שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת אהע"ז · סימן מח
הדרן על מסכת ברכות
בסוף המס' א"ר אלעזר בר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ד' א"ת בניך אלא בוניך כו' דעלינו להבין מה שמסיים במס' ברכות בזה המאמר דר"א הנ"ל. ועוד באיזה ענין הם מרבים שלום ועוד ל"ל למימר א"ת בניך אלא בוניך הא מפשטא דקרא נמי הכי משמע כמו דכתיב כל בניך כו' ורב שלום כו':
אך נקדים בפלפול הלכה וממנו נמשך אח"כ לבאר את כל הנ"ל. הנה איתא בריש מכילתין במתני' מאימתי קורין את שמע בערבין משעה כו' והקשה בפירש"י א"כ איך אנו מקדימים לקרות ק"ש קודם צאת הכוכבים ותירץ כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. ומקשי התוס' והרא"ש ע"ז. דא"כ איך קורין רק פרשה ראשונה. ה"ל לקרות כל ג' הפרשיות עם הברכות. ופי' ר"ת דק"ש של בית הכנסת עיקר משום דסומכין על ר' יהודא דאמר דאחר פלג המנחה נחשב כלילה לענין ה"ע וה"ה לענין ק"ש ומקשי הרא"ש ע"ז דמאי ראי' זו מתפלה הרי תפילות כנגד תמידין תקנו ותמיד הי' קרב עד פלג המנחה ואח"כ יוכל להתפלל מערב. אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה היא. ומסיק הרא"ש כד' הר"י שבתוס' משום דאנו סומכין כהני תנאי שמקדימים זמן ק"ש קודם צה"כ ואע"ג דלית הלכתא כר"א נגד ר"י ולא כר"מ נגד ר"י. מ"מ בתפלה הקילו. וגם מתוך הדחק נהגו כך כו' יעו"ש. אבל תי' הרא"ש הנ"ל תמוה הוא לפי שיטתי' דתירוצו איננו מספיק כ"א לענין הפלה והברכות שהם רק מדרבנן ע"ז נוכל לומר שהקילו בם מתוך הדחק לסמוך כהני תנאי אשר באמת לא קיי"ל כוותייהו. משא"כ על ק"ש עצמו שהוא מה"ת קשה היאך אפשר לנו להקל כ"כ עד ההלכה. דבשלמא על הר"י שבתוס' ל"ק די"ל דאיהו יסבור דק"ש דרבנן כמ"ש התוס' לקמן כ"א א' ד"ה ה"ג כו' ובמנחות מ"ג ב' ד"ה ואיזה זו ק"ש יעו"ש. משא"כ הרא"ש דהוא פסק לקמן בפ"ב סי' י"א ובפ"ג סי' ט"ו דק"ש דאורייתא יעו"ש. וכן הקשה המעיו"ט שם על הרא"ש ונדחק לתרץ יעו"ש. ונלענ"ד לישב בפשיטות אך מקודם ניישב פסק הרמב"ם מ"ש בפ"א מה' ק"ש. איזהו זמן ק"ש בלילה משעת יציאת הכוכבים עד חצות ואם עבר ואיחר עד שלא עלה ע"ה יצא י"ח שלא אמרו עד חצות אלא להרחיק כו' יעו"ש. וזהו כדברי החכמים שאמרו עד חצות משום סייג כמבואר בגמ' ד' ע"ב. והקשה השאגת ארי' הרי בגמ' ח' ע"ב פסק שמואל דהלכה כר"ג דל"ל האי סייג כלל אלא לכתחילה רשאי לקרות עד עה"ש. וכן פסק הרא"ש כר"ג. ואיך פסק הרמב"ם כהחכמים ע"ש בש"א בסי' ד' מה שנדחק לתרץ:
ונ"ל לענ"ד ליישב בפשיטות ע"פ שעלינו להבין במאי פליגי החכמים ור"ג. למה באמת לא יסבור ר"ג לעשות סייג להרחיק את האדם מה"ע. וע"כ צ"ל דבהכי פליגי דחכמים ס"ל דק"ש דאורייתא. וע"כ ס"ל לעשות סייג להרחיק שלא לפשוע במצות דאורייתא. ור"ג ס"ל דק"ש מדרבנן וע"כ לא חייש להחמיר במצוה דרבנן לעשות סייג. וע"כ שמואל אזיל לשיטתי' דס"ל לקמן כ"א ב'. אר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש כו' א"ח קורא כו' משום דס"ל דק"ש דרבנן ולכן שפיר פסק שמואל כר"ג דלא חייש לסייג כהנ"ל. ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דלא כשמואל משום דהרמב"ם ג"כ לשיטתי' אזיל דפסק בפ"ב דק"ש ה' י"ג דק"ש דאורייתא. וכמו שהאריכו התוס' בסוטה ל"ב ב' ד"ה ורבי להקשות על שמואל יעו"ש ולכך פסק הרמב"ם כהחכמים שאמרו ע"ח דלמצוה דאורייתא בוודאי צריך לעשות סייג להרחיק מהפשיעה. ואולם יש להקשות לפ"ז על ד' הרא"ש שפסק ג"כ דק"ש דאורייתא כהנ"ל. ומ"מ פסק כאן כשמואל שאמר הלכה כר"ג הלא י"ל דשמואל אך לשיטתי' אזיל כהנ"ל. וצ"ל דהרא"ש שיטה אחרת יש לו שלא כדברי הרמב"ם. ונ"ל ליישב דבריו ע"פ מ"ש הש"א בסי' הנ"ל. שכתב ג"כ לפרש במאי פליגי ר"ג וחכמים די"ל דבהא פליגי דר"ג ס"ל כרשב"י משום דר"ע דאמר לקמן ח' ע"ב דזמן ק"ש ש"ע נמשך אחר עה"ש עד נץ החמה. משום דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא. והא דקאמר ר"ג עד שיעלה עה"ש היינו משום סייג כמו עד חצות לרבנן דהוי משום סייג אלא דר"ג ס"ל דא"צ לזרז יותר רק מעה"ש ואילך וכל הלילה אם יאמר עדיין יש לי שהות ובתוך כך יעלה עה"ש ל"ל בה. דהא עדיין לא עבר זמן ק"ש עד נץ החמה. והחכמים ס"ל דזמן ק"ש אינו אלא עד שיעלה עה"ש ולפיכך צריך לזרז מקודם עד חצות יעו"ש. ובזה א"ש ד' הרא"ש דאיהו כתב ג"כ מפורש בפ"א בסי' י"ט דר"ג דאמר עד עה"ש לא פליג על רשב"י משום דר"ע הנ"ל דבשעת הדחק כגון שהוא אנוס יוצא בדיעבד עד נץ החמה יעו"ש. וא"כ חזינן דהרא"ש מפרש ג"כ פלוגתא דחכמים ור"ג כמ"ש הש"א, הנ"ל. וע"כ שפיר פסק הרא"ש כר"ג דאמר עד שיעלה עה"ש ולא מחמרינן כולי האי לעשות סייג להרחיק עד חצות כיון דגם אחר עה"ש עוד יוכל לקרות עד נץ החמה ובין יממא ללילה לא טעי אנשי וע"כ סגי בהאי סייג לזרזו עד עלה"ש אף דס"ל דק"ש דאורייתא משא"כ הרמב"ם י"ל דס"ל כמ"ש לעיל:
ומעתה ניישב דברי הרא"ש הנ"ל ע"פ שמצינו מחלוקת ג"כ בדין ק"ש אם פ' שמע והי' אם שמוע תרווייהו מה"ת. או מדאורייתא סגי בפ' שמע לחודא. דד' הפ"ח דתרווייהו מה"ת. אך הש"א בסי' ב' דחה ראיות הפ"ח והביא ראיות בהיפך כי מה"ת סגי בפ' שמע לחוד וכן ד' ר"י. ועיקר ראייתם מהא דאיתא לקמן י"ג ע"ב לפרש פלוגתא דר"ז ור"י דכ"ע סברי דלדבר בם דכתיב בפ' והי' אם שמוע ההוא בד"ת כתיב וה"ק רחמנא אגמירו בנייהו כו' וכיון דמסיק הגמ' דהאי דלדבר בם הנ"ל בד"ת כתיב. ממילא אין לנו לימוד דחייב בקריאת פ' והי' אם שמוע בק"ש. וש"מ דאך מדרבנן היא יעו"ש. ולפ"ז שפיר תי' הרא"ש מ"ש ליישב דמה שאנו מקדימין לק"ש קודם צה"כ מפני שסומכין ע"פ הדחק על הני תנאי שמקדימין הזמן. ומה שהקשינו איך נוכל להקל מחמת הדחק בק"ש דאורייתא ע"ז י"ל דלדין דאורייתא בלא"ה יוצאים בפ' שמע שאנו קורין על המטה כפרש"י הנ"ל משום דמדאורייתא גם בפ' שמע לחוד יצא כמ"ש הש"א ורבינו יונה הנ"ל. אלא מה שאנו קורין ק"ש עם ברכותי' ות"ע מבעוד יום קודם צה"כ ע"ז אנו סומכין על תנאי הנ"ל כיון שזהו רק מדרבנן. אך באמת לד' הפ"ח צריכין לקרות לפני מיטתו פ' שמע וגם פ' והי' אם שמוע דתרווייהו מחויב מה"ת לקרות בק"ש לדעתו:
ובזה נוכל לשלוב את ההדרן כנהוג. דהנה איתא בפ"ב בהרואה ס' ע"ב הנכנס לישן על מיטתו אומר משמע ישראל עד והי' אם שמוע והרא"ש שם הביא דר"ח דכתב גם פ' שני' וע"ז כתב הרא"ש ואפשר דגריס כן בגמ' שמע והי' אם שמוע ובאמת נראה כי הגירסא זו נכונה דלגרסתינו קשה ל"ל להאריך בגמ' ולאמר שמע עד והי' אם שמוע וכי שמע והי' אם שמוע סמוכים בתורה הם הלא כמה פרשיות ביניהם. וא"כ סגי לומר בקיצור לאמר פ' שמע. שוב מצאתי בהצל"ח שהעיר ע"ז יעו"ש מה שנדחק לתרץ. וע"כ מכאן מוכח לומר דהגירסא כר"ח הנ"ל. ועי' בדברי חמודות שם ס"ק ס"ז שמבאר טעמו דר"ח שהוצרך לומר ג"כ פ' והי' אם שמוע כדי לקיים מצות ק"ש בזמנו לאותן שקורין בציבור מבעוד יום יעו"ש וזהו כאשר כתבנו לעיל לפרש דברי הרא"ש הנ"ל. ולפ"ז שפיר אמרינן הדרן עלך הרואה ר"ל דמשם מבואר דצריכין לקרות השתי פרשיות על המטה. ומ"ט ע"כ צ"ל כדי לצאת ידי ק"ש דאורייתא כמ"ש הר"ח ופר"ח הנ"ל. וא"כ שפיר סליקא לך מס' ברכות ר"ל שלא יקשה עלינו איך מסיימים אנחנו מס' ברכות דשם מבואר שזמן ק"ש הוא מצה"כ. ואיך קוראין אנו מבעוד יום כקושי' רש"י הנ"ל בריש מכילתין. אך לפי המבואר בפ' הרואה א"ש דסומכין על הני תנאי שמקדימין כתי' הרא"ש הנ"ל. אך לקיים מצות ק"ש דאורייתא בזמנו. ע"ז אנו קוראין ק"ש על המטה שתי פרשיות כהנ"ל דזה לכ"ע סגי מה"ת:
אך אכתי פש לנו ליישב מה שהביא הפ"ח ראי' דשתי פרשיות מה"ת מר"א גופא דאמר בגמ' כ"א א' ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל מ"ט לא מפליג בק"ש גופא. ונימא דספק קרא בפ' והי' אם שמוע דאינו חוזר וקורא ש"מ דגם פ' והי' אם שמוע מה"ת וע"ז כתב הש"א בסי' ד' הנ"ל דלאו ראי' היא. די"ל דר"א נקט בדין ספק התפלל דא"ח ומתפלל לרבותא ולאפוקי מר"י דפליג עליו וס"ל ולואי שיתפלל אדם כל היום וס"ל דחוזר ומתפלל. אבל ה"ה בספק אם קרא פ' שני' נמי אינו חוזר וקורא דפ' שני' רק מדרבנן היא יעו"ש. ולכאורה תירוצו איננו מספיק דהלא קיי"ל דאמורא צריך לפרש דבריו. וא"כ גם כאן ה"ל לפרש דבריו לענין פ' שני' אם דאורייתא היא או רק מדרבנן כקושי' הפ"ח הנ"ל:
וי"ל ע"ד פלפול שע"פ מ"ש ר"א כאן בסיומא דמס' ברכות אר"א ת"ח מרבים שלום כו' ממילא נשמע פירוש דבריו הנ"ל כמ"ש הש"א הנ"ל. דלכאורה קשה מנ"ל להגמ' לעיל י"ג ב' לאוקמא האי קרא דכתיב בפ' והי' אם שמוע לדבר בם קאי על ד"ת אמאי לא נימא כפשוטו דקאי על ק"ש כמו דמוקמינן האי קרא בפי שמע ודברת בם דקאי על ק"ש אלא די"ל דמוכח דלא קאי על ק"ש מדכתיב מקודם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ודרשינן עלה בגמ' קדושין כ"ט בניכם ולא בנותיכם ואי קאי על ק"ש ל"ל מיעוטא הא בלא"ה ק"ש מ"ע שהז"ג ונשים פטורות א"ו דקאי על ת"ת דלאו מצוה שהז"ג היא ע"כ שפיר בא הכתוב למעט נשים דפטורות מת"ת. ואפשר שזה כוונת רש"י שם בגמ' הנ"ל י"ג הנ"ל ד"ה ה"ג ההוא בדברי תורה כתיב כדמוכח קרא ולמדתם את בניכם עכ"ל. שלכאורה דברי רש"י הנ"ל מיותרים הם אלא דכוונתם לתרץ מה שהקשינו הנ"ל:
ומעתה דמוכח הגמ' דלמדתם את בניכם ולדבר בם על ד"ת קאי אזי ממילא אמרינן מה דכתיב אח"כ למען ירבו ימיכם וימי בניכם לא אמזוזה לבד קאי כ"א נדרש גם אלפני פניו דהיינו ג"כ על לימוד התורה דכתיב ולמדתם כו' כמבואר בשבת ל"ב ב' יעו"ש בתוס' ד"ה מקרא נדרש כו' וא"כ ממילא מוכח מזה. מה שת"ח מלמדים תורה מרבים שלום בעולם. היינו אריכת ימים להם ולבניהם ובזה יובן מ"ש ר"א ת"ח מרבים שלום בעולם. והיינו דע"י מתקיימים למען ירבו ימיכם כו' משום דהם יורו דקרא ולמדתם את בניכם ולדבר בם אד"ת קאי ולא על ק"ש. וא"כ ממילא קאי ע"ז למען ירבו כו' כמ"ש לעיל. ולפ"ז כיון דלדבר בם קאי רק אד"ת ולא על ק"ש. א"כ ממילא מוכח דרק פ' שמע לחוד קאי על ק"ש. וא"כ ממימרא דר"א דכאן מוכח לפרש מ"ש ר"א לעיל הוא הפירוש כמ"ש הש"א ולא כהפ"ח כנ"ל:
והשתא נמי מדויק מ"ש א"ת בניך אלא בוניך בא להורות שאלו ת"ח שיורו דקרא ולמדתם כו ולדבר בם דכתיב רק על ד"ת קאי להזהיר ולזרז במצות לימוד התורה. א"כ עי"ז נקראים בשם בונים שהם בונים את עמודי העולם. להאריך ימיהם וימי בניהם ולדבק את לבבם לאביהם שבשמים שהתורה היא התבלין להתגבר על היה"ר ולעשות מצות ומע"ט. ולקבל מלכות שמים בק"ש מעומקא דלבאי ובגלל זה מסיים מס' ברכות בהאי מימרא דר"א הנ"ל. חדא דע"י מימרא הזאת נוכיח את פירוש ר"א הנ"ל בענין ספק כד' ש"א הנ"ל. ועוד דע"י לימוד ד"ת נקבל ביחד מלכות שמים באמת. ואזי יברכנו ד' בשלום רב. ובגאולה שלמה לבוא בארצנו ירושלים עה"ק לקיים מצות פאה תרומ"ע שזה סדר זרעים שמבואר הלאה אמן כי"ר:
ואגב נייתי בזה ליישב בריש מתני' דברכות הנ"ל. דקתני מאימתי קורין כו' משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. וכתב עלה בהגהת הרש"ש וז"ל עיין בשנו"א מש"כ בדקדוק לשון בתרומתן. ולא בתרומה. ויל"פ דנקט בתרומתן לאפוקי ת"מ של דמאי לד' הטיו"ד סס"י של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינן תרומתן כיון דצריכין ללוקחה בדמים ומשום דהיא נאכלת אף בבהש"מ דהוה ספיקא דרבנן. וכמ"ש הב"א דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן נאכלת בבהש"מ כו' יעו"ש:
אבל תירוצו צל"ע חדא הלא שמואל ס"ל לקמן בברכות כ"א דק"ש דרבנן. ומ"מ ס"ל תנא דמתני' דזמן ק"ש הוא רק מצה"כ. אבל אם קרא בהש"מ לא יצא ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וזאת יש ליישב דשאני גבי ק"ש דס"ל תנא דמתני' הנ"ל דקודם צה"כ לאו זמן שכיבה היא כלל. כמבואר מפירש"י יעו"ש:
אך זאת קשה דהיאך כתב דתרומת דמאי כיון דרק מדרבנן מותר לאכול בטומאה בבהש"מ. משום דהוה ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הב"א למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן מותר לאכול בהש"מ הוא תמוה. הא דבר שיל"מ הוא לאחר צה"כ ודבר שיל"מ אפי' באיסור דרבנן אנן קיי"ל כר"א בביצה דספיקא לחומרא. וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ט ע"ש. והדיקדוק שנקט בתרומתן י"ל דקמ"ל אגב אורחא שאף הכהנים מחויבים להפריש תרומה מתבואה שלהם. וכמ"ש התוי"ט בריש פאה ע"ש:
שוב ראיתי בספר שם ישראל על משניות סדר זרעים דחקר ע"ז. וכתב שם דזה תלי' בין מחלוקת הרמ"א והמג"א. דהרמ"א פסק ביו"ד סס"י ק"ב ולא מיקרי דשיל"מ אא"כ הותר למי שנאסר. אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מיקרי דשיל"מ עכ"ל. ולפ"ז כתב הש"י הנ"ל דה"ה גבי כהן טמא כיון דלישראל אסורים בתרומה לעולם. וא"כ אף לכהנים דלהם מותרים ע"י הערב שמש ג"כ לא מיקרי דשיל"מ יעו"ש. ואמ"כ טעה בכוונת הרמ"א דלישנא הרמ"א הטעתו לומר דגם לאחרים לא מיקרי דשיל"מ. דזה אינו דוודאי לאחרים דלהם מותר מה שבישל בשבת במו"ש בוודאי אם נתערב להם בשבת מיקרי דשיל"מ. ואסורה להם בשבת. אך כוונת הרמ"א הוא להורות דגבי המבשל עצמו כיון שאליו אסורה לעולם דאליו לא מיקרי דשיל"מ אף דלאחרים מיקרי דשיל"מ. וע"ז פליג והשיג המ"א באו"ח סי' שי"ח וכתב דאפי' להמבשל עצמו מיקרי דשיל"מ. והביא ראי' ע"ז ממתני' דפ"ב דביכורים משנה ב' דקתני אם נתערב ביכורים בעוד שהם בתוך ירושלים אז אוסרין תערובתן בכ"ש מלאכול בתורת חולין משום דה"ל דשיל"מ לאכול בירושלים ואף לזרים אסור. אף להם ביכורין אסורים לעולם. מ"מ מיגו דה"ל דשיל"מ לגבי כהנים מיקרי ג"כ דשיל"מ גם בזרים יעו"ש. וכ"כ הכו"פ והח"ד לפרש דברי הרמ"א כמש"כ ויתרצו כ"א קושי' המ"א ממתני' דביכורים הנ"ל ע"ש.
ולפ"ז בנידון דידן גבי כהנים טמאים דלהם ה"ל התרומה קודם הערב שמש כדין דשיל"מ דאסור אפי' בתרומה דרבנן. אך ע"ז יש לחקור אם נתערב תרומה או ביכורים בק"א דקתני שם ברפ"ב דביכורים דעולה בק"א אם מותרים לאכול כהנים טמאים קודם בה"ש דלדידהו וודאי ה"ל דשיל"מ ואסורים לאכול עד לילה ממש וכמ"ש וכן י"ל דגם המ"א מודה דלזרים מותרים דכלל זרים לא נוכל לשדות אחרי פרטי הכהנים הטמאים וכמ"ש המחהש"ק יעו"ש. וכ"מ כמ"ש דה"ל דשיל"מ מדברי הגרע"א ז"ל שהקשה בדו"ח בריש ברכות הנ"ל לפי' התוס' דפי' שמה דפריך וממאי דבא השמש כו' דילמא ביאת אורו היינו התחלת השקיעה כו' הא דשיל"מ הוא להמתין באכילה עד שיהי' וודאי לילה ולא מהני ס"ס בדשיל"מ ע"ש מה שנדחק לתרץ. אך קושייתו י"ל ע"פ מש"כ בש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ו דס"ס בגופו מהני אף בשיל"מ. וראייתו מתשובת הרא"ש יעו"ש. וא"כ הכא נמי בנידן דידן איכא ס"ס בגופו חדא דילמא ספק ביאת אורו וסגי בהתחלת השקיעה ואת"ל ביאת שמשו דלמא בה"ש לילה והוה השתי ספיקות בגופו ובכה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ ושפיר פריך הגמרא: