שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן כט
שאלה
אחד מכר לכותי עובר אורח סחורה באיזו סכום וטעה הקונה ונתן לו יותר ממה שהוא צריך לתת, והמוכר לא ידע כי נתן לו הקונה יותר ונתן את הטעות לחבירו, ואח"כ נמצא כי סכום המעות היה מותר, והקונה בבר נסע לדרכו ואינינו, והמוכר אינו מכיר אותו ואינו יודע שמו ושם עירו, מי זכה ביתרון המעות, אם ישראל הראשון או השני:
תשובה
לכאורה הוא מפורש הדין בשו"ע חו"מ סי' קפ"ג סעיף ז' ברמ"א וז"ל ודוקא שידע השליח בטעות. קודם שבאו ליד המשלח. אבל אם לא ידע בטעות ההוא. ונתנו ליד המשלח הכל של המשלח עכ"ל. ור"ל שלא קנה השליח אף שהי' מקודם בידו בדבר אשר לא ידע. וא"כ ה"ה בנידן דידן לא זכה ישראל הראשון כ"א השני:
אבל עלינו עוד לעיין בזה. דהנה דברי הרמ"א המקור מהמרדכי. ע"כ י"ל דהמרדכי אזיל לשיטתי' שכתב הטעם מה דחצר אינו קונה לבעה"ב בכותל ישן בב"מ כ"ה. היינו מטעם שכתב בהגהת אשר"י משום שאינו דבר ההוה למצוא בו מציאה. וכן הביא הרמ"א הטעם בסי' רס"ח סעיף ג' בהגה"ה ז"ל ואין חצירו קונה לו אלא ביודע במציאה או דמסיק אדעתי' אבל בדבר שאינו רגיל לבוא אין חצירו קונה לו כו' עכ"ל וזהו ג"כ מהמרדכי יעו"ש. וכן פסק הרמ"א בסי' רל"ב וז"ל ואם קנה הסרסר דבר בחזקת בדיל ומכרו ואחרי כן נודע שהי' בו כסף וזהב זכה הלוקח שלא זכה הסרסר מעולם הואיל ולא ידע בו עכ"ל. והני שלשה הגהות הרמ"א מקורם ממעין המרדכי והגהת אשרי הנ"ל והכל תלוי בהטעם הנזכר משום שאינו רגיל לבוא בהם ע"כ לא קנו שלא מדעת. וא"כ י"ל דה"ה בנידן דידן בטעות העכו"ם הוא ג"כ דבר שאינו רגיל לבוא. ומשו"ה קני השני ולא הראשון כיון שלא ידע כהנ"ל:
אבל לד' התוס' בב"מ שם כ"ו ד"ה דשתיך כו' שכתבו וא"ת וליקני לי' חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנה לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל עכ"ל ע"ש וכן הביא שם הרא"ש כד' התוס' הנ"ל דאין קונה חצירו לו בדבר שאין עתיד להמצא יעו"ש. ולפ"ז בנידן דידן בטעות הקונה או בנידן רמ"א בסי' קפ"ג הנ"ל דמיירי במעות דעתיד להמצא בעוד מעט כדרך למנות המעות א"כ יהי' הדין דהשליח קנה או בנידן דידן דהראשון קנה כי הם זוכים בתחילה בשעה שהיו בידם אף שלא היו ידוע להם כי הוא דבר שעתיד להמצא כדין חצירו דידו כדין חצרו כמ"ש הש"ך בסי' רס"ח ס"ק ו' יעו"ש:
שוב מצאתי בהנתיבות בסי' רס"ח הנ"ל שהשיג שם על הרמ"א הנ"ל שהביא כד' המרדכי הנ"ל הלא הרמב"ם והרא"ש והתוס' כתבו טעמים אחרים. ותי' שני תירוצים אחד דוחק א"ע לפרש כי הרמ"א פירש דברי המרדכי הנ"ל להשוות כד' הרמב"ם והתוס' והרא"ש הנ"ל. ותי' השני כתב וז"ל ואם אין הפירוש לדחוק ד' המרדכי כד' התוס'. ע"כ צ"ל דט"ס יש ברמ"א וחסר בהגה"ה תיבות ויש מי שאומר דדעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקים עליו והעיקר תלוי אם הוא הוה להמצא יעו"ש. ולכן מבאר הנתיבות בסי' רל"ב דברי הרמ"א הנ"ל בדין קנית הסרסר דבר בחזקת בדיל ומכרו. ואח"כ נודע שהיו בו כסף כו' דהיינו דוקא בכה"ג שאין דרך להודע ואין עתיד להמצא כד' התוס' הנ"ל ומסיק שם אבל אם מצא דבר שמוכרך במטלית ומסרו לאחר. אה"נ דזכה הראשון אף שלא ידע מהו כיון שהוא דבר שעתיד להודע ולהמצא יעו"ש בס"ק ח':
אבל נפלאתי על הנתיבות הנ"ל. איך לא שת את עינו הבדולח לדברי הרמ"א בסי' קפ"ג הנ"ל דמיירי במעות שהוא דבר שדרכו להודע ולהמצא דמעות דרכו למנות הוא כמ"ש לעיל. ואפ"ה פסק שס הרמ"א דלא קנה השליח. וא"כ מפורש יוצא מדברי הרמ"א. דע"כ פסק כד' המרדכי ולא כד' התוס' הנ"ל. וזה וודאי אין לתרץ ולדחוק כי גם בהגהת הרמ"א הנ"ל חסר התיבות יש מי שאומר שדוקא שידע כו' משום דזה ד' יחיד כמ"ש הנתיבות הנ"ל דצ"ל בסי' רס"ח הנ"ל דזה אינו דכולי האי נשבש דברי הרמ"א לומר ט"ס יש כאן אתמהא:
ועוד יותר פלא דבסי' קפ"ג גופא ברמ"א הנ"ל כתב הנתיבות בס"ק י"ב וז"ל עש"ך ס"ק י"ד שכתב מור"ם הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן כו' כוונתו דדוקא כאן בטעות דדמי' למציאה אין ידו קונה שלא מדעתו בדבר שאינו רגיל לבוא. כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' בהגה"ה אבל לעיל כו' עכ"ל. א"כ הלא הוא עצמו כתב דדין הרמ"א דכאן הוא משום טעם המרדכי שהוא דבר שאינו רגיל לבוא וא"כ דבריו שבכאן סותרין את דבריו מש"כ בסי' רס"ח הנ"ל וצע"ג:
ולפ"ז מסתפקנא בנידן שאלה דידן. אולי גם דברי הרמ"א דבסי' קפ"ג אינו אלא לד' המרדכי א"כ הוא זה דעת יחיד ואינה כהלכתא דאחרי דאנו קיי"ל כד' הרמב"ם והרא"ש והתוס' הנ"ל דהטעם משום דאין חצרו קונה רק בדבר שאינו עתיד להודע ולהמצא ובנידן דידן הוא דבר שעתיד להודע ולהמצא כמ"ש. והוה הדין דראשון זוכה כהנ"ל. וכ"מ בקצוה"ח סי' קפ"ג הנ"ל דכתב ג"כ דדברי הרמ"א דכאן במחלוקת שנוי והוה ספיקא דדינא וכל דתפס לא מפקינן מיני' יעו"ש:
והנה בעיוני בדין קניית חצר מצאתי דבר תמוה במשנה למלך ה' גזילה ואבידה ה' ח' שהביא את המהרי"ט דפסק דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו וכמ"ש הש"ך בסי' רס"ח הנ"ל וראייתם מגמ' גיטין ס"א ע"א תנא אם לוקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור ופירש"י דהואיל ומטי' לידי' ה"ז גזל גמור יעו"ש והשיג המל"מ הנ"ל על המהרי"ט וכתב וז"ל שהרי כתבו התוס' בב"ב נ"ד א' ד"ה אדעתי' כו' דאין ידו קונה שלא מדעתו כו' עכ"ל ופליאה נשגבה ולא אוכל להבין את ראייתו הלא למעיין בכוונת דברי התוס' הנ"ל מוכח ג"כ כד' מהרי"ט דהא התוס' הקשו שם על מ"ש בב"ק מ"ט גבי המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא כו' וע"ז הקשו התוספות וז"ל ואין להקשות דאף על גב דאין דעתי' אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד איתרבאי ותירצו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו. היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם הי' יודע הי' רוצה לקנות. אבל אם הי' יודע ואין מתכוון לקנות לא קני עכ"ל התוס' הרי עינינו הרואות דהתוס' משוה ומדמי לגמרי דין ידו לדין חצרו. אך תוס' מחלקי דבתרווייהו בין ידו ובין חצרו הדין שוה דהיכא שידע דהדבר יש בידו או בחצרו ולא רצה לקנות אז בתרווייהו לא קני כיון שאין מתכוון לקנות. וע"כ שפיר מיושב מ"ש שם בב"ק דגם שטרא ל"ק דלאו דעתי' אשטרא משום דהתם רואה ויודע כי יש שטרא בידו. אך לא רוצה לקנות השטר לבד לצור עפ"צ וע"כ ל"ק. משא"כ היכא דלא ידע אם הדבר בידו כגון בנידן דידן דלא ידע דהיו מותר מעות אבל אם הי' ידע בוודאי הי' רוצה והי' מכוון לקנותם. אזי בכה"ג בחצרו הדין דבתרווייהו קונה. אך בעינן שיהי' דבר שעתיד להמצא. וכמו שהקשו התוס' הנ"ל אח"כ וז"ל וא"ת מצא בגל כו' וי"ל דבדבר שאין הוה להמצא לא קלה חצרו שלא מדעת עכ"ל. וזהו כמ"ש התוס' בב"מ ד"ה שתיך הנ"ל. והטעם הזה נידן ג"כ בדין ידו. ולפ"ז אדרבה מוכח מהתוס' דין דמהרי"ט דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו:
איברא גם על הש"ך קשה מה שכתב בסי' רע"ה ס"ק ג' לתרץ מ"ש המחבר ומקורו מהרמב"ם דהמחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע. לא קנה אלא השטר לצור ע"פ צליחותו הלא הגמ' בעי בב"ב הנ"ל דאף שטרא ל"ק משום דלאו דעתי' אשטרא כו' ותי' דהרמב"ם קשי' לי' הא אפי' לא הוה דעתי' אשטרא דה"ל לקנות השטר דלא גרע מחצרו של אדם דקונה לו שלא מדעתו כו' יעו"ש דנעלם לו לפי שעה דקושי' הנ"ל הקשו התוס' דב"ב הנ"ל ותירצו דאין מקום לקושי' הנ"ל:
אבל על המל"מ הנ"ל עוד גדולה מדורת התימא הלא הוא הביא בעצמו דברי התוס' דב"ב הנ"ל ויקח מהם חצים להשיג על המהרי"ט. ובאמת אין כאן השגה אלא עוד ראי' למהרי"ט וכמ"ש: