שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת יו"ד · סימן יז
ישוב לקושי' הכו"פ
הכו"פ בסי' כ"א ס"ק ב'. הקשה לרב אדא בר אהבה. דס"ל בחולין כ"ח א' וושט ולא קנה דלא נתכשר בשחיטת קנה לבד. וס"ל נמי בע"ז נ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כ"ד כר"ה ועולא וא"כ תקשה לדידי' קושי' הגמ' מהברייתא דשלש חטאות הא מכי שחט פורתא אסרה אידך מחתך עפרא בעלמא הוא וליכא לשנויי כתי' הגמ' בחטאת העוף וכגון שהי' חצי קנה פגום דהא איהו ס"ל דשחיטת קנה לא מהני כלל והניח בצ"ע יעו"ש:
ולענ"ד נראה ליישב. ע"פ מה דאיתא בב"ק ע"א ב' דפריך הגמ' ור"מ אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט פורתא אסרה ואידך לא דמרי קא טבח כו' ופירש"י משום זבחי מתים וקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומתחלתה נאסרה משום זבחי מתים כו' יעו"ש. וא"כ מוכח מפירש"י דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לק"מ קושי' הגמ' דלדידי' לא נאסרה מתחלתה משום זבחי מתים עד סופו. וא"כ ניחא דהא דמרי קאי טבח. אך התוס' לא ס"ל כפירש"י, וכתבו שם בד"ה כיון ששחט וז"ל ואפי' למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמרינן בחולין מ'. ואע"ג דהמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' עכ"ל. וצריך ליישב לד' רש"י שלא יקשה עליו קושי' התוס' הנ"ל מחולין הנ"ל. וצ"ל דרש"י ס"ל דסוגי' דחולין אזלא ג"כ רק למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וקיי"ל כמותו ועוד יותר ניחא דמאן הוא מרא דשמעתא דאמר בחולין הנ"ל דהמשתחוה כו' עשה בה מעשה אסרה הוא עולא משמי' דר' יוחנן ור' יוחנן אזיל לשיטתו דהוא ס"ל בחולין כ"ט דישנה לשחיטה מתחלה עד סופו ולכך לדידי' אף בתחלת שחיטה מיקרי זבחי מתים. משא"כ לר"ל דס"ל שם דאין לשחיטה אלא בסוף ס"ל לרש"י דוודאי בתחילת שחיטה לא מיקרי זביחה כלל לקרוא זבחי מתים עד לבסוף שיוגמר שחיטתו:
ואין להקשות ע"ז מפירש"י בחולין מ' ב' ד"ה מחתך בעפר כו' שכתב רש"י ואע"ג דאמרינן שחט סימן כו' שהרי עשה מעשה חטאת העוף בחוץ כו' עכ"ל והנה זה הוא רק למ"ד אין לשחיטה אלב"ס. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ע"ס חייב משום שחו"ח אף במיעוט סימנים ולא נצרך לסברת מעשה חטאת העוף כמבואר זה לעיל בחולין כ"ט יעו"ש. וא"כ משמע לכאורה מדברי רש"י הנ"ל דגם אליבא למ"ד דאין לשחיטה אלא בסוף ג"כ אסרה בתחילת השחיטה כד' התוס' דב"ק הנ"ל. וא"כ דברי רש"י הנ"ל סתרי אדברי רש"י דב"ק הנ"ל:
זה אינו די"ל דכוונת רש"י בחולין הנ"ל אינה אלא לחזק קושי' הגמ' דפריך ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחו"ח לא לחייב דמחתך בעפר הוא. ומדנקט המקשן דשחט בה סימן אחד מוכח דס"ל דר"ה דוקא סימן אחד אמר וכן מוכח ג"כ מתי' דר"פ יעו"ש בגמ'. וע"ז הקשה רש"י ואע"ג דאמרינן שחט סימן כו' שהרי עשה מעשה דחטאת העוף בחוץ כו' ור"ל דאפי' למ"ד דאין לשחיטה אלב"ס מחויב אשחו"ח. וכ"ש למ"ד דישנה לשחיטה מתע"ס. וע"ז תי' ה"מ היכי דגמר לשחיטה בעודה קדשים כו' וטעמא דהתם דישנה לשחיטה כו'. ר"ל דהאי סימן אחד בפנים נמי שם שחיטה עליו ולאפוקי הכא דסימן השני לא אישחט כלל דמחתך בעפרא הוא. וע"כ סי' קמא נמי לאו שם שחיטה עליו וכן פי' המהרש"א כוונת סוף דברי רש"י הנ"ל. שכתב טעמא משום דישנה כו' יעו"ש. דאל"כ יסתרו דברי רש"י מני' ובי' דמתחלה הביא רש"י הטעם שהרי עשה מעשה חטאת העוף וזהו אפי' למ"ד דאינה לשחיטה אלב"ס יעו"ש:
אבל באמת ד' רש"י דקושי' הגמ' דחולין הנ"ל. ע"כ אזלא רק למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ע"ס דאז אחר ששחט סי' אחד מיקרי זבחי מתים. ואח"כ כשחתך הוא עפרא בעלמא. משא"כ למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף לא מקרי זבחי מתים עד לבסוף שיוגמר שחיטתו וא"כ שפיר מחויב על שחו"ח כמו שפירש"י בב"ק הנ"ל. ולפ"ז מיושב קושי' הכו"פ הנ"ל על ראב"א דהוא יסבור כר"ל דאין לשחיטה אלא בסוף. וא"כ לדידי' לא קשה כלל מברייתא דשלש חטאות הנ"ל. ולא צריך לדידי' לאוקמי' דוקא בחה"ע ובחצי קנה פגום:
אולם הא תינח לפירש"י שפיר מיושב. אבל לד' התוס' הנ"ל דס"ל דאפי' למ"ד אין לשחיטה אלא בסופו. מ"מ לענין איסור תלוי במעשה ומקרי זבחי מתים אף בתחילת שחיטה לכ"ע. וגם קושי' הגמ' דחולין הנ"ל. אזלא אליבא דכ"ע. א"כ. תהדר קושי' הכו"פ לראב"א לדוכתי':
ונ"ל ליישב באופן אחר אליבא דכ"ע בדרך פשוט דהנה בחולין מ"א ע"א מסיק הגמ' כתנאי ופירש"י דר"ה ס"ל כת"ק דאמר אוסר אדם דבר שאינו שלו יעו"ש. אך לכאורה קשה איך נוכל לומר דר"ה כת"ק ס"ל הא הת"ק דוקא ניסוך קאמר דמעשה רבה היא כפירש"י לעיל דף מ' ע"ב ד"ה אין אדם כו' יעו"ש. ור"ה סובר דגם מעשה כ"ד סגי כמבואר בגמ' לעיל מ' ע"ב. וי"ל דר"ה יתרץ דאה"נ דלת"ק נמי גם במעשה כ"ד סגי. והא דקתני בברייתא ניסוך דזהו מעשה רבה. אינו אלא לרבותא דריב"ב וריב"ב נקט דכח היתירא עדיף לאשמעינן דריב"ב וריב"ב אפי' במעשה רבה ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומעתה מיושב קושי' הכו"פ הנ"ל על ראב"א הנ"ל מהברייתא דשלש חטאות הנ"ל דראב"א יתרץ דהברייתא הנ"ל אתי' כריב"ב דס"ל אפי' במעשה רבה אין א"א דשא"ש. וא"כ ל"ק קושי' הגמ' כיון ששחט סימן אחד אסרה כו' דהא א"א אוסר דבר שאינו שלו ולא פקעה שם קדשים מיני' כפירש"י בדף מ"א ע"א ד"ה ואי אין אדם אוסר כו' דהא לא פקע שם קדשים מיני'. ומיהו איהו מחייב משום עובד עכו"ם דמ"מ אע"ג דלא מיתסרא מיפלח פלחא עכ"ל. וראב"א ס"ל כר"ה ועולא דס"ל כת"ק וכהנ"ל:
ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הגמ' לעיל על ר"ה מברייתא דשלש חטאות הנ"ל לתרץ נמי דההיא ברייתא אתי' כריב"ב וכהנ"ל. ע"ז י"ל דמעיקרא עוד לא ידע הגמ' הך ברייתא דתנאי הנ"ל. ועוד י"ל דעדיפא מתרץ אליבא דר"ה אליבא דכ"ע. משא"כ לראב"א ע"כ אין דרך אחרת לתרץ כ"א דהברייתא דש"ח הנ"ל אתי' כריב"ב וכמ"ש:
שוב מצאתי בשו"ת עונג יו"ט בסי' נ"ח שמיישב ג"כ קושי' הכו"פ הנ"ל. כמ"ש מקודם דתלי' בפלוגתא אם ישנה שחיטה מתע"ס או חינה אלא בסופו יעו"ש. ותמי' לי שלא שת עיניו הבדולחים להביא דברי רש"י דב"ק הנ"ל. אבל התוס' כתבו בהדי' דלא תלי' כלל בהך פלוגתא הנ"ל כמ"ש לעיל. וא"כ תהדר קושי' הכו"פ לדוכתא:
איברא אחר עיוני מצאתי שקושי' הכו"פ אין לה מקום כלל דהלא מבואר בתוס' תענית כ' ע"ב ד"ה א"ל כו' ובע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני כו' דתרי רב אדא בר אהבה הוה אחד הי' בימי האמוראים הראשונים. והשני תלמיד דרבא הוה יעו"ש. וא"כ כאן בחולין כ"ח שנחלק ראב"א עם רב נחמן על הא דתנן במתני' אחד בעוף דר"א ב"א אמר וושט ולא קנה. ור"נ אמר או וושט או קנה הוא מהאמוראים הראשונים כמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל. ומה דאיתא בגמ' דע"ז הנ"ל דף נ"ד. דר"א ב"א ס"ל דאדם אוסר דבר שא"ש הוא ראב"א בתרא שהרי הזכיר אותו אחר תירוצו של רבא יעו"ש. ש"מ שהוא הי' בתרא תלמידו של רבא. וא"כ אין מקום לקושי' הכו"פ הנ"ל:
אולם יש לדחוק וליישב דכוונת קושי' הכו"פ הנ"ל. קאי לשיטת רש"י בקדושין ע"ב ב' ד"ה זה היום כו' דמבואר משם דרש"י ס"ל דרק חד רב אדא בר אהבה הי'. שהאריך ימים הרבה יעו"ש ובתוס' שם ד"ה יושב כו'. אך לשיטת רש"י כבר בארנו לעיל דלא קשה כלל:
ואגב נביא בזה. מה שראיתי בהאי עניינא בשו"ת עונג יו"ט הנ"ל בסי' ס' שכתב שם נסתפקתי בהא דקי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. היאך הדין אם הי' סבר שהבהמה שלו. ושחטה לעכו"ם אם נאסרת או לא דאפשר לומר כיון דתקרובת עכו"ם תלי' רק ע"י המחשבה כמ"ש התוס' ביבמות פ"ג ד"ה אין אדם אוסר דשא"ש. וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר. ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כו' יעו"ש. ולפ"ז בנידון הנ"ל שהי' בטעות אזי י"ל דטעות מבטל המחשבה ולא חיילה. ורצה להביא שם ראיה מהא דפריך הגמ' בחולין הנ"ל לר"ה מהברייתא דשלש חטאות הא התם בשוגג ובטעות היתה א"ו דטעות לא מבטל המחשבה. ואח"כ דחה די"ל דשגג רק בדין איסור. דסבר שמותר לעשות כן אבל עכ"ז כוונתו הי' להפסיד הקדשים ועי"ש מה שהאריך. ותמיהני הלא יוכל לפשוט מהא דפריך שם בחולין מ"א ע"א למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש ממתני' דגיטין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב. אלמא דאדם אוסר דשא"ש יעו"ש. ואפ"ה קתני ברישא בשוגג פטור ופירש"י דלא ידע כו' או קסבר דיין שלו הוא עכ"ל. וע"כ הוכרח רש"י לפרש כן דאין לפרש כאן בשוגג כדפי' העונג יו"ט הנ"ל. דר"ל דשגג רק בדין איסור דסבר שמותר לעשות כן. אבל עכ"ז כוונתו להפסיד. דא"כ ה"ל לחיובי' לשלם אלא ע"כ דשגג וטעה דסבר דליכא איסור ולא הפסד בדבר או שסבר דיין שלו הוא. ש"מ מהכא דטעות אינו מבטל המחשבה שבאה ע"י מעשה רק שפטור מלשלם בשוגג משום דהיזק שאינו ניכר הוא כפירש"י שם: