אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת חו"מ › סימן לז

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת חו"מ · סימן לז

סימן לו

פלפול בשמעתתא דברירה

בב"ק ס"ט ב' תוס' ד"ה אלא לעולם כל הנלקט הקשה רבינו טובי' דתיקשי דר"י אדר"י דל"ל ברירה והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וס"מ בהלוקח כר"מ דס"ל ברירה ואע"ג דסתמא דצנועין לית לי' ברירה כו' והקשה השעה"מ בפ"ג דה' גירושין ה' ד' דלד' ר"ט דצנועין ל"ל ברירה היאך קאמר רבא שם בגמ' אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אד"א ה"א מת"נ דצנועין ר"מ והא ר"מ ס"ל ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועין ל"ס ברירה וסיים בי"ל בדוחק יעו"ש:

ועוד קשה לי לר"ט הנ"ל ג"כ מגמ' דלעיל ע"א דרצה הגמ' לומר דמ"ת דצנועין רשב"ג והא רשב"ג ס"ל ברירה בגיטין מ"ז ב' גבי ישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות דס"ל לרשב"ג דשל ישראל חייב והיינו ע"כ משום ברירה ודצנועין ל"ס ברירה:

והנראה לענ"ד ליישב. ע"פ שנבאר מקודם שיטת רבא איך ס"ל בדין ברירה דמצינו בקדושין מ"ב דס"ל אחין שחלקו לקוחות הם. וע"כ דאין ברירה ס"ל וכמ"ש ג"כ בתוס' גיטין מ"ח א' ד"ה אי לאו כו' יעו"ש. והא איהו ס"ל ומוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בביצה י' א' גבי המת בבית ולו פתחים הרבה דפליגי גם למפרע בדין ברירה דב"ה ס"ל דיש ברירה יעו"ש. וא"כ קיי"ל כב"ה ואיך ס"ל בקדושין דאין ברירה ובפרט דאיהו גופא מוקי לי' בגיטין כ"ו א' דגם ר"י ור"ש ס"ל דיש ברירה והך דהלוקח יין כו' טעמם משום שמא יבקע הנוד וא"כ לפי שיטתו כ"ע ס"ל דיש ברירה וסתם מתני' דדמאי פ"ז מ' ד' יעו"ש ובתוס' יו"ט בהלוקח יין ג"כ דיש ברירה. וא"כ יקשה דידי' אדידי'. אע"כ צ"ל דרבא ס"ל כר"א בביצה ל"ח א' דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. אלא בזה פליג על ר"א דס"ל דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא הלמ"ס כדפירש"י שם. וע"כ מוקי פלוגתא דב"ש וב"ה גבי המת בבית כו' דפליגי אלא מכאן ולהבא ורבא ס"ל דאף סוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן כדפירש"י שם בד' י' הנ"ל ואף שעיקר טומאה מדאורייתא מ"מ לשיטת רבא דאך כדרבנן חשיב לי' ובזה מתורץ דלא סתרי דברי רבא אהדדי. דהיכא פסקינן דיש ברירה כב"ה אלא התם גבי מת בבית כו' דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן וכן בהלוקח יין ג"כ אך מדרבנן הוא דמדאורייתא לקוח פטור כדאיתא בב"ח פ"ח ב' דתבואת זרעך כתיב ולא לקוח וכשיטת ר"ת הובא בתוס' שם ובתוס' בכורות י"א ב' ד"ה טבלים יעו"ש ואף דמעשר יש לו עיקר מה"ת בדגן תירוש ויצהר כמ"ש התוס' שם. מ"מ רבא ס"ל דאף בדבר שיש לו עיקר מה"ת כדרבנן נחשב כמ"ש לעיל. וע"כ מוקי דגם ר"י ור"י ור"ש ס"ל שם דהי' אמרינן ברירה אי לאו טעמם שמא יבקע הנוד ולא תבוא לידי ברירה:

ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הפ"י לפירש"י בביצה הנ"ל למה שינה רש"י לפרש בסוגי' בדף י' הנ"ל דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן ולהלן ל"ח גבי ר"א הנ"ל פי' דסוף טומאה לצאת הוה הלמ"ס וכן הקשה השעה"מ בה' עירובין ספ"ח ה' ז' בד"ה עוד ראיתי כו' דדברי רש"י הנ"ל סתרי אהדדי יעו"ש. דלפי דברינו א"ש דמה שפי' רש"י בדף י' דסוף טומאה לצאת אך מדרבנן גזרו משום דהתם קאי ג"כ לד' רבא דמפרש אח"כ פלוגתא דב"ש וב"ה דפליגי אף למפרע בדין ברירה ולדידי' ע"כ צ"ל דסוף טומאה לצאת אך מדרבנן הוא דאלת"ה יקשה פסקי רבא אהדדי כמ"ש לעיל. משא"כ לקמן ל"ח דמשני הגמ' אליבא דר' אושעי' דכי ל"ל לר"א ברירה בדאורייתא כו' פירש"י כפשוטו דאורייתא ממש משום דס"ל דס"ט לצאת הלמ"ס ולא ניחא לי' לדחוק דס"ל דדבר שיש לו עיקר מדאורייתא מיקרי מדאורייתא. ועי' בעירובין ס"ח א' בפירש"י ד"ה כולן טמאים כו' דפי' ג"כ דס"ט לצאת הלמ"ס יעו"ש. ושם צ"ע דלפ"ז מאי מייתי ר"א אח"כ דהא דקתני משתתפין באוצר כב"ש הא יש לחלק דב"ש בדאורייתא מיירי ע"כ אין ברירה וע"ח אך מדרבנן וי"ב וע"כ צ"ל ליישב כי ר"א כר"י, ס"ל דל"ל לחלק בין דאורייתא לדדרבנן וטפי ה"ל לרש"י לפרש שם דגם ס"ט לצאת מדרבנן והוא כמו שפירש"י בריש ביצה וצ"ע:

ולפ"ז שפיר מיושב קושייתינו הנ"ל לד' ר"ט דפירש דצנועין ע"כ אין ברירה ס"ל. א"כ איך ס"ד דהגמ' לומר מאן תנא דצנועין רשב"ג דהא איהו ס"ל דיש ברירה בגיטין הנ"ל גבי ישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות די"ל דס"ד דגמ' אזלא אליבא דרבה דס"ל שם בגיטין הנ"ל דאין קנין כקותי בא"י להפקיע מיד מעשר. וא"כ ע"כ צ"ל דפלוגתא דרבי ורשב"ג מיירי בסוריא וכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש כמבואר בגמ' שם. וכיון דלא שמי' כיבוש הרי נחשב כחו"ל דמעשר דידי' אינו אלא מדרבנן ולכך ס"ל רשב"ג שם דיש ברירה משא"כ גבי דין דצנועין מענין כ"ר בא"י דהוה מדאורייתא מודה רשב"ג דאין ברירה וכד' רבא הנ"ל:

ומעתה גם קושי' השהע"מ הנ"ל מתורץ שפיר דרבא לשיטתי' אזיל ושפיר קאמר אי לאו דאר"י כו' ה"א מאן תנא דצנועין ר"מ והא דא"ל לר"מ ברירה גבי הלוקח יין דהתם שאני שהוא רק מדרבנן משום דלקוח הוא ודצנועין דאורייתא הוא ולד' רבא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל. ואדרבה לפ"ז מיושב מה שיש לכאורה להקשות באמת על ר"י דאמר דצנועין ור"ד אד"א אמאי באמת לא מפרש כרבא דצנועין ור"מ אמרו ד"א דהשתא לא יקשה עליו מסתם מתני' דצנועין די"ל דגם צנועין כוותי' ס"ל דבעלמא במילתא שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש או לחלל. אבל כאן גבי כ"ר שאני דגזה"כ הוא כמו מעשר. אבל לפמ"ש א"ש משום דר"י אזיל לשיטתי' דס"ל בביצה ל"ז גבי ע"ת דאין ברירה אלמא דס"ל דאפילו בדרבנן כעין ע"ת נמי אין ברירה כמבואר בגמ' שם. ולא מחלק כלל בין דאורייתא לדרבנן ולכך לא יכול לומר דמתני' דצנועין ר"מ דא"כ יקשה קושי' השעה"מ הנ"ל דצנועין ל"ל ברירה ור"מ א"ל ברירה ואליבי' ליכא לתרץ כמו דשנינן לשיטת רבא הנ"ל דאיהו לא מחלק כלל בדין ברירה בין דאורייתא לדרבנן ומש"ה ע"כ צ"ל דצנועין ור"ד אמרו ד"א:

שוב מצאתי בבאר אברהם בעירובין ל"ז שכתב ג"כ דרבא ס"ל לחלק בדין ברירה בין דאורייתא לדרבנן ואף בדבר שיש עיקרו מה"ת הוה כדרבנן ממש לענין ברירה והביא ג"כ ראיות ע"ז יעו"ש. אך דהקשה שם אח"כ בד"ה א"ל רבא כו' דלפ"ז תהדר קושי' התוס' שם בעירובין הנ"ל ל"ז ב' ד"ה מאן תנא כו' שהקשו מאי בעי רבא מאן תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה ולא קאמר דר"י דאגודה של ירק. ותירצו ושמא דכיון דעיקר מעשר מה"ת חשוב לי' כדאורייתא עכ"ל יעו"ש. ולפי דברינו נסתר תי' התוס' הנ"ל יעו"ש בב"א הנ"ל מה שמישבו. אך דברי תירוצו אינם מובנים לי. ואכ"מ להאריך בזה:

והנראה לענ"ד לישב כעין תירוצו. אבל באופן אחר דהנה מ"ש הגמ' בעירובין הנ"ל גבי אגודה של ירק דצ"ל איפוך ור' יוסי ס"ל דצריך לעשר משום קושי' הגמ' דלעיל. דר' יוסי ס"ל אין ברירה גבי הלוקח יין כו'. וכן מפכינן רישא דברייתא האומר מעשר כו' מחולל על סלע כו'. ופריך מאי חזית דאפכת תרתי. היינו אגודה וחילול מקמא חדא היינו הלוקח יין כדפירש"י ומשני מדקתני סיפא דמודה ר"י דמחולל כו' דברישא קאמר אינו מחולל ור"ל דלפ"ז הלוקח יין וסיפא דברייתא האומר מעשר כו' נמי חשיב כתרתי. ומעתה י"ל דע"כ הסוגי' הנ"ל קאי רק למ"ד דס"ל דטעמא דר' יוסי ור"ש בהלוקח יין משום דל"ל ברירה. משא"כ למ"ד דס"ל דטעמם בהלוקח יין כו' אינו אלא משום שמא יבקע הנוד או משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין והוא רבא דס"ל התם בעירובין ל"ז א' ובגיטין כ"ו יעו"ש בתוס' ד"ה התם אדרבה מפכינן סיפא דברייתא דחילול דצ"ל ומודים חכמים כו' קמי תרתי היינו מרישא דברייתא דחילול ומאגודה. כיון דלד' רבא ל"ק מהלוקח יין דהתם טעמא משום שמא יבקע. או מטעם ראשית הנ"ל. ולפ"ז שפיר קאמר רבא מ"ת דל"ל ברירה אפי' בדרבנן. דלדידי' ל"ק כלל קושי' התוס' לומר דר' יוסי דאגודה הוא. דהא אדרבה ר' יוסי ס"ל דא"צ לעשר כדקתני בברייתא שם והטעם דס"ל ברירה אלא דהחכמים ס"ל דצריך לעשר דאין ברירה. וכבר כתבו התוס' בסמוך בד"ה אלא איפוך דבעי לאשכוחי שם התנא יעו"ש. אך קושי' התוס' שם צ"ל דהקשו אך לרב יוסף דל"ל לחלק בדין ברירה בין דאורייתא לדרבנן ול"ל ג"כ טעמא דבקיעת הנוד או ראשית ששירי' ניכרין כמבואר שם בגמ' יעו"ש ה"ל למימר תנאי דאגודה של ירק הוא ר"י וע"ז תירצו משום די"ל דס"ל לרב יוסף דעיקר מעשר מה"ת חשיב לי' כדאורייתא ולא הוה דומי' לדרבא דאמר מ"ת דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה דמשמע מדרבנן ממש. ולכך הביא תנא דעירובין גבי ע"ת דהתם מדרבנן לגמרי וכמ"ש התוס' בחגיגה כ"ה ב' ד"ה חבר יעו"ש ודו"ק:

וגם אין להקשות דאכתי מאי בעי רבא בעירובין הנ"ל מאן תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. הא לדידי' גופא שפירש פלוגתא דב"ש וב"ה גבי מת בבית כו' דפליגי גם למפרע בדין ברירה וסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן. ואעפ"כ ס"ל לב"ש דאין ברירה כמ"ש לעיל זה אינו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. ומשו"ה בעי אי איכא גם תנא אחר דס"ל כן. ועי' בעירובין ע"א ב' בתוס' ד"ה ראב"ת ובמהרש"א שם וי"ל דמשו"ה כתבו התוס' הנ"ל דאלת"ה יקשה מאי בעי רבא הנ"ל לימא ראב"ת הוא:

וגם אין להקשות ה"ל לרבא להביא התנא הוא רבי דס"ל בגיטין מ"ז ב' גבי שדה שלקחו בשותפות אליבא דרבה דס"ל דאין קנין לכותי בא"י להפקיע מיד מעשר ע"כ פלוגתא דרבי ורשב"ג מיירי בסורי' דמעשר רק מדרבנן כמ"ש לעיל. ואפ"ה ס"ל לרבי דאין ברירה. דגם זה אינו די"ל דרבא כר"א ס"ל דיש קנין. וא"כ י"ל דפלוגתתם מיירי בא"י כמבואר בגיטין שם. ולפ"ז פליגי רבי ורשב"ג בדין דאורייתא. אם יש ברירה. אבל בדרבנן י"ל דאף רבי מודה דיש ברירה:

ולפמ"ש לעיל יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ט מה' נטע רבעי ה' ז'. וז"ל והצנועין היו מניחים כו' והיו אומרים כל הנלקט כו' שהרי א"א לפדותו במחובר כמו שבארנו עכ"ל. והקשה הכ"מ שם הלכה ב' וה' בשם הרמב"ן. חדא מסוגי' דב"ק הנ"ל מוכח דמותר לפדותו במחובר דלא כתוספתא. ותו מוכח מסוגי' דב"ק דאליבא דר"י דאמר אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אין הלכה כצנועין כמבואר שם בגמ' הנ"ל וא"כ כיון שפ' הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה ה' ז' כר"י הנ"ל. ואיך פ' כאן כצנועין. וכן הקשה הלח"מ בפ"ב דגניבה הנ"ל. והוסיף עוד שם להקשות אמאי תלה הרמב"ם הטעם שהיו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר ולא אמר הטעם כמו שמוכח בגמ' ב"ק משום דאין ברירה בדין דאורייתא. וכמו שפ' הרמב"ם בה' שמיטה ויובל יעו"ש בלח"מ הנ"ל מה שתי' רק על קושייתו הראשונה ע"ש. ולענ"ד לתרץ כעין סגנון תירוצו וכל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא יהי' מתורץ. דהנה לפמ"ש לעיל דאך לר"י לשיטתי' לא יכול לומר דמ"ת צנועין הוא ר"מ משום דא"כ יקשה קושי' השעה"מ כמבואר לעיל. וא"כ ממילא לפי דבריו דצנועין ור"ד אמרו ד"א מוכח דצנועין דאמרו כל הנלקט לא ס"ל כוותי' דאין יכול להקדיש או לחלל דבר שאינו ברשותו. וגם מוכח אליבי' דצנועין דלא אמרו כל המתלקט ע"כ הטעם משום דאין ברירה דליכא למימר משום דאין פודין במחובר דמנ"ל זאת דעיקר דרשא דאין פודין בכ"ר במחובר הוא אך אם נסבור כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא ואז ילפינן מג"ש ממע"ש דאין פודין במחובר כמע"ש כמבואר שם בהדי' בהרמב"ם הנ"ל. אולם אליבא דרבא דאמר מאן תנא דצנועין הוא ר"מ דאמר מע"ש מ"ג. ויליף בג"ש נטע רבעי ממע"ש דבהני גלי, רחמנא דמחללין אף בדבר שאינו ברשותו וא"כ לפ"ז ממילא י"ל דצנועין לא פליגי על ר"י דבעלמא אין מקדישין או מחללין בדבר שאינו ברשותו כמ"ש לעיל. וא"כ ממילא לד' הרמב"ם נילף ג"כ נטע רבעי ממע"ש דאין פודין במחובר כד' התוספתא. לפ"ז ממילא אינם צריכים להגיד הטעם מה שאינו מועיל אם אמרו כל המתלקט משום דאין ברירה. אלא די"ל פשוט מטעם שאין פודין כלל במחובר ומעתה שאחר שבאמת קיי"ל כר"מ דמע"ש מ"ג. שפיר פסק הרמב"ם כרבא שהוא בתרא ומסתברא כוותי' דמוקי דגם הצנועין לא פליגי על דין דר"י הנ"ל כמ"ש. ועי' ג"כ בקצוה"ח בסי' ס"א ס"ק ג' מה שמתרץ ג"כ את הרמב"ם הנ"ל לחלק בין דבר העומד להתברר יעו"ש ואמנם כבר קדמוהו השעה"מ בפ"ח מה' עירובין יעו"ש. אך גם לדבריהם אכתי אינם מיושבים כל הקושיות שהקשו נושאי כליו של הרמב"ם הנ"ל. ולפמ"ש כל דברי הרמב"ם מדוקדקים היטב ודו"ק:

ולפמ"ש דרבא ס"ל אף בדבר שיש לו עיקר מה"ת יש ברירה כמו שהוכחנו לעיל מיושב קושי' התוס' בעירובין ל"ז א' ד"ה ור"מ ובתוס' בכורות מ"ח א' ד"ה דכ"ע כו' שהקשו לר"מ דהלוקח יין אדר"מ מבכורות ועוד יותר הקשו מרבא דמוקי גבי הלוקח יין דכ"ע ס"ל יש ברירה ובבכורות מוקי רבא דר"מ כר"א ס"ל דמספקא לי' אם יש ברירה או לא יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דרבא אזיל לשיטתי' לחלק בין דאורייתא כעין דבכורות ס"ל דאין ברירה. וכן ס"ל באמת דאחין שחלקו לקוחות הם כמ"ש לעיל. אבל בהלוקח יין דרק מדרבנן משום דלוקח הוא כמ"ש ואף שיש לו עיקר מה"ת מ"מ לרבא כדרבנן נחשב לו כהנ"ל ולכ"ע אמרינן דיש ברירה. אולם קושי' התוס' צ"ל דהקשו אליבא דרב יוסף דלא ס"ל לחלק כלל בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל ואליבי' מוכרח לתרץ כתי' התוס' שם לחלק בין דהתנה מעיקרא עדיף. שוב מצאתי בתוס' דרע"א ז"ל בפ"ז דדמאי מ' ד'. שמישב ג"כ קושי' התוס' הנ"ל כמ"ש יעו"ש, ואשמח כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. כן ינחני ד' הלאה במעגלי הצדק ואל יציל מפי דבר אמת:

עוד בדיני ברירה

כתבו התוס' בתמורה ל' ע"א בד"ה ואידך לישתרי כו' יש לתמוה דהכא משמע שאם איסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על הברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק כו' וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה כו' ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דוודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר תערובתו נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל:

והגרע"א ז"ל בדו"ח בסופו במערכה ו' הביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל וכתב שם בד"ה נחזור וז"ל דלפ"ז יש לנו למילף דין חדש דלמ"ד יש ברירה אם נתערב חמץ ביבש קודם הפסח אפשר לברר חד מינייהו ולזורקו ולומר שזהו האיסור דהא כשיגיע פסח יהי' נולד האיסור בתערובות עכ"ל ע"ש:

והקשה לי אברך אחד על דברי הגרע"א הנ"ל דלפי הבנתו בכוונת התוס' הנ"ל יקשה מברייתא ערוכה יבמות צ"ט א' חולץ לאחותו מספק כיצד אמו ואשה אחרת שילדו שתי נקיבות במחבא ובאו אחוהון שלא מאותו האם ונשאום ומתו בלא בנים חולץ לשתיהן נמצא חולץ לאחותו מספק והא הכא נולד איסור אחותו בתערובות דבשעה שנולדה עודנו ליתא איסור אחותו עד שתהי' ראויה לביאה כמ"ש התוס' ביבמות ל"ד בד"ה מתוך כו' יעו"ש. וא"כ אמאי לא נימא יקח אחת מהם ונימא זאת היא אחותה ופטורה מכלום והשני' יחלוץ או ייבם אותה. כי היא הנכרי' דסמכינן אברירה. אע"כ דזאת גם התוס' מודה דהיכא דהאיסור קאי לחודא רק שנתערב דאף שנולד האיסור בתוך התערובות ולא מבורר מקודם ג"כ לא שייך בזה ליטול ולסמוך אברירה דזהו האיסור שנסתלק מי יימר דכן הוא רק כוונת התוס' הוא רק דוקא היכא דהאיסור חל בכל התערובות יחד כמו תרומה דטבל יין וכמ"ש רש"י ביבמות פ"ו בד"ה מה תרומה דכ"ז שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילת תרומה דאיסור תרומה מעורב ביניהם. אך אח"כ כשהפריש אזי אמרינן שזה חלק התרומה וכן כגון ג' נשים שלקחו קיניהם במעות שותפות דאזי ג"כ חלק כ"א חל על כל הי"ב זוזים או כגון חליפי עשרת הטלאים על תשעה טלאים וחד כלב אזי ג"כ חל על כאו"א. וע"ז פריך הגמ' שפיר דנשקיל ד' זוזי ואידך לישתרי משום ברירה. משא"כ היכא דהאיסור נבדל מההיתר רק דנתערב וליכא לבררו ולהטילו ע"ז לא סמכינן ליטול אחת ולסמוך אברירה שזהו הוא האיסור דמנ"ל לומר כך וזה תוכן כוונת התוס' לחלק בין שהאיסור נבדל מהיתר או שהאיסור על כולה כהנ"ל. ולפ"ז בחמץ שנתערב ביבש קודם הפסח נהי כאשר יבוא זמן הפסח יהי' נולד האיסור בתערובות. מ"מ גבי חמץ מן החימוץ מובדל מכולה אך שנתערב וליכא לברר האיסור גם התוס' מודו דלא שייך ע"ז ליטול אחת לאמר כי זה החימוץ חלק האיסור דמי יימר כי כך הוא וע"כ דברי הגרע"א תמוהים ואם לכאורה נראה כי שנונים חצי השגתו על דברי הגרע"א ז"ל. אבל כד מעיינינן שפיר בלשון התוס' הנ"ל יוצאים כנוגה דברי הגרע"א שמוכח דכוונת התוס' כמו הבנתו הגדולה כי אין דברי התוס' סובלים כלל לפרש כהבנת המשיג הנ"ל. אך רצה לעייל בהם סברות אשר אין בדעת התוס' לחלק בכך אלא כמו דעייל פילא בקופא דמחטא והתוס' מדקדקי בלשונם הטהור לחלק רק היכא דהאיסור הי' מבורר קודם שנתערב ואח"כ נתערב בהיתר אז ל"ס אברירה והטעם כמו שסיימו כיון שתערובתו הי' באיסור ור"ל א"כ מיד כשנפל האיסור בתוכם שלא נתבטל אז חשבינן כאלו נהפך ההיתר להיות איסור הגם דקיי"ל דאין ההיתר נהפך לגמרי לאיסורא מ"מ בכה"ג ל"ס לומר ברירה. משא"כ היכא שהאיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו אלא שנולד אח"כ אז חשבינן דנקלש האיסור וזה דמי' להא דפסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב סעיף ד' דכל שלא הי' ניכר האיסור קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שהוא דשיל"מ עכ"ל ומקורו מהמרדכי פ"ק דשבת. וכתב שם בחידושי דרע"א מזה נלמד לפ"ד דה"ה בנתערב קמח חטים בקמח שעורים ואח"כ נדר מקמח חטים דבטל אף דנדרים הוה דשיל"מ. מ"מ בתחילת חלות האיסור הוא מעורב ולא נקרא שם איסור מעולם עכ"ל יעו"ש. ש"מ מדבריו כמ"ש דהיכא שלא נתברר האיסור אלא בתערובות אזי נקלש האיסור. והא דהקשה המל"מ מהא דכתב המרדכי בשם רבינו משולם דהיכא שלא נתברר האיסור אלא בתערובות גרע טפי דלא בטל עי' בנוב"י מהד"ב ביו"ד סי' נ"ד שמחלק ע"ז ומישבו ע"ש. וכן השעה"מ בסוף פ"ה דיו"ט מיישב ומחלק בפשיטות דכוונת המרדכי בשם ר"מ מיירי שגם ההיתר לא הי' מבורר בתחילה אלא ההיתר והאיסור שניהם יחד תחילת ביאתם לעולם באו מעורבים התם גרע דלא בטל. ובזה נפשוט חקירת הפמ"ג בריש שער התערובות חקירה א' יעו"ש ובחו"ד סי' ק"א ס"ק ה' משא"כ היכא דההיתר כבר הי' מבורר בתחילה ואח"כ נתערב בהם איסור שלא הי' מבורר בתחילה זה וודאי עדיף ובטל אפי' בדשיל"מ יעו"ש. וא"כ מדברי השעה"מ הנ"ל נמי מוכח כמ"ש כי יען שההיתר הי' מבורר בתחילה והאיסור לא הי' מבורר אזי נקלש האיסור ובטל אף בדשיל"מ ומטעם זה ה"ה גבי ברירה כה"ג נוטל מהם כשיעור האיסור וסמכינן אברירה שזה הוא האיסור שנסתלק אבל אין לחלק בין שהוא איסור נבדל מהיתר או לא וכמ"ש:

והא דהקשה מהברייתא דיבמות דחולץ לספק אחותו הנ"ל לק"מ חדא די"ל דהברייתא ל"ס ברירה בדבר שהוא מדאורייתא כמו שקי"ל אנן וכדר"א בביצה ל"ח הנ"ל. והשני' הן עיקר כלל התוס' קאי רק דהיכא דעודנו האיסור מעורב בהיתר. אך שם בברייתא דיבמות מיירי דמיד אחר שנולדו במחבא שתי הנקבות נפרדו בטרם שבאו האיסור עליהם היינו בעודן לא ראוים לביאה וכמ"ש התוס' דיבמות הנ"ל. וא"כ אח"כ כשבאו לאיסור ערוה כבר לא היו תערובות כלל אלא כל אחת נפלה לבדה בספק איסור אחותו. וא"כ מאי סומכין על הברירה שייך בספק איסור מה"ת בלא תערובות כלל:

ועוד י"ל לפי מה שהבאנו לעיל סברת השעה"מ דמחלק וכתב דהיכא דגם היתר לא הי' מבורר בתחילה אלא ההיתר והאיסור באו בשניהם יחד בתחילת ביאתם מעורבים גרע טפי כהנ"ל. וא"כ גם כאן בשתי הנקיבות הנ"ל ג"כ בתחילתם מעת באו לעולם באו בתערובות. גרע טפי דלא בטל וע"כ ג"כ לא סמכינן בזה אברירה. ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה