שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן לא
שאלה
באחד שקנה בהמה מחכירו לשחיטה. ונמצא בה שתי טריפות. אחת נקב בביה"כ והוגלד פי המכה. והשני' סרכא המטריפה מהו דינו:
תשובה
הנה לפי דעת המחבר בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"א וי"ב. דס"ל דגם בטריפה אחת בין שיש נקב בביה"כ והוגלד פי המכה. ובין שיש בה טריפה דסירכא לבד דה"ז מקח טעות וצריך המוכר להחזיר המעות להלוקח ומכ"ש בנידן השאלה הנ"ל דיש לה שתי טריפות ביחד דהוה מקח טעות. אלא עיקר השאלה להיש חולקין שמביא המחבר הנ"ל הוא הרא"ש וסייעתו דמודים דאם יש בו נקב בביה"כ דהוה מ"ט כהנ"ל משא"כ היכא שיש בה טריפה דסרכא לבד דלא הוה מ"ט וטעמם דהואיל דסרכא הוה דבר דשכיח ה"ל לאתנויי ומדלא אתני' ש"מ דמחיל לי' כמו שפי' הרמ"א גופא שם הטעם הנ"ל דלשיטתם מיבעי לן היכי הוה הדין אם נמצאו השתי טריפות נקובת בה"כ וטריפת סרכא ביחד היאך הדין דהלוקח טוען ואומר דמ"מ על טריפת נקובת בה"כ דלא שכיח לא קבלתי עלי וא"כ הוה מ"ט והמוכר טוען כיון דקבלית עלך טריפת הסרכא וא"כ מאי איכפת לך אם יש בה עוד טריפה ויש להסתפק הדין עם מי:
ולכאורה הי' עלה בדעתי כי הדין עם המוכר כיון דסוף סוף טריפה הבהמה מחמת סירכא שקיבל עליו הלוקח וא"כ מאי איכפת להלוקח אם ניתוסף לה עוד טריפה דנקובת בה"כ. והבאתי ראי' לזה מגמ' ב"ק מ' ע"א דאיתא שם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד דשואל משלם ג"כ ח"נ ופריך הגמ' ונימא לי' תם שאלו ומועד לא שאלו ומשני הגמ' משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פ"נ בעית לשלומי והשתא נמי זיל שלים פ"נ יעו"ש וכ"פ הרמב"ם. נוכל ללמוד מכאן דאף שניתוסף עליו חסרון דמועד דע"ז לא קבל עליו מ"מ על מה שקבל שמירת התם לא יפטור ומכ"ש גבי נידן דידן דמה שניתוסף עלה טריפה דנקובת בה"כ לא גרע בה מאשר נטרפה מחמת סרכא לחוד דסוף סוף אך טריפה היא דיכול המוכר לומר להלוקח סוף סוף טריפת הסרכא קבלית עלך וכהנ"ל:
וכתבתי השאלה הנ"ל להגאב"ד דז"י בעל המחבר אפריון דוד והשיב לי תשובתו ארוכה דלפי דעתו נראה דהדין עם הלוקח ונושא ונותן בה בעומקא של הלכה וצלל במים אדירים מענין לענין. ואחר אשר עיינתי בהם ומצאתי כי כל ראיותיו אינן מוכרעות. והשיבותי לו עליהם כסדרן אחת אחת מה אשר דחה את ראייתי מב"ק הנ"ל והאריך לפרש הבנת הגמ' הנ"ל אם אמנם שיש לחלק לדחות ראייתי בב"ק בקוצר משום דשם ידע שהוא נגחן וסבר וקבל לשמירת תם וע"כ לא יוכל לבטל קנין חובו בטענה גרוע. וע"כ חייב בח"נ דתם. משא"כ בנידן דידן דמה שנטרפה מחמת סרכא אינו אלא מהטעם מדלא אתני' מחל לי' כהנ"ל ומש"ה יכול הלוקח לטעון בהיפך. מה איכפת לך שיש לה סרכא. סוף סוף המקח בטל מטעם נקובת בה"כ. ועכ"ז הגם שאוכל לחלק בכך כהנ"ל מ"מ עדנה לא נפשט הדין לגמרי די"ל ג"כ איפכא דהמוכר י"ל מה איכפת לך כמ"ש לעיל:
א) מה שהביא לי כת"ר ראי' לדבריו ע"פ שחקר להבין ד' הרא"ש הנ"ל שכתב הטעם על טריפת סרכא לחוד מדלא אתני' בי' דהוא שכיח אחולי אחלי הא מחילה בלב היא וצ"ל כסברת הקצוה"ח בסי' י"ב ס"ק א' שאם הדברים שבלב גלוים לכל אדם אזי לא הוה דברים שבלב ושפיר הוה מחילה ולפ"ז גם כאן במה אשר לא התנה בטריפת דסרכא דשכיח נחשב גלוי לכל דאחולי אחלי אבל היעלה ע"ד לומר כיון שלא התנה על טריפת הסרכא מחל ג"כ על טריפת נקובת בה"כ ע"כ דבריו תמיהני חדא עוד לא אדע מדוע אחז רק בראש החבל לצד הלוקח. נאחז נא בהיפך בראש החבל לצד המוכר ולומר יהי' הטעם דמחילה מאיזה סברא שיאמר סוף סוף הוא מחל על טריפת הסרכא ומה איכפת להלוקח אם ניתוסף בה עוד טריפה כהנ"ל:
ועוד נ"ל כי בנידן דידן לא צריכין סברת הקצוה"ח הנ"ל אלא בה שייך לומר סברת הנתיבות מש"כ בסי' י"ב סס"ק ה' לחלק עוד. שדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו אז לא מהני מחילה בלב. אבל בדור עמי או אכול עמי שאומר שהי' בדעתו למחול לו וודאי מהני מחשבתו דהוה כנתנו במתנה בשעת מעשה עכ"ל יעו"ש א"כ גם בנידן דידן דאמרינן לפי סברת הרא"ש מדלא אתני' בטריפות הסרכא דשכיח דאחולי מחל. והוה ג"כ כמתנה בשעת מעשה המכירה דנתן לו במתנה את דמי הנוסף מכשרה על הטריפה. ולפ"ז כיון שסרה הקושי' של כת"ר שהקשה על הרא"ש הנ"ל ממילא נפלה יסוד ראייתו הנ"ל דליכא מכאן ליפשוט כלום:
ב) ולפ"ז יהי' מיושב ג"כ מה אשר תמה כת"ר על הרא"ש בפ"ג דחולין סי' ל"ד מה שדחה ראיות הרמב"ן משור ועבד לאו ראי' הוא. דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד. וע"ז סמך הלוקח ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו. אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אינו יודע בעי לי' ללוקח לאתנויי במידי דשכיח מדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כו' עכ"ל הרא"ש. ותמה כת"ר על הרא"ש הנ"ל שלא הבין וטעמו מדוע לא שייך ג"כ כאן דסמיך על שא"י שלא יעשו עולה ולומר שהמוכר יחזור לו מעותיו אם ימצא טריפה. והוסיף עוד לומר כי לכל הפחות לא הוה זה נחשב מחילה גלוי' לכל אדם דלא הוה מחילה. ומזה ירצה לומר דע"כ הרא"ש פליג על סברת חילוק הקצוה"ח הנ"ל ומסיק דא"כ אחרי דמהרי"ט והקצוה"ח הנ"ל הכריעו סברת החילוק בענין מחילה בלב כהנ"ל. א"כ יש לדון כהרמב"ן דגם בטריפת הסרכא לבד הוא מ"ט וצריך המוכר להחזיר הדמים. אבל לענ"ד זה אינו דהלא גם ד' הרמ"א נראה שפסק כהרא"ש ולא כהרמב"ן כמ"ש התוי"ט בלחם חמודות בהרא"ש דפ"ג דחולין הנ"ל ס"ק קנ"ז מדפי' הרמ"א בחו"מ סי' רל"ב הנ"ל טעם הרא"ש בהגהתו. ש"מ שפסק כן יעו"ש. אלא וודאי די"ל שהרא"ש אינו פליג על סברת החילוק דמהרי"ט והקצוה"ח הנ"ל אלא דס"ל ג"כ כסברת הנתיבות הנ"ל. ולפ"ז יש טעם להרא"ש הנ"ל מדלא אתני' בשעת המכירה בדבר השכיח כמו דטריפת הסרכא דזאת לא ידע המוכר כמו שהלוקח אינו יודע בוודאי אומדנא דמוכח הוא שמחל לו הלוקח ונחשב כנתן לו מתנה דמי היתרון על דמי הטריפה אם יש בה טריפה מחמת סרכא ומחשבת מחילה כזאת מועיל כמ"ש הנתיבות הנ"ל:
וכן מוכח בהדי' ד' הרא"ש כן. ממה שכתב הרא"ש בב"ב בריש פ' המוכר פירות גבי פלוגתא דרב ושמואל. המוכר שור ונמצא נגחן דאם ההוא גברא לרדי' זבין והכירו המוכר דהוה מ"ט. וכתב הב"י דנראה דס"ל דאם אין המוכר מכירו לא הוה מ"ט ולא כתב טעמא והובא בפלפלא חריפתא בהרא"ש לב"ק בריש פ' ש"ש את הפרה ס"ק ב'. וכתב שם הטעם דאם אין המוכר מכירו. על הלוקח לאודועי' לו ומדלא הודיעו ש"מ שדעתו לקנות להא ולהא יעו"ש. דלכאורה גם שם יקשה הא ה"ל מחילה בלב. והתם וודאי י"ל דסמך הלוקח על המוכר שמכירו שורו שאם יודע לו שהוא אך לרדי' לקח וזבין לא יעשה לו עולה ויחזור לו הדמים. א"ו ש"מ דס"ל להרא"ש שכל דבר שעומד בספק להמוכר בשעת מעשה המכירה ה"ל להלוקח לפרש ולאתנויי ואם לא אתני' ה"ל אומדנא דמוכח דמחל ונתן הדמים במתנה בשעת המכירה כסברת הנתיבות הנ"ל. זולת במקום דהמוכר ידע את הדבר ומומו ויודע ג"כ כי הלוקח אינו יודע ושאם הי' ידע הלוקח אז לא הוה נתרצה לזה כמו גבי מכר עבד או שורו במומו בכה"ג דוקא אנו אומרים דסמיך הלוקח על המוכר כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו כמ"ש הרא"ש בחולין הנ"ל:
שוב מצאתי בקצוה"ח בסי' ר"נ סי' ג' ס"ק ה' שמבאר דברי הרא"ש גבי שכ"מ כמ"ש המהרי"ט והמרדכי שהביא הקצוה"ח בסי' י"ב הנ"ל לחלק בין מחילה כהנ"ל ולפ"ז הרי מוכח מקצוה"ח גופא שהרא"ש לא פליג על סברתו שהוא סברת המהרי"ט הנ"ל. וזהו דלא כמו שכתב כת"ר. וע"כ צ"ל דברי הרא"ש דחולין ודבב"ב ליישב ע"פ סברת הנתיבות כמ"ש לעיל:
ג) ומה שהביא עוד ראי' דהדין עם הלוקח מגמ' בכורות ל"ז אהא דאמר רשב"א דברים שאין הנפש קצה בהם כגון בכור ינכה להם מן הדמים כו' ופריך ולימא לי' מאי אפסדתיך כפירש"י שם והקשה ע"ז מאי פריך הא המוכר יוכל להשיבו ג"כ מאי אפסדתיך. דהא לולא בשר זה היית קונה בשר אחרת אע"כ דטענת הלוקח עדיפא דכיון דהבשר אסור בהנאה וצריך קבורה א"כ לא הוה שלו. ולא חלה הקנין ולמה יקח מאתו מעות חנם. וא"כ ה"נ בני"ד שהיא טריפה מנקובת ביה"כ למה נטיל הטרחה וההפסד על הלוקח. והוא לא קנה אותה אם תהי' טריפה מנקובת ביה"כ עכ"ל:
אינני מכיר כלל ראייתו. דלא דמי כלל להתם דשם עדיפא טענת הלוקח כמ"ש בעצמו דכיון דהבשר אסור בהנאה אם בכור הוא. א"כ לא הוה שלו כלל כו'. משא"כ כאן כיון דבלא"ה יש בה טריפת הסרכא דקבל עליו הלוקח הטרחה וההפסד. תהדר ציר הסברא אשר עלי' סובבת השאלה הנ"ל דיאמר המוכר בהיפך מאי אפסדתיך במה שיש בה עוד טריפת דנביה"כ כיון דבלא"ה יש בה טריפת הסרכא אשר קבלית עליך כמ"ש לעיל:
ועוד דעיקר קושייתו דעלי' בנה יסוד ראייתו. לק"מ בגמ' בכורות הנ"ל. ע"פ מ"ש התוס' חולין קל"א ע"א בד"ה שאני התם כו' וא"ת כו' וי"ל דלא דמי כו' אבל באכלו אפשר דלא משתרשי' לי' שהי' מתענה עכ"ל ע"ש אלמא במידי דאכילה אין אומרים משתרשי' לי' שהי' מתענה ומכ"ש כאן דהלוקח יוכל לומר דלולא בשר זה לא אכלתי בשר היום. איברא דברי התוס' הנ"ל קשה לי ממאי דקיי"ל בכתובות ל' ע"ב באם תחב לי' חבירו משקים של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ולא אמרינן שהי' יכול לומר דהי' מתענה כמו שהקשו התוס' גופא כה"ג בב"ק ק"א ד"ה או דילמא כו' ועי' בכתובות הנ"ל תוס' ד"ה לא צריכא כו' ובש"ך חו"מ סי' של"א סעיף ח' ס"ק ב' יעו"ש:
אך יש לישב ולחלק דשאני בכתובות. דהיכא דאם בעצמו מזיק ממון חבירו חייב לשלם אז מסתברא דאף שתחב לו חבירו דעליו לשלם לכה"פ מה שנהנה ולא יכול לומר שהי' מתענה כיון דסוף סוף הוא נהנה ולא גרע ממזיק. משא"כ בחולין גבי מתנות כהונה דהדין קיי"ל כר"ח שם דאם מזיק מ"כ פטור מלשלם. ע"כ גם נהנה פטור. רק היכא דמשתרשא לי' נחשב כאלו הם בעינייהו כמו שפירש"י שם בחולין בד"ה שאני התם יעו"ש משא"כ היכא שאכלו כיון דלא פש גבי' מידי כפירש"י בד"ה ואם באנפרות כו' יע"ש לא איכפת לן במה שנהנה כיון שהי' יכול לומר שהוא מתענה כמ"ש התוס' הנ"ל וא"כ לא קשה על דברי התוס' הנ"ל מגמ' כתובות הנ"ל אולם ד' הר"ן שם בחולין הנ"ל נראה, דלא ס"ל באמת כתי' התוס' הנ"ל ומתרץ קושי' התוס' בתי' אחר ע"ז י"ל משום דבאמת הר"ן לא מחלק בכה"ג כמש"כ וע"כ מתרץ על קושי' התוס' בתי' אחר יעו"ש:
שוב מצאתי בקצוה"ח סי' רמ"ו סעיף י"ז שכתב שם הרמ"א האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב לי' ומקורו מתר"ה שהביא שם דברי המהרי"ט שהקשה דאמאי צריך לשלם הא מצי למימר הייתי מתענה כמ"ש התוס' בחולין הנ"ל ותי' וז"ל ונ"ל דהתם מזיק מ"כ או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעים הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה. אבל באוכל משל חבירו משום מזיק מיהא מחייב עכ"ל מהרי"ט וזה כסברתי הנ"ל ושמחתי כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. וע"ש בקצוה"ח שמחלק בענין אחר:
ד) והנה בנידן שאלה דידן הנ"ל נוכל לפשוט ממה שכתב הקצוה"ח בסי' רל"ב דמי שהוא מכר לחבירו בשר מבהמה זו ופירש לו בין שיהי' כשרה או טריפה ואח"כ נמצא שהי' נבילה דזה מעשה איתא בתשובת הריב"ש שכתב דהדין אם המוכר כיון שהתנה עמו שיקחם בין כשרה ובין טרפה. ואע"ג שלפי האמת אין זה טריפה אלא נבילה. במו"מ אזלינן בתר לישנא דאינשי כו' וכתב עליו הקצוה"ח הנ"ל וז"ל אמנם לא נדע כוונת הריב"ש במה דשקל וטרי בענין זה דמה בכך דהוי נבלה. מה בין נבילה לטריפה כיון דשניהם אסורים. והיכי מצי לוקח למימר טרפה לקחתי ולא נבלה. והא אפי' בשני מינין דהמקח בטל אינו אלא משום דאיכא דניחא לי' האי מינא ואיכא דניחא לי' בהאי מינא. אבל בין טריפה לנתנבלה בשחיטתה מאי קפידא בין האי להאי עכ"ל יעו"ש. ולפ"ז בנידן דידן כיון דקבל הלוקח עליו מה שנטרפה מחמת הסרכא שיש בה מנ"מ להלוקח במה שיש בה עוד טריפה מחמת נקובת ביה"כ והיאך מצי הלוקח לומר טריפה אחת לקחתי ולא בשני טריפות כיון דסוף סוף נטרפה מחמת סירכא כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל והכא עוד עדיפא דהכל אך שם טריפה הוא וע"כ הדין עם המוכר:
ואף להנתיבות שם בסי' הנ"ל ס"ק ד' שהשיג על הקצוה"ח הנ"ל וכתב דכיון דלא אתני' אלא על טריפה ונמצאת נבילה יכול לחזור בו. ומסביר שם טעמו דיש לחלק בין אם מכר בחזקת טריפה אז אף שהוא נבילה אינו מ"ט אבל היכא שאינו רק תנאי אם תהי' זה טריפה. אין זה אלא כתנאי ע"מ שלא תחזור עלי במום פלוני. דאז כל שאינו בלשון התנאי חוזר משום מום אף שהוא שוה להמום שהתנה עמו. כגון בטריפת הריאה. ונמצא טריפה בחוט השדרה. אף דשניהם אינן רק טריפה דספק אחד קבל עליו. ולא שני ספיקות עכ"ל יעו"ש. והנה מטעם הנתיבות שמסיק בסוף דספק אחד קבל ולא שני ספיקות. משמע דגם בנידן דידן י"ל דהדין עם הלוקח דרק ספק אחד מחמת סרכא קבל. ולא שני ספיקות ביחד סירכא ונקובת ביה"כ. אבל כאשר נעמיק בדברי הנתיבות הנ"ל. כוונתו רק אם נמצא רק ספק טריפה אחרת לבד. ולא הספק טריפה שקבל עליו נמצא ג"כ אתו והראי' דכתב מפורש כגון שהתנה לקבל עליו בטריפת הריאה. ונמצא טריפה בחוט השדרה וע"ז כתב אף דשניהם שוים דאינן רק טריפה מ"מ בדרך תנאי רק מום זה קיבל. ולא אחר אף ששוה לו. אבל היכא דנמצא באמת טריפת הריאה רק שניתוסף עוד טריפה השוה לו בחוט השדרה. ע"ז לא מיירי הנתיבות וי"ל דעל אופן כזה וכמו בנידן דידן. גם הנתיבות מודה דאין זה מ"ט. דסוף סוף טריפה נמצא בון כמו שקבל הלוקח. זולת אם הי' נמצא רק טריפת דנקובת ביה"כ. אז באמת הדין כהנתיבות דהרי זה מ"ט אליבא דכ"ע דרק ספק דסרכא קבל עליו ולא ספק דשאר טריפה כסברת הנתיבות הנ"ל:
וע"פ סברת הנתיבות הנ"ל יובן לנו שפיר סברת הרא"ש דחולין הנ"ל דס"ל כד' ר"א ובה"ע שחילקו בין טריפה דמכה דלא שכיח דמ"ט הוא ובין טריפה דסרכא דלא מ"ט הוא משום דשכיח לטרוף ע"י ה"ל לאתנויי ומדלא אתני' מחל דלכאורה קשה ע"ז אמאי לא נימא מדחזינן דלא התנה על טריפת הסרכא דשכיח ש"מ דלא איכפת לי' מה שתהי' בהמה טריפה. וביתרון כמ"ש לעיל בטעמא דהרא"ש משום אומדנא דמוכח שמחל ונתן לו בשעת מעשה במתנה דמים יותר מה ששוה טריפה וא"כ מאי נפ"מ אם נטרפה ע"י סירכא או ע"י מכה אחרת אלא ע"כ צ"ל כסברת הנתיבות דהכא הוא רק תנאי. אם תהי' טריפה מחמת סירכא. וע"כ אמרינן דתנאי הי' רק במום זה דסרכא ולא על מום אחר אף שהיא שוה למום שקבל עליו מ"מ ע"ז לא קבל עליו משא"כ בנידן דידן שהיו בהבהמה טריפת סרכא וגם טריפת נביה"כ ביחד כיון שנמצא בה המום שקיבל עליו דהיינו טריפת הסרכא רק שניתוסף עלה עוד טריפת נביה"כ. שמום זה לא גרע עליו דאפי' בשניהם ביחד אך שם בהמה טריפה נקרא כ"ע מודים לסברת הקצוה"ח הנ"ל דלא הוה מ"ט והדין עם המוכר כהנ"ל: