אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת יו"ד › סימן טז

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת יו"ד · סימן טז

סימן טו

שאלה אם האב איננו בביתו לפדות את בנו אם יכול אחר לפדות את בנו עבורו שלא מדעתו. או לא:

תשובה הנה גם בעיקר השליחות אם האב בעצמו יוכל לעשות שליח לפדות את בנו. איכא מחלוקת דהרמ"א ביו"ד סי' ש"ה סעיף י' פסק דאין האב יכול לפדות ע"י שלוחו ומקורו מהריב"ש. אך הט"ז והש"ך וביאור הגר"א כלם השיגו על ד' הרמ"א הנ"ל דהלא קיי"ל בכ"מ שלוחו ש"א כמותו. וע"כ הסכימו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח יעו"ש:

אך לי קשה עוד על הרמ"א הנ"ל ממה שכתב בעצמו בטור יו"ד בסי' רס"ד בד"מ ס"ק א' וז"ל כתב הא"ז אם האב הוא מוהל אסור לתן למוהל אחר וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו עכ"ל. הרי חזינן שהוא בעצמו תמה על הא"ז מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ. ולמה פסק כאן גבי פדיון הבן דאין האב יוכל לפדות ע"י שליח תקשי' לי' לנפשו מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ:

והנה ד' הא"ז הנ"ל יש ליישב מקושי' הד"מ הנ"ל בהקדם להבין ד' הש"ך. דלכאורה גם הוא סותר ח"ע דכאן פסק דיכול האב לפדות ע"י שליח מטעם דששא"כ. ובחו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' כתב וז"ל ומתשובת הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו כו' ולדעתי הם מבטלין מ"ע כו' עכ"ל. וקשה לי הלא ביו"ד הנ"ל בעצמו צעק מהא דקיי"ל ששא"כ. ונחשב כאילו עשה האב בעצמו. וי"ל ע"פ מ"ש הכו"פ ביו"ד סי' כ"ח לחלק בין שצוה לכסות לאחר בתורת שליחות. היינו דא"ל עשה בשליחותי אזי מותר דשלוחו ש"א כמותו. משא"כ אם אמר לו לכסות בסתם בדרך כיבוד היינו שמכבדו לכסות ולא מפרש בתורת שליחות אסור ע"ש. וא"כ י"ל דגם ד' הש"ך יש לחלק בכך דהא דכתב בחו"מ הנ"ל דאינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו כוונתו דוקא ליתן בדרך כיבוד אזי אסור. אבל אם הי' א"ל בתורת שליחות כהנ"ל אזי באמת ס"ל דמותר וכמו שכתב בפדיון הבן הנ"ל מטעם ששא"כ:

ובזה מיושב מה שהקשה בספר קהלת יעקב בסוף השו"ת בסי' ב' בד"ה שוב כו' מהא דאיתא בגמ' שבת קל"ג א' גבי מילה בצרעת דמקשה הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל דאמר כל מקום כו' אם אתה יכול לקיים שניהם כו' ואי נימא כדברי הש"ך דאסור מה"ת לתת לאחר למול כשהאב יכול למול בעצמו היכי קרינן לי' אפשר לקיים שניהם כו' יעו"ש. ולפמ"ש בד' הש"ך לק"מ דמכ"מ אפשר לקיים ע"י אחר בתורת שליחות. דהש"ך אוסר רק בתורת כיבוד כהנ"ל. והנה לחילוק זה הסכים גם החכמת אדם בב"א בשער או"ה סי' ז' דלא כהת"ש ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם כוונת הא"ז הנ"ל הוא כן מדכתב הא"ז בלשונו ואסור ליתן למוהל אחר י"ל ג"כ דדוקא ליתן בתורת כיבוד אסור. אבל בתורת שליחות אה"נ דס"ל דמותר דששא"כ:

אולם הקצוה"ח בסי' שפ"ב ס"ק ב'. כתב לפרש בד' הא"ז שגם בתורת שליחות ס"ל דאסור. וקושי' הד"מ שהקשה מהא דקיי"ל שלוחו שא"כ מיישב ע"פ דברי התוס' רי"ד דכתב כל מצוה המוטלת על גופו לעשות לא מהני שליח. ומה"ט גם בכסוי ומילה ל"מ שליח יעו"ש:

אך תמוהים לי דבריו חדא דכבר השיג הקצוה"ח בעצמו על דברי תוס' רי"ד בסי' קפ"ב יעו"ש ועוד קשה לי מגמ' נדרים ל"ו שהביא הט"ז הנ"ל דאיב"ל התורם משלו על של חבירו. צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת. ופירש"י והר"ן משום דזכין לאדם שלא בפניו. ומסתמא ה"ל כשלוחו עכ"ל הר"ן. ולפי סברת תוס' רי"ד הנ"ל גם מצות התרומה הוא על גופו לעשות. ואיך יכול אף בהדי' לעשות שליח לתרום. וכמ"ש התוס' רי"ד שם וכן בתרומה הוא נותן מפירותיו עכ"ל. ואיך יפרנס סוגי' דנדרים הנ"ל הא התם לא יתן המשלח כלום מפירותיו. רק הכל משל השליח. ואיך מהני שליחותו:

אך יש ליישב קושיתינו הנ"ל על התוס' רי"ד מגמ' דנדרים הנ"ל. די"ל דאה"נ דלענין קיום המצוה הפרשת תרומה שמוטל על הבעלים באמת לא יצאו הבעלים יד"ח אם האחר תורם ויהיב פירות שלו מאחר שהבעלים לא נתנו כלום מפירותיהם. אך עיקר האיבעי בגמ' הנ"ל אם ניתקנו הפירות ע"י הפרשת אחר להכה"פ מאיסור טבל. וה"פ מי אמרינן כיון דזכות הוא לו להעביר מן הפירות איסור של טבל. ע"ז מהני תרומתו שיהיו לכה"פ פירותיו מתוקנים או דילמא מצוה דילי' היא וניחא לי' למעבדי' ואזי אף פירותיו אינם מתוקנים כלל:

ויש לנו להביא ראי' למש"כ לתרץ את התוס' רי"ד הנ"ל. דהפי' מה דבעי בנדרים הנ"ל. אינו אלא לענין אם הפירות מתוקנים מאיסור טבל. אבל לענין מצות נתינת התרומה לכהן לא יצא י"ח מה שאחר נתן התרומה בעדו. ממש"כ התוס' רי"ד בעצמו הובא במל"מ פ"ו מה' מתנות עניים וז"ל ודאי מצוה לתת דבר חשוב כיון דכתיב ונתן. אבל אם אינו רוצה לקיים מצות נתינה. ותרם רק חטה אחת פוטרת הכרי ויצא מידי טבל. רק שלא קיימו הבעלים מצות נתינה יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ת חיו"ד סי' ר"א מסברא דנפשי' בדבר חדש יעו"ש הרי דמחלק התוס' רי"ד הנ"ל דשני ענינים יש בהפרשת תרומה להפקיע איסור טבל. סגי בהפרשת חטה אחת לבד. אבל לקיים מצות נתינה לכהן צריך שיעור ולפ"ז שפיר בעי הגמ' בנידון אם אחר תורם משלו על של חבירו אם צריך דעתו. מי אמרינן כיון דזכות הוא לו. ר"ל היינו מה שפירותיו מתוקנים מאיסור טבל כמ"ש לא צריך דעת. או דילמא מצוה דילי' היא. ור"ל אף לתקן איסור טבל. ניחא לי' למעביד בעצמו כמ"ש לעיל:

ונחזור לנידון דידן בענין שליחות פדיון בכור. דלכאורה יש להוכיח כד' הש"ך והט"ז הנ"ל דיוכל לפדות ע"י שליח. מגמ' ערוכה. דאיתא בבכורות נ' ע"א ר"א שדר לי' שבסר זוזי לראבד"ר בפדיון הבן פו' הרי ש"מ דיוכל לפדות ע"י שליח. אכן לפמ"ש בשו"ת ח"ס בחיו"ד סי' רצ"ז לחלק. דהיכא דהאב שולח ממון לכהן ע"י שליח זה לא מיקרי שליחות כלל. אלא מעשה קוף בעלמא קא חשיב. ובהא כ"ע מודים דמותר לעשות שליח כה"ג. כי פליגי היכא שהשליח נותן ממון של עצמו ורוצה לפדות את בן חבירו. דומי' דהתורם משלו על של חבירו בהא ס"ל להריב"ש דאינו נפדה ע"י שליח ע"ש. ולפ"ז יש לדחות ראייתי מהגמ' בכורות הנ"ל דשם מיירי בהדי' דשדר רב אשי לר"א הכהן מעות הפדיון דבכה"ג לד' הח"ס הנ"ל כ"ע מודים דמהני. אבל משמעות פשט הרמ"א דכתב דאין האב יכול לפדות ע"י שליח אפי' אם ישלח האב מעותיו ע"י שליח דגם זה בכלל שליחות נחשב. וכ"כ הט"ז בהדי' שם וז"ל מצינו בכל התורה שלוחו שא"כ. ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שהגיע לכהן. ועי' ג"כ מ"ש הדגול מרבבה בסי' הנ"ל ובחידושי דרע"א יעו"ש. וא"כ לדעתם תהדר ראייתי מגמ' בכורות הנ"ל. ומ"מ יש לדחות באופן אחר. די"ל דשם מיירי שכבר פדה רב אשי בעצמו את בנו לראבד"ר הכהן כדינו ונתן לו חפץ השוה יותר מחמש סלעים דמותר לפדות במשכון ואח"כ שלח לו ר"א המעות לפדות את המשכון. א"כ לא מיירי התם משליחות פדיון הבן כ"א משליחות פדיון המשכון כהנ"ל. שוב מצאתי במהרי"ט בפ"ח שמפלפל בזה יעו"ש:

ומעתה אחרי אשר מעיקר שליחות אם האב גופא יכול לעשות שליח יש מחלוקת כהנ"ל ומה גם אם יכול אחר לפדות את בן חבירו שלא מדעתו בוודאי יש להחמיר. וראיית הט"ז בסי' הנ"ל ס"ק י"א שהביא מגמ' נדרים הנ"ל דפסקינן דלא צריך דעתו יעו"ש. וכ"כ שם בביאור הגר"א ס"ק י"ז. דאף אחר יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב. דלא עדיף ממע"ש ונר"ב והקדש כו' יעו"ש:

אך יש לחלק. דהתם גבי תרומה. או מע"ש אין המצוה רמי' עלי' דגופא. ומצי לאחר עד זמן האכילה כמ"ש רש"י בגיטין מ"ז ב' ד"ה מדאורייתא כו' ולא דמי' למעשר כו' דמעשר טביל ואסור לי' באכילה ולאו מצוה דרמי' עלי' היא כו' אבל ביכורים מצוה דרמי' עלי' היא עכ"ל. ולפ"ז שפיר יש לומר שזכות הוא לו מה שתורם חבירו בעדו. משא"כ במצות פדיון הבן. דמצוה דרמי' על גופו היא מאן לימא לן דזכות הוא לו. מה שחבירו פודה בעדו. ועוד איכא לחלק בין מצוה דתרומה שיכול עוד לקיים מצות דנתינת תרומה בכל שנה ושנה. וע"כ איכא למימר דלא קפיד אם יקרה פעם אחת. שתורם חבירו בעדו שעוד יכול לקיים המצוה בימים הבאים. משא"כ מצות פדיון הבן שזה לא יוכל לבוא בידו כ"א בפעם הזאת בכל ימי חייו בוודאי הסברא נותנת דחביבה לו מאוד. וניחא לי' למעביד בעצמו מע"י אחר:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה