומר כיון דתקרובת עכו"ם תלי' רק ע"י המחשבה כמ"ש התוס' ביבמות פ"ג ד"ה אין אדם אוסר דשא"ש. וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר. ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כו' יעו"ש. ולפ"ז בנידון הנ"ל שהי' בטעות אזי י"ל דטעות מבטל המחשבה ולא חיילה. ורצה להביא שם ראיה מהא דפריך הגמ' בחולין הנ"ל לר"ה מהברייתא דשלש חטאות הא התם בשוגג ובטעות היתה א"ו דטעות לא מבטל המחשבה. ואח"כ דחה די"ל דשגג רק בדין איסור. דסבר שמותר לעשות כן אבל עכ"ז כוונתו הי' להפסיד הקדשים ועי"ש מה שהאריך. ותמיהני הלא יוכל לפשוט מהא דפריך שם בחולין מ"א ע"א למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש ממתני' דגיטין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב. אלמא דאדם אוסר דשא"ש יעו"ש. ואפ"ה קתני ברישא בשוגג פטור ופירש"י דלא ידע כו' או קסבר דיין שלו הוא עכ"ל. וע"כ הוכרח רש"י לפרש כן דאין לפרש כאן בשוגג כדפי' העונג יו"ט הנ"ל. דר"ל דשגג רק בדין איסור דסבר שמותר לעשות כן. אבל עכ"ז כוונתו להפסיד. דא"כ ה"ל לחיובי' לשלם אלא ע"כ דשגג וטעה דסבר דליכא איסור ולא הפסד בדבר או שסבר דיין שלו הוא. ש"מ מהכא דטעות אינו מבטל המחשבה שבאה ע"י מעשה רק שפטור מלשלם בשוגג משום דהיזק שאינו ניכר הוא כפירש"י שם:
סימן יח
עוד ישוב לקושי' הכו"פ על הרמב"ם
הכו"פ בסי' ס"ב ס"ק ב' הקשה על הרמב"ם דפסק בסוף ה' מלכים דאמה"ח בעוף אינו נוהג בב"נ. מהא דאמרינן בפסחים ע"ג א' למ"ד מקלקל בחבורה פטור מהא דתני' השוחט בשבת לעכו"ם ובחוץ חייב שלש חטאת ומה תיקן. ופירש"י דל"ל לטהרה מידי נבלה דהא תק"ע מטמא באוהל. ומשני הגמ' שתיקן שמוציאו מידי אבמה"ח. ופירש"י לב"נ שאם אכלו לא היה נהרג. וכן פירש"י בחולין מ' ע"א ד"ה שלש חטאות יעו"ש ושם בחולין הנ"ל הוכיח הגמ' מדלא תנא זבח ש"מ דבחטאת עוף מיירי. וא"כ קשה לד' הרמב"ם הא בעוף ליכא אזהרה לב"נ כלל, וא"כ תהדר קושי' לדוכתה היאך חייב על שבת הא מקלקל הוא ובמה תיקן. ותי' שם הכו"פ ע"פ שיש לדקדק בפירש"י הנ"ל ל"ל לפרש התיקון להוציא מידי אבמה"ח לב"נ דוקא. הלא גם בישראל איכא תיקון זה דנהי דאסור בלא"ה לישראל משום תק"ע או שחו"ח. מ"מ מלקות לא מחייבי עלייהו. כ"א בדאיכא כזית בשר אבל משום אמה"ח אף במשהו בשר וגידין ועצמות משלימות לכזית נמי חייב. כדאיתא בחולין ק"ב ע"א. וצ"ל דרש"י פי' דקושי' הגמ' דפריך למ"ד מקלקל בחבורה פטור. היינו ר' יוחנן אליבא דר"ש כמ"ש התוס' שם בד"ה לדברי האומר כו' יעו"ש. ולכך מוכרח רש"י לפרש התיקון רק לב"נ דלישראל ליכא שום תיקון כלל אף לענין מלקות דהא ר"ש ס"ל כ"ש למלקות. ולפ"ז מיושב פסק הרמב"ם דאיהו יפרש דקושי' הגמ' קאי רק לר"י דס"ל ג"כ מקלקל בחבורה פטור. ושפיר משני דתיקן שמוציאו מיד אמה"ח. גם לישראל דאין חייב על משהו בשר וגו"ע. אלא צריך כזית בשר והכל מיירי בישראל ולא בב"נ כלל יעו"ש. אבל דבריו תמוהים. חדא מה שתי' דברי רש"י דרש"י יפרש קושי' הגמ' לר"י אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה פטור כפי' התוס' הנ"ל הלא שיטת רש"י מפורשת בשבת ק"ו ע"א בד"ה ברייתא ר"ש כו' דר"ש ע"כ ס"ל דמקלקל בחבורה חייב, וכן פי' ר"ש הובא בתוס' שם ד"ה חוץ יעו"ש. ועוד מה שמתרץ ד' הרמב"ם דיש תיקון גם לישראל. דלא חייב על משהו בשר וג"ע מצרפין לשיעור כזית כדין אמה"ח ליכא שום תיקון בהא דבלא"ה לוקין כאן בכ"ש משום תק"ע כדפסק הרמב"ם בהדיא בריפי"א דמ"א. דתק"ע אף בכ"ש היו לוקין עליו משום שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם יעו"ש. וממילא דברי רש"י מיושב בזה. דלכך הוכרח לפרש התיקון לב"נ דוקא. אבל על הרמב"ם קושייתו תהדר לדוכתא כהנ"ל. שוב מצאתי בטורי אבן בחגיגה בדף י"ג ד"ה אין מוסרין דמיישב ג"כ פירש"י הנ"ל כמ"ש. אך לא הביא פסק הרמב"ם הנ"ל אלא מקיים מסברא דנפשי' וכתב מדכתיב גבי תק"ע ולא ידבק בידך כו' אטו אכילה כתיב דניבעי שיעור כו' יעו"ש:
ולענ"ד נ' ליישב את הרמב"ם הנ"ל מקושי' הכו"פ הנ"ל ע"פ מ"ש הראש יוסף בחולין הנ"ל מ' ע"א דהא דכתב רש"י דלענין מידי נבילה ליכא תיקון דהא בלא"ה תק"ע מטמא באוהל הוא דוקא בחטאת של בהמה דלא שייך בו טומאת בית הבליעה. אבל בחטאת של עוף טהור דחידוש הוא שאינו מטמא כ"א בבית הבליעה בוודאי יש בו תיקון לענין טהרה דמשום תק"ע וודאי לא מטמא בבית הבליעה דהוה מגע בית הסתרים כ"א מצד נבילת עוף טהור דגזה"כ הוא שיטמא. ולזה מהני שחיטתו לטהרו בתחב לו חבירו בסוף בית הבליעה יעו"ש ומה דכתב רש"י בפסחים דליכא תיקון לענין טהרה וגם הגמ' מתרץ דהתיקון רק להוציא מאמה"ח תי' ג"כ הרא"י הנ"ל משום דסוגי' דפסחים ס"ל דבחטאת בהמה מיירי כמ"ש התוס' חולין מ' ד"ה אי הכי כו' דגם מתחילה ס"ד דהגמ' לאוקמי' הכי יעו"ש בר"י הנ"ל. ומעתה שפיר מיושב קושי' הכו"פ על ד' הרמב"ם הנ"ל מאחר דסוגי' הגמ' דפסחים שהוצרך לתרץ דתיקן להוציא לאמה"ח. וע"כ התיקון רק לב"נ דלישראל ליכא תיקון לאמה"ח כלל דבלא"ה לוקין על כ"ש משום אכילת תק"ע כהנ"ל איירי הגמ' בבהמה דשפיר איכא איסור אבמה"ח גם לב"נ בבהמה אך לפי האמת דדייק הגמ' מדלא תני זבח ש"מ בחטאת העוף מיירי. אזי לא צריך התיקון לענין אמה"ח. אלא י"ל פשוט דהתיקון לענין טהרת נבלה מבית הבליעה כמ"ש הר"י הנ"ל:
סימן יט
ישוב על הרמב"ם לקושי' הגרע"א
איתא בחידושי רע"א ליו"ד בסי' כ"ז בש"ך ס"ק ב' שהשיג, על דברי הכו"פ הנ"ל שכתב בד' הרמב"ם דס"ל דאמה"ח בעוף אינו נוהג האיסור בב"נ מסוגי' ערוכה בחולין ק"ב א'. דמוקמינן מתני' דטהרות דקתני גבי עוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה. דבב"נ מיירי ור"ל שאין שחיטתה מתירתה באכילה כ"ז שהיא מפרכסת וכפירש"י שם. ש"מ דגם בעוף נוהג איסור אמה"ח לב"נ יעו"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ. בהקדם לתרץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"ט דה' מלכים. דלב"נ אסור במפרכסת אפי' בטהורה. וזהו כד' ראב"י בחולין ל"ג ע"א. והקשו עליו נושאי כליו הל"מ והכ"מ. מהא דמבואר שם בחולין הנ"ל דתנא דלא כראב"י. ותי' הל"מ דהרמב"ם הוכיח מסנהדרין נ' דלא ס"ל כהברייתא כקושי' התוס' בחולין הנ"ל ד"ה אחד כו' ותימא דבסנהדרין פריך והא איכא יפ"ת ומשני שאני א"י דלאו בני כיבוש נינהו. וה"נ שאני א"י דלאו בני שחיטה נינהו עכ"ל. יעו"ש:
אולם אכתי אינני מספיק בתירוץ דהל"מ הנ"ל. הא תינח על הברייתא לבד. י"ל דהיא לאו כהלכתא אבל מה יענה על סתמא דמתני' דטהרות. דמשם מוכח דלא כראב"י. מדקתני דאין שחיטתה מתירתה. כ"א בסיפא גבי עוף טמא. דאסורה לב"נ משום אמה"ח במפרכסת. כדמוקי בסוגי' דחולין ק"ב הנ"ל. ולא קתני גם ברישא בעוף טהור. ש"מ דעוף טהור אה"נ דשחיטתה מתירתה לאכול אף כ"ז שהיא מפרכסת. משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. וזהו דלא כראב"י. וכמו שהקשו התוס' שם בד"ה אלא כו' ותימא דתקשה מהך משנה לראב"י כו' יעו"ש:
וע"כ נראה דהרמב"ם מפרש. דראב"י ע"כ יתרץ לי' מתני' דטהרות הנ"ל. דגם סיפא דקתני ואין שחיטתה מתירתה דמיירי בישראל. כדס"ד דר"מ בר פטיש שם דרמי רישא אסיפא דמעיקרא הוה ס"ד דגם הסיפא מיירי בישראל. ולא כפרש"י שפי' דס"ד מעיקרא כי רמי' הוה משמע לי' נמי סיפא בב"נ. ומיהו לא הוה ידע טעמא כו' ע"ש דדוחק הוא אלא דהרמב"ם מפרש דס"ד דר"מ ב"פ כי רמי' הוה משמע לי' דסיפא נמי בישראל מיירי ומ"ט אין שחיטתה מטהרתה להוציאה מאיסור אמה"ח כ"ז שהיא מפרכסת. משום דכיון דטמא אין במינו שחיטה ע"כ לא מהני השחיטה במפרכסת למפקע מאיסור אמה"ח. ולזה הקשה רמב"פ מרישא דקתני אינו נוהג כו' אלמא דאין נוהג בטמאים. וכבר תמה בחידושי רע"א הנ"ל על פירש"י הנ"ל. אמאי אינו מפרש כפשוטו כמו שפירשתי לד' הרמב"ם יעו"ש. ולפ"ז י"ל דכן באמת ס"ל לראב"י הנ"ל. דכולה מתני' מיירי בישראל ולא בב"נ. והא דהקשה רמב"פ דא"כ קשי' רישא אסיפא. יתרץ ראב"י דע"כ צ"ל תברא מי ששנה זו ל"ש זו. כדמצינו בכה"ג בדו"ט. דרישא דקתני אכל אמה"ח ממנו אינו סופג מ'. הוא כד' חכמים דס"ל דאמה"ח אינו נוהג בישראל בטמאים. וסיפא דקתני דאין שחיטתה מתירתה. וחייב משום אמה"ח כ"ז שהיא מפרכסת. אתי' כר"י ור"א דס"ל בברייתא לעיל ק"א ע"ב דאף בטמאים נוהג איסור אמה"ח לישראל ובטמאה לא מהני השחיטה לאפוקי מאיסור אמה"ח כ"ז שהיא מפרכסת כמ"ש לעיל וא"כ כיון דלראב"י א"ש מתני' דטהרות הנ"ל. כי דלאו בב"נ מיירי כ"א בישראל לבד. וא"כ ממילא מיושב קושי' הגרע"א הנ"ל מסוגי' הנ"ל. דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דפסק כראב"י. וא"כ ממילא מוכרח דהמתני' דטהרות הנ"ל. רק בישראל מיירי ולא בב"נ וליכא מכאן שום קושי' לד' הכו"פ לד' הרמב"ם דלב"נ ליכא איסור אמה"ח בעוף כהנ"ל:
ואדרבה מזה גופא י"ל דהוכיח הרמב"ם דינו דלב"נ אינו נוהג איסור אמה"ח בעוף מדקשי' לי' להרמב"ם אליבא דראב"י קושי' התוס' הנ"ל ממשנה דטהרות הנ"ל. וע"כ צ"ל לדידי' דהוא יפרש המתני' דטהרות כולה בישראל. ולא בב"נ ובתרי תנאי כהנ"ל ואכתי יקשה על ראב"י מנ"ל לדחוקי ולפרש מתני' דטהרות הנ"ל בתרי תנאי ולמה לא פירש המתני' הנ"ל כר"ש ורמב"פ כחד תנא וכמבואר בגמ' הנ"ל. רק רישא מיירי בישראל וסיפא בב"נ אע"כ משום דגם ראב"י ס"ל דלב"נ ליכא כלל איסור אמה"ח בעוף. וטעמו אפשר י"ל כמ"ש המגדל עוז בטעם הרמב"ם בה' מלכים. משום דמשמעת הפשט דקרא דכתיב "לא תאכל הנפש עם הבשר" דהוא אזהרה לאמה"ח משמע רק בהמה. ולא עוף דלא נקרא בשר כדמבואר בנדרים נ"ד ע"ב יעו"ש. וע"כ צריך ראב"י לדחוקי ולפרש מתני' דטהרות כולה בישראל. אך בתרי תנאי. וע"כ פסק הרמב"ם לגמרי כראב"י. בין לענין דינו לב"נ אסור בבהמה אפי' בטהורה במפרכסת כהנ"ל. ובעוף ליכא כלל איסור לב"נ משום אמה"ח:
ובזה מיושב נמי מה שהקשה בתוספות דרע"א במשניות דרפ"א דטהרות הנ"ל. לחזקי' דס"ל בחולין קכ"א ב'. דאם שחט ישראל בטמאה דאינה לאברים ואינו מוזהר ב"נ עלי' אפי' בעודה מפרכסת משום אמה"ח כפירש"י שם. איך יפרנס חזקי' מתני' דטהרות דקתני בהדי' ואין שחיטתה מתירתה. דע"כ איירי לב"נ דלא טהרתו באכילה עד שתמות ש"מ דאף בטמאה ישנה לאברים כר"י והניח בצ"ע יע"ש:
ולפמ"ש לעיל א"ש דחזקי' יסבור ג"כ כראב"י הנ"ל ומוקי כולה מתני' דטהרות דמיירי דוקא בישראל. ולא בב"נ ובתרי תנאי. דרישא דקתני אינו סופג ארבעים. אתי' כחכמים דס"ל דאינו נוהג בטמאים וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה. אתי' כר"י ור"א דס"ל דנוהג בטמאים. וס"ל דבטמאים כיון דאין במינם שחיטה. אסורה ג"כ לישראל עד שתמות אבל חזקי' ס"ל כחכמים דאינו נוהג בטמאים. וס"ל לחזקי' דלדידהו הסברא איפכא מד' ר"י ור"א הנ"ל אלא אלא הם ס"ל דאף לב"נ סגי בטמאים בשחיטת ישראל כיון דמהני השחיטה לישראל בטהורה לאפוקי מאיסור אמה"ח ע"כ מהני השחיטה גם בטמאים לב"נ. ותו לא מידי:
סימן כ
עוד ישוב בהאי ענינא לקושיית הכו"פ
הכו"פ בסי' כ"ז בסס"ק ב' הביא קושי' בגמ' פסחים כ"ב. דפריך שם והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל כו' ותניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט אדם אמה"ח ב"נ וכוס יין לנזיר ת"ל לפני עור כו' הא לכלבים שרי. אלמא דלא תאכל רק איסור אכילה משמע וקשי' לר"א דס"ל איסור הנאה נמי משמע והקשה הא מסקינן בחולין ק"ב א' הנ"ל דבטמאה אין אמה"ת נוהג בישראל. אבל לב"נ אסור. א"כ מאי פריך דילמא מיירי ר"נ באמה"ח דטמאה דאסור רק לב"נ. וע"כ אסור להשיטו משום דלפני עור כו'. אבל לישראל מותר בהנאה. וכן קשה לד' הרמב"ם הנ"ל דפסק דמפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ. ודילמא מיירי ר"נ באמה"ח בעודה מפרכסת. דאסור רק להושיט לב"נ כהנ"ל. ותי' הכו"פ ע"פ מה שקשה תרתי ל"ל לר"נ לאשמעינן. כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ בחד סגי. אלא צ"ל דאי תנא נזיר לחוד. אז ה"א דאיסור דלפ"ע לא שייך אלא לישראל. דבכלל ערבות הוא. אבל לא לב"נ לכך תנא אמה"ח לב"נ' ואי תנא אמה"ח לב"נ לחוד. ה"א מה דהוא ג"כ נצטווה באיסור זה בזו שייך לפ"ע לאחרים. אבל בנזיר דהוא מותר לשתות יין רק לנזיר אסור. ה"א דלית בי' דלפ"ע ולכך תנא נזיר ג"כ. ומזה מוכח דאמה"ח דתני ע"כ מיירי דגם להישראל אסור דאלת"ה אלא מיירי באמה"ח דטמאה. או באמה"ח בעודה מפרכסת כקושייתם. דלא אסור רק לב"נ לבד. דא"כ יקשה דסגי באמה"ח לחוד. ותרתי ל"ל יעו"ש:
אולם תירוצו אינו מספיק רק לפירושו אשר עשה סברות הצריכותא דתרתי ל"ל. וכן הוא באמת מבואר בהר"ן בע"ז יעו"ש. אבל לשיטת התוס' והרא"ש בע"ז ו' ד"ה מנין כו' דלכך נקט כוס יין לנזיר להורות דדוקא להושיט סתם כוס יין לנזיר. הוא דאסור משום דיין רגיל למשתי. ושמא ישכח נזירותו. אבל להשיט נבלה וכה"ג לישראל מותר בסתם ע"ש ובהרא"ש. א"כ לשיטתו תהדר קושי' הכו"פ לדוכתא. ועי' מ"ש הכו"פ תי' אחר בסי' ס"ב ד"ה ובדרך. ובדו"ח לרע"א בפסחים הנ"ל יעו"ש :
ולענ"ד נראה לתרץ. ע"פ שיש להקשות. ל"ל להגמ' להאריך ולהקשות מכח הדיוק הא לכלבים שרי. הא בפשיטות ה"ל להקשות. דאי ס"ד דאמה"ח אסור בהנאה. ל"ל לר"נ לומר דאסור להושיטו לב"נ מטעם דלפ"ע. ת"ל משום דאסור בהנאה. אלא ע"כ צ"ל דמגופא ליכא לדייק. די"ל דמיירי באמה"ח דטמאה. או לד' הרמב"ם במפרכסת כקושי' הכו"פ הנ"ל. וע"כ הקשה רק מדיוקא. מדנקט דרק לב"נ אסור להשיטו מוכח הא לכלבים דב"נ מותר. ואי ס"ד דהלאו דל"ת הנפש דהוא אזהרה לאמה"ח איסור הנאה נמי משמע כר"א. א"כ ממילא גם לב"נ אסור בהנאה. וא"כ אף לכלבו דב"נ הוה אסור להושיטו. וכ"מ אח"כ בהגהות הש"ס להגאון ר"ב פרענקיל. שהביא בשם אס"ז. שהגירסא הי' הא לכלבו. ומפרש באס"ז לכלבו של ב"נ עכ"ל יעו"ש. וזהו כמ"ש ואשמח. ולפ"ז דקושי' הגמ' קאי רק מדיוקא שמדייק דלכלבו של ב"נ שרי כהנ"ל. אין מקום לקושי' הכו"פ הנ"ל. אולם עוד צ"ע בקושי' התוס' שם בד"ה ואמה"ח כו' ועי' עוד בשו"ת מהרי"ל סי' קנ"ז וסי' קס"א ע"ש:
סימן כא
ישוב לקושי' הראש יוסף
איתא בחולין ל"א ע"ב מי אר"י הכי. והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין כו' והוינן בה טעמא דנפלה. הא הפילה כו' ואמר רבא ר"נ היא. והקשה הראש יוסף. לפי שפרש"י לעיל ע"א בד"ה אבל הכא כו' דמש"ה לא פריך לעיל תנינא ח"ז. משום דמתני' לא תני בהדי' הא הפילה כשרה. ואי לאו אשמעינן רבא לא הוה דייקי' מיני' הא הפילה כשרה כו' יעו"ש. א"כ מאי פריך הגמ' על ר"י מדתנן נפלה כו' הא הפילה כו' דילמא ר"י לא דייק כלל הא הפילה כשרה וכפירש"י הנ"ל:
ועוד יש לנו לדקדק ל"ל להגמ' להאריך כ"כ בקושייתו והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ כו' דה"ל למפרך בקוצר. מדתנן נפלה כו' משמע הא הפילה כשרה. וא"כ יקשה אר"י הנ"ל:
וראיתי בספר שארית חיים. שהביא ג"כ ב' קושיות הנ"ל. ותי' ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין ע"ז א' בד"ה סוף חמה כו'. דהא דדייק כאן טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. אזלא רק למ"ד אשו משום ממונא. אכל למ"ד אשו משום חציו. אז נפלה נמי כי הפילה דמי' יעו"ש. ולפ"ז צ"ל בפשט דברי המתני' דנפלה סכין כו' שחיטתו פסולה. משום דכתיב וזבחת כו' הפסול משום כוונה. וה"פ מה שאתה זובח בכוונת זביחה אתה אוכל. ובעינן כוונה לשחיטה. ולפ"ז יתורץ דלא יכול הגמ' להקשות לר"י בקוצר מדיוקא טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. דהלא ר"י ס"ל בב"ק כ"ב דאשו משום חציו. וא"כ לדידי' ליכא חילוק כלל לבין נפלה והפילה כמ"ש התוס' הנ"ל. אלא צ"ל ולפרש פשט המשנה כהנ"ל. דהפסול אך משום כוונה. אף כי ממתני' דלעיל דקתני בחשו"ק באחרים רואין כשרה. א"כ מוכח דלא בעינן כוונה לשחיטה. ואיך פסק ר"י כמתני' דכאן. ע"ז י"ל דהי' לו איזה סברא דהך סתמא בתרייתא עדיפא לי' מקמייתא. ולכך האריך הגמ' להביא והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ היא כו'. והא רבא ס"ל ג"כ בב"ק דאשו משום חציו כר"י. ואפ"ה דייק כאן טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. וע"כ דלא ס"ל כסברת התוס' דסנהדרין הנ"ל דכתבו דלא מסתבר כלל לחלק ביניהם. דע"כ צ"ל דיש חילוק ביניהם. דאל"כ תקשי תרי סתמא אהדדי כהנ"ל ולכך פריך שפיר. כי מדרבא נשמע לדר"י נמי לומר דלא להוי תרי סתמא דסתרי אהדדי יעו"ש בספר שא"ח הנ"ל :
אבל לפי דבריו יהי' דברי התוס' תמוהים. דאיך כתבו דלא מסתבר לחלק ביניהם. והסוגי' איתא רק אליבא דמ"ד אשו משום ממונא. הלא הסוגי' אזלא אליבא ר"י ורבא והם ס"ל דאשו משום חציו. ועכ"ז מדייק אליבייהו טעמא דנפלה הא הפילה כשרה.
אולם במ"כ לא ירד לעיין בדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל. דהמעיין בהתוס' שכתבו ודקדקו לומר ונפלה מידו דלא קתני' במתני' כלל. אלא סתם ונפלה סכין ושחטה. וכן בגמ' ליתא תיבת מידו. אלא צ"ל דיש חילוק. דדוקא שנפלה מידו. אזי י"ל דדמי' להפילה למ"ד אשו משום חציו. משא"כ אם נפלה הסכין מקורת ביתו ושחטה. גם התוס' מודה דלא נחשב כחציו כלל וכן מוכח לשון המחבר בשו"ע יו"ד בסי' ג' דכתב בשתי בבות נפלה מעצמה. ואח"כ וכן אם נפלה מידו. מוכח דיש לחלק וכמ"ש הב"י בסי' הנ"ל בשם הרשב"א לחלק אך עלינו להחמיר יעו"ש:
ומעתה מיושבים דברי התוס'. דמש"כ דהסוגיא אזלא למ"ד אשו משום ממונו. ה"פ דהסוגי' דמחלק רק בין נפלה ובין הפילה. אזלא למ"ד אשו משום ממונו. אבל למ"ד אשו משום חציו. גם בנפלה איכא לחלק. בין נפלה מעצמה מקורת ביתו. ובין נפלה מידו. דזה דמי' להפילה כמ"ש. וא"כ לר"י ורבא דס"ל אשו משום חציו. הכי דייקינן טעמא דנפלה שלא מידו הא הפילה וה"ה כשנפלה מידו ה"ל כהפילה. שוב מצאתי בהגהות הש"ס להגאון ר' בצלאל מווילנא ז"ל. שהגיה בתוס' סנהדרין הנ"ל. וז"ל והא דתנן בפ"ב דחולין נפלה סכין מידו כו' קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה וכתב שם בהגהה וז"ל נ"ב תיבת מידו ט"ס בכאן. ולהלן בתוס' שהקשו נפלה נמי כו'. שם צ"ל נפלה מידו כו' כצ"ל. ולמ"ד אשו משום חציו. דייקינן באמת טעמא דנפלה שלא מידו. הא נפלה מידו כשרה דה"ל כהפילה עכ"ל, וכוונתו ג"כ כאשר כתבתי. ואשמח כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. ולפ"ז אחר אשר נפלה יסוד מדברי שארית חיים הנ"ל. ממילא נסתר כל בנינו לתרץ שתי קושיות הנ"ל. ועוד כי כל בנינו ויסודו. אך לתי' הראשון הנ"ל שבתוס' שם. אך מה יענה לתי' התוס' השני שם בעוד יש לפרש. דבכל דבר שכח אחר מעורב בו. הוה ככח כחו. וליכא בו משום חציו כ"א משום ממונא. דלפ"ז אף לר"י ורבא שפיר הדיוק כפשוטו טעמא דנפלה אפי' מידו לא נחשב כחציו. הא הפילה כשרה. וקיי"ל כתי' השני הלז ביו"ד דאף שנפלה מידו. לא הוה כחציו ושחיטתו פסולה. ולפ"ז תהדר שתי הקושיות הנ"ל לדוכתא:
והנה בדרך פשוט י"ל דשתי הקושיות הנ"ל חדא מתורצת בחברתה. דלכך לא הוי יכול הגמ' להקשות על ר"י בקוצר ממתני' דקתני נפלה כו' ומשמע הא הפילה כשרה ש"מ דלא בעי כוונה דיוכל לתרץ כקושי' הראש יוסף הנ"ל. דילמא ר"י לא דייק כן כמו שפירש"י הנ"ל דאך רבא לחוד הוא דייק כן. משום שרצה לומר מתני' כר"נ וכמ"ש התוס' בב"מ כ"א דפריך וכמה אר"י. דצ"ל דר"י גופא פריך וכמה יעו"ש וע"כ האריך הגמ' וקאמר והוינן בה טעמא דנפלה כו' דר"ל דכל בני הישיבה כולם ס"ל דדקדוק גדול. מדנקט רק נפלה ולא נקט רבותא דהפילה. ובגלל קושייתו דחק רבא לתרץ דמתני' ר"נ היא וכיון דכ"ע ס"ל דדיוק נכון פריך שפיר על ר"י:
אך יש לי לתרץ שתי הקושיות הנ"ל כעין תי' השא"ק הנ"ל. ובפשיטות יותר ע"פ דברי הרשב"א שכתב על פירש"י בחולין ד"ה אבל הכא כו' וז"ל פירוש לפירושו שאלמלא אמר רבא ה"א דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרי לי' דלא קרינן מה שאתה זובח אתה אוכל. אלא במה שאתה זובח לדעת עכ"ל. וכוונת הרשב"א לתרץ מה שהקשה המהר"מ לובלין על פירש"י הנ"ל. חדא מ"ש רש"י דאפי' הפילה הוא הוה אמינא דפסולה והיא גופא איצטרך לאשמעינן כו' דא"כ יקשה ליתני הפילה וידעינן דכ"ש נפלה יע"ש. ולכן מפרש הרשב"א דכוונת רש"י שכתב דהיא גופא איצטרך לאשמעינן מה שאתה זובח כו' דר"ל דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרינן. ומה שאתה זובח כו' דקאמר דמתני'. ר"ל מה שאתה זובח במתכוון מכח אדם. והא דרבא לא פירש כן משום דקשה לי'. דאם נפרש כן פי' המתני' דכאן כפי' הרשב"א הנ"ל. וא"כ מוכח ממתני' דכאן. דבעינן כוונה לשחיטה א"כ תקשי סתמא אסתמא דסתם מתני' דלעיל דקתני בשחיטת חשו"ק ואחרים רואים דשחיטתם כשרה ש"מ דלא בעינן כוונה לשחיטה. וא"כ סתרי הני מתני' אהדדי. אע"כ פי' המתני' דכאן כפשוטו דדוקא נקט נפלה הא הפילה כשרה. דלא בעינן כוונה לשחיטה כסתם מתני' דלעיל:
ובזה מיושב שתי הקושי' הנ"ל ג"כ. דחדא מתורצת בחברתה. דבקיצור לא הי' יכול להקשות לר"י טעמא דנפלה. הא הפילה כשרה דלא בעי כוונה. דבקל יש לדחות. דילמא ר"י לא ס"ל הדיוק כלל. כקושי' הר"י הנ"ל וכפירש"י לעיל וכפי הפי' דהרשב"א הנ"ל. דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרינן לי' דבעינן כוונה לשחיטה וזהו כד' ר"י דבעינן כוונה. ולכך האריך וקאמר והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ היא. וקשי' מנ"ל לרבא לפרש כן דמתני' דנפלה אתי' כר"נ. דילמא אתי' מתני' כחכמים דבעינן כוונה לשחיטה. ופי' המשנה כפי' הרשב"א הנ"ל. אע"כ צ"ל דקשי' לי' לרבא. דא"כ סתרי המתני' אהדדי כמ"ש לעיל. וא"כ מרבא נשמע לר"י דגם ר"י יפרש כרבא דלא יהיו תרי סתמא דסתרי אהדדי:
ואגב אייתי בזה. מה אשר לכאורה צ"ע בדין כוונה הנה בשו"ע או"ח סי' ס' פסק כמ"ד דמצות צריכה כוונה. וביו"ד סי' ג' פסק בשחיטה דאין צריך כוונה. אולם בשחיטה י"ל דגזה"כ הוא. דלא בעינן בשחיטת חולין כוונה. מדגלי רחמנא בקדשים דמתעסק פסול. מכלל דבחולין מותר. כמבואר בחולין דף ל"א הנ"ל. דמה"ט מודה ר"י דס"ל בנדה צריך כוונה מ"מ בשחיטת חולין לא צריך כוונה מה"ט הנ"ל יעו"ש. אך מהא דפסק ביו"ד גבי נדה בסי' קצ"ח סעי' מ"ח. דנדה שנפלה לנהר דטהורה לבעלה. דלא בעינן כוונה כד' רב בחולין הנ"ל. ומשמע שפסק דמצות אצ"כ כמו שכתב הגה"א בר"ה כ"ח. שהביא ראי' ממימרא דרב הנ"ל דס"ל דמצות אצ"כ יעו"ש. וכן הביא הגר"א ז"ל בביאורו לאו"ח בסי' ס' הנ"ל יעו"ש. וא"כ לפ"ז יהיו פסקי המחבר סתרי אהדדי:
אכן י"ל דס"ל להמחבר לחלק בין מצוה עצמיית. ר"ל שאינו בשביל להכשיר דבר אחר כמו מצות תק"ש בר"ה או לולב בחג. מצה בפסח וכה"ג. שהם מצות עצמיות בהם פסק דצ"כ ואי לא קא מתכוון בהם לא ידי"ח משא"כ מצות שחיטה. אפי' אם נימא דשחיטה נקראת מצוה כד' התוס' שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל כו'. ולא כסברת הריצב"א שם דאינו רק תיקון הלאו יעו"ש. מ"מ אך מצוה מכשרת נקראת. היינו להכשיר ע"י בשר לאכילה. ולא מיקרי מצות עצמיות. ולכך לא בעינן כוונה. אלא כיון שנשחטה כדינא כשירה וכמו כן בנדה אפי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה. מ"מ ג"כ אך מצוה מכשרת היא כדי לטהרה לבעלה. ע"כ לא בעינן במצוות כאלו כוונה. שוב מצאתי במלוא הרועים בסי' מצות צ"כ באות י"ח שהביא שם בשם חידושי הר"ן שחילק כמ"ש ואשמח. ועוד יש לי להביא ראי' לחילוק זה. דאלת"ה יקשה איך שרינן גבי נדה אפי' שנפלה לנהר דזהו בגדר מתעסק הוא. ואמרינן בר"ה כ"ח. דאפי' לרבא דס"ל דמאצ"כ. מ"מ מתעסק פסול כמ"ש התוס' שם ד"ה דקא מנבח כו' וקשי' כו' א"נ כעי' שפי' בקונטרס לקמן מתעסק כו' יע"ש. א"ו צ"ל דאיכא סברא לחלק בין המצות וכמ"ש במלוא הרועים הנ"ל בסוף אות י"ז וי"ח יעו"ש
סימן כב
ישוב לכמה קושיות בשמעתתא דגמ' מנחות
איתא בגמ' מנחות מ"ה א' כתיב כל נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים. הא ישראל אכלי. אמר ר' יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רבינא אמר כהנים אצטריך לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו תשתרי נמי נבלה וטריפה קמ"ל. והנה זאת אין להקשות הא דפריך הגמ' מקרא דיחזקאל. ולא מקרא דכתיב בתוה"ק גבי כהנים נבלה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה בפ' אמור כ"ב. די"ל דשם נדרש לענין טומאה כמ"ש בת"כ הובא ברש"י שם. דקרא בא להזהיר לענין טומאה דנבלת עוף טהור. שיש במינו טריפה. מטמאו בבית הבליעה יעו"ש וכפירש"י בחולין כ' ע"ב ד"ה מלק יע"ש משא"כ קרא דיחזקאל ליכא לתרץ כן מדנקט גם בהמה כדכתיב כל נבילה כו' ומן הבהמה לא יאכלו ולא נקט טומאה כלל. ש"מ דרק לענין איסורא דאכילת נבילות מיירי וע"ז שפיר פריך הא ישראל אכלי:
אך זאת עלינו לבאר אמאי הניח ר"י דפרשה זו עתיד אליהו לדורשה. ולא רצה לפרש כרבינא הנ"ל וליישב זאת נקדים לבאר דברי רבינא. דהנה הקשה הצל"ח בדורש לציון בדרוש ראשון איך ס"ד דרבינא לתרץ דהואיל דאשתרי מליקה. אשתרי בהו נמי נבלה דהא י"ל דהא דמותר מליקה. מטעם דמצות אכילת כהנים הוא מ"ע. ואתי' עשה ודחה דל"ת דנבילה יעו"ש:
ועוד מקשים לר"ל דס"ל בחולין ל"ג דאין מזמנין כותים על בני מעיים. משום דכיון דלדידהו במיתה תלי' להם. ומיד ששחטו הסמנים. הוה הבני מעיים כמנחא בדיקולא והוה אמה"ח. ולפ"ז איך ס"ד דלכהנים מותר בנבילות. א"כ לדידהו נמי לאו בשחיטה תלי' מילתא ואסור להם בני מעיים כהנ"ל. ואיך נותנים להם הזרוע ולחיים והקיבה. הא הקיבה הוא מבני מעיים. ואסור להם כאמה"ח כהנ"ל. והובא הקושי' הנ"ל בשו"ת מים חיים בסי' י"ז. ותי' שם די"ל דנותנים להם הקיבה למכור כמו שנותנים להם ראשית הגז כו' יעו"ש. ותירוצו תמוה דהא מימרא ערוכה הוא בחולין קל"ב ע"ב אר"ח מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי כו' מ"ט א"ק למשחה לגדולה. כדרך שהשרים אוכלים. ועי' מ"ש התוס' שם בד"ה אין נאכלות כו' יע"ש. וכן פסק בשו"ע יו"ד בסי' ס"א סעי' י"ב גבי זרוע ולחיים והקיבה יע"ש. ואיך יוכל לומר דיותן להם הקיבה דבר שאינו ראוי לו לאכילה כלל כ"א למוכרו בלבד וזה לא דמיא למתנות דראשית הגז דמותר למכרו דהתם שאני דהגז הוא דבר שאינו ראוי לאכילה. משא"כ בכל המתנות כהונה בדבר אכילה ע"ז נאמר הקרא לגדולה כהנ"ל:
וע"כ נראה לענ"ד לתרץ באופן אחר ע"פ מה שהקשה שם במנחות התוס' ד"ה הואיל דמאי מייתי ממליקה הא אמרינן לעיל דמצותו בכך. כמו שמצינו ג"כ גבי כלאים דאסרינן אף לכהנים. אף דמצינו בהו היתר כלאים באבנט. מ"מ אמרינן שאני התם דמצותו בכך וא"כ כן י"ל במליקה דמצותו בכך. דגלי רחמנא בהא שיהי' כך יע"ש מה שתירצו בדוחק:
ויש לנו לישב דרבינא יסבור כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וסגי בנחירה. וכבר כתבו התוס' בחולין כ' ע"א ד"ה לא אמרן כו' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא דקאמרי כאן ס"ד הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי נבילה לאו דוקא נבילה. אלא טריפה ואיידי דנקט כו' יעו"ש. והנה גם זאת צ"ל. דמה שכתבו התוס' הנ"ל דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת א"כ ליכא במליקה דעוף נבילה כ"א טריפת דנשבר המפרקת וחוט השדרה כמבואר בחולין כ"ח א'. זהו למ"ד דס"ל שם בחולין י"ט גבי מליקה דאף מחזיר. אבל מצותו למלוק שדרה ומפרקת תחילה עד שמגיע לסימנים כפירש"י שם בד"ה אף מחזיר יע"ש. אבל למ"ד דמחזיר דוקא ליכא שום איסור במליקה למ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת:
ולפ"ז שפיר מיושב קושי' התוס' דמנחות הנ"ל על רבינא. די"ל דאיהו ס"ל כמ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת ויסבור ג"כ כמ"ד דאף מחזיר. א"כ בדיעבד כשר מליקת העוף בין החזיר ובין לא החזיר ושבר מקודם שדו"מ דהוה טריפה. וע"כ שפיר קאמר סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו בכל גוונא. משתרי נמי טריפה. דהשתא ליכא לתרץ ולומר כקושי' התוס' דמצותו בכך. וא"א בענין אחר זה אינו הלא אף אם החזיר ומלק הסימנים לבדם נמי חשיב מצות מליקה ולמה התירה התורה אף מחזיר דהוא טריפה וע"כ ס"ד דלכהנים מותר בכ"מ טריפה. קמ"ל קרא דיחזקאל דבכ"מ אסורים חוץ במליקה:
ואולי אפשר דז"ה ג"כ כוונת התוס' הנ"ל מה שתירצו במנחות הנ"ל וז"ל דמ"מ אתי' לאורויי לך דלא נטעי למליף מיני' ולמ"ד דאין לשחיטה לעוף מה"ת כו' ור"ל דלמ"ד דאין לשחיטה בעוף מה"ת. ולמ"ד אף מחזיר נוכל למיטעי דבכ"מ מותרים הכהנים לאכול טריפה כמו שבארנו לעיל דאלת"ה אזי תי' התוס' וסמיכת ולמ"ד כו' משולל הבנה כאשר יראה המעיין שם:
ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' השו"ת מים חיים מהא דר"ל כהנ"ל, דהא הוכיח הגמ' בנזיר כ"ט ע"א מדאמר ר"ל שם הא דאב מדיר את בנו בנזיר. משום לחנכו במצות דע"כ ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת יעו"ש ועוד מוכח ממילא דס"ל ג"כ כמ"ד דמצות מליקה דוקא מחזיר הסימנים לבדן ומולקן דאלת"ה אלא דסבר כמ"ד דאף מחזיר. א"כ מצותן למלוק תחילה שדרה ומפרקת כהנ"ל והוה טריפה ואיך יאכל הכהן טריפה כמ"ש התוס' שם בנזיר ד"ה אלא לריב"ח כו' יעו"ש. ועיין במהר"מ לובלין בחולין כ"ח בתוס' שם ד"ה רבי כו' שכתב זאת מדנפשי' ובאמת קושיתו ותירוצו מבוארים בתוס' נזיר הנ"ל יע"ש וא"כ כיון שהוכחנו דר"ל ע"כ ס"ל מחזיר דוקא ואם לא החזיר אלא מלק השדרה תחילה פסולה המליקה. כמו שכתב רש"י בדף י"ט הנ"ל בד"ה א"ד מחזיר דוקא כו' יעו"ש. תו ליכא לדידי' למימר שום ה"א הואיל דאשתרי מליקה גבייהו משתרי טריפה בהו. די"ל כקושי' התוס' הנ"ל. דשאני מליקה דמצותו בכך דא"א בענין אחר אך רבינא הוא ס"ל כמ"ד דאף מחזיר כמ"ש לעיל:
מיושב ג"כ קושי' הדורש לציון הנ"ל איך ומעתה ס"ד דרבינא לומר הואיל דאשתרי מליקה כו' הא י"ל דמליקה שאני שמותר מטעם דאתי עשה דמצות אכילת כהנים ודחי לל"ת דנבלה כהנ"ל. דזה אינו דהלא קיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. וגם כאן אפשר לקיים שניהם דהא אפשר למלוק רק הסימנים לבד דזהו ג"כ כשר למליקה. דרבינא ס"ל כמ"ד אף מחזיר כהנ"ל. ולא יהי' בו טריפה כלל. ואפ"ה התיר הכתוב אף למלוק שדרה ומפרקת תחילה. וע"כ סד"א דבכ"מ מותר טריפה להם כהנ"ל:
והשתא א"ש מה אשר מיאן ר' יוחנן לפרש כרבינא משום דאיהו אזיל לשיטתי' דס"ל בנזיר כ"ט הנ"ל דהא דאב מדיר בנו בנזיר הלכה היא ומשמע שם דטעמו שנייד מדר"ל שאמר שרק משום חינוך מצוה משום דלדידי' יקשה היאך אכל כהן מליקה הא הוה נבלה דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת כמו שפריך שם אר"ל יעו"ש ולפ"ז לד' ר"י דס"ל דיש לשחיטה לעוף מה"ת. לא משכחת מליקה כשרה כלל שהרי שחיטה הוא בסכין ומליקה בציפורן והוא נבלה וע"כ צ"ל דמצותו הוא כך וא"א בענין אחר. וא"כ ממילא ליכא לפרש כרבינא. דסד"א הואיל ואשתרי מליקה אשתרי נמי נבלה די"ל דשאני הכא גבי מליקה דמצותו בכך כקושי' התוס' הנ"ל ולכך אמר דאליהו עתיד לדורשה:
סימן כג
עוד בענין שחיטה לעוף מה"ת
איתא בחולין ל"ג א' אראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים. ואין מזמנין כותי כו' ולכאורה קשה לפי מה שבארתי לעיל דמנזיר מוכח דר"ל ס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת מדאמר שם מה שהאב מדיר את בנו בנזיר הוא משום לחנכו במצות יעו"ש א"כ איך אנו אוכלים הבמ"ע דעוף דלדידי' בעוף במיתה תלי' ותיכף כששחט הסימנים ה"ל הבמ"ע כמנחא בדיקולא וכעין זה מצאתי שהקשה הכו"פ בסי' כ"ז ס"ק ב' לד' הרמב"ם דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ. א"כ למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת. א"כ יהי' הדין נמי במפרכסת בעוף יהי' אסור כיון דאין שחיטתו מתיר וזה לא שמענו דאוסר עוף במפרכסת לישראל יעו"ש מה שתי' וקושייתנו עוד חמורה שקשה מר"ל אדר"ל גופא כהנ"ל: