שארית יעקב (דניזון) חלק א· רבי יעקב דניזון
שאלות ותשובות או"ח · סימן ב
שאלה אם לחמץ ידוע סגי כביטול או לא:
תשובה לד' גאון א' הובא בכל בו דס"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול. וראייתו מהא דאיתא בפסחים כ"ז ע"ב דמאי אהדרי חכמים לר"י. לא מצא עצים לשורפה יהי' יושב בטל כו' דהא יוכל לבטל. אע"כ דאין ביטול מועיל לח"י יעו"ש. וכ"כ הב"י בסי' תל"א דאיתא בנוסחא ישנה ג"כ בהרמב"ם שאין ביטול מועיל לח"י יעו"ש. אכן הר"ן בריש מכילתין דפסחים והפר"ח השיגו עליהם בקושיות חזקות. ואחת מהנה מהא דפריך הגמ' לעיל וכי משכחת לה לבטלה. הא לחמץ ידוע אינו מועיל ביטול לשיטתם. ואענה אף אנוכי ליישב שיטתם. אך מקודם נתרץ פירש"י ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא בביטול דעלמא סגי. משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב. היא השבתה עכ"ל. והקשו התוס' שם בד"ה מדאורייתא שתי קושיות חזקות על פירש"י הנ"ל. חדא דמוכח מדר"ע דהשבתה הבערה היא ולא ביטול. והשני' הלא תשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא מש"ש ולמעלה. ואחר איסורא לא מהני ביטול. וע"כ פירשו טעם הביטול משום הפקר יעו"ש. ויש לנו ליישב קושיות התוס' על פירש"י הנ"ל. דהנה הטעם דלא מצי לבטל אחר איסורא. מדאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' והכוונה דאינן ברשותו כפירש"י בפסחים ו' ע"ב. דאינו שלו עכ"ל. משום דאסור בהנאה וכן פירש"י בדף ו' ע"א ד"ה אפילו כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' חו"מ ה' ז' שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה יעו"ש. וע"כ לא יכול לבטל דבר שאינו שלו. ולפ"ז אם יוכל לבטל חמץ מש"ש ולמעלה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש. לקמן בפסחים כ"ח. דלד' ר"י דס"ל דחמץ בין לפ"ז ובין לא"ז עובר עליו בלאו ואסור בהנאה. לדידי' לא יכול לבטל חמץ מש"ש ולמעלה. משא"כ לד' ר"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו כלום ובהנאה מותר לכ"ע לד' ר"ש יכול לבטל מש"ש עד הלילה. אך באכילה כתבו שם התוס' דלר"ש אסור. ולד' בעה"מ לר"ש אף באכילה מותר עד הלילה כמו שהביא הרא"ש יעו"ש. ולפ"ז מיושב פירש"י דמה שמבואר בגמ' דף ו' הנ"ל. דלבתר איסורא ל"מ לבטל משום דר"א כו' קאי לשיטת דר"י אמר רב. ורב ס"ל לקמן כ"ט ע"ב דחמץ שלא בזמנו במינו במשהו משום דס"ל כר"י דבין לפ"ז ובין לא"ז אסור. וא"כ לשיטת ר"י באמת דאינו יכול לבטל מש"ש ולמעלה. משא"כ רש"י י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד ובעל העיטור דפסקו כר"ש לגמרי אף בלפ"ז הובא בהרא"ש בפ"ב סי' ד' יעו"ש. ולדידי' חמץ עד הלילה מותר בהנאה. וע"כ פירש"י שפיר דתשביתו הוא ביטול. וממילא מתורץ קושי' התוס' הנ"ל. הא תשביתו הוא מאך חלק דהוא מש"ש ולמעלה. ולא מהני ביטול. דזה אינו דרש"י פי' כן אליבא דהלכתא דהלכה כר"ש. ולדידי' מהני ביטול אף לאחר ש"ש עד הלילה כמ"ש:
וגם מיושב בזה קושי' התוס' מר"ע דס"ל דתשביתו הבערה היא ולא ביטול. די"ל דר"ע ס"ל כר"י דחמץ לפני זמנו ג"כ אסור בהנאה. וע"כ לא יוכל לפרש דתשביתו הוא ביטול. משום דתשביתו הוא מאך חלק לאחר ש"ש. ואז לא מהני ביטול לשיטתי'. כקושי' השני' של תוס' הנ"ל. ע"כ הוכרח לפרש. דתשביתו הוא הבערה ולא ביטול כהנ"ל:
ועוד יש לנו להוסיף ולומר. דע"כ ר"ע כר"י ס"ל וגם רש"י בעצמו הרגיש בקושי' התוס' הנ"ל. לתרץ בדבריו הקדושים. דהנה אמר רבא לקמן ה' ע"ב ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ופירש"י דס"ל כר"י דאמר לקמן אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כו'. דלכאורה המלים האלה "ויליף מנותר" מיותרים בדברי רש"י. למנ"מ מהיכן יליף. ולמה הביא רש"י זאת. אלא לתרץ מעליו קושי' התוס' הנ"ל דנחזי מהיכא יליף ר"י לקמן כ"ז דחמץ בשריפה. מק"ו או מג"ש מנותר. א"ל א"ת וחה"ע הבא על ספק יוכיחו שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה. ואתה אומר בקבורה. והקשו שם התוס' תימא לדבריהם דרבנן דאמרי התם בשריפה. ואמאי לא ילפינן חמץ מנותר שיהי' בשריפה. דלדידהו ליכא פירכא מא"ת ומחה"ע. ותי' הש"א בסי' פ"ז. דבאמת לרבנן בלא"ה ליכא למילף האי ק"ו מנותר. דאיכא למפרך. מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו. משא"כ בחמץ דיש היתר לאיסורו אחר הפסח. אך לר"י דאיהו ס"ל דחמץ גם לאחר הפסח עובר בלאו ואסור בהנאה. א"כ לדידי' גם חמץ אין היתר לאיסורו. ולכך לא יכלו רבנן לפרוך לר"י אלא מדבריו מא"ת וחה"ע כהנ"ל. אבל לרבנן שהם ס"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אינו עובר עליו ומותר בהנאה. ליכא ללמוד הק"ו כלל כהנ"ל. יעו"ש:
ולפ"ז ממילא מוכח כיון דר"ע ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ויליף ג"כ מנותר ע"כ גם בדין דחמץ לאחר זמנו דע"ע ואסור בהנאה. ג"כ ע"כ כר"י ס"ל. דאל"כ ליכא למילף מנותר כמ"ש הש"א הנ"ל ואם ס"ל כר"י לענין אחר זמנו. ממילא ס"ל כר"י דגם לפני זמנו מש"ש ולמעלה דאסור בהנאה. דלפני זמנו. יותר יש להחמיר. מלאחר זמנו. והראי' דהרמב"ם וסייעתו דס"ל כר"ש להקל באחר הפסח כר"ש. ומ"מ לפני הפסח פסק כר"י להחמיר כמבואר בפ"ש בהרא"ש הנ"ל יעו"ש. וע"כ פירש"י מהיכן יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר, וא"כ מוכח דר"ע ג"כ כר"י ס"ל דחמץ אף לאחר הפסח אסור בהנאה כהנ"ל ומכ"ש לפני הפסח. וע"כ הוכרח ר"ע לפרש קרא דתשביתו דהוא הבערה. ולא ביטול. כקושי' השני' של התוס' הנ"ל דאיך נוכל לפרש תשביתו ביטול הא אך חלק והוא מש"ש ולמעלה. לא מהני ביטול דלאחר איסורא הוא לשיטתי' דס"ל כר"י. משא"כ רש"י דפסק כר"ש. דס"ל דמש"ש ולמעלה מותר בהנאה. שפיר יש לפרש דתשביתו הוא ביטול כמ"ש לעיל. ולפ"ז מיושב קושי' הפוסקים על שיטת הגאון שהובא בכל בו. דלחמץ ידוע ל"מ ביטול דהנה הפר"ח כתב דד' הכל בו הנ"ל. שייך רק לשיטת רש"י דביטול מטעם דתשביתו כתיב. דגז"ה השבתה בלב סגי. ע"ז יש לומר ולחלק בין ח"י לחשא"י. דלחמץ ידוע ל"מ ביטול כ"א הבערה. משא"כ לשיטת התוס' דביטול מטעם הפקר. מה לי ח"י או שא"י. כיון דהפקיר אינו שלו. ורחמנא אמר שלך אא"ר. אבל א"ר של אחרים. ומעתה מה דפריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה לא קאי אלא לרב דס"ל כר"י דבין לפ"ז ובין לאח"ז ע"ע ואסור בהנאה. כש"כ לעיל דרב כר"י ס"ל. ולר"י כבר הוכחנו דס"ל דתשביתו הוא שריפה. וביטול ע"כ מטעם התוס' משום דהוה הפקר. אזי ממילא ליכא לחלק בין חמץ שא"י או ח"י. דמהני ביטול. משא"כ הכל בו כד' ר"ש ס"ל. וביטול כטעם דרש"י וע"כ פסק לחלק בין חמץ שא"י לחמץ שידוע דלא מהני ביטול כמ"ש:
ובזה סרו ג"כ שארי הוכחות הר"ן ממתני' דההולך לשחוט א"פ כו' ונזכר שיש לו חמץ כו' מבטלו בלבו. אלמא דגם בחמץ ידוע מהני ביטול. י"ל ג"כ דאתי' כר"י וכהנ"ל. וכן הברייתא בדף ז' ע"א דקתני הי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ מבטלו בלבו כו' דלפי הס"ד דפי' חמץ שכבר נחמץ. אתי' ג"כ כר"י וכמ"ש. ובזה יהי' ג"כ מיושב קושי' הש"א בסי' ע"ז מאי פריך הגמ' ולבתר איסורא ל"מ לבטל מהברייתא הנ"ל דקתני ונזכר שיש לו חמץ מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט. דילמא אתי' הך ברייתא כר' יוסי הגלילי דס"ל דחמץ אפי' בפסח מותר בהנאה. וא"כ לדידי' הוה החמץ ברשותו אפי' בפסח. וע"כ מועיל ומצי לבטל יעו"ש. ולפי מש"כ א"ש. דע"כ אתי' הברייתא כר"י. ולדידי' מוכח דביטול מטעם הפקר כד' התוס' כמו שהוכחתי לעיל דקרא דתשביתו ע"כ דחיק בעצמו לפרש תשביתו הבערה. דל"ל ביטול. דאיך יכול לבטל מש"ש ולמעלה. דלדידי' אסור בהנאה מש"ש ואין ברשותו לבטל משא"כ לר"ש דמתיר חמץ לפני הפסח ומכ"ש לריה"ג דמתיר הנאה אף בפסח. בוודאי לא מפקינן פשטא דקרא. דתשביתו היינו השבתה בלב. והיינו ביטול וממילא לפי טעם זה לא מהני ביטול לחמץ ידוע. ואיך קתני בברייתא לפי הס"ד דנזכר שיש לו חמץ שנחמץ כבר דסגי בביטול הא לדבריהם בח"י לא מהני ביטול אע"כ דאתי' כר"י וע"כ פריך שפיר ולב"א כו':