אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת אהע"ז › סימן נא

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת אהע"ז · סימן נא

סימן נ

הדרן על סיומא דהש"ס בבלי

בסוף נדה תדב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן העוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות. ועלינו להבין מה שייך התדב"א לכאן דשילהי מס' נדה וכבר עמדו התוס' ע"ז ותירצו כדי לסיים בדבר טוב יעו"ש. אבל דוחק הוא האם לא ימצא דבר טוב כ"א במאמר תדב"א הנ"ל ועוד המאמר גופא תמוה איך משמע הלכות מהליכות ומי הכריח לו לומר אל תיקרי הליכות אלא הלכות. ועוד עלינו לחבר ולשלוב סופו דהש"ס לתחילתו כדרך ההדרן הנהוג:

אך בטרם נבוא ליישב את כל הנ"ל נקדים לבאר שילהי סוגי' דנדה בדין י"א יום שבנל"נ ומתחילה ניישב מה שהקשה המזרחי על פירש"י בחומש ויקרא ט"ו שפירש הלימוד בלא עת נדתה סמוך לנדתה אחר שיצאו ימי נדתה ומהלימוד על נדתה מופלג מנדתה כו' יע"ש. הא בת"כ מפיק איפכא סמוך לנדתה מדכתיב על נדתה. ומופלג מקרא בלא עת נדתה. והביאו המהרש"א כאן ותי' שרש"י מצא כגרסתו כמו שהיא בגמרות שלפנינו וכתב דהכי מסתברא כו' יעו"ש. אולם אכתי איננו מתורץ לנכון דא"כ יקשה הת"כ הנ"ל. והנראה לי ליישב דבאמת שתי הגרסאות האלו תלי' בפלוגתא דר"י, ור"ל בפסחים ס"ו ב' דכתיב לא תשחוט על חמץ דר"י ס"ל אע"פ שאין עמו בעזרה חייב ור"ל ס"ל דאינו חייב עד שהחמץ עמו בעזרה ומסיק הגמ' דבעל בסמוך קא מיפלגי דר"י ס"ל דלא בעינן על בסמוך ור"ל ס"ל על בסמוך ואזלי לשיטתייהו דפליגי ג"כ בעל בסמוך במנחות ע"ח לענין שחיטת התודה על הלחם אי בעינן שיהי' הלחם בעזרה יעו"ש. ועי' מ"ש התוס' שם ד"ה לא אמרינן כו' תימא כו' וי"ל דהתם סברא הוא כו' ע"ש. ולפ"ז הכא נמי לענין זבה דכתיב על נדתה דליכא סברא אלא דדמי' למה דכתיב לא תשחט על חמץ דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"ל דס"ל גבי חמץ נמי על בסמוך משמע. ס"ל גם גבי זבה דדרשינן על נדתה בסמוך וא"כ ניחא אליבי' הת"כ דמפיק סמוך לנדתה מהלימוד דעל נדתה ולרבות מופלג מקרא בלא עת נדתה. משא"כ לר"י דס"ל דאין משמע על בסמוך אליבי' י"ל כגרסת גמרות שלפנינו כמו שהביא המהרש"א דמפיק סמוך לנדתה מקרא בלא עת נדתה ומופלג מן על נדתה ושפיר הביא רש"י בחומש הנ"ל כגרסא שלפנינו בגמרא הנ"ל משום דר"ל ור"י קיי"ל כר"י:

ועתה נבוא לבאר פלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשילהי דהאי סוגי' דר"י ס"ל עשירי כתשיעי דבעי שימור ור"ל ס"ל עשירי כי"א דלא בעי שימור. והקשו התוס' בד"ה ור"י כו' תימא במאי פליגי כו' וי"ל דוודאי הלכה כו' ור"י ור"ל בסברא בעלמא פליגי כו' יעו"ש. אך תי' התוס' דחוק הוא מאוד דלפ"ז יקשה מ"ש הגמ' ואיכא דמתני' לה אהא דא"ל ראב"ע כו' דלתי' התוס' מה הסמיכות דפלוגתא דר"י ור"ל לפלוגתא דר"ע וראב"ע ועוד יותר קשה לי לר"ל דס"ל דעשירי כי"א דלא בעי שימור. א"כ היאך יפרנס מתניתין דלעיל ע"ב א' דקתני הרואה יום י"א וטבלה לערב ושמשה דב"ש אומרים דחייבים קרבן דס"ל דגם יום י"א בעי שימור. וב"ה פוטרים דלא בעי יום י"א שימור. ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' יום עשירי וטבלה לערב ושמשה דלב"ה פטורים מקרבן דגם עשירי לא בעי שימור. ואין לתרץ דלרבותא לב"ש נקט י"א דאף י"א בעי שימור זה אינו דהא קיי"ל כח דהתירא עדיף וטפי ה"ל לאשמעינן הרואה בעשירי לרבותא דב"ה לענין היתירא שאפי' העשירי לא בעי שימור.

וע"כ נראה לי לתרץ קושי' התוס' באופן אחר ע"פ שמצינו מחלוקת בספק דהלמ"ס. אי הוה הלמ"ס כדין דאורייתא להחמיר או לא. שד' הרמב"ם והר"ש דהיכא דעיקר הדין מהלמ"ס לא הוה כדאורייתא ובספיקו להקל כמ"ש הנוב"י מה"ת בחיו"ד סי' קמ"ו יעו"ש. וכן חיזק בנו הגאון בשו"ת שיבת ציון בתשובה מ"ח יעו"ש. וכן הביא הפמ"ג בריש הפתיחה לה' שחיטה בשם מנחת יעקב דהלמ"ס קיל מד"ת וספיקא להקל. וכן כתב שהוא ד' הטור ביו"ד בסי' רצ"ד בספק דערלה יעו"ש. אך ד' הב"י שם שהשיג על דברי הטור הנ"ל ודעתו דהלמ"ס דינו כדאורייתא וספיקא להחמיר וכן ד' הש"ך כהב"י בסי' רצ"ד הנ"ל ס"ק י"ט ע"ש ועי' שם בהט"ז. וכן ד' הרשד"ם הובא בפתיחת הפמ"ג לה' טריפות ד"ה אמנם כו' יעו"ש וכן הביא הח"א בב"א בסוף שער הקבוע מחלוקת הנ"ל בכללי סי' ט"ו יעו"ש:

והנה כמו כן קיי"ל דבשל תורה לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן משא"כ בדברי סופרים מקשינן לקולא ולפ"ז י"ל דבהא פליגי ר"י ור"ל הנ"ל דתרווייהו ס"ל כראב"ע די"א שבנל"נ הלכתא נינהו. אך ר"ל ס"ל דהלמ"ס קל מד"ת והולכין בספיקא להקל כד' הרמב"ם וסייעתו הנ"ל וע"כ מקיש עשירי ג"כ לקולא לי"א דלא בעי שימור אבל ר"י ס"ל דהלמ"ס כד"ת הוא והולכין בספיקא לחומרא כד' הב"י וסייעתו הנ"ל וע"כ ס"ל דמקיש עשירי לתשיעי דבעי שימור. אבל לר"ע דס"ל די"א יום שבנל"נ קראי נינהו כ"ע מודים דאליבי' הוה כשאר ד"ת דהולכין בו בספיקא לחומרא וכן אקשינן בו לחומרא עשירי כתשיעי דבעי שימור. והשתא מדויק שפיר הגמ' דקאמר ואיכא דמתני לה אהא דאמר ראב"ע די"א יום שבנל"נ הלכה ננהו וע"כ פליגי בזה ר"י ור"ל אי הוה עשירי כדין תשיעי אי הוה הלמ"ס כד"ת לאקשינן לחומרא או לא כהנ"ל. וע"ז פריך הגמ' הני הלכות נינהו הא הני קראי נינהו דתני' כו' ומתרץ הגמ' לר"ע קראי אבל לראב"ע הילכתא ור"י ור"ל אליבא דראב"ע פליגי כהנ"ל:

ולפ"ז שפיר מיושב קושייתינו על ר"ל ממתני' דנקט הרואה ביום י"א ולא נקט עשירי רבותא טפי בהיתירא אליבא דב"ה דאף עשירי לא בעי שימור כהנ"ל משום דקיי"ל בכ"ד דסתמי דמתניתין אליבא דר"ע כמו דאיתא בסנהדרין פ"ו א' יעו"ש ואליבי' דר"ע דס"ל קראי נינהו גם ר"ל מודה דעשירי בעי שימור כהנ"ל. או די"ל דהמתני' בפלוגתא דתנאי היינו ראב"ע ור"ע לא קא מיירי ונקט המתני' הרואה י"א מלתא דפסיקתא לכ"ע לב"ה דלא בעי שימור:

אך התוס' שמיאנו מזה לפרש כמ"ש י"ל דהתוס' ס"ל כד' הב"י וסייעתו הנ"ל דוודאי הלמ"ס דין תורה יש לו וכמו שהוכיח הב"י מגמ' קידושין ל"ט יעו"ש ולא מסתברא להו דבזה יהי' פלוגתא ור"ל יסבור דהמל"ס דין סופרים יש לו. וע"כ הוכרחו לפרש דאך בסברא בעלמא פליגי וכן ע"כ צ"ל בד' הרמב"ם דאיהו פסק כראב"ע די"א יום שבנל"נ הלכתא נינהו ופסק ג"כ כר"י דעשירי כתשיעי וס"ל ג"כ דספק בהלמ"ס ספיקו להקל ולפמ"ש סתרי אהדדי וע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' התוס' הנ"ל דאך בסברא פליגי ודו"ק. אך מה שהקשינו דא"כ יקשה לר"ל מתני' דלעיל דלמה לא נקט הרואה בעשירי לאשמעינן רבותא טפי אליבי' דב"ה בכח היתירא י"ל דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בע"ז מ"א א' ד"ה אמר שמואל כו' וא"ת דמ"מ הי' לו כו' דכח דהתירא עדיף וי"ל דכאן וודאי כח דאיסורא כו' עדיף כי טעם גדול כו' עכ"ל יעו"ש. הרי כתבו דאע"ג דאמרינן כח דהתירא עדיף. מ"מ היכא דהאיסור הוא יותר חידוש שהי' לנו טעם גדול להתיר אז כח דאיסורא עדיף לאשמעינן. וכע"ז כתב הרשב"ם בפסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כח דר"י כו' ומשום כח היתירא עדיף אין לומר כך דאין כחו כח וחשיבות כו' דסברא הוא כו' אבל כח דר"י עדיף שמחמיר שתי חומרות כו' עכ"ל יעו"ש. ולפ"ז ה"נ י"ל אליבא דר"ל דס"ל דסברא הוא דיום י"א אפי' שימור אין נעשה לעשירי כיון דאינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה כמ"ש התוס' הנ"ל א"כ אין כח דהיתירא חשוב לי' כ"כ לב"ה משא"כ לב"ש דמחמיר שתי חומרות דלא מבעי די"א נעשה שימור לעשירי אלא דיום י"א ג"כ בעי שימור ביום י"ב הלכך כח דאיסורא עדיף כאן. ואין להקשות דטעמא דב"ש אתי לאשמעינן כבר תירצו התוס' בסוכה ט' א' בד"ה ואם עשאה כו' דאפי' לב"ש יש ו לתנא לפרש במה נחלקו יע"ש. ועתה עלינו לבאר מה אשר יקשה משילהי סוגי' הנ"ל מגמ' דסנהדרין פ"ז א' גבי ז"מ דכתיב כי יפלא ממך דבר זו הלמ"ס ושקיל וטרי הגמ' שם אליבי' דר"מ דס"ל דבעינן ג"כ בדבר שזדונו בכרת ושגגתו בחטאת היאך מצינו בדבר הלמ"ס. ומפרש הגמ' היינו בהלכה די"א יום שבנל"נ דר"י אמר דעשירי בעי שימור כו' ופירש"י דאם הז"מ הורה דעשירי לא בעי שימור וחכמים יורו כהדין דבעי שימור הוה דבר שזדונו בכרת שבועל זבה קטנה יעו"ש. והקשו שם התוס' בד"ה ור"ל כו' וא"ת כו' וי"ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת. ואי טהור הוא יש בו ש"פ דחזי לאכילה ומקודשת עכ"ל. ונקדים מתחילה ליישב אשר קשה לי לדברי התוס' הנ"ל מאי פריך רבא בשבת י"ד א' על מה שאמר אביי הטעם שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין שיהי' טמא משום שהיו טובלין במי מערות סרוחים ואח"כ נחנו עליהם מים שאובין והיו אומרים אלו ואלו מטהרים מנ"מ הא קא טבלי בהנך. הא איכא נ"מ רבה במה שאמרו אלו ואלו מטהרין ויצא מהם מכשול גדול דלפי דעתם שסוברים דאף אחר שטבלו במי המקוה שעדיין טמאים הם ואי נגעו אז בככר של תרומה ויקדש בו אשה דאינה מקודשת משום דטמא הככר ולא ש"פ ובאמת טהור הככר וש"פ וא"כ שרינן לפי דעתו א"א לעלמא כמש"כ התוס' הנ"ל:

ואין להקשות דא"כ גם אחר גזירת החכמים שגזרו דטמאים ג"כ שרינן א"א לעלמא כהנ"ל דמה"ת הוא טהור והוה מקודשת ואיך יעקרו רבנן א"ת בקום ועשה כבר תי' רש"י במימרא דרגא"ר בפסחים ז' א' משום דכל המקדש אדעתי' דרבנן מקדש כו' יעו"ש:

ולכאורה יש לתרץ קושייתי הנ"ל ע"פ דקיי"ל כשמואל בקידושין י"ב א' דאמר דאם קדשה בתמרה כו' חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וא"כ לפ"ז לא נפיק מיני' קולא או מכשול לענין קידושין דאפי' לפי דעתם שסוברים דככר טמא הוא ולא ש"פ כאן מ"מ צריכה לחוש שמא ש"פ במקום אחר להסיקה וממילא צריכין לה גט מהמקדש. וא"ת דא"כ לפ"ז יקשה על תי' התוס' דסנהדרין הנ"ל דאמאי חייב ז"מ לר"ל הא מחמיר הוא דלענין קידושין לא נפיק מיני' קולא דסוף סוף חיישינן דלמא ש"פ במקום אחר כהנ"ל זה אינו. דדברי התוס' קאי לענין דאורייתא לפרש הקרא דהורה הז"מ בדין דהלמ"ס כמבואר שם ולענין דאורייתא שפיר נפק הקולא לענין קדושין ושמואל רק מדרבנן מחמיר לחשוש שמא ש"פ במקום אחר כמבואר בהרא"ש שם. וא"ת דאכתי יקשה לד' הרמב"ם דס"ל דשמואל מדאורייתא קאמר ומצאתי בדורש לציון בדרוש ד' שהקשה כן לד' הרמב"ם ומתרץ דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת ממילא הדרא אך לאיסורא דרבנן יעו"ש:

אבל באמת ליכא לתרץ כמש"כ דהנה מוכח שם בקדושין ע"ב גבי מעשה דרב חסדא דקדיש ההוא גברא באבני דכוחלא דאביי ורבא אסרי אך מטעם דאיכא סהדי באידית ש"מ דלא ס"ל כשמואל דחשש שמא ש"פ במדי ובפרט לשיטת התוס' שם בד"ה ר"ח דפירשו דמיירי שקדשה אחיו. וא"כ אי ס"ל כשמואל בלאו עדים תהי' אסורה משום דהוה גרושת אחיו כמ"ש התוס' יעו"ש. וא"כ תהדר קושייתי מגמ' שבת הנ"ל לדוכתא מאי פריך רבא לאביי מנ"מ הא לשיטתם נפיק מיני' מכשול לענין קדושין כהנ"ל. וע"כ הנראה ליישב ע"פ מש"כ התוס' שם בשבת י"ב ע"ב ד"ה כיון כו' וא"ת כו' וי"ל דמשום הא לא היו גוזרין דמלתא דלא שכיח היא שיגע בספר מיד אחר נטילה עכ"ל. וה"ה די"ל שג"כ לא שכיח במקום טבילתם במקוות מערותיהם שיגעו בככר של תרומה וא"כ מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרו רבנן ושפיר פריך רבא למנ"מ. ובזה מחורץ שלא יקשה בפשיטות הא יש נ"מ רבה ומכשול דלפי דעתם שיסברו דאכתי טמאים הם אם יגעו בתרומה או בקדשים ישרופו ובאמת יאבדו תרומה וקדשים שלא לצורך א"ו כדאמרן דזה מלתא דלא שכיח למצוא תרומה או קדשים במקום טבילתם ובפרט שמקוואות היו בשדות כדמוכח מגמ' נדה ס"ז ע"ב יעו"ש. וע"כ פריך רבא שפיר מנ"מ דלענין דלמא משכחת חורבא במלתא דלא שכיח לא היו גוזרין כמ"ש התוס' הנ"ל:

אך קשה לנו הגמ' דסנהדרין הנ"ל בין לר"י ובין לר"ל הא תינח לראב"ע דאמר די"א שבנל"נ הלכה הם. משא"כ לר"ע דס"ל קראי ננהו כמבואר שילהי נדה הנ"ל במאי מוקי במ"ש בז"מ הנ"ל דבר זו הלמ"ס בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וזהו דוחק גדול לומר דר"מ יפלוג על ר"ע רבו ויסבור כראב"ע מדלא מצינו בהדי' כן. ועי' פירש"י פסחים י"ח א' ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה כו' יעו"ש:

ויש לנו לתרץ ד' ר"מ גם אליבא דר"ע רבו דהוא יפרש המחלוקת דז"מ בהלמ"ס כעין דאיתא בנדה מ"ז ב' פלוגתא דב"ש וב"ה. דב"ש ס"ל דשיעור איילונית בת י"ח שנה וב"ה ס"ל בת כ' שנה שלא הביאה ש"ש והם רק הלמ"ס כמ"ש רש"י מ"ח א' בד"ה דומי' דהנך כו' אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא אלא הלכתא נינהו עכ"ל. ולפ"ז באם הורה ז"מ כב"ש שאם קיבלה קדושין כשהיתה בת י"ח שלא הביאה ש"ש דקדושי טעות היא ותוכל להנשא לאחר או שיוכל לקחת אחותה כמ"ש התוס' בד"ה בת עשרים יעו"ש. והסנהדרין יפסקו כב"ה דעוד לא נתברר שהיא איילונית. וא"כ הוא מחלוקת בהלמ"ס בדין שחייב על זדונו כרת ובשגגתו חטאת. ואין להקשות אמאי לא מפרש הגמ' שם בסנהדרין הנ"ל דדבר זו הלכה לענין שערות שבין ב"ש וב"ה. י"ל דהגמ' עדיפא נקט להלכה י"א שבנל"נ דעיקר הדין הוא הלמ"ס משא"כ פלוגתא דשיעור ש"ש עיקר הדין לאו הלמ"ס ורק השיעור אימתי היא איילונית הוא הלמ"ס כמ"ש בסוכה ה' ע"ב שיעורין חציצין ומחיצ"ן הלמ"ס אבל לר"מ אליבא דר"ע רבו ע"כ צ"ל ולדחוק כהנ"ל:

איברא דנוכל לתרץ לר"מ אליבא דר"ע באופן אחר גם בדבר שעיקר הדין מהלמ"ס ממה דמוקי ר' זעירי בנדה ע"א א' פלוגתא דת"ק ור"י דמקור מקומו טמא א"ב יעו"ש. וכן מוקי עולא לעיל ס"ו א' בברייתא דרשב"ג דאומר דם מכה הבא מן המקור טמא. ורבותינו העידו שהוא טהור. דג"כ במקור מקומו טמא א"ב יעו"ש. וכן מוקי רבינא לעיל בנדה ט"ז פלוגתא דרשב"ג ורבי יעו"ש. ועי' בתוס' שם ד"ה במקור מקומו כו' שהקשו לרשב"ג דאיך מטמא הא טומאת בהס"ת היא ותו דדם בעי רביעית ותירצו שמא הכא הלמ"ס הוא תדע שהמקור טמא והאשה טהורה עכ"ל. ש"מ דבהכי פליגי רשב"ג ורבותינו וסייעתם. דרשב"ג ס"ל דהלמ"ס הוא שמקור מקומו טמא. וע"כ ס"ל שהדם שיצא ממנה אפי' אינו דם נדה הוה אב הטומאה לטמא אדם ט"ע ואם נגע בטהרות טמאה כפירש"י בדף ט"ז יעו"ש. ורבותינו שהעידו שהוא טהור וכן רבי וסייעתו לית להו ההלכתא ומש"ה ס"ל דטהור. וכ"מ בסדרי טהרה בסי' קפ"ח שפי' ג"כ לד' התוס' הנ"ל פלוגתתם כמ"ש ע"ש בריש תשובתו הראשונה ובתשובתו השני' בד"ה תו כתב לתרץ פסקי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי יעו"ש. ולפ"ז באם הורה הז"מ כד' רשב"ג דדם מכה הבא מן המקור טמא ואם נגעה בככר של תרומה וקידש בו אשה דטמא הככר ולא ש"פ ואינה מקודשת אבל לפי ד' הסנהדרין שיפסקו כרבותינו וסייעתם דדם מכה הבא מן המקור שהוא טהור. א"כ לא נטמא הככר וש"פ ומקודשת. וכמ"ש התוס' סנהדרין הנ"ל לתרץ אליבא דר"ל הנ"ל. ואין להקשות אמאי לא נקט הגמ' בכה"ג. די"ל דהגמ' עדיפא נקט הלמ"ס די"א יום שבנל"נ. שבהא לר"י בפשיטות משכחת. ולר"ל ע"כ צ"ל כתי' התוס' הנ"ל דנ"מ לענין קידושין. וממילא י"ל כתי' התוס' אליבא דר"ע בהלמ"ס במקור מקומו כו' כהנ"ל וזה ברור:

אולם עוד פש לנו ליישב קושי' חמורה בסוף מתניתין דנדה ע"ב א'. דקתני ומודים ברואה תוך י"א יום וטבלה ביום שלאחריו ושמשה ה"ז תרבות רעה כו' ופירש"י שמא תראה ותצטרף שלפניו ואין טבילתה טבילה. וקשה לי מאי פריך הגמ' לעיל בנדה כ"ט ב' על הברייתא דטועה דקתני אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלושה שבועות טהורין כו' דפליגי ב"ש וב"ה כמה טבילות צריכה. אבל בהא מודים דמשמשת אך לאור שלושים וחמש. וע"ז פריך הגמ' שם. בעשרים וחד תשמש כדפירש"י דהא אפי' אי קרבה לידתה לילד בו ביום שבאה לפנינו כבר כלו ימי טומאה והיום שביעי לנקיים של ספירה יע"ש. ומשני הגמ' ר"ש היא כו'. דקשה היאך ס"ד דהגמ' להקשות ותשמש בעשרים וחד הלא משנה ערוכה היא דב"ש וב"ה תרווייהו ס"ל דאסור לשמש וה"ז תרבות רעה וכן ל"ל להתרצן לדחוקי ולמימר ר"ש היא ולא מתרץ דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דס"ל דה"ז ת"ר כהנ"ל:

ונ"ל לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' שם כ"ט בד"ה ר"ש תימא דכ"ש דאתי' כדרבנן דאסרי לשמש מדאוריי' והניחו בזה בקושי' יעו"ש. אך לקמן ס"ז ב' בתוס' ד"ה אבל אמרו האריכו התוס' ללבן ולפרש יותר איך דעת החכמים דפליגי על ר"ש שם. אם להקל פליגי או להחמיר ומסקי בסוף אבל קשה דלעיל כו' וי"ל דה"פ כו' ומפרש המהרש"א ז"ל דברי התוס' הנ"ל דלמסקנת תי' התוס' הנ"ל. מתורץ גם קושיית התוס' דלעיל. דמסקי דרק בטבילה פליגי ולשמש גם לרבנן אסור שמא תראה ותסתור אך בטבילה פליגי. דר"ש ס"ל דאף טבילה אסורה בוודאי זבה שמא יבוא לשמשה ושמא תראה ותסתור דבעילתן תלוין כמו דקתני בשילהי המתני' הנ"ל ה"ז ת"ר ובעילתן תלוין כו' וע"ז פליגי רבנן להקל על ר"ש דלא אסרי לטבול כ"א לשמש בלבד וע"כ מתורץ קושייתם דלעיל דליכא לאוקמי ברייתא דטועה כרבנן. דהלא הם הקילו דאף בוודאי זבה מותרת לטבול ואז ממילא בהך דטועה שיש בו כמה ספיקות ה"ל להתירה אף בשימוש. וע"כ הוכרח לתרץ דר"ש הוא דמחמיר כולי האי בוודאי זבה אפי' בטבילה, וע"כ בהך דטועה שפיר אסורה לשמש. אף שיש בו כמה ספיקות כמ"ש התוס' הנ"ל. ועיין במהרש"א שדבריו ברורים. ולפ"ז ממילא מיושב ג"כ קושייתינו הנ"ל. דלא נוכל לאמר בקיצור דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דס"ל דה"ז ת"ר. דאסור לשמש שמא תראה ותסתור. דאכתי יקשה די"ל דהתם שאני דמיירי בוודאי זבה קטנה וליכא אלא ספק אחד שמא תראה ותסתור. וע"כ שפיר אסרי לשמש. משא"כ כאן בטועה דאיכא כמה ספיקות אה"נ דלשתרי כמו דשרי' אליבא דרבנן דר"ש כמ"ש התוס' הנ"ל. וע"כ צריך הגמ' לשנויי כר"ש וכמ"ש התוס' הנ"ל:

ובזה יש לנו לשלוב מה דאמרינן בסיומא דמס' נדה הנ"ל הדרן עלך תינוקת וסליקא לה מס' נדה דר"ל דלכאורה קשה אסוגי' דנדה דלעיל בפ' המפלת. אהא דמקשה על ד' ב"ש וב"ה דלשתרי ביום כ"א לשמש. הא י"ל דאזלי לשיטתם דס"ל במתני' הנ"ל דה"ז ת"ר ואסור לשמש ביום השביעי של ספירת נקיים שמא תראה ותסתור ול"ל לדחוקי כר"ש ס"ל. וע"ז קאמר הדרן עלך תינוקות דמשם יבואר דר"ש מחמיר אף בטבילה מדקאמר שם ס"ז ע"ב מכדי האידנא כולהי ס"ז כו' לטבולינהו ביממא דשביעי ומשני ר"ש היא. וא"כ מבואר דר"ש מחמיר וחכמים לקולא פליגי על ר"ש דשרינן בטבילה כמ"ש התוס' הנ"ל. וא"כ ממילא מתורץ בזה קושי' התוס' ד"ה המפלת דלא נוכל לאוקמי' כרבנן כמ"ש המהרש"א הנ"ל בהבנת דברי התוס' אלא כר"ש דמחמיר. וממילא סליקא לך מס' נדה דגם קושייתינו הנ"ל מתורץ. דלא סגי לשנויי דב"ש וב"ה אזלי לשיטתם דס"ל בשילהי מתני' הנ"ל דה"ז ת"ר. משום דיש לחלק דשאני גבי וודאי זבה מטועה דאיכא כמה ספיקות. וע"כ צריך לאוקמי דס"ל כר"ש דמחמיר אפי' בטבילה משום גזירה דשימוש. דאף שם ג"כ אך מחששא שמא תראה ותסתור ושפיר אסרינן בטועה אף דאיכא כמה ספיקות לכה"פ בשימוש כהנ"ל:

אכן לפ"ז מבואר לנו דאיסור זה דתרבות רעה שאמרו ב"ש וב"ה בשילהי מתני' הנ"ל. אינו רק מדרבנן אסור מחשש שמא תראה ותסתור. אבל מדאורייתא מותרת תומ"י אחר הטבילה כיון שכבר הופסק המעיין והיא בחזקת טהורה מדאורייתא. ולא חיישינן שמא תראה. וכמ"ש התוס' מפורש בדף ס"ז הנ"ל ד"ה משום סרך בתה כו' אבל זבה אפי' אם בתה סבורה שהוא שביעי ליכא איסור דאורייתא. אלא חששא בעלמא שמא תראה כו' עכ"ל יעו"ש. וכן משמע מפירש"י במתני' דסוף נדה הנ"ל ע"ב א' ד"ה טבלה יום שלאחריו אלא שתוך י"א אסור לעשות כן כו' עכ"ל. משמע דרק מדרבנן הוא. ועוד דיש לנו הוכחה גמורה דת"ר הוא רק מדרבנן. דאי נימא דאסור מדאורייתא. א"כ אמאי לא גזרו ב"ה בטבלה ביום שלאחר י"א ושמשה ואח"כ ראתה לטומאת משכב ומושב כמו שגזרו ברישא בטבלה ביום י"א לערב. משום גזירה דתוך י"א כדפירש"י בד"ה וב"ה יעו"ש. וע"כ דצ"ל דאפי' תוך י"א שטבלה ביום שלאחריו ושמשה אינו אסור רק מדרבנן. ולכך לא גזרו לאחר יום י"א אטו תוך י"א. וא"כ יקשה לנו אמאי קתני במתני' ה"ז ת"ר ומגען ובעילתן תלוין ור"ל שאם תראה אח"כ חייבין קרבן כפירש"י. וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מא"ב ה' י"ד יע"ש. דאמאי חייבים קרבן כיון דמקודם לאחר ששמרה מקצת השימור. מה"ת מותר לכתחילה לשמש. א"כ נהי דאח"כ שאם ראתה אז אגלאי מלתא שהיתה זבה למפרע. מ"מ כיון דמקודם בדין טבלה ושמשה. ה"ל כאנוס שפטור מה"ת מקרבן. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם שמפרש שחייבין אשם תלוי לא ידעתי להולמם מאי אשם תלוי שייך כאן הלא כשתראה אח"כ חייבים חטאת ומקודם שתראה מה"ת מותר אף לכתחילה לטבול ולשמשה כמו שהוכחנו לעיל. דרק מדרבנן נקרא ת"ר מחשש שמא תראה וע"כ דבריו צל"ע:

אכן קושייתינו על המתני' הנ"ל מתורץ בדברי בעל הקצוה"ח בספרו שב שמעתתא בפ"ג שמעתתא א' שהקשה כעין זה לד' הרמב"ם דפסק ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מיבמות פ' א' איתמר אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאחר מכן הביא ש"ש רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותו שעה. והקשו התוס' הא ה"ל התראת ספק ותירצו דלא הוה הת"ס דהשתא מיהא אגלאי מלתא שהי' גדול למפרע יעו"ש. ולד' הרמב"ם דס"ל דסד"א מותר מה"ת היכי לוקין עליו כיון דעכשיו ספק הוא ומותר הוא לכתחילה מה"ת לאכול מקודם שהביא סימני סריס וש"ש א"כ נהי דאח"כ איגלאי מילתא שהי' גדול למפרע. מ"מ איך לוקין כיון דמקודם בדין אכל. ותי' אליבא ד' הרמב"ם דהוא יפרש הא דפליגי רב ושמואל שם באם נעשה גדול למפרע לאו למלקות הוא אלא לקרבן חטאת דלרב דס"ל דנעשה גדול למפרע משו"ה חייב חטאת ואנוס לא מיקרי משום דכיון דעכ"פ מדרבנן אסור דהא ספד"א עכ"פ מדרבנן לחומרא וחיישינן דלמא נשרו הש"ש. ע"כ כשנתברר אח"כ שהי' גדול למפרע לא מיקרי אנוס וחייב קרבן והוכיח כן מגמ' שבועות י"ח גבי אשה שאמרה נטמאתי דחייב חטאת ופריך הגמ' והא אנוס הוא. ומשני בסמוך לווסתה ע"ש. והלא קיי"ל דווסתות אך מדרבנן. ש"מ כיון דמדרבנן אסור תו לאו אנוס הוא יעו"ש. ולפ"ז מתורץ גם קושייתנו הנ"ל כיון דאמרו חכמים דה"ז תרבות רעה ואסורה לשמש שמא תראה ותסתור. וע"כ לא מיקרי אנוס. וע"כ כשתראה אח"כ אמל"פ כי זבה היתה וחייבין קרבן:

היוצא לנו מדברינו. איך חששו רז"ל לגדור בעדינו גדר שלא נכשל ח"ו באיסור כרת אף בשוגג ומכ"ש שלא לאבד חלקינו מעוה"ב. ובזה מיושב מה שהקשינו לעיל. מה שייך המאמר תדב"א לכאן. די"ל דמשו"ה מסיים בהמאמר הנ"ל תד"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן העוה"ב משום דע"י הלכות נכללים גדרים שלא נכשל בעבירה אף בשוגג כהנ"ל:

ובזה ג"כ מיושב מה שהביא ראייתו מדכתיב הליכות עולם לו כו'. דהנה בהכתוב הזה יש לנו לומר שתי כוונות. א' דקאי על מצות התורה שנקרא בלשון הליכה כמשמעת הכתוב ואם בחוקותי תלכו. ועוד יש כוונה שני' לומר דקאי על לימוד התורה כפירש"י שם על הפסוק הנ"ל וז"ל יכול זה הקיום המצות. כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו כו' הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה עכ"ל יעו"ש ועי' בט"ז או"ח סי' מ"ו:

אולם זה תלוי בפלוגתא דקדושין מ'. אם תלמוד גדול או מעשה גדול דאם מעשה גדול ראוי לפרש את הכתוב הליכות עולם לו על הליכה של מצוה ולא על הלימוד דכלל בידינו לאוקמי' הכתוב אמאי דמסתברא טפי. והנה אחרי שהסכימו אח"כ ואמרו כלם שתלמוד גדול שהוא מביא לידי מעשה בוודאי מסתברא טפי לפרשו על הליכות של הלימוד וז"ש הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות ר"ל זהו הליכות של מצות אלא הלכות ר"ל אלא הליכות של הלכות היינו הלימוד ובזה א"ש דלא מעקם ולא משנה את הפסוק הליכות מידי. אלא דבא לפרש דלא תיקרי הליכות ר"ל הליכות מעשה המצות שנקרא הליכה בכ"מ כ"א דמסתברא טפי לפרש על הליכות הלכות הלימוד. שזהו נמי נקרא הליכה כפירש"י הנ"ל משום שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ועוד דע"י לימוד הלכות יודע איך להזהר לבלתי יכשל בעבירה חמורה אף בשוגג כמו שבארנו לעיל:

ובזה נשלב ונקשר סיומא דהש"ס לראשיתו. דהנה בריש ברכות התחיל רבינו הקדוש במשנה ראשונה בק"ש מאימתי קורין ק"ש של ערבית כו' ופריך הגמ' תנא היכא קאי כו' ותו ליתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב ובשכבך ובקומך כו' דקשה כיון דתנא אקראי קאי לפרש. א"כ טפי ה"ל להתחיל ולפרש כסדר המצות המבוארים בתוה"ק דהיינו במצוה הראשונה של פו"ר או מילה. או מהחודש הזה לכם כקושי' רש"י בהתחלת התורה פ' בראשית בשם המדרש יעו"ש. ולמה התחיל בק"ש דוקא. אכן תירץ נכון מצינו בתפארת ישראל על המשניות וז"ל מדמצוה ראשונה שנצטוו ישראל הי' העסק בתורה דתלמוד מביא לידי מעשה כקדושין מ'. ואם אין תלמוד מעשה מנין והתלמוד נצטוינו בק"ש כדכתיב ושננתם ועוד קיי"ל דבדיעבד בק"ש שו"ע יצא כמנחות צ"ט ב'. ולכן התחיל רבינו הקדוש הש"ס שהוא ביאור המצות עם פ' ק"ש ומדכתיב בשכבך ברישא אקדים דערבית עכ"ל הזהב יעו"ש:

והשתא בזה משולב ומקושר סורו לראשיתו אחרי שמסיים המאמר תדב"א כל השונה כו' וא"ת הליכות אלא הלכות. וכמ"ש לעיל הביאור דר"ל לא הליכות של מצות כ"א הליכות של הלכות היינו לימוד התורה. משום דיותר מסתבר לאוקמי' כן משום דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והיכא נצטוינו במצות הלימוד בק"ש דכתיב שם ושננתם כמ"ש הת"י הנ"ל. ולפ"ז שפיר התחיל התנא מאימתי קורין ק"ש כו' בהתחלת הש"ס. ולא במצוה הראשונה שמבואר בתוה"ק כמו שהקשינו לעיל. משום דבאמת מצוה הראשונה מכל המצות הוא מצות הלימוד כמ"ש לעיל דאם אין לימוד מעשה מנין והיכן מבואר מצות הלימוד בק"ש. ושפיר התחיל רבינו הקדוש במצוה הראשונה הנדרשת לכל המצות. ועוד דע"י ק"ש מקבלין עלינו עול מלכות שמים. ועול התלמוד יחד. ומצות הק"ש היא לנו מראה וחותם אלקיי לדבק בדת אמונתינו הקדושה. וכה יעזרנו ד' להתחיל ולסיים עוד הש"ס וידבק לבבנו לתורה ומצות ויראת שמים שבזכות זה נזכה לביאת גואל הצדק ונחמות ציון וירושלים אמן ואמן:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה