שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ
סימן כו
שאלה
באיש אחד שקנה חפץ מחבירו ונתן לו כסף לבד בלא שום קנין אחר ואחריו בא רעהו לקנות ג"כ את החפץ הנ"ל ומכר לו המוכר בקנא"ס ואח"כ בא הלוקח הראשון ותבע לו את החפץ וא"ל המוכר כי מכר לאיש אחר בקנין גמור ואילו ידע שהלוקח הראשון יבוא עמו בדינא ודיינא לקבל מש"פ לא הי' מוכר להשני מה דינו:
תשובה הנה יש בהשאלה הזאת שתי חקירות לחקור בזה הראשונה אם מעשה המכירה שמכר המוכר את החפץ להשני מיקרי חזרה או לא. ואם מקרי חזרה ממילא הדין שיוכל לחזור כמו שתקנו חז"ל שע"י קנין כסף לבד יכולים לחזור כמבואר הדין בחו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ד אולם אי נימא דמעשה המכירה לא מיקרי חזרה גמורה אז נופל בה חקירה שני' אם מה שהפקיעו חז"ל קנין כסף לא הפקיעו לגמרי כ"א שנתנו רשות לחזרה ולקבל מש"פ ומאז בטל הקנין אבל קודם החזרה יש להלוקח קנין בהחפץ. וע"כ קנין השני מה שמכר להלוקח שני לאו כלום הוא דנחשב כאילו מכר דבר שאינו שלו. או דאמרינן דלגמרי הפקיעו חז"ל קנין הכסף דלא קנה כלל אף קודם החזרה ואז ממילא חל קנין השני מה שמכר להלוקח השני בקנין המועיל מאחר דכשלו הוא נחשב:
והנה מצאתי בשו"ת אפריון דוד שהאריך לבאר שאלה כהנ"ל בסי' כ"ז ומסיק שם דלפי דעתו לא בטלו חז"ל קנין כסף לגמרי כ"א מחזרה וקבלת מש"פ ואילך אבל מקודם חזרה יש להלוקח קנין בהחפץ ולהמוכר בדמים. ואחרי אשר עברתי בין בתרי אמרותיו ועיינתי בכל ראיותיו. ומצאתי לפי ענ"ד שאינן מכריעות ונ"ל להביא ראיות היפך מדבריו וע"כ אציגם בזה אחת אחת כסדרם כפי מש"כ שם ואבאר את אשר עמדי חל"י ואבקש מאלוקי יעקב שלא אכשל בדבר הלכה:
א) ראייתו הראשונה מדברי רש"י דב"מ מ"ח א' ד"ה קאי באבל כו' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו אשה לר' יוחנן הוה קידושין כו' וכתב האפ"ד הנ"ל דלפי דעתו כוונת רש"י דבשניהם מקודשת לר"י בין שקידש המוכר בהמעות ובין שקידש הלוקח בהחפץ והיינו כגון שלקח הלוקח את החפץ בלי ידיעת המוכר וקידשה בו דבשניהם לר"י מקודשת וא"כ מוכח מזה דס"ל לרש"י דכ"ז שלא חזרו בהם יש להלוקח קנין גמור בהחפץ דאלת"ה אמאי מקודשת כיון דרבנן הפקיעו את קנין כסף דאורייתא לגמרי א"כ אינו שלו כלל ולא עדיף זה מהא דאמר ר"ג אמ"ר פסחים ו' ע"ב המקדש בחמץ מש"ש ולמעלה אפי' בחטי דקורדנייתא אין חוששין לקדושיו אלמא דמדאורייתא לא הוה חמץ כלל אפ"ה אינו מקודשת כיון דרבנן הפקיעו רשותו מהחמץ והפקר ב"ד הפקר וא"כ ה"נ דאף דמה"ת מעות קונות והוה החפץ שלו מ"מ כיון דרבנן הפקיעו את קנינו והפקר ב"ד הפקר א"כ אינו שלו כו' יעו"ש:
לענ"ד אינו ראי' כלל דלא דמי' כלל לר"ג א"ר כו' דהתם שאני דהתם באיסורא קא מיירי וכיון שאסרו החכמים מכח סייג עשו החמץ כעפרא דארעא וא"כ לא שוי' מידי ובמה תחל הקדושין וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"א דכל מחמת שגזרו חז"ל איסור הנאה אינה מקודשת כיון דאינו נותן לה כלום כו' יעו"ש וכ"כ התוס' בפסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין כו' ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון שאמרו רבנן דאין פודין לא שוי' מידי עכ"ל יעו"ש. משא"כ הכא בענין תקנתם האף שהפקיעו רבנן קנין הכסף לגמרי מ"מ לא הפקירו ממונם. ועוד בחזקתם וברשותם במקחם כ"ז שלא חזר המוכר ומותרים להשתמש בהם כ"ז שלא חזרו ואסור לחזור והראי' דעליו לקבל מש"פ וא"כ גם החפץ בר דמים הוא ללוקח וע"כ אם קידש בו אשה מקודשת לר"י כיון דמה"ת מעות קונות לגמרי ועוד לענין חומרא דקדושין לא העמידו החכמים את תקנתם נגד ד"ת וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ג' דאם קידש בהם מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתם דברי תורה עכ"ל יעו"ש וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' ר"ח דתקנתא דרבנן איננה גורם לשנות קנין ודין דאורייתא יע"ש:
ועוד מנין לו דכוונת רש"י כדבריו דקאי ג"כ באם קידש הלוקח בהחפץ ולצייר דמיירי שלקח בלא ידיעת המוכר דילמא כוונת רש"י דוקא באם קידש המוכר בהמעות. ומה שכתב האפ"ד שם ולענ"ד אין סברא לחלק ביניהם עכ"ל. הלא התוס' בב"מ מ"ג בד"ה מאי אירי' כו' מחלקי בהדי' בתירוצם השני וז"ל דלר"י ור"ה דא"ל דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כיון דקונות מה"ת כו' עכ"ל ולכן אם קידש המוכר במעות מקודשת לר"י משא"כ בהחפץ שאין להלוקח שום זכות וקנין בהחפץ אפשר אם קידש בו הלוקח דאינה מקודשת לר"י וכסברת האפ"ר הנ"ל. וכן מצאתי בחידושי דרע"א זצ"ל לב"מ בדף מ"ח הנ"ל דכתב שם דמסתפקנא בכוונת רש"י הנ"ל אי דוקא על המוכר קאי רש"י שקידש בהמעות ולא בהלוקח עם החפץ ע"פ סברת התוס' הנ"ל לחלק בין המעות להחפץ. ועוד מוסיף שם חילוק אחר יעו"ש. ואי נימא דאפ"ד הי' מדקדק מלשון רש"י שכתב אם קידש בו אשה משמע דעל החפץ קאי דאי על הדמים היל"ל אם קידש בהם אולם לא על יסוד דקדוק קטן כזה אנחנו נבנה עליו בית:
ב) ראייתו השני' מדברי רש"י בב"מ ס"ג ע"א גבי ברייתא דר"א דבאם יש לו מותר שכתב רש"י שם ד"ה יש לו כו' ולא אמרינן דלאו כאיסרו הבא לידו היכא דיש לו דזכה בי' האי מהשתא ואע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותו מוקרי ולא הוה ריבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במש"פ עכ"ל. וא"כ מוכח מדבריו דיש להלוקח זכי' וקנין בגוף החפץ דאל"כ איסור רבית היאך נפקע עכ"ל יעו"ש:
לענ"ד ליכא ראי' כלל די"ל כיון דהתם בדרך מכירה איירי ואחר שהגיע זה"פ אינו רק איסור מדרבנן ע"כ סגי במה דמועיל הקנין מעות אף מדרבנן לענין קבלת מש"פ דהם אמרו והם אמרו וכדדייק רש"י בלשונו ולא הוה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במש"פ. ור"ל דאך בזאת לבד דאם חזר יש לו מש"פ הקילו חכמים בדבריהם באיסור ריבית דרבנן וכ"כ התוס' בב"מ ס"ב ב' ד"ה אע"פ כו' דאע"ג דלא משך החיטין אין זה ריבית כיון שאם הי' בא מוכר לחזור הוה קאי במש"פ ולכך חשיבי כנתייקרו ברשות הלוקח עכ"ל הרי דייקו התוס' נמי הטעם דהוה קאי במש"פ אף דאין להלוקח זכות וקנין בהחיטים מ"מ סגי בריבית דדבריהם במה שאסור להמוכר לחזור ולקבל מש"פ כהנ"ל:
ועוד תמהני איך לא ראה החוות דעת שכתב ביו"ד סי' קס"ג על מה שהביא הט"ז שם טעם דרש"י הנ"ל וכתב עליו דזה ניחא רק לד' המחבר שפסק בחו"מ סי' קצ"ט וסי' ר"ד דמלוה קונה דהא ברייתא דר"א הנ"ל במלוה קא מיירי ואיך יספיק טעם דרש"י לד' החולקים דס"ל דמלוה ל"ק וכתב שם הח"ד דצ"ל הטעם כש"כ הראב"ד פ"ז דמכירה והתויו"ט דלענין ריבית הקילו ועשו שאינו זוכה כזוכה והביא ראיות לזה יעו"ש וא"כ עינינו רואות מגדולי הראשונים דאף במקום שלא קנוי אף למש"פ כגון במלוה לד' החולקים דס"ל דל"ק כלל הקילו איסור ריבית דדבריהם משום שעשו שאינו זוכה כזוכה ומכ"ש די"ל דס"ל לרש"י ותוס' דסגי להפקיע איסור דדבריהם בקנין דאם יחזרו יקבלו מש"פ כהנ"ל:
ג) עוד כתב שם וז"ל וכן מפורש לענ"ד בדברי הרמב"ם סופ"ט דה' תרומה שכתב דבין כהן שקנה פרה מישראל בכסף או ישראל שקנה פרה מכהן בכסף אינה מאכילה כרשיני תרומה ע"כ אלמא דאף מגוף החפץ לא עקרו החכמים הקנין כסף דאורייתא עכ"ל יעו"ש ג"כ נראה דלאו ראי' היא כלל ואם נעמיק להבין דברי הרמב"ם הנ"ל מלבד שלא תצא ראי' לדבריו כ"א יהי' מוכח להיפך:
וע"כ נעתיק לשון הרמב"ם וז"ל שם יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה בתרומה שד"ת מעות קונות כמו שיתבאר בה' מו"מ ואם מכר ישראל פרתו לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דלפי דבריו ניחא מ"ש הרמב"ם ברישא שאם מכר הכהן פרתו לישראל בק"מ דאסור להאכילה בתרומה משום דגם החכמים לא הפקיעו קנין החפץ מהלוקח טרם שחזרו. כמו שמסיק הרמב"ם טעמו שד"ת מ"ק. וא"כ הוה כפרתו של ישראל. אבל קשי' מה שמסיק בסיפא דאם מכר ישראל פרתו לכהן בק"מ לא תאכל בתרומה אמאי הרי ברישא כתב דנחשב ע"י ק"מ כפרתו של הלוקח וא"כ במכר ישראל פרתו לכהן ה"ל ע"י קנין מעות כפרתו של כהן אמאי לא תאכל בתרומה אלא ע"כ צ"ל בהיפך דהרמב"ם ס"ל דאף טרם חזרה הפקיעו חז"ל קנין המעות לגמרי ואין להלוקח שום קנין בגוף החפץ. ומעתה יהי' מיושב דברי הרמב"ם לנכון. דהנה יבואר ממתני' דפי"א דתרומות משנה ט' דבעינן שני דברים לענין אכילת תרומה חדא דיהי' קנין כספו והשני' שע"י האכילה יהנה הכהן ממנה ולא שיבוא הנאה לישראל כמבואר בהרב ב' שם. ולפ"ז ה"פ דבתחלה כתב שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח ור"ל א"כ לפי דעת חז"ל שהפקיעו קנין כסף לגמרי אף קודם חזרה והוה עוד הפרה של כהן ונחשב קנין כספו מ"מ אסור להאכילה בתרומה וע"ז מסיק שד"ת מ"ק כמו שיתבאר בה' מו"מ ור"ל דשם מבואר כיון שד"ת מ"ק א"כ אסור להחזיר ועליו לקבל מש"פ וא"כ לא יהנה הכהן ממה שמאכילה כיון דע"פ הדין אסור לחזור וממילא יחזיק הישראל. ואח"כ כתב בסיפא ואם מכר ישראל פרתו לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך משום דכבר מובן מדבריו דרישא דחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות ואין להלוקח אף בטרם חזרה שום קנין על החפץ וממילא מובן דהפרה עוד לא נחשב כקנין כספו של כהן. וע"כ אסור להאכילה עד שימשוך וא"כ אדרבה מוכח מד' בהיפך כהנ"ל:
ד) וגם מדברי התוס' דע"ז ס"ג א' ד"ה והא מיחסרא משיכה כתבו וז"ל ואפי' לר"י דס"ל דד"ת מ"ק הכא גבי אתנן לא קנה כיון שהפקיעו כו' ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקנית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל. ופירוש התוס' הנ"ל. כבר ביאר המהר"מ לובלין דהתוס' ס"ל לחלק דמהחפץ הפקיעו החכמים הקנין לגמרי אפי' לחומרא ע"כ שפיר לענין אתנן דפריך והא מחסרא משיכה אף דס"ל לר"י דמ"ק דב"ת. מ"מ הכא גבי אתנן לא קנתה את הטלה והוא החפץ משום דכיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קנה. ר"ל דלא קנה כלל ואוקמי' אמשיכה גם ממנה הפקיעו הקנין מהטלה ואין כאן אתנן כלל. והדר קאמרי התוס' ול"ד לההיא דפ' הזהב דנתנה לסיטון מעל. וקשי' לכאורה אמאי מעל דהא רק קנין מעות הוא. וע"ז תירצו שקנית הכסף מועיל. ור"ל לענין המעות של הקדש שנתן להסיטון לא הפקיעו החכמים שלא יקנה המוכר המעות. כיון דמה"ת מ"ק ויצא לחולין וע"כ מעל יעו"ש. ובאמת יפה פירושו דהחילוק בין המעות להחפץ כבר חילקו התוס' בב"מ מ"ג א' ד"ה מאי אירי' בתירוצם השני כמו שהבאתי לעיל באות א' יעו"ש. וא"כ גם מד' התוס' מוכח דלא כד' האפ"ד ואף כי בעצמו מביא שם דברי התוס' הנ"ל. וע"כ כתב שם דפי' המהר"מ לובלין הנ"ל הוא דחוק והאריך לפרש פי' אחר בתוס' הנ"ל. אך מה לנו לרחק את הפי' של מהר"מ הנ"ל דמשוה לו דברי התוס' דע"ז הנ"ל בסברת התוס' דב"מ הנ"ל. וללכת בדרך רחוקה לפרש באופן אחר:
ה) עוד כתב האפ"ד וכן מוכח מדברי הש"ס עצמו. דמקשה בב"מ מ"ח לר"י מברייתא דנתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן כו' אבל ספר דבעי למימשך כו' ולכאורה איך מקשה כ"כ בפשיטות אולי גם לענין הדמים תקנו דלא יקנה. וא"כ אמאי ימעול הא לא יצא המעות עדיין מרשות הקדש. וגם להשתמש בהם אסור לחד תירוצא בתוס' ב"מ מ"ג הנ"ל. אע"כ כמו"ש דכ"ז שלא חזרו בהם יש להם קנין כנ"ל עכ"ל:
נ"ל ג"כ דלאו ראי' היא כלל. דהנה לפי תירוצם השני שבתוס' הנ"ל. אין מקום לקושייתו דיש הוכחה דלענין הדמים גבי מוכר לא הפקיעו חז"ל הקנין ומותר המוכר להשתמש בהם. דאלת"ה תהדר קושי' התוס' דשם מה הועילו החכמים בתקנתם דמעתה יאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' וע"כ תירצו דלר"י דס"ל דמעות קונות מה"ת לא הפקיעו כח שיש לו להמוכר במעות כו' ולא מ"ל נשרפו מעותיך בעלי' יעו"ש. ולפ"ז מקשה הגמ' שפיר לר"י אמאי מעל. כיון שיצאו מרשות הקדש לרשות המוכר שמותר להשתמש בהם:
ואף לתירוצם הראשון שבתוס' הנ"ל דס"ל דאסור להשתמש בהמעות. אפ"ה ג"כ יש לישב קושיתו לפי מ"ש הגרע"א ז"ל בחידושיו שם בב"מ הנ"ל. שביאר דברי התוס' דע"ז ס"ג ד"ה והא מיחסרא כו' הנ"ל שהקשו ולא דמי לההוא דפ' הזהב נתן לסיטון מעל כו' דהקשה אמאי לא נקטי התוס' להקשות מקודם לזה מהא דמקשה רבא דוקא בלן כו' אבל ספר דלא מחסרא משיכה לא מעל עד שימשוך ש"מ כר"ל דמעות אינן קונות אפי' מה"ת. דאי לר"י דאמר מה"ת מ"ק ימעול אף דהפקיעו החכמים הק"מ ואלו גבי אתנן קאמר בגמ' דלא מיקרי אתנן. אף דמה"ת מ"ק משום דחכמים הפקיעו. ומתרץ משום דמקודם יש לפרש דברי רבא ע"פ מ"ש הנ"י בשם הראב"ד הובא ג"כ בשו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעי' ו' יעו"ש דשכירות מטלטלין דלא שייך הטעם דנשרף ולא טרח ומציל כיון דגופו שלו העמידו חכמים עד"ת דמ"ק. וא"כ י"ל דהכי דייק רבא דוקא בלן. אבל ספר דהוה כשוכר את התספורת לספר בו לא מעל, והיינו ע"כ כר"ל דד"ת אין מ"ק. ואף בשכירות מטלטלין כן. אבל לר"י כיון דד"ת מ"ק. וממילא בשכירות אוקמי' על ד"ת אמאי לא מעל. ולזה נקטו התוס' להקשות אך מנתן לסיטון מעל דהתם מיירי במכירה ממש ולא בשכירות יעו"ש וכן מצאתי בהנתיבות בסי' של"ג ס"ק א' דפי' דראי' רבא בב"מ הנ"ל קאי משכירות וכמו שכתב הגרע"א ז"ל כהנ"ל יעו"ש. ולפ"ז אין מקום לקושי' האפ"ד הנ"ל דלתי' הראשון שבתוס' ב"מ הנ"ל עיקר ראי' רבא משכירות כמ"ש הגרע"א והנתיבות הנ"ל:
ו) ועוד כתב האפ"ד ראי' וז"ל וכן מוכח לענ"ד ד' כל הראשונים דהא הרז"ה ס"ל דהיכא דאיתנים החפץ איתניס ללוקח ולא מהני חזרה אחר האונס. ואף שהרמב"ן והרא"ש וכל הראשונים השיגו עליו מ"מ בזה דמוכרח לומר דס"ל להרז"ה דחכמים לא עקרו את קנין המעות לגמרי בזה לא השיגו עליו עכ"ל ע"ש:
אין מקום לראייתו הלא י"ל דבהכי גופא תלי' השגתם ופלוגתתם דלד' הרז"ה דס"ל דאיתניס ללוקח ממילא מוכח דס"ל דחז"ל לא עקרו קנין המעות בטרם חזרה וקבלת מש"פ. משא"כ לשיטת הראשונים הנ"ל דהוכיחו מסוגי' דחולין פ"ג דפריך על מת לוקח. והא לא משיך כו' ש"מ דבק"מ לבד היכא דאיתנס החפץ איתנס להמוכר אז ממילא מוכח הטעם משום דהחכמים עקרו לגמרי את קנין המעות. אף קודם חזרה וקבלת מש"פ כדי שיטריח יותר להציל משריפה מדהוצרך אח"כ לשלם להלוקח הדמים דאלת"ה יקשה הטעם מ"ט ומדוע יחזור המוכר הדמים ללוקח בדאיתנס החפץ מאי ה"ל למיעבד אלא ש"מ כמש"כ:
ובהכי מיושב קושי' הכ"מ שהקשה על הרמב"ם בפ"ו דמעילה שפסק דאם קנה חפץ בדמים של הקדש ולא משך דלא מעל הא מסוגי' דב"מ מ"ח הנ"ל מוכח מראי' רבא מדקאמר בלן. אבל ספר דמחסרא משיכה לא מעל עד שמשך דזהו רק לר"ל דס"ל דמה"ת מעות לא קני כ"א משיכה. משא"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דמה"ת מ"ק לא בעינן משיכה ומעל. ואיך פסק הרמב"ם דלא מעל והניח בצ"ע יעו"ש:
ולפי מש"כ מיושב שפיר די"ל דרבא ס"ל כד' הרז"ה דאיתניס ללוקח. וע"כ סברתו דחז"ל לא עקרו לגמרי את קנין המעות טרם חזרה וקבלת מש"פ כהנ"ל וע"כ שפיר הוכיח מהברייתא הנ"ל דמוכח דספר דמחסרה משיכה לא מעל עד שמשך וע"כ הברייתא אתי' כר"ל דאי לר"י הי' הדין דמועל אף בלא משיכה כיון דד"ת מעות קונות וגם חז"ל לא הפקיעו לגמרי כהנ"ל. משא"כ אליבא דאמת דמוכח מסוגי' דחולין הנ"ל. דהיכא דאיתניס החפץ איתניס להמוכר. וע"כ הטעם דס"ל לר"י דחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות. וה"ה לענין מעילה. גם ר"י מודה דלא מעל עד שימשך כהנ"ל. ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' שם בב"מ ד"ה בלן כו' וא"ת וכי איתותב ר"י ממתניתין כו' דבאמת לר"י גופא מתורץ כמו שכתבנו לעיל. וממילא גם קושי' הכ"מ על הרמב"ם מתורץ דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק כהרי"ף בפ"ג דמכירה ה' ו' וז"ל דהיכא דנתן דמי המקח. ונאנס מהמוכר ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא הי' במוכר כח להצילו דחייב המוכר לשלם משום שתקנו החכמים משיכה עכ"ל. וא"כ מוכח ג"כ מדבריו שהטעם מה שאיתניס דחייב המוכר לשלם משום שתקנו החכמים משיכה. ור"ל דעקרו קנין המעות לגמרי אף בטרם חזרה וקבלת מש"פ. וכמו שהוכחתי ג"כ לעיל מדברי הרמב"ם באות ג'. וע"כ פסק שפיר לענין דלא מעל עד שימשוך דגם ר"י מודה לזה כמ"ש לעיל שעוד לא יצאו המעות כלל מרשות הקדש בטרם שמשך כיון שעקרו לגמרי את קנין המעות וכמ"ש לעיל:
וכעין זה מצאתי לרבינו הגר"א זצ"ל בביאורו לחו"מ בסוף סי' קצ"ד ס"ק י"א וז"ל ומש"כ הרמב"ם ואם מן הישראל לא מעל. ואע"ג דסוגי' דב"מ שם דלר"י דד"ת מ"ק מעל. מ"מ סוגי' דע"ז ס"ג א' משמע כיון שהפקיעו חז"ל ק"מ בלא משיכה אינו כלום אף לדבר שהוא מדאורייתא. וא"צ למה שחילקו התוס' שם בע"ז ד"ה והא כו' ולא דמי כו' וכן מתורץ מ"ש התוס' ב"מ מ"ח ד"ה בלן וא"ת וכי איתותב ר"י כו' עכ"ל הזהב יעו"ש:
ז) ואחר אשר בארנו שהדין היכא דאיתניס אם חייב המוכר לשלם תלי' בסברא אי נימא דחז"ל הפקיעו לגמרי קנין הכסף אף בטרם שחזר וקיבל מש"פ יצא לנו כי הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש וכל גדולי הראשונים דס"ל דאיתניס החפץ איתניס להמוכר ממילא נשמע דס"ל דחז"ל הפקיעו לגמרי קנין המעות כהנ"ל מלבד הרז"ה דס"ל דאיתניס החפץ איתניס להלוקח כהנ"ל הוא ס"ל דבטרם החזרה וקבלת מש"פ לא הפקיעו קנין המעות וכן יש לנו להביא ראי' מד' רש"י דלא ס"ל כד' הרז"ה. מדברי רש"י בב"מ מ"ח ד"ה אבל כו' הנ"ל דהוצרך לחפש הנ"מ בין ר"י ור"ל לענין קדושין ולא פירש הנ"מ לענין ממונא גופא באם נשרף החפץ באונס בהמוכר דזה מילתא דשכיח דלר"י חייב המוכר לשלם ולר"ל פטור המוכר ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה. ושוב מצאתי בהרמב"ן במלחמות שהשיג על הרז"ה הנ"ל מהא דלא קאמר הגמ' גופא שם בב"מ הא"ב בין לר"י ור"ל. באם שנשרף מהמוכר אם חייב לשלם. ש"מ דלא כהרז"ה. ומכ"ש דעל פירש"י שכתב הא"ב בין ר"י ור"ל לענין איסורא לקדושין ולא קאמר הא"ב לענין ממונא גופא כהנ"ל ש"מ דרש"י ס"ל דלא כהרז"ה וא"כ ממילא נשמע מרש"י דס"ל דהחכמים הפקיעו לגמרי קנין המעות אף בטרם החזרה וקמש"פ כהנ"ל דלא כמ"ש האפ"ד וכמש"כ באות א' ואות ב':.
ח) והא דכתב בהגהת אשרי דממשמעת רש"י בב"מ מ"ז ע"ב בד"ה כך תקנו כו' שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי כו' משמע אבל אחר שריפה אינו יכול לחזור בו. ואיתניס להלוקח. וזה ד' הרז"ה יעו"ש בפ' הזהב בהרא"ש סי' ח' בהגהת אשרי הנ"ל. וכן מצאתי ג"כ בב"י סי' קצ"ח ס' י"ד. וסי' ר"ד ס"ק ט' יעו"ש א"כ קשה דלפמ"ש סתרי דברי רש"י אהדדי ומצאתי בפני יהושע שהביא בשם הרמב"ן דמרש"י פרק הנזקין בגיטין נ"ב ד"ה נשרפו. משמע דס"ל דלא כהרז"ה וכ"כ הנ"י בד' רש"י וע"כ מתרץ ד' רש"י דב"מ מ"ז הנ"ל לתרץ כדברי הרמב"ן יעו"ש. וכן מצאתי ברש"י בקדושין כ"ח ד"ה שמא יאמר כו' להכי אוקמינהו ברשותו להיות הפסד השריפה עליו כו' וזהו כד' הרמב"ן בד' רש"י. ולפ"ז דברי רש"י שרירין באין סתירה:
ט) ומעתה נחזור לענין שאלה הנ"ל דיצא לנו הדין מכל הראשונים כהנ"ל דאף בטרם חזרה וקמש"פ אין להלוקח שום קנין בהחפץ. וא"כ ממילא אם הלך המוכר ומכר בסתם את החפץ ללוקח שני בקנין המועיל במשיכה או בקגא"ס שהלוקח שני זכה את החפץ. שוב מצאתי בהרמב"ן במלחמת בריש ב"מ גבי מו"מ וליחזי זוזי ממאן נקט וז"ל ואפי' נקט מפלוני בפני עדים נאמן לומר לחבירו מכרתי מקודם או אח"כ וקנה גופו של טלית במשיכה או בחליפין שכיון שהודה לו נוטל טליתו והוא ידין עם האחר ויקבל מש"פ עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ן הנ"ל דאף שמכר מראש לאחד בקנין מעות לבד ואח"כ מכר בסתם לשני בקנין חליפין וכדומה זכה השני וכמ"ש. וכן מוכח מדברי התויו"ט הובא בש"ך חו"מ סי' רכ"ב ס"ק ב' ומהש"ך שם יעו"ש. וכן מוכח מד' הרמ"ה שהביא הטור בחו"מ סי' קפ"ג וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה כו' ודוקא כו' אבל אם חזר שמעון ואומר שקונה לעצמו אפי' אם חזר בין מ"מ למשיכה קנה כיון שמעות אינן קונות נמצא שעדיין לא קנה ראובן כו' עכ"ל ש"מ מדבריו דאף קודם חזרת המוכר וקמש"פ. ג"כ ליכא שום קנין להלוקח בהחפץ וכמ"ש לעיל ומכל הנ"ל מוכח דלא כמש"כ האפ"ד הנ"ל:
י) ובהכי מיושב תשובת מהר"מ אלשי"ך סי' י' וספר אבקת רוכל שהקשה האפ"ד הנ"ל עליהם וז"ל שם במעשה שקנה ראובן משמעון סחורה המונחת בספינה בלא משיכה רק בדמים לבד. ואח"כ מכר ראובן הסחורה ללוי ג"כ בדמים לבד. ואח"כ הלך לוי באותה ספינה למחוז חפצו עם הסחורה הנ"ל. ובאמצע הדרך טבעה הספינה עם הסחורה. ופסק דלוי יוכל לחזור על ראובן ולתבוע מעותיו כיון שקנה רק בדמים לבד וכ"כ יכול ראובן לתבוע משמעון המוכר כו' וכתב שם דאף אם הי' ראובן הקונה משמעון הי' מקנה ללוי הסחורה בקאג"ס ג"כ לאו כלום כיון שאין לראובן בגוף הסחורה שום קנין. וכתב האפ"ד עליהם וז"ל ואחר המחילה הראוי' מעצמותיהם הקץ. לענ"ד כל דבריהם באותה תשובה אינן אלא תימא חדא דאמאי לא יוכלו המוכרים לומר קים לן כרש"י והרז"ה דלאחר האונס לא יכול הלוקח לחזור בו עכ"ל יעו"ש:
ועתה אומר אחר מחילת כבודו דבריו תמוהים דכבר הוכחנו מכמה דברי רש"י דלא ס"ל כד' הרז"ה אלא דס"ל כד' הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ושארי הגדולים דהיכא דאיתניס החפץ איתניס להמוכר וחייב לשלם המעות כהנ"ל. וא"כ ד' הרז"ה הוא ד' יחיד וקיי"ל דיחיד נגד רבים אין יכול לומר קים לי כמ"ש הב"ש באה"ע סי' נ"ג סק"י יעו"ש. וכ"כ הנתיבות בסוף סי' כ"ה בדיני תפיסה שלו בסי' כ' יעו"ש:
ועוד ראי' גם מתשובת מהר"מ אלשיך הנ"ל ואבקת רוכל ממה שכתבו בהדי' טעמם כיון שאין לראובן בגוף הסחורה שום קנין עכ"ל. הרי אף בטרם החזרה וקבלת מש"פ הפקיעו החכמים את קנין המעות. ואין להלוקח שום קנין על החפץ רק יש לו הזכות מה שהמוכר אסור מלחזור ועליו לקבל מש"פ וזהו כמ"ש לעיל בראיות ברורות:
ולפמ"ש יש לפשוט מה שנסתפקתי ג"כ באחד שקנה מחבירו חפץ בקנין מעות לבד ומת המוכר והיורשים חוזרים מן המקח. אם הם יכולים לחזור ממה שעשה אביהם בקנין מעות ולא חזר ולא קבל מש"פ
ואם נימא דיוכלו לחזור אזי יש לחקור אם הם מחויבים לקבל מש"פ. אבל לפמ"ש ובארתי לעיל דאף קודם חזרה וקבלת מש"פ אין להלוקח שום זכות וקנין בהחפץ א"כ בוודאי יכולים היורשים לחזור מן המקח אחרי אשר החפץ עודנו עומד בחזקת אביהם. ואין להלוקח שום זכות בחפץ כהנ"ל. וממילא מסתברא דגם הם פטורים מקבלת מש"פ כיון דהם לא מכרו כלל לא שייך בהם שלא עמדו בדיבורם ולקלל להם בחנם. וכמ"ש הב"י בסי' קפ"ב גבי קנין מעות ע"י שליח יעו"ש:
ואין לומר דעליהם מצוה לקיים דברי המת דגם זה אינו דזה הדין אינו אלא שהושלש ע"ז לשם כך ולא כשהם בידו כמבואר בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ב' בהמחבר והרמ"א יעו"ש. ועוד יותר מבואר שם ברמ"א הנ"ל דאפילו מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורים. ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. וכתב שם הסמ"ע הטעם כיון דלא צוה להיורשים ליתן כו' יעו"ש. וה"ה או כ"ש בנידן דידן דלא צוה להיורשים לתת להקונה ולא הי' באביהם רק דברים בעלמא וקבלת המעות דלא נחשב לקנין כלל. כיון שהפקיעו חז"ל כמ"ש לעיל דהדין דהיורשים פטורים בלי שום קבלת מש"פ כמ"ש לעיל:
שוב מצאתי כעין חקירה הנ"ל בשו"ת שפת הים. להגאון אב"ד דיאנישאק שליט"א. ומסיק שם בקוצר כיון דיש בקנין מעות מש"פ אצל אביהם לא פקע זה אצל היורשים וחייבים במש"פ יעו"ש:
ולענ"ד נראה כמ"ש דאמאי לא פקע הכי זה גרע ממה שמבואר בשו"ע חו"מ סי' ס"ט סעיף ו' דאם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון כו' דפטורים היורשים אף בלא שבועה ופי' שם הסמ"ע ואפילו אם ידוע שלא נשבע אביהם אפילו הכי פטורים כיון דלא הי' אביהם חייב ממון ודאי. ואיכא למימר אם הי' חי הי' נשבע כו' ע"ש וכן כ' הש"ך שם. וא"כ ה"ה בנידן דידן די"ל ג"כ אולי אם הי' חי הי' ג"כ חוזר והי' מקבל מש"פ דפטורים היורשים מקבלת מש"פ כהנ"ל:
סימן כז
בחקירה אם מעשה המכירה מיקרי חזרה או לא:
תשובה
מה שחקרנו לעיל בסי' כ"ו אם מעשה המכירה מיקרי חזרה או לא מסתפק ג"כ בסוף תשובת אפ"ד בסי' כ"ז הנ"ל ורצה מתחילה להביא ראי' מגמ' יבמות ק"ח דקיי"ל כריב"ב דאמר קדושי' הן הן מיאוני' ש"מ דלא בעינן לחזור בפירוש. ובסוף דחה ראייתו דאדרבה משם מוכח להיפך דרק גבי קדושי קטנה דלא הוה כ"א קנין קל הוא דקיי"ל כריב"ב דלא בעינן חזרה גמורה וסגי בקידושין דהוה ג"כ מיאון קל. אבל בעלמא היכא דהוה קנין אלא שיכול עוד לחזור קיי"ל כרבנן דבעינן חזרה בפירוש. דאל"כ למאי נ"מ בעי הש"ס אי פליגי רבנן על ריב"ב כיון דהלכה כריב"ב ע"ש:
ואמכ"ה נעלם ממנו ד' הראשונים דברי הרא"ש בר"פ ג' דקדושין סי' ג' גבי הא דתנן במתני' האומר לאשה הא"מ לי לאחר שלשים יום. ובא אחר וקידשה בתוך שלשים מקודשת לשני. וכתב שם הרא"ש בסי' ג' וז"ל ראיתי מן המפרשים שדקדקו מן המשנה מדלא קתני אינה מקודשת לראשון רצו לדקדק דלא פקעי קדושי ראשון אלא אם מת שני בתוך שלשים חלו קידושי ראשון וה"א בירושלמי כו' ודבר תימא הוא דמכי פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר כבר חזרה מקדושי ראשון כו' עכ"ל יעו"ש. וכן ד' הרשב"א כהרא"ש הנ"ל הובא בהר"ן ברפ"ג דקדושין הנ"ל דע"י מעשה עדיף לבטל מחזרת בעל פה בדיבור יעו"ש. ועוד הביא הרשב"א ראייתו מגמ' יבמות ק"ח הנ"ל כמ"ש האפ"ד מדקאמר שם דקטנה יכולה לחזור מקדושי' דאמה ואחי' ובעי בגמ' עמדה וקדשה עצמה מאי ואסיקנא דהלכה כריב"ב דאמרינן דהן הן קדושי' והן הן מיאוני'. ש"מ דלית להו לדחות ולחלק כמ"ש האפ"ד דשאני התם גבי קידושי קטנה דלא הוה כ"א קנין קל. משא"כ בעלמא היכא דהוה קנין טוב. ואפי' לד' הר"ן שהשיג שם הר"ן על ראי' הנ"ל. השיג רק מטעם אחר וז"ל דהתם שקדשוה אמה ואחי' לאלתר ואח"כ קדשה עצמה וודאי שחזרתה מקדושין הראשונים חזרה גמורה. וכיון שעקרתן משעה ראשונה היאך יחולו אחר מכאן כו'. אבל זו שנתקדשה לאחר שלשים יום אפשר שלא חזרה בה מקדושי ראשון אלא יחולו בעונתן אם אפשר כו' עכ"ל יעו"ש. ואת אשר מקשה האפ"ד הנ"ל דאל"כ למאי נ"מ בעי הש"ס אי פליגי רבנן על ריב"ב כיון דהלכה כריב"ב לק"מ דכן דרך הש"ס בכ"ד בשבת קל"ו ע"א וב"מ כ"ד דעלינו לברר אם יש פלוגתא בזה שלא נהי' לומר גמרא גמור זמורתא תהא כקושי' אביי בשבת הנ"ל גבי מה שאמר שם הלכה מכלל דפליגי יעו"ש:
ונחזור לענין קדושין הנ"ל. אם מעשה הקדושין הוה כחזרה בפירוש תליא במחלוקת הראשונים הנ"ל דהרא"ש והרשב"א הנ"ל ס"ל דמעשה הוה כחזרה בפירוש והרמב"ן והר"ן ס"ל דמעשה לא הוה כחזרה בפירוש. וכן הובא שתי הדעות הנ"ל בשו"ע אה"ע סי' מ' סעיף ב' יעו"ש. ולפ"ז יצא לנו הדין בנידן שאלה מש"כ בסי' כ"ז הקודם באם שמכר שמעון את החפץ לראובן רק בקנין מעות. ואח"כ מכר את החפץ ללוי בקנין גמור ע"י קאג"ס דמעשה המכירה אם הוה כחזרה ממכירתו לראובן הקודם או לא תלי' בשתי דעות הנ"ל:
אכן י"ל דגבי נידן דידן גבי מוכר י"ל כ"ע מודים דמעשה המכירה הוה כאלו חזר בפירוש דלא דמיא לפלוגתתם גבי קדושין שקידש הראשון. וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחד וקידשה בתוך שלשים. כמו שחילק הר"ן הנ"ל. דהתם ס"ל להרמב"ן והר"ן שאין מעשה שלה מוכיח לחזור מקדושין הראשונים לפי שקדושין הראשונים אינו חל מיד כ"א לאחר שלשים משא"כ גבי מיאון שקדשה אמה ואחי' לאלתר. ואח"כ קדשה עצמה וודאי שחזרתה מקדושין הראשונים חזרה גמורה. כמו שהבאתי לעיל חילוק הר"ן הנ"ל. וא"כ ה"ה גבי מוכר שמכר לראובן בראשון הי' ג"כ להיות מכירה לאלתר. וא"כ כ"ע מודים דמעשה המכירה שמכר אח"כ לאחר ללוי הרי זה חזרה גמורה כאלו חזר בפירוש ממכירתו אשר מכר לראובן. אך בדמים לבד שיכול לחזור ומכר אח"כ בקנין מועיל ללוי זכה לוי החפץ. ושמעון חייב להחזיר המעות לראובן ולקמש"פ:
סימן כח
שאלה באם אחד לקח חטים חמוצים וכה"ג מחבירו קודם פסח בקנין כסף לבד והחמץ עודנו ברשות המוכר. וכשהגיע ער"פ מכר רק הלוקח לנכרי כד"ת אבל המוכר לא מכר את החטים הנ"ל לנכרי. מהו דינו:
תשובה
נראה לענ"ד דלא מהני כלום מכירת הלוקח חדא דכמה רברבתא ס"ל כר"ל דמה"ת מעות אינן קונות. ובעינן משיכה. כמ"ש המ"א בסי' תמ"ח ס"ק ד' יעו"ש. ולדעתם בוודאי אין להלוקח שום קנין וזכות על החפץ החטים הנ"ל והוה כמוכר דבר שאינו שלו. ואפי' למה דק"ל כר"י דמה"ת מ"ק אלא שחז"ל הפקיעו קנין המעות. נמי לא מהני כלום מכירת הלוקח אחרי שכבר הוכחנו בסי' כ"ו מכל הראשונים דהחכמים הפקיעו לגמרי את קנין המעות אף בטרי חזרה וקבלת מש"פ ואין להלוקח שום קנין בהחפץ כמ"ש. וא"כ הדר דינא דאין החמץ של הלוקח. וא"כ מכירתו אינו כלום. והמוכר לא מכר והוה כחמץ שעבר עליו הפסח שאסור. וכמבואר בשו"ע או"ח בסי' תמ"ח סעיף ה' יעו"ש ובח"י ס"ק ב'.
שוב מצאתי בשו"ת עונג יו"ט שמביא שאלה כה"ג בענין חמץ בסי' כ"ה. ומסיק שם בתשובתו דמהני מכירת הלוקח דאף שהחכמים תקנו דמעות אינן קונות. מ"מ הם לא תקנו לבטל הקנין מיד. רק שאם חזר בו מתבטל הקנין וכ"ז שלא חזר בו הוה הקנין מעלי' ושפיר זבין הלוקח חמצו לנכרי כדינו יעו"ש. וזהו כד' וכסברת האפ"ד הנ"ל. ואחרי אשר כל ראיותיו. ג"כ אך מדברי רש"י דב"מ מ"ח ד"ה אבל כו' הנ"ל ומפסקי הרמב"ם וכדברי האפ"ד. ואמחכ"ה מה אעשה כי ראיותיו אינן מוכרעות כאשר הוכחנו לעיל והוכחנו מדברי רש"י ההיפך. וכן מדברי הרמב"ם ומכל הראשונים דנראה מפורש דאף קודם חזרה וקבלת מש"פ בטלו החכמים קנין המעות מיד רק הוא אסור לחזור מכח איסור שאינו עומד בדיבורו. וע"ז עליו לקבל המש"פ אם חזר וכמ"ש לעיל:
איברא נראה לענ"ד מטעם אחר להקל ולומר דמהני מכירת הלוקח אף שאינו ע"פ מה דאיתא בשו"ע או"ח סי' תמ"ג סעיף ב'. ובחו"מ סי' רצ"ב סעיף י"ז דאם הפקיד ישראל חמצו אצל חבירו. אפי' בלא אחריות הנפקד. מ"מ חייב הנפקד למוכרו לנכרי בשעה חמישית והטעם משום שלא יעבור המפקיד בב"י כמ"ש המ"א שם ס"ק ה' יעו"ש. דלכאורה קשה היאך יכול הנפקד למוכרו הא שם בוודאי אינו שלו. ואיך מהני מכירת הנפקד. אע"כ צ"ל משום השבת אבידה תקנו החכמים שמהני מכירתו מטעם שהוא זכות להמפקיד. שלא יעבור על חמצו בבל יראה וזכי' מהני מטעם שליחות דהוה כמו שעשה לו שליח למכור חמצו. וכמו שמוכח מפירש"י גבי מקור דהאי דינא בפסחים י"ג א' בד"ה נשקלי' לנפשו כו' אחרי שנותן לו רשות למוכרו עכ"ל ומנ"ל דנתן לו רשות למוכרו. וע"כ צ"ל כמש"כ מטעם דהוה לי' זכות להמפקיד שלא יעבור עליו בב"י. וזכי' מטעם שליחות כהנ"ל:
וכן י"ל בנידן דידן דמכירת הלוקח מה שמכר לפני הפסח כד"ת. באמת ניחא לו להמוכר והוה כשלוחו ונהי כי ממ"נ עשה כאן המוכר שלא כדין. מה שלא מכר בעצמו דאפי' אם נימא כמו שהי' בדעתו. דהדין שכבר נקנה החמץ להלוקח ושלו נחשב. מ"מ החמץ עודנו ברשותו והוה כפקדון אצלו. מ"מ חייב הוא למוכרו כמו שמבואר הדין כנ"ל שחייב הנפקד למכור פן שכח המפקיד למכור כמ"ש המ"א הנ"ל. עכ"ז החמץ מותר כיון דסוף סוף נמכר החמץ לנכרי כד"ת. אזי אמרינן דבאמת ניחא לי' להמוכר מה שמכר הלוקח דזכות הוא לו כמ"ש וזכי' נחשב כשליחות ונחשב כאילו עשה המוכר שליח להלוקח למכור חמצו לנכרי ושפיר מהני לד"ה:
שוב מצאתי בפ"ת ביו"ד סי' ש"ך שהביא בשם פנים מאירות וז"ל שוב ראיתי בתשובת פ"מ ח"ב סוס"י נ"ב כתב בפשיטות בדבר בכור שמכרה אמו של ב"ב פרה מעוברת לעכו"ם בלתי ידיעתו הוה מכירה. משום דזכין לאדם שלא בפניו. וכמו כן בחמץ אם לא הי' בע"ב בביתו. ומכר איש אחר חמצו הוה כשלוחו כיון דזכות הוא לו יעו"ש ושמחתי כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה
סימן כט
שאלה
אחד מכר לכותי עובר אורח סחורה באיזו סכום וטעה הקונה ונתן לו יותר ממה שהוא צריך לתת, והמוכר לא ידע כי נתן לו הקונה יותר ונתן את הטעות לחבירו, ואח"כ נמצא כי סכום המעות היה מותר, והקונה בבר נסע לדרכו ואינינו, והמוכר אינו מכיר אותו ואינו יודע שמו ושם עירו, מי זכה ביתרון המעות, אם ישראל הראשון או השני:
תשובה
לכאורה הוא מפורש הדין בשו"ע חו"מ סי' קפ"ג סעיף ז' ברמ"א וז"ל ודוקא שידע השליח בטעות. קודם שבאו ליד המשלח. אבל אם לא ידע בטעות ההוא. ונתנו ליד המשלח הכל של המשלח עכ"ל. ור"ל שלא קנה השליח אף שהי' מקודם בידו בדבר אשר לא ידע. וא"כ ה"ה בנידן דידן לא זכה ישראל הראשון כ"א השני:
אבל עלינו עוד לעיין בזה. דהנה דברי הרמ"א המקור מהמרדכי. ע"כ י"ל דהמרדכי אזיל לשיטתי' שכתב הטעם מה דחצר אינו קונה לבעה"ב בכותל ישן בב"מ כ"ה. היינו מטעם שכתב בהגהת אשר"י משום שאינו דבר ההוה למצוא בו מציאה. וכן הביא הרמ"א הטעם בסי' רס"ח סעיף ג' בהגה"ה ז"ל ואין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דמסיק אדעתי' אבל בדבר שאינו רגיל לבוא אין חצירו קונה לו כו' עכ"ל וזהו ג"כ מהמרדכי יעו"ש. וכן פסק הרמ"א בסי' רל"ב וז"ל ואם קנה הסרסר דבר בחזקת בדיל ומכרו ואחרי כן נודע שהי' בו כסף וזהב זכה הלוקח שלא זכה הסרסר מעולם הואיל ולא ידע בו עכ"ל. והני שלשה הגהות הרמ"א מקורם ממעין המרדכי והגהת אשרי הנ"ל והכל תלוי בהטעם הנזכר משום שאינו רגיל לבוא בהם ע"כ לא קנו שלא מדעת. וא"כ י"ל דה"ה בנידן דידן בטעות העכו"ם הוא ג"כ דבר שאינו רגיל לבוא. ומשו"ה קני השני ולא הראשון כיון שלא ידע כהנ"ל:
אבל לד' התוס' בב"מ שם כ"ו ד"ה דשתיך כו' שכתבו וא"ת וליקני לי' חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנה לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל עכ"ל ע"ש וכן הביא שם הרא"ש כד' התוס' הנ"ל דאין קונה חצירו לו בדבר שאין עתיד להמצא יעו"ש. ולפ"ז בנידן דידן בטעות הקונה או בנידן רמ"א בסי' קפ"ג הנ"ל דמיירי במעות דעתיד להמצא בעוד מעט כדרך למנות המעות א"כ יהי' הדין דהשליח קנה או בנידן דידן דהראשון קנה כי הם זוכים בתחילה בשעה שהיו בידם אף שלא היו ידוע להם כי הוא דבר שעתיד להמצא כדין חצירו דידו כדין חצרו כמ"ש הש"ך בסי' רס"ח ס"ק ו' יעו"ש:
שוב מצאתי בהנתיבות בסי' רס"ח הנ"ל שהשיג שם על הרמ"א הנ"ל שהביא כד' המרדכי הנ"ל הלא הרמב"ם והרא"ש והתוס' כתבו טעמים אחרים. ותי' שני תירוצים אחד דוחק א"ע לפרש כי הרמ"א פירש דברי המרדכי הנ"ל להשוות כד' הרמב"ם והתוס' והרא"ש הנ"ל. ותי' השני כתב וז"ל ואם אין הפירוש לדחוק ד' המרדכי כד' התוס'. ע"כ צ"ל דט"ס יש ברמ"א וחסר בהגה"ה תיבות ויש מי שאומר דדעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקים עליו והעיקר תלוי אם הוא הוה להמצא יעו"ש. ולכן מבאר הנתיבות בסי' רל"ב דברי הרמ"א הנ"ל בדין קנית הסרסר דבר בחזקת בדיל ומכרו. ואח"כ נודע שהיו בו כסף כו' דהיינו דוקא בכה"ג שאין דרך להודע ואין עתיד להמצא כד' התוס' הנ"ל ומסיק שם אבל אם מצא דבר שמוכרך במטלית ומסרו לאחר. אה"נ דזכה הראשון אף שלא ידע מהו כיון שהוא דבר שעתיד להודע ולהמצא יעו"ש בס"ק ח':
אבל נפלאתי על הנתיבות הנ"ל. איך לא שת את עינו הבדולח לדברי הרמ"א בסי' קפ"ג הנ"ל דמיירי במעות שהוא דבר שדרכו להודע ולהמצא דמעות דרכו למנות הוא כמ"ש לעיל. ואפ"ה פסק שס הרמ"א דלא קנה השליח. וא"כ מפורש יוצא מדברי הרמ"א. דע"כ פסק כד' המרדכי ולא כד' התוס' הנ"ל. וזה וודאי אין לתרץ ולדחוק כי גם בהגהת הרמ"א הנ"ל חסר התיבות יש מי שאומר שדוקא שידע כו' משום דזה ד' יחיד כמ"ש הנתיבות הנ"ל דצ"ל בסי' רס"ח הנ"ל דזה אינו דכולי האי נשבש דברי הרמ"א לומר ט"ס יש כאן אתמהא:
ועוד יותר פלא דבסי' קפ"ג גופא ברמ"א הנ"ל כתב הנתיבות בס"ק י"ב וז"ל עש"ך ס"ק י"ד שכתב מור"ם הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן כו' כוונתו דדוקא כאן בטעות דדמי' למציאה אין ידו קונה שלא מדעתו בדבר שאינו רגיל לבוא. כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' בהגה"ה אבל לעיל כו' עכ"ל. א"כ הלא הוא עצמו כתב דדין הרמ"א דכאן הוא משום טעם המרדכי שהוא דבר שאינו רגיל לבוא וא"כ דבריו שבכאן סותרין את דבריו מש"כ בסי' רס"ח הנ"ל וצע"ג:
ולפ"ז מסתפקנא בנידן שאלה דידן. אולי גם דברי הרמ"א דבסי' קפ"ג אינו אלא לד' המרדכי א"כ הוא זה דעת יחיד ואינה כהלכתא דאחרי דאנו קיי"ל כד' הרמב"ם והרא"ש והתוס' הנ"ל דהטעם משום דאין חצרו קונה רק בדבר שאינו עתיד להודע ולהמצא ובנידן דידן הוא דבר שעתיד להודע ולהמצא כמ"ש. והוה הדין דראשון זוכה כהנ"ל. וכ"מ בקצוה"ח סי' קפ"ג הנ"ל דכתב ג"כ דדברי הרמ"א דכאן במחלוקת שנוי והוה ספיקא דדינא וכל דתפס לא מפקינן מיני' יעו"ש:
והנה בעיוני בדין קניית חצר מצאתי דבר תמוה במשנה למלך ה' גזילה ואבידה ה' ח' שהביא את המהרי"ט דפסק דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו וכמ"ש הש"ך בסי' רס"ח הנ"ל וראייתם מגמ' גיטין ס"א ע"א תנא אם לוקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור ופירש"י דהואיל ומטי' לידי' ה"ז גזל גמור יעו"ש והשיג המל"מ הנ"ל על המהרי"ט וכתב וז"ל שהרי כתבו התוס' בב"ב נ"ד א' ד"ה אדעתי' כו' דאין ידו קונה שלא מדעתו כו' עכ"ל ופליאה נשגבה ולא אוכל להבין את ראייתו הלא למעיין בכוונת דברי התוס' הנ"ל מוכח ג"כ כד' מהרי"ט דהא התוס' הקשו שם על מ"ש בב"ק מ"ט גבי המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא כו' וע"ז הקשו התוספות וז"ל ואין להקשות דאף על גב דאין דעתי' אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד איתרבאי ותירצו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו. היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות. אבל אם הי' יודע ואין מתכוון לקנות לא קני עכ"ל התוס' הרי עינינו הרואות דהתוס' משוה ומדמי לגמרי דין ידו לדין חצרו. אך תוס' מחלקי דבתרווייהו בין ידו ובין חצרו הדין שוה דהיכא שידע דהדבר יש בידו או בחצרו ולא רצה לקנות אז בתרווייהו לא קני כיון שאין מתכוון לקנות. וע"כ שפיר מיושב מ"ש שם בב"ק דגם שטרא ל"ק דלאו דעתי' אשטרא משום דהתם רואה ויודע כי יש שטרא בידו. אך לא רוצה לקנות השטר לבד לצור עפ"צ וע"כ ל"ק. משא"כ היכא דלא ידע אם הדבר בידו כגון בנידן דידן דלא ידע דהיו מותר מעות אבל אם הי' ידע בוודאי הי' רוצה והי' מכוון לקנותם. אזי בכה"ג בחצרו הדין דבתרווייהו קונה. אך בעינן שיהי' דבר שעתיד להמצא. וכמו שהקשו התוס' הנ"ל אח"כ וז"ל וא"ת מצא בגל כו' וי"ל דבדבר שאין הוה להמצא לא קלה חצרו שלא מדעת עכ"ל. וזהו כמ"ש התוס' בב"מ ד"ה שתיך הנ"ל. והטעם הזה נידן ג"כ בדין ידו. ולפ"ז אדרבה מוכח מהתוס' דין דמהרי"ט דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו:
איברא גם על הש"ך קשה מה שכתב בסי' רע"ה ס"ק ג' לתרץ מ"ש המחבר ומקורו מהרמב"ם דהמחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע. לא קנה אלא השטר לצור ע"פ צליחותו הלא הגמ' בעי בב"ב הנ"ל דאף שטרא ל"ק משום דלאו דעתי' אשטרא כו' ותי' דהרמב"ם קשי' לי' הא אפי' לא הוה דעתי' אשטרא דה"ל לקנות השטר דלא גרע מחצרו של אדם דקונה לו שלא מדעתו כו' יעו"ש דנעלם לו לפי שעה דקושי' הנ"ל הקשו התוס' דב"ב הנ"ל ותירצו דאין מקום לקושי' הנ"ל:
אבל על המל"מ הנ"ל עוד גדולה מדורת התימא הלא הוא הביא בעצמו דברי התוס' דב"ב הנ"ל ויקח מהם חצים להשיג על המהרי"ט. ובאמת אין כאן השגה אלא עוד ראי' למהרי"ט וכמ"ש:
סימן ל
עוד בענין קנין חצר ישוב לקושי' הגרע"א ז"ל:
בריש מתני' דפ"ח דפאה דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות. ופי' הרב דאז כבר נתיאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אח"כ הוה הפקר לכל יעו"ש וכתב עלה בתוס' דרע"א ז"ל וז"ל וקשה לי הא הלקט שנופל בעת הקציר. שהוא על שדה דבעה"ב כשנתיאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה לו שלא מדעתו ואי דאין הבעלים עומדים שם והוה חצר שאינו משתמרת מ"מ תקשי מפ"ק דב"מ י"א דאותבי' ר"א לעולא ממעשה דר"ג וזקנים ומוכיח מזה דחצר שאינו משתמרת ג"כ קונה ולדידי' יקשה מתניתין דהכא אמאי אינו זוכה בעל השדה מדין חצר וסיים בצע"ג יעו"ש:
ולכאורה תמיהתו תמוה הלא קיי"ל כשיטת הרא"ש דגם בחצר שייך יאוש שלא מדעת כמו באדם כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רס"ח ס"ק ב' והביא כמה ראיות מהגמ' ורוב ראשונים דלא כהמהרש"ל יעו"ש וא"כ אין מקום לקושייתו כיון שבאו בשדה דבעה"ב קודם יאוש. אף דהעניים מתיאשים אח"כ ה"ל יאוש של"מ דלא קנה לו חצירו וליכא למדחק ולומר דקושייתו קאי רק לד' מהרש"ל. זה אינו. חדא דלא ה"ל לסתום כ"כ וה"ל לפרש ולהביא פלוגתת הראשונים הנ"ל. ועוד אפילו לד' המהרש"ל יש לחרץ דס"ד דר"א דב"מ הנ"ל דהוא ס"ל כד' הראשונים דיאוש שלא מדעת גבי חצר ג"כ ל"ק. וע"כ מתרץ לי' ר"א מתני' דפאה בהכי כהנ"ל. שוב מצאתי בתפארת ירושלים שם באות ע"ח שהעיר ג"כ עליו יעו"ש:
איברא מחומר הפלא הנ"ל נ"ל להצדיק קושייתו לד"ה כי יש לנו לחלק בזה דהיכא שייך לומר בחצר יאוש של"מ דל"ק משום דבאיסורא אתי' בה אינו אלא היכא דבתחלה בגדר אבידה בא שמה דאז כיון דחל עליו להוציא מרשותו ולתת להבעלים. או לשמור אותו בגדר שם אבידה א"כ ה"ל שם באיסורא בא לידו ואינו מועיל מה שמיאש אח"כ משא"כ היכא דמעיקרא נמי לא היתה בא בחצירו בגדר אבידה כנידן דידן שהלקט שנופל בה בעת הקציר איננו בגדר אבידה כ"א זכה רחמנא את שדי דבעה"ב להיות מונחים שם. עד שיבואו העניים וילקטו להם. כמו דאיתא בב"מ י' ע"ב כי זכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' יע"ש ולפ"ז ה"ל כהיתירא מתחילה אתי' בחצירו ואז אחר שנתיאשו העניים הוה הפקר ושפיר הקשה הגרע"א ז"ל. דיזכה בעל השדה כמו כל הפקר שבא בחצירו אחר יאוש. והגע בעצמך אילו הי' מניח אחד מדעתו איזה חפץ בחצר חבירו וברשות חבירו ואח"כ הפקיר בעל החפץ את חפצו כדין הפקר לכ"ע היתכן לומר דבעל חצר לא יקנה לו חצירו משום דבא לו קודם הפקר בחצירו והוה כאיסורא בא לידו וכ"ת דאה"נ דל"ק זה אינו הלא גמ' ערוכה בב"ק מ"ט גבי משכון הגר בחצר ישראל ומת הגר דחצירו קונה לו אפי' שלא מדעתו בחצר המשתמרת כריב"ח יעו"ש וכן מבואר בשו"ע חו"מ סי' רע"ה סעיף כ"ח דכתב שם המחבר בד"א בשלא הי' המשכון בחצר הראשון אבל אם הי' בחצירו. חצירו קונה לו שלא מדעתו עכ"ל ע"ש וא"כ יקשה נמי היאך קני לי' לישראל מטעם חצירו הא בא בחצירו קודם יאוש אלא ש"מ דהיכא דבתחילה לא בא בגדר אבידה אלא בתורת משכון או פיקדון מיקרי בהיתירא אתי' בחצירו ומהני אח"כ שמת הגר וה"ל כהפקר וקני' לי חצירו. וא"כ ה"ה כאן גבי לקט כהנ"ל ושפיר קושייתו לד"ה:
ועוד אוכל להצדיק ולחזק את קושי' הגרע"א הנ"ל ע"פ מה שכתב הש"ך בח"מ סי' ר"ס ס"ק כ"ו לישב ד' הרמב"ם והמחבר דכתבו דאם מצא דבר במקום שנסתפק אם הוה דרך נפילה או הנחה ועבר ונטל ואין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו לב"ד שיהי' מונח עשי"א אף דקיי"ל דיאוש של"מ לא הוה יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא הי' צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתיאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה עכ"ל יעו"ש וא"כ בנידן דידן גבי לקט עניים דלא שייך לומר דנתברר של מי הוא דהוה ממון שאין לו תובעים מסתברא דגם הראב"ד והטור שהשיגו על הרמב"ם וס"ל שיהא מונח בב"ד עשיב"א. מודים בזה שהוא שלו משום דבכאן לא יוכל לעולם להתברר של מי הוא כי ממון שאין לו תובעים הוא. וא"כ לפ"ז לא איכפת לן בנידן דידן מאי דהוה יאוש של"מ ושפיר הקשה הגרע"א הנ"ל דיזכה לו חצירו לבעל השדה כהנ"ל.
אולם לענ"ד נראה לישב קושי' הגרע"א הנ"ל באופן פשוט. דמתני' דפאה לא יקשה לר"א דב"מ הנ"ל דהוא יתרץ דהמתני' הנ"ל לא באה לאשמעינן כ"א הדין אימתי מותרים כל אדם ללקוט הלקט. שלא יהי' בו עוד גזל העניים וע"ז קאמר משעה שילכו הנמושות נתיאשו העניים והוה הפקר לכל אדם. אך איך יהי' הדין אם יכול בעל השדה לומר אני זכיתי בתחילה משום דשדי זכתה לי מיד אחר יאוש העניים בתורת חצר אף שלא מדעתי אף בחצר שאינה משתמרת ע"ז י"ל כי מדין קנין חצר לא מיירי כלל וזה תלוי בפלוגתא אם קנה חצר שאינה משתמרת שלא מדעתו או לא:
ועוד יש לתרץ קושי' הגרע"א ז"ל ע"פ מה שהבאתי לעיל בסי' כ"ט ד' המרדכי דס"ל דדבר שאינו הוה להמצא בו לא קנה חצירו בשלא ידע. או לד' התוס' והרא"ש הנ"ל דבדבר שאין עתיד להמצא לא קנה חצירו שלא מדעתו דלכולהו טעמי הנ"ל שייך בנידן דידן גבי לקט דאין הוא דבר ההוה למצוא בו ולא עתיד להמצא דמי יימר דהעניים הראשונים לא ילקטו כולם עד תומם. ואף אם הם ישאירו אז הנמושות ילקטו אחריהם ולכך בכה"ג לכ"ע אין חצירו קונה לו שלא מדעתו ומיושב שפיר קושיתו הנ"ל:
ומה שכתב התפארת ירושלים באות ע"ח לתרץ קושי' הגרע"א הנ"ל. אינו מספיק תירוצו כ"א לד' הנ"י וד' הרמב"ם הובא בשו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ג' יעו"ש אבל לד' התוס' שם י"א בד"ה זכתה כו' דגם אליבא דעולא לא בעינן שיאמר זכתה לי שדה ומתני' דקתני דאמר זכתה לי שדה לאו דוקא וכ"כ הרא"ש. א"כ י"ל דכן לד' ר"א לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי כיון דס"ל דתקנו רבנן דחצר קונה אף בשאינה משתמרת ממילא יובן דס"ל דלא ס"ל דבעינן שיאמר זכתה לי וכן מוכח מראי' הגמ' שהביא מברייתא דשכחה דקתני דוקא בשדה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה דחצירו קונה לו משא"כ בעיר אף זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה מ"ט דליתי' גבי' דלזכי לי' אלמא דחצר שאינה משתמרת אין קונה לו בלא עומד בצד שדהו יעו"ש. ואם נימא דר"א ס"ל דבעינן שיאמר זכתה לי א"כ מאי ראי' מהך ברייתא מהא דממעט דבעיר זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה. דילמא מיירי משום דלא אמר זכתה לי אבל בעומד בצד שדהו אפי' לא אמר זכתה לי נמי קנה. א"ו דר"א ס"ל דבכל מקום שתקנו דחצירו יקנה לו ליכא נ"מ אם אמר זכתה או לא. וא"כ לפ"ז ממילא מופרך תי' של תפארת ירושלים הנ"ל דר"א ס"ל דלא קנה לי' חצירו שאינה משתמרת בלא אמר זכתה לי והתם גבי לקט מיירי נמי דאינה משתמרת ולא אמר זכתה לי שדה וע"כ לא זכתה השדה לבעה"ב דזה אינו דלשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל לא בעינן לכ"ע שיאמר זכתה לי כהנ"ל:
והא דמביא הת"י הנ"ל ראי' דאפי' לר"א בעינן שיאמר זכתה לי מברייתא שהביא הגמ' בב"מ ק"ב אם אמר כל המציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי מצרי לא אמר כלום ופריך שם ואם איתא לדריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום. ומשני הב"ע בחצר שא"מ ואכתי קשי' לר"א יעו"ש. לאו ראי' היא דבאמת מוכח גם מברייתא דשכחה הנ"ל דלא כר"א דאמר דאף חצר שאינה משתמרת לדעתו ואינו עומד בצדו נמי קונה לו וא"כ קשי' לר"א. א"ו צ"ל דר"א ס"ל דמ"מ ממתני' דמע"ש ממעשה דר"ג וזקנים כו' מוכח כוותי':
וא"כ מאי איכפת לי' דיש עוד ברייתא דכל המציאות הנ"ל דלא כוותי'. הלא הוא סמיכתו על המשנה יותר מהברייתא:
סימן לא
שאלה
באחד שקנה בהמה מחכירו לשחיטה. ונמצא בה שתי טריפות. אחת נקב בביה"כ והוגלד פי המכה. והשני' סרכא המטריפה מהו דינו:
תשובה
הנה לפי דעת המחבר בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"א וי"ב. דס"ל דגם בטריפה אחת בין שיש נקב בביה"כ והוגלד פי המכה. ובין שיש בה טריפה דסירכא לבד דה"ז מקח טעות וצריך המוכר להחזיר המעות להלוקח ומכ"ש בנידן השאלה הנ"ל דיש לה שתי טריפות ביחד דהוה מקח טעות. אלא עיקר השאלה להיש חולקין שמביא המחבר הנ"ל הוא הרא"ש וסייעתו דמודים דאם יש בו נקב בביה"כ דהוה מ"ט כהנ"ל משא"כ היכא שיש בה טריפה דסרכא לבד דלא הוה מ"ט וטעמם דהואיל דסרכא הוה דבר דשכיח ה"ל לאתנויי ומדלא אתני' ש"מ דמחיל לי' כמו שפי' הרמ"א גופא שם הטעם הנ"ל דלשיטתם מיבעי לן היכי הוה הדין אם נמצאו השתי טריפות נקובת בה"כ וטריפת סרכא ביחד היאך הדין דהלוקח טוען ואומר דמ"מ על טריפת נקובת בה"כ דלא שכיח לא קבלתי עלי וא"כ הוה מ"ט והמוכר טוען כיון דקבלית עלך טריפת הסרכא וא"כ מאי איכפת לך אם יש בה עוד טריפה ויש להסתפק הדין עם מי:
ולכאורה הי' עלה בדעתי כי הדין עם המוכר כיון דסוף סוף טריפה הבהמה מחמת סירכא שקיבל עליו הלוקח וא"כ מאי איכפת להלוקח אם ניתוסף לה עוד טריפה דנקובת בה"כ. והבאתי ראי' לזה מגמ' ב"ק מ' ע"א דאיתא שם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד דשואל משלם ג"כ ח"נ ופריך הגמ' ונימא לי' תם שאלו ומועד לא שאלו ומשני הגמ' משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פ"נ בעית לשלומי והשתא נמי זיל שלים פ"נ יעו"ש וכ"פ הרמב"ם. נוכל ללמוד מכאן דאף שניתוסף עליו חסרון דמועד דע"ז לא קבל עליו מ"מ על מה שקבל שמירת התם לא יפטור ומכ"ש גבי נידן דידן דמה שניתוסף עלה טריפה דנקובת בה"כ לא גרע בה מאשר נטרפה מחמת סרכא לחוד דסוף סוף אך טריפה היא דיכול המוכר לומר להלוקח סוף סוף טריפת הסרכא קבלית עלך וכהנ"ל:
וכתבתי השאלה הנ"ל להגאב"ד דז"י בעל המחבר אפריון דוד והשיב לי תשובתו ארוכה דלפי דעתו נראה דהדין עם הלוקח ונושא ונותן בה בעומקא של הלכה וצלל במים אדירים מענין לענין. ואחר אשר עיינתי בהם ומצאתי כי כל ראיותיו אינן מוכרעות. והשיבותי לו עליהם כסדרן אחת אחת מה אשר דחה את ראייתי מב"ק הנ"ל והאריך לפרש הבנת הגמ' הנ"ל אם אמנם שיש לחלק לדחות ראייתי בב"ק בקוצר משום דשם ידע שהוא נגחן וסבר וקבל לשמירת תם וע"כ לא יוכל לבטל קנין חובו בטענה גרוע. וע"כ חייב בח"נ דתם. משא"כ בנידן דידן דמה שנטרפה מחמת סרכא אינו אלא מהטעם מדלא אתני' מחל לי' כהנ"ל ומש"ה יכול הלוקח לטעון בהיפך. מה איכפת לך שיש לה סרכא. סוף סוף המקח בטל מטעם נקובת בה"כ. ועכ"ז הגם שאוכל לחלק בכך כהנ"ל מ"מ עדנה לא נפשט הדין לגמרי די"ל ג"כ איפכא דהמוכר י"ל מה איכפת לך כמ"ש לעיל:
א) מה שהביא לי כת"ר ראי' לדבריו ע"פ שחקר להבין ד' הרא"ש הנ"ל שכתב הטעם על טריפת סרכא לחוד מדלא אתני' בי' דהוא שכיח אחולי אחלי הא מחילה בלב היא וצ"ל כסברת הקצוה"ח בסי' י"ב ס"ק א' שאם הדברים שבלב גלוים לכל אדם אזי לא הוה דברים שבלב ושפיר הוה מחילה ולפ"ז גם כאן במה אשר לא התנה בטריפת דסרכא דשכיח נחשב גלוי לכל דאחולי אחלי אבל היעלה ע"ד לומר כיון שלא התנה על טריפת הסרכא מחל ג"כ על טריפת נקובת בה"כ ע"כ דבריו תמיהני חדא עוד לא אדע מדוע אחז רק בראש החבל לצד הלוקח. נאחז נא בהיפך בראש החבל לצד המוכר ולומר יהי' הטעם דמחילה מאיזה סברא שיאמר סוף סוף הוא מחל על טריפת הסרכא ומה איכפת להלוקח אם ניתוסף בה עוד טריפה כהנ"ל:
ועוד נ"ל כי בנידן דידן לא צריכין סברת הקצוה"ח הנ"ל אלא בה שייך לומר סברת הנתיבות מש"כ בסי' י"ב סס"ק ה' לחלק עוד. שדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו אז לא מהני מחילה בלב. אבל בדור עמי או אכול עמי שאומר שהי' בדעתו למחול לו וודאי מהני מחשבתו דהוה כנתנו במתנה בשעת מעשה עכ"ל יעו"ש א"כ גם בנידן דידן דאמרינן לפי סברת הרא"ש מדלא אתני' בטריפות הסרכא דשכיח דאחולי מחל. והוה ג"כ כמתנה בשעת מעשה המכירה דנתן לו במתנה את דמי הנוסף מכשרה על הטריפה. ולפ"ז כיון שסרה הקושי' של כת"ר שהקשה על הרא"ש הנ"ל ממילא נפלה יסוד ראייתו הנ"ל דליכא מכאן ליפשוט כלום:
ב) ולפ"ז יהי' מיושב ג"כ מה אשר תמה כת"ר על הרא"ש בפ"ג דחולין סי' ל"ד מה שדחה ראיות הרמב"ן משור ועבד לאו ראי' הוא. דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד. וע"ז סמך הלוקח ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו. אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אינו יודע בעי לי' ללוקח לאתנויי במידי דשכיח מדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כו' עכ"ל הרא"ש. ותמה כת"ר על הרא"ש הנ"ל שלא הבין וטעמו מדוע לא שייך ג"כ כאן דסמיך על שא"י שלא יעשו עולה ולומר שהמוכר יחזור לו מעותיו אם ימצא טריפה. והוסיף עוד לומר כי לכל הפחות לא הוה זה נחשב מחילה גלוי' לכל אדם דלא הוה מחילה. ומזה ירצה לומר דע"כ הרא"ש פליג על סברת חילוק הקצוה"ח הנ"ל ומסיק דא"כ אחרי דמהרי"ט והקצוה"ח הנ"ל הכריעו סברת החילוק בענין מחילה בלב כהנ"ל. א"כ יש לדון כהרמב"ן דגם בטריפת הסרכא לבד הוא מ"ט וצריך המוכר להחזיר הדמים. אבל לענ"ד זה אינו דהלא גם ד' הרמ"א נראה שפסק כהרא"ש ולא כהרמב"ן כמ"ש התוי"ט בלחם חמודות בהרא"ש דפ"ג דחולין הנ"ל ס"ק קנ"ז מדפי' הרמ"א בחו"מ סי' רל"ב הנ"ל טעם הרא"ש בהגהתו. ש"מ שפסק כן יעו"ש. אלא וודאי די"ל שהרא"ש אינו פליג על סברת החילוק דמהרי"ט והקצוה"ח הנ"ל אלא דס"ל ג"כ כסברת הנתיבות הנ"ל. ולפ"ז יש טעם להרא"ש הנ"ל מדלא אתני' בשעת המכירה בדבר השכיח כמו דטריפת הסרכא דזאת לא ידע המוכר כמו שהלוקח אינו יודע בוודאי אומדנא דמוכח הוא שמחל לו הלוקח ונחשב כנתן לו מתנה דמי היתרון על דמי הטריפה אם יש בה טריפה מחמת סרכא ומחשבת מחילה כזאת מועיל כמ"ש הנתיבות הנ"ל:
וכן מוכח בהדי' ד' הרא"ש כן. ממה שכתב הרא"ש בב"ב בריש פ' המוכר פירות גבי פלוגתא דרב ושמואל. המוכר שור ונמצא נגחן דאם ההוא גברא לרדי' זבין והכירו המוכר דהוה מ"ט. וכתב הב"י דנראה דס"ל דאם אין המוכר מכירו לא הוה מ"ט ולא כתב טעמא והובא בפלפלא חריפתא בהרא"ש לב"ק בריש פ' ש"ש את הפרה ס"ק ב'. וכתב שם הטעם דאם אין המוכר מכירו. על הלוקח לאודועי' לו ומדלא הודיעו ש"מ שדעתו לקנות להא ולהא יעו"ש. דלכאורה גם שם יקשה הא ה"ל מחילה בלב. והתם וודאי י"ל דסמך הלוקח על המוכר שמכירו שורו שאם יודע לו שהוא אך לרדי' לקח וזבין לא יעשה לו עולה ויחזור לו הדמים. א"ו ש"מ דס"ל להרא"ש שכל דבר שעומד בספק להמוכר בשעת מעשה המכירה ה"ל להלוקח לפרש ולאתנויי ואם לא אתני' ה"ל אומדנא דמוכח דמחל ונתן הדמים במתנה בשעת המכירה כסברת הנתיבות הנ"ל. זולת במקום דהמוכר ידע את הדבר ומומו ויודע ג"כ כי הלוקח אינו יודע ושאם הי' ידע הלוקח אז לא הוה נתרצה לזה כמו גבי מכר עבד או שורו במומו בכה"ג דוקא אנו אומרים דסמיך הלוקח על המוכר כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו כמ"ש הרא"ש בחולין הנ"ל:
שוב מצאתי בקצוה"ח בסי' ר"נ סי' ג' ס"ק ה' שמבאר דברי הרא"ש גבי שכ"מ כמ"ש המהרי"ט והמרדכי שהביא הקצוה"ח בסי' י"ב הנ"ל לחלק בין מחילה כהנ"ל ולפ"ז הרי מוכח מקצוה"ח גופא שהרא"ש לא פליג על סברתו שהוא סברת המהרי"ט הנ"ל. וזהו דלא כמו שכתב כת"ר. וע"כ צ"ל דברי הרא"ש דחולין ודבב"ב ליישב ע"פ סברת הנתיבות כמ"ש לעיל:
ג) ומה שהביא עוד ראי' דהדין עם הלוקח מגמ' בכורות ל"ז אהא דאמר רשב"א דברים שאין הנפש קצה בהם כגון בכור ינכה להם מן הדמים כו' ופריך ולימא לי' מאי אפסדתיך כפירש"י שם והקשה ע"ז מאי פריך הא המוכר יוכל להשיבו ג"כ מאי אפסדתיך. דהא לולא בשר זה היית קונה בשר אחרת אע"כ דטענת הלוקח עדיפא דכיון דהבשר אסור בהנאה וצריך קבורה א"כ לא הוה שלו. ולא חלה הקנין ולמה יקח מאתו מעות חנם. וא"כ ה"נ בני"ד שהיא טריפה מנקובת ביה"כ למה נטיל הטרחה וההפסד על הלוקח. והוא לא קנה אותה אם תהי' טריפה מנקובת ביה"כ עכ"ל:
אינני מכיר כלל ראייתו. דלא דמי כלל להתם דשם עדיפא טענת הלוקח כמ"ש בעצמו דכיון דהבשר אסור בהנאה אם בכור הוא. א"כ לא הוה שלו כלל כו'. משא"כ כאן כיון דבלא"ה יש בה טריפת הסרכא דקבל עליו הלוקח הטרחה וההפסד. תהדר ציר הסברא אשר עלי' סובבת השאלה הנ"ל דיאמר המוכר בהיפך מאי אפסדתיך במה שיש בה עוד טריפת דנביה"כ כיון דבלא"ה יש בה טריפת הסרכא אשר קבלית עליך כמ"ש לעיל:
ועוד דעיקר קושייתו דעלי' בנה יסוד ראייתו. לק"מ בגמ' בכורות הנ"ל. ע"פ מ"ש התוס' חולין קל"א ע"א בד"ה שאני התם כו' וא"ת כו' וי"ל דלא דמי כו' אבל באכלו אפשר דלא משתרשי' לי' שהי' מתענה עכ"ל ע"ש אלמא במידי דאכילה אין אומרים משתרשי' לי' שהי' מתענה ומכ"ש כאן דהלוקח יוכל לומר דלולא בשר זה לא אכלתי בשר היום. איברא דברי התוס' הנ"ל קשה לי ממאי דקיי"ל בכתובות ל' ע"ב באם תחב לי' חבירו משקים של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ולא אמרינן שהי' יכול לומר דהי' מתענה כמו שהקשו התוס' גופא כה"ג בב"ק ק"א ד"ה או דילמא כו' ועי' בכתובות הנ"ל תוס' ד"ה לא צריכא כו' ובש"ך חו"מ סי' של"א סעיף ח' ס"ק ב' יעו"ש:
אך יש לישב ולחלק דשאני בכתובות. דהיכא דאם בעצמו מזיק ממון חבירו חייב לשלם אז מסתברא דאף שתחב לו חבירו דעליו לשלם לכה"פ מה שנהנה ולא יכול לומר שהי' מתענה כיון דסוף סוף הוא נהנה ולא גרע ממזיק. משא"כ בחולין גבי מתנות כהונה דהדין קיי"ל כר"ח שם דאם מזיק מ"כ פטור מלשלם. ע"כ גם נהנה פטור. רק היכא דמשתרשא לי' נחשב כאלו הם בעינייהו כמו שפירש"י שם בחולין בד"ה שאני התם יעו"ש משא"כ היכא שאכלו כיון דלא פש גבי' מידי כפירש"י בד"ה ואם באנפרות כו' יע"ש לא איכפת לן במה שנהנה כיון שהי' יכול לומר שהוא מתענה כמ"ש התוס' הנ"ל וא"כ לא קשה על דברי התוס' הנ"ל מגמ' כתובות הנ"ל אולם ד' הר"ן שם בחולין הנ"ל נראה, דלא ס"ל באמת כתי' התוס' הנ"ל ומתרץ קושי' התוס' בתי' אחר ע"ז י"ל משום דבאמת הר"ן לא מחלק בכה"ג כמש"כ וע"כ מתרץ על קושי' התוס' בתי' אחר יעו"ש:
שוב מצאתי בקצוה"ח סי' רמ"ו סעיף י"ז שכתב שם הרמ"א האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב לי' ומקורו מתר"ה שהביא שם דברי המהרי"ט שהקשה דאמאי צריך לשלם הא מצי למימר הייתי מתענה כמ"ש התוס' בחולין הנ"ל ותי' וז"ל ונ"ל דהתם מזיק מ"כ או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעים הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה. אבל באוכל משל חבירו משום מזיק מיהא מחייב עכ"ל מהרי"ט וזה כסברתי הנ"ל ושמחתי כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. וע"ש בקצוה"ח שמחלק בענין אחר:
ד) והנה בנידן שאלה דידן הנ"ל נוכל לפשוט ממה שכתב הקצוה"ח בסי' רל"ב דמי שהוא מכר לחבירו בשר מבהמה זו ופירש לו בין שיהי' כשרה או טריפה ואח"כ נמצא שהי' נבילה דזה מעשה איתא בתשובת הריב"ש שכתב דהדין אם המוכר כיון שהתנה עמו שיקחם בין כשרה ובין טרפה. ואע"ג שלפי האמת אין זה טריפה אלא נבילה. במו"מ אזלינן בתר לישנא דאינשי כו' וכתב עליו הקצוה"ח הנ"ל וז"ל אמנם לא נדע כוונת הריב"ש במה דשקל וטרי בענין זה דמה בכך דהוי נבלה. מה בין נבילה לטריפה כיון דשניהם אסורים. והיכי מצי לוקח למימר טרפה לקחתי ולא נבלה. והא אפי' בשני מינין דהמקח בטל אינו אלא משום דאיכא דניחא לי' האי מינא ואיכא דניחא לי' בהאי מינא. אבל בין טריפה לנתנבלה בשחיטתה מאי קפידא בין האי להאי עכ"ל יעו"ש. ולפ"ז בנידן דידן כיון דקבל הלוקח עליו מה שנטרפה מחמת הסרכא שיש בה מנ"מ להלוקח במה שיש בה עוד טריפה מחמת נקובת ביה"כ והיאך מצי הלוקח לומר טריפה אחת לקחתי ולא בשני טריפות כיון דסוף סוף נטרפה מחמת סירכא כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל והכא עוד עדיפא דהכל אך שם טריפה הוא וע"כ הדין עם המוכר:
ואף להנתיבות שם בסי' הנ"ל ס"ק ד' שהשיג על הקצוה"ח הנ"ל וכתב דכיון דלא אתני' אלא על טריפה ונמצאת נבילה יכול לחזור בו. ומסביר שם טעמו דיש לחלק בין אם מכר בחזקת טריפה אז אף שהוא נבילה אינו מ"ט אבל היכא שאינו רק תנאי אם תהי' זה טריפה. אין זה אלא כתנאי ע"מ שלא תחזור עלי במום פלוני. דאז כל שאינו בלשון התנאי חוזר משום מום אף שהוא שוה להמום שהתנה עמו. כגון בטריפת הריאה. ונמצא טריפה בחוט השדרה. אף דשניהם אינן רק טריפה דספק אחד קבל עליו. ולא שני ספיקות עכ"ל יעו"ש. והנה מטעם הנתיבות שמסיק בסוף דספק אחד קבל ולא שני ספיקות. משמע דגם בנידן דידן י"ל דהדין עם הלוקח דרק ספק אחד מחמת סרכא קבל. ולא שני ספיקות ביחד סירכא ונקובת ביה"כ. אבל כאשר נעמיק בדברי הנתיבות הנ"ל. כוונתו רק אם נמצא רק ספק טריפה אחרת לבד. ולא הספק טריפה שקבל עליו נמצא ג"כ אתו והראי' דכתב מפורש כגון שהתנה לקבל עליו בטריפת הריאה. ונמצא טריפה בחוט השדרה וע"ז כתב אף דשניהם שוים דאינן רק טריפה מ"מ בדרך תנאי רק מום זה קיבל. ולא אחר אף ששוה לו. אבל היכא דנמצא באמת טריפת הריאה רק שניתוסף עוד טריפה השוה לו בחוט השדרה. ע"ז לא מיירי הנתיבות וי"ל דעל אופן כזה וכמו בנידן דידן. גם הנתיבות מודה דאין זה מ"ט. דסוף סוף טריפה נמצא בון כמו שקבל הלוקח. זולת אם הי' נמצא רק טריפת דנקובת ביה"כ. אז באמת הדין כהנתיבות דהרי זה מ"ט אליבא דכ"ע דרק ספק דסרכא קבל עליו ולא ספק דשאר טריפה כסברת הנתיבות הנ"ל:
וע"פ סברת הנתיבות הנ"ל יובן לנו שפיר סברת הרא"ש דחולין הנ"ל דס"ל כד' ר"א ובה"ע שחילקו בין טריפה דמכה דלא שכיח דמ"ט הוא ובין טריפה דסרכא דלא מ"ט הוא משום דשכיח לטרוף ע"י ה"ל לאתנויי ומדלא אתני' מחל דלכאורה קשה ע"ז אמאי לא נימא מדחזינן דלא התנה על טריפת הסרכא דשכיח ש"מ דלא איכפת לי' מה שתהי' בהמה טריפה. וביתרון כמ"ש לעיל בטעמא דהרא"ש משום אומדנא דמוכח שמחל ונתן לו בשעת מעשה במתנה דמים יותר מה ששוה טריפה וא"כ מאי נפ"מ אם נטרפה ע"י סירכא או ע"י מכה אחרת אלא ע"כ צ"ל כסברת הנתיבות דהכא הוא רק תנאי. אם תהי' טריפה מחמת סירכא. וע"כ אמרינן דתנאי הי' רק במום זה דסרכא ולא על מום אחר אף שהיא שוה למום שקבל עליו מ"מ ע"ז לא קבל עליו משא"כ בנידן דידן שהיו בהבהמה טריפת סרכא וגם טריפת נביה"כ ביחד כיון שנמצא בה המום שקיבל עליו דהיינו טריפת הסרכא רק שניתוסף עלה עוד טריפת נביה"כ. שמום זה לא גרע עליו דאפי' בשניהם ביחד אך שם בהמה טריפה נקרא כ"ע מודים לסברת הקצוה"ח הנ"ל דלא הוה מ"ט והדין עם המוכר כהנ"ל:
סימן לב
ישוב דברי הח"ס והנתיבות בענין מכירת איסור דרבנן
איתא ביו"ד בסי' קי"ט סעיף י"ג המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה כו' אם הי' דבר שאינו אסור לאכילה אלא מדרבנן כו' ואם אכלם אין המוכר מחזיר לו כלום כו' וכן איתא בחו"מ סי' רל"ד סעיף ג' יעו"ש. והקשו כולם על הדין הנ"ל מ"ט יש בה למה אין המוכר מחזיר כלום במה שקיבל יותר מדמי הטריפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס והש"ך ביו"ד בסי' הנ"ל ס"ק כ"ז תי' דהטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמי' אד"ת כו' יעו"ש והח"ס בחחו"מ סי' ק"פ הסביר טעם הדין הנ"ל בפשיטות משום דכיון דאיסור דרבנן לא הוה דבר משוקץ כד' הסמ"ע. וא"כ משתרשי' לי' להאוכל להשביע רעבונו כאלו אכל כשרות יעו"ש:
וכתב לי בעל המחבר אפ"ד הנ"ל שתמה על דברי הח"ס הנ"ל. מגמ' בכורות ל"ז הנ"ל בסי' ל"א דלא פליגי רבנן ורשב"א שם אלא בבשר בכור שהוא איסור מדאורייתא. אם זה נקרא נפשו קצה או לא. דלרשב"א נחשב בשר בכור שאין נפש קצה בהם. וע"כ ינכה להם מן הדמים ולהחכמים ס"ל שיחזיר כל הדמים. ופריך הגמ' שם לרשב"א ולימא לי' מאי אפסדתיך ופירש"י דלימא ישראל הלוקח להכהן המוכר מאי אפסדתיך הלא אם הי' הבשר בידך הי' טעון קבורה שהרי תם שחטתו עכ"ל. ומשני הגמ' לא צריכא כגון דזבין לי' ממקום מומא דא"ל אי לאו דאכלת הוה מחזינא ושרי ניהלי' כר"י כו' וא"כ מדרשב"א נשמע לרבנן באיסור דרבנן. שהוא שוה לבשר בכור לרשב"א דכי היכא דס"ל לרשב"א בבשר בכור דינכה לו הכהן המוכר רק ממה שגרם לו היזק דאכל מקום מומא. אבל שאר הדמים צריך להחזיר ללוקח ולא נשגיח במה שאכל הלוקח ומשתרשי' לי'. ה"נ לנו למימר אליבא דרבנן באיסור דרבנן. דהמוכר ינכה רק מה ששוה דמי בשר טריפה והשאר צריך להחזיר המעות ללוקח. וא"כ מגמ' הנ"ל מוכח דלא כטעם הח"ס הנ"ל:
וכן הקשה לי האפ"ד מגמ' בכורות הנ"ל על הנתיבות בחו"מ סי' רל"ד שהסביר ג"כ טעם הדין הנ"ל. משום דכיון דבאיסור דרבנן אינו נענש על השוגג. והרי הוא להאוכל כאלו אכל כשרה והרי נהנה כמו מן הכשרה ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו. כמו בזה נהנה וזה חסר מעט דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה. משא"כ באיסור דאורייתא כו' יעו"ש. והקשה ג"כ עליו מגמ' בכורות הנ"ל דלא אמרינן כן כהנ"ל כמו שהקשה על הח"ס הנ"ל. ועוד הוסיף להקשות על הנתיבות הנ"ל מן הסברא מה שדימה הנתיבות כמו בזה נהנה וזה חסר מעט דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה שזה הדין מבואר בחו"מ סי' שס"ג סעיף ז' דהדר בחצר חבירו ואין החצר עומד לשכר אם חסרו אפי' דבר מועט כגון שחרורית מ"מ מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה השיג האפ"ד עליו. דלא דמי' לשם דהתם אינו משלם לו אלא מה ששוה הדירה לשאר בני אדם. משא"כ הכא משלם דמים בעד הבשר אשר איננו שוה לכל אדם. דהא באמת רק טריפה הוא ודמי טריפה הוא בזול יותר:
והנה לבעבור הציל הני תרי גאונים עמודי הוראה מחצי השגותיו השנונים עיינתי ומצאתי ת"ל לישב את דבריהם. ועוד יותר מזה שעוד יוצא ממקום ההשגה ראי' לסברתם. דהנה כבר הקשה על קושי' הגמ' בכורות הנ"ל מאי פריך הגמ' ולימא לי' מאי אפסדתיך כפירש"י הנ"ל. הלא המוכר יוכל ג"כ להשיבו מאי אפסדתיך. דהא לולא בשר זה היית קונה בשר אחר. כמו שהבאתי לעיל בסי' ל"א אות ג' יע"ש. אבל באמת מלבד אשר תרצתי לעיל באות ג' הנ"ל. בלא"ה לק"מ דהלא קיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר דפטור מלשלם כמבואר בגמרא דב"ק כ' ובחו"מ סי' שס"ג הנ"ל יעו"ש וע"כ פריך המקשן שפיר לימא לי' הלוקח להמוכר מאי אפסדתיך. הלא בלא"ה הבשר אסור בהנאה וצריך קבורה כפירש"י וא"כ לא חסרתיך. ומאי איכפת לך מה אשר אנוכי נהנתי. וע"ז שפיר מתרץ לי' הגמ' דמיירי דאכל לי' ממומא וגרם לו היזק כהנ"ל. וא"כ חסר לו מעט דלא יכול להראות עוד לחכם ומש"ה מגלגלין לי' דצריך לשלם לו כפי הנאתו כמ"ש הנתיבות. ומה שאמר רשב"א דינכה לו מן הדמים אין הכוונה שינכה לו המוכר רק מה שגרם לו מעט ההיזק אלא הכוונה שינכה לו מן הדמים דמי הבשר שאכל הלוקח כמו שהי' אכל בשר כשר כדין זה נהנה וזה חסר מעט דמגלגלין עליו את הכל כמ"ש:
ומעתה באמת גם אנו אומרים כי מדרשב"א נשמע לרבנן באיסור דרבנן. כמו לרשב"א דאמר דעל הלוקח לשלם כל מה שנהנה כמו שאכל בשר כשר כן לרבנן ס"ל באם מכר לו איסור דרבנן ואכל לא יחזור לו כלום דגם כאן חסר לו מעט היינו דמי הטריפה שאכל וע"כ מגלגלין עליו את הכל. ולפ"ז ממילא מגמרא בכורות הנ"ל יוצא סברת הנתיבות הנ"ל. וכן י"ל כוונת הח"ס הנ"ל מ"ש ומה שקבל כבר דמי הכשרה לא צריך להחזיר היתרון דעכ"פ משתרשי' לי' להאוכל להשביע רעבונו כאלו אכל כשרות עכ"ל דכוונתו ג"כ כסברת הנתיבות משום דזה נהנה וזה חסר לו מעט מגלגלין עליו את הכל. אך במשמעת ההסבר פליגי דח"ס נקט סברת הסמ"ע מדאכל דבר שאינו משוקץ. והנתיבות הסביר. משום דבשוגג אינו צריך כפרה כלל. אבל בעיקר הטעם שניהם לדבר אחד נתכוונו משום זה נהנה כבשר כשר וזה חסר מעט וכהנ"ל. והדברים ברורים לענ"ד. ומה שפירש"י בד"ה ינכה והוא יטול קצת משמע דלא כפירשנו אך אמנם פירש"י הנ"ל משולל הבנה בלא"ה במה ולמה יטול קצת ועוד מה דמסיים בתמי' ועי' צ"ק מה שמגיה בפירש"י הנ"ל יעו"ש:
ומה שכתב לי האפ"ד הנ"ל להקשות על הדין הנ"ל דהיכא דזה נהנה וזה חסר לו אף מעט דהיינו שחרירותא דכותל דמגלגלין עליו את הכל ממתני' דב"מ קי"ז הבית והעלי' של שנים שנפלו דחכמים ס"ל דבעל העלי' בונה רק את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו את יציאותיו. וס"ל דזה נהנה וזה לא חסר לא הוה ריבית ור"י ס"ל דכה"ג אסור כפירש"י שם. אלא דבעל העלי' בונה את הבית וגם העלי' וידור בתחתון. אזי זה לא נהנה וזה לא חסר כפירש"י שם. והקשה לדברי חכמים הנ"ל דס"ל דבעל העלי' בונה רק את הבית. ודר בתוכה עד שיתן לו בע"ה התחתון יציאותיו כולה משום דה"ל זה נהנה וזה לא חסר אמאי אינו מחסרו. הא איכא נמי שחרוריתא דכתלים וא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר מעט דמגלגלין עליו את הכל היינו כל דמי השכירות. אלא ש"מ דרבנן ל"ס להו דמגלגלין עליו את הכל. ואנן קיי"ל כאן כרבנן כמבואר בחו"מ סי' קס"ד סעיף ה' יעו"ש. ובסי' שס"ג פסקינן דמגלגלין עליו את הכל. בזה נהנה וזה חסר מעט כהנ"ל. וא"כ הני תרתי דיני סתרי אהדדי והניח בצע"ג:
ולענ"ד נראה לישב קושייתו בפשיטות. דהלא בגמ' ב"ק כ' ע"ב פריך ת"ש מהא דתנן הבית והעלי' של שנים שנפלו כו' הנ"ל דקתני בונה הבית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו יציאותיו הוא דמחייב לי' בעה"ב הא שכרו לא ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור. ודחי הגמ' שאני התם דביתא לעלי' משתעבד ופירש"י שעל הבית לסבול העלי' הלכך הדין עם זה לדור בו. ושוב הוכיח הגמ' מר"י דאמר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתי' צריך להעלות לו שכר. ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. וכתבו שם התוס' בד"ה ת"ש ר"י אומר. ואפי' רבנן לא פליגי. אלא משום דביתא לעלי' משתעבד עכ"ל יעו"ש. ומעתה מתורץ קושייתו הנ"ל. דאף אחר שמתרץ הגמ' דשאני התם דטעמי' דר"י משום שחרוריתא דאשייתא ור"ל דאיכא חסר מעט ולכך ס"ל לר"י דמגלגלין עליו לשלם הכל כל דמי השכירות מ"מ ס"ל להגמ' דהחכמים לא פליגי על סברת ר"י בזה. אלא מודים ג"כ לר"י דכל היכא דזה נהנה וזה חיסר מעט דמגלגלין עליו את הכל. וע"כ פסקינן בזה כר"י וכמבואר בסי' שס"ג הנ"ל. אך מה דפליגי רבנן על ר"י הוא מטעם דאמר הגמ' לעיל משום דביתא לעלי' משתעבד. וע"כ לא אמרינן בכאן מגלגלין. ומטעם הנ"ל פסקינן ג"כ בדין דהבית והעלי' כרבנן הנ"ל בסי' קס"ד הנ"ל. ולא סתרי הני דינים אהדדי:
ועוד נוכל לומר דסברת החכמים גבי הבית והעליה הנ"ל. דלא מיקרי כאן חסר לו מעט. משום לעומת חסרון השחרוריתא. יש לו התועלת והשבח. מהטרחה מבנין הבית שמנע מבעה"ב. ובע"ז לא צריך לשלם לו כמ"ש הנתיבות בסי' קס"ד ס"ק י"א יעו"ש. וכעין סברא זו מצאתי בנ"י בב"ק כ' ד"ה הדר בחצר חבירו כו' יעו"ש. שוב מצאתי בשעה"מ בפ"ג מה' גזילה ה' ט'. שהביא כי הרמ"ה באמת לא ס"ל הדין דמגלגלין עליו לשלם הכל. וביאר שם השעה"מ דטעמו שהרמ"ה ס"ל דבזאת פליגי חכמים ור"י במתני' דהבית והעלי' שנפלו כו' הנ"ל. וע"כ פסק כחכמים. דלא ס"ל מגלגלין עליו לשלם הכל יעו"ש. אבל ד' הרמב"ם והמחבר בשו"ע חו"מ הנ"ל לא ס"ל כד' הרמ"ה. אלא ס"ל דגם החכמים מודים לר"י בעלמא בדין מגלגלין עליו את הכל אך טעם דחכמים גבי בית ועלי' שנפלו כמו שכתבתי לעיל:
סימן לג
עוד בענין הנ"ל ישוב על דברי שער המשפט
עוד כתב לי בעל אפ"ד ז"ל לענין על מה שהשיג על שער המשפט בחו"מ סי' רל"ד הנ"ל שהביא ראי' לסברת הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דמתרץ טעם הדין הנ"ל. דרבנן לא גזרו איסור להוציא ממון כמו שהבאתי לעיל בסי' ל"ב ממתני' דבכורות נ' ע"א דקתני כתב לכהן חייב אני לך חמש סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ואמר עולא שם ע"ב דמה"ת בנו פדוי לכשיתן. אך מדרבנן אינו פדוי משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. הרי להדי' אף מדרבנן אינו פדוי. ונתחייב בטעות. שסבר הי' שיועיל הפדיון. מ"מ כיון דמה"ת בנו פדוי. הוה חיוב מעלי'. הרי דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון ע"פ תקנתם כו' דהרי התם מפסידין לאבי הבן לגמרי כו' ומכ"ש הכא שכבר נהנה הלוקח ואכלו שחייב לשלם ע"ש בשער המשפט והובא ג"כ בפ"ת לחו"מ סי' רל"ד הנ"ל יעו"ש:
ותמה עליו בעל אפ"ד וכתב שלא עמד בהבנת המשנה הנ"ל. דהלא כוונת מתני' הנ"ל מה דקתני חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ואמר עולא עלה דהוא אך מדרבנן היינו דוקא שבעת שפרע לו החמש סלעים א"ל הילך בפירעון השט"ח או שפרע לו סתם. בזה שייך הגזירה שלא יאמרו פודין בשטרות. כיון שלא הזכיר לו בעת הפרעון שהמעות הוא לפדיון. משא"כ אם בעת הפרעון א"ל בפירוש הילך החמש סלעים לפדיון בני. והחזר לי השט"ח דפשוט דהבן פדוי והשטר בטל. ועוד אפשר דאפי' אחר שנתן להכהן החמש סלעים בסתם יוכל לכופו להחזיר לו. ואז יחזור ויתן לו בפירוש לפדיון בנו רק אם מת הכהן או שהלך למדה"י אז חייב האב לפדותו אצל כהן אחר. ולפ"ז ממילא אין מקום לראיית שער המשפט דאיזה טעות הי' להנותן בזה שנתן לו השט"ח דיכול לתקן הכל היינו לפרש לו אח"כ שיתן לו המעות לפדיון בנו ויחזור לו השט"ח כהנ"ל ואם לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשי' אלו תורף השגתו:
ולענ"ד הדין עם שה"מ ועל אפ"ד יש לתמוה מנ"ל את חילוקו הנ"ל. הלא מסתימת דברי המשנה הנ"ל דקתני חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ולפיכך אם רצה הכהן ליתן במתנה רשאי עכ"ל. מוכח דתקנתא אחריתי ליכא וכמו שפירש"י שם בהדי' בד"ה לפיכך דאמרן דחייב כו' ולהחזירם במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא עכ"ל. וכ"כ הרב במשניות שם. וכ"מ עוד יותר מדברי הקול רמז מ"ש שם בביאור הרב ב' הנ"ל יעו"ש וכן מוכח מסתימת המחבר ביו"ד סי' ש"ה סעי' ד' שכתב סתם דחייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ועוד י"ל דאפילו א"ל בפירוש בשעת הפירעון הילך חמש סלעים בפדיון בני וחזור לי השט"ח מ"מ בנו אינו פדוי והטעם ע"ז י"ל כיון דבתחילה כתב ע"ז הפרעון שט"ח שייך ג"כ גזירת חז"ל שמא יטעו בני אדם ויאמרו שפודין בשטרות וע"כ תקנו החכמים דצריך פדיון אחר לבד פדיון הראשון לגלות שאין הפדיון הראשון כלום שמא יאמרו פודין בשטרות וכ"כ הקול רמז הנ"ל וז"ל אבל תקנתא אחרת ליכא. כגון שהכהן יחזור החמש סלעים הראשונים. והאב יחזור ויתן לו בפדיון בנו הא לא אמרינן דצריך לעשות מעשה רב לגלות שאין פדיון הראשון כלום עכ"ל. הרי בהדי' שלא כדברי אפ"ד הנ"ל:
שוב מצאתי בהדי' בהטור יו"ד סי' ש"ה הנ"ל שהביא דאיכא מחלוקת בזה. דד' הבה"ג דסגי שיאמר אח"כ בעת הפרעון הילך חמש סלעים בפדיון בני ומתני' ע"כ מיירי דלא אמר לי' הכי וכמ"ש הב"י שם. וזהו כד' אפ"ד שכיוון לד' בה"ג הנ"ל. אבל כתב הטור דהרא"ש לא ס"ל כן. וכתב ע"ז הב"י משום שהביא רק סתם המשנה הנ"ל. ולא הביא ד' בה"ג לחלק בכך. ועוד כתב שם הב"י דגם מדברי רש"י שכתב בד"ה לפיכך כו' אבל תקנתא אחריתי ליכא. משמע נמי דלא ס"ל כד' הבה"ג הנ"ל יע"ש. וזהו כמש"כ לעיל. הרי ד' רש"י והרב ב' והרא"ש. דס"ל דצריך פדיון שני פעמים דוקא והטעם י"ל כמ"ש לעיל. בכדי לגלות שאין פודין בשטרות וכמ"ש ג"כ הגאון בעל קול הרמ"ז על המשניות הנ"ל. וכן מד' המחבר שכתב סתם ולא הביא ד' בה"ג ש"מ דכהרא"ש ס"ל. וכן מוכח ג"כ ד' הרמ"א. מדלא הגיה על המחבר להביא ד' בה"ג לחלק בכך. גם הט"ז והש"ך לא הביאו. וא"כ כיון דכולהו ס"ל דבע"כ צריך ע"פ תק"ח לפדות שתי פעמים. ולפ"ז ממילא ראיית השער משפט שפיר. דוודאי קשה הא נתחייב בפעם הראשון בטעות. שהרי אף בסתם כוונתו רק לצורך פדיון בנו כמ"ש התוס' בכתובות ק"ב ע"א ד"ה אמאי. דסתם חמש סלעים כמפורש לפדיון בנו. ואף לר"י דקיי"ל כוותי'. דהיכא דאמר חייב אני לך בשטר שחייב. מ"מ בזה יודה שאך לפדיון בנו התחייב א"ע יעו"ש. ואמאי צריך לשלם שתי פעמים. א"ו דאמרינן כיון דמה"ת פדוי בכתיבת שט"ח. ואחר שיתן לא הי' חיובו בטעות. ע"כ גם החכמים לא עקרו ע"פ תקנתם להוציא הממון שמחויב לו מה"ת. א"כ ש"מ דרבנן לא גזרו איסורם ותקנתם להוציא ממון שזכה מה"ת. ומעתה דברי השער המשפט שרירין וקיימין