שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת חו"מ · סימן כח
שאלה באם אחד לקח חטים חמוצים וכה"ג מחבירו קודם פסח בקנין כסף לבד והחמץ עודנו ברשות המוכר. וכשהגיע ער"פ מכר רק הלוקח לנכרי כד"ת אבל המוכר לא מכר את החטים הנ"ל לנכרי. מהו דינו:
תשובה
נראה לענ"ד דלא מהני כלום מכירת הלוקח חדא דכמה רברבתא ס"ל כר"ל דמה"ת מעות אינן קונות. ובעינן משיכה. כמ"ש המ"א בסי' תמ"ח ס"ק ד' יעו"ש. ולדעתם בוודאי אין להלוקח שום קנין וזכות על החפץ החטים הנ"ל והוה כמוכר דבר שאינו שלו. ואפי' למה דק"ל כר"י דמה"ת מ"ק אלא שחז"ל הפקיעו קנין המעות. נמי לא מהני כלום מכירת הלוקח אחרי שכבר הוכחנו בסי' כ"ו מכל הראשונים דהחכמים הפקיעו לגמרי את קנין המעות אף בטרי חזרה וקבלת מש"פ ואין להלוקח שום קנין בהחפץ כמ"ש. וא"כ הדר דינא דאין החמץ של הלוקח. וא"כ מכירתו אינו כלום. והמוכר לא מכר והוה כחמץ שעבר עליו הפסח שאסור. וכמבואר בשו"ע או"ח בסי' תמ"ח סעיף ה' יעו"ש ובח"י ס"ק ב'.
שוב מצאתי בשו"ת עונג יו"ט שמביא שאלה כה"ג בענין חמץ בסי' כ"ה. ומסיק שם בתשובתו דמהני מכירת הלוקח דאף שהחכמים תקנו דמעות אינן קונות. מ"מ הם לא תקנו לבטל הקנין מיד. רק שאם חזר בו מתבטל הקנין וכ"ז שלא חזר בו הוה הקנין מעלי' ושפיר זבין הלוקח חמצו לנכרי כדינו יעו"ש. וזהו כד' וכסברת האפ"ד הנ"ל. ואחרי אשר כל ראיותיו. ג"כ אך מדברי רש"י דב"מ מ"ח ד"ה אבל כו' הנ"ל ומפסקי הרמב"ם וכדברי האפ"ד. ואמחכ"ה מה אעשה כי ראיותיו אינן מוכרעות כאשר הוכחנו לעיל והוכחנו מדברי רש"י ההיפך. וכן מדברי הרמב"ם ומכל הראשונים דנראה מפורש דאף קודם חזרה וקבלת מש"פ בטלו החכמים קנין המעות מיד רק הוא אסור לחזור מכח איסור שאינו עומד בדיבורו. וע"ז עליו לקבל המש"פ אם חזר וכמ"ש לעיל:
איברא נראה לענ"ד מטעם אחר להקל ולומר דמהני מכירת הלוקח אף שאינו ע"פ מה דאיתא בשו"ע או"ח סי' תמ"ג סעיף ב'. ובחו"מ סי' רצ"ב סעיף י"ז דאם הפקיד ישראל חמצו אצל חבירו. אפי' בלא אחריות הנפקד. מ"מ חייב הנפקד למוכרו לנכרי בשעה חמישית והטעם משום שלא יעבור המפקיד בב"י כמ"ש המ"א שם ס"ק ה' יעו"ש. דלכאורה קשה היאך יכול הנפקד למוכרו הא שם בוודאי אינו שלו. ואיך מהני מכירת הנפקד. אע"כ צ"ל משום השבת אבידה תקנו החכמים שמהני מכירתו מטעם שהוא זכות להמפקיד. שלא יעבור על חמצו בבל יראה וזכי' מהני מטעם שליחות דהוה כמו שעשה לו שליח למכור חמצו. וכמו שמוכח מפירש"י גבי מקור דהאי דינא בפסחים י"ג א' בד"ה נשקלי' לנפשו כו' אחרי שנותן לו רשות למוכרו עכ"ל ומנ"ל דנתן לו רשות למוכרו. וע"כ צ"ל כמש"כ מטעם דהוה לי' זכות להמפקיד שלא יעבור עליו בב"י. וזכי' מטעם שליחות כהנ"ל:
וכן י"ל בנידן דידן דמכירת הלוקח מה שמכר לפני הפסח כד"ת. באמת ניחא לו להמוכר והוה כשלוחו ונהי כי ממ"נ עשה כאן המוכר שלא כדין. מה שלא מכר בעצמו דאפי' אם נימא כמו שהי' בדעתו. דהדין שכבר נקנה החמץ להלוקח ושלו נחשב. מ"מ החמץ עודנו ברשותו והוה כפקדון אצלו. מ"מ חייב הוא למוכרו כמו שמבואר הדין כנ"ל שחייב הנפקד למכור פן שכח המפקיד למכור כמ"ש המ"א הנ"ל. עכ"ז החמץ מותר כיון דסוף סוף נמכר החמץ לנכרי כד"ת. אזי אמרינן דבאמת ניחא לי' להמוכר מה שמכר הלוקח דזכות הוא לו כמ"ש וזכי' נחשב כשליחות ונחשב כאילו עשה המוכר שליח להלוקח למכור חמצו לנכרי ושפיר מהני לד"ה:
שוב מצאתי בפ"ת ביו"ד סי' ש"ך שהביא בשם פנים מאירות וז"ל שוב ראיתי בתשובת פ"מ ח"ב סוס"י נ"ב כתב בפשיטות בדבר בכור שמכרה אמו של ב"ב פרה מעוברת לעכו"ם בלתי ידיעתו הוה מכירה. משום דזכין לאדם שלא בפניו. וכמו כן בחמץ אם לא הי' בע"ב בביתו. ומכר איש אחר חמצו הוה כשלוחו כיון דזכות הוא לו יעו"ש ושמחתי כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה