שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שאלות ותשובות או"ח
שארית יעקב
סימן א
שאלה חמץ שאינו ידוע. אי עובר בבל יראה בשלא ביטל או לא:
תשובה התוס' כתבו בפירוש בפסחים כ"א ד"ה ואי כו'. דחמץ שאינו ידוע. אינו עובר עליו בב"י והביאו ראי' מדפריך לעיל ו' ע"ב וכי משכחת לה לבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה יעו"ש וכ"מ ד' רש"י כד' התוס' הנ"ל. מדפירש"י ו' ע"א ד"ה אפי' בר"ה נמי כו' וכשראהו עובר עליו עכ"ל. משמע דכ"ז שאינו רואהו. משום שאינו ידוע לו. אינו עובר עליו וכן פירש שם המהרש"ל כוונת רש"י כמ"ש יעו"ש. וכ"מ ד' הרמב"ם והרא"ש כמ"ש המ"א באו"ח סי' תל"ד ס"ק ה'. אלא איך ד' הטור. יש בו מחלוקת. לד' הט"ז ס"ק ג'. פי' דברי הטור כד' התוס' והרא"ש. אך המ"א פי' דברי הטור דס"ל כד' רבינו יחיאל אחיו. דעובר אף על חמץ שאינו ידוע. מ"ד דאוכל חלב בשוגג יעו"ש:
והקשו המפרשים דא"כ לד' רב"י והטור לד' המ"א הנ"ל. תהדר עליהם קושית התוס' הנ"ל מאי פריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה. הלא בין כך יעבור על ב"י בטרם משכחת לה החמץ כדי לבטלה. וע"כ שפיר אמר רב דצריך לבטל מיד בשעת הבדיקה:
ונראה לענ"ד ליישב ע"פ מ"ש הקצוה"ח בחו"מ סי' רס"ב. שהביא ראי' לד' הט"ז ביו"ד סי' של"א. וכד' הב"י לד' הרמב"ם. דאפי' לאביי דקיי"ל בהא כוותי' דישל"מ לא הוי יאוש. מ"מ מודה אביי במצוה דמהני. אף שלא ידע מעיקרא. ג"כ אמרינן מדהשתא ניחא לי' גם מעיקרא ניחא לי'. משום דניחותא דמצוה שאני. ולפ"ז כתב לדמות גם במצות ביטול חמץ. דהיכי דביטל החמץ בסופו. דאמרינן דמעיקרא נמי ניחא לי' דלהוי כמבוטל למפרע יעו"ש. ומהשתא נלמד מדברי קצוה"ח הנ"ל. דחמץ שאינו ידוע. דביטל אח"כ כשמצא יהי' ממילא הביטול למפרע. ולא עבר עליו בב"י. אך דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בישל"מ כהנ"ל. ולפ"ז תהי' מיושב קושי' המפרשים הנ"ל על הר"י והטור הנ"ל. די"ל דס"ל בד' אביי דלא חילק בין מצוה או לא. כדמוכח בסוגי' דב"מ כ"א. וכ"פ המהרש"ל בהדי' דברי הטור. דס"ל דלא כד' הרמב"ם הנ"ל. הובא בט"ז יו"ד סי' הנ"ל יעו"ש. א"כ י"ל מה דפריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה. קאי שם לד' רבא שמתרץ דברי רב שאמר הבודק צריך שיבטל משום גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ורבא הא ס"ל בב"מ דישל"מ הוה יאוש למפרע. דאמרינן מדהשתא מייאש. ה"ל יאוש למפרע. וה"ה גם כאן גבי ביטול חמץ. אמרינן כיון דהשתא כמשכחת לה מבטלה. נחשב כמבוטל למפרע. ואינו עובר עליו משום בל יראה. וע"כ פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה משא"כ אנן דקיי"ל כאביי דישל"מ לא הוי יאוש. ואפי' גבי מצוה ס"ל הטור דלא אמרינן מדהשתא ניחא כו' כמ"ש לעיל. ולכך פסק הטור שפיר דעובר על חמץ שאינו ידוע בב"י:
ואין להקשות על מש"כ הקצוה"ח בסי' הנ"ל. לד' הרמב"ם דס"ל דגבי מצוה גם אביי מודה דאמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' אזי מועיל ביטול גם בתר איסורא. דנחשב כאלו ביטל למפרע בזמן ההיתר יעו"ש. ונלמד מדבריו דמכ"ש דמועיל ביטול גם בתר איסורא לד' רבא דס"ל בכ"מ דאמרינן מדהשתא ניחא כו'. א"כ לפ"ז מאי משני הגמ' דפסחים הנ"ל. דילמא משכחת לי' לבתר איסורא כו' הא אליבא דרבא הדין נותן דיועיל ביטול אף לאחר איסורא כמש"כ הקצוה"ח הנ"ל. דזה אינו דגם הקצוה"ח הנ"ל הרגיש בזה. וכתב שם דזה דוקא היכא דשכח באונס לבטל בזמנו. ואח"כ כשהזכיר שיש לו חמץ. ביטל מיד. אזי אמרינן דמעיקרא נמי נחשב כמבוטל. דזה הוה אומדנא דמוכח שאינו רוצה לזכות קודם הפסח את החמץ. משא"כ כאן. דשקל וטרי הגמ' אי במזיד לא צריך לבטל לכתחילה בשעת בדיקה. כ"א לסמוך לבטל כאשר משכחת לי' החמץ. ע"ז בוודאי לא מהני ביטול בתר איסורא ושפיר משני דילמא משכחת לי' בתר איסורא ולא מצי לבטל:
ובזה יש ליישב מעט על מה שהשיג הנתיבות בסי' הנ"ל על דברי הקצוה"ח הנ"ל. וז"ל וח"ו לומר כך דבלא"ה ידעינן דלא ניחא לי' בחמץ. דהא איסורא ל"נ לי' דליקני'. ובלא"ה אינו ברשותו כלל. דאיסור הנאה. רק דרחמנא אוקמא בע"כ ברשותו. כדאמרינן שני דברים אינן ברשותו של אדם. ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו. א"כ מה בכך דידעינן דמעיקרא לא ניחא לי' בחמץ. כיון דרחמנא אוקמי' ברשותו. כ"ז שלא ביטל בפה או בלב עכ"ל:
ולפי מה שבארתי דברי הקצוה"ח הנ"ל. יש לו התנצלות. דאימתי אמרינן דעשאן הכתוב כאלו הם ברשותו. אלא היכא דלא ביטל כלל. משא"כ בנידון מ"ש הקצוה"ח הנ"ל שכתב רק היכא שבאונס שכח חמצו ואח"כ כשהזכיר תומ"י ביטל את החמץ. דזה הוה אומדנא דמוכח שאינו רוצה לזכות קודם פסח. וה"ל כאלו ג"ד קודם פסח לומר. שאינו רוצה במה דמוקי רחמנא ברשותו. דגם הנתיבות גופא כתב בסי' רי"א בחו"מ סס"ק א' דמהני כה"ג יעו"ש:
איברא בסברת הקצוה"ח והנתיבות הנ"ל נוכל ליישב גמ' פסחים ו' הנ"ל. להבין סברת המקשן דפריך וכי משכחת לה לבטלה. הכי לא ידע דחמץ אסור בהנאה בפסח. וא"כ ממילא דילמא משכחת לי' לבתר איסורא ול"מ לבטל. כתי' התרצן. וגם על התרצן קשה ל"ל להאריך ולהביא מ"ש ר"א שני דברים אינן כו' ואטו עד דאתי ר"א לא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה. ועובר עליו בב"י. וכ"מ בצל"ח שהקשה כן יעו"ש. אבל השתא א"ש. די"ל דס"ד דהמקשן. דלא ידע סברת ר"א שאמר שני דברים כו' ועשאן הכתוב כו' ע"כ ס"ד דאיסור חמץ דקרא. אינו אלא במכווין שיהי' החמץ שלו וברשותו ליהנות ממנו. משא"כ בנידן דידן שבדק כל החמץ שמצא בבית לבער. והא דחשש רב דילמא לא בדק יפה. וימצא אח"כ גלוסקא יפה. ע"ז י"ל דכי משכחת לא יבטל. ואז ממילא הביטול מועיל שלא עבר למפרע. כסברת הקצוה"ח. מדהשתא ניחא לי' לבטל. הרי היא אומדנא דמוכח דניחא שיהי' מבוטל למפרע. וע"כ הוסיף לי' התרצן להביא מ"ש ר"א שני דברים כו' ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. דמוכח מדברי ר"א הנ"ל. דאפי' לא עשה דבר שמכווין שיהי' החמץ שלו, ויוכל היות שאינו רוצה כלל. דמאחר דאיסורא לא ניחא לי' לאינש למקני'. אפ"ה רחמנא אוקמי' ברשותו בע"כ. כסברת הנתיבות הנ"ל. ולפ"ז לא מהני מה שיבטל בתר זמן איסורא וע"כ משני שפיר דילמא משכחת לי' לבתר איסורא. ולאו ברשותו קיימא ולא מצי מבטל. ולכך צריך לבטל מיד בשעת בדיקה כדאמר ר"י א"ר הבודק צריך שיבטל:
סימן ב
שאלה אם לחמץ ידוע סגי כביטול או לא:
תשובה לד' גאון א' הובא בכל בו דס"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. וראייתו מהא דאיתא בפסחים כ"ז ע"ב דמאי אהדרי חכמים לר"י. לא מצא עצים לשורפה יהי' יושב בטל כו' דהא יוכל לבטל. אע"כ דאין ביטול מועיל לח"י יעו"ש. וכ"כ הב"י בסי' תל"א דאיתא בנוסחא ישנה ג"כ בהרמב"ם שאין ביטול מועיל לח"י יעו"ש. אכן הר"ן בריש מכילתין דפסחים והפר"ח השיגו עליהם בקושיות חזקות. ואחת מהנה מהא דפריך הגמ' לעיל וכי משכחת לה לבטלה. הא לחמץ ידוע אינו מועיל ביטול לשיטתם. ואענה אף אנוכי ליישב שיטתם. אך מקודם נתרץ פירש"י ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא בביטול דעלמא סגי. משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב. היא השבתה עכ"ל. והקשו התוס' שם בד"ה מדאורייתא שתי קושיות חזקות על פירש"י הנ"ל. חדא דמוכח מדר"ע דהשבתה הבערה היא ולא ביטול. והשני' הלא תשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא מש"ש ולמעלה. ואחר איסורא לא מהני ביטול. וע"כ פירשו טעם הביטול משום הפקר יעו"ש. ויש לנו ליישב קושיות התוס' על פירש"י הנ"ל. דהנה הטעם דלא מצי לבטל אחר איסורא. מדאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' והכוונה דאינן ברשותו כפירש"י בפסחים ו' ע"ב. דאינו שלו עכ"ל. משום דאסור בהנאה וכן פירש"י בדף ו' ע"א ד"ה אפילו כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' חו"מ ה' ז' שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה יעו"ש. וע"כ לא יכול לבטל דבר שאינו שלו. ולפ"ז אם יוכל לבטל חמץ מש"ש ולמעלה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש. לקמן בפסחים כ"ח. דלד' ר"י דס"ל דחמץ בין לפ"ז ובין לא"ז עובר עליו בלאו ואסור בהנאה. לדידי' לא יכול לבטל חמץ מש"ש ולמעלה. משא"כ לד' ר"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו כלום ובהנאה מותר לכ"ע לד' ר"ש יכול לבטל מש"ש עד הלילה. אך באכילה כתבו שם התוס' דלר"ש אסור. ולד' בעה"מ לר"ש אף באכילה מותר עד הלילה כמו שהביא הרא"ש יעו"ש. ולפ"ז מיושב פירש"י דמה שמבואר בגמ' דף ו' הנ"ל. דלבתר איסורא ל"מ לבטל משום דר"א כו' קאי לשיטת דר"י אמר רב. ורב ס"ל לקמן כ"ט ע"ב דחמץ שלא בזמנו במינו במשהו משום דס"ל כר"י דבין לפ"ז ובין לא"ז אסור. וא"כ לשיטת ר"י באמת דאינו יכול לבטל מש"ש ולמעלה. משא"כ רש"י י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד ובעל העיטור דפסקו כר"ש לגמרי אף בלפ"ז הובא בהרא"ש בפ"ב סי' ד' יעו"ש. ולדידי' חמץ עד הלילה מותר בהנאה. וע"כ פירש"י שפיר דתשביתו הוא ביטול. וממילא מתורץ קושי' התוס' הנ"ל. הא תשביתו הוא מאך חלק דהוא מש"ש ולמעלה. ולא מהני ביטול. דזה אינו דרש"י פי' כן אליבא דהלכתא דהלכה כר"ש. ולדידי' מהני ביטול אף לאחר ש"ש עד הלילה כמ"ש:
וגם מיושב בזה קושי' התוס' מר"ע דס"ל דתשביתו הבערה היא ולא ביטול. די"ל דר"ע ס"ל כר"י דחמץ לפני זמנו ג"כ אסור בהנאה. וע"כ לא יוכל לפרש דתשביתו הוא ביטול. משום דתשביתו הוא מאך חלק לאחר ש"ש. ואז לא מהני ביטול לשיטתי'. כקושי' השני' של תוס' הנ"ל. ע"כ הוכרח לפרש. דתשביתו הוא הבערה ולא ביטול כהנ"ל:
ועוד יש לנו להוסיף ולומר. דע"כ ר"ע כר"י ס"ל וגם רש"י בעצמו הרגיש בקושי' התוס' הנ"ל. לתרץ בדבריו הקדושים. דהנה אמר רבא לקמן ה' ע"ב ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ופירש"י דס"ל כר"י דאמר לקמן אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כו'. דלכאורה המלים האלה "ויליף מנותר" מיותרים בדברי רש"י. למנ"מ מהיכן יליף. ולמה הביא רש"י זאת. אלא לתרץ מעליו קושי' התוס' הנ"ל דנחזי מהיכא יליף ר"י לקמן כ"ז דחמץ בשריפה. מק"ו או מג"ש מנותר. א"ל א"ת וחה"ע הבא על ספק יוכיחו שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה. ואתה אומר בקבורה. והקשו שם התוס' תימא לדבריהם דרבנן דאמרי התם בשריפה. ואמאי לא ילפינן חמץ מנותר שיהי' בשריפה. דלדידהו ליכא פירכא מא"ת ומחה"ע. ותי' הש"א בסי' פ"ז. דבאמת לרבנן בלא"ה ליכא למילף האי ק"ו מנותר. דאיכא למפרך. מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו. משא"כ בחמץ דיש היתר לאיסורו אחר הפסח. אך לר"י דאיהו ס"ל דחמץ גם לאחר הפסח עובר בלאו ואסור בהנאה. א"כ לדידי' גם חמץ אין היתר לאיסורו. ולכך לא יכלו רבנן לפרוך לר"י אלא מדבריו מא"ת וחה"ע כהנ"ל. אבל לרבנן שהם ס"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אינו עובר עליו ומותר בהנאה. ליכא ללמוד הק"ו כלל כהנ"ל. יעו"ש:
ולפ"ז ממילא מוכח כיון דר"ע ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ויליף ג"כ מנותר ע"כ גם בדין דחמץ לאחר זמנו דע"ע ואסור בהנאה. ג"כ ע"כ כר"י ס"ל. דאל"כ ליכא למילף מנותר כמ"ש הש"א הנ"ל ואם ס"ל כר"י לענין אחר זמנו. ממילא ס"ל כר"י דגם לפני זמנו מש"ש ולמעלה דאסור בהנאה. דלפני זמנו. יותר יש להחמיר. מלאחר זמנו. והראי' דהרמב"ם וסייעתו דס"ל כר"ש להקל באחר הפסח כר"ש. ומ"מ לפני הפסח פסק כר"י להחמיר כמבואר בפ"ש בהרא"ש הנ"ל יעו"ש. וע"כ פירש"י מהיכן יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר, וא"כ מוכח דר"ע ג"כ כר"י ס"ל דחמץ אף לאחר הפסח אסור בהנאה כהנ"ל ומכ"ש לפני הפסח. וע"כ הוכרח ר"ע לפרש קרא דתשביתו דהוא הבערה. ולא ביטול. כקושי' השני' של התוס' הנ"ל דאיך נוכל לפרש תשביתו ביטול הא אך חלק והוא מש"ש ולמעלה. לא מהני ביטול דלאחר איסורא הוא לשיטתי' דס"ל כר"י. משא"כ רש"י דפסק כר"ש. דס"ל דמש"ש ולמעלה מותר בהנאה. שפיר יש לפרש דתשביתו הוא ביטול כמ"ש לעיל. ולפ"ז מיושב קושי' הפוסקים על שיטת הגאון שהובא בכל בו. דלחמץ ידוע ל"מ ביטול דהנה הפר"ח כתב דד' הכל בו הנ"ל. שייך רק לשיטת רש"י דביטול מטעם דתשביתו כתיב. דגז"ה השבתה בלב סגי. ע"ז יש לומר ולחלק בין ח"י לחשא"י. דלחמץ ידוע ל"מ ביטול כ"א הבערה. משא"כ לשיטת התוס' דביטול מטעם הפקר. מה לי ח"י או שא"י. כיון דהפקיר אינו שלו. ורחמנא אמר שלך אא"ר. אבל א"ר של אחרים. ומעתה מה דפריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה לא קאי אלא לרב דס"ל כר"י דבין לפ"ז ובין לאח"ז ע"ע ואסור בהנאה. כש"כ לעיל דרב כר"י ס"ל. ולר"י כבר הוכחנו דס"ל דתשביתו הוא שריפה. וביטול ע"כ מטעם התוס' משום דהוה הפקר. אזי ממילא ליכא לחלק בין חמץ שא"י או ח"י. דמהני ביטול. משא"כ הכל בו כד' ר"ש ס"ל. וביטול כטעם דרש"י וע"כ פסק לחלק בין חמץ שא"י לחמץ שידוע דלא מהני ביטול כמ"ש:
ובזה סרו ג"כ שארי הוכחות הר"ן ממתני' דההולך לשחוט א"פ כו' ונזכר שיש לו חמץ כו' מבטלו בלבו. אלמא דגם בחמץ ידוע מהני ביטול. י"ל ג"כ דאתי' כר"י וכהנ"ל. וכן הברייתא בדף ז' ע"א דקתני הי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ מבטלו בלבו כו' דלפי הס"ד דפי' חמץ שכבר נחמץ. אתי' ג"כ כר"י וכמ"ש. ובזה יהי' ג"כ מיושב קושי' הש"א בסי' ע"ז מאי פריך הגמ' ולבתר איסורא ל"מ לבטל מהברייתא הנ"ל דקתני ונזכר שיש לו חמץ מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט. דילמא אתי' הך ברייתא כר' יוסי הגלילי דס"ל דחמץ אפי' בפסח מותר בהנאה. וא"כ לדידי' הוה החמץ ברשותו אפי' בפסח. וע"כ מועיל ומצי לבטל יעו"ש. ולפי מש"כ א"ש. דע"כ אתי' הברייתא כר"י. ולדידי' מוכח דביטול מטעם הפקר כד' התוס' כמו שהוכחתי לעיל דקרא דתשביתו ע"כ דחיק בעצמו לפרש תשביתו הבערה. דל"ל ביטול. דאיך יכול לבטל מש"ש ולמעלה. דלדידי' אסור בהנאה מש"ש ואין ברשותו לבטל משא"כ לר"ש דמתיר חמץ לפני הפסח ומכ"ש לריה"ג דמתיר הנאה אף בפסח. בוודאי לא מפקינן פשטא דקרא. דתשביתו היינו השבתה בלב. והיינו ביטול וממילא לפי טעם זה לא מהני ביטול לחמץ ידוע. ואיך קתני בברייתא לפי הס"ד דנזכר שיש לו חמץ שנחמץ כבר דסגי בביטול הא לדבריהם בח"י לא מהני ביטול אע"כ דאתי' כר"י וע"כ פריך שפיר ולב"א כו':
סימן ג
שאלה אם חמץ משש שעות ולמעלה עד הלילה עובר בבל יראה:
תשובה הנה ד' רש"י בפסחים ד' א' ד"ה בין לר"מ כו' מוכח דס"ל דגם מש"ש ולמעלה עובר בב"י. מדכתב שם חמץ אינו אסור מה"ת בבל יראה ובאכילה אלא מש"ש כו' עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הח"י באו"ח סי' תמ"ג ס"ק א' והביא ראי' מפירש"י דב"ק כ"ט ב' בד"ה מש"ש ולמעלה דרש"י ס"ל כמ"ש יעו"ש:
אך קשה מהא דמוכיח המהרש"א לקמן י"א ב' ברש"י ד"ה לאחר המועד. מש"ש ולמעלה עד שתחשך דרש"י ע"כ ס"ל דאינו בלאו בל יראה אלא משהגיע ליל פסח יעו"ש. ועוד מוכח לכאורה כד' מהרש"א הנ"ל. מדברי רש"י בפסחים ס"ג א' ד"ה לשמו חייב משום דלא תשחט כו' ואח"כ כתב. ובמועד שלא לשמו. אלא לשום שלמים כו' וחייב משום דל"ת בהדי לאו דב"י כו'. ומדוע לא כתב רש"י זאת בריש דבריו. בהא דקאמר לשמו חייב ג"כ בל"ת בהדי לאו דב"י. ש"מ דס"ל דליכא בב"י עד הלילה. וכ"כ התויו"ט יעו"ש. ולפ"ז דברי רש"י סתרי אהדדי:
ולענ"ד נראה לישב. דמ"ש רש"י כאן בדף ד' ע"א. ובב"ק הנ"ל. דגם לפני זמנו מש"ש ולמעלה ג"כ עובר בב"י. אינו אלא אליבא דר"י דס"ל דלפני זמנו היינו מש"ש ולמעלה ג"כ עובר בלאו דאכילה. כמו דיליף ר"י בדף כ"ח ע"ב. לדידי' ס"ל לרש"י. דגם בלאו דב"י עובר. משום דאיתקש השבתת חמץ לאיסור אכילה כמו דאיתא בגמ' דף ה' ע"א וכפירש"י שם. והא דכתבו התוס' שם בד"ה דהא כו' ומהכא לא מצי למילף כו' אלא לשאור של שבעת ימים כו' יעו"ש. י"ל דעיקר כוונתם שר"ל דמהכא לחוד לא נוכל למילף. משום דיש לדחות. דלא השוה הכתוב אלא לשאור של שבעת ימים. אבל לפי דיליף ר"י איסור אכילה בלפ"ז מקרא אחד. אזי ילפינן שפיר ההיקש. דמשעה שמוזהר שלא לאכול חמץ צוה להשבית שאור וחמץ כדי שלא יעבור על ב"י וכפירש"י שם בד"ה השבתת כו' יעו"ש:
ובזה י"ל ד' רש"י בריש פ' אלו עוברין כו' דפירש"י דעוברים ג"כ בלאו דב"י. והקשו התוס' שם מנ"ל לפרש כן. הא אפי' לענין אכילה לא הוי מחוייב אי לאו דרבי' קרא. ומהיכי תיתי ללאו ב"י יעו"ש די"ל דד' רש"י דמסתברא דכל היכא דרבי' לאו לענין אכילה ממילא ידענא דעובר ג"כ בב"י. משום דילפינן ביעור מאכילה מהיקש הנ"ל:
וע"כ שפיר פירש"י כאן בין לר"י כו' דגם מש"ש ולמעלה איכא לאו דב"י. וכן בב"ק דאמר שם ר"א שני דברים אינם ברשותו של אדם. ופירש"י משום דאסור בהנאה. ומסיק ואלו הם חמץ מש"ש ולמעלה. אלמא דר"א כר"י ס"ל דאף מש"ש ולמעלה אסור בהנאה. ושפיר פירש"י דממילא ידעינן דגם עובר בב"י מש"ש ולמעלה וכמו שכתבתי מהיקש הנ"ל:
אבל לר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו ליכא לאו אף לאכילה עד הלילה. ממילא לדידי' ליכא לאו ב"י מש"ש ולמעלה עד הלילה. ובזה מיושב מה שהוכיח המהרש"א בדף י' מפירש"י דאינו עובר בב"י מש"ש ולמעלה. עד שתחשך. דהתם קאי רש"י לרבנן דפליגי שם על ר"י א"כ שפיר י"ל דהחכמים כר"ש ס"ל דליכא לאו מש"ש עד הלילה לאכילה. וממילא ה"ה דליכא לאו דב"י. ובזה מדוקדק דברי רש"י בפסחים ס"ג הנ"ל. דשם קאי אליבא דר"ש. דלדידי' ליכא לאו דב"י עד הלילה. ולכך ברישא דר"ש שאמר בי"ד לשמו. לא כתב רש"י דלחייב נמי בלאו דב"י. כ"א לאו דל"ת לבד. משא"כ אח"כ בתוך המועד של פסח לשמו. שם יוכל רש"י לפרש אף לר"ש דלחייב על בל תשחוט בהדי לאו דבל יראה. דבתוך הפסח לכ"ע עובר בב"י:
ולפ"ז יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ג מחו"מ ה' ח' שכתב ולפיכך אם לא ביטל קודם ש"ש ומש"ש למעלה מצא חמץ כו' ה"ז עובר בב"י ובב"י עכ"ל. מהשגת הראב"ד. שהשיג עלי' דשבעת ימים כתיב יע"ש. ומה שתי' המ"מ. זהו דוחק גדול כי משמעות דברי הרמב"ם מבואר להדי' כמו שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם. דעל ש"ש ולמעלה קאי. כי על מצא חמץ ביו"ט. כתב אח"כ ואם מצא ביו"ט כו'. וכן יאמר המעיין שם. אך לפמ"ש לעיל ד' רש"י אליבא דר"י דס"ל דלפני זמנו עובר בלאו דאכילה. ה"ה שעובר גם בלאו דב"י. משום דאיתקש השבתה לאכילה. וכן קצת ראי' ממה שפסק הרמב"ם בפ"ד מחו"מ ה' ח'. דתערובת חמץ עובר בב"י. מוכח ד' הרמב"ם דס"ל כד' רש"י. דכל היכא דאיכא לאו באכילה. איכא גם לאו דב"י כמ"ש לעיל. דאל"כ תקשה על הרמב"ם קושי' של ר"ת הנ"ל מנ"ל הא כהנ"ל. ולפ"ז א"ש מ"ש הרמב"ם הנ"ל. כיון שפסק הרמב"ם בפ"א מחו"מ ה' ח' כר"י. דמש"ש ולמעלה. איכא לאו באכילתו. א"כ ממילא דה"ה דמש"ש ולמעלה איכא גם לאו דב"י כמ"ש לעיל בד' רש"י. ונהי דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא. כקושי' והשגת הראב"ד. ע"ז י"ל מ"מ מדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. מזה ילפינן דהיכא דיש לאו באכילה. יש ג"כ לאו דב"י. אלא שי"ל דהראב"ד אזיל לשיטתי' הובא בפ"ש בהרא"ש סי' ד' דפסק כר"ש דמש"ש ולמעלה אינו עובר ג"כ על לאו דאכילה. וממילא ליכא לאו דב"י. משא"כ הרמב"ם אזיל ג"כ לשיטתי' דפסק כר"י כהנ"ל. ע"כ א"ש דפסק ג"כ דמש"ש ולמעלה איכא ב"י כהנ"ל. שוב מצאתי בנוב"י מהד"ק באו"ח סי' ך' שתלה ג"כ פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל. בפלוגתא דר"י ור"ש כמו שכתבתי לעיל. ושמחתי כי כוונתי ב"ה לד' הגאון הגדול כמוהו:
סימן ד
שאלה היאך הדין אם ביטל בדיעבד החמץ בשעה ששית:
תשובה כבר נסתפקו בזה. חכמי ווינעציא. הובא בפ"ח. היאך הדין אם בדיעבד עבר וביטל בשעה ששית. אי נימא כיון דמה"ת עודנו מותר וברשותו קאי. מהני לי' עכ"פ לענין ד"ת. דשוב לא עובר בב"י מה"ת. או דילמא. כיון דמדרבנן הפקיעו מרשותו ואסרו בהנאה. שוב לא מהני הך ביטול ג"כ אפי' לענין דב"י מה"ת יעו"ש. ויש נ"מ רבתי לענין דינא אם יש היתר אח"כ בהנאה לאחר פסח. דקיי"ל דהיכא דעבר בפסח בב"י אזי אסור בהנאה. אבל היכא דלא עבר בפסח בב"י. אזי אינו אסור אחר הפסח. וע"כ איכא לאסתפוקי כעין המעשה שהביא הקצוה"ח בסי' רס"ב סעיף ג' שהבאתי לעיל באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שעה ששית. ובתוך שעה ששית נזכר וביטל חמצו. אם מהני לכה"פ בביטולו שלא יעבור מה"ת בב"י. ואז נוכל להתיר בהנאה לאחר פסח:
והנה כעין ספיקת חו"ו הנ"ל מסתפק ג"כ במל"מ בריש פ"ז דתרומות. אם אכל כהן טמא תרומה שטמאה רק מדרבנן. אם פטור ממיתה. אם נאמר שכיון שמדרבנן איננה ראוי'. ה"ל כמחוללת ג"כ מדאורייתא או לא יעו"ש. והובא ג"כ בארצות החיים בה' ציצית בריש סי' י"ג ס"ק א' בא"י. והאריך שם. שזה תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. והוכיח מכמה מקומות מפסקי הרמב"ם. דהיכא דאינו ראוי' מדרבנן. מקרי ג"כ אינו ראוי' מה"ת. ומסיק ג"כ בטעמא. משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו. דס"ל כל מה שגזרו ותקנו החכמים נכללו במה דכתיב בתוה"ק ושמרת לעשות כו'. ולא תסור כו' וכל העובר עליהם. כאלו עובר בשאר ל"ת. וא"כ כיון שתקנות של החכמים דינם כד"ת ממש. ממילא היכא שאינה ראוי' משום תק"ח. מיקרי שאינו ראוי' גם מה"ת ע"ש:
איברא לכאורה י"ל דספיקת חו"ו והמל"מ הנ"ל. היא פלוגתא מפורשת בסוכה כ"ג. דתניא העושה סוכה על גבי בהמה. ר"מ מכשיר. ור"י פוסל ומפרש בגמ' מ"ט דר"י. א"ק חג הסוכות כו'. סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה כו' ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי'. וראוי' לשבעה היא. אלא מדרבנן גזרו עלי' וא"כ נשמע מזה דר"י ס"ל מה שאינו ראוי' מדרבנן. מיקרי שאינה ראוי' מדאורייתא. ור"מ ס"ל אף שאינה ראוי' מדרבנן. מ"מ כיון דמה"ת ראויה היא כשרה. וכן סתם במשנה כ"ב ע"ב כר"מ. וכן פסק בשו"ע סי' תרכ"ח כר"מ יעו"ש:
אך לפ"ז יסתרו פסקי הרמב"ם אהדדי. דלענין סוכה הנ"ל. פסק הרמב"ם כר"מ. וא"כ ס"ל דמה שאינה ראוי' מדרבנן לא יפעילו לענין דאורייתא והוא נגד מה שהוכיח האה"ח הנ"ל בד' הרמב"ם בהיפך כהנ"ל:
אלא נראה לענ"ד לישב ע"פ מה שמצאתי בשעה"מ בריש פ"ח דלולב שהאריך ג"כ בענין זה. והקשה מגמ' סוכה הנ"ל. על דברי התוס' דפסחים ל"ח א' גבי בעי ר"ל מה שיד"ח מצה בחלה דמע"ש בירושלים. דמע"ש של חולין יוצא יד"ח מצה. דמיקרי נאכל בכל מושבות. כדאיתא לעיל ל"ו. משום כדר"א דאמר אם יטמא המע"ש אזי אף בירושלים פודין אותו. משא"כ בחלה דלא שייך ה"ט. משום דחלה אם נטמא לשריפה קאי. וכתבו התוס' שם בד"ה אבל חלתו כו' דזו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל. והקשה השעה"מ על תירוצם השני הנ"ל. מהא דקיי"ל בסוכה הנ"ל כר"מ דאפי' מה שאינה ראוי' מדרבנן לא איכפת לנו. כיון דמדאורייתא ראוי' היא. וא"כ ה"נ כיון דמדאורייתא יש להם פדי' נחשב נאכל בכל מושבות יעו"ש. וכן מוכח ד' רש"י לעיל בפסחים ל"ו ע"ב בד"ה אף מע"ש כו' מחיצה לקלוט מדרבנן כו' דס"ל כתי' התוס' השני הנ"ל. כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב היתר בבל מושבות. וא"כ יקשה ג"כ לפירש"י קושי' השעה"מ הנ"ל. מ"ש מעושה סוכתו על גבי האילן. או ע"ג בהמה דקיי"ל כר"מ דכשרה. כיון דמדאורייתא מחזי חזי':
ונ"ל לישב קושית השעה"מ הנ"ל. דיש לחלק דשאני גבי סוכה שעשוי' על גבי אילן. או ע"ג בהמה דגזרו שאין עולין לה ביו"ט. דזה לא הוה איסור שבגופו אלא איסור שהיום גורם דקיל. ועוד שלא אסרו אלא לעלות עליהם לכתחילה. אבל אם עבר ועלה. ליכא שום איסור בגופא דסוכה. וע"כ לא איכפת לנו מה שאסרו מדרבנן לכתחילה. כיון דמה"ת ראוי' היא אפי' לכתחילה. משא"כ באיסור שבגופו גורם לו. ואיסורו אפי' בדיעבד. כעין מצה דמע"ש בירושלים. דגזרו רבנן בגופו של קמח דמע"ש בירושלים. דקלטוהו מחיצות ואין להם פדי' אז שפיר אמרינן. כיון דמדרבנן הפקיעו היתר מושבות אף בדיעבד מיקרי אינו ראוי' גם מדאורייתא. וע"כ צריך לחלק בכך דאלת"ה תקשי דר"מ אדר"מ. דהכא גבי סוכה ס"ל לר"מ דלא איכפת לנו מה שאינה ראוי' מדרבנן. כיון דמה"ת ראויה היא. ולקמן בגמ' סוכה ל"ה גבי אתרוג של מע"ש אר"א לד' ר"מ אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט. משום דכתיב ולקחתם לכם משלכם. ומע"ש לא מקרי שלכם. משום דממון גבוה הוא. והרי חיוב מעשר באתרוג אינו מה"ת כמ"ש התוס' בר"ה י"ב א' ד"ה תנא דרבנן כו' וביבמות פ"א אליבא דר"מ גופא. דאין חיוב מעשר מה"ת כ"א בדגן תירוש ויצהר. אבל שארי פירות האילן אינו אלא מדרבנן. וא"כ מדאורייתא ג"כ מיקרי שלכם. ומ"מ ממעט לי' לר"מ משום גזירה דרבנן שחייבוהו לאתרוג במעשר לא מיקרי שלכם אלא ע"כ דשאני סוכה כמ"ש לעיל. דאינו איסורא שבגופא ובדיעבד ראוי' היא גם מדרבנן. משא"כ שארי איסורא דרבנן דהוה בגופו ומעכב אף בדיעבד. אזי גם ר"מ מודה לר"י שאינה ראוי' מדרבנן מיקרי שאינו ראוי' גם מדאורייתא:
ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא דפסקי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי. דהרמב"ם ג"כ ס"ל כחילוק אשר כתבנו לעיל. ומעתה ממילא נפשוט לנו מזה ספיקא דחו"ו והמל"מ הנ"ל. דכ"ע בין ר"י ובין ר"מ מודים דכל שאסרו החכמים בגופו של דבר אף בדיעבד וכעין איסור הנאה מש"ש ולמעלה גבי חמץ דחשיב שלא ברשותו גם מה"ת. ולא מהני ביטול כלל אף לענין לדחות ב"י דמה"ת:
ובזה מיושב לנו ד' בעל העיטור והראב"ד הנ"ל שפסקו לגמרי כר"ש גם בלפ"ז. משום דס"ל כיון דרבא מוקי הסתם משנה דף ח' דחמץ של ישראל אסור בהנאה משום קנסא. וכ"פ רבא בדף ל' כר"ש. אזי אין לחלק בין לפ"ז לאח"ז. אך הבעה"ט חידש לנו. דר"מ מודה דלפ"ז מ"מ אסור בהנאה מדרבנן כמו שהובא בפ"ש סי' ד' בהרא"ש הנ"ל. והקשה עליו הרא"ש בפ"ב סי' ב' וכתב ולא ידענא מנ"ל כן דלר"ש אסור בהנאה מש"ש ולמעלה מדרבנן עכ"ל יעו"ש ובק"נ בס"ק ח':
ובמה שכתבנו יתורץ דאית לי' לבעה"ט הוכחה רבה לזה. אך נקדים מ"ש הש"א בסי' ע"ט לתרץ דברי הרמב"ם. דמנ"ל לחלק בין לפ"ז ולאח"ז. ע"פ דתנן בפסחים מ"ט ההולך לשחוט את פסחו כו' ונזכר שיש לו חמץ כו' יבטל בלבו דיקשה היאך סגי בביטל בלב לטעם התוס' מטעם הפקר. ומבאר הר"ן משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם. דאסור בהנאה מה"ת. וזה רק בפסח. משא"כ בערב פסח. בשעת שחיטתו דעדיין לא אסור מה"ת. ואיך סגי בביטול לב. ע"כ צ"ל דמתני' הנ"ל ס"ל כר"י דגם בלפ"ז מש"ש ולמעלה ג"כ אסור מה"ת. ולפ"ז קשה הא סתם משנה דכ"ש מוקי רבא כר"ש. וא"כ קשה סתמא אסתמא אלא ע"כ צריך לחלק בין לפ"ז ולאח"ז כד' הרמב"ם ושפיר תנן סתם משנה דכ"ש כר"ש שמותר לאח"ז. ומתני' דההולך כו' כר"י בלאח"ז דאסור מה"ת יעו"ש בש"א הנ"ל באריכות:
ולפ"ז יקשה לבה"ע וסייעתו דס"ל לגמרי כר"ש. וליכא לחלק בין לפ"ז ולאח"ז. א"כ תהדר עליהם קושית הש"א דסתרי סתמי אהדדי כהנ"ל. וע"כ הוכיח הבה"ע הנ"ל דגם ר"ש מודה דחמץ לפ"ז דהיינו מש"ש ולמעלה אסור מדרבנן בהנאה. וכפי שהוכחנו הדין כיון דמדרבנן אינו ברשותו מיקרי גם אינו ברשותו ואינה ראוי' אף מדאורייתא. ולפ"ז סרה הוכחת הש"א הנ"ל. דאה"נ דסתם מתני' דההולך לשחוט את פסחו כו' ס"ל נמי כר"ש דלפ"ז מה"ת מותר. והא דמהני ביטול בלב משום דחשיב שאינו ברשותו. כיון דאסור מדרבנן וכמ"ש לעיל:
סימן ה
בענין מחיצת שבת היכן אמרינן הואיל והותרה הותרה:
איתא בעירובין י"ב ע"ב בתוס' ד"ה הכא ב"ע כו' וריב"ן מפרש בחצר שנפרצה בע"ש כו' הואיל והותרה הותרה כו' והקשה המהרש"א אמאי לא מוקים לה בפשיטות. בדליכא גידודי ונפרצה בשבת. והמים באו בשבת. ולהכי מטלטלין בשבת הואיל והותרה הותרה כו' יעו"ש. ולא אבין קושיתו דהלא א"א לאוקמי' בדליכא גידודי. דא"כ ליכא למימר הואיל והותרה הותרה. כיון דאין לה מחיצות כלל כמבואר בגמ' לקמן י"ז ע"א גבי פלוגתא דר"ה ור"י. דאפי' לר"ה דס"ל הואיל והותרה הותרה. מ"מ מודה דהיכא דליתנהו מחיצות. דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה יעו"ש. שוב מצאתי בק"נ על הרא"ש בסי' כ"ג ס"ק פ"ה שהשיג כן על המהרש"א. וכתב עליו דנעלם להמהרש"א סוגי' הנ"ל יעו"ש:
ונ"ל להצדיק דברי המהרש"א. וחלילה לא נעלם מעיניו הבדולחים גמ' ערוכה. אך דט"ס יש בדבריו דתיבת בדליכא גידודי צ"ל בדאיכא גידודי וה"פ קושית המהרש"א דל"ל להריב"ן לפרש בדנפרצה בערב שבת. אמאי לא מוקמי לי' לפירושו דנפרצה בשבת ובדאיכא גידודי וגם המים באו בשבת. דהשתא אתיא בפשיטות דמטלטלין בשבת הואיל והותרה הותרה. כיון דבמקצת שבת היו מחיצות החצר בשלמות. וגם עתה עדנה איכא גדודי ועיקר קושייתו ל"ל להריב"ן לפרש לפירושו דדוקא שנפרצה מערב שבח:
ואחרי עיוני מצאתי כי יש לקיים גירסת מהרש"א כאשר לפנינו בדליכא גדודי בלי שום שיבוש. ואפ"ה יהי' מיושב דברי המהרש"א מהשגת הק"נ הנ"ל. וה"פ מדחזינא דדייק הריב"ן בדבריו לפרש דמיירי בחצר שנפרצה מע"ש כו' דיקשה למה באמת לא מוקי לה בסתמא בכל גוונא אפי' בדנפרצה בשבת. ובדאיכא גידודי כקושיתינו לעיל. וע"כ צ"ל דהריב"ן קאי בשיטה הג"א בהרא"ש פ' כל גגות בסי' ד' דפסק כשמואל דס"ל שם צ"ה א' לחלק בין פתוח לר"ה לפתוח בכרמלית. דפתוח לכרמלית הלכה כר"י דאמרינן הואיל והותרה כו' אף בדליתנהו מחיצות יעו"ש. וכ"מ מסתימת דברי ר"י בתוס' י"ז ע"א בד"ה עירוב כו'. ומיהו היכא דליתנהו מחיצות אסור כדמסיק הכא כו' וכן שמואל בנפרצה לר"ה כו' משמע דהפסק דר"י קאי רק בדנפרצה לר"ה. אבל בכרמלית לא זכרו התוס' כלום. וכדמפרש הרא"ש הנ"ל ובתוס' לקמן צ"ה א' ד"ה ושמואל אמר כו' דפירשו בהדי' דאפי' נפרצה לכרמלית הלכה כר' יוסי להחמיר יעו"ש. ולפ"ז א"ש דלא יוכל הריב"ן לפרש דמיירי בכל גוונא אפי' בנפרצה בשבת. דא"כ יקשה ל"ל להגמ' לאוקמי' הכא במ"ע בדאיכא גדודי הא בנפרצה בשבת אף בדליכא גידודי מותר לטלטל בחצר מטעם הואיל והותרה הותרה אף בדליתנהו מחיצות משום דהכא מיירי בדנפרצה לכרמלית דים כרמלית הוא כדאיתא בשבת ו' א'. וכדפירש"י כאן בד"ה ממילא כו' יעו"ש. ולהכי צריך לאוקמי' דמיירי דוקא בנפרצה בערב שבת. ולכך צריך בדאיכא גידודי. בכדי שיהי' משתרי במקצת שבת משום גדודי הנשארים. אך המים באו בשבת וכסהו וע"כ בחצר מותר לטלטל מטעם הואיל והותרה הותרה. והמים אסורים כמו שפי' הריב"ן הנ"ל:
ולפ"ז שפיר בא המהרש"א להקשות להריב"ן דלפי פירושו ולשיטתי' הנ"ל. אכתי יקשה למה באמת לא מוקי הגמ' אף בדליכא גידודי ואיירי בנפרצה בשבת דאז ג"כ לפי שיטתו החצר מותר הואיל והותרה הותרה. אף בדליתנהו מחיצות כיון דפתוח רק לכרמלית. אך המים אסורים. דבהם לא שייך הואיל והותרה הותרה וזהו כפתור ופרח בקושית המהרש"א בלי שום שיבוש טעות. וד' יאר עיני וינחני בדרך האמת:
סימן ו
שאלה
אי שרי לסכך הסוכה בעצי ערלה או לא:
תשובה
הנה איתא בשו"ת נוב"י כעין שאלה הנ"ל. במהד"ת סי' קל"ג. בסוכה שסיככוה בעצי אשירה וכתב שם דבאשירה של משה הא ודאי פסולה דכתותי מיכתת שיעורה. וסוכה צריכה שיעור ז' טפחים אלא דשקיל וטרי שם אף בלא אשירה היכא שאסור בהנאה בלבד. ג"כ יש לאסור מטעם שמלבד הנאת המצוה. איכא הנאת הצל או משום מצוה הבאה בעבירה יעו"ש. וא"כ ה"ה באם סיכך בעצי ערלה ג"כ עומדת לשריפה כמ"ש התוס' בסוכה ל"ה ע"א בתוס' ד"ה לכי כו' וא"ת אתרוג של ערלה ת"ל דמכתת שיעורי' דמצותו בשריפה יעו"ש. וכן איתא בשו"ת שער אפרים בשאלה ל"ח והובא ג"כ בש"ת באו"ח סי' תרע"ג ס"ק א' דכתב שם דנ"ח אסור להדליק בשמן של ערלה משום הטעם כיון שערלה אסור בהנאה והוא מן הנשרפים א"כ כתותי שיעורי' ונ"ח בעי שיעור כדאיתא בשבת יעו"ש:
אך יקשה על הני תרי גאונים הנ"ל מ"ש הגאון מהר"י מליסא ז"ל בספרו תורת גיטין באה"ע סי' קכ"ד ס"ק א' בפירושו לישב דברי הר"ן דהיכא אמרינן מכתת שיעורי'. רק בדבר דבעי שיעור ביחד ומחובר בשלימות כשופר ולולב. אבל בדבר שאף כתות כשר לא שייך מכתית שיעורי' והביא ראי' ע"ז מגמ' מנחות ק"ב ע"ב דפריך שם לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי. א"כ נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין הא עפרא בעלמא נינהו. דאמאי פריך דוקא לר"ש הא גם לרבנן איכא למפרך דהא גם רבנן מודי דהיכא דעומד לשרוף דאמרינן כתותי מכתית שיעורי' דטומאת אוכלין לטמא אחרים כ"ע ס"ל דבעינן שיעור כביצה. וא"כ אמאי מטמאין אחרים הא כתותי מכתת שיעורי'. ומזה הוכיח דכיון דבטומאת אוכלים שאפי' הם מפוררים מטמאי. א"כ לא שייך שם לומר כתותי מכתת שיעורי' כיון שאם אף כתות כשר. ולכך לא פריך אליבא דרבנן כ"א אליבא דר"ש כיון דאית לי' כשרוף דמי כמאן דליתא בעולם כלל דמי יעו"ש:
ולפ"ז אין לפסול בסיכוך בסוכה בעצי אשירה. או בעצי ערלה או להדליק בנ"ח בשמן של ערלה משום דכתותי מכתת שיעורי' כיון שבהם לא בעינן שיעור מחובר יחד. וכשר אפי' כתות:
והנה קושיית הת"ג הנ"ל בגמ' מנחות הנ"ל מצאתי בשעה"מ ה' גירושין בפ"ד ה' ב'. שהקשה כן ועוד הוסיף להקשות כעין קושי' התו"ג הנ"ל ממתני' דפסחים י"ד. דתנן התם. אר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הלא תרומה טמאה קאי ג"כ לשריפה כמ"ש התוס' סוכה ל"ה הנ"ל. וא"כ לכ"ע הוי כתותי מכתת שיעורי' והוי כמו פחות מכביצה דאינו מטמא אחרים. וא"כ פשיטא שנוכל לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה. כיון שהטמאה אינה מטמאת כלל ע"ש אבל לפי מ"ש התו"ג הנ"ל. גם קושי' השני' של שעה"מ הנ"ל בפסחים הנ"ל. נמי מיושב כיון דבטומאת אוכלים מטמא אף בפירורים לא שייך כלל לומר מכתת שיעורי' כהנ"ל:
שוב מצאתי בספר אפריון דוד מהגאב"ד דזאגר ישן בשאלה ה' שהביא ג"כ שאלה הנ"ל. והשיג שם על ד' תו"ג הנ"ל. ואחרי אשר ראיותיו אינן מוכרחות אביאם בזה להשיג עליהם על כל אחת ואחת:
ראייתו הראשונה מהתוס' עירובין פ' ע"ב ד"ה אבל קורה כו' שהקשו אע"ג דלחי נמי בעי שיעור כו' שאני לחי כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו וכתב האפ"ד ואם איתא כד' התו"ג הנ"ל ה"ל להתוס' לחלק דשאני לחי דשם לא מפסלי מטעם כתותי. משום דלחי כשר אפי' בשברי שברים כדקיי"ל באו"ח סי' שס"ג סעי' ז'. ועוד הוסיף לחזק ראייתו. וכתב דגם ה"ר אברהם בתוס' שם לא הוסיף אלא דלכך בלחי כשר שהרי יוכל לדבק הכתותים בכותל. וא"כ הכתיתה אינה מזיק להשיעור עכ"ל. אבל אחר העיון לאו ראי' היא כלל דמנ"ל דהתוס' ס"ל דלחי כשר אפי' בשברי שברים. דהא דפסקינן בשו"ע הנ"ל דלחי כשר אפי' בשברי שברים זהו מקורו מהגמ' דהוא הוכיח דינו מהגמ' עירובין הנ"ל דהוקשה לו מ"ש קורה מלחי כקושיית התוס' הנ"ל וע"ז מתרץ לי' משום דלחי כשר אפי' בשברי שברים. וי"ל דסברתו ג"כ כסברת התו"ג הנ"ל. וי"ל דאה"נ זהו כתי' ה"ר אברהם בתוס' הנ"ל שפי' שיוכל לדבק הכתותים בכותל. אבל בתי' התוס' י"ל דעוד לא קים לי' דלחי יכשר אפי' בשברי שברים. ולכך הוצרך התוס' לתרץ דשאני לחי דלא בעי אלא שיעור זוטא כהנ"ל. ולפ"ז אדרבה לד' הגמ' וה"ר אברהם מוכח דס"ל כסברת התו"ג הנ"ל:
והא דפי' האפ"ד כוונת הר"ן בפ"ב דגיטין. דכוונת כתותי מכתת שאמרו בכ"מ. לא שאנו דנין הדבר על סופו כאלו עצם הדבר הוא ניכתית. דזה רק אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמיא. משא"כ לרבנן דס"ל דאין אומרים דדנים על שם סופו אלא לדידהו ס"ל דכל היכא דקאי הדבר לשריפה. בטל חשיבות השיעור. וכאילו אין בם שיעור דמי' יעו"ש יפה כיון בזה אבל אשתמיטתי' את ביאור הגר"א ז"ל שם באה"ע סי' קכ"ד שהביא הרמ"א את הר"ן הנ"ל. שביאר שם ג"כ כוונת ופי' הר"ן הנ"ל ביתר ביאור דע"כ יש ט"ס בהר"ן וכפי הגהתו ביאר כסברתו הנ"ל. וזהו באמת לא כפי' התו"ג הנ"ל כוונת הר"ן הנ"ל:
אך עכ"ז כוונת הר"ן מ"ש מידי דבעי שיעור. אזי אמרינן כתותי. י"ל כסברת התו"ג מידי דבעי שיעור ביחד ובשלימות. ולא בשיעור דסגי בפרורים כהנ"ל:
וגם מ"ש שם האפ"ד הנ"ל להביא ראי' מגמ' יבמות ק"ג דפריך על ר"פ דס"ל בחליצה בסנדל המוחלט דפסולה ממתני דנגעים בית המוסגר כו' והמוחלט כו' וזו"ז מטמאין בביאה. ואי ס"ד כדמכתית דמי. והא בעינן והבא אל הבית וליכא. וכתב ע"ז האפ"ד ואי כד' התו"ג הנ"ל מאי פריך הא בכותלי בית המנוגע לא מצינו שום שיעור באבנים. אלא אף אם היו אבנים קטנים פחותים מכגריס כ"א. אלא שבהצטרף כלם יש בהם השיעור. ונראה הנגע עליהם טמא הבית. וא"כ כיון דסגי בפרורים ושברים. לא שייך בהו כלל מכחית שיעורי' לד' התו"ג יעו"ש. ונוראות נפלאתי ע"ז. כי מלבד שבמח"כ לא עיין בפי' הר"ש והרא"ש שם במתני' דנגעים שכתבו בהדי' שם במשנה ד' דשיעור האבנים לא מפורש במתני' אבל מפורש בתוספתא משא שנים עכ"ל. הלא עוד מגופא דמתני' מוכח דבעינן שיעור באבנים. אלא דלא מפורש כמה. דאל"כ לא שייך כלל הפלוגתא דתנאי דר"י ור"ע אי בעינן אבן אחת או שתים בכל כותל הלא אם באבן אחת היא מאבנים קטנים מצטרפין כשיעור שתי גריסין כד' האפ"ד. ומאי שייך להם לומר "אבן אחת או שתים" א"ו אבנים כמשמעו דבעינן אבנים מחוברים בשלימות יחד. אך במתני' לא מפורש השיעור כמה גדולים. ובתוספתא מפרש שיהי' כל אבן גדולה כמשא שנים. וע"ז שפיר שייך פלוגתתם דלר"י סגי באבן אחת בכל כותל. ולר"ע צריך שתים בכל כותל. ולפ"ז גם בבית המנוגע צריך שיעור בהאבנים כהנ"ל ושפיר פריך הגמ' לימא כתותי'. וע"ז משני א"ק כו':
והא דלא פריך הגמ' ונגמר מיני' מבית. כמו שפריך הגמ' לקמן גבי בגד. אשר ע"ז הדקדוק בנה אפ"ד הנ"ל עוד ראי' לסתור ד' התו"ג הנ"ל. י"ל בפשיטות משום דע"ז גם המקשן עלה בדעתו לתרץ איסור מטומאה לא ילפינן. ואיך נילף איסור סנדל מטומאת בית. משא"כ גבי בגד ס"ד דהמקשן דסנדל ג"כ חשוב כבגד. ואינו רק גילוי מלתא בעלמא. כמו דס"ל לרבא באמת דהכי הלכתא וכפירש"י שם בד"ה חליצתה כו' יעו"ש. וע"ז פריך ונגמר מיני' ומשני אעפ"כ איסור מטומאה לא ילפינן:
ובזה יתורץ ג"כ קושיית האפ"ד על פירש"י לקמן בד"ה חליצתה הנ"ל שכתב דלאו מילף הוא. כ"א גי"מ בעלמא כו' דא"כ סנדל של תקרובות עכו"ם ועה"נ נמי נילף משם. די"ל דלא גמרינן אלא מה שכתוב בנגעים היינו בגד. דאף שיש בו נגע מוחלט. מיקרי בגד. בין לענין טומאה. ובין לענין איסור. דע"ז שייך לומר דאך גי"מ בעלמא הוא. משא"כ היכא שיש בו ריעותא בעלמא דקאי לשריפה. כגון תקרובות עכו"ם. או עה"נ. בוודאי ע"ז י"ל איסור מטומאה לא ילפינן. משום דחידוש הוא:
איברא מתוס' דסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו כו'. אנו יכולים להוכיח דלא ס"ל כד' תו"ג הנ"ל. מדכתבו שם בסופו וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלים. ולא אמר כתותי מכתת שיעורי' עכ"ל ואי כד' התו"ג הנ"ל. דהיכא דלא בעינן השיעור ביחד בשלימות לא שייך לומר כתותי. א"כ גבי טומאת אוכלים קיי"ל ג"כ דמטמא אפי' כתותים כמ"ש התו"ג בעצמו ומאי קשה להו להתוס' לימא כתותי. א"ו דהתוס' ס"ל דאין חילוק כלל. אלא אפי' בדבר דסגי אפי' שברים. אך כיון דבעינן שברים כשיעור ביצה. א"כ בדבר שעומד לשריפה. אמרינן כתותי' שיעורא. ונחשב כאילו אין בו שיעור. ונחשב כחסר שיעור. וזהו כד' הנוב"י והשער אפרים הנ"ל:
והקושיא של התו"ג הנ"ל ממנחות ק"ב הנ"ל. אשר ממנה הוליד סברתו הנ"ל. וכן הקושי' אשר הקשה השעה"מ הנ"ל ממתני' דפסחים דאר"מ מדבריהם למדנו כהנ"ל. יש לנו ליישב ע"פ דאיתא בהגה"ה בשער אפרים סי' ל"ח הנ"ל. שמיישב קושי' תוספות דסוטה הנ"ל מכלאי הכרם כו' הנ"ל. ע"פ מה שכתבו התוס' בעירובין פ' ע"ב ד"ה אבל קורה כו' דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום שני לפסול בשל אשירה ואמרינן כתותי כו'. ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרינן כתותי שיעורי'. ובזה מיושב קושי' התוס' הנ"ל. דלכך לא אמרינן בהם כתותי שיעורא. כי דוק גבי דברים שהם לצורך מצוה. כמו שופר של עכו"ם. לולב של אשירה. ומנעל של חליצה וקורה של אשירה למבוי וכיוצא בהם. החמירו לומר כתותי מכתית שיעורי' משא"כ בכלאי הכרם לטמא טומאת אוכלים מאי מצוה שייך בהם עכ"ל יעו"ש:
ולפ"ז סרה הקושי' של תו"ג מגמ' דמנחות ק"ב הנ"ל דלפריך גם לרבנן הא כתותי מכתית שיעורא דהא בטומאת אוכלין דנותר ופרה. מאי מצוה שייך בהם לומר כתותי כו' וע"כ פריך רק אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לשריפה כשרוף דמי'. וזה הוי כמאן דליתא בעולם כלל. היאך מטמא אחרים. וכן אין מקום עוד לקושי' השעה"מ הנ"ל. איך יכול תרומה טמאה. דקאי לשריפה. לטמא תרומה טהורה. הא מכתית שיעורא. הא בלאו מצוה. לא אמרו חכמים כלל כתותי מכתית שיעורא כש"כ בהגהה דשער אפרים הנ"ל. שוב מצאתי בשעה"מ הנ"ל. שהביא הגהת שער אפרים הנ"ל מה שתי' קושי' התוס' מסוטה הנ"ל וכתב עליו ואשתמיט מיני' סוגיא דיבמות ק"ג הנ"ל. דפריך לר"פ ממתני' דנגעים דתנן בית המוסגר כו' והמוחלט כו' וזו"ז מטמאין בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמיא הא בעינן והבא אל הבית ומשני א"ק כו' והשתא כפי ד' בעל הגהה דש"א הנ"ל מאי קושי'. שאני התם גבי בית המוחלט. דאין בו סרך מצוה כלל. ומש"ה לא אמרינן מכתת שיעורא. דומי' דכה"כ דמטמא טו"א מה"ט עכ"ל יעו"ש:
נ"ל ליישב. דאיך נאמר שהביא הגהת בעל ש"א הנ"ל בעצמו מנעל של חליצה כהנ"ל וישכח מ"ש בגמ' בסוגי' דמנעל של חליצה. אלא דצ"ל. דהמקשן שהקשה שם מבית המוחלט לא ס"ד לחלק בכך. והא דלא משני הגמ' כסברתו כיון שאין בו סרך מצוה כלל. לא אמרינן מכתית שיעורא כהנ"ל. דאכתי יקשה סתמא דמתני' דנגעים. אליבא דר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי'. ואיך מטמא הבית בביאה. הא לדידי' נחשב הבית כאלו שרוף וליכא בית כלל בעולם. וע"כ עדיפא משני הגמ' אליבא דכ"ע דא"ק ונתץ את הבית. אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. וזה נראה לי תירוץ נכון על קושי' ותמיהת השעה"מ עליו:
ואגב דאיירינן בדין דכתותי שיעורא. נייתא בזה. מה שהשיג הכ"מ בפ"ח דלולב ה"ט על הרה"מ דפסק היכא דחסרו השיעור. כשם שפסול ביו"ט ראשון. כך פסולין ביו"ט שני. וכתב עליו הכ"מ וז"ל צריך לי תלמוד מנין לו עכ"ל. ותמי' לי על התייר הגדול הזה. איך לא שת עיניו הבדולחים. שכן הוכיח התוס' בעירובין פ' ע"ב בד"ה אבל קורה הנ"ל ובסוכה ל"ה א' בד"ה לפי כו' וא"ת גבי לולב של אשירה כו' וי"ל דנקט דמכתת שיעורא כדי לפסול יו"ט שני עכ"ל הרי מוכח מהתוס' בהדי'. דהיכא שחסרו השיעור פסולין אף ביו"ט שני כד' ה"ה הנ"ל:
ומה שתמה האפ"ד שם על הנוב"י וסייעתו. שלא כתבו לפסול הסוכה שסככוה בעצי אשירה מטעם שאינו ראוי' לשבעה. דכל שעתא ושעתא לשריפה קאי יעו"ש. לכאורה יש לתרץ שהגאונים הנ"ל ס"ל דהלכה כחכמים דפליגי על ר"א בסוכה כ"ז. ולא ס"ל כלל דבעינן סוכה ראוי' לשבעה. כד' השעה"מ בפ"ח מלולב יעו"ש. ובזאת תהי' מיושב ג"כ קושי' הקהלת יעקב שהביא האפ"ד הנ"ל על מה שאמר רבא בסוכה ז' בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי דכשר בשבת שבתוך החג משום מיגו הא אינה ראויה לשבעה. דאחר השבת לא מיקרי מחיצות א"כ אינו ראוי' בחול לישב בה והניח הק"י בצ"ע יעו"ש ולפי מ"ש י"ל דגם רבא ס"ל כחכמים דר"א הנ"ל דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה. וגם ב"ה ס"ל כחכמים כמבואר בסוכה ע' יעו"ש:
אולם מצאתי בפמ"ג באו"ח סי' תרל"ז בט"ז ס"ק א' שכתב ג"כ כמ"ש האפ"ד. דכ"ע ס"ל דבעינן סוכה ראוי' לשבעה. אך באין עושין סוכה בחוה"מ שאמר ר"א. ע"ז לא פליגי חכמים. וכ"כ הפמ"ג בסי' תרכ"ח בע"ז ס"ק ג'. אך נדחק שם דאיך יצויר לרבנן סוכה שאינו ראוי' לשבעה יע"ש:
וע"ז שפיר כתב האפ"ד הנ"ל. דמשכחת להו לרבנן סוכה שאינה ראוי' לשבעה. כגון שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' דיבשה. או שסיכך בירקות. דלכי יבשי פרכי ונפלי. כמ"ש שמואל בסוכה י"ג ע"ב. וכן מצאתי במהרי"ט אלגזי בה' בכורות בדף ס"ח ע"ב בד"ה והנה כו' ע"ש:
וע"כ נראה לי ליישב באופן אחר. דה"ד שאינו ראוי' לשבעה. דרק דשאינה ראוי' מצד החסרון שבסוכה גופא. שעשה בפיסול. שאינה ראוי' לכנוס בה כגון שעשאה על גבי גמל. או ע"ג אילן. דלא יכול לכנוס בה בשבת ויו"ט. או שעשאה עראי. שאינה יכולה לעמוד אף ברוח מצוי' דיבשה או שסיכך בירקות כמ"ש לעיל דכל הני על הסוכה רבי' הפסול. וכזה מיקרי שאינה ראוי' מה"ת ופסולה לד"ה. משא"כ בסיכך בסכך גזולה. או בעצי אשירה דלא מחמת הסכך הוא האיסור. דאפי' לא סיכך בהם הסוכה. ג"כ חל על גוף האדם לקיים כל שעתא מ"ע דוהשיב את הגזילה. או בעצי אשירה לקיים מ"ע דשריפה. א"כ לא האיסור רבע על הסוכה. כ"א על האדם. ע"ז לא מיקרי שאינה ראוי' לשבעה. אך יש לפסול. או מטעם שנהנה מאיסור צל דאשירה. או היא בגדר מצוה הבאה בעבירה כמ"ש הנוב"י הנ"ל:
סימן ז
בענין מצוה הבאה בעבירה
הנוב"י בסוף מה"ק ובמה"ת סי' קל"ה הקשה על ד' ריב"א שהביא התוס' בחולין קמ"א א' ד"ה לא צריכה כו' דהא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אינו אלא משום העשה. אבל הלאו נדחה ואין לוקין עליו יעו"ש. והקשה דאיך קאמר דאין לוקין עליו. הא סוף סוף. כיון דלענין דחי'. לא דחי. ואין לו לחרוש דעשה דכסוי הדם. לא ידחה העשה והל"ת דיו"ט. וא"כ אם עבר וחרש. ועשה המ"ע דכסוי הדם. הוה האי עשה מהב"ע מדאורייתא. וא"כ נחשב כאלו לא קיים העשה כלל. וממילא לוקין עליו מפני הל"ת יעו"ש:
ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות ע"פ מש"כ השעה"מ בפ"ח דלולב סוף הלכה ה'. לחלק במהב"ע בין איסור שהוא מצ"ע כמו טבל. ובין איסור. שהוא אך שהיום גורם. כמו מוקצה ביו"ט. והוכיח כן מהירושלמי דשבת. וכ"כ ג"כ בשו"ת רע"א בסי' קע"ד לענין מל בשבת שלא בזמנו. דלית בזה משום מהב"ע. כיון דאינו גופו עבירה. וראייתו ג"כ מהירושלמי הנ"ל יע"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דגם ריב"א הנ"ל ס"ל כן. וא"כ דברי הריב"א מיושבים שפיר. דגבי חרישה ביו"ט. אף אם עבר וחרש. בכדי לקיים העשה דכה"ד. קיים שפיר המ"ע. דלא שייך מהב"ע. כיון שאין גופו עבירה. אלא מצד הזמן שהוא יו"ט. וא"כ הל"ת נדחה מפני העשה. ואינה במלקות. ושפיר פריך הגמ' בפסחים אחרישה לא לחייב:
ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' השעה"מ בפ"ג דנדרים. שהקשה לד' הריב"א הנ"ל. מסוגי' דב"מ דף ל' ת"ר והתעלמת כו' לכהן והוא בבית הקברות כו' ופריך פשיטא הא אין דוחה עשה ל"ת ועשה וכה"ג איתא שם לקמן ל"ב תניא א"ל אביו היטמא כו' ופריך הגמ' ל"ל קרא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה כו'. והקשה השעה"מ הנ"ל דלפי שיטת הריב"א מאי קושי' הא אי מטעם דלא דחי עשה ל"ת ועשה. מ"מ אינו לוקה אם עבר וטמא א"ע. ולהכי איצטרך קרא דוהתעלמת גבי כהן והוא בבה"ק או קרא דאיש אמו ואביו כו' לאשמעינן דהיכא דהאבידה בבה"ק ליתא כלל העשה דאבידה. או היכא שאמר לו אביו היטמא. ליתא בו כלל העשה דכיבוד. א"כ אם עבר וטמא א"ע לוקה יעו"ש:
ולפי מ"ש ניחא דעיקר דברי הריב"א לא נאמרו כ"א לתרץ שם גבי חרישה ביו"ט. דרק עבירה מצד הזמן הוא. התם י"ל דהלאו נדחה מפני קיום מ"ע דכסוי הדם. שלא שייך מהב"ע כהנ"ל. משא"כ בעלמא. כמו דעבירות דטומאה בב"מ הנ"ל. שהוא איסור מצ"ע ושייך בו לומר מהב"ע. שם גם הריב"א מודה. דלא נוכל לומר דקיים מ"ע. כקושי' הנוב"י הנ"ל וא"כ לוקין עליו ושפיר פריך הגמ' ל"ל קרא כהנ"ל:
סימן ח
בדין דלולבים יבשים
איתא בסוכה ל"א בגמ' לולבין יבשין פסולים. ר"י אומר אף יבשין. ואר"י מעשה בב"כ שהיו מורישין את לולביהן כו' א"ל אין שעת הדחק ראי'. והקשה הר"ן לד' הרמב"ן שפי' ראיות דר"י מנטילתן. דממ"נ יקשה. דאם ידעו מנטילתן וידוע ג"כ מברכתן. שברכו עליהם. א"כ קשה מאי הדרי רבנן לר"י אין שעת הדחק ראי'. האם בשביל שעת הדחק יברכו על לולב שהוא פסול מה"ת. ואם ידוע להם שלא ברכו עליהם א"כ מאי מייתי ר"י ראי'. הא אדרבה מוכח דרק לזכר שלא תשתכח מצות לולב. עשו כן בשעת הדחק. וע"כ הרחיק הר"ן פי' הרמב"ן ופי' דר"י ממורישין הביא ראי' יע"ש. ועי' בהרא"ש פ"ג בסס"י י"ד מה שתי' באופן אחר. דבזה פליגי. דר"י הביא ראי' מדנטלו וברכו עליהם ש"מ דלולבין יבשים כשרים הם. דאלת"ה לא יברכו אף בשעת הדחק על לולבין פסולים. אך החכמים ס"ל דבשעת הדחק יכולים לברך. אף על לולבין דבשלא בשעת הדחק פסולים הם יעו"ש:
ולכאורה קשה לשיטת הר"ן. איך יתרץ בגמ' הקודמת בסוכה י"ד ע"כ בסככה בנסרים שיש בהן ד'. דר"מ פוסל ור"י מכשיר. אר"י מעשה בשעת הסכנה. שהבאינו נסרים שיש בהם ד' כו' א"ל אין שעת הסכנה ראי'. הלא שם תהדר קושי' הר"ן ממ"נ אם ידעו שברכו על סוכתם. מאי הדרי לי' ר"מ אין שעת הסכנה ראי'. האם בשביל סכנה יברכו על סוכה פסולה. ואם ידעו שלא היו מברכין עלי'. א"כ מאי ראי' דר"י. הלא עשו אך לזכר בעלמא. ובשלמא לשיטת הרא"ש ניחא. די"ל דפליגי ג"כ אם מברכין בשעת סכנה או לא כהנ"ל. אבל לשיטת הר"ן דהכל מודים דאין מברכין על דבר שהוא פסול. אפי' בשעת הדחק. או שעת סכנה יקשה כהנ"ל:
אך יש ליישב דס"ל הר"ן כד' הרשב"א. דהיכא אין מברכין בשה"ד או בשעת סכנה על המין שפסול מדאורייתא. כעין לולבין יבשים. שפסול לר"י מה"ת מטעם הדר כמבואר שם בסוכה דף ל"ו משא"כ בסיכוך בנסרים שיש בהם ד"ט. דמדאורייתא סכך כשר. אלא מדרבנן אסור משום גזירת תיקרה כמבואר בגמ' שם י"ד א' י"ל דמברכין עליו בשעת הדחק כד' הרשב"א. והובא במחצית השקל בסי' תרכ"ט במ"א ס"ק כ"ב יעו"ש. וע"כ א"ש דמיירי שם שידעו שמברכין על הסוכה הנ"ל. ומש"ה הביא ר"י ראייתו מדישבו בסוכה שסככוה בנסרים שיש בהם ד"ט ובירכו עלי'. ש"מ דסוכה כשרה היא. וע"ז א"ל ר"מ דאין שעת הסכנה ראי'. משום דבשעת הסכנה אוקמא על ד"ת ויוכל אף לברך עלי' כמ"ש:
איברא נוכל לישב קושי' הר"ן על הרמב"ן במעשה דלולבין יבשים. או בקושיתינו הנ"ל במעשה דסוכה שהי' מכוסה בנסרים שיש בהם ד"ט. באופן פשוט. ע"פ דאיתא לקמן בסוכה מ"ו ע"א ת"ר היו לפניו מצות הרבה. פירש"י ליטול לולב. לישב בסוכה להניח תפילין. להתעטף בציצית. אומר ברוך אקב"ו על המצות. ר"י אומר מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה ולפ"ז י"ל דאה"נ דהיו נוטלין את לולביהן היבשים. והיו יודעים שברכו עליו. ומ"מ כל אחד אזיל לשיטתי' דר"י אזיל לשיטתי' דהדין בכ"מ לברך ברכה על כל או"א בפ"ע. וע"כ שפיר הביא ראייתו. מדהיו מברכין עליו בוודאי היו מברכין כדינו. שברכו על לולב לבד. וש"מ דיבשים כשרים, דאלת"ה לא היו מברכים ברכה על לולבין שפסולים מה"ת כהנ"ל. ורבנן שהשיבו לי'. דאין שעה"ד ראי' משום דאזלי לשיטתם. יש עצה שהיו מביאין הלולב עם הטלית יחד בתוך הסוכה. ומברכין עליהם על המצות כדיניהם. וע"כ אין כאן ראי' מהברכה שלולבין יבשים כשרים:
סימן ט
חקירה בדין עוסק במצוה פטור מן המצוה
הא דקיי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ע"כ צ"ל שפטור מלעשות מצוה האחרת. אף שאחרת היא חמורה מהמצוה שהוא עוסק בה. והראי' מדאיצטריך בסוכה, כ"ה למילף מקרא דבשבתך ובלכתך דהעוסק במצוה פמה"מ. ש"מ אפי' אחרת שהיא חמורה ממנה. דאי למפטר ממצוה אחרת הקלה. פשיטא דלא איצטרך קרא ע"ז. דבלא"ה ידעינן דמצוה קלה נדחית מפני החמורה. ואפי' בשניהם שוות יוכל לעשות איזה שירצה לכתחילה. אע"כ דקרא איצטרך דאפי' נגד מצוה אחרת חמורה. דאז לכתחילה הי' לו לעשות מצוה החמורה. מ"מ אם מקודם כבר התחיל בהיתר את המצוה הקלה. אזי אף שיקרה אח"כ לעשות לו מצוה אחרת חמורה ממנה. מ"מ פטור מלעשותה. כמ"ש רש"י בסוכה כ"ה ע"ב ד"ה שחל שביעי שלהן כו' אלמא דמצוה קלה הבאה לידך. א"צ לדחותה מפני החמורה שעתידה לבוא עכ"ל יעו"ש:
ועוד נ"ל להביא ראי' מרש"י דאף שעוסק במצוה דרבנן שפטור ממצוה דאורייתא. מדברי רש"י שם כ"ה ע"א במתני' שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. ופירש"י הולכי בדרך מצוה כו' ולהקביל פני רבו כו' והובא ג"כ בתוס' שם והסכימו לפירש"י יעו"ש. והרי חיוב קבלת פני רבו. אינה אלא מצוה מדרבנן. דיליף לקמן בסוכה כ"ז מדברי קבלה. מדכתיב מדוע את הולכת כו' יעו"ש. ומ"מ פטור מסוכה שהיא מצוה דאורייתא. אולם מרבינו יונה שכתב באלפס ברכות פ"ג במתני' קברו את המת וחזרו כו' ואם לאו לא יתחילו. וכתב עלה רב"י משום דתנחומי אבלים דאורייתא כו' ולפיכך אמרו כיון שעוסק במצוה פטור מה"מ כו' יעו"ש. משמע דס"ל דאילו הי' תנחומי אבלים רק מדרבנן. אזי לא נפטר מטעם עוסק במצוה. לדחות מ"ע דק"ש שהיא מדאורייתא לפי שיטתי' שם בברכות פ"ב ד"ה למימרא ע"ש:
ועוד איכא חילוק דהיכא אמרינן דעוסק במצוה פמה"מ ה"מ דבמצוה אחרת ליכא לאו. אבל היכא דאיכא במצוה אחרת לאו ג"כ. מסתברא דלא יפטור. דלא נאמר העוסק במצוה יעבור בלאו. ולפ"ז מקשים מהא דמבואר בגמ' ב"מ כ"ט א' אר"י שומר אבידה ש"ש הוא. בשביל שפטור ליתן רפתא לעניא מטעם עוסק במצוה פמה"מ. וקשה הא בצדקה איכא ג"כ לאווין דלא תקפוץ ולא תאמץ. כמ"ש התוס' בב"ב ח' בהא דכפה רבא לר"נ יעו"ש. וא"כ לא שייך בזה עוסק במצוה פמה"מ. והובא הקושי' הנ"ל בשו"ת שם ארי' בנוספות סי' ג' יעו"ש מה שתי':
ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש הטו"א בר"ה ה' דהקשה דאי עובר על פסח בב"ת. אם לא הקריב בזמנו. מהא דאיתא בזבחים ק' דמותר לטמאות בקרובים בע"פ. משום דכתיב לה יטמא. היא מ"ע. ואע"פ שמבטל ממצות פסח. ודחי' לעשה דפסח דקילא שיש לה תשלומים. ואם נאמר דאיכא לאו ב"ת. א"כ איך דחי עשה. אע"פ שהיא אלימא. לעשה ול"ת אן שהם קלים כדמוכח בפ' שילוח הקן כו'. ותי' דהא דאין עשה חמורה דוחה עשה ול"ת הקלים. ה"מ היכא דעשה קאי בפ"ע. והל"ת קאי בפ"ע. ואין הל"ת באה מכח עשה. אבל כאן הל"ת דב"ת לא קאי בפ"ע. אלא העשה גורם להל"ת לבוא. דכיון דמחויב בעשה דפסח. אי לא עשה פסח בזמנו עובר בב"ת. ואין הל"ת קאי בפ"ע. א"כ כשאנו אומרים דעשה דלה יטמא אלים. דוחה לעשה דפסח דקיל. ממילא אין כאן לאו דב"ת. כיון דפקעי חובת הפסח מיני'. ואין חוב בו עוד. ממילא לא חל עליו לאו דב"ת כלל כו' יעו"ש בטו"א הנ"ל:
ודבריו עוד צריכין ביאור. דלכאורה אכתי קשה משילוח הקן. דגם התם הל"ת דלא תקח האם באה מכח העשה דשלח תשלח. וצ"ל דשאני התם. דגם שם. אף אילו הי' לא מצווה על מ"ע שת"ש מ"מ הי יכול להיות מצווה על הל"ת דלא תקח אם על בנים ביחד. וא"כ לא בא הל"ת מכח העשה אלא דכ"א בפ"ע קאי כמ"ש הטו"א הנ"ל ועי' בב"א בר"ה ה' יעו"ש:
ולפ"ז בנידון דידן במצות צדקה. דרק העשה נתן תתן או פתוח תפתח כו' גורם ללאוין דלא תקפוץ ולא תאמץ. דאילו לא הי' מצוה לתת. ממילא לא הי' מוזהר בלאו דלא תקפוץ. ולפ"ז מיושב קושי' העולם הנ"ל. דכיון דאמרינן דעוסק במצוה פמה"מ של נתינת צדקה ממילא ליתא ללאו כלל. כיון דפקעי חובת הנתינה ממילא לא חל עליו הלאוין דל"ת. ואין כאן עבירות הלאו כלל כמ"ש הטו"א הנ"ל:
אך אכתי יקשה על מ"ש התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי כו' אע"ג דאין איסור חל על איסור עשה דהא לקמן פריך אילימא מתנה לעני. מושבע ועומד מה"ס דכתיב נתן תתן עכ"ל. וקשה איך כתבו התוס' דרק עשה היא. הלא צדקה איכא ג"כ תרי לאווין לת"ק ולת"א כהנ"ל. ומצאתי שהקשה כן בהגהות הש"ס בשם פורת יוסף ותי' דתוס' נקטי לשון הגמ'. והגמ' י"ל דמיירי בנתינה מועטת כדברי הגמ' ב"מ ל"א ב' מכפילת העשה נתן תתן. וי"ל דהלאווין לא קאי על נתינה מועטת יעו"ש. ואולם לפי מ"ש לעיל. י"ל דמש"ה מייתי הגמ' רק העשה דנתן תתן לבדו. ולא הלאווין משום דשאני הכא גבי צדקה. דהני לאווין רק מכח העשה דנתן תתן נולדו. ולא דמי' כשאר לאווין וכמ"ש הטו"א הנ"ל:
ובזה י"ל דפליגי ר"ת ור"י בתוס' ב"ב ח' הנ"ל. דר"ת דתי' דהך דאכפי' רבא לר"נ. מיירי רק בדברים בעלמא. משום הטעם דהוה מ"ע שמ"ש בצידה כו' ואמאי לא מתרץ כתי' ר"י. דכופין ממש. משום דאית לה לאווין דלא תקפוץ ולא תאמץ. ע"כ צ"ל דס"ל לר"ת כסברתי הנ"ל. כיון דהני תרי לאווי באים רק מכח העשה דנתן תתן. והיכא דפטור מן העשה. ממילא מופקע הלאוין כמ"ש ולכך אינם חשובים כלאוין לגמרי לכפות ע"י. כ"א כפי' בדברים בעלמא. אך הר"י ס"ל כיון דהיכא דחייב על העשה דנתן תתן. ממילא איכא נמי הני לאוין. וע"כ כופין על הצדקה לגמרי: