אור ברסלב
שארית יעקב (דניזון) חלק א שו"ת אהע"ז › סימן מד

שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון

שו"ת אהע"ז · סימן מד

סימן מג

עוד בענין חזקת ש"ש ישוב דברי המהרש"א בב"ב ל'

דאיתא בב"ב ל' ההוא דא"ל לחברי' מ"ב בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתי' דא"ל דזבנא ממך א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי כו' ואמר רבא דינא קאמר לי' וכתבו התוס' שם בד"ה לאו קמודית כו' פי' רשב"ם. דאם מוחזק זה ש"ש וטוען מפלניא זבנתי' דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראי' מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים להמערער שהקרקע שלו היתה. אבל בעובדא דהכא משמע שלא הי' להמערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבני ממך או דר בו חד יומא הי' נאמן אע"פ שלא החזיק ש"ש מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך לעולם כו':

וקשה לי דאמאי כתב התוס' ברישא אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק המוכר יום אחד. למה לא מהימן בעצמו לומר כי המוכר הי' דר בה יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' כמ"ש התוס' בסיפא אי הוה טען דדר בו המוכר חד יומא הי' נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם. וראיתי במהרש"א על דיבור התוס' שהרגיש בקושייתי הנ"ל ותירץ דאה"נ דאם בעצמו הי' אמר דהמוכר דר בה יומא חד דהא נאמן במיגו כמ"ש אלא דנקט כולה דומי' דראייתו דהביא מהך דדר בקשתא דא"ל ר"ח אייתי סהדי דדר בה אפי' חד יומא כו' יעו"ש:

שוב מצאתי באו"ת סי' קמ"ו ס"ק ט"ו. שכתב על תי' מהרש"א הנ"ל. שזה דוחק גדול וע"כ תי' האו"ת באופן אחר דהתוס' ס"ל לחלק בין היכא דטען קמי דידי זבן ממך ע"ז שפיר י"ל דמהימן במיגו דהוה אמר דמינך זבנתי' דתרווייהו טענת העזה נינהו דממ"נ אם דהוא בעצמו זבין מיני' או דטען כי זבין מיני' קמי דידי משא"כ לומר דדר בה המוכר יום אחד מיגו דזבינתי' ממך ה"ל מיגו דהעזה ולכך כתבו התוס'. א"נ דיש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד. ומ"ש התוס' לקמן דנאמן לומר שדר בה המוכר יום אחד במיגו התם שאני דהתם מיירי התוס' באין למערער עדים שהוא שלו. וא"כ יש שם מיגו שלא הי' שלך מעולם בזו שפיר נאמן על דירת מוכר במיגו דאינו יודע שהי' שלך ואין כאן העזה כלל וסיים שזה פשוט וברור בתוס' ומיני' אין לזוז עכ"ל יעו"ש:

אבל תמי' לי מאוד ולא אבין דבריו. דא"כ לפמ"ש האו"ת הנ"ל דהתוס' סוברים חילוק הנ"ל יקשה איך הביאו התוס' הנ"ל אח"כ ראי' לדבריהם כי מיגו למפרע לא אמרינן וז"ל כדמוכח לקמן מ"א ב' גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ד' שנין ואמר מפלניא זבינתי' דזבנה מנך. אתא לקמי' דר"ח א"ל אייתי סהדי דדר בו אפי' חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי לית סהדי אין נאמן לומר קמא דידי דר בה המוכר במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' כו'. ומאי ראי' היא הא התם גבי קשתא דעיליתא מיירי דלהמערער יש עדים שהקרקע שלו היתה חדא מדקתני התם בגמ' הנ"ל מ"א ב' אתא מארי דביתא אשכחי' ש"מ שידוע הוא שהי' הבית שלו ועוד מדברי התוס' מוכח כן מדנקט רק מיגו דאי בעי אמר מינך זבנתי' ולא מיגו יותר טוב. מגו שלא היתה שלך מעולם א"ו דהתם בידוע שהי' הבית של המערער. א"כ מהיכי איכא ראי' מדלא מהימן אח"כ לומר קמי דידי דר בה המוכר במיגו דמינך זבנתי' משום דמיגו למפרע לא אמרינן דילמא משום דהוה מיגו דהעזה. כמ"ש האו"ת הנ"ל בכוונת התוס' מ"ש מקודם א"נ דיש לו עדים כו' משום דהוא בעצמו אינו נאמן לומר דדר בה המוכר במיגו דזבנתי' מינך. משום דה"ל מיגו דהעזה כמ"ש לעיל אלא ש"מ דצ"ל כמו שפי' המהרש"א דה"ה בלא עדים נאמן במיגו כהנ"ל ומ"ש התוס' לעיל עדים לאו דוקא הוא ודברי המהרש"א שרירין וקיימין:

תוכן העניינים

שארית יעקב (דניזון) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה