אור ברסלב

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת אהע"ז

שו"ת חו"מ

סימן לח

בדין רובא וחזקה

איתא ברמ"א באה"ע סי' ס"ח ס"ז דאשה שזנתה תחת בעלה ואמרה נאנסתי נאמנת וזהו ד' ר"י הובא בטור וטעמו אף דרובא ברצון מ"מ ברי דידה עדיף להעמידה בחזקת כשרות. אך יש חולקין דאינה נאמנת וזהו ד' הרמב"ם להרה"מ הובא בב"י בסי' הנ"ל יעו"ש:

והקשה הנוב"י מהד"ק באה"ע סי' ס"ט על ד' הרמב"ם דאינה נאמנת לומר נאנסתי אמאי לא תהא נאמנת ואי משום דיש כאן רוב דרובא ברצון. מ"מ היא טוענת ברי א"ו דס"ל להרמב"ם דאין עד אחד נאמן במקום רובא ויקשה הרי ראינו ממעשים בכל יום דע"א נאמן בכה"ג ממה שהקצב נאמן לומר אלו חתיכות כשרות אף מבין חתיכות רוב טריפות שנטרפו אצלו וק"ו מה רובא דרצון שהוא רובא דליתא קמן אמרת שאינה נאמנת אפי' בטענת ברי לומר נאנסתי בהמות הללו ששחט הקצב ונטרפו רובן שהוא רובא דאיתא קמן למה יהי' נאמן. והרי מעשים בכל יום דנאמן להתיר וק"ו בנאנסתי כו' ותי' הנוב"י דע"כ לא אמרו התוס' דרובא עדיף מחזקה אלא כגון טמא מת שהוזה עליו אפר פרה כו':

ותוכן כוונת התי' מנוב"י הנ"ל נ"ל דכך הוא דהא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אינו אלא היכא שבא הרובא יחד עם החזקה וסתרי אהדדי והביא ע"ז דוגמא כגון טמא מת שהוזה עליו א"פ אזי אנו אומרים דכח הרובא מחליש לחזקה. משא"כ ברובא לחוד וחזקה לחוד נגד העד אזי היכא שיש חזקה אלימתא כעין חזקת טבל של אחרים ובא העד להוציא ממנה חזקת האיסור ע"י דיבורו שאמר כי תרם את תרומתו. ע"ז לא מהימן לו התורה בדבר שאינו בידו. משא"כ ברובא כגון שבא להעיד על חתיכה בין שאר הטריפות שהיא כשרה אף שהוא נגד רובא. מ"מ כיון שיש בה מיעוטא דהתירא המסייע לעד אזי מהימן העד לברר המיעוט מתוך הרוב ולומר דהיא כשרה. וכמו שמבואר כע"ז בפנ"י קידושין ס"ג ב'. ודברי הפנ"י והנוב"י בסגנון אחד מתנבאים יעו"ש:

אולם באמת יש ליישב קושי' הנוב"י הנ"ל באופן אחר דוודאי רובא וחזקה רובא עדיף. אלא הא דעד אחד לא מהימן נגד חזקה. היינו דוקא שגם לדברי העד מעיקרא אסורה היתה כמו טבל. אך שהוא בא להסיר את חזקת איסורה ע"י דבריו ע"ז לא מהימן. משא"כ היכא שמעיד על החתיכה שבין טריפות שהיא כשרה אינו מעיד כלל נגד הרוב ולא בא להוציא ממנה חזקת איסור כי הוא אומר שמעולם לא היתה מעורב כלל ולא היתה עלי' שום טריפה אלא שהיא כשרה מעיקרא ע"כ מהימן ואח"כ מצאתי חילוק זה מבואר בהדי' בשב שמעתתא שמ' ו' פ"ז יעו"ש:

שוב מצאתי בשו"ת ח"ס ח' אה"ע סי' ה' שהשיג על הנוב"י הנ"ל וכתב עליו וז"ל דבמ"כ נתחלף לו רובא דאיתא קמן בדליתא קמן דאע"ג דהי' בהס"ד רובא דא"ק עדיף. אבל בתר דידעינן דאזלינן בתר רובא רובא דליתא קמן עדיף עכ"ל ויהיב טעמו ע"ז יעו"ש:

אולם לענ"ד דברי הנוב"י נכונים בזה דהלא בהר"ן בריש פ' כל הפסילים מבואר בהדי' דרובא דא"ק עדיף מרובא דל"ק יעו"ש. וכן מבואר מרש"י קדושין פ' ע"א ד"ה אם רוב שרצים כמו שהביא הח"ס גופא בעצמו אח"כ יעו"ש. וכן מבואר בהדי' בתוס' יבמות ס"ז ב' ד"ה אין חוששין וא"ת דבפ"ק דכתובות כו' ואר"י דרובא דא"ק כ"ע אמרינן דאזלינן בתר רובא כו'. ש"מ דרובא דא"ק עדיף מרובא דל"ק. וכ"כ הש"ש בד"ה ולפ"ז כו' ואע"ג דבכ"ד רובא דא"ק עדיף מרובא דל"ק ע"ש. וכ"כ החות דעת ביו"ד סי' ס"ג ס' ב' דרובא דא"ק עדיף דהמיעוט כמאן דליתא וע"כ לא אמרינן בי' סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר משא"כ ברובא דל"ק אזי מצטרפין המיעוט לחזקה והוכיח א"ז מדברי הרא"ש בחולין יעו"ש:

ובזה יבואר ג"כ כוונת רש"י בקדושין פ' הנ"ל דלכאורה קשה לפירש"י הנ"ל הא באמת קיי"ל דאין לחלק בין רובא דא"ק ובין רובא דל"ק כמ"ש רש"י בחולין י"ב א' ד"ה פסח כו' א"ו הלכה לממ"ס כו' יעו"ש. אך לפמ"ש הח"ד הנ"ל י"ל דזה ג"כ כוונת רש"י לענין להחמיר מדרבנן דבתינוק דשם רובא דל"ק ע"כ אמרינן סמוך מיעוטא להחזקה להחמיר לבלתי לשרוף. אבל לא להקל לאכול משא"כ בשרצים וצפרדעים דהתם איכא רובא דא"ק וע"כ אין אומרים בו סמל"ח דהוה המיעוט כמאן דליתא כמ"ש הח"ד הנ"ל וע"כ שורפין את התרומה. א"כ מבואר מרש"י ותוס' ומהרא"ש והר"ן הנ"ל כד' הנוב"י הנ"ל דרובא דא"ק עדיף דלא כח"ס הנ"ל:

ומה שהביא הח"ס אח"כ ראי' מהר"ן ממילא מופרך ראייתו דהלא הר"ן בפ' כל הצלמים מבואר בהדי' דס"ל דרובא דא"ק עדיף כמו שהבאנו לעיל:

וכן מה שהביא הח"ס הנ"ל ראי' דרובא דל"ק עדיף מהרשב"א שהובא בב"י ביו"ד סי' שע"ד על חלל שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל כו' שדבריו תמוהים מש"ס סנהדרין ר"פ בן סו"מ דף ס"ט דמסקינן דהולכין בדיני נפשות אחרי הרוב וא"כ מאי מספקא לי' להרשב"א אלא ע"כ התם ברובא דל"ק ואין מיעוט מוחזק בפנינו משא"כ ט' ישראל ועכו"ם אחד ביניהם אתחזק מיעוטא בפניו עכ"ל. תמוה לי מאוד מה הועיל בתירוצו סוף סוף תהדר קושיתו מאי מספקא לי' להרשב"א הא גם רובא דאיתא קמן קיי"ל דהולכין בתר רובא כמבואר בגמ' חולין י"א רובא דא"ק כגון ט' חנויות וסנהדרין כו' ואין לתרץ כמ"ש התוס' בב"ק כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל כו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו כו' זה אינו דכולו האי לא מסתם סתם אלא דה"ל לפרושי ולחלק כמ"ש התוס' הנ"ל. איברא אחרי העיון בדברי הרשב"א הנ"ל מוכח דלא עיקר ספיקא אם אם הולכין בד"נ בתר רובא אלא עיקר ספיקא הוא אם ניזל בתר קורבא דהעיר אשר נמצא שם או בתר רוב העוברים ושבים המצויין שם בהמקום או רובא דשאר עירות ואם קבוע הוא המקום. וע"כ פשיט לי' אח"כ מהירושלמי דאזלינן בתר רובא דעוברים ושבים יעו"ש דחשיב ניידי ולא קבוע. וכן הובא ברמ"א ביו"ד סי' שע"ד דין דהרשב"א הנ"ל ופי' שם הש"ך דברי הרשב"א כמ"ש יעו"ש ולפ"ז אין מדברי הרשב"א הנ"ל ראי' לד' הח"ס דרובא דל"ק עדיף ודו"ק:

סימן לט

עוד בענין סמוך מיעוטא לחזקה

איתא בתוס' דרע"א ז"ל בדמאי פ"א משנה א' באות ח' שהקשה על התוס' יבמות קי"ט ע"א בד"ה מחוורתא. שכתבו דלר"מ דחייש למיעוטא היכא משכחת להו דמאי כו' ומיהו אי לא חייש ר"מ למיעוטא רק מדרבנן כו' והקשה הא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ דהוה דאורייתא לר"מ כמבואר בסוגי' דקדושין פ' גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאפי' להקל אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ עדיין יקשה על כל דמאי הא מדינא אסור דסמוך מיעוטא לחזקת טבל עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הגרע"א בחידושיו למס' יבמות דף קי"ט הנ"ל בתוס' הנ"ל שכתבו אי לא חייש ר"מ למיעוטא רק מדרבנן וז"ל וקשה לי. וכי אפשר לומר כן הא בתינוק שנמצא בצד העיסה ס"ל לר"מ כן לקולא. וע"כ דאורייתא הוא עכ"ל:

והגהת הרש"ש תירץ קושייתו ע"פ דאמרינן בפסחים ט' ע"א א"א כדר' אושעי' דאמר שהכניסה במוץ שלה שפטורה מן המעשר. וא"כ אינו בחזקת טבל וודאי דאימור הכניס במוץ שלה. אך הקשה לפי הא"א בגמ' דב"מ פ"ח ע"ב דחטים ושעורים לא בעינן ראיית פני הבית וכפירש"י שם תהדר קושי' הגרע"א. והניח גם בקושי' יעו"ש. ונפלאתי על הגאונים הנ"ל שלא שתו עינם הבדולח לפי שעה על התוס' דבכורות דקושי' הגרע"א ז"ל ותי' הגהת הרש"ש כתבו התוס' בעצמם שם בבכורות כ' ע"א בד"ה וא"א וז"ל ומיהו היכא דחזקה מסייעת למיעוט. נראה דחייש ר"מ למיעוט מדאורייתא מדטהר גבי תינוק עכ"ל. הרי עינינו רואות דהתוס' עצמם הביאו ראי' ממה שהקיל ר"מ גבי תינוק כראי' הגרע"א הנ"ל. ועוד כתבו שם וז"ל וא"ת כו' משמע דדמאי הוה מדרבנן אפי' לר"מ כו' ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרים לחזקת טבל. וי"ל דאין זה חזקה דדילמא כר"א עביד שהכניס במוץ שלה. וזהו כתי' הגהת הרש"ש אלא שהוסיפו עוד תירוץ שני וז"ל ועוד דאין מחזיקין שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מתעשרין עכ"ל דלכאורה קשה ל"ל להתוס' לתירוצם השני הלא סגי להו בתירוצם הראשון אלא דקשי' להו קושי' השני' דהגהת הרש"ש דאכתי איננו מספיק תי' הלז לפי הא"א דגמ' ב"מ הנ"ל דחטים ושעורים לא בעינן ראיית פני הבית. ועי' מש"כ התוס' בגיטין ס"א בד"ה משאלת כו' יעו"ש ע"כ הוסיפו עוד תירוצם השני לתרץ לד"ה:

סימן מ

בענין קדושין

שאלה באה לפני אשה ואמרה כי קיבלה קדושין מאיש אחד אשר אח"כ נדד ממנה וקבלנו הג"ע כד"ת. עד הראשון אמר כי בא בביתו האשה עם איש אחד אשר לא ידעתיו. ואחר ישבה מעט ראה כי לקח עשרה קאפ' כסף ויתן להאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מוי"ש. והלכו מיד. ועד השני אמר כי גם הוא הי' שם בבית עד הראשון ועוד איש פב"פ אשר לא נודע אי' הוא כעת. והאיש הנ"ל אשר לא ידעתיו יושב ומדבר עם האשה הנ"ל. ואח"כ שמע שאמר להאשה הנ"ל הרי את מקודשת לי ויותר לא שמע ולא ראה נתינת כסף הקידושין כלל ולא במה קידשה כי פניו הי' סמוך להשלחן. ומיד הלכו מן הבית. ואח"כ הוסיף עד הראשון ואמר כי אחר שהזכיר לו עד השני כי הי' אז בשעת מעשה עוד שלישי פב"ב נזכר גם הוא שהי' פב"פ שם אבל זאת אומרים שניהם כי אינם יודעים אם האיש השלישי פב"כ ראה או שמע דבר מה מהקדושין הנ"ל או לא:

והנה מראש עיינתי אם נוכל לקבל עדי הקדושין שלא בפני המקדש. אכן בתשובת רדב"ז פסק דבעדי קידושין מקבלין קב"ע אף שלא בפניהם דלא דמי לד"מ משום דלאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד נינהו והביא ראי' מהראשונים והובא הרדב"ז הנ"ל בנוב"י מה"ק סי' ע"ב בסתירת היתר ד' וכתב דיש לסמוך עליו יעו"ש ועי' ג"כ בשו"ת דרע"א סי' צ"ט יעו"ש וגם בשו"ת ח"ס אה"ע סי' פ"ד שכתב שזה פשוט שאפי' לכתחילה מקבלין עדי קדושין שלא בפני המקדש יעו"ש. אבל בפני האשה משמע מדבריו דצריכין קב"ע בפני' מ"מ מסתברא טעמא דהרדב"ז דלענין קידושין שהעידו על הפנוי' שנתקדשה לדעת אם צריכה ג"פ ה"ל לאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד נינהו וא"צ קב"ע בפני המקדש או המקודשת כלל. ועוד נלענ"ד דגם דעת הרמ"א מוכח כד' הרדב"ז הנ"ל דלענין לאוסרה על בעלה הביא הרמ"א באה"ע סי' י"א ס' ד' שאין לק"ע שלא בפני' ושלא בפני בעלה. ולמד כן מתשובת הרא"ש שכתב דבעינן דו"ח בעדות לאסור אשה לבעלה דדמי' לעדי נפשות וא"כ ה"ה לענין קב"ע בפניהם כמו בד"נ שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כמו שכתב הרמ"א בתשובותיו בריש סי' י"ב יעו"ש והובא ג"כ בשו"ת רע"א בסי' צ"ט הנ"ל יעו"ש וא"כ מוכח מדבריו דענין דו"ח וענין קב"ע בפני בע"ד תלי' זב"ז. ולפ"ז כיון שפסק הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' מ"ב ס' ד' דעדי קדושין א"צ דו"ח והטעם ע"כ משום דלענין עדי קידושין שמעידים על הפנוי' שנתקדשה ליכא ליתא דנפשות וכמ"ש בנוב"י סס"י נ"ז יעו"ש, א"כ ה"ה לענין קב"ע דאין צריכין בפניו כמ"ש דזה תלי' בזה כהנ"ל. ובהכי מיושב קושי' הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ד שכתב אע"ג דלענין אוסרה על בעלה פסק הרמ"א לעיל בסי' י"א כהרא"ש דצריכין דו"ח. ודחק לתרץ דשם הטעם משום עיגון או משום דין מרומה כו' ע"ש אבל לפי מה שהבאנו לעיל תשובת הרמ"א א"ש בפשיטות דדוקא התם גבי אוסרה על בעלה פסק כהרא"ש דבעינן דו"ח משום ליתא דנפשות דאם הי' בהתראה אזי הוה עלה עונש מיתה וא"כ כעדי נפשות דמי' דצריכין קב"ע בפניו ודו"ח כעדי נפשות. משא"כ כאן בעדי קדושין על פנוי' שנתקדשה דליכא בזה ליתא דנפשות שפיר פסק הרמ"א דא"צ דו"ח. וממילא דא"צ קב"ע בפניהם ודו"ק:

ועתה הנני להשיב על עיקר שאלה הנ"ל כי עדות השני לאו כלום הוא כיון שלא שמע ולא ראה את הנתינה כלל ביד האשה לא בתחילה ולא בסוף כמבואר בשו"ע אה"ע סי' מ"ב ברמ"א ס' ד' דהיכא דלא ראו העדים הנתינה ממש לידה אע"פ שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני. ואח"כ יצא מת"י אינן קדושין עד שיראו את הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות עכ"ל ואף כי הב"ש שם ס"ק י"ב הביא ד' המרדכי דפליג על הרשב"א דאם ראו דבר המוכיח יוכלו להעיד אף בלי ראי' יעו"ש. מ"מ בנידן דידן לפי הגדת עד השני ליכא אף מוכיח כלל. כיון שלא ראה ולא שמע הנתינה כלל אזי גם המרדכי מודה דעדותו לאו כלום הוא. ואף למ"ש הח"ס בסי' ק"א שנוכל להשוות ד' המרדכי עם ד' הרשב"א יעו"ש מ"מ ביאר שם דהיכא שאין בדברי העדות הוכחה לנתינת הקדושין בעת אמירת הרי את מקודשת לי כו'. אין בעדותו ממש יעו"ש. וכ"ב הנוב"י מה"ת סי' ע"ה בהיתר הששי יעו"ש. ולפ"ז לא נשאר לן רק עד הראשון בלבד שאמר ששמע וגם ראה נתינת כסף הקדושין בעת אמירת הרי את מקודשת כו'. א"כ ה"ל רק קדושין לפני עד אחד בלבד שפסק בשו"ע אה"ע סי' מ"ב דאין חוששין לקדושין כלל ואף לדעת הרמ"א דחשש לד' הי"מ דחוששין לקדושי דעד אחד מ"מ כתב דבמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי מקילין עכ"ל. ואין לנו שעת הדחק ועיגון יותר להאשה הנ"ל שאין אנו יודעים עקבותיו של המקדש איהו. ועוד אחרי שגם העדים אומרים שלא ידעו ולא יכירו את המקדש מי הוא א"כ תאסור לעולם כי מי יודע ומכיר את האיש המקדש לאמר כי הוא יפטור אותה בג"פ אולי אחר הוא. ולפ"ז בוודאי יש לסמוך על רוב ראשונים ואחרונים דבעד אחד אין חוששין לקדושין וכמ"ש הנוב"י במה"ת סי' ע"ה בהיתר הראשון יעו"ש. וכן מבואר בח"ס סי' ק"א ג"כ כמעשה דידן ומסיק לפסול העד אחד מפני שלא ראה הנתינה ממש וה"ל רק עד אחד בקידושין וסמכינן במקום שיש עיגון על ד' הרמ"א יעו"ש:

ועוד יש בנידן דידן דאף לפי הגדת עד הראשון יש לפקפק בקדושיו כיון שאמר המקדש הנ"ל ה"א מקודשת לי בטבעת זו כו'. ולא נתן לה רק מטבע כהנ"ל. אף כי מבואר בשו"ת ח"ס אה"ע סי' פ"ה בשם הרשב"א בנותן לה כלי. ואמר בטבעת זו מקודשת יעו"ש וצ"ל הא דתנן בקדושין מ"ח ב' התקדש לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש כו' דאינה מקודשת דהתם מיירי דלא ראתה מקודם מה שנתן לה אזי י"ל דסמכה על אמירתו שיש בה יין א"כ דאח"כ נמצא שהי' בו דבש י"ל דלא נתרצית ע"ז משא"כ היכא שתראה האשה מה שנתן לה בעת הקדושין אזי לא אכפית לה מה ששינה בלשון הקדושין ונתרצית במה שנתן לה וכמו שביאר הרשב"א בתשובותיו סי' אלף קפ"ד יעו"ש מ"מ לפמ"ש השב יעקב בדברי הרשב"א לחלק דהיכא די"ל דהמקדש ע"ד היתול אמר איכא להוכיח מדשינה בלשון הקדושין ממה שנתן לה הובא ג"כ בח"ס סי' פ"ה הנ"ל יעו"ש ולפ"ז אולי הי' המקדש כאן הי' מודה שע"ד היתול אמר לה וע"כ שינה לשונו ולא כיון להתקדש אותה אליו:

ועוד יש לנו בנידן דידן לצרף סניף גדול עם אשר האשה הנ"ל היתה בעת הקדושין מאיש פלוני הנ"ל שומרת יבם קודם חליצה. והנה בשומרת יבם איכא פלוגתא ביבמות צ"ב ב' דרב ס"ל דש"י אינו תופס בה קדושין כלל ואף דקיי"ל כשמואל דפליג שם על רב מ"מ מבואר שם בגמ' הנ"ל דשמואל רק מטעם ספק חייש לקדושין וכמבואר ג"כ בשו"ע אה"ע סי' מ"ד ס"ז חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שאינה מקודשת אלא מספק עכ"ל ולפ"ז כיון דעיקר קדושין בשומרת יבם הוה רק ספק. בוודאי אי איכא עוד ספק בקדושי'. ועוד דליכא רק עד אחד בקדושי' כפי שבארנו לעיל בוודאי יש לסמוך על רוב ראשונים ואחרונים במקום דחק ועיגון דאין חוששין לקדושי' כלל ומותר כעת אחר חליצה להנשא בלא ג"פ ודו"ק:

אך פש לנו לעיין על מה שאמר עד השני כי הי' שם עוד איש פב"פ שלישי וכן אמר אח"כ העד הראשון כהנ"ל אם צריכין לחוש לעדותו ולא תנשא לכתחילה פן יתברר הדבר ע"י עד השלישי כמ"ש הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ז' וז"ל ואם עד אחד אומר בפניו ועוד אחר נתקדש ואותו פלוני איננו כאן צריכים לחוש לעדותו ולא תנשא לכתחילה עכ"ל. אבל מצאתי בשו"ת דברי ריבות סס"י רצ"א וז"ל מ"מ אין כאן אלא עד אחד והמקדש בעד אחד אפי' שניהם מודים אינה מקודשת. ואע"ג שזה העד אומר שהי' עמו חבירו ונמצא לפי דבריו שהם קדושין גמורים כבר דחה סברא זו בתרומת הדשן סי' רי"ב וכ"כ כתב המהרי"ק וגם בשם הרשב"א עכ"ל שו"ת ד"ר הנ"ל וזהו דלא כב"ש הנ"ל. וגם הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז הביא את המהרי"ק ותרה"ד הנ"ל והסכים להם יעו"ש:

ועוד י"ל דהכא שאני דכאן לא אמרו בפני ובפני פלוני נתקדשה. אלא שאומרים דהוא ג"כ הי' בבית בעת הקדושין אבל זאת אינם יודעים אם ראה או שמע השלישי מהקדושין או לא. ולפ"ז בכה"ג י"ל דגם הב"ש מודה דא"צ לחוש לעדותו. ובפרט שא"א להתברר שאין אנו יודעים אי' אופה נדד עד השלישי הנ"ל. וע"כ אליבא דכ"ע מוקמינן לה בחזקת היתר:

והנה שלחתי תשובתי הנ"ל לשאול את כבוד מרן זקן גאונינו מאור הגולה כו' כקש"ת מהרי"א שליט"א הגאב"ד דקאוונא. ויכבדני ביקרת מכתבו אלי ויכתוב לי בעוצם גיה"ט וז"ל אחדש"ה מכתבו הגיעני והנני להשיבו בקצרה. כי אין לי כח לכתוב ודעתי מסכמת כי מותרת האשה להנשא וכפי שכתב כת"ר בטוב טעם. וגם יש לי להוסיף דהעד האחד שאמר כי ראה את נתינת המטבע. אמר אז שהי' עוד אחר עמו. והיום אומר כי הי' אז שנים הוי זה בכלל כל שהגיד אינו חוזר ומגיד אף שאומר טעם ע"ז וכמבואר בח"מ סי' כ"ט ותוכל האשה להנשא בפשיטות בלי חשש כלל, ממני ידידו

דוש"ת ומברכו ברוב חו"ש והצלחתו יצחק אלחנן החופ"ק קאוונא עכ"ל:

ב"ה יום ב' שושן פורים תרמ"ח קאוונא:

סימן מא

עוד שאלה בענין קידושין

באה לפני בתולה שנתקדשה מבחור אחד וקבלנו במותב תלתא בפני המקדש והמתקדשת גה"ע כד"ת. עד הראשון אמר שראה ביד הבחור שלושה מטבעות בסך חצי רו"כ. ואח"כ לקח הבחור את ידה של הבתולה ובשעת מעשה לא ראה נתינת המעות להדי' איך שנתן לה בידה אך קול צלצל של כסף שמע. ואח"כ אחר שהחזיק הבחור בידיו את ידה. אמר לה בזה הלשון. הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י. והבתולה שתקה ושחקה. ואחרי שתים או שלשה מינוטין השליכה המעות הנ"ל תוך ארגז הקאססע כי היא קאסירעדן בהחנות. והיא רגילה תמיד לקבל כסף מהבחור המקדש שעומד ג"כ בחנות של בע"ב של הבתולה הנ"ל. והעד השני אמר ג"כ כה"ג. אך בשינוי מעט דהיינו שראה איך נתן המעות הנ"ל בידה והחזיק בידיו את ידה. ואח"כ אמר לה בלשון הנ"ל הא"ט לי בטבעת זו כדמו"י והיא שתקה ושהקה ואח"כ בערך שתים או שלשה מינוטין זרקה המעות הנ"ל להקאססע כהנ"ל. והבתולה אומרת שלא ידעה ולא הבינה כלל מה שאמר אך שלקחה את הכסף מיד הבחור כדרכה לתת להקאססע אשר היא ממונה עלי' מבעל החנות:

והבחור המקדש אומר אף שלקח המעות הנ"ל עבור מחיר הסחורה שמכר עכ"ז אומר שיש לו רשות לקח המעות לעצמו. וכיון לקדש אותה לו. מהו:

תשובה

הנה לפי מ"ש הרמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' ד' דאם זרק לה הקדושין בתוך חיקה שתיקה כה"ג לא כלום הוא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי לי' טור בשם הרמ"ה עכ"ל. ופי' הח"מ דאפי' לא אמר כנסי פקדון זה. אלא קאי על כל הזורק לה וגם היא לא נערה הקדושין להשליכם מ"מ לא הוי קדושין כיון שלא גלתה שנתרצית בקדושין. וכן הסכים הב"ש כד' הח"מ ולא כהב"ח דמפרש דאיירי כשנערה הקדושין יעו"ש. וגם בביאור הגר"א ז"ל שם ס"ק ט"ו מוכח דפי' כד' הח"מ וב"ש הנ"ל יעו"ש דבעינן דוקא דנתרצית מעיקרא. אבל סתמא אפי' ספק קדושין לא הוה. ולפ"ז בנידן דידן ג"כ לא גלתה מתחלה דנתרצית. והנתינה מהמקדש לידה היתה בע"כ. הדין דלא הוה קדושין כלל:

אולם לקמן באה"ע סי' מ"ב סעי' א' איתא בהגהת רמ"א וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס הי' ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל דבתחלה דיבר עמה מקדושין עכ"ל. וזהו ד' הגהת מרדכי ותמה עליו הח"מ הלא הגמ"ר הוא נגד הרמ"ה שהביא בסי' כ"ח הנ"ל ואיך זיכה הרמ"א שטרא לבי תרי להעתיק דברי שניהם יעו"ש:

ומזה הוכיח הב"ח הנ"ל לפרש דע"כ הרמ"ה מיירי שנערה הקדושין וא"כ לד' הח"מ והב"ח שכתבו לחשוש לד' הגמ"ר הנ"ל א"כ בנידן דידן ג"כ יש לנו לחשוש לחומרא לד' הגמ"ר. כיון דלא זרקה מיד את כסף הקדושין:

אך הב"ש שם ס"ק ג' תירץ סתירת דברי הרמ"א באופן אחר דבאמת לא פליג הגמ"ר על הרמ"ה הנ"ל דהיכא דלא גלתה מתחילה רצון שלה אזי אף שלא נערה אח"כ הקדושין נמי אין בקדושין כלום. אך הגמ"ר מיירי שבתחלה גלתה רצונה להתקדש לו. אך שאח"כ לקח ידה בחזקה וקידשה דהוה קדושין. דה"ל לישדינהו וכ"כ הגר"א בביאורו ס"ק ה' יעו"ש וכ"כ המהרש"ך ומהר"מ פאדאווא כד' הב"ש הנ"ל הובא באבני מילואים בסי' כ"ב יעו"ש וכ"כ הח"ס באה"ע סי' פ"ד בד"ה נחזור כו' והמעיין בפנים יראה כי האמת עם הב"ש הנ"ל עכ"ל יעו"ש:

ועוד י"ל אפי' לד' הח"מ דהגמ"ר פליג על הרמ"ה כהנ"ל או לד' הב"ח והט"ז הובא בסי' ל' ס' ו' בב"ש ס"ק י"ח להחמיר אפי' בלא גלתה דעתה מעיקרא דרצונה להתקדש משום דאל"כ ה"ל לישדינהו יעו"ש. מ"מ בנידן דידן י"ל דכ"ע מודים דאין חשש בקדושי'. משום דכאן באמת זרקה אחרי שתים או שלשה מינוטין את כסף הקדושין. כמו שהעידו העדים נהי דלא נוכל לשער אם היתה זאת תכ"ד. או לאחר כ"ד מ"מ כיון שהבתולה אומרת שהיא חשבה שנתן בע"כ דמי המכירה כדי להשליכם לארגז הקאססע. כאשר היא ממונה להיות קאסירערן בחנות דבע"ב ותקבל ממנו תמיד דמי המכירה כנודע לכל וא"כ באופן כזה כ"ע מודים דליכא הוכחה אי לא ניחא לה ה"ל לזרוק תכ"ד על הארץ. דהלא היא סבורה שדמי בע"ב הם ועלי' מוטלת לקחת ולתת בארגז הקאססע כמו שעשתה באמת אח"כ. א"כ זה דמי' למה שמבואר בהדי' בגמ' קידושין י"ג ב' ובש"ע כ"ח ד' דאם אחר שנטלתו בתורת פיקדון א"ל הא"מ כו' ושתקה. דלא הוה קדושין כלל דה"ל שתיקה לאחר מתן מעות והא דלא זרקה משום דחושבת דעלי' האחריות לשלם. וה"נ בנידן דידן דשקלה ע"ד דמי בעל חנות. וא"כ דאחר שנתנה בידה אמר לה הא"מ כו'. דה"ל שתיקה לאחר מתן מעות ולזרוק לא תוכל. וא"כ בוודאי כ"ע מודים בזה דלא הוה חשש קדושין כלל:

ועוד יש בנידן דידן סניף להיתר. לפי שפסק הרמ"א בסי' מ"ב ס' ד' כהרשב"א דצריכין העדים לראות הנתינה ממש מידו לידה יע"ש. וא"כ אחר שאמר עד הראשון דלא ראה כלל הנתינה מידו לידה. הרי אין בעדותו כלום. ונשאר רק עד השני. ורוב ראשונים ואחרונים ס"ל דהמקדש בעד אחד דאינו קדושין כלל. (כאשר בארתי לעיל) ואף שיש מחמירין. עכ"ז בצירוף כל ההתרים הנ"ל נראה לי ברור. שאין שום חשש בהקדושין כלל:

ועוד יש לנו לפקפק בעיקר מעות הקדושין. אם נחשבים כממון שלו. דהנה גם הבחור המקדש הי' אומר שהמעות קדושין הי' ממחיר של סחורה דבע"ב שמכר. והוא לקח שלא מדעתו. וקידש בהם את הבתולה אך אמר שיש לו רשות מבע"ב לקחת איזה מעות שלא מדעתו לעצמו ולהגיד אח"כ לבע"ב ולנכות לו משכרו אך אמנם כאשר דרשתי וחקרתי בחנות של בע"ב לא כן הדבר אלא באמת אין לו רשות לקחת מעות בלי רשיון מקודם מבע"ב עצמו. ולפ"ז כ"ז שלא קיבל רשיון מבע"ב לקחת הכסף לעצמו. ה"ל המעות ברשות דבע"ב. א"כ נחשב כגזל בידו וכמו שהביא הבאר היטב באע"ה בריש סי' כ"ח בשם מהרי"ל וז"ל פועל שנשכר לבע"ב ליום אחד ובחצי היום לקח ממעות בע"ב שלא מדעתו הוי כגזל דעלמא ואינה מקודשת עכ"ל יעו"ש וה"ה בנידן דידן מה שלקח דמי בע"ב שלא מדעתו נחשב כגזל בידו וה"ל כקידשה בגזל דאין קדושי' כלום:

שוב חפשתי ומצאתי בשו"ת עין יצחק סי' נ"ה ממרן מהרי"א הגאב"ד דקאוונא. ומצאתי הרבה דברים כמ"ש ושמחתי כי כוונתי ב"ה לדעתו הגדולה. ועוד צירף הגאון שם היתר להקל לפמ"ש הק"י להגאון מליסא דאף דלא היתה הזריקה תכ"ד ג"כ לא הוה קידושין. כיון שהי' סמוך מאוד כמו שהאריך הגאון שם. א"כ לפ"ז גם בנידן דידן היתה הזריקה סמוכה כמו שתים מינוטין כמו שהעידו העדים. בוודאי מהני הא דזרקה אח"כ דלא הוה קדושין כלל:

ועכ"ז יראתי להורות. ושלחתי תשובתי הזאת אל מרן זקן גאונינו שליט"א בקאוונא לחוות דעתו הגדולה בזה ות"ל הסכים לדברי כאשר לחביבת דבריו הקדושים אכתוב בזה העתקת מכתבו מלה במלה:

ב"ה יום ג' י"ט סיון תרנ"ה קאוונא

כבוד יד"נ ה"ה הרב המאוה"ג המפורסם חריף ובקי. משנתו זך ונקי וי"א כו' כש"ת מו"ח יעקב נ"י מ"ץ דק"ק ליבאוי שוכט"ס:

אחדש"ה מכתבו הגיעני. בדבר שאלתו נידן חשש קידושין של הבתולה אשר בחור א' עשה בערמה ואמר שקידשה. והאריך כת"ר בדברים נכונים והעלה בטוב טעם דאין שום ממש בהקדושין הנ"ל וכאשר הנני עוסק ברפואות ויושב מחוץ עירי במרחק מקום ומחמת רוב חולשתי קשה עלי לכתוב בזה וע"כ הנני רק בקצרה. כי דעתי מסכמת. דאין ממש בהקידושין של הבוגד הזה וכפי הסברות שכתב מעכת"ר וכן בספרי עין יצחק כתבתי הרבה פעמים כעין זה ולא הועילו מעשה רשע הנ"ל כלל. ולא יהיו בנות ישראל כהפקר ח"ו ומותרת הבתולה להנשא לכל מי שתרצה ובלי שום חשש כלל. ומחמת רוב חולשתי הנני רק בקצרה.

ידידו דוש"ת בלונ"ח מברכו ברוב חו"ש והצלחה יצחק אלחנן חחופ"ק:

סימן מב

שאלה בענין ס"ת

נמצא בפה בערכאות. ס"ת ישן. ומונח זה בידם משנים רבות. ואין אנו יודעים איך בא הס"ת לידם ובשנים הקודמות השביעו בו היהודים. ועתה השיבו את הס"ת לידי הגבאי והיא כתובה על קלף מהודר מאוד והיא כתובה בכתב וועליש. מהו לקרות בו:

והנה זאת ליכא פסול מה דכתובה בכתב וועליש כבר מבואר בנוב"י מה"ק סי' פ' ובמה"ת סי' קע"א דאין לפוסלה בשביל כתב וועליש יעו"ש. וכמ"ש ג"כ בשו"ת עמודי אש ת' ד' יעו"ש:

אך ע"ז יש לנו להסתפק אם היא ס"ת כשרה. יען יש פלוגתת הראשונים בס"ת הנמצא ביד א"י והובא ביו"ד סי' רפ"א שתי דעות בזה באין הכרע. שם בסעי' א' יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז. אולם הש"ך כתב שם ביו"ד ס"ק ה' דבמקומות שאין הא"י יודעין לכתוב עברית כשרה אפי' נמצא ס"ת בידם דאמרינן מסתמא מידי ישראל לקחו אותו יעו"ש וכ"מ ד' הפמ"ג כהש"ך הנ"ל באו"ח סי' ל"ט בט"ז ס"ק ז' יעו"ש:

אך אכתי יש לנו להסתפק דטעם הש"ך לא שייך לומר אלא בסתם א"י משא"כ בסתם ערכאות כנידן דידן דלא שייך לומר סברת הש"ך תהדר החשש. ואף דליכא למיחש דלמא הם או א"י אחרים כתבו את הס"ת. אחרי דמסתמא אין יודעים לכתוב ס"ת. אך דאיכא למיחש דילמא שכרו אצל סופר עברי לכתוב עבורם ס"ת להשביע בו את היהודים ואף כי הכל הי' מוכרח לכתוב כהלכתן משום דמירתת פן יראו לשאר סופרים ויפסיד שכרו משא"כ עיבוד לשמן או כתיבת האזכרות לשמן דזאת היא מילתא דלא עבידא לגלויי ע"ז איכא למיחש:

אולם זאת מילתא דלא שכיח כי סופר ישראל יכתוב ס"ת לנכרים ויותר מסתברא כי קנו הערכאות מיד ישראל אחד הס"ת. או בדרך אחר ע"ד שאלה באו בידם מאיזה עברי. אך סופר ישראל כתבה כד"ת. וע"כ שלחתי מכתבי זה למרן זקן גאונינו הגאב"ד מהרי"א שליט"א דקאוונא. וכה השיבני ביקרת תשובתו אלי. והנני להשיבו כי לפי דעתי יש לומר דכיון דכתב הש"ך דכיון דאין יודעין לכתוב תלינן דלקחו אותה מישראל כמו כן יש לתלות דקנו אותה לצורך השבועה שמשביעין עם הס"ת לישראל כפי החוק. ועיין ביו"ד סי' רצ"א סעי' ב' דבמקום איבה מותר ליתן לו מזוזה. (כן פסק שם הרמ"א) וי"ל דה"ה ס"ת. ועוד יש לדון בזה לפי מש"כ בספרי עין יצחק. שזיכני ה' כעת להוציאו על פני התבל. והוא בחלק אע"ה סי' כ"ד ענף א' אות ז' לדון דין ספק ספיקא היכא דלחד דיעה הדין ברור דהוא כשר ולהדיעה החולקת ע"ז הוי ספיקא אם כשר או לא דיש להקל ולדון ס"ס להיתרא. וכעין דברי הב"ש באה"ע סי' ע"ז ס"ק י"ז יעו"ש וכן כתבתי שם סעד לזה מן דברי הרשב"א והריטב"א בקדושין ע"ג. דכתבו דין ס"ס ספק שמא רוב ושמא פלגא. וביארתיו שם בטוב טעם דלא הוה זה כמו ס"ס משם אחד וכתבתי לחלק שם וקשה עלי להכפיל כאן ביאור הדברים הללו. ולפ"ז בנ"ד כיון דבעיקר הדבר. בנמצא ס"ת ביד א"י יש בזה פלוגתת הפוסקים. דחד דיעה ס"ל דכשרה וקורין בו וחד דיעה ס"ל יגנז והוי ספק וכפי' רש"י בגיטין מ"ה א"כ ממילא יש לנו לדון דין ס"ס ספק אחד שמא הלכה כמאן דס"ל דאין לנו שום ספק כלל והוא וודאי ס"ת כשרה ואין לנו שום ריעותא כלל בעיקר דבר זה. ואת"ל כהחולקים דס"ל דהוי ספק בזה אכתי יש לנו להסתפק שמא כשרה היא. וע"כ הוי ס"ס מעליא ואין זה ס"ס משם אחד וכמו שביארתי בספרי עין יצחק שם. וע"כ לדעתי ס"ת זו כשרה לקרות בה אך יראו לתת אותה לסופר אומן ולמגיה מובהק לתקן אותה במה שימצא איזה טעות אם נפסק וכדומה ומחמת רוב חולשתי אין לי כח לכתוב יותר ממני ידידו דוש"ת ומברכו ברוב חו"ש יצחק אלחנן החופ"ק קאוונא:

סימן מג

שאלה אחד החזיק בית יותר משלוש שנים רצופות ובא אחד וערער כי הבית שלו וחבירו בא בגזילה בתוכו והמחזיק טען כי לקח ממנו רק אין לו שטר מכירה מהמוכר משום דדחה אותו בלך ושוב ומחר אתן מהו דינו:

תשובה הנה שאלה כזה איתא בשער המשפט הובא בפ"ת לחו"מ סי' ק"מ ס"ק ה' וז"ל כתב בשה"מ יש להסתפק היכא שהודה המחזיק שלא נטל שטר כלל אי מהמנינן לי' במגו דאי בעי אמר אבדתי שטרי או דלמא כיון דטעמא דחזקת ג"ש. דעד תלתא שנין מזדהר אינש בשטרי דכל הקונה נוטל שטר וא"כ כיון שזה מודה שלא הי' לו שטר הוה כמגו במקום עדים וצ"ע יעו"ש:

שוב מצאתי בתפארת ישראל ברפ"ג דב"ב במשניות ס"ק א' דכתב בפשיטות דאפי' מודה המחזיק שלא הי' לו שטר מעולם שקנה השדה בלא שטר (ור"ל דקנה אך בכסף ובחזקה דקיי"ל בחו"מ סי' קצ"ב סעי' ט"ז דחזקה לחודא אף בלא כסף ובלא שטר קנה אפי' במקום שנהגו לכתוב שטר) עכ"פ נאמן אחר ג"ש במגו דטען שהי' לו שטר ואבד עכ"ל יעו"ש:

איברא דפשיטותו של בעל ת"י הנ"ל לא ידענא. דמסתברא כד' השער המשפט הנ"ל דהוה כמגו במקום עדים משום דאין דרך בני אדם לקנות קרקע או בית בלא שטר כדמצינו בכה"ג בסי' ע' בחו"מ גבי א"ל אל תפרעני אלא בעדים והלוה אמר שפרע לי' שלא בעדים דאינו נאמן במגו משום דאנן סהדי. כיון שאמר לו את"פ אלא בעדים דלא פרעי' לי' שלא בעדים והוה מיגו במקום עדים כמ"ש הב"י הובא שם בש"ך סס"ק י"א וא"כ ה"ה בנידן דידן דג"כ אנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי לקנות בית בלא שטר. וא"כ נחשב נמי כמיגו במקום עדים:

אך כאשר עיינתי בזה נראה לענ"ד דזה תלי' בין שני הטעמים דמהני חזקת ש"ש דלטעם הרמב"ן הובא בקצוה"ח סי' ק"מ ס' ז' שכתב דעיקר הטעם משום כיון דשתק המערער ולא מיחה ע"כ רגלים לדבר דמסתמא מכרו לו דאלת"ה לא הוה שתק כולי האי אלא דתוך שלש שנים איתרע טענת המחזיק משום דאמרינן לי' אחוי שטרך. אך לבתר ש"ש דלאו ריעותא הוא משום דטפי לא מזדהר אינש בשטרי אז אמרינן חזקה מדשתק וודאי מכרו לי'. וכ"כ התורת חיים וכ"מ ד' הרשב"ם במתני' מ"א ע"א יעו"ש. ולפ"ז י"ל בנידן דידן נמי הוה חזקה מדשתק המערער כולי האי בוודאי מכרו לו כדטען המחזיק לקחתי ממנו ולבתר מש"ש לאו ריעותא היא דלית לי' שטרא. ומאי איכפת לנו עכשיו מפני מה אין לו שטר אם מחמת שאבד לו דלא מזדהר טפי מש"ש או מפני דבר אחר. כמו שטען המחזיק משום שדחה לו כל יום מלתתו שטר עד שעברו ש"ש:

אבל לפי הטעם שכתב הקצוה"ח בעצמו דעיקר הא דמהני חזקת ש"ש אינו אלא תקנת חכמים שתקנו משום תיקון העולם דלא יפסידו הלקוחות דלא רגילי להזהר בשטר טפי מש"ש דסבר המחזיק מדישב בה ש"ש בלא ערעור בוודאי לא יערער עוד ולא מזהר טפי וימשך מזה פסידא ללקוחות ולכן ראו החכמים לתקן שיהי' נאמן בחזקת ש"ש והמערער שהאמת אתו יעשה מחאה תוך שלש ואז אחר המחאה יזדהר המחזיק בשטרו טפי ואם לא יזדהר אז המחזיק אפסיד אנפשי' יע"ש. ולפ"ז י"ל בנידן דידן היכא דהמחזיק מודה ואומר דלא השיג שטר מעולם א"כ י"ל דאיהו דאפסיד אנפשי' דלא הי' לקנות בלא שטר וא"כ זהו בגדר דבר שלא שכיח א"כ י"ל דלא הוה בכלל תיקון החכמים משום תיקון העולם משום הפסד דלקוחות הנ"ל:

ועוד נראה לי דע"פ תרי טעמא הנ"ל תלי' ג"כ המחלוקת בסי' קל"ה אם מהני חזקת ש"ש בבהמה וחי' דלד' המחבר והרמב"ם לשיטת הסמ"ע שם דאין להם חזקה ש"ש בבהמה וחי' וכתב טעמם משום דלאו בני שטרי נינהו. דזהו ג"כ הטעם דלא מהני חזקת ש"ש במטלטלים משום דלאו בני שטרי נינהו ע"ש בסמ"ע ס"ק ג' דלכאורה אינו מובן האי טעמא שפיר דמה מועיל הא דלאו בני שטרי נינהו דמ"מ הי"ל מדשתק המערער ולא מיחה בוודאי מכרו לו או דהרמב"ם והמחבר ס"ל כד' וכטעם הקצוה"ח דאינו אלא משום תקנת חכמים משום תיקון העולם דלא יפסידו הלקוחות וכמו שהוכיח הקצוה"ח גופא מלשון הרמב"ם דכוותי' ס"ל יעו"ש בסי' הנ"ל וא"כ גבי מטלטלין או בבהמה וחי' דלאו בני שטרי נינהו לא שייך בהם כלל תקנת החכמים לומר משום תיקון העולם כמבואר בטעם הקצוה"ח הנ"ל:

משא"כ לטעם דהרמב"ן הנ"ל דס"ל דטעמא דמהני חזקת ג' שנים. העיקר תלוי מדשתק לו בוודאי מכרו לי' אלא בעינן ש"ש משום דיש בו ריעותא דה"ל לזהר בשטרי כהנ"ל. א"כ גם גבי מטלטלין או בהמה נימא הכי מדשתק מסתמא מכר לו וריעותא דה"ל לזהר בשטרי ליכא כאן דלאו בני שטרי נינהו. אלא לדידי' צ"ל מה דלא מהני במטלטלין חזקת דש"ש משום הטעם שכתב הטור די"ל דלמא השאילום או השכירום ואח"כ שכח וכן משאיל לפעמים או משכיר אף יותר מש"ש הובא בסמ"ע הנ"ל. וע"כ ל"ל מדשתק לי' כולי האי די"ל דלמא שכח. אבל בבהמה וחי' דאין דרך לשאול ולהשכיר אף יותר מש"ש ולא שייך בהם שכח. ע"כ לדידי' באמת מהני חזקת ש"ש וכמ"ש הסמ"ע שם. וא"כ לפ"ז נוכל להוכיח מכל הפוסקים דס"ל דמהני חזקת ש"ש בבהמה וחי' כמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' ע"ש. דגם הם כטעם הרמב"ן ס"ל דעיקר תלוי מדשתק כולי האי ש"מ דמכרו לו ואף בבהמה וחי' לא שייך טענת השטר דלאו בני שטרי נינהו כמ"ש לעיל. וא"כ ה"ה גבי נידן דידן דהדין עם המחזיק כמ"ש לעיל וזה מיקרי חזקה ש"ש שיש לו עמו טענה והא דנקטי הגמ' והפוסקים למימר קניתי או נתן לי במתנה ואבדתי שטרי הוא רק לרווחא דמילתא או דנ"מ לאפוקי אם הראה שטרו דאז עליו לקיימו כמבואר בסי' ק"מ סעיף ג'. או לענין שאם הי' מקודם שיש לו שטר ואח"כ טען שנאבד ממנו כמבואר שם בסעי' ה' יעו"ש. והראי' דבמתני' דב"ב מ"א א' לא הזכיר כלל אבדתי שטרי אלא קתני שמכרת לי ושנתת לי במתנה. אביך מכרה לי אביך נתנה לי הרי זו חזקה עכ"ל. ומשמע דרק אם טען שמכר לו או נתן לו זהו מיקרי חזקה שיש לו עמו טענה:

ועוד יש לי להביא ראי' דחזקת ש"ש וטענה שקנה ממנו מועיל אפי' שאמר שלא הי' שטר מעולם מגמ' כתובות י"ז ע"ב דקאמר דלכך לא קתני ומודה ר"י באומר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שהוא שלו והוא אומר לקחתי' ממנו אינו נאמן ופריך היכא דמי אי דאכל שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכיל שני חזקה פשיטא דלא מהימן. וא"כ מאי קא פריך פשיטא דלא מהימן הלא י"ל דמיירי דאכל שני חזקה אך דטען לקחתי ולא השגתי שטר מכירה וזה אתי' לאשמעינן דבכה"ג נמי לא מהימן אלא ש"מ דבכה"ג בוודאי מהימן דמיקרי שפיר חזקה שיש לו טענה וכמ"ש לעיל:

סימן מד

עוד בענין חזקת ש"ש ישוב דברי המהרש"א בב"ב ל'

דאיתא בב"ב ל' ההוא דא"ל לחברי' מ"ב בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתי' דא"ל דזבנא ממך א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי כו' ואמר רבא דינא קאמר לי' וכתבו התוס' שם בד"ה לאו קמודית כו' פי' רשב"ם. דאם מוחזק זה ש"ש וטוען מפלניא זבנתי' דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראי' מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים להמערער שהקרקע שלו היתה. אבל בעובדא דהכא משמע שלא הי' להמערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבני ממך או דר בו חד יומא הי' נאמן אע"פ שלא החזיק ש"ש מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך לעולם כו':

וקשה לי דאמאי כתב התוס' ברישא אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק המוכר יום אחד. למה לא מהימן בעצמו לומר כי המוכר הי' דר בה יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' כמ"ש התוס' בסיפא אי הוה טען דדר בו המוכר חד יומא הי' נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם. וראיתי במהרש"א על דיבור התוס' שהרגיש בקושייתי הנ"ל ותירץ דאה"נ דאם בעצמו הי' אמר דהמוכר דר בה יומא חד דהא נאמן במיגו כמ"ש אלא דנקט כולה דומי' דראייתו דהביא מהך דדר בקשתא דא"ל ר"ח אייתי סהדי דדר בה אפי' חד יומא כו' יעו"ש:

שוב מצאתי באו"ת סי' קמ"ו ס"ק ט"ו. שכתב על תי' מהרש"א הנ"ל. שזה דוחק גדול וע"כ תי' האו"ת באופן אחר דהתוס' ס"ל לחלק בין היכא דטען קמי דידי זבן ממך ע"ז שפיר י"ל דמהימן במיגו דהוה אמר דמינך זבנתי' דתרווייהו טענת העזה נינהו דממ"נ אם דהוא בעצמו זבין מיני' או דטען כי זבין מיני' קמי דידי משא"כ לומר דדר בה המוכר יום אחד מיגו דזבינתי' ממך ה"ל מיגו דהעזה ולכך כתבו התוס'. א"נ דיש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד. ומ"ש התוס' לקמן דנאמן לומר שדר בה המוכר יום אחד במיגו התם שאני דהתם מיירי התוס' באין למערער עדים שהוא שלו. וא"כ יש שם מיגו שלא הי' שלך מעולם בזו שפיר נאמן על דירת מוכר במיגו דאינו יודע שהי' שלך ואין כאן העזה כלל וסיים שזה פשוט וברור בתוס' ומיני' אין לזוז עכ"ל יעו"ש:

אבל תמי' לי מאוד ולא אבין דבריו. דא"כ לפמ"ש האו"ת הנ"ל דהתוס' סוברים חילוק הנ"ל יקשה איך הביאו התוס' הנ"ל אח"כ ראי' לדבריהם כי מיגו למפרע לא אמרינן וז"ל כדמוכח לקמן מ"א ב' גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ד' שנין ואמר מפלניא זבינתי' דזבנה מנך. אתא לקמי' דר"ח א"ל אייתי סהדי דדר בו אפי' חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי לית סהדי אין נאמן לומר קמא דידי דר בה המוכר במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' כו'. ומאי ראי' היא הא התם גבי קשתא דעיליתא מיירי דלהמערער יש עדים שהקרקע שלו היתה חדא מדקתני התם בגמ' הנ"ל מ"א ב' אתא מארי דביתא אשכחי' ש"מ שידוע הוא שהי' הבית שלו ועוד מדברי התוס' מוכח כן מדנקט רק מיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' ולא מיגו יותר טוב. מגו שלא היתה שלך מעולם א"ו דהתם בידוע שהי' הבית של המערער. א"כ מהיכי איכא ראי' מדלא מהימן אח"כ לומר קמי דידי דר בה המוכר במיגו דמינך זבנתי' משום דמיגו למפרע לא אמרינן דילמא משום דהוה מיגו דהעזה. כמ"ש האו"ת הנ"ל בכוונת התוס' מ"ש מקודם א"נ דיש לו עדים כו' משום דהוא בעצמו אינו נאמן לומר דדר בה המוכר במיגו דזבנתי' מינך. משום דה"ל מיגו דהעזה כמ"ש לעיל אלא ש"מ דצ"ל כמו שפי' המהרש"א דה"ה בלא עדים נאמן במיגו כהנ"ל ומ"ש התוס' לעיל עדים לאו דוקא הוא ודברי המהרש"א שרירין וקיימין:

סימן מה

ישוב להרמב"ם מהשגת הראב"ד

הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ה' ח' פסק דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד דאם ידע השואל שהוא נגחן דהבעלים משלמים ח"נ והשואל משלם ח"נ והשיג עליו הראב"ד דאין זה הדין כ"א בשתפסוהו בב"ד ור"ל כמבואר בגמ' דב"ק מ' ע"ב. דאל"כ אמאי חייב השואל ח"נ נימא לי' השואל אי תם הוה מעריקנא לי' לאגמא יעו"ש. ותירץ המ"מ שם דסוגי' הנ"ל קאי רק אליבא דר"י דס"ל יושם השור וב"ח הוא. אבל ר"ע דקיי"ל כוותי' דס"ל שותפי נינהו אם מעריק לי' הוה חייב לשלם יעו"ש ודברי המ"מ לכאורה משולל הבנה. אך יש לבאר כוונתו ע"פ מה שכתבו התוס' שם בב"ק הנ"ל ד"ה הוה מעריק כו' תימא מה טענה היא זו א"כ הי' עושה שלא כדין בשלמא לר"י דאמר ב"ח ניחא קצת דא"ל אכלנא כו' ולא הוה אלא כמזיק שיעבודא של חבירו ופטור. אבל לר"ע דאמר שותפים נינהו אי הוה מעריק הי' גוזל לו שורו לניזק כו' ונ"ל שר"ל מתוך דברים אלו שהייתי עושה הי' ניזק מתפשר עמי בדבר מועט כו' עכ"ל א"כ י"ל דלהרמב"ם הי' קשה לי' קושי' התוס' הנ"ל ותירוצם הנ"ל לא ניחא לי' ומ"ט י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת התה"ד דכתב דאסור לאדם לבקש צדדים להשמיט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וכ"פ המחבר בשו"ע חו"מ בסי' י"ב סעיף ו' יע"ש וכמו שהקשה באמת האו"ת על תי' התוס' הנ"ל יע"ש בסי' י"ב מה שדחק לתרץ דברי התוס' הנ"ל. ועי' ג"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם:

וע"כ הוכיח לו הרמב"ם מקושי' התוס' הנ"ל. דבאמת הסוגי' הנ"ל לא קאי אלא אליבא דר"י דאמר יושם השור דב"ח הוא ולדידי' שפיר איכא למפריך דילמא מעריקנא לי' ואכלנא לי' התם או מזבנינא לי' ולא הי' אלא כמזיק שיעבודא של חבירו ופטור כמ"ש התוס' הנ"ל. וע"כ צריך הגמ' לאוקמי' דהכא במ"ע כגון דאקדים בי דינא ותפסי'. אבל לר"ע דס"ל שותפי נינהו מעיקרא לק"מ נימא לי' אם תם הוה מעריקנא לי', די"ל כקושי' התוס' הנ"ל. איך הי' עושה שלא כדין. ולפ"ז שפיר דברי הרמב"ם דאנן קיי"ל כר"ע. וא"כ לא בעינן תפסו בב"ד כהנ"ל. וכן צ"ל כוונת תי' המ"מ הנ"ל דאל"כ דבריו סתומים וחתומים:

אולם הל"מ שם השיג על תי' המ"מ הנ"ל. ותמה עליו דאכתי הרמב"ם איננו מתורץ בתירוצו דהלא בגמ' שם הקשו מקודם עוד קושי' אחת דלימא השואל אי תם הוה מודינא ומפטרינא דמודה בקנס פטור וא"כ תהדר עוד השגת הראב"ד לדוכתי' דסוף סוף אכתי צריך לאוקמי' דקדם ב"ד ותפסוהו קודם שבא לדין שלא מהני עוד הא דיודה אח"כ והניח פסק הרמב"ם בצ"ע יעו"ש.

ולענ"ד נראה ליישב הרמב"ם. ג"כ ע"פ מה שכתבו התוס' שם ד"ה אי תם הוה כו' וז"ל הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב עכ"ל ור"ל דלדידי' ניחא. דע"כ מיירי הכא דבאו עדים בב"ד. וא"כ אפי' הוה מודה מקודם בב"ד נמי הי' מחויב ולכאורה דברי התוס' תמוהים דהלא כאן גבי חצי נזק דלא מחייב א"ע כלום ע"י הודאתו כ"ע ס"ל דמודה ואח"כ באו עדים דחייב כדאמר רהמ"נ לקמן בב"ק ע"ה מסתברא מילתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור. שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר כו' טבחתי כו' חייב שפוטר עצמו מכלום יעו"ש. וכן ר"י ור"א ס"ל כרב המנונא יע"ש והכא גבי ח"נ פטר א"ע מכלום ואיך כתבו דהך פירכא ליתא למ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים שחייב וצריך לדחוק דהכי כוונת התוס' דבאמת גם על הגמ' גופא קשי' קושייתינו הנ"ל מאי פריך ונימא לי' אם תם הוה מודינא ומפטרינא דע"כ הכא דיש עדים בב"ד דאל"כ יש להכחיש לגמרי. וא"כ מה מהני לי' שיודה קודם שבאו עדים הא סוף סוף יבואו עדים אח"כ והיכא דלא מחייב א"ע כלום כ"ע מודים דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב כמ"ש לעיל. וע"כ צ"ל דסוגי' הנ"ל קאי אליבא דרב הונא דלא ס"ל לחלק בכך כמבואר בגמ' ב"ק ע"ה הנ"ל. מדקא מותיב לעיל ע"ד ב' ר"ח לר"ה דס"ל דמב"ק ואב"ע דפטור ממעשה דר"ג כו' ולא קא משני לי' כחילוק דרב המנונא יעו"ש וע"ז שפיר כתבו התוס' דהך פירכא ליתא למ"ד דס"ל דמודה בקנס ואח"כ ב"ע דחייב ר"ל דאליבא דר"ה דלא מחלק בין שמחייב א"ע ובין שלא מחייבו כלום אלא למ"ד דס"ל מב"ק ואח"כ באו עדים פעור ס"ל בכ"ג פטור ולמ"ד דס"ל מב"ק ואח"כ ב"ע דחייב ג"כ ליכא חילוק דבכל גוונא חייב. וא"כ לד' רב הונא ג"כ צ"ל דפירכא קאי אלא למ"ד דמב"ק ואח"כ ב"ע דפטור כהנ"ל. ולפ"ז מיושב השגת הל"מ הנ"ל. כיון דסוגי' הנ"ל לא קאי כ"א לר"ה ואליבי' צריך לאוקמי' דקדים ב"ד ותפסוהו. משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר"ה דאנן קיי"ל כרהמ"נ ור"י ור"א הנ"ל. דחלקו בין שמחייב עצמו בהודאתו או לא וא"כ לא צריך לאוקמי' בשתפסו ב"ד. דבלא"ה לא יוכל לומר מודינא ומפטרינא דהכא לא מחייב א"ע כלום כהנ"ל:

אולם י"ל דגם השגת הראב"ד ניחא די"ל דכל אחד אזיל לשיטתי' דהנה הובא במ"מ בפ"ט מה' נז"מ בשמו של הראב"ד שמחלק בין קנס דפ"נ משארי קנסות דגבי פ"נ דקרן אם תפס אין מוציאין מידו והובא ג"כ בש"ך חו"מ סי' ת' ס"ק י"ג אך השיגו עליו דמנ"ל לחלק בכך יעו"ש:

ונ"ל דהראב"ד הוכיח כן מהגמ' הנ"ל. מכח קושייתינו מאי פריך הגמ' ונימא אם תם הוה מודינא ומפטרינא הא בוודאי מיירי שבאו עדים דאל"כ מהיכא ידעינן כי נגח ובכה"ג שלא הי' מחייב א"ע ע"י הודאתו כלום. כ"ע ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב ולדידי' לא ניחא למדחק דהסוגי' קאי שלא אליבא דהלכתא כר"ה שהוא יחיד דלא בעינן מחייב א"ע א"ו דס"ל לחלק דח"נ דקרן שאני משארי קנסות דהיכא דאם תפס בקרן לא מפקינן מיני' וטעמא י"ל ע"פ מ"ש התוס' בב"ק ל"ג ע"א ד"ה א"ב כו' וא"ת כו' ושמא דה"ט דזוכה משעת נגיחה. משום דגלי לן קרא כו' יעו"ש. וא"כ י"ל מה"ט מועיל בח"נ דקרן תפיסה אף שמודה בקנס פטור משום דזכה מכבר משעת נגיחה משא"כ גבי שאר קנסות דאינו זוכה כ"א ע"פ העמדת הדין. וא"כ אם מודה שם ממילא לא זכה כלום. וע"כ לא מהני תפיסה ולפ"ז שפיר מיקרי גם בח"נ דקרן מחייב א"ע לענין אם תפס לי' הניזק לא היו מפקינן מיני'. ולפ"ז לד' הראב"ד קאי הסוגי' הנ"ל אליבא דכ"ע והוצרך לכ"ע לתרץ דמיירי דקדים לי' ב"ד ותפסוהו ושפיר הקשה על הרמב"ם למה לא הביא הרמב"ם דמיירי דקדים ב"ד ותפסוהו. משא"כ הרמב"ם גם לשיטתי' אזיל דלא ס"ל כד' הראב"ד דמחלק בין פ"נ דקרן ובין שארי קנסות כמו שדחה הש"ך בסי' ת' ס"ק י"א וי"ב וי"ג יעו"ש וא"כ צ"ל כמ"ש לעיל דהסוגי' דב"ק הנ"ל קאי רק אליבי' דר"ה דלא כהלכתא וע"כ לא הביא הרמב"ם דצריך לאוקמי' בשתפסו ב"ד כמ"ש לעיל והדברים ברורים:

סימן מו

ישוב כמה קושיות בסוגי' דבכור נוטל פ"ש במלוה

איתא בב"ב קכ"ד ע"ב. אר"י אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ומסיק דשמואל אליבא דרבנן קאמר והדר אמרינן שלחו מתם דבכור נוטל פי שנים במלוה א"ל ר"א לרבינא דאמימר דרש ג"כ כדשלחו מתם הנ"ל א"ל רבינא נהרדעי לטעמייהו דאמר רבה גבה קרקע יש לו גבה מעות אין לו ור"נ אמר גבה מעות יש לו גבה קרקע אין לו ועי' פי' רשב"ם א"ל אביי לרבה לדידך קשי' ולר"נ קשי' כו' א"ל רבה לאביי דטעמי דבני מערבא אמרינן ולן ל"ס ופי' הרשב"ם ולן ל"ס אלא דרבה ור"נ ס"ל דבין גבו מעות ובין גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים כר"י אמר שמואל הנ"ל וכדפסק ר"פ להלן קכ"ה ע"ב הלכתא דאין הבכור נוטל פ"ש בין גבו קרקע או מעות יע"ש:

והקשו שם התוס' בד"ה ונהרדעי לטעמייהו לפי' רשב"ם. לא שייך לומר נהרדעי לטעמייהו הלא ר"נ שהוא מנהרדעי באמת פליג על אמימר שהוא מנהרדעי דס"ל כדשלחו מתם דבכור נוטל פ"ש במלוה ור"נ ס"ל דאינו נוטל פ"ש במלוה והניחו בקושי' על פי' הרשב"ם יעו"ש:

ועוד הקשו התוס' בדף קכ"ה ע"א ד"ה לטעמייהו דבמ"ע כו' על פירשב"ם הנ"ל. וקשה מגמ' ב"ק מ"ג א' דמוקי רבה ור"נ מה שאמר ר"ע בברייתא שם דאין הבעל יורש את נזקיו דאשתו דמיירי אחר שגירשה ואליבא דרבי דטפי ה"ל לאוקמי' לפי שיטתם אליבא דהלכתא כרבנן דס"ל גבי בכור דאין נוטל פ"ש בין שגבו מעות ובין שגבו קרקע דה"ל ראוי וה"ה הבעל לא יטול בראוי יעו"ש. ועוד הקשה המהרש"א על פירשב"ם בדף קכ"ד ע"ב הנ"ל בד"ה נהרדעי לטעמייהו כו' הא דשלחו מתם פליגי על ר"י אמר שמואל כו' דמנ"ל לומר דפליגי הא י"ל ג"כ דשמואל מיירי לרבה בגבו מעות ולר"נ בגבו קרקע דליכא למימר משום דשמואל סתמא קאמר דהא מילתא דשלחו מתם ואמימר נמי סתמא קאמרי ואפ"ה מפלגינן מלתייהו והניח ביש ליישב יעו"ש:

ונ"ל ליישב קושיות הנ"ל בחדא מחתא. ע"פ שמבואר לקמן קע"ה ע"ב דפריך לרבה דאמר שבלד"א מדאמר רבה לפרש דשלחו מתם הנ"ל דמיירי בגבו קרקע אלמא דס"ל שבד"א ומשני הגמ' דרבה אליבא דבני מערבא מפרש והוא ל"ס כן. ולפ"ז מוכח מגמ' הנ"ל. דדין אם בכור נוטל פ"ש במלוה בגבו קרקע תלי' בדין שבד"א ודשלחו מתם דס"ל לפירוש רבה דבגבו קרקע נוטל הבכור פ"ש ע"כ צ"ל דס"ל שבד"א אך ר"נ דמפרש דשלחו מתם הנ"ל מיירי דגבו מעות ולא בגבו קרקע צ"ל בהיפך דשלחו מתם ס"ל דשלד"א ולכך אם גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים דה"ל רק ראוי כיון דמדאורייתא אינם משועבדים הקרקעות רק באם גבו מעות ס"ל דמיקרי מוחזק ולא ראוי מטעם דמעות הלוה ומעות קבל כמ"ש הרשב"ם יעו"ש:

אך רבה ור"נ דלא ס"ל כדשלחו מתם לפי' רשב"ם הנ"ל. אלא דס"ל דבין גבו קרקע ובין גבו מעות אין בכור נוטל פ"ש ע"כ דגם הם ס"ל דשבלד"א ע"כ בגבו קרקע מיקרי רק ראוי ולא מוחזק אלא דס"ל דגם בגבו מעות הדין כן דלא מיקרי רק ראוי וזהו כד' ר"פ הנ"ל דפסק ג"כ כשמואל הנ"ל וכתבו התוס' שם בדף קכ"ה בסוף ד"ה ואין הבכור כו' ג"כ טעמא דר"פ משום דס"ל שבלד"א והוכיחו ג"כ כמ"ש לעיל מגמ' קע"ה דמדמי להו אהדדי אלא שהקשה ע"ז מהא דאמר ר"פ בקדושין י"ג דשבד"א והניחו בצ"ע יעו"ש. אולם לפי מ"ש התוס' בשילהי דב"ב דף קע"ו בד"ה ר"פ מתורץ קושייתם הנ"ל יעו"ש וכן הוכיח הש"ך בחו"מ סי' ל"ט מהא דאמר ר"פ בב"ב ע"ד א' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו דס"ל ע"כ שבלד"א דאלת"ה מה לנו דבני לאו בני מעביד מצוה הא מדאורייתא משועבדים הקרקעות לב"ח יעו"ש:

ובהכי מיושב גמ' ב"ק י"א ע"ב. אמר עולא אמר ר"א הלכתא גובין מן העבדים א"ל ר"נ לעולא אפי' מיתמי א"ל מיני' כו' ולבתר דנפק א"ל עולא הכא אמר ר"א אפי' מיתמי ואר"נ אישתמטין עולא ועי' פירש"י. אבל מ"מ יש להקשות אמאי לא אמר כפי האמת בד' ר"א שגובין אפי' מיתמי דמנ"ל דיקפחהו ע"ז. ולפמ"ש לעיל א"ש דהנה התוס' כתבו שם י"ב א' ד"ה אנא מתניתא כו' דהא דס"ל ר"נ דעבדי כמטלטלי לענין גבי' מיתומים משום דס"ל שבלד"א ולא גבי אלא מדרבנן. ובמילי דרבנן עבדי כמטלטלי יעו"ש. ועוד איתא בסנהדרין י"ז ע"ב דשלחו מתם זהו ר' אלעזר והוא מרי דארעא דישראל והשתא א"ש דעולא הי' מתיירא לומר לפני ר"נ דר"א ס"ל דגובין עבדים אפי' מיתמי דא"כ צ"ל מה"ט דס"ל דשבד"א ולענין דאורייתא כ"ע ס"ל דעבדים כקרקע. וע"כ ס"ל ר"א דגובין מעבדים אפי' מיתמי. אבל עולא הי' יודע דר"נ פירש הא דשלחו מתם בב"ב הנ"ל דבכור נוטל פ"ש במלוה דוקא בגבו מעות ולא בקרקע אלמא דס"ל אליבא דשלחו מתם וזה נמי ר' אלעזר דס"ל שבלד"א וא"כ אלו הי' אמר לו האמת לד' ר"א הנ"ל דגובין מעבדים אפי' מיתמי אזי ההכרח לומר דס"ל שבד"א כהנ"ל. ואז בוודאי יקפחהו למרמי' דר"א אדר"א. וע"כ כיחש לי' וא"ל לר"נ דרק מיני' אמר ר"א אלא אח"כ דנפק אמר עולא דאמר ר"א אפי' מיתמי דעולא ס"ל דגם מה דשלחו מתם דבכור נוטל פ"ש במלוה כד' רבה דפי' דמיירי בגבו קרקע או דס"ל דסתם אמרו בין גבו קרקע ובין גבו מעות משום דס"ל כשיטתו דאמר עולא בב"ב קע"ה ע"ב דשבד"א:

ומעתה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א על פי' הרשב"ם. דע"כ שמואל פליגי על שלחו מתם דאליבא דרבה דפי' דשלחו מתם איירי בגבו קרקע פשיטא דליכא למימר דשמואל מיירי בגבו מעות אבל בגבו קרקע מודה לשלחו מתם דנוטל פ"ש הלא שמואל ס"ל בהדי' בסוף ב"ב הנ"ל דשבלד"א. ואפי' לר"נ ליכא למימר דשמואל מיירי בגבו קרקע אבל בגבו מעות מודה לשלחו מתם דנוטל פ"ש דא"כ יותר ה"ל לשמואל לאשמעינן הרבותא כדשלחו מתם דגבו מעות נוטל פ"ש ולא לומר דאין נוטל פ"ש בגבו קרקע דזאת אינה רבותא כלל לשיטתי' מ"ש כבר דשבלד"א ואלא ש"מ דשמואל אתי לאשמעינן דאפי' גבו מעות נמי אינו נוטל פ"ש לאפוקי דשלחו מהם:

וגם מתורץ השתא קושי' התוס' הנ"ל לפי' הרשב"ם. איך קאמר נהרדעי לטעמייהו הא לפי המסקנא באמת פליג ר"נ עליהם כהנ"ל. די"ל דאין ר"ל לטעמייהו דחד דינא אית להו אלא כוונתו לטעמייהו דכ"א לשיטתי' אזיל דתלי' בדין שבד"א כמו שהוכחתי לעיל דאמימר דהוא מנהרדעי אזיל בשיטת דיינא דנהרדעי ור"א דס"ל בב"ק י"ב הנ"ל דגובין עבדים מיתמי וע"כ דס"ל שבד"א ובמילי דאורייתא עבדי כמקרקע דמי' כמ"ש התוס' וכהנ"ל וע"כ ס"ל כשלחו מתם דנוטל פ"ש דמיקרי מוחזק ולא ראוי. ור"נ ורבה אזלי לטעמייהו דס"ל דשבלד"א רבה בהדי' אמר לקמן בב"ב דף קע"ה דשבלד"א יעו"ש. ור"נ לפי סברת התוס' דב"ק הנ"ל דכתבו דאם אמרינן שבד"א הוה גובין מן עבדים דיתמי דבדאורייתא עבדים כקרקע דמי' נמי מוכח מדאמר שם ר"נ דאין גובין מעבדי דיתמי משום דס"ל דשבלד"א ובמילי דרבנן עבדי כמטלטלי וע"כ ס"ל גבי בכור דאין נוטל פ"ש כשמואל. ואף למ"ש הרשב"ם בעצמו טעם אחר בטעם דר"נ דס"ל דאין גובין מעבדי דיתמי כמו שאביא בזה הלאה. וא"כ לא מוכח משם דר"נ ס"ל דשבלד"א. מ"מ מהא דאמר ר"נ גופא דהיכא דגבו קרקע אין נוטל פ"ש אפי' לשלחו מתם ע"כ מוכח דס"ל דשבלד"א כמ"ש לעיל:

אולם לפי שיטת ר"ת שם בתוס' דב"ב הנ"ל ד"ה נהרדעי כו' וד"ה לטעמייהו כו' דר"נ ס"ל דבין גבו קרקע או מעות נוטל פ"ש כאמימר דנהרדעי הנ"ל יעו"ש. ולפ"ז ע"כ דר"נ ס"ל דשבד"א וא"כ לפ"ז יקשה דר"נ אדר"נ דס"ל בב"ק הנ"ל דאין גובין מעבדי דיתמי ולסברת התוס' בשם ר"י שם בב"ק הנ"ל מוכח דס"ל דשבלד"א. וע"ז י"ל דר"ת הנ"ל לא יסבור כסברת התוס' דב"ק הנ"ל שכתבו בשם ר"י הנ"ל. אלא דס"ל דאה"נ דר"נ ס"ל שבד"א ומ"מ אין גובין מן העבדים דלענין גבי' עבדי מטלטלין נחשבים, משום דניידי כמטלטלין ויוכל להבריחן ולא יסמוך ד' המלוה עליהם כמו שפי' הרשב"ם בב"ב קכ"ח ע"א ד"ה אמר ר"נ דאין גובין מעבדים יעו"ש ושוב מצאתי להאו"ת בסי' ל"ט ס"ק א' שמישב פי' הר"ת כן יעו"ש ואשמח:

ולפמ"ש מתורץ ג"כ קושי' השני' של התוס' על פי' הרשב"ם. בב"ק מ"ג הנ"ל. דאמאי לא מוקי רבה ור"נ הא דקתני דאין הבעל יורש את אשתו בנזקי' כרבנן דס"ל דמיקרי ראוי גם גבי בכור כהנ"ל ול"ל לתרוצי בגרושה. די"ל כעין תי' ר"י דאורלינש בתוס' ב"ב קכ"ה בסוף ד"ה לטעמייהו יע"ש וביותר ביאר משום שם לתרץ לדברי ר"ל דאמר שם דלא אמר ר"ע דלא ירית לה בעל אלא בכופר אבל בשארי נזקים ירית לה בעל וטעמו י"ל משום דאזיל לשיטתי' דס"ל בב"ב קע"ה דשבד"א וא"כ מקרי מוחזק גם גבי בכור שנוטל פ"ש במלוה וע"כ כרבי ס"ל ולא כרבנן וע"כ הוצרכו לתרץ אך בגרושה ותו ל"ק מידי:

סימן מז

עוד בענין שבד"א הנ"ל ישוב כמה קושיות

איתא בב"ק י"ד ע"ב בפני ב"ד. פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ופריך הגמ' שם לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהם ופירש"י והא קיי"ל דאתי מלוה וטריף והקשו שם התוס' ד"ה ש"מ כו' ותימא אי נזקין כמלוה בשטר ה"ל למפרך בפשיטות והא תנן המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי חשיב נזקין כמלוה הכב"ת ה"ל להפרך ש"מ דמלוה הכב"ת לאו כשטר דמי' ומפרש ר"ת דה"ק ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין מהם מה"ת דשבלד"א ולהכי בנזקין נמי לא גבה כו' דאי שבד"א אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות דמזיק לא דייק ואית לי' קלא וקשה למ"ד שבד"א יעו"ש:

ולכאורה קשה לפי מ"ש התוס' בקדושין י"ג ע"ב בד"ה אר"פ לתרץ קושייתם דלא יקשה מר"פ אדר"פ דבקדושין מיירי ר"פ במלוה הכתובה בתורה כגון נזיקין כו' דע"ז ס"ל שבד"א דגובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא יע"ש. וא"כ מאי פריך הגמ' בב"ק הנ"ל ש"מ לוה כו' דליכא פירוש אחר כ"א כפי' הר"ת דפריך דש"מ דשבלד"א דאי שבד"א אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות משום דמזיק לא דייק ואית לי' קלא הא הר"ח פי' דגם גבי נזקין לית לי' קלא כהנ"ל. ודוחק ליישב דהא דנקט בפי' ר"ח כגון נזקין לדוגמא בעלמא נקט דגם נזקין נמי חשיבה כמלוה הכתובה בתורה. אך מ"ש ר"פ הלכתא כו' מיירי במלוה הכתובה בחורה דהיינו בקרבן דמיירי לעיל. דהתם לית לי' קלא בלקוחות זהו דוחק. אלא נראה לי ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א הובא בסי' קי"ט ס"ק ב' לחלק בין אדם שהזיק ליכא קלא ובין שור שהזיק דאיכא קלא וראייתו ממה דאיתא בב"ק ל"ג ע"ב האי נמי כיון דנגח קלא א"ל דתורא נגחנא קרי' לי' יעו"ש. ולפ"ז מתורץ שפיר דברי ר"ח בתוס' קדושין הנ"ל. דר"ח מיירי בנזקין דאדם מה שאדם מזיק. ע"ז אר"פ דלית לי' קלא אבל כאן בב"ק מיירי גם בנזקי שור וע"ז שייך ג"כ כפי' ר"ת דאי למ"ד שבד"א אמאי לא גבי בניזקים שהזיק השור דא"ל קלא ש"מ מהכא כמ"ד דשבלד"א וקשה למ"ד שבד"א וע"כ הוצרך לתרץ בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות:

עוד קשה לי לדברי התוס' דב"ק הנ"ל ד"ה ש"מ לוה ומכר כו' על דברי התוס' שם בד"ה פרט לב"ד הדיוטות פירש"י לענין דיני קנסות כו' ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ"מ מרמז כו'. דלכאורה קשה הא כתבו התוס' בד"ה ש"מ לוה ומכר הנ"ל. דקושי' הגמ' אינה אלא למ"ד שבד"א אבל למ"ד שבלד"א א"ש המתני' כפשוטה דר"ל דהקרקעות יהי' בב"ד דוקא דבנזקין לא תקנו דליגבי ממשעבדי דלא שייך בנזקין נעילת דלת יעו"ש. וא"כ לפ"ז מאי מקשי התוס' כאן ואע"ג דמתני' לא איירי בקנסות למ"ד דשור לרגלו כו' הא מאן ניהו דמ"ד דס"ל כן הוא שמואל דפליג עם רב בב"ק ג' ע"ב. ושמואל ס"ל בב"ב קע"ה הנ"ל דשבלד"א וא"כ לדידי' ניחא המתני' כפשוטה כהנ"ל ולא צריך לדחוקי ולשינויי פרט לב"ד הדיוטות דבאמת זה תנא בריש מתני' דסנהדרין דיני ממונות בשלושה כו' נזק וחצי נזק כו' ומוקי הגמ' שם דדוקא בשלושה מומחין יעו"ש. וצ"ל ולדחוקי כמ"ש התוס' בריש ברכות ד"ה והא כו' יעו"ש. והמ"ד דס"ל שבד"א י"ל דס"ל כרב דתנא שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם וכל מילי אפי' בדין כפל ושארי קנסות כמו שמפרש המהר"מ שיף דברי התוס' הנ"ל יעו"ש. וא"כ מיירי מתניתין גם בקנסות.

ואין לומר ולתרץ דקושי' התוס' יהי' לפי שיטת רש"י שהביאו בדיבור הקודם דזה אינו דגם לשיטת רש"י לק"מ דע"כ לשיטת רש"י צ"ל דקושי' יהי' אך למ"ד דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי'. אבל למ"ד לא ככתובה בשטר דמי' ניחא ג"כ המתני' כפשוטה יעו"ש והרי שמואל ס"ל בקדושין י"ג דאף מה"כ בתורה לאו כשטר דמי' מדאמר גבי קרבן והוא שהפרישה מחיים ע"ש וא"כ אף לשיטת רש"י תהדר קושי' הנ"ל:

וכעין זה יש להקשות על סוף דברי התוס' הנ"ל שהביאו ראי' דה"נ מפרש בסמוך ע"פ עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים עכ"ל. נמי קשה מאי ראי' היא זו הלא מי הוא אשר ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים שהוא פטור הוא רב ורב ס"ל דשור וכל מילי דשור ומבעה הוא אדם וכל מילי דאדם אף בקנסות כהנ"ל. וא"כ מיירי מתני' בקנסות כמ"ש לעיל. ואיך הביאו ראי' אליבא דמ"ד דתנא שור לרגלו ומבעה לשינו דלא מיירי במתני' בקנסות דמ"מ מרמז לנו התנא:

ונראה ליישב ע"פ שהבאתי לעיל בסי' מ"ו. בענין גביית עבדים מיתמי דשם אמר רבא לר"נ הא עולא הא ר"א הא דייני כו' מר כמאן ס"ל יעו"ש וא"כ מוכח מכאן דרבא כעולא ור"א ס"ל דגובין עבדים אפי' מיתמי וע"כ טעמו כמש"כ לעיל דס"ל שבד"א ובמילי דאורייתא עבדי כמקרקע דמי' וכ"כ התוס' בגיטין נ' ע"א בד"ה כיון דדינא כו' דרבא ס"ל שבד"א ועי' בש"ך חו"מ סי' ל"ט סס"ק ב' יעו"ש. וכן מוכח מדאמר רבא בב"ב קע"ד ובבכורות מ"ח דנכסי דאינש אינון דמערבין בי' וכיון דס"ל דמטעם ערבות משתעבדין הנכסים וערב מדאוריי' משתעבד וא"כ ס"ל דשבד"א. וא"כ אליבי' ג"כ קשה איך יפרש מתני' דקתני בפני ב"ד כקושי' הגמ' ש"מ לוה ומכר כו' וכפי' ר"ת הנ"ל. וע"כ צריך לדחוקי ולתרץ גם לדידי' בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות דלא דנין ד"ק. ועוד מוכח לעיל בב"ק ד' ע"א דקאמר שם אלא אמר רבא תנא שור לרגלו ומבעה לשינו וה"ק לא הרי כו' יעו"ש. וא"כ מוכח דרבא כשמואל ס"ל דשור לרגלו כו':

ומעתה יתורץ כל דברי הנ"ל. דשפיר מקשי התוס' ןאע"ג למ"ד תנא שור לרגלו לא מיירי מתני' בקנסות. ולפ"ז קשה לרבא דס"ל דשבד"א וצריך לאוקמי לדידי' דהא דקתני בפני ב"ד פרט להדיוטות וס"ל נמי דתנא שור לרגלו כו' וא"כ קשה לדידי' דמתני' לא איירי בקנסות. וע"ז מתרצי התוס' דמ"מ מרמז לנו התנא במתני' אפי' במילי דלא איירי ברישא וראייתם ג"כ שפיר אליבא דרבא דס"ל ג"כ כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור כדמוכח בב"ק ע"ה אמר רבא קפחתי' ע"ש ואליבי' מתרץ הגמ' ע"פ עדים פרע למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור והא איהו ס"ל דשור לרגלו ומבעה לשינו ולא איירי מתניתין בקנסות אע"כ צ"ל דמ"מ מרמז לנו התנא אפי' במילי דלא איירי ברישא וא"ש:

ואגב דעסוקים בענין שבד"א. אביא בזה מה אשר תירצתי איזה קושי' בב"ב דף מ"ב דאיתא שם אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה בנכסים משועבדים כו' ופריך ומי אמר רב הכי והתנן המלוה את חבירו בשטר כו' וע"י עדים גובה מנכסים ב"ח וכי תימא רב תנא ופליג והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ומשני מלוה אזביני קא רמית כו' ולכאורה קשה ל"ל להגמ' להאריך ולפרוך מקודם ממתני' דהמלוה את חבירו הנ"ל. דה"ל למפרך בקוצר רב אדרב מהא דאמר רב המוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים אדרב שאמר מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים כו'. ושוב מצאתי שהעיר בזה בתורת חיים ע"ש מה שתי'. ולענ"ד י"ל בפשיטות דבקיצור ליכא למפרך רב אדרב די"ל דהא דאמר דאמר רב מע"פ אינו גובה כו'. מיירי במלוה ע"פ גמורה היינו אף בלא עדים אלא שחייב מודה דלכך אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות משום דכה"ג בוודאי לית לי' קלא משא"כ ע"י עדים איכא קלא. ולכך אמר רב דהמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים ומש"ה האריך להקשות ממתני' דתנן ע"י עדים גובה מנכסים ב"ח. וע"ז דחה די"ל רב תנא ופליג. וא"כ מהשתא פריך אאידך דרב ממ"ש רב ושמואל דאמרי תרווייהו דמע"פ אינו גובה כו' ומעתה א"א לתרץ כהנ"ל דרב מיירי בדליכא עדים כלל דזה אינו דא"כ גם שמואל ס"ל כן. דדוקא באין עדים כלל הוא דאמר דאין גובה כו'. אבל ביש עדים גובין אף מן הלקוחות. וא"כ יקשה על שמואל ממתני' דקתני ע"י עדים גובין אך מנכסים ב"ח. ואיך פליג איהו על המתני' דהא שמואל לאו תנא הוא. אע"כ דאיירי רב ושמואל אף במלוה ע"פ בעדים. מ"מ ס"ל דאין גובין מן היורשים ומן הלקוחות ושפיר קשי' דרב אדרב:

סימן מח

הדרן על מסכת ברכות

בסוף המס' א"ר אלעזר בר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ד' א"ת בניך אלא בוניך כו' דעלינו להבין מה שמסיים במס' ברכות בזה המאמר דר"א הנ"ל. ועוד באיזה ענין הם מרבים שלום ועוד ל"ל למימר א"ת בניך אלא בוניך הא מפשטא דקרא נמי הכי משמע כמו דכתיב כל בניך כו' ורב שלום כו':

אך נקדים בפלפול הלכה וממנו נמשך אח"כ לבאר את כל הנ"ל. הנה איתא בריש מכילתין במתני' מאימתי קורין את שמע בערבין משעה כו' והקשה בפירש"י א"כ איך אנו מקדימים לקרות ק"ש קודם צאת הכוכבים ותירץ כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. ומקשי התוס' והרא"ש ע"ז. דא"כ איך קורין רק פרשה ראשונה. ה"ל לקרות כל ג' הפרשיות עם הברכות. ופי' ר"ת דק"ש של בית הכנסת עיקר משום דסומכין על ר' יהודא דאמר דאחר פלג המנחה נחשב כלילה לענין ה"ע וה"ה לענין ק"ש ומקשי הרא"ש ע"ז דמאי ראי' זו מתפלה הרי תפילות כנגד תמידין תקנו ותמיד הי' קרב עד פלג המנחה ואח"כ יוכל להתפלל מערב. אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה היא. ומסיק הרא"ש כד' הר"י שבתוס' משום דאנו סומכין כהני תנאי שמקדימים זמן ק"ש קודם צה"כ ואע"ג דלית הלכתא כר"א נגד ר"י ולא כר"מ נגד ר"י. מ"מ בתפלה הקילו. וגם מתוך הדחק נהגו כך כו' יעו"ש. אבל תי' הרא"ש הנ"ל תמוה הוא לפי שיטתי' דתירוצו איננו מספיק כ"א לענין הפלה והברכות שהם רק מדרבנן ע"ז נוכל לומר שהקילו בם מתוך הדחק לסמוך כהני תנאי אשר באמת לא קיי"ל כוותייהו. משא"כ על ק"ש עצמו שהוא מה"ת קשה היאך אפשר לנו להקל כ"כ עד ההלכה. דבשלמא על הר"י שבתוס' ל"ק די"ל דאיהו יסבור דק"ש דרבנן כמ"ש התוס' לקמן כ"א א' ד"ה ה"ג כו' ובמנחות מ"ג ב' ד"ה ואיזה זו ק"ש יעו"ש. משא"כ הרא"ש דהוא פסק לקמן בפ"ב סי' י"א ובפ"ג סי' ט"ו דק"ש דאורייתא יעו"ש. וכן הקשה המעיו"ט שם על הרא"ש ונדחק לתרץ יעו"ש. ונלענ"ד לישב בפשיטות אך מקודם ניישב פסק הרמב"ם מ"ש בפ"א מה' ק"ש. איזהו זמן ק"ש בלילה משעת יציאת הכוכבים עד חצות ואם עבר ואיחר עד שלא עלה ע"ה יצא י"ח שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק כו' יעו"ש. וזהו כדברי החכמים שאמרו עד חצות משום סייג כמבואר בגמ' ד' ע"ב. והקשה השאגת ארי' הרי בגמ' ח' ע"ב פסק שמואל דהלכה כר"ג דל"ל האי סייג כלל אלא לכתחילה רשאי לקרות עד עה"ש. וכן פסק הרא"ש כר"ג. ואיך פסק הרמב"ם כהחכמים ע"ש בש"א בסי' ד' מה שנדחק לתרץ:

ונ"ל לענ"ד ליישב בפשיטות ע"פ שעלינו להבין במאי פליגי החכמים ור"ג. למה באמת לא יסבור ר"ג לעשות סייג להרחיק את האדם מה"ע. וע"כ צ"ל דבהכי פליגי דחכמים ס"ל דק"ש דאורייתא. וע"כ ס"ל לעשות סייג להרחיק שלא לפשוע במצות דאורייתא. ור"ג ס"ל דק"ש מדרבנן וע"כ לא חייש להחמיר במצוה דרבנן לעשות סייג. וע"כ שמואל אזיל לשיטתי' דס"ל לקמן כ"א ב'. אר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש כו' א"ח קורא כו' משום דס"ל דק"ש דרבנן ולכן שפיר פסק שמואל כר"ג דלא חייש לסייג כהנ"ל. ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דלא כשמואל משום דהרמב"ם ג"כ לשיטתי' אזיל דפסק בפ"ב דק"ש ה' י"ג דק"ש דאורייתא. וכמו שהאריכו התוס' בסוטה ל"ב ב' ד"ה ורבי להקשות על שמואל יעו"ש ולכך פסק הרמב"ם כהחכמים שאמרו ע"ח דלמצוה דאורייתא בוודאי צריך לעשות סייג להרחיק מהפשיעה. ואולם יש להקשות לפ"ז על ד' הרא"ש שפסק ג"כ דק"ש דאורייתא כהנ"ל. ומ"מ פסק כאן כשמואל שאמר הלכה כר"ג הלא י"ל דשמואל אך לשיטתי' אזיל כהנ"ל. וצ"ל דהרא"ש שיטה אחרת יש לו שלא כדברי הרמב"ם. ונ"ל ליישב דבריו ע"פ מ"ש הש"א בסי' הנ"ל. שכתב ג"כ לפרש במאי פליגי ר"ג וחכמים די"ל דבהא פליגי דר"ג ס"ל כרשב"י משום דר"ע דאמר לקמן ח' ע"ב דזמן ק"ש ש"ע נמשך אחר עה"ש עד נץ החמה. משום דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא. והא דקאמר ר"ג עד שיעלה עה"ש היינו משום סייג כמו עד חצות לרבנן דהוי משום סייג אלא דר"ג ס"ל דא"צ לזרז יותר רק מעה"ש ואילך וכל הלילה אם יאמר עדיין יש לי שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ל"ל בה. דהא עדיין לא עבר זמן ק"ש עד נץ החמה. והחכמים ס"ל דזמן ק"ש אינו אלא עד שיעלה עה"ש ולפיכך צריך לזרז מקודם עד חצות יעו"ש. ובזה א"ש ד' הרא"ש דאיהו כתב ג"כ מפורש בפ"א בסי' י"ט דר"ג דאמר עד עה"ש לא פליג על רשב"י משום דר"ע הנ"ל דבשעת הדחק כגון שהוא אנוס יוצא בדיעבד עד נץ החמה יעו"ש. וא"כ חזינן דהרא"ש מפרש ג"כ פלוגתא דחכמים ור"ג כמ"ש הש"א, הנ"ל. וע"כ שפיר פסק הרא"ש כר"ג דאמר עד שיעלה עה"ש ולא מחמרינן כולי האי לעשות סייג להרחיק עד חצות כיון דגם אחר עה"ש עוד יוכל לקרות עד נץ החמה ובין יממא ללילה לא טעי אנשי וע"כ סגי בהאי סייג לזרזו עד עלה"ש אף דס"ל דק"ש דאורייתא משא"כ הרמב"ם י"ל דס"ל כמ"ש לעיל:

ומעתה ניישב דברי הרא"ש הנ"ל ע"פ שמצינו מחלוקת ג"כ בדין ק"ש אם פ' שמע והי' אם שמוע תרווייהו מה"ת. או מדאורייתא סגי בפ' שמע לחודא. דד' הפ"ח דתרווייהו מה"ת. אך הש"א בסי' ב' דחה ראיות הפ"ח והביא ראיות בהיפך כי מה"ת סגי בפ' שמע לחוד וכן ד' ר"י. ועיקר ראייתם מהא דאיתא לקמן י"ג ע"ב לפרש פלוגתא דר"ז ור"י דכ"ע סברי דלדבר בם דכתיב בפ' והי' אם שמוע ההוא בד"ת כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייהו כו' וכיון דמסיק הגמ' דהאי דלדבר בם הנ"ל בד"ת כתיב. ממילא אין לנו לימוד דחייב בקריאת פ' והי' אם שמוע בק"ש. וש"מ דאך מדרבנן היא יעו"ש. ולפ"ז שפיר תי' הרא"ש מ"ש ליישב דמה שאנו מקדימין לק"ש קודם צה"כ מפני שסומכין ע"פ הדחק על הני תנאי שמקדימין הזמן. ומה שהקשינו איך נוכל להקל מחמת הדחק בק"ש דאורייתא ע"ז י"ל דלדין דאורייתא בלא"ה יוצאים בפ' שמע שאנו קורין על המטה כפרש"י הנ"ל משום דמדאורייתא גם בפ' שמע לחוד יצא כמ"ש הש"א ורבינו יונה הנ"ל. אלא מה שאנו קורין ק"ש עם ברכותי' ות"ע מבעוד יום קודם צה"כ ע"ז אנו סומכין על תנאי הנ"ל כיון שזהו רק מדרבנן. אך באמת לד' הפ"ח צריכין לקרות לפני מיטתו פ' שמע וגם פ' והי' אם שמוע דתרווייהו מחויב מה"ת לקרות בק"ש לדעתו:

ובזה נוכל לשלוב את ההדרן כנהוג. דהנה איתא בפ"ב בהרואה ס' ע"ב הנכנס לישן על מיטתו אומר משמע ישראל עד והי' אם שמוע והרא"ש שם הביא דר"ח דכתב גם פ' שני' וע"ז כתב הרא"ש ואפשר דגריס כן בגמ' שמע והי' אם שמוע ובאמת נראה כי הגירסא זו נכונה דלגרסתינו קשה ל"ל להאריך בגמ' ולאמר שמע עד והי' אם שמוע וכי שמע והי' אם שמוע סמוכים בתורה הם הלא כמה פרשיות ביניהם. וא"כ סגי לומר בקיצור לאמר פ' שמע. שוב מצאתי בהצל"ח שהעיר ע"ז יעו"ש מה שנדחק לתרץ. וע"כ מכאן מוכח לומר דהגירסא כר"ח הנ"ל. ועי' בדברי חמודות שם ס"ק ס"ז שמבאר טעמו דר"ח שהוצרך לומר ג"כ פ' והי' אם שמוע כדי לקיים מצות ק"ש בזמנו לאותן שקורין בציבור מבעוד יום יעו"ש וזהו כאשר כתבנו לעיל לפרש דברי הרא"ש הנ"ל. ולפ"ז שפיר אמרינן הדרן עלך הרואה ר"ל דמשם מבואר דצריכין לקרות השתי פרשיות על המטה. ומ"ט ע"כ צ"ל כדי לצאת ידי ק"ש דאורייתא כמ"ש הר"ח ופר"ח הנ"ל. וא"כ שפיר סליקא לך מס' ברכות ר"ל שלא יקשה עלינו איך מסיימים אנחנו מס' ברכות דשם מבואר שזמן ק"ש הוא מצה"כ. ואיך קוראין אנו מבעוד יום כקושי' רש"י הנ"ל בריש מכילתין. אך לפי המבואר בפ' הרואה א"ש דסומכין על הני תנאי שמקדימין כתי' הרא"ש הנ"ל. אך לקיים מצות ק"ש דאורייתא בזמנו. ע"ז אנו קוראין ק"ש על המטה שתי פרשיות כהנ"ל דזה לכ"ע סגי מה"ת:

אך אכתי פש לנו ליישב מה שהביא הפ"ח ראי' דשתי פרשיות מה"ת מר"א גופא דאמר בגמ' כ"א א' ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל מ"ט לא מפליג בק"ש גופא. ונימא דספק קרא בפ' והי' אם שמוע דאינו חוזר וקורא ש"מ דגם פ' והי' אם שמוע מה"ת וע"ז כתב הש"א בסי' ד' הנ"ל דלאו ראי' היא. די"ל דר"א נקט בדין ספק התפלל דא"ח ומתפלל לרבותא ולאפוקי מר"י דפליג עליו וס"ל ולואי שיתפלל אדם כל היום וס"ל דחוזר ומתפלל. אבל ה"ה בספק אם קרא פ' שני' נמי אינו חוזר וקורא דפ' שני' רק מדרבנן היא יעו"ש. ולכאורה תירוצו איננו מספיק דהלא קיי"ל דאמורא צריך לפרש דבריו. וא"כ גם כאן ה"ל לפרש דבריו לענין פ' שני' אם דאורייתא היא או רק מדרבנן כקושי' הפ"ח הנ"ל:

וי"ל ע"ד פלפול שע"פ מ"ש ר"א כאן בסיומא דמס' ברכות אר"א ת"ח מרבים שלום כו' ממילא נשמע פירוש דבריו הנ"ל כמ"ש הש"א הנ"ל. דלכאורה קשה מנ"ל להגמ' לעיל י"ג ב' לאוקמא האי קרא דכתיב בפ' והי' אם שמוע לדבר בם קאי על ד"ת אמאי לא נימא כפשוטו דקאי על ק"ש כמו דמוקמינן האי קרא בפי שמע ודברת בם דקאי על ק"ש אלא די"ל דמוכח דלא קאי על ק"ש מדכתיב מקודם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ודרשינן עלה בגמ' קדושין כ"ט בניכם ולא בנותיכם ואי קאי על ק"ש ל"ל מיעוטא הא בלא"ה ק"ש מ"ע שהז"ג ונשים פטורות א"ו דקאי על ת"ת דלאו מצוה שהז"ג היא ע"כ שפיר בא הכתוב למעט נשים דפטורות מת"ת. ואפשר שזה כוונת רש"י שם בגמ' הנ"ל י"ג הנ"ל ד"ה ה"ג ההוא בדברי תורה כתיב כדמוכח קרא ולמדתם את בניכם עכ"ל. שלכאורה דברי רש"י הנ"ל מיותרים הם אלא דכוונתם לתרץ מה שהקשינו הנ"ל:

ומעתה דמוכח הגמ' דלמדתם את בניכם ולדבר בם על ד"ת קאי אזי ממילא אמרינן מה דכתיב אח"כ למען ירבו ימיכם וימי בניכם לא אמזוזה לבד קאי כ"א נדרש גם אלפני פניו דהיינו ג"כ על לימוד התורה דכתיב ולמדתם כו' כמבואר בשבת ל"ב ב' יעו"ש בתוס' ד"ה מקרא נדרש כו' וא"כ ממילא מוכח מזה. מה שת"ח מלמדים תורה מרבים שלום בעולם. היינו אריכת ימים להם ולבניהם ובזה יובן מ"ש ר"א ת"ח מרבים שלום בעולם. והיינו דע"י מתקיימים למען ירבו ימיכם כו' משום דהם יורו דקרא ולמדתם את בניכם ולדבר בם אד"ת קאי ולא על ק"ש. וא"כ ממילא קאי ע"ז למען ירבו כו' כמ"ש לעיל. ולפ"ז כיון דלדבר בם קאי רק אד"ת ולא על ק"ש. א"כ ממילא מוכח דרק פ' שמע לחוד קאי על ק"ש. וא"כ ממימרא דר"א דכאן מוכח לפרש מ"ש ר"א לעיל הוא הפירוש כמ"ש הש"א ולא כהפ"ח כנ"ל:

והשתא נמי מדויק מ"ש א"ת בניך אלא בוניך בא להורות שאלו ת"ח שיורו דקרא ולמדתם כו ולדבר בם דכתיב רק על ד"ת קאי להזהיר ולזרז במצות לימוד התורה. א"כ עי"ז נקראים בשם בונים שהם בונים את עמודי העולם. להאריך ימיהם וימי בניהם ולדבק את לבבם לאביהם שבשמים שהתורה היא התבלין להתגבר על היה"ר ולעשות מצות ומע"ט. ולקבל מלכות שמים בק"ש מעומקא דלבאי ובגלל זה מסיים מס' ברכות בהאי מימרא דר"א הנ"ל. חדא דע"י מימרא הזאת נוכיח את פירוש ר"א הנ"ל בענין ספק כד' ש"א הנ"ל. ועוד דע"י לימוד ד"ת נקבל ביחד מלכות שמים באמת. ואזי יברכנו ד' בשלום רב. ובגאולה שלמה לבוא בארצנו ירושלים עה"ק לקיים מצות פאה תרומ"ע שזה סדר זרעים שמבואר הלאה אמן כי"ר:

ואגב נייתי בזה ליישב בריש מתני' דברכות הנ"ל. דקתני מאימתי קורין כו' משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. וכתב עלה בהגהת הרש"ש וז"ל עיין בשנו"א מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן. ולא בתרומה. ויל"פ דנקט בתרומתן לאפוקי ת"מ של דמאי לד' הטיו"ד סס"י של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינן תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים ומשום דהיא נאכלת אף בבהש"מ דהוה ספיקא דרבנן. וכמ"ש הב"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבהש"מ כו' יעו"ש:

אבל תירוצו צל"ע חדא הלא שמואל ס"ל לקמן בברכות כ"א דק"ש דרבנן. ומ"מ ס"ל תנא דמתני' דזמן ק"ש הוא רק מצה"כ. אבל אם קרא בהש"מ לא יצא ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וזאת יש ליישב דשאני גבי ק"ש דס"ל תנא דמתני' הנ"ל דקודם צה"כ לאו זמן שכיבה היא כלל. כמבואר מפירש"י יעו"ש:

אך זאת קשה דהיאך כתב דתרומת דמאי כיון דרק מדרבנן מותר לאכול בטומאה בבהש"מ. משום דהוה ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הב"א למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן מותר לאכול בהש"מ הוא תמוה. הא דבר שיל"מ הוא לאחר צה"כ ודבר שיל"מ אפי' באיסור דרבנן אנן קיי"ל כר"א בביצה דספיקא לחומרא. וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ט ע"ש. והדיקדוק שנקט בתרומתן י"ל דקמ"ל אגב אורחא שאף הכהנים מחויבים להפריש תרומה מתבואה שלהם. וכמ"ש התוי"ט בריש פאה ע"ש:

שוב ראיתי בספר שם ישראל על משניות סדר זרעים דחקר ע"ז. וכתב שם דזה תלי' בין מחלוקת הרמ"א והמג"א. דהרמ"א פסק ביו"ד סס"י ק"ב ולא מיקרי דשיל"מ אא"כ הותר למי שנאסר. אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מיקרי דשיל"מ עכ"ל. ולפ"ז כתב הש"י הנ"ל דה"ה גבי כהן טמא כיון דלישראל אסורים בתרומה לעולם. וא"כ אף לכהנים דלהם מותרים ע"י הערב שמש ג"כ לא מיקרי דשיל"מ יעו"ש. ואמ"כ טעה בכוונת הרמ"א דלישנא הרמ"א הטעתו לומר דגם לאחרים לא מיקרי דשיל"מ. דזה אינו דוודאי לאחרים דלהם מותר מה שבישל בשבת במו"ש בוודאי אם נתערב להם בשבת מיקרי דשיל"מ. ואסורה להם בשבת. אך כוונת הרמ"א הוא להורות דגבי המבשל עצמו כיון שאליו אסורה לעולם דאליו לא מיקרי דשיל"מ אף דלאחרים מיקרי דשיל"מ. וע"ז פליג והשיג המ"א באו"ח סי' שי"ח וכתב דאפי' להמבשל עצמו מיקרי דשיל"מ. והביא ראי' ע"ז ממתני' דפ"ב דביכורים משנה ב' דקתני אם נתערב ביכורים בעוד שהם בתוך ירושלים אז אוסרין תערובתן בכ"ש מלאכול בתורת חולין משום דה"ל דשיל"מ לאכול בירושלים ואף לזרים אסור. אף להם ביכורין אסורים לעולם. מ"מ מיגו דה"ל דשיל"מ לגבי כהנים מיקרי ג"כ דשיל"מ גם בזרים יעו"ש. וכ"כ הכו"פ והח"ד לפרש דברי הרמ"א כמש"כ ויתרצו כ"א קושי' המ"א ממתני' דביכורים הנ"ל ע"ש.

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה