אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת חו"מ › סימן לד

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת חו"מ · סימן לד

סימן לג

שאלה

אם היו לו מכירי כהונה. ולא נתן להם המתנות כהונה אלא אכלן או הפסידן מה דינו. אם חייב להם לשלם:

תשובה הנה הדין מפורש ביו"ד סי' ס"א סעיף ט"ו דאם לא נתן המתנות לכהן. אלא אכלן או הפסידן פטור מד"א. והטעם משום דממון שאין לו תובעים הוא. דיכול לומר לכהן אחר הייתי נותנם ע"ש ונסתפקתי היכא דיש לו מכירי כהונה שהי' רגיל ליתן כל המ"כ אך למכיריו. ואכלן או הפסידן נמי פטור או לא דלכאורה נראה דנשתנה דיני' גבי מכירי כהונה. ע"פ דאיתא במתני' דגיטין ל' א' המלוה מעות את הכהן כו' מפריש עליהן ופריך הגמ' שם ואע"ג דלא אתו לידי' בתמי' הא עדיין לא זכה הכהן או הלוי ומתרץ אמר רב במכירי כהונה. ופירש"י דהוי כמו דמטא לידייהו דהני ע"ש ולפ"ז י"ל דמכירי כהונה נחשבים כממון שיש לו תובעים. דלא יכול לומר לכהן אחר אתן. דהלה חייב לשלם אם אכלן או הפסידן. ועוד יש לנו לכאורה ראי' לזה ממ"ש התוס' בב"מ דף ו' גבי ספק בכורות. דאם תפס הכהן אין מוציאין מידו בד"ה והא הכא כו' וז"ל וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונה עכ"ל הרי זה מוכח גם מדברי הנ"ל. דבמכירי כהונה לא יכול הישראל לומר לכהן אחר אתן וא"כ ה"ל כמאן שיש תובעים:

אך כתבו התוס' בב"ב קכ"ג ע"ב גבי דקתני בברייתא הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ופריך בגמ' אי דאתי' לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי' כו' אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומשני הכא במכירי כהונה עסקינן כו' וכתבו התוס' וז"ל בכ"ד עביד מכירי כהונה מוחזק בגיטין הנ"ל המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור ואפי' בדברים בעלמא. ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק עכ"ל. א"כ מוכח מדברי התוס' דב"ב הנ"ל דמכירי כהונה לא חשיב קנין ממש דהוה זכי' גמורה מדכתבו דיכול לחזור אם רוצה ואם הי' קנין ממש לא הי' יכול לחזור. אלא דהוה רק כמוחזק. וכן כתבו התוס' בכתובות ק"ב א' ד"ה לברור ע"ש. וכ"כ הגהת אשרי בגיטין בפ' כל הגט הנ"ל בהרא"ש וז"ל בגמ' מוקי לה במ"כ כו' וטעמא משום דכל מ"כ חשיב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור כו' מיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא עכ"ל יעו"ש:

וא"כ לפי דבריהם ה"ה גבי מכירי כהונה. אם אכלן או הפסידן דפטור דגם להם נחשב כממון שאין לו תובעים מאחר דאם רצה. לחזור חוזר כהנ"ל:

ועוד יש לי להביא ראי' לזה ממקורו בחולין ק"ל דאר"ח המזיק מ"כ פטור. ופריך עליו מברייתא דקתני וזה יהי' לך משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין למא"ה לאו להוציאו בדיינין. ופירש"י אלמא דממון שיש לו תובעין הוא. ופירושו מוכרח דע"כ להאי טעמא דר"ח פריך. דלטעם הראשון לר"ח משום דכתב זה. וכפירש"י דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומים עכ"ל. לק"מ מהברייתות דשם דקתני מלמד שהמתנות דין להוציאו בדיינין. די"ל דהא דמוציאין בדיינים מיירי בעודן קיימות דחייב ליתנן. ור"ח מיירי בשאינן קיימות ואכלן דלא חייב הכתוב לתשלומים כפירש"י הנ"ל. וע"כ פירש"י דכל קושיות הגמ' לר"ח קאי רק אם נימא טעמא דר"ח משום דה"ל ממון שאין לו תובעים. וא"כ אם נימא דבמכירי כהונה נחשב כמו קנין וכממון שיש לו תובעים ה"ל להגמ' לתרץ בפשיטות דברייתות דקתני מתנות דין להוציאו בדיינים מיירי במכירי כהונה וכמ"ש ור"ח מיירי בשארי כהנים שאין לו מכירים ומדלא מתרץ הגמ' הכי ש"מ דס"ל להגמ' דר"ח בכל גוונא מיירי. ואפי' במכירי כהונה לא נחשב להם כקנין ממש כ"א נחשב כמוחזק כמ"ש התוס' בב"ב והגה"א הנ"ל:

והא דכתבו התוס' בב"מ דף ו' הנ"ל גבי ספק בכורות אי תפס הכהן. אין מוציאין מידו וליכא למימר לכהן אחר אתן משום דמיירי במכירי כהונה ליכא סתירה למה שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל. דהתם בב"מ שאני מיירי דמכירי כהונה כבר תפס וכיון דאפי' בלאו תפיסה מיקרי מוחזק. וע"כ אם תפס מהני דלא מוציאין מידו. אבל היכא דעודנו ביד הישראל. יכול לחזור מהם לבלתי לתת להם כמש"כ בב"ב הנ"ל:

אולם זאת קשה לי על דברי התוס' דב"ב והג"א הנ"ל. שכתבו הטעם הא דמהני מכירי כהונה להיות נחשב כמוחזק משום דהוה כמתנה מועטת ואסור לחזור. דזה ניחא רק לר"י דס"ל בב"מ מ"ט דמתנה מועטת יש בו משום חסרון אמנה משא"כ לרב דפליג שם אר"י וס"ל דאף במתנה מועטת ליכא משום חסרון אמנה ומותר אפי' לכתחלה לחזור. א"כ יקשה לפ"ז היאך מוקי רב בגיטין הנ"ל המתני' דהמלוה מעות את הכהן כו' במכירי כהונה דיקשה מ"ט מהני מכירי כהונה לד' רב וצ"ל אליבא דרב הא דמהני מכירי כהונה משום זכי'. כיון דשארי הכהנים מיאשי מינייהו. וכפירש"י שם ד"ה מכירי כהונה כו' הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שארי כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני עכ"ל. דלכאורה ל"ל לרש"י להאריך בזה בטעמו. ולפמ"ש ניחא דרש"י הרגיש נמי מ"ט דרב דמועיל מכירי כהונה. בשלמא לר"י ניחא הטעם כמש"כ התוס' והג"א הנ"ל. משום דהוה כמתנה מועטת ואסור לחזור משום דיש בו חסרון אמנה. משא"כ אליבא דרב ליכא הטעם הנ"ל כמ"ש. וע"כ פירש דאליבא דרב צ"ל. מדאסחי שארי כהנים דעתייהו וסברי דוודאי לא ישנה מרגילתו לתת למכיריו נחשבו מכיריו כמוחזקים. אלא דהתוס' והגה"א הנ"ל. הם כתבו אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"י דבמתנה מועטת יש בה משום חסרון אמנה ע"כ פירשו דהטעם שמכירי כהונה. נחשב כמוחזק מטעם דלא יחזור מחמת איסור דמחוסר אמנה. והדברים ברורים:

והנה הקצוה"ח סי' ר"ד ס"ק ג' הביא הש"מ מש"כ בב"מ מ"ט. גבי מה שהוכיח הגמ' שם דר"י מודה דבמתנה מועטת יש בה משום מחוסרי אמנה. מהא דאר"א אר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כו' דהרגיש הש"מ דהיאך רשאי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר. הרי עדיין אינו של לוי. וכתב הש"מ שני תירוצים. אחד דמיירי במכירי כהונה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בפ' כל הגט. והשני א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו עכ"ל. והשיג הקצוה"ח על שני תירוצים הנ"ל מש"כ תי' הראשון דחה ממ"נ אי ס"ל דמכירי כהונה חשיב כקנין ממש. א"כ היכי דייק הגמ' מדר"י דמתנה מועטת יש בה משום חסרון אמנה. כיון דהכא יש קנין ממש. ואי ס"ל דלא הוה רק כמוחזק ולא קנין ממש וכמו שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל. א"כ עדיין קשה היאך יכול לעשות תרומת מעשר כיון דעדיין אינו שלו ממש. ועל תירוצו השני דחה דהא המעשר אינו שלו. ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ האיך מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים. וע"כ מתרץ באופן אחר יעו"ש:

ולענ"ד נראה ליישב שתי השגות הנ"ל. דמה שתי' בראשונה הש"מ הנ"ל א"ש. דזאת בוודאי מודה הש"מ דמכירי כהונה לא חשיב כקנין ממש. חדא כמו שהוכיח הקצוה"ח הנ"ל. ועוד מדברי ר"י גופא מוכח דמ"כ לא חשיב כקנין ממש מדמסיק ר"י בסיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות כדאיתא בגמ' ב"מ הנ"ל. ואם נימא דחשיב כקנין ממש היאך יכול לחזור אע"כ דהש"מ ג"כ ס"ל דלא חשיב קנין ממש. אלא דחשיב רק כמוחזק רק דס"ל דבהכי סגי דיוכל לעשות תרומת מעשר על מקום אחר. כיון דחשיב כמוחזק אי מחמת טעמא שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל או מטעמא שכתב רש"י בגיטין הנ"ל אליבא דרב כיון דשארי כהנים מיאשי מיני' דוודאי לא ישנה מרגילותיו לתת למכירו. והוה כמטו לידייהו דהני כמש"כ לעיל. וע"כ מסיק הש"מ בתירוצו הראשון דחשיב כאלו בא לידו. כדאיתא בפ' כל הגט וזה הטעם הוא כמ"ש רש"י בגיטין הנ"ל:

ומה שדחה תי' השני'. דהא המעשר אינו שלו. ואיך יוכל ליתן רשות כו' תמהני הלא איתא ברייתא ערוכה בגיטין ל"א א' תניא א"א בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם כו' וכשם שיש לו רשות לבעה"ב כו' כך יש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דתרומות ה' י"ב יעו"ש. וא"כ שפיר כתב הש"מ הנ"ל דלא גרע מנותן רשות להפריש. וכאלו מפריש בשליחותו:

עוד איתא בקצוה"ח בסי' רע"ח ס"ק ט"ו וז"ל מסופקני באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו. אם הוה רק ראוי לגבי בכור. כיון דשבועה אין עושה קנין. או נימא כיון דצריך לקיים שבועתו ואסור לו לחזור ה"ל החפץ כמו מוחזק עכ"ל. ופשט לו מדברי התוס' דב"ב הנ"ל. שכתבו דאף מטעם איסור חזרה הוה כמוחזק. מכ"ש מטעם איסור שבועה דהוי כמוחזק יע"ש:

והשיג עליו שם הנתיבות ומחלק דלא דמי כלל למ"כ. דמ"כ של כהן הוא רק שיש לבעה"ב ט"ה בציווי דרחמנא וכיון דאסור לחזור בו. נתבטל הט"ה שנתנה לו רחמנא. דבמקום איסור לא נתנה לו רחמנא. וכיון שאינו יכול לחזור. והמקבל יכול לתקפו בע"כ של נותן. וכשיתקפהו יהי' שלו לגמרי כו' ע"ש:

אבל דבריו תמוהים לי. הלא הקצוה"ח בנה יסודו על דברי התוס' דב"ב הנ"ל. ובתוס' איתא מפורש ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול לחזור עכ"ל א"כ מוכח מהתוס' בהדי' דנתינה דרחמנא דנתנה לו טה"נ לא תלה במה שעשה בע"ב איסור. ועוד קשה לי על דבריו הנ"ל אם אמנם דע"כ ס"ל הנתיבות דמכירי כהונה לא הוה קנין ממש. ועוד עדיין אף שבעה"ב לא יכול לחזור. מ"מ אינו שלהם. מדכתב בעצמו וכשיתקפהו יהי' שלו לגמרי כו' דאלת"ה יקשה איך אר"י בב"מ הנ"ל ואם נתן ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות. ואם נימא דמ"כ הוה כקנין ממש איך יזכה הלוי אחר. כמו שהוכחתי לעיל. אך מה שכתב דמכירי כהונה לא יכול בע"ב לחזור משום שנתבטל הטה"נ שנתנה לו רחמנא ועוד הוסיף בדבריו דכ"ז שהמתנות בידו יכול המקבל לתקפו בע"כ של הנותן וא"כ לדידי' נחשב כממון שיש לו תובעים. ותהדר קושייתי הנ"ל בגמ' דחולין ק"ל דלתרץ דהברייתות דקתני דהמתנות דין להוציא בדיינים מיירי במכירי כהונה דאז נתבטל טה"נ שלו ויוכלו להוציאו בדיינים אלא ע"כ כמ"ש התוס' דב"ב וכתובות הנ"ל וגם הגה"א דאם רוצה הבע"ב לחזור יוכל לחזור והוי חזרה. אלא כל כמה דלא חזר ויש לו איסור לחזור הוה כמוחזק ושפיר מביא הקצוה"ח את ראייתו דה"ה ומכ"ש דאסור לחזור מחמת השבועה דה"ל כמוחזק:

ועוד ראיתי בספר שארית חיים סי' ט"ו. שהביא שם ג"כ קושייתי על דברי התוס' דב"ב הנ"ל מהא דרב בגיטין ותי' שם ע"פ מחלוקת אם טה"נ ממון. דרב ס"ל דטוה"נ אינו ממון. וא"כ ליכא גבי' שום צד ממון כלל. ומהני לזה מ"כ שאסור לחזור והוסיף לתרץ עד"ז קושי' הש"א בסי' ע"ז. דבאמת עולא לשיטתי' אזיל דס"ל דטוה"נ אינו ממון וע"כ לא בעינן כ"א גלוי מלתא בעלמא לאיזה כהן יתן ואז ממילא נקנו המתנות לזה ממצות מת"כ ומשמיא קא זכו ובלא קנין והא דהוצרכו להשכיר את המקום דקאמר ומקומו מושכר לו כו'. היינו ע"פ דכתבו התוס' ד"ה עישור דשנת הביעור הי' והוצרכו להוציאם מרשותם והיינו לא שעי"ז יקנה אותם ר"י ור"ע רק שעי"ז יצא מרשות בעליהם ודמי' כמבוער כיון שאין החצר שלהם יע"ש. ועמדתי משתומם היאך לא עיין שפיר בפשט הגמ' ופירש"י ובתוס' הנ"ל. דעיקר חובת הביעור הוא אך דצריך להקנות התרומה והמעשר לכהן וללוי בקנין ממש שיהיו הם הבעלים ע"ז. אבל זאת לא איכפת לנו אם הם ברשות ישראל מונחים וכמ"ש הרב והתיו"ט על המתני' דפ"ה דמ"ש מ' ט' מי שהיו פירותיו רחוקים צריך לקרות שם. וה"ד קריאת שם היינו רק לברר הבעלים שהוא הכהן או הלוי שיקנו התרומה או המעשר. וכמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל בד"ה עישור כו' בפי' ר"ת וז"ל מי שהי' פירותיו רחוק ממנו צריך לקרות להם שם. פי' שם הבעלים שיקנה אותם ללוי עכ"ל. אבל לא בעינן הוצאה מרשות ישראל לרשותם. והנה לישנא דהתוס' שכתבו מתחילה והי' צריך להוציאם מתחת ידו היא הטעתו. וכוונתם ע"כ צ"ל מתחת קנין ידו שיהי' מקנה התרומה והמעשר באיזה קנין המועיל. ועוד מפשט הגמ' גופא הוא מוכרח דפריך רבא וכי לא הי' להם סודר לקנות ממנו בחליפין ול"ל לשכור מקומו במעות הלא לפי דבריו צריך לאקנויי גם את מקום המעשרות להוציאם ולבער מרשותם אנא ש"מ דלא צריך אלא להקנות פירות המעשר בלבד. וא"כ למה הוצרך במעשה דר"ג להשכיר מקומם רק משום להקנותם את פירות המעשרות כהנ"ל. וא"כ ממילא מובן כשנפל היסוד נפל כל בנינו וצריך לתרץ כמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה