שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שאלות ותשובות או"ח · סימן ד
שאלה היאך הדין אם ביטל בדיעבד החמץ בשעה ששית:
תשובה כבר נסתפקו בזה. חכמי ווינעציא. הובא בפ"ח. היאך הדין אם בדיעבד עבר וביטל בשעה ששית. אי נימא כיון דמה"ת עודנו מותר וברשותו קאי. מהני לי' עכ"פ לענין ד"ת. דשוב לא עובר בב"י מה"ת. או דילמא. כיון דמדרבנן הפקיעו מרשותו ואסרו בהנאה. שוב לא מהני הך ביטול ג"כ אפי' לענין דב"י מה"ת יעו"ש. ויש נ"מ רבתי לענין דינא אם יש היתר אח"כ בהנאה לאחר פסח. דקיי"ל דהיכא דעבר בפסח בב"י אזי אסור בהנאה. אבל היכא דלא עבר בפסח בב"י. אזי אינו אסור אחר הפסח. וע"כ איכא לאסתפוקי כעין המעשה שהביא הקצוה"ח בסי' רס"ב סעיף ג' שהבאתי לעיל באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שעה ששית. ובתוך שעה ששית נזכר וביטל חמצו. אם מהני לכה"פ בביטולו שלא יעבור מה"ת בב"י. ואז נוכל להתיר בהנאה לאחר פסח:
והנה כעין ספיקת חו"ו הנ"ל מסתפק ג"כ במל"מ בריש פ"ז דתרומות. אם אכל כהן טמא תרומה שטמאה רק מדרבנן. אם פטור ממיתה. אם נאמר שכיון שמדרבנן איננה ראוי'. ה"ל כמחוללת ג"כ מדאורייתא או לא יעו"ש. והובא ג"כ בארצות החיים בה' ציצית בריש סי' י"ג ס"ק א' בא"י. והאריך שם. שזה תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. והוכיח מכמה מקומות מפסקי הרמב"ם. דהיכא דאינו ראוי' מדרבנן. מקרי ג"כ אינו ראוי' מה"ת. ומסיק ג"כ בטעמא. משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו. דס"ל כל מה שגזרו ותקנו החכמים נכללו במה דכתיב בתוה"ק ושמרת לעשות כו'. ולא תסור כו' וכל העובר עליהם. כאלו עובר בשאר ל"ת. וא"כ כיון שתקנות של החכמים דינם כד"ת ממש. ממילא היכא שאינה ראוי' משום תק"ח. מיקרי שאינו ראוי' גם מה"ת ע"ש:
איברא לכאורה י"ל דספיקת חו"ו והמל"מ הנ"ל. היא פלוגתא מפורשת בסוכה כ"ג. דתניא העושה סוכה על גבי בהמה. ר"מ מכשיר. ור"י פוסל ומפרש בגמ' מ"ט דר"י. א"ק חג הסוכות כו'. סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה כו' ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזי חזי'. וראוי' לשבעה היא. אלא מדרבנן גזרו עלי' וא"כ נשמע מזה דר"י ס"ל מה שאינו ראוי' מדרבנן. מיקרי שאינה ראוי' מדאורייתא. ור"מ ס"ל אף שאינה ראוי' מדרבנן. מ"מ כיון דמה"ת ראויה היא כשרה. וכן סתם במשנה כ"ב ע"ב כר"מ. וכן פסק בשו"ע סי' תרכ"ח כר"מ יעו"ש:
אך לפ"ז יסתרו פסקי הרמב"ם אהדדי. דלענין סוכה הנ"ל. פסק הרמב"ם כר"מ. וא"כ ס"ל דמה שאינה ראוי' מדרבנן לא יפעילו לענין דאורייתא והוא נגד מה שהוכיח האה"ח הנ"ל בד' הרמב"ם בהיפך כהנ"ל:
אלא נראה לענ"ד לישב ע"פ מה שמצאתי בשעה"מ בריש פ"ח דלולב שהאריך ג"כ בענין זה. והקשה מגמ' סוכה הנ"ל. על דברי התוס' דפסחים ל"ח א' גבי בעי ר"ל מה שיד"ח מצה בחלה דמע"ש בירושלים. דמע"ש של חולין יוצא יד"ח מצה. דמיקרי נאכל בכל מושבות. כדאיתא לעיל ל"ו. משום כדר"א דאמר אם יטמא המע"ש אזי אף בירושלים פודין אותו. משא"כ בחלה דלא שייך ה"ט. משום דחלה אם נטמא לשריפה קאי. וכתבו התוס' שם בד"ה אבל חלתו כו' דזו הסוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל. והקשה השעה"מ על תירוצם השני הנ"ל. מהא דקיי"ל בסוכה הנ"ל כר"מ דאפי' מה שאינה ראוי' מדרבנן לא איכפת לנו. כיון דמדאורייתא ראוי' היא. וא"כ ה"נ כיון דמדאורייתא יש להם פדי' נחשב נאכל בכל מושבות יעו"ש. וכן מוכח ד' רש"י לעיל בפסחים ל"ו ע"ב בד"ה אף מע"ש כו' מחיצה לקלוט מדרבנן כו' דס"ל כתי' התוס' השני הנ"ל. כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב היתר בבל מושבות. וא"כ יקשה ג"כ לפירש"י קושי' השעה"מ הנ"ל. מ"ש מעושה סוכתו על גבי האילן. או ע"ג בהמה דקיי"ל כר"מ דכשרה. כיון דמדאורייתא מחזי חזי':
ונ"ל לישב קושית השעה"מ הנ"ל. דיש לחלק דשאני גבי סוכה שעשוי' על גבי אילן. או ע"ג בהמה דגזרו שאין עולין לה ביו"ט. דזה לא הוה איסור שבגופו אלא איסור שהיום גורם דקיל. ועוד שלא אסרו אלא לעלות עליהם לכתחילה. אבל אם עבר ועלה. ליכא שום איסור בגופא דסוכה. וע"כ לא איכפת לנו מה שאסרו מדרבנן לכתחילה. כיון דמה"ת ראוי' היא אפי' לכתחילה. משא"כ באיסור שבגופו גורם לו. ואיסורו אפי' בדיעבד. כעין מצה דמע"ש בירושלים. דגזרו רבנן בגופו של קמח דמע"ש בירושלים. דקלטוהו מחיצות ואין להם פדי' אז שפיר אמרינן. כיון דמדרבנן הפקיעו היתר מושבות אף בדיעבד מיקרי אינו ראוי' גם מדאורייתא. וע"כ צריך לחלק בכך דאלת"ה תקשי דר"מ אדר"מ. דהכא גבי סוכה ס"ל לר"מ דלא איכפת לנו מה שאינה ראוי' מדרבנן. כיון דמה"ת ראויה היא. ולקמן בגמ' סוכה ל"ה גבי אתרוג של מע"ש אר"א לד' ר"מ אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט. משום דכתיב ולקחתם לכם משלכם. ומע"ש לא מקרי שלכם. משום דממון גבוה הוא. והרי חיוב מעשר באתרוג אינו מה"ת כמ"ש התוס' בר"ה י"ב א' ד"ה תנא דרבנן כו' וביבמות פ"א אליבא דר"מ גופא. דאין חיוב מעשר מה"ת כ"א בדגן תירוש ויצהר. אבל שארי פירות האילן אינו אלא מדרבנן. וא"כ מדאורייתא ג"כ מיקרי שלכם. ומ"מ ממעט לי' לר"מ משום גזירה דרבנן שחייבוהו לאתרוג במעשר לא מיקרי שלכם אלא ע"כ דשאני סוכה כמ"ש לעיל. דאינו איסורא שבגופא ובדיעבד ראוי' היא גם מדרבנן. משא"כ שארי איסורא דרבנן דהוה בגופו ומעכב אף בדיעבד. אזי גם ר"מ מודה לר"י שאינה ראוי' מדרבנן מיקרי שאינו ראוי' גם מדאורייתא:
ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא דפסקי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי. דהרמב"ם ג"כ ס"ל כחילוק אשר כתבנו לעיל. ומעתה ממילא נפשוט לנו מזה ספיקא דחו"ו והמל"מ הנ"ל. דכ"ע בין ר"י ובין ר"מ מודים דכל שאסרו החכמים בגופו של דבר אף בדיעבד וכעין איסור הנאה מש"ש ולמעלה גבי חמץ דחשיב שלא ברשותו גם מה"ת. ולא מהני ביטול כלל אף לענין לדחות ב"י דמה"ת:
ובזה מיושב לנו ד' בעל העיטור והראב"ד הנ"ל שפסקו לגמרי כר"ש גם בלפ"ז. משום דס"ל כיון דרבא מוקי הסתם משנה דף ח' דחמץ של ישראל אסור בהנאה משום קנסא. וכ"פ רבא בדף ל' כר"ש. אזי אין לחלק בין לפ"ז לאח"ז. אך הבעה"ט חידש לנו. דר"מ מודה דלפ"ז מ"מ אסור בהנאה מדרבנן כמו שהובא בפ"ש סי' ד' בהרא"ש הנ"ל. והקשה עליו הרא"ש בפ"ב סי' ב' וכתב ולא ידענא מנ"ל כן דלר"ש אסור בהנאה מש"ש ולמעלה מדרבנן עכ"ל יעו"ש ובק"נ בס"ק ח':
ובמה שכתבנו יתורץ דאית לי' לבעה"ט הוכחה רבה לזה. אך נקדים מ"ש הש"א בסי' ע"ט לתרץ דברי הרמב"ם. דמנ"ל לחלק בין לפ"ז ולאח"ז. ע"פ דתנן בפסחים מ"ט ההולך לשחוט את פסחו כו' ונזכר שיש לו חמץ כו' יבטל בלבו דיקשה היאך סגי בביטל בלב לטעם התוס' מטעם הפקר. ומבאר הר"ן משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם. דאסור בהנאה מה"ת. וזה רק בפסח. משא"כ בערב פסח. בשעת שחיטתו דעדיין לא אסור מה"ת. ואיך סגי בביטול לב. ע"כ צ"ל דמתני' הנ"ל ס"ל כר"י דגם בלפ"ז מש"ש ולמעלה ג"כ אסור מה"ת. ולפ"ז קשה הא סתם משנה דכ"ש מוקי רבא כר"ש. וא"כ קשה סתמא אסתמא אלא ע"כ צריך לחלק בין לפ"ז ולאח"ז כד' הרמב"ם ושפיר תנן סתם משנה דכ"ש כר"ש שמותר לאח"ז. ומתני' דההולך כו' כר"י בלאח"ז דאסור מה"ת יעו"ש בש"א הנ"ל באריכות:
ולפ"ז יקשה לבה"ע וסייעתו דס"ל לגמרי כר"ש. וליכא לחלק בין לפ"ז ולאח"ז. א"כ תהדר עליהם קושית הש"א דסתרי סתמי אהדדי כהנ"ל. וע"כ הוכיח הבה"ע הנ"ל דגם ר"ש מודה דחמץ לפ"ז דהיינו מש"ש ולמעלה אסור מדרבנן בהנאה. וכפי שהוכחנו הדין כיון דמדרבנן אינו ברשותו מיקרי גם אינו ברשותו ואינה ראוי' אף מדאורייתא. ולפ"ז סרה הוכחת הש"א הנ"ל. דאה"נ דסתם מתני' דההולך לשחוט את פסחו כו' ס"ל נמי כר"ש דלפ"ז מה"ת מותר. והא דמהני ביטול בלב משום דחשיב שאינו ברשותו. כיון דאסור מדרבנן וכמ"ש לעיל: