אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת יו"ד › סימן כא

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת יו"ד · סימן כא

סימן כ

ישוב לקושי' הראש יוסף

איתא בחולין ל"א ע"ב מי אר"י הכי. והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין כו' והוינן בה טעמא דנפלה. הא הפילה כו' ואמר רבא ר"נ היא. והקשה הראש יוסף. לפי שפרש"י לעיל ע"א בד"ה אבל הכא כו' דמש"ה לא פריך לעיל תנינא ח"ז. משום דמתני' לא תני בהדי' הא הפילה כשרה. ואי לאו אשמעינן רבא לא הוה דייקי' מיני' הא הפילה כשרה כו' יעו"ש. א"כ מאי פריך הגמ' על ר"י מדתנן נפלה כו' הא הפילה כו' דילמא ר"י לא דייק כלל הא הפילה כשרה וכפירש"י הנ"ל:

ועוד יש לנו לדקדק ל"ל להגמ' להאריך כ"כ בקושייתו והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ כו' דה"ל למפרך בקוצר. מדתנן נפלה כו' משמע הא הפילה כשרה. וא"כ יקשה אר"י הנ"ל:

וראיתי בספר שארית חיים. שהביא ג"כ ב' קושיות הנ"ל. ותי' ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין ע"ז א' בד"ה סוף חמה כו'. דהא דדייק כאן טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. אזלא רק למ"ד אשו משום ממונא. אכל למ"ד אשו משום חציו. אז נפלה נמי כי הפילה דמי' יעו"ש. ולפ"ז צ"ל בפשט דברי המתני' דנפלה סכין כו' שחיטתו פסולה. משום דכתיב וזבחת כו' הפסול משום כוונה. וה"פ מה שאתה זובח בכוונת זביחה אתה אוכל. ובעינן כוונה לשחיטה. ולפ"ז יתורץ דלא יכול הגמ' להקשות לר"י בקוצר מדיוקא טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. דהלא ר"י ס"ל בב"ק כ"ב דאשו משום חציו. וא"כ לדידי' ליכא חילוק כלל לבין נפלה והפילה כמ"ש התוס' הנ"ל. אלא צ"ל ולפרש פשט המשנה כהנ"ל. דהפסול אך משום כוונה. אף כי ממתני' דלעיל דקתני בחשו"ק באחרים רואין כשרה. א"כ מוכח דלא בעינן כוונה לשחיטה. ואיך פסק ר"י כמתני' דכאן. ע"ז י"ל דהי' לו איזה סברא דהך סתמא בתרייתא עדיפא לי' מקמייתא. ולכך האריך הגמ' להביא והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ היא כו'. והא רבא ס"ל ג"כ בב"ק דאשו משום חציו כר"י. ואפ"ה דייק כאן טעמא דנפלה הא הפילה כשרה. וע"כ דלא ס"ל כסברת התוס' דסנהדרין הנ"ל דכתבו דלא מסתבר כלל לחלק ביניהם. דע"כ צ"ל דיש חילוק ביניהם. דאל"כ תקשי תרי סתמא אהדדי כהנ"ל ולכך פריך שפיר. כי מדרבא נשמע לדר"י נמי לומר דלא להוי תרי סתמא דסתרי אהדדי יעו"ש בספר שא"ח הנ"ל :

אבל לפי דבריו יהי' דברי התוס' תמוהים. דאיך כתבו דלא מסתבר לחלק ביניהם. והסוגי' איתא רק אליבא דמ"ד אשו משום ממונא. הלא הסוגי' אזלא אליבא ר"י ורבא והם ס"ל דאשו משום חציו. ועכ"ז מדייק אליבייהו טעמא דנפלה הא הפילה כשרה.

אולם במ"כ לא ירד לעיין בדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל. דהמעיין בהתוס' שכתבו ודקדקו לומר ונפלה מידו דלא קתני' במתני' כלל. אלא סתם ונפלה סכין ושחטה. וכן בגמ' ליתא תיבת מידו. אלא צ"ל דיש חילוק. דדוקא שנפלה מידו. אזי י"ל דדמי' להפילה למ"ד אשו משום חציו. משא"כ אם נפלה הסכין מקורת ביתו ושחטה. גם התוס' מודה דלא נחשב כחציו כלל וכן מוכח לשון המחבר בשו"ע יו"ד בסי' ג' דכתב בשתי בבות נפלה מעצמה. ואח"כ וכן אם נפלה מידו. מוכח דיש לחלק וכמ"ש הב"י בסי' הנ"ל בשם הרשב"א לחלק אך עלינו להחמיר יעו"ש:

ומעתה מיושבים דברי התוס'. דמש"כ דהסוגיא אזלא למ"ד אשו משום ממונו. ה"פ דהסוגי' דמחלק רק בין נפלה ובין הפילה. אזלא למ"ד אשו משום ממונו. אבל למ"ד אשו משום חציו. גם בנפלה איכא לחלק. בין נפלה מעצמה מקורת ביתו. ובין נפלה מידו. דזה דמי' להפילה כמ"ש. וא"כ לר"י ורבא דס"ל אשו משום חציו. הכי דייקינן טעמא דנפלה שלא מידו הא הפילה וה"ה כשנפלה מידו ה"ל כהפילה. שוב מצאתי בהגהות הש"ס להגאון ר' בצלאל מווילנא ז"ל. שהגיה בתוס' סנהדרין הנ"ל. וז"ל והא דתנן בפ"ב דחולין נפלה סכין מידו כו' קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה וכתב שם בהגהה וז"ל נ"ב תיבת מידו ט"ס בכאן. ולהלן בתוס' שהקשו נפלה נמי כו'. שם צ"ל נפלה מידו כו' כצ"ל. ולמ"ד אשו משום חציו. דייקינן באמת טעמא דנפלה שלא מידו. הא נפלה מידו כשרה דה"ל כהפילה עכ"ל, וכוונתו ג"כ כאשר כתבתי. ואשמח כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. ולפ"ז אחר אשר נפלה יסוד מדברי שארית חיים הנ"ל. ממילא נסתר כל בנינו לתרץ שתי קושיות הנ"ל. ועוד כי כל בנינו ויסודו. אך לתי' הראשון הנ"ל שבתוס' שם. אך מה יענה לתי' התוס' השני שם בעוד יש לפרש. דבכל דבר שכח אחר מעורב בו. הוה ככח כחו. וליכא בו משום חציו כ"א משום ממונא. דלפ"ז אף לר"י ורבא שפיר הדיוק כפשוטו טעמא דנפלה אפי' מידו לא נחשב כחציו. הא הפילה כשרה. וקיי"ל כתי' השני הלז ביו"ד דאף שנפלה מידו. לא הוה כחציו ושחיטתו פסולה. ולפ"ז תהדר שתי הקושיות הנ"ל לדוכתא:

והנה בדרך פשוט י"ל דשתי הקושיות הנ"ל חדא מתורצת בחברתה. דלכך לא הוי יכול הגמ' להקשות על ר"י בקוצר ממתני' דקתני נפלה כו' ומשמע הא הפילה כשרה ש"מ דלא בעי כוונה דיוכל לתרץ כקושי' הראש יוסף הנ"ל. דילמא ר"י לא דייק כן כמו שפירש"י הנ"ל דאך רבא לחוד הוא דייק כן. משום שרצה לומר מתני' כר"נ וכמ"ש התוס' בב"מ כ"א דפריך וכמה אר"י. דצ"ל דר"י גופא פריך וכמה יעו"ש וע"כ האריך הגמ' וקאמר והוינן בה טעמא דנפלה כו' דר"ל דכל בני הישיבה כולם ס"ל דדקדוק גדול. מדנקט רק נפלה ולא נקט רבותא דהפילה. ובגלל קושייתו דחק רבא לתרץ דמתני' ר"נ היא וכיון דכ"ע ס"ל דדיוק נכון פריך שפיר על ר"י:

אך יש לי לתרץ שתי הקושיות הנ"ל כעין תי' השא"ק הנ"ל. ובפשיטות יותר ע"פ דברי הרשב"א שכתב על פירש"י בחולין ד"ה אבל הכא כו' וז"ל פירוש לפירושו שאלמלא אמר רבא ה"א דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרי לי' דלא קרינן מה שאתה זובח אתה אוכל. אלא במה שאתה זובח לדעת עכ"ל. וכוונת הרשב"א לתרץ מה שהקשה המהר"מ לובלין על פירש"י הנ"ל. חדא מ"ש רש"י דאפי' הפילה הוא הוה אמינא דפסולה והיא גופא איצטרך לאשמעינן כו' דא"כ יקשה ליתני הפילה וידעינן דכ"ש נפלה יע"ש. ולכן מפרש הרשב"א דכוונת רש"י שכתב דהיא גופא איצטרך לאשמעינן מה שאתה זובח כו' דר"ל דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרינן. ומה שאתה זובח כו' דקאמר דמתני'. ר"ל מה שאתה זובח במתכוון מכח אדם. והא דרבא לא פירש כן משום דקשה לי'. דאם נפרש כן פי' המתני' דכאן כפי' הרשב"א הנ"ל. וא"כ מוכח ממתני' דכאן. דבעינן כוונה לשחיטה א"כ תקשי סתמא אסתמא דסתם מתני' דלעיל דקתני בשחיטת חשו"ק ואחרים רואים דשחיטתם כשרה ש"מ דלא בעינן כוונה לשחיטה. וא"כ סתרי הני מתני' אהדדי. אע"כ פי' המתני' דכאן כפשוטו דדוקא נקט נפלה הא הפילה כשרה. דלא בעינן כוונה לשחיטה כסתם מתני' דלעיל:

ובזה מיושב שתי הקושי' הנ"ל ג"כ. דחדא מתורצת בחברתה. דבקיצור לא הי' יכול להקשות לר"י טעמא דנפלה. הא הפילה כשרה דלא בעי כוונה. דבקל יש לדחות. דילמא ר"י לא ס"ל הדיוק כלל. כקושי' הר"י הנ"ל וכפירש"י לעיל וכפי הפי' דהרשב"א הנ"ל. דכל שלא נתכוון לזביחה נפלה קרינן לי' דבעינן כוונה לשחיטה וזהו כד' ר"י דבעינן כוונה. ולכך האריך וקאמר והוינן טעמא כו' ואמר רבא ר"נ היא. וקשי' מנ"ל לרבא לפרש כן דמתני' דנפלה אתי' כר"נ. דילמא אתי' מתני' כחכמים דבעינן כוונה לשחיטה. ופי' המשנה כפי' הרשב"א הנ"ל. אע"כ צ"ל דקשי' לי' לרבא. דא"כ סתרי המתני' אהדדי כמ"ש לעיל. וא"כ מרבא נשמע לר"י דגם ר"י יפרש כרבא דלא יהיו תרי סתמא דסתרי אהדדי:

ואגב אייתי בזה. מה אשר לכאורה צ"ע בדין כוונה הנה בשו"ע או"ח סי' ס' פסק כמ"ד דמצות צריכה כוונה. וביו"ד סי' ג' פסק בשחיטה דאין צריך כוונה. אולם בשחיטה י"ל דגזה"כ הוא. דלא בעינן בשחיטת חולין כוונה. מדגלי רחמנא בקדשים דמתעסק פסול. מכלל דבחולין מותר. כמבואר בחולין דף ל"א הנ"ל. דמה"ט מודה ר"י דס"ל בנדה צריך כוונה מ"מ בשחיטת חולין לא צריך כוונה מה"ט הנ"ל יעו"ש. אך מהא דפסק ביו"ד גבי נדה בסי' קצ"ח סעי' מ"ח. דנדה שנפלה לנהר דטהורה לבעלה. דלא בעינן כוונה כד' רב בחולין הנ"ל. ומשמע שפסק דמצות אצ"כ כמו שכתב הגה"א בר"ה כ"ח. שהביא ראי' ממימרא דרב הנ"ל דס"ל דמצות אצ"כ יעו"ש. וכן הביא הגר"א ז"ל בביאורו לאו"ח בסי' ס' הנ"ל יעו"ש. וא"כ לפ"ז יהיו פסקי המחבר סתרי אהדדי:

אכן י"ל דס"ל להמחבר לחלק בין מצוה עצמיית. ר"ל שאינו בשביל להכשיר דבר אחר כמו מצות תק"ש בר"ה או לולב בחג. מצה בפסח וכה"ג. שהם מצות עצמיות בהם פסק דצ"כ ואי לא קא מתכוון בהם לא ידי"ח משא"כ מצות שחיטה. אפי' אם נימא דשחיטה נקראת מצוה כד' התוס' שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל כו'. ולא כסברת הריצב"א שם דאינו רק תיקון הלאו יעו"ש. מ"מ אך מצוה מכשרת נקראת. היינו להכשיר ע"י בשר לאכילה. ולא מיקרי מצות עצמיות. ולכך לא בעינן כוונה. אלא כיון שנשחטה כדינא כשירה וכמו כן בנדה אפי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה. מ"מ ג"כ אך מצוה מכשרת היא כדי לטהרה לבעלה. ע"כ לא בעינן במצוות כאלו כוונה. שוב מצאתי במלוא הרועים בסי' מצות צ"כ באות י"ח שהביא שם בשם חידושי הר"ן שחילק כמ"ש ואשמח. ועוד יש לי להביא ראי' לחילוק זה. דאלת"ה יקשה איך שרינן גבי נדה אפי' שנפלה לנהר דזהו בגדר מתעסק הוא. ואמרינן בר"ה כ"ח. דאפי' לרבא דס"ל דמאצ"כ. מ"מ מתעסק פסול כמ"ש התוס' שם ד"ה דקא מנבח כו' וקשי' כו' א"נ כעי' שפי' בקונטרס לקמן מתעסק כו' יע"ש. א"ו צ"ל דאיכא סברא לחלק בין המצות וכמ"ש במלוא הרועים הנ"ל בסוף אות י"ז וי"ח יעו"ש

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה