שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן לו
שאלה
בשוחט שנבל בשחיטתו בהמה של טבח דהדין מבואר בחו"מ סי' ש"ו ס' ד'. דטבח אומן שקלקל דבשכר חייב לשלם דמיהם והטבח שהוא שוחט להרויח הנהו תובע מהשוחט גם את הריוח שהי' יכול להרויח אם היתה כשרה מה דינו:
תשובה הנה לכאורה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים דלד' המרדכי הובא בהגהת רמ"א סי' רצ"ב ס' ז' מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהם לעצמי והלוה מעכב בידו חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא עכ"ל. הרי דס"ל דמניעת הריוח בכלל היזק הוא וחייב לשלם. ולפ"ז גם כאן חייב השוחט לשלם מה שגרם לו מניעת הריוח ולד' הש"ך שם ס"ק ט"ו ובסי' ס"א ס"ק י'. דפ' כד' הירושל' דהמבטל כיסו של חבירו פטור וה"נ פטור השוחט על גרם דמניעת הריוח. אך אמנם דנוכל לומר דבנידן דידן גבי השוחט לכ"ע פטור די"ל הא דמחייב להמ' על מניעת ריוח אינו אלא מדהרויח הנפקד בממון חבירו ע"י שביטל כיסו של חבירו. משא"כ כאן דלא הרויח השוחט כלום י"ל דכ"ע מודים דבכה"ג פטור על מה שגרם לו מניעת הריוח. דע"ז נחשב לו כגרמא בעלמא וכחילוק הזה כתב הרא"ש בפ"ב דב"ק סי' ו' לתרץ דברי הרי"ף לענין חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר יעו"ש. וא"כ לפ"ז בנידן דידן גבי הסוחט לכ"ע לא מחייב מה שגרם לו מניעת הריוח. אלא שיושם דמי הבהמה שהיתה שוה בחי' דלא נביט על מה שנתן הטבח את מחירה כמבואר בסי' שפ"ז וכמה שוה כעת אחר שנתנבלה ועומדת למכירת א"י. והמותר ישלם לו כפי המבואר בסי' שפ"ז הנ"ל יעו"ש:
אולם למ"ש הנתיבות בסי' קע"ו לתרץ דברי הרמ"א בס"ק ל"א. ובר"ס קפ"ג ובסי' ש"ו ס' ג' ס"ק ה' שמביא חילוק חדש בדין המבטל כיסו של חבירו דפועל שקלקל חייב לשלם אף מניעת הריוח שגרם ועיקר יסודו על ד' הריטב"א שהובא בש"מ שהוכיח כן מגמ' דב"מ ע"ג ב' האי מאן דיהיב זוזי לחברי' כו' ופשע ולא זבין משלם לו כו' והקשה הש"מ אמאי מחייב מ"ש ממבטל כיסו של חבירו דפטור. ותי' משום בהאי הנאה דסמיך לו עליו ואלמלא הוא הי' לו ליקח ע"י עצמו או ע"י אחרים. ונשתעבד לו כערב וזה ענין שכירות פועלים כו' וכ"כ הראב"ד כו' וכ"כ הרשב"א כו' ונראה דמחוייבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהי' יכול להרויח כמ"ש הראב"ד דפעולת פועל בידו הוא וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהי' יכול להרויח כו' עכ"ל בסי' ש"ו הנ"ל יעו"ש מה שהאריך עוד וא"כ לפ"ז בני"ד נמי (שהשוחט הוא פועל ובידו הי' להזהיר א"ע לבלתי לנבל אותה הנהו חייב לשלם אף מה שגרם לו מניעת הריוח:
ויש לנו להביא ראי' ע"ז מדברי הראב"ד הובא ג"כ בסמ"ע סי' ש"ו ס"ק כ' דפסקינן שתלא וטבחא כו' כמותרין ומסלקינן להם והקשה הראב"ד דממ"נ אי בשכר הוה מאי פסידא היא הא צריך לשלם ותי' דמי בושתו ובושת אורחים לא משלם לו כלום יעו"ש. דלכאורה מאי קושי' דהא י"ל בפשיטות דיש פסידא להטבח שעומד להרויח וזאת לא ישלם לו כ"א הפסד הקרן בלבד. אלא ש"מ דבפועל שאני ואזיל הראב"ד לשיטתי' כמו שהביאו בהנתיבות הנ"ל. וא"כ גם פסידא דמניעת הריוח ע"כ ישלם לו ושפיר הקשה מאי פסידא היא והוכרח לתרץ כתירוצו דמי בושתו כו' כהנ"ל:
ומהתוס' דב"ב כ"א א' ד"ה שתלא דהקשו ג"כ כקושי' הראב"ד. ולא הקשו ג"כ מטבחא ליכא ראי' להיפך ולומר דלהכי לא הקשו מטבחא משום די"ל דנ"מ לענין מניעת הריוח כקושייתינו זה אינו די"ל דס"ל נמי דבטבחא יש לתרץ כתי' הראב"ד הנ"ל משום בושתו כו' משא"כ גבי שתלא לא שייך תירוצו כמ"ש הסמ"ע הנ"ל ומש"ה תירצו על שתלא בתי' אחר וכעין שתי' בסמ"ע הנ"ל יעו"ש:
וכן פ' הח"ס בחחו"מ בסי' קע"ח. הובא ג"כ בפ"ת בנחלת צבי בסס"י רצ"ב יעו"ש שהאריך לפ' ד' הריטב"א בש"מ ופ' ג"כ כהנתיבות הנ"ל. אך הנ"ל הנ"ל השיג על הח"ס וז"ל ולענ"ד איני מבין חדא כיון דהרא"ש כתב ומיירי שהתנה עמו כו' א"כ מבואר דלא ס"ל כהש"מ בשם הריטב"א בהאי. ואיך נוכל להוציא ממון מהמוחזק נגד ד' הרא"ש עכ"ל יעו"ש וכאשר עיינתי בעצמי בח"ס הנ"ל. עמדתי משתאה על כבוד בעל פ"ת איך לא ראה אי נעלם לפתאום ממנו כי הח"ס בעצמו הביא את דברי הרא"ש הנ"ל דמתרץ דמיירי בהתנה עמו וכתב דזה תי' הר"י הובא ג"כ בש"מ שם. ועכ"ז מסיק אח"כ דמ"מ לאו ראי' היא מדברי הר"י והרא"ש דלא ס"ל כד' הריטב"א וע"ז מסיק ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אריטב"א דהא ראייתו נכונה מפועל. אלא דלא ניחא להו למימר דטעי ר"ח בהאי ולא ידע ברייתא מפורשת כו' ומש"ה תירצו (והיינו הרא"ש והר"י הנ"ל) דהכא בקיבל עליו קמיירי כו' עכ"ל יעו"ש. הרי מבואר בהדי' בח"ס דהרא"ש לא פליג על הריטב"א לענין דינא וכמ"ש אך מ"ש הנתיבות ברס"י קפ"ג לתרץ דברי המחבר שם. וביו"ד סי' קע"ז דמיירי בניתן לו למחצית שכר על הזמן כיון דיכול לחזור בו פטור מלשלם. וכן היכא שהשליח הוא בחנם יכול לחזור משליחותו כמבואר סי' של"ג סי' ה' בהגהת רמ"א רק בשליח בשכר ובקבלנות אז הוא חייב לשלם אף מניעת הריוח יעו"ש. אינם מובנים לי חדא הלא בשליח בחנם לא יכול לחזור בדבר האבוד כמ"ש הש"ך שם בס"ק ל"א לבאר הגהת רמ"א הנ"ל. אך זאת י"ל שהנתיבות אזיל לשיטתי' כי השיג שם על הש"ך הנ"ל ודחיק לתרוצי דברי הש"ך יעו"ש. אך גם בשליח בשכר ובקבלנות ג"כ יוכל לחזור כמבואר בהדי' בסי' של"ג סי' ד' בהמחבר אלא שידו על התחתונה וכמ"ש הש"ך שם בס"ק ד' וה' יעו"ש וכ"כ הנתיבות גופא בסי' קפ"א ס"ק ד' יעו"ש. ועוד דעיקר חילוקו לא מסתבר טעמו הלא לפי יסוד ד' הריטב"א דפ' כמותו דבההיא הנאה דסמך עליו ויכול לעשות הדבר ע"י אחרים משתעבד לו כדין ערב אין לחלק בין בחנם לשכר דהלא גם בערב בחנם משתעבד אלא מחוורתא כמו שחי' בח"ס הנ"ל דהא דפסק בשו"ע סי' קפ"ג וביו"ד בסי' קע"ז דאין לו עליו אלא תערומות ופטור מלשלם מיירי באופן דהזיקו אינו ברור לו כ"כ במה שלא קיים שליחותו וע"כ פטור מלשלם:
ואין להקשות לד' הח"ס והנתיבות הנ"ל. מהא דפסק בשו"ע בסי' של"ג סי' ה' דבדבר האבוד אינו חייב רק שמתחילה הי' מוצא הבע"ב לשכור פועלים ועכשיו אינו מוצא וזהו דברי הרשב"א הובא בטור ובנ"י וע"כ הטעם משום דיני דגרמי דאי כסברת הריטב"א הנ"ל מטעם דמשתעבד כערב ה"ל לחיובי גם אם מקודם לא השיג לשכור פועלים כד' הג"א הובא בש"ך שם ס"ק כ"ח יעו"ש. דזה אינו דגם לפי סברת הריטב"א דמשתעבד מטעם ערב אינו אלא היכא שמתחילה הי' מוצא הבע"ב לשכור כמו שמבואר בהדי' מדבריו שכתב בההיא הנאה שסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י עצמו משתעבד מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים כו' עכ"ל. וע"כ לפ"ז גם ד' השו"ע שפיר ועוד כאשר הוכיח הנתיבות בסי' הנ"ל בסי' י"ד ד"ה ודוקא בדבר האבוד כו' יעו"ש. לא ס"ל המחבר כהג"א טעם הגרמי כד' הנ"י יע"ש מדכתב המחבר דאף דהיכא דשרה הפשתן לא מחייב אלא עד כדי שכרו ולא כפי כל הזיקו כד' הי"א שהביא הרמ"א. ואין להקשות אמאי באמת לא ישלם לו כל הזיקו י"ל כמ"ש הנתיבות לעיל בסי' ש"ו ס"ק ה' דזה נקרא פסידא דהדר וז"ל שם אבל פועלים שחזרו בהם ויש אפשרות לשכור עוד פועלים אחרים יש לו דין אחר ששוכר עליהם עד כדי שכרן כמבואר בסי' של"ג עכ"ל. וא"כ אין סתירה מדברי שו"ע ותו לא מידי. ואגב נבאר בזה מה שהקשה הקצוה"ח בסי' של"ג ס"ק ב' על מ"ש התוס' ב"מ ע"ו ב' ד"ה אין להם קשה לר"י דהא קיי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי כו' מאי קושי' הא זה רק כמבטל כיסו של חבירו דפטור יע"ש מה שמחלק ובאמת עדיפא ה"ל להקשות ממ"ש התוס' גופא בב"ק כ' א' בד"ה זה אין נהנה כו' דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת מלפניו אין זה אלא גרמא עכ"ל. וא"כ איך כתבו התוס' הכא דמניעת הרוחת מלאכתו מיקרי גרמי איברא גם התיו"ט בפ"ח על הרא"ש דב"מ פ' האומנין סי' ב' ס"ק נ' הקשה כעין זה על דברי הרא"ש דסתרי אהדדי יע"ש מה שתי' ומחלק:
אולם לפי דברי הנתיבות שכתב בסי' הנ"ל סי' ב' בד"ה ה"ז בדבר האבוד אינם צריכים סברת לחלק אלא הא דכתבו התוס' והרא"ש דקיי"ל כר"מ דדאין דיני דגרמי אין כוונתם דין דגרמי דד"ת כו' רק כוונתם כאן שתקנו חז"ל בדבר האבוד חייב כו' יעו"ש וא"ש:
ועתה נחזור לנידן דידן אחרי אשר הח"ס גופא מסיק בדבריו וז"ל ולפע"ד כל הפוסקים מודים מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי' וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע כן. ע"כ אם יבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ"פ עכ"ל. וכן הביא בנ"צ בפ"ת סס"י רצ"ב ועוד מצאתי בספר מראה הפנים על ירושלמי כו' שהביא ג"כ דברי הש"מ בשם הריטב"א הנ"ל וכתב עליו וז"ל ולא מצאתי חבר לו. וכל הפוסקים סתמו דבריהם בדין זה וכתבו שאין לו עליו אלא תרעומות עכ"ל. ע"כ לא נוכל לחייב את השוחט לשלם להטבח גם מה שגרם מניעת הריוח ובפרט שאף לד' הריטב"א הנ"ל יוכל לחלק דוקא בשפשע כמו שמוכח ראיית הריטב"א מגמ' דב"מ הנ"ל דמיירי שפשע וכן ד' הראב"ד שכתב כל שבידו לעשות ולא עשה כמו שהביא בהנתיבות הנ"ל. משא"כ גבי נידן דידן בהשוחט מומחה שקלקל לאו פשיעה נקרא דאל"כ אף בחנם הי' חייב וזהו בגדר כעין גניבה ואבידה דאך בשכר חייב וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ו בס"ק ז' יעו"ש. א"כ י"ל דלכ"ע פטור מלשלם מה שגרם מניעת הריוח ואך ישלם את ההיזק לבד כפי כמבואר בסי' שפ"ז הנ"ל: