שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן לג
עוד בענין הנ"ל ישוב על דברי שער המשפט
עוד כתב לי בעל אפ"ד ז"ל לענין על מה שהשיג על שער המשפט בחו"מ סי' רל"ד הנ"ל שהביא ראי' לסברת הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דמתרץ טעם הדין הנ"ל. דרבנן לא גזרו איסור להוציא ממון כמו שהבאתי לעיל בסי' ל"ב ממתני' דבכורות נ' ע"א דקתני כתב לכהן חייב אני לך חמש סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ואמר עולא שם ע"ב דמה"ת בנו פדוי לכשיתן. אך מדרבנן אינו פדוי משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות. הרי להדי' אף מדרבנן אינו פדוי. ונתחייב בטעות. שסבר הי' שיועיל הפדיון. מ"מ כיון דמה"ת בנו פדוי. הוה חיוב מעלי'. הרי דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון ע"פ תקנתם כו' דהרי התם מפסידין לאבי הבן לגמרי כו' ומכ"ש הכא שכבר נהנה הלוקח ואכלו שחייב לשלם ע"ש בשער המשפט והובא ג"כ בפ"ת לחו"מ סי' רל"ד הנ"ל יעו"ש:
ותמה עליו בעל אפ"ד וכתב שלא עמד בהבנת המשנה הנ"ל. דהלא כוונת מתני' הנ"ל מה דקתני חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ואמר עולא עלה דהוא אך מדרבנן היינו דוקא שבעת שפרע לו החמש סלעים א"ל הילך בפירעון השט"ח או שפרע לו סתם. בזה שייך הגזירה שלא יאמרו פודין בשטרות. כיון שלא הזכיר לו בעת הפרעון שהמעות הוא לפדיון. משא"כ אם בעת הפרעון א"ל בפירוש הילך החמש סלעים לפדיון בני. והחזר לי השט"ח דפשוט דהבן פדוי והשטר בטל. ועוד אפשר דאפי' אחר שנתן להכהן החמש סלעים בסתם יוכל לכופו להחזיר לו. ואז יחזור ויתן לו בפירוש לפדיון בנו רק אם מת הכהן או שהלך למדה"י אז חייב האב לפדותו אצל כהן אחר. ולפ"ז ממילא אין מקום לראיית שער המשפט דאיזה טעות הי' להנותן בזה שנתן לו השט"ח דיכול לתקן הכל היינו לפרש לו אח"כ שיתן לו המעות לפדיון בנו ויחזור לו השט"ח כהנ"ל ואם לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשי' אלו תורף השגתו:
ולענ"ד הדין עם שה"מ ועל אפ"ד יש לתמוה מנ"ל את חילוקו הנ"ל. הלא מסתימת דברי המשנה הנ"ל דקתני חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ולפיכך אם רצה הכהן ליתן במתנה רשאי עכ"ל. מוכח דתקנתא אחריתי ליכא וכמו שפירש"י שם בהדי' בד"ה לפיכך דאמרן דחייב כו' ולהחזירם במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא עכ"ל. וכ"כ הרב במשניות שם. וכ"מ עוד יותר מדברי הקול רמז מ"ש שם בביאור הרב ב' הנ"ל יעו"ש וכן מוכח מסתימת המחבר ביו"ד סי' ש"ה סעי' ד' שכתב סתם דחייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. ועוד י"ל דאפילו א"ל בפירוש בשעת הפירעון הילך חמש סלעים בפדיון בני וחזור לי השט"ח מ"מ בנו אינו פדוי והטעם ע"ז י"ל כיון דבתחילה כתב ע"ז הפרעון שט"ח שייך ג"כ גזירת חז"ל שמא יטעו בני אדם ויאמרו שפודין בשטרות וע"כ תקנו החכמים דצריך פדיון אחר לבד פדיון הראשון לגלות שאין הפדיון הראשון כלום שמא יאמרו פודין בשטרות וכ"כ הקול רמז הנ"ל וז"ל אבל תקנתא אחרת ליכא. כגון שהכהן יחזור החמש סלעים הראשונים. והאב יחזור ויתן לו בפדיון בנו הא לא אמרינן דצריך לעשות מעשה רב לגלות שאין פדיון הראשון כלום עכ"ל. הרי בהדי' שלא כדברי אפ"ד הנ"ל:
שוב מצאתי בהדי' בהטור יו"ד סי' ש"ה הנ"ל שהביא דאיכא מחלוקת בזה. דד' הבה"ג דסגי שיאמר אח"כ בעת הפרעון הילך חמש סלעים בפדיון בני ומתני' ע"כ מיירי דלא אמר לי' הכי וכמ"ש הב"י שם. וזהו כד' אפ"ד שכיוון לד' בה"ג הנ"ל. אבל כתב הטור דהרא"ש לא ס"ל כן. וכתב ע"ז הב"י משום שהביא רק סתם המשנה הנ"ל. ולא הביא ד' בה"ג לחלק בכך. ועוד כתב שם הב"י דגם מדברי רש"י שכתב בד"ה לפיכך כו' אבל תקנתא אחריתי ליכא. משמע נמי דלא ס"ל כד' הבה"ג הנ"ל יע"ש. וזהו כמש"כ לעיל. הרי ד' רש"י והרב ב' והרא"ש. דס"ל דצריך פדיון שני פעמים דוקא והטעם י"ל כמ"ש לעיל. בכדי לגלות שאין פודין בשטרות וכמ"ש ג"כ הגאון בעל קול הרמ"ז על המשניות הנ"ל. וכן מד' המחבר שכתב סתם ולא הביא ד' בה"ג ש"מ דכהרא"ש ס"ל. וכן מוכח ג"כ ד' הרמ"א. מדלא הגיה על המחבר להביא ד' בה"ג לחלק בכך. גם הט"ז והש"ך לא הביאו. וא"כ כיון דכולהו ס"ל דבע"כ צריך ע"פ תק"ח לפדות שתי פעמים. ולפ"ז ממילא ראיית השער משפט שפיר. דוודאי קשה הא נתחייב בפעם הראשון בטעות. שהרי אף בסתם כוונתו רק לצורך פדיון בנו כמ"ש התוס' בכתובות ק"ב ע"א ד"ה אמאי. דסתם חמש סלעים כמפורש לפדיון בנו. ואף לר"י דקיי"ל כוותי'. דהיכא דאמר חייב אני לך בשטר שחייב. מ"מ בזה יודה שאך לפדיון בנו התחייב א"ע יעו"ש. ואמאי צריך לשלם שתי פעמים. א"ו דאמרינן כיון דמה"ת פדוי בכתיבת שט"ח. ואחר שיתן לא הי' חיובו בטעות. ע"כ גם החכמים לא עקרו ע"פ תקנתם להוציא הממון שמחויב לו מה"ת. א"כ ש"מ דרבנן לא גזרו איסורם ותקנתם להוציא ממון שזכה מה"ת. ומעתה דברי השער המשפט שרירין וקיימין