שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שו"ת אהע"ז · סימן מה
ישוב להרמב"ם מהשגת הראב"ד
הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ה' ח' פסק דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד דאם ידע השואל שהוא נגחן דהבעלים משלמים ח"נ והשואל משלם ח"נ והשיג עליו הראב"ד דאין זה הדין כ"א בשתפסוהו בב"ד ור"ל כמבואר בגמ' דב"ק מ' ע"ב. דאל"כ אמאי חייב השואל ח"נ נימא לי' השואל אי תם הוה מעריקנא לי' לאגמא יעו"ש. ותירץ המ"מ שם דסוגי' הנ"ל קאי רק אליבא דר"י דס"ל יושם השור וב"ח הוא. אבל ר"ע דקיי"ל כוותי' דס"ל שותפי נינהו אם מעריק לי' הוה חייב לשלם יעו"ש ודברי המ"מ לכאורה משולל הבנה. אך יש לבאר כוונתו ע"פ מה שכתבו התוס' שם בב"ק הנ"ל ד"ה הוה מעריק כו' תימא מה טענה היא זו א"כ הי' עושה שלא כדין בשלמא לר"י דאמר ב"ח ניחא קצת דא"ל אכלנא כו' ולא הוה אלא כמזיק שיעבודא של חבירו ופטור. אבל לר"ע דאמר שותפים נינהו אי הוה מעריק הי' גוזל לו שורו לניזק כו' ונ"ל שר"ל מתוך דברים אלו שהייתי עושה הי' ניזק מתפשר עמי בדבר מועט כו' עכ"ל א"כ י"ל דלהרמב"ם הי' קשה לי' קושי' התוס' הנ"ל ותירוצם הנ"ל לא ניחא לי' ומ"ט י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברת התה"ד דכתב דאסור לאדם לבקש צדדים להשמיט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וכ"פ המחבר בשו"ע חו"מ בסי' י"ב סעיף ו' יע"ש וכמו שהקשה באמת האו"ת על תי' התוס' הנ"ל יע"ש בסי' י"ב מה שדחק לתרץ דברי התוס' הנ"ל. ועי' ג"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם:
וע"כ הוכיח לו הרמב"ם מקושי' התוס' הנ"ל. דבאמת הסוגי' הנ"ל לא קאי אלא אליבא דר"י דאמר יושם השור דב"ח הוא ולדידי' שפיר איכא למפריך דילמא מעריקנא לי' ואכלנא לי' התם או מזבנינא לי' ולא הי' אלא כמזיק שיעבודא של חבירו ופטור כמ"ש התוס' הנ"ל. וע"כ צריך הגמ' לאוקמי' דהכא במ"ע כגון דאקדים בי דינא ותפסי'. אבל לר"ע דס"ל שותפי נינהו מעיקרא לק"מ נימא לי' אם תם הוה מעריקנא לי', די"ל כקושי' התוס' הנ"ל. איך הי' עושה שלא כדין. ולפ"ז שפיר דברי הרמב"ם דאנן קיי"ל כר"ע. וא"כ לא בעינן תפסו בב"ד כהנ"ל. וכן צ"ל כוונת תי' המ"מ הנ"ל דאל"כ דבריו סתומים וחתומים:
אולם הל"מ שם השיג על תי' המ"מ הנ"ל. ותמה עליו דאכתי הרמב"ם איננו מתורץ בתירוצו דהלא בגמ' שם הקשו מקודם עוד קושי' אחת דלימא השואל אי תם הוה מודינא ומפטרינא דמודה בקנס פטור וא"כ תהדר עוד השגת הראב"ד לדוכתי' דסוף סוף אכתי צריך לאוקמי' דקדם ב"ד ותפסוהו קודם שבא לדין שלא מהני עוד הא דיודה אח"כ והניח פסק הרמב"ם בצ"ע יעו"ש.
ולענ"ד נראה ליישב הרמב"ם. ג"כ ע"פ מה שכתבו התוס' שם ד"ה אי תם הוה כו' וז"ל הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב עכ"ל ור"ל דלדידי' ניחא. דע"כ מיירי הכא דבאו עדים בב"ד. וא"כ אפי' הוה מודה מקודם בב"ד נמי הי' מחויב ולכאורה דברי התוס' תמוהים דהלא כאן גבי חצי נזק דלא מחייב א"ע כלום ע"י הודאתו כ"ע ס"ל דמודה ואח"כ באו עדים דחייב כדאמר רהמ"נ לקמן בב"ק ע"ה מסתברא מילתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור. שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר כו' טבחתי כו' חייב שפוטר עצמו מכלום יעו"ש. וכן ר"י ור"א ס"ל כרב המנונא יע"ש והכא גבי ח"נ פטר א"ע מכלום ואיך כתבו דהך פירכא ליתא למ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים שחייב וצריך לדחוק דהכי כוונת התוס' דבאמת גם על הגמ' גופא קשי' קושייתינו הנ"ל מאי פריך ונימא לי' אם תם הוה מודינא ומפטרינא דע"כ הכא דיש עדים בב"ד דאל"כ יש להכחיש לגמרי. וא"כ מה מהני לי' שיודה קודם שבאו עדים הא סוף סוף יבואו עדים אח"כ והיכא דלא מחייב א"ע כלום כ"ע מודים דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב כמ"ש לעיל. וע"כ צ"ל דסוגי' הנ"ל קאי אליבא דרב הונא דלא ס"ל לחלק בכך כמבואר בגמ' ב"ק ע"ה הנ"ל. מדקא מותיב לעיל ע"ד ב' ר"ח לר"ה דס"ל דמב"ק ואב"ע דפטור ממעשה דר"ג כו' ולא קא משני לי' כחילוק דרב המנונא יעו"ש וע"ז שפיר כתבו התוס' דהך פירכא ליתא למ"ד דס"ל דמודה בקנס ואח"כ ב"ע דחייב ר"ל דאליבא דר"ה דלא מחלק בין שמחייב א"ע ובין שלא מחייבו כלום אלא למ"ד דס"ל מב"ק ואח"כ באו עדים פעור ס"ל בכ"ג פטור ולמ"ד דס"ל מב"ק ואח"כ ב"ע דחייב ג"כ ליכא חילוק דבכל גוונא חייב. וא"כ לד' רב הונא ג"כ צ"ל דפירכא קאי אלא למ"ד דמב"ק ואח"כ ב"ע דפטור כהנ"ל. ולפ"ז מיושב השגת הל"מ הנ"ל. כיון דסוגי' הנ"ל לא קאי כ"א לר"ה ואליבי' צריך לאוקמי' דקדים ב"ד ותפסוהו. משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר"ה דאנן קיי"ל כרהמ"נ ור"י ור"א הנ"ל. דחלקו בין שמחייב עצמו בהודאתו או לא וא"כ לא צריך לאוקמי' בשתפסו ב"ד. דבלא"ה לא יוכל לומר מודינא ומפטרינא דהכא לא מחייב א"ע כלום כהנ"ל:
אולם י"ל דגם השגת הראב"ד ניחא די"ל דכל אחד אזיל לשיטתי' דהנה הובא במ"מ בפ"ט מה' נז"מ בשמו של הראב"ד שמחלק בין קנס דפ"נ משארי קנסות דגבי פ"נ דקרן אם תפס אין מוציאין מידו והובא ג"כ בש"ך חו"מ סי' ת' ס"ק י"ג אך השיגו עליו דמנ"ל לחלק בכך יעו"ש:
ונ"ל דהראב"ד הוכיח כן מהגמ' הנ"ל. מכח קושייתינו מאי פריך הגמ' ונימא אם תם הוה מודינא ומפטרינא הא בוודאי מיירי שבאו עדים דאל"כ מהיכא ידעינן כי נגח ובכה"ג שלא הי' מחייב א"ע ע"י הודאתו כלום. כ"ע ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב ולדידי' לא ניחא למדחק דהסוגי' קאי שלא אליבא דהלכתא כר"ה שהוא יחיד דלא בעינן מחייב א"ע א"ו דס"ל לחלק דח"נ דקרן שאני משארי קנסות דהיכא דאם תפס בקרן לא מפקינן מיני' וטעמא י"ל ע"פ מ"ש התוס' בב"ק ל"ג ע"א ד"ה א"ב כו' וא"ת כו' ושמא דה"ט דזוכה משעת נגיחה. משום דגלי לן קרא כו' יעו"ש. וא"כ י"ל מה"ט מועיל בח"נ דקרן תפיסה אף שמודה בקנס פטור משום דזכה מכבר משעת נגיחה משא"כ גבי שאר קנסות דאינו זוכה כ"א ע"פ העמדת הדין. וא"כ אם מודה שם ממילא לא זכה כלום. וע"כ לא מהני תפיסה ולפ"ז שפיר מיקרי גם בח"נ דקרן מחייב א"ע לענין אם תפס לי' הניזק לא היו מפקינן מיני'. ולפ"ז לד' הראב"ד קאי הסוגי' הנ"ל אליבא דכ"ע והוצרך לכ"ע לתרץ דמיירי דקדים לי' ב"ד ותפסוהו ושפיר הקשה על הרמב"ם למה לא הביא הרמב"ם דמיירי דקדים ב"ד ותפסוהו. משא"כ הרמב"ם גם לשיטתי' אזיל דלא ס"ל כד' הראב"ד דמחלק בין פ"נ דקרן ובין שארי קנסות כמו שדחה הש"ך בסי' ת' ס"ק י"א וי"ב וי"ג יעו"ש וא"כ צ"ל כמ"ש לעיל דהסוגי' דב"ק הנ"ל קאי רק אליבי' דר"ה דלא כהלכתא וע"כ לא הביא הרמב"ם דצריך לאוקמי' בשתפסו ב"ד כמ"ש לעיל והדברים ברורים: