שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן ל
עוד בענין קנין חצר ישוב לקושי' הגרע"א ז"ל:
בריש מתני' דפ"ח דפאה דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות. ופי' הרב דאז כבר נתיאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אח"כ הוה הפקר לכל יעו"ש וכתב עלה בתוס' דרע"א ז"ל וז"ל וקשה לי הא הלקט שנופל בעת הקציר. שהוא על שדה דבעה"ב כשנתיאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה לו שלא מדעתו ואי דאין הבעלים עומדים שם והוה חצר שאינו משתמרת מ"מ תקשי מפ"ק דב"מ י"א דאותבי' ר"א לעולא ממעשה דר"ג וזקנים ומוכיח מזה דחצר שאינו משתמרת ג"כ קונה ולדידי' יקשה מתניתין דהכא אמאי אינו זוכה בעל השדה מדין חצר וסיים בצע"ג יעו"ש:
ולכאורה תמיהתו תמוה הלא קיי"ל כשיטת הרא"ש דגם בחצר שייך יאוש שלא מדעת כמו באדם כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רס"ח ס"ק ב' והביא כמה ראיות מהגמ' ורוב ראשונים דלא כהמהרש"ל יעו"ש וא"כ אין מקום לקושייתו כיון שבאו בשדה דבעה"ב קודם יאוש. אף דהעניים מתיאשים אח"כ ה"ל יאוש של"מ דלא קנה לו חצירו וליכא למדחק ולומר דקושייתו קאי רק לד' מהרש"ל. זה אינו. חדא דלא ה"ל לסתום כ"כ וה"ל לפרש ולהביא פלוגתת הראשונים הנ"ל. ועוד אפילו לד' המהרש"ל יש לחרץ דס"ד דר"א דב"מ הנ"ל דהוא ס"ל כד' הראשונים דיאוש שלא מדעת גבי חצר ג"כ ל"ק. וע"כ מתרץ לי' ר"א מתני' דפאה בהכי כהנ"ל. שוב מצאתי בתפארת ירושלים שם באות ע"ח שהעיר ג"כ עליו יעו"ש:
איברא מחומר הפלא הנ"ל נ"ל להצדיק קושייתו לד"ה כי יש לנו לחלק בזה דהיכא שייך לומר בחצר יאוש של"מ דל"ק משום דבאיסורא אתי' בה אינו אלא היכא דבתחלה בגדר אבידה בא שמה דאז כיון דחל עליו להוציא מרשותו ולתת להבעלים. או לשמור אותו בגדר שם אבידה א"כ ה"ל שם באיסורא בא לידו ואינו מועיל מה שמיאש אח"כ משא"כ היכא דמעיקרא נמי לא היתה בא בחצירו בגדר אבידה כנידן דידן שהלקט שנופל בה בעת הקציר איננו בגדר אבידה כ"א זכה רחמנא את שדי דבעה"ב להיות מונחים שם. עד שיבואו העניים וילקטו להם. כמו דאיתא בב"מ י' ע"ב כי זכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' יע"ש ולפ"ז ה"ל כהיתירא מתחילה אתי' בחצירו ואז אחר שנתיאשו העניים הוה הפקר ושפיר הקשה הגרע"א ז"ל. דיזכה בעל השדה כמו כל הפקר שבא בחצירו אחר יאוש. והגע בעצמך אילו הי' מניח אחד מדעתו איזה חפץ בחצר חבירו וברשות חבירו ואח"כ הפקיר בעל החפץ את חפצו כדין הפקר לכ"ע היתכן לומר דבעל חצר לא יקנה לו חצירו משום דבא לו קודם הפקר בחצירו והוה כאיסורא בא לידו וכ"ת דאה"נ דל"ק זה אינו הלא גמ' ערוכה בב"ק מ"ט גבי משכון הגר בחצר ישראל ומת הגר דחצירו קונה לו אפי' שלא מדעתו בחצר המשתמרת כריב"ח יעו"ש וכן מבואר בשו"ע חו"מ סי' רע"ה סעיף כ"ח דכתב שם המחבר בד"א בשלא הי' המשכון בחצר הראשון אבל אם הי' בחצירו. חצירו קונה לו שלא מדעתו עכ"ל ע"ש וא"כ יקשה נמי היאך קני לי' לישראל מטעם חצירו הא בא בחצירו קודם יאוש אלא ש"מ דהיכא דבתחילה לא בא בגדר אבידה אלא בתורת משכון או פיקדון מיקרי בהיתירא אתי' בחצירו ומהני אח"כ שמת הגר וה"ל כהפקר וקני' לי חצירו. וא"כ ה"ה כאן גבי לקט כהנ"ל ושפיר קושייתו לד"ה:
ועוד אוכל להצדיק ולחזק את קושי' הגרע"א הנ"ל ע"פ מה שכתב הש"ך בח"מ סי' ר"ס ס"ק כ"ו לישב ד' הרמב"ם והמחבר דכתבו דאם מצא דבר במקום שנסתפק אם הוה דרך נפילה או הנחה ועבר ונטל ואין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו לב"ד שיהי' מונח עשי"א אף דקיי"ל דיאוש של"מ לא הוה יאוש היינו דאם נתברר של מי הוא הי' צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתיאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה עכ"ל יעו"ש וא"כ בנידן דידן גבי לקט עניים דלא שייך לומר דנתברר של מי הוא דהוה ממון שאין לו תובעים מסתברא דגם הראב"ד והטור שהשיגו על הרמב"ם וס"ל שיהא מונח בב"ד עשיב"א. מודים בזה שהוא שלו משום דבכאן לא יוכל לעולם להתברר של מי הוא כי ממון שאין לו תובעים הוא. וא"כ לפ"ז לא איכפת לן בנידן דידן מאי דהוה יאוש של"מ ושפיר הקשה הגרע"א הנ"ל דיזכה לו חצירו לבעל השדה כהנ"ל.
אולם לענ"ד נראה לישב קושי' הגרע"א הנ"ל באופן פשוט. דמתני' דפאה לא יקשה לר"א דב"מ הנ"ל דהוא יתרץ דהמתני' הנ"ל לא באה לאשמעינן כ"א הדין אימתי מותרים כל אדם ללקוט הלקט. שלא יהי' בו עוד גזל העניים וע"ז קאמר משעה שילכו הנמושות נתיאשו העניים והוה הפקר לכל אדם. אך איך יהי' הדין אם יכול בעל השדה לומר אני זכיתי בתחילה משום דשדי זכתה לי מיד אחר יאוש העניים בתורת חצר אף שלא מדעתי אף בחצר שאינה משתמרת ע"ז י"ל כי מדין קנין חצר לא מיירי כלל וזה תלוי בפלוגתא אם קנה חצר שאינה משתמרת שלא מדעתו או לא:
ועוד יש לתרץ קושי' הגרע"א ז"ל ע"פ מה שהבאתי לעיל בסי' כ"ט ד' המרדכי דס"ל דדבר שאינו הוה להמצא בו לא קנה חצירו בשלא ידע. או לד' התוס' והרא"ש הנ"ל דבדבר שאין עתיד להמצא לא קנה חצירו שלא מדעתו דלכולהו טעמי הנ"ל שייך בנידן דידן גבי לקט דאין הוא דבר ההוה למצוא בו ולא עתיד להמצא דמי יימר דהעניים הראשונים לא ילקטו כולם עד תומם. ואף אם הם ישאירו אז הנמושות ילקטו אחריהם ולכך בכה"ג לכ"ע אין חצירו קונה לו שלא מדעתו ומיושב שפיר קושיתו הנ"ל:
ומה שכתב התפארת ירושלים באות ע"ח לתרץ קושי' הגרע"א הנ"ל. אינו מספיק תירוצו כ"א לד' הנ"י וד' הרמב"ם הובא בשו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ג' יעו"ש אבל לד' התוס' שם י"א בד"ה זכתה כו' דגם אליבא דעולא לא בעינן שיאמר זכתה לי שדה ומתני' דקתני דאמר זכתה לי שדה לאו דוקא וכ"כ הרא"ש. א"כ י"ל דכן לד' ר"א לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי כיון דס"ל דתקנו רבנן דחצר קונה אף בשאינה משתמרת ממילא יובן דס"ל דלא ס"ל דבעינן שיאמר זכתה לי וכן מוכח מראי' הגמ' שהביא מברייתא דשכחה דקתני דוקא בשדה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה דחצירו קונה לו משא"כ בעיר אף זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה מ"ט דליתי' גבי' דלזכי לי' אלמא דחצר שאינה משתמרת אין קונה לו בלא עומד בצד שדהו יעו"ש. ואם נימא דר"א ס"ל דבעינן שיאמר זכתה לי א"כ מאי ראי' מהך ברייתא מהא דממעט דבעיר זכור ולבסוף שכוח הוה שכחה. דילמא מיירי משום דלא אמר זכתה לי אבל בעומד בצד שדהו אפי' לא אמר זכתה לי נמי קנה. א"ו דר"א ס"ל דבכל מקום שתקנו דחצירו יקנה לו ליכא נ"מ אם אמר זכתה או לא. וא"כ לפ"ז ממילא מופרך תי' של תפארת ירושלים הנ"ל דר"א ס"ל דלא קנה לי' חצירו שאינה משתמרת בלא אמר זכתה לי והתם גבי לקט מיירי נמי דאינה משתמרת ולא אמר זכתה לי שדה וע"כ לא זכתה השדה לבעה"ב דזה אינו דלשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל לא בעינן לכ"ע שיאמר זכתה לי כהנ"ל:
והא דמביא הת"י הנ"ל ראי' דאפי' לר"א בעינן שיאמר זכתה לי מברייתא שהביא הגמ' בב"מ ק"ב אם אמר כל המציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי מצרי לא אמר כלום ופריך שם ואם איתא לדריב"ח דאמר חצירו ש"א קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום. ומשני הב"ע בחצר שא"מ ואכתי קשי' לר"א יעו"ש. לאו ראי' היא דבאמת מוכח גם מברייתא דשכחה הנ"ל דלא כר"א דאמר דאף חצר שאינה משתמרת לדעתו ואינו עומד בצדו נמי קונה לו וא"כ קשי' לר"א. א"ו צ"ל דר"א ס"ל דמ"מ ממתני' דמע"ש ממעשה דר"ג וזקנים כו' מוכח כוותי':
וא"כ מאי איכפת לי' דיש עוד ברייתא דכל המציאות הנ"ל דלא כוותי'. הלא הוא סמיכתו על המשנה יותר מהברייתא: