שאגת אריה (מכות)· רבי אריה לייב בנדיט מזאבלודאוי
מסכת מכות · פרק שלישי
דף יג.
גמ' ח"כ תני ח"מ לא הני מתני' מני ר"ע היא וכו' ר"ע אומר ח"כ וכו' ופרכינן ור"ע ח"כ נמי מאי אמרת שאם עשה תשובה השתא מיהת לא עבדי:
הקשה בני יחידי הרבני המופלג השנון זית רענן כמ"ר זאנוויל נ"י, דלמא ה"פ בדר"ע ח"כ ישנו בכלל מלקות מ' היינו דישנו ומש"ל פעם דיהיה לוקה והיינו שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו הכרת אז לוקה והטעם דהא כתיב כדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו ולא ב' רשעיות ולכן כשלא עשה תשובה אם יהיה נידון במלקות וגם חייב כרת דחמיר מיני' הוי שתי רשעיות ולכן באמת אינו לוקה אבל אם עשה תשובה ופטור מכרת תו לוקה משום הלאו והטעם דלא מהני תשובה לעונשי ב"ד דהיינו מלקות ומיתה ושפיר לוקה אבל ח"מ אינו בכלל מלקות מ' דלא מש"ל שום צד מלקות דמיתה דהא אם עשה תשובה אין ב"ד מוחלין וא"כ הוי כדי רשעתו. ומדוקדק דברי ר"ע דלא אמר בקיצור ח"כ לוקין אלא דרצה לומר דח"כ ישנו בכלל מלקות דמש"ל צד אופן של מלקות ולא בכל זמנין והיינו שאם עשה תשובה ב"ד מוחלין אז לוקה שפיר אבל במיתה לא מש"ל ומאי הק' הש"ס לדר"ע ואין לומר דא"ה כוונת הברייתא דר"ע דלא לקי כ"א בעשה תשובה דליכא חיוב כרת כלל וכ"ז שיש עונש כרת לא לקי כלל א"כ מאי אמר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות מ' דהא לא מקרי כלל ח"כ דז"א דבאמת הא דתנן ח"כ היינו בעבר עבירה שיש בו חיוב כרת והתרו בו למלקות בעת שעבר על חיוב כרת אז לקי אחר כך כשעשה תשובה ומש"ה תנא ח"כ ישנו בכלל מלקות מ' משום דבשעה שהתרו בו ללקות דהיינו בעת עבירה היה עבירה של ח"כ ומאי הקשה המקשן (וכן ראיתי שהק' תא"י):
והוא מפרק לה בטוב טעם דבלא"ה י"ל למאי הביא הש"ס מע קרא פלוגתא דר' יצחק דאמר ח"כ בכלל היה ולמה יצא כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות דהא עיקרא אתי לאשמעינן דמתני' תני ח"כ ולא חייבי מיתה ש"מ דלא כר"י רק כר"ע ונ"ל דבלא"ה הק' תוס' ד"ה ורי"צ דליתא מלקות כלל בכרת ל"ל אזהרת לאו בכל ח"כ דהא לקרבן לא בעי אזהרה כלל ותי' דחוק ואולם יש לומר דאפי' לר' יצחק אשמעי' אזהרה דמש"ל מלקות והיינו במקום דליתא כרת כגון שעשה תשובה ונתכפר עונש כרת ע"ז אשמעינן קרא דאפ"ה מוזהר וחייב מלקות כמו בכל לאוין שבתורה. ואלו לא כתיב לימוד כרת דאחותו ה"א דלעולם לוקי' אפי' בחיוב כרת גמור דלא עשה תשובה ע"ז קמ"ל קרא דכרת דאחותו לאשמעינן לדונו רק בכרת ולא במלקות ואזהרה נאמר היכא דעשה תשובה ודוק:
ולפ"ז אמור מעתה כיון דלר' יצחק ע"כ מש"ל מלקות בשעשה תשובה א"כ מאי פליג עם ר"ע ובע"כ צריכין לפרש לר"ע דס"ל דח"כ ישנו בכלל מלקות מ' שאם עשו תשובה וכו' והיינו אפילו בל"ע תשובה אפ"ה לוקה משום דלא פסיקא מילתא וכתי' הש"ס. ולפ"ז המקשן דלא ידע מסברת הש"ס שפיר הק' דהא השתא מיהא לא עבדי תשובה ואיך יפטור ממלקות דל"ל בשעשה תשובה א"כ לר' יצחק החולק ע"כ ס"ל אפי' בשעשה תשובה פטור ממלקות א"כ ל"ל אזהרה וזהו שמביא הש"ס דברי ר' יצחק כדי להקשות על ר"ע ודוק. ועליו אני קורא אם חכם 'בני 'ישמח 'לבי וכו':
אולם נ"ל דבלא"ה הק' תא"י בתוס' ד"ה ברשעה המסורה לפי שיטתם בתי' הלז דטעמא דר' ישמעאל ור"ע משום כדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו וא"כ היכא דלא התרו למיתה רק למלקות לא הוי רק רשעה א' ולוקה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה א"כ קשי' במתני' הי"ל למיתני חייבי מיתות ב"ד ג"כ דלוקה והיינו אם לא התרו רק למלקות דאז לוקה לכ"ע ואמאי תני ח"כ לחוד לר"ע. ואי"ל כיון דבהא כ"ע מודים לא הוי רבותא כלל ורק אשמעינן במתני' ח"כ לר"ע לאפוקי מר' יצחק דס"ל דליתא מלקות בח"כ כלל דז"א דאפילו נימא בכאן לא פליגא מ"מ אי' כמה מ"ד בש"ס דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אינו לוקה והוי"ל דלא כמ"ד הנ"ל והניח בקושי'. והפשוט נ"ל דכוונת הש"ס ח"כ תני חייבי מיתות לא תני מני ר"ע היא והיינו מתני' מילתא דפסיקא נקט דלעולם לוקין בכל חייבי כריתות אבל בחייבי מיתות ליתא מלקות כ"א בדלא התרו למיתה אבל בח"כ לעולם לוקה וק"ל. ולפ"ז י"ל דלשיטת המקשן דס"ל דלאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה ורק דפטור משום דכתיב כדי רשעתו אבל בשלא התרו רק למלקות הוי רשעה א' וחייב מלקות א"כ הקשו שפיר דמוכח דלר"ע בחייבי כריתות בכל ענין לוקה דל"ל כשעשה תשובה דווקא וא"כ לפ"ז ע"כ מתני' דאלו הן הלוקין מיירי בגוונא דעשה תשובה דליכא עכשיו עליו חיוב כרת וא"כ הדק"ל הו"ל ג"כ במתני' חייבי מיתות וכגון דלא התרו למיתה ורק למלקות כמו דתנו חייבי כריתות א"ו ע"כ מתני' מילתא דפסיקא נקט דמש"ל מלקות בכל גוונא ולהכי לא תנא חייבי מיתות ב"ד וא"כ ע"כ מוכח דר"ע ס"ל בכל חייבי כריתות לוקה אף כשלא עשה תשובה ודוק ועיין בחולין פ"א בחייבי מיתות שוגגין דחייבינן מלקות לר"י וע' מ"ש בחידושי לקמן:
גמ' א"ה לאו שאב"מ נמי הק' מרן הפ"י דהא מצינו פלוגתא דתנאי לעיל ד"ד ע"ב דס"ל לר"י לאו שאב"מ לוקין עליו א"כ מנ"ל להקשות דלמא ס"ל לר' ישמעאל ג"כ הכי דלאו שאב"מ לוקי ומה"ט גופא דכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דמרבינן כל הלאוין יעו"ש. ועל הטוב יזכר נשמת אחי המנוח הרבני המופלג השנון מו"ה שמואל זאנוויל תנצב"ה שמת בקוצר ימיו בימי הילדות ועליו אני קורא אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועשה נחת רוח ליוצרו ונפטר בשם טוב הוא היה אומר לישב קושית הרב זלה"ה ע"פ דאי' לעיל דף ב' ע"ב ואמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה בן הכות הרשע משום והצדיקו הצדיק והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו הצדיק ואתו עדים אחרינא והצדיקו הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנהו רשעים והיה אם בן הכות הרשע ופרכינן ות"ל מלא תענה ומשני משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין והקשה התוס' סנהדרין ד"י לר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין ל"ל והצדיקו ת"ל מלא תענה ואי דה"א דאין לוקין בעדי ב"ג משום דהוה לאו שאב"מ הא ס"ל לאו שאב"מ לוקין בכל מקום ותי' דהא ס"ל לר' יהודה לאו שאב"מ לוקין בכל מקום אמרינן במכות ד"ד דילפינן מעדים זוממין ומש"ר וכל זה לאחר שכתב והצדיקו לגלות דבע"ז לוקין אבל אי לא כתיב והצדיקו לא הי' לוקה בע"ז ולא ידעינן בכל מקום לאו שאב"מ להיות לוקין דמן הסברא אין לוקין יע"ש ובתוס' במסכת ב"ק דע"ד ובתוס' כתובות מ"ה. עוד כתבו בסנהדרין ד"י דהוי מצי הש"ס לתרץ בל"ז דהא דבעינן והצדיקו דה"א דאין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לכן אצטריך והצדיקו ויע"ש לעיל ד"ד בתוס' ד"ה ורבנן. היוצא מן ההקדמה הנ"ל דיש לנו שני תירוצים על קושית הש"ס דל"ל והצדיקו דת"ל מלא תענה אמור מעתה לר"י דס"ל דחייבי מיתות לוקין ש"מ דס"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין א"כ ליכא למימר כתי' השני של תוס' דלכן אצטריך והצדיקו דה"א דאין לוקין מלא תענה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא ס"ל דלוקין בכל אזהרת מיתת ב"ד ובע"כ צריכין לישב כתי' הש"ס משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין א"כ לפ"ז פרכינן שפיר כיון דיליף ר"י לאזהרת מיתת ב"ד דלוקין מקרא דאם לא תשמור וכו' א"כ נילף ללאו שאב"מ נמי דלוקין ואי"ל דה"נ א"כ מעתה ס"ל לאו הניתן למיתת ב"ד לוקין וגם לאו שאב"מ לוקין וילפינן מקרא דלא תשמור א"כ הדק"ל קו' הש"ס ל"ל והצדיקו ת"ל מלא תענה דלא שייך ב' תי' התוס' דהא בשלמא לר' יהודה דס"ל לאו שאב"מ לוקין שפיר תי' דילפינן מע"ז ומש"ר אליבא דאמת דכתיב והצדיקו לגלות בע"ז שלוקין אע"ג דהוי לאו שאב"מ אז מוכח בכ"מ אבל לר' ישמעאל נימא להוכיח מקרא דאם לא תשמור ללאו שאב"מ וא"כ ל"ל והצדיקו. בשלמא אם לא היה מוכח מקרא דלא תשמור שפי' אית לן לומר כתי' הש"ס דלא תענה הוי לאו שאב"מ ואליבא דאמת יש מקום לומר אפי' לר' ישמעאל דס"ל לאו שאב"מ לוקין דיליף מע"ז ומש"ר אך ורק למאי דיליף ר"י מקרא דלא תשמור הק' הש"ס שפיר וק"ל עכ"ד שפתי צדיק יהגה חכמה ושפתותיו יהיו דובבות בקבר:
ובני יחידי המופלא השנון מוהר"ר שמואל זאנוויל ה' יאריך ימיו ושנותיו מילא עוד דבריו לומר לישב מה שהק' הרב מהרשש"ך בשבועות ד"ד דתמן תנינן שבועות ב' שהם ד' ידיעות הטומאה ב' שהם ד' יציאות השבת ב' שהם ד' ופרכינן שם מתני' דלא כר' ישמעאל ודלא ר' עקיבא דאי ר' ישמעאל קשי' שבועות דהא אמר אינו חייב רק על העתיד לבא ואי כר' עקיבא קשי' ידיעות דאמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ותי' כר' ישמעאל ומתני' דתנן ב' שהם ד' היינו למלקות דס"ל לר"י לאו שאב"מ לוקין ופרכינן בסיפא יציאות השבת מאי מלקות איכא הא הוי לאו שניתן לאזמב"ד ומשני מש"ה מוקמינן כר' ישמעאל דס"ל לאו שניתן לאזמב"ד לוקין ופרכינן הא בלא"ה מתוקמי כר"ע קשי' ידיעות ומשני ה"נ למלקות ופרכינן א"ה ידיעות התראות מבע"ל והקשו התוס' בד"ה ר"ע ולמלקות לפי ה"א דש"ס מנ"ל לר"ע דלוקין בלאו שאין ב"מ הא אמרינן במכות ד"ד דגמר לה ר' יהודה ממש"ר וע"ז ופרכינן מה להנך שכן קנס ומשני ר"י לא ס"ל כר"ע וא"כ לר"ע דס"ל קנסא ליכא למילף ממש"ר וע"ז דלאו שאב"מ לוקין עליו וא"כ מנ"ל ותי' יעו"ש והקשה הרב מהרשש"ך מהא דאי' במס' ב"מ ד"צ דאתמר חסמה בקול והנהיגה בקול אינו לוקה לר"ל משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין והק' שם בתוס' הא במכות ילפינן כולהו לאוין דאינם לוקין כ"א דומי' דלאו דחסימה משום דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וסמיך לי' לא תחסום ודרשינן סמוכין דאין לוקין כ"א דומי' דחסימה ונימא אפכא דלאו שאב"מ לוקין דילפינן מלאו דחסימה ומצינו בחסימה לאו שאב"מ כגון חסמה בקול ואפ"ה לוקה ותי' דר"ל דס"ל דבחסימה מש"ל שאין בו מעשה ס"ל למעט לאו שאב"מ מדכתיב לעשות יע"ש וקשה לפ"ז מנ"ל לתוס' דשבועות להקשות בה"א על ר"ע מנ"ל לאו שאב"מ לוקין דיש לומר דס"ל לר"ע דחסמה בקול הוי לאו שאב"מ וילפינן כולהו לאו שאב"מ מלאו דחסימה דסמיך ליה והיה אם בן הכות הרשע ולכן לוקה בכל לאו שאב"מ ואי"ל הא כתיב לעשות למעט לאו שאב"מ י"ל דלא דריש כלל ותדע דהא יקשה לר' יהודה דס"ל לאו שאב"מ לוקין נימא למעט מלעשות א"ו לא דרשינן כן נמי י"ל לר"ע בס"ד של הש"ס דשבועות דס"ל לאו שאין ב"מ לוקין ילפי מחסימה והניח בקושיא (ואף דלכאורה יש לפקפק על קושית הרב דעכ"פ קושי' התוס' לר' יוחנן דס"ל דחסמה בקול לוקה דהוי לאו שיש בו מעשה והלכה כוותי' א"כ האיך ה"א לומר כמ"ד של הש"ס שבועות דס"ל לר"ע לוקה אבל מכל מקום הקשה שפיר כיון דבלא"ה סתרי' הש"ס שם ועדיפא למסתר לכ"ע אפי' לר"ל לא מש"ל כסברא הנ"ל ולמסקנא לא ס"ל לר"ע כן):
אמנם לפי הדברים הנ"ל ניחא דהק' שפיר דהנה לתי' קמא רוצה הש"ס לאוקמי כר' ישמעאל ודתנן שבועות שתי' שהם ד' היינו למלקות דלאו שאין ב"מ לוקין לר' ישמעאל וכן יציאות השבת וכו' למלקות אע"ג דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מ"מ לר"י לוקה. דלפ"ז קשה טובא מסוגי' דמכות דף ב' דל"ל והצדיקו ות"ל מלא תענה וע"כ צריכין לומר א' משני פנים או דלאו שאב"מ אין לוקין או לאו שניתן למיתת ב"ד אין לוקין וא"כ איך מש"ל מתני' דיהי' לוקין בשבועות וכו' אע"ג דהוי לאו שאב"מ ויהי' ויהיו לוקין ביציאות השבת אע"ג דניתן לאזמב"ד:
אולם י"ל דאפ"ה שפיר משני הש"ס כר' ישמעאל ותרתי בבי ניחא היינו בין לאו שאב"מ ובין לאו שניתן למיתת ב"ד הכל לוקין ואי קשי' ל"ל והצדיקו ת"ל מלא תענה י"ל כתי' התוס' סנהדרין ד"י אליבא דר' יהודה דילפינן דין דלאו שאב"מ לוקין מב"מ דמש"ר וע"ז והיינו לבתר דכתיב והצדיקו לגלות אבל בלא"ה ה"א לומר דאין לוקין בכ"מ וכמש"ל וכ"ז לר' ישמעאל אבל למאי דמסקו הש"ס במס' שבועות הא לא"ה מתוקמי כר"ע קשי' ידיעות והקשו התוס' דאי נימא לר"ע לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין ניחא ידיעות למלקות ומאי קשי' להו ותי' דעיקר הקושי' א"ה ידיעות התראות מבע"ל דלא מש"ל מלקות כלל בלא התראה. וע"ז הקשו התוס' שפיר האיך ה"א דמתני' כר"ע וא"כ מוכרח לומר לאו שאב"מ לוקין דשבועות ב' שהם ד' ג"כ למלקות ומנ"ל ואי"ל דילפינן מלאו דחסימה וכדעת ר"ל דחסמה בקול הוי לאו שאב"מ ואפ"ה לקי א"כ לפ"ז הדק"ל קושי' הש"ס דמכות ל"ל והצדיקו ת"ל מלא תענה דהשתא בה"א קיימי' דס"ל לר"ע לאו הניתן למב"ד לוקין דתנן יציאות וגם לאו שאב"מ לוקין א"כ ל"ל והצדיקו דל"ל דילפינן מע"ז בכל לאו שאב"מ הא לר"ע דס"ל ע"ז קנסא ליכא למילף בכל דוכתי' וא"כ בל"ז האיך ה"א לומר דס"ל לר"ע לאו הניתן למיתת ב"ד ניחא הא לא מש"ל מלקות בידיעות כלל ול"ל להש"ס לפרוך א"ה ידיעות התראות מבע"ל טפי הי"ל דלא מש"ל שני דינים הנ"ל בשום אופן אליבא דר"ע דס"ל ע"ז קנסא מצד קושית הש"ס דמכות ד"ד ודוק:
והנה לכאורה הי' נראה להחזיק קושית הרב פ"י לשיטתו דהק' במסכת מכות דף ב' דמאי הקשו הש"ס ל"ל והצדיקו ת"ל מלא תענה הא אמרינן דע"ז אין צריכין התראה וא"כ אילו לא כתיב והצדיקו לגלות דעדים זוממין לוקין ה"א דאינו לוקה משום לא תענה דקי"ל בכל לאוין דאינם לוקין היכא דלא התרו בו וה"נ ה"א בע"ז כיון דלא התרו בהם לא ילקו ואף דמחייבים מלקות ומיתה מעונש כ"ז בלא התראה מ"מ מכח לאו דלא תענה דהיינו בבן גרושה וגלות ה"א דאין לוקין לכן קמ"ל קרא דלוקה אע"פ שלא התרו. ולפ"ז צריכין לומר דחדא מן התירוצים תפסו הש"ס וה"ה דהמ"ל הכי כמו שכתבו כה"ג התוס' בסנהדרין ד"י ד"ה משום דהמ"ל משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וה"נ כנ"ל. וא"כ לפ"ז יתעורר קושית פ"י דמאי הקשו הש"ס לר' ישמעאל א"ה לאו שאב"מ דלמא ה"נ ואי דל"ל והצדיקו דת"ל מלא תענה י"ל דה"א דאינו לוקה משום דלא התרו בהם ולכן אשמעינן דלוקין אע"ג דלא התרו. ונסתרו דברי אחי המנוח זלה"ה אבל אני אומר דלא קשה כלל להמעיין בכתובות ל"ג דמעיקרא רוצה הש"ס לומר כן דלא מש"ל בעדים זוממין התראה דאתרי אימת וכו' והקשה אביי נתרי תוך כ"ד ומסקין דלא בעו התראה משום דבעינן כ"ז לעשות ואינהו בעו קטל בלא התראה והעדי' בעינן התראה והתורה אמרה כ"ז לעשות ומתקיף רב סמא אלא מעתה ב"ג וב"ח דלא מכ"ז אתרבי ליבעו התראה ומשני אמר קרא משפט א' יהיה לכם משפט השוה לכולכם ופרש"י כיון דרוב זוממין לא באו התראה ה"נ בעדי ב"ג לא בעינן התראה יעו"ש א"כ שמעינן מקרא דמשפט א' יהי' לכם דלא בעינן בע"ז התראה ולא משום דכתיב והצדיקו וא"כ הקשה שפיר ל"ל והצדיקו לגלות דילקו בעדי ב"ג דת"ל מלא תענה דאי"ל דה"א דלא ללקו משום דבעינן התראה דהא ילפינן ממשפט א' יהי' לכם לדמות לעדי הזמה בכ"ז ואין להקשות להיפוך על הש"ס דכתובות דל"ל ממשפט אחד ת"ל מקרא דוהצדיקו דכתיב בע"ז לומר שלוקין בעדי ב"ג וש"מ דלא בעינן התראה די"ל דשפיר הוצרכו הש"ס דכתובות לתרץ מקרא דמשפט אחד יהיה לכם משום דלדידן קי"ל לאו שאב"מ אין לוקין וכן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין ולכן אצטריך והצדיקו לגלות שילקו מלא תענה ולעולם דווקא היכא שהתרו בהם וכדאמר אביי ונתרי תכ"ד וכו' וע"ז הוצרכו לישב מקרא דמשפט א' יהי' לכם דלא בעינן התראה ולפ"ז הש"ס דכאן הקשה שפיר למסקנא דהתם וא"כ צריכין לומר א' משני תירוצים או לאו שאב"מ אין לוקין או לאו שניתן לאמב"ד אין לוקין וא"כ לר' ישמעאל ליכא למימר וכמ"ש לעיל באריכו' ודוק. אולם הפשוט בעיקר קושי' פ"י יע"ש בתוס' דף ג' ע"ב ד"ה א"ה וק"ל:
דף יג:
גמ' השתא דאתי להכי כולהו נמי דלאו דחסימה וכו' הנה כבוד אאמ"ו הגאון הראה לן תמי' רבתי על המזרחי פ' תצא על קרא דלא תחסום דכתב הרב כיון דבעינן דומי' דלאו דחסימה ממעטי' לאו הנל"ע וכן נמי לאו שאב"מ ומזה הטעם נמעט נמי לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולאו שניתן לתשלומין ולאו שבכללות ונימא דומי' לאו דחסימה שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד וגם לא הוי לאו שבכללות ולא ניתן לתשלומין רק לאו גרידא לאפוקי הני וכבר הק' זה במסכת מכות פ' אלו הלוקין ותי' השתא דאתי להכי כולהו נמי דומי' דלאו דחסימה כלומר וחד מינייהו נקט וה"ה לכולהו יע"ש. ותמי' נפלאה הא הש"ס מסיק לר' ישמעאל במיתה ומלקות לוקין ומכ"ש כשלא התרו למיתה פשיטא דלוקין א"כ איך מתרצי' הש"ס כולהו בעינן דומיא דלאו דחסימה דלפ"ז הדק"ל לר"י איך חייב מלקות בחייבי מיתות דלא הוי דומי' דחסימה ובלי ספק שלמד פי' זר בש"ס שאין הדעת סובלתו. ואין להקשות באמת אמאי לא נימא כסברת המזרחי כיון דאמרי' בלאו הנל"ע ושאב"מ דבעינן דומי' דחסימה ה"נ נימא בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דומי' דחסימה. די"ל טעמו של דבר נהי דילפינן לאו הנל"ע ושאב"מ ועשה מדומי' דחסימה אבל בלאוין החמורים בעונש ודאי לא ילפינן וכדאמרינן לקמן דט"ו גבי לאו שקדמו עשה דלוקין והק' הש"ס דהא בעינן דומי' דלאו דחסימה ומשני אטו משום דכתיב בי' עוד עשה יתירה מגרע גרע ויקל עליו וה"נ דכוותי' אטו משום דהחמירה התורה במי שעבר על עונשו של לאו דיהי' חייב מיתה מגרע גרע ולכן ס"ל לר"י דלוקה בכה"ג ועיין בריטב"א דעוד השיב הואיל דיש לנו ריבוי דלא תשמור לעשות את כל ומיעוט מסמיכות דלא תחסום דרשינן למעט הלאוין הקלים ומרבינן החמורים מלא תשמור וכו' יע"ש עכ"פ דברי הרא"ם תמוהים ונפלאים וצ"ע:
בתוס' ד"ה ר"י ושמא נכתבו לעונש יתירה מידי דהוי אלאו שבכללות (ור"ל היכא דנאמר איסור בלא"ה) ולאו הנל"ע דברי התוס' צ"ע דהא לקמן דט"ו פליגי ר"י ור"ל בלאו הנל"ע דלוקין למר בטלו ולא בטלו ולמר קיימו ולא קיימו תו"מ כשמתרין בו לקיים העשה ואינו מקיים לוקה א"כ בעינן הלאו שנל"ע למלקות בהתרו לקיים או בביטול העשה דלוקה לר"י. ולכאורה יש לישב דהא אמרי' לקמן דט"ז אהא דאמר ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת מסקו דלא מש"ל בטלו באונס שגירש אי דקטלא קים לי' בדרבה מיניה ואי בנדר ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה וא"כ לפ"ז יש לפרש כוונת תוס' דל"ל הלאו דלא יוכל לשלחה ת"ל מעשה ולו תהיה לאשה כל ימיו למלקות לא מש"ל דהוי ניתק לעשה ולא מש"ל בטלו ואי"ל כמו שהקשה רב א' ע"ז דהא לר"ל מש"ל קיימו ובע"כ צריכין לומר דקושי' לר' יוחנן ל"ל באונס שגירש דהא לא מש"ל בטלו דז"א דמש"ל לר"י לשיטתו בחולין דפ"א דאמר שחט אותו ואת בנו ראשון לשולחנו והשני לע"ז והתרו בו משום או"ב לוקה דחייבי מיתות שוגגים חייבין מלקות א"כ מש"ל בבטלו בשוגג ליכא מיתה אבל באמת השבתי לחכם שלא ראה לקמן בסוגי' דף ט"ו דהק' התוס' ד"ה אי דקטלא דמש"ל לר"י בטלו בשוגג (ור"ל כמ"ש רש"ל ודלא כמהרש"א דנעלם ממנו סוגי' דחולין הנ"ל דס"ל לר' יוחנן חייבי מיתות שוגגין חייבין ועמש"ל בחידושי) ותי' כיון דבטלו בשוגג ליתא מלקות עי"ז דהא בעינן שיבטל בידיו ממש ולא שנתבטל מעצמו דהיינו שמתה מאלי' וה"נ בשלא במתכוין הוי כנתבטל מעצמו וא"כ לכאורה מיושב דברי התוס' אבל עדיין לא נמצא מזור לדבריהם דהא אמרינן לקמן אונס שגירש אם כהן לוקה ואינו מחזיר א"כ אצטריך הלאו למלקות משום כהן וא"כ ליתא לאו הנל"ע שלא ילקו והדק"ל. ולכאורה היה נ"ל ע"פ דכתבו התוס' פסחים כ"ט דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר באותו שהיה דב"י הוי נל"ע דתשביתו ואינו לוקה דלא מש"ל כלל בטלו לדעת רבנן דס"ל השבתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו א"כ כל מה שיבטל ויעשה לכלות החמץ בכל אופן שיעשה מקיים העשה דתשביתו ואף דפסקו התוס' בפסחים כ"ז דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ קושי' התוס' לרבנן מא"ל דל"ל קרא כיון דהוי נל"ע דתשביתו וק"ל:
אמנם לפי מה שכתב הרב בהג"ה משנה למלך בפ' א' מהלכות חמץ דמש"ל אפי' לרבנן בטלו כשקנה חמץ בי"ט אחרון של פסח שחל להיות בשבת דא"א לפרר בשבת דיש טוחן אחר טוחן בשבת ובכה"ג דמפרר דק דק כ"ע מודים דאסור וע' בשבת קי"ד בתוס' שם דס"ל דמפרר דק דק חייב חטאת א"כ מש"ל בטלו בכה"ג אף דעיקר הביטול נתהוה ע"י איסור שבת מ"מ כיון דקנה בשבת ונעשה ע"י פעולתו העבירה והביטול ביחד בכה"ג יהיו לוקין והדק"ל על תוספות הנ"ל ועמש"ל בחידושי בסוגי' דבטלו):
ולכאורה הי' נ"ל דכוונתם לנותר דהוי נל"ע הנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו ואף אי מפרר או זרק לים הוי בטלו לעשה דעיקר מצוה בשריפה מ"מ לא מש"ל בל"ז מלקות דהא הוי לאו שאב"מ ואין לוקין ועיקר כוונתם כיון דיש עשה עליהם תו ל"ל לא תותירו עד בוקר וק"ל. אבל גם בזה לא נחה דעתי דמקרא דנותר באש תשרפו ה"א דרשאי להותיר ולשרוף ולכן כתיב לא תותירו דאסור להותיר. ואף דכתבו תוס' בפסחים במשהה חמץ ע"מ לבערו ליתא איסור כלל וה"נ כיון דמותיר ע"מ לשרוף ליתא איסור ז"א דיש לחלק בכמה חלוקין וכתבנו במ"א ובל"ז דוחק לפרש על נותר דהי"ל לומר לאו שאב"מ כיון דעיקר משום לאו שאב"מ ויש לישב בדוחק:
דף יד.
תוס' ד"ה ואידך ר"י גמר עונש מאזהרה קשה דהא י"ל ע"פ תוס' ד"ה ההוא מבע"ל דהק' ת"ל מאזהרה דכתיב אחותך כו' וע"ז כתיב העונש ונכרתה דמשמע דאזיל ג"כ על הדבר המפורש הנ"ל ולפ"ז ה"פ גמר עונש לאחותו ב"א וב"א מאזהרה כקושי' התוס' ותי' לא ס"ל ועיין:
בא"ד שכתבו משום דאי' ק"ו ולכן אמרינן כיון דהשוום באזהרה ה"ה בעונש ואמרינן ק"ו יע"ש וקצת דחוק דעכ"פ הי"ל בקיצור דס"ל עונמה"ד ולמה לן למילף ב"מ מאזהרה. ולולי דבריהם הי' נ"ל דהנה מצינו דעת הרמב"ם היכא דיש איסור מפורש תו עונשין מה"ד וכבר הקשינו לעיל בגמ' ד"ה ע"ב דא"כ באחותך דדרשינן לאין עונמה"ד הא אזהרה מבואר שם לאיסור דאמרינן אין לי בעונש באזהרה מניין ת"ל וכו' וכיון דיש אזהרה לאחותו בת אביו ובת אמו תו עונמה"ד לפי פסק הנ"ל. אולם אמרנו דבלא"ה הקשה רמב"ן בשרשי מצות מה"ג על הרמב"ם דס"ל היכא דעונש מפורש ילפינן אזהרה מן הדין מה יענה בסוגי' דילפינן אזהרה באחותו ב"א וב"א מקרא ואמרינן הא למדת שאין מזהירין מה"ד ות"ל כיון דכתיב עונש לאחותו ב"א וב"א א"כ תו מזהירין מה"ד ותי' הרב ר"י דילאון דדעת הרמב"ם דווקא במפורש בהדי' לעונש אבל היכא דדרשינן מכח יתורא אין מזהירין מה"ד יע"ש וה"נ דכוותי' כיון דאזהרה אינו מפורש תו אמרי' שפיר אין עונמה"ד וכן תי' הרב שער המלך הספרדי יעו"ש א"כ לפ"ז י"ל דבאמת בזה פליגי ר' יצחק ורבנן דס"ל לאחותו אין עונמה"ד והיינו כשיטת ר"י דילאון כיון דאין מפורש אזהרה בהדי' אמרינן אין עונמה"ד אבל ר' יצחק ס"ל כיון דסכ"ס אזהרה מבואר לאיסור א"כ תו עונשין מה"ד וכשיטת הרמב"ם (ובפרט לפי שיטת הרב ק"א דאסבר לן טעמו משום דק"ו לא ניתן לשני מדרגות ללמד איסור וגם עונש אבל כיון דכבר נאמר האיסור בביאור עונמה"ד דהא אין למדין רק מדרגה א' דהיינו עונש ויע"ש ברא"מ פ' שמיני) וז"ש ר' יצחק גמר עונש מק"ו מאזהרה משום דיש אזהרה בביאור אבל רבנן ס"ל כסברת הרמב"ם לחלק דווקא במפורש לגמרי ודוק:
ואף לפי שכתבנו במ"א דמוכח דעת התוס' דחולקין על הרמב"ם וס"ל אפילו היכא דיש איסור בביאור אין עונמה"ד כדמוכח בפסחים מ"א אעפ"כ לא רחוקה לומר ולפרש עכ"פ לר' יצחק דלא קי"ל כוותי' דס"ל כשיטת הרמב"ם גמר עונש מק"ו משום אזהרה הנ"ל ורבנן לא ס"ל כן וק"ל:
ובדרך פילפולא נ"ל קצת ע"פ שיטת המזרחי שכתבנו לעיל דס"ל בעונש בידי שמים עונמה"ד דקמי שמי' גלי' והק' דהא עיקר לימוד דאעונמה"ד ילפינן מאחותו דמיותר לומר אין עונמה"ד ות"ל דהא לא בעינן לאחותו ב"א וב"א דכרת קמי שמיא גלי' ותי' דנ"מ למלקות לשיטת מ"ד דלוקה בח"כ יע"ש. ולפ"ז י"ל דאף דר' יצחק ס"ל דח"כ אין לוקין כלל היינו למסקנא דיש לנו לימוד מיותר ע"כ דרשינן הכין אבל בה"א דנימא דאתיא לאין עונמה"ד א"כ מה"ת למדרש שאין לוקין ויע"ש בדי"ג בתוס' ד"ה ור"י שהקשו לר"י ותי' בדוחק יע"ש ולפ"ז למאי דפרכינן ואידך לר"י דנימא דאתיא לאין עולמה"ד היה מקום לר"י להשיב דס"ל כהרא"מ דעונש קמי שמיא גלי' אך ורק יש מקום פיקפוק דנימא דח"כ לוקין וא"כ אצטריך לאחותו ב"א וב"א למלקות וע"ז השיב ר"י שפיר גמר עונש מאזהרה ור"ל דע"כ עיקר עונש דילפינן מה"ד היינו עונש מלקות דכרת קמי שמי' גלי' וזהו ידעינן מאזהרה דאחותו לומר על ב"א וב"א א"כ תו לוקין אבל לעונש כרת לא צריכנא לימוד דקמי שמי' גלי' אבל רבנן חולקים ולא ס"ל כהרא"מ או דס"ל כדעת מפרשים כיון דאזהרה מיתורא דקרא ילפינן אין לוקין עי"ז כמו דאין לוקין בח"ש מריבוי דכל חלב לא תאכלו ולכן בעינן לעונש ודוק:
דף יד:
רש"י ד"ה הכי גרסינן שכתבו דלא אצטריך למדרש אל אשה דלעיל י"ל דהא נהי דס"ל לאוין מחלקין אבל בבא על חמש נשים נידות דהוי משם א' דנידה מנ"ל:
אולם נראה דאין ר"ל דקרא דאל אשה לא אצטריך כלל לחלק על כל אשה ואשה אלא דלא בעינן לחילוק עריות למילף מדרשא דקרא דאל אשה ופשוט. ובסוגיא זו עיין בחידושי אאמ"ו בס' הכריתות ויונעם לך:
ברש"י כל ל"ת שקדמו עשה וכו' אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו אין ר"ל דבחדא למעליותא סגי אלא דאשמעינן כך אף על גב שקדמו ללאו בעינן דאתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אז לוקין אבל בלא"ה אף שנכתב קודם ללאו כיון דא"א לקיים כ"א לאחר שעבר לאו הנל"ע מקרי וכמו שהוכיחו תוס' בד"ה כל ל"ת מלאו דגזל דעשה כתיב קודם ואפ"ה מקרי לאו הנל"ע וק"ל:
דף טו.
גמ' תנינא הבא למקדש טמא פירש רש"י חשיב לי' באלו הן הלוקין מדקדקים התלמידים מאי כוונת רש"י דחשיב באלו הן הלוקין והשבתי דפשוט דמאי ראי' דלמא מיירי לענין כרת וע"ז דייקו דחשיב לי' באלו הלוקין ופשוט:
וע"ד פילפול אמרנו עוד דכוונתם לכלול עוד בדבריהם לישב לכאורה קושיא עצומה שהק' המפרשים הרב בשו"ת ש"א ומרן הפ"י בהא דפליגי ב"ש וב"ה ריש מס' ביצה ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית ואמרי בש"ס דפליגי לענין ביעור חמץ. והנה כתבו התוס' פסחים כ"ט דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר באותו שהיה דב"י הוי נל"ע דכתיב עשה דתשביתו א"כ לפ"ז מאי נ"מ בין פלוגתא דב"ש וב"ה דליכא למימר דנ"מ לענין מלקות דס"ל לב"ש חמץ עובר בב"י למלקות בככותבת וב"ה ס"ל דלוקה בכזית הא בל"ז ליתא מלקות לב"י דהוי לאו הנל"ע ואי לענין איסור הא פליגי ר"י ור"ל ביומא דע"ד דס"ל לר"י ח"ש אסור מן התורה וא"כ באיסור דלא יראה ג"כ אסור בח"ש וא"כ בלא זה אסור מן התורה לב"ש אפילו בפחות מכזית והוכיחו לפ"ז דע"כ ח"ש אינו אסור מן התורה בב"י יעו"ש. אולם באמת יע"ש בב"ח והרב מ"א בסי' תמ"ב ותס"ו ותס"ז ובמשנה למלך פי"ח מהלכות שבת דח"ש אסור בב"י כמו בכל ח"ש וא"כ הדק"ל ועיין מ"ש לקמן. אולם אי נימא כשיטת הרמב"ם דב"י לוקה כשעשה מעשה ותלי' בגי' הש"ס דפסחים צ"ה דיש י' דאינו לוקה ב"י והיינו מצד דהוי נל"ע ולהרמב"ם ס"ל מצד לאו שאב"מ ויע"ש במהרש"א בביאור. א"כ ניחא פלוגתא דב"ש וב"ה לענין מלקות. אולם יש להבין מ"ט דרמב"ם דלא ס"ל דהוי נל"ע ונ"ל כמ"ש דהוי לאו שקדמו עשה דאך ביום הראשון תשביתו מעי"ט (ויע"ש בתוספות פסחים דצ"ה ודבריהם צריכין ביאור יעש"ה) וכ"ז פשוט א"כ לפ"ז יש לכאורה הוכחה עצומה לר"י לשיטתו דמוכרח לאו שקדמו עשה לוקין דשמעינן לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה. וגם ס"ל בטלו ולא בטלו א"כ קשה לשיטת ר' יוחנן קושית המפרשים הנ"ל במאי פליגי ב"ש וב"ה בחמץ בככותבת דאי"ל לענין איסור הא לר' יוחנן לשיטתו ס"ל בכל איסורין ח"ש אסור מן התורה. ואי"ל דפליגי במלקות הא הוי נל"ע דאך ביום הראשון תשביתו ואין לוקין ואי"ל דמש"ל בשהתרו לקיים העשה ואם לא יקיים ילקה דכ"ז ניחא לר"ל דס"ל קיימו אבל לר"י דס"ל בטלו דווקא בידיו א"כ לא מש"ל דהא ס"ל לרבנן דהשבתת חמץ בכל דבר שאתה יכול להשביתו אף מפרר וזורה לרוח וא"כ לא מש"ל בטלו בידיו דכל מה שעשה לכלות החמץ הוי קיום עשה דתשביתו (וד"ל דאתיא מתני' כר' יהודה דס"ל אין ביעור אלא שריפה א"כ מש"ל בטלו כשמפרר ודומה שאינו שורפו) ולכן מוכח לר"י לשיטתו דע"כ לאו שקדמו עשה לוקין ולכן בב"י לוקין דהא קדמו עשה דתשביתו וא"כ יש הוכחה לשיטת ר' יוחנן הנ"ל ממתני' דביצה ע"ז דייקו רש"י לישב דהא דמביא ראי' ממתני' דהבא אל המקדש טמא משום דחשיב לי' באלו הלוקין ולכן עדיפא לי' להביא ראי' ממסכת זו דקיימין בי'. ולמסקנא דהדר משום דקשיא אונס אינו מוכרח מתרתי מתני' הנ"ל כמש"ל ודוק:
גמ' הבא למקדש טמא קשה דמנ"ל דהא מש"ל מלקות אפילו דנימא דהוי נל"ע מ"מ היכא שבטלו לעשה ודאי לוקה א"כ דלמא מיירי מתני' בטבול יום דמת או דשרץ דכתיב והנוגע בכל טמא נפש ובא השמש וטהר וא"כ מיירי מתני' בט"י שבא למקדש רגע אחת קודם שקיעת החמה שכמעט תו"מ בביאתו למקדש נשקע החמה וא"כ תו ליכא לקיים העשה דוישלחו דלא נאמר כ"א בטמא עדיין והוא במקדש אז המ"ע וישלחו לשלוח לחוץ אבל בכאן תו לא הוי טמא דכבר נשקע חמה ואי"ל דעיקר הראי' לר' יוחנן דס"ל בטלו ולא בטלו שיבטל העשה בידיו ממש אבל אם נתבטל מעצמו פטור לר"י כדאמרינן לקמן באונס שגירשה ומתה דפטור ממלקות לר"י וא"כ בכאן נתבטל מצד ששקעה החמה ולא בטלו מקרי דז"א דהרי זה דומה למ"ש הרב בשו"ת דבר שמואל הביאו במ"ל בהלכות חו"מ דהיכא דקנה חמץ בשביעי של פסח שחל להיות בשבת דלוקה דאף דב"י הוי ל"ע מ"מ הוי בטלו ממש בעת שעבר עבירה נתבטל העשה מכח שבת דבאו שניהם כאחת במעשה ידיו שעבר שלא יוכל לפרר ודומה משום שבת יעו"ש וה"נ דכוותי' כיון דעבר ברגע אחרונה של היום הוי בטלו בידיו ממש העשה דהיינו בשעה שהלך בטומאה למקדש באותו רגע נתבטל קיום העשה לפי שידע בעת רגע ביאתו למקדש שיהיה שקיעת החמה ולא יוכל לקיים מ"ע דוישלחו הוי כבטלו ממש. ואין לומר שזה דוחק לפרש ט"י במלת טמא שבא למקדש דז"א דמצינו לעיל ד"ח דדרשינן טמא יהיה לרבות ט"י ועוד כמה ברייתות דמוכח דטמא מיירי בט"י ואדרבה מרווח מתני' דתני' הטמא שאכל את הקודש והבא למקדש טמא דמלת טמא הנכתב אצל בא למקדש מיותר דהיה לומר בקיצור טמא שאכל קודש ובא למקדש דומי' דתני' הבא על אחותו ועל אחות אביו דע"כ או או תני וה"נ דכוותיה אלא נראה לומר דמיירי לאו בטמא שאכל קודש דמיירי בטמא גמור אלא דמיירי בטמא שאינו גמור דהיינו בט"י דאל"כ לא היה לוקה בבא למקדש דהוי נל"ע דלא מש"ל בטלו כלל אך ורק השתא דמיירי בט"י מש"ל בטלו ועיין ברמב"ם פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין מה שהשיב עליו הראב"ד דט"י הבא למקדש חייב כרת מספרי יע"ש:
ונראה לישב ע"פ שפסק הר"מ בפ"ג מהלכות מלוה ולוה בעבר הלוה ונכנס לבית המלוה בין עני ובין עשיר אין לוקין ותמה המשנה למלך דהא לא נל"ע אלא גבי עני ותי' כיון דהלאו ניתק לעשה אצל עני תו מקלש קליש מלקות הלאו ואינו לוקה אף בעשיר יעו"ש ובאו"ת סי' צ"ז אמור מעתה ה"נ י"ל סברת רבה להביא ראי' דכיון דמיירי הקרא בטמא גמור ג"כ וכיון דהוי נל"ע בטמא גמור תו קליש ולא ילקה אפי' בט"י דאף דמש"ל אצלו בטלו מ"מ לא גרע מסברא הנ"ל דאף דלא ניתק כלל מ"מ פטור ממלקות מכ"ש בכאן דבעיקר טמא לא מש"ל מלקות עי"ז דנל"ע ונתבטל מלקות הלאו תו אף בט"י ממילא פטור ודוק:
תוס' ד"ה תנינא הק' הא אמרינן בתמורה אין עשה עוקר שני לאוין ותי' לחלק וקשה לן דהא בריש תמורה פרכינן והרי מימר דהוי נל"ע ולוקין ומשני אין עשה עוקר ב"ל. ועוד תי' דאין עשה שאינו שוה בכל דתנן אין הציבור והשותפים עשה תמורה מנתק עונש הלאו השוה בכל יעו"ש וא"כ מעיקרא מאי קשיא להו וכי צריך רבה לסבור דווקא כתי' קמא של הש"ס דלמא ס"ל כתי' הב' דאין עשה מנתק משום שאינו שוה בכל ולעולם בכל מקום היכא דלאו ועשה שוין מנתק אפי' לשני לאוין ולא ס"ל כלל לחלק. ונראה לומר דשפיר הקשו התוס' דלר' יוחנן לשיטתו ליתא הוכחה כלל ללאו שקדמו עשה דלוקין ממתני' דהא מוכח דס"ל ע"כ בטעם דמתני' דתמורה דלוקין אע"ג דהוי נל"ע משום דאין עשה מנתק ב' לאוין. דהנה אמרינן בתמורה תני תנא קמ' דר"י כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה פרש"י שעשה מחולין קדשים יע"ש. ולפ"ז אמור מעתה לשיטת ר"י מוכרח דס"ל בטעם דמתני' דמימר לוקה משום דאין עשה מנתק ב"ל דליכא למימר כתי' הב' משום דעשה אינו שוה בכל דלא שייך בציבור ושותפים דהא אין עושין תמורה ורק ביחיד לכן אינו מנתק כלל המלקות דשייך מכח לאו דשוה בכל דז"א דהא ס"ל דמימר לוקה משום דהוה מעשה דנעשה ע"י דיבורו מחולין קדשים וכ"ז ליחיד אבל בציבור דאינו נעשה ע"י קודש תו הוי לאו שאב"מ אצלם דהא לא נעשה מעשה ע"י כלל וא"כ לא מקרי הלאו שוה בכל דנהי דשוה בכל לענין איסור מ"מ עיקר הניתוק דעשה היינו לנתק המלקות דלאו (ואף דתוס' בפסחים ס"ל עובר בשהיה כבר השיבו מפרשים ובשו"ת ש"א וכתבנו ג"כ במ"א לחלק וא"כ כיון דלציבור ליתא עונש מלקות תו הוי עונש מלקות שאינו שוה בכל וגם העשה אינו שוה בכל ותו ניתק העשה ללאו והדק"ל לר' יוחנן ממתני' א"ו צריך לומר דס"ל הטעם דמתני' דאין עשה מנתק ב"ל וא"כ הקשו שפיר דליתא ראי' לדינא דר"י ממתני' דהבא למקדש טמא לר"י לשיטתו והוצרכו לחלק בסמוכי' ודוק:
בא"ד תי' לחלק בלאוין הסמוכין אין עשה מנתק ב"ל הנה לכאורה לפ"ז היה מקום לישב קושיא שלנו דהי' לרבה להוכיח לשיטת ר"י מסוגיא דביצה דפליגי ב"ש וב"ה ע"כ לענין מלקות והא הוי נל"ע דתשביתו א"ו כדעת הר"מ דלא הוי נל"ע ובע"כ הטעם משום שקדמו עשה. די"ל דבלא"ה י"ל הטעם דהר"מ משום דהוי ב"י ובל ימצא ב' לאוין ואין עשה עוקר ב"ל רק בכאן הוי שאינם סמוכים אבל ב"י הוי סמוכים אין עשה עוקר ב' לאוין. אבל באמת אף שראינו שכמה גדולי מפרשים דרכו בזה הסברא לישב שיטת הר"מ אבל אחר המחילה רבה כדת לא דקו בהאי מילתא דשיטת הרמב"ם מבואר בפ"ג מהלכות חו"מ ב' לאוין לא יראה ולא ימצא דב"י נאמר בסדר בא פ' ז' ושאור לא ימצא בבתיכם נאמר בפ' י"ג (ולא יראה שאור ולא חמץ דרשינן בפסחים ד"ה ליתן של זה בזה לענין גבולי') וכן מבואר בשו"ת הרב ש"א. והרב בהג"ה שער המלך התעורר ג"כ עליהם יע"ש וא"כ שפיר היה מקום להוכיח מסוגיא דביצה וכמש"ל וק"ל:
גמ' מ"ט הדר משום דקשיא אונס הק' מהר"ם לובלין א"כ לפ"ז קשי' מתני' דהבא אל המקדש בשלמא לר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו מש"ל מלקות כמ"ש בתוס' ד"ה מידי הוא טעמא אלא לר"י דס"ל בטלו א"כ קשיא ממתני' ותירץ בדוחק ולכאורה י"ל בפשיטות דבאמת מוכרח לר"י לפ"ז מכח הסתירה דמתני' לומר דלאו הנל"ע לקי בקיימו ולא קיימו והדר ביה ג"כ מאחרינא דס"ל בטלו ולא בטלו וא"כ מש"ל מתני' דהבא למקדש טמא דלקי דאף דהוי נל"ע מ"מ לוקה בלא קיימו כשהזהירו הב"ד וכן תי' הרב תא"י:
אבל על כל זאת לא ניחא לי דמפשטות משמע דהדר בי' רק מדין ל"ת שקדמו עשה דאל"כ כיון דרבה אמר תנינא ע"כ ס"ל לר"י בטלו דאל"כ ליתא תנינא דמש"ל בקיימו וכיון דמפרש מ"ט הדר בי' משום דקשי' אונס הי"ל דלפ"ז ג"כ ע"כ צריך למהדר מדין אחר ג"כ מבטלו ולא בטלו אלא מפשטות נראה דרק הדר בי' מזה הדין וא"כ הדק"ל. ואולם לדעתי הפשוט דסברת רבה בה"א הי' דתנינא משום דס"ל לחלק כסברת התוס' היכא דאין הלאוין סמוכים הוי נל"ע ועוקר אפי' ב' לאוין אבל מ"ט הדר משום דקשיא אונס ומעתה ע"כ צריכין לומר טעם דמתני' משום דאין עשה עוקר ב' לאוין אפי' בשאינם סמוכים אבל התוס' דמחלקים היינו למסקנא דאין הכרח ממתני' דכאן דהבא למקדש הוי לאו שקדמו עשה ורק ילפינן הך כללא ממתני' דתמורה דאין עשה מנתק שני לאוין שפיר מחלקים התוס' דמשם אינו מוכח רק סמוכין אהדדי וק"ל:
אמנם ראיתי שהרב תא"י הרגיש ג"כ בזה ודחה בשתי ידים הסברא הנ"ל דאיך ה"א לומר דעשה מנתק שני לאוין אפי' בשאינם סמוכים הא אמרינן במס' ב"מ פ' א"נ אמר רבא ל"ל לאו בגזל ת"ל מריבית ואונאה ומסיק אא"ע לגזל תנהו ענין לכובש ש"ש ופרכינן הא בהדי' כתיב לא תעשוק ומשני לעבור בשני לאוין והק' התוס' א"כ נימא דאזיל על בזל גופא ולעבור בשני לאוין ותי' דגזל בלא"ה הוי נל"ע ואין לוקין והק' מרן מהרש"א הא עושק שכר שכיר נמי הוי נל"ע דכתיב והשיב את העושק וכו' יעו"ש. ואולם נ"ל ע"פ דאי' בתמורה אין עשה עוקר ב לאוין וכתבו התוס' בכאן לחלק דווקא בסמוכים אינו מנתק ב' לאוין אבל בשאינם סמוכים עשה מנתק אפילו שני לאוין א"כ לפ"ז א"א דאזיל על עושק הוי ב' לאוין דסמוכין אהדדי דכתיב לא תגזול ולא תעשוק וא"כ לא הוי נל"ע אבל אי אזיל לגזל גופא וא"כ לאו השני היכא דכתיב ריבית ואונאה ילפינן לגזל א"כ הוי ב' לאוין שאינם סמוכים ואתי עשה ומנתק אפי' שני לאוין א"כ מוכרח האי סברא של תוס' לחלק דאל"כ הדק"ל קושית מהרש"א הנ"ל. ועוד הקשה מתוספות חולין פ"א שכתבו להוכיח כנ"ל יעו"ש. ותמהני דלא דק הרב במעט עיון להתבונן קצת דחילוק התוס' אמת למסקנא דמילתא וכן הא דאמר רבא ל"ל לאו בגזל וכו' היינו למסקנא דהחזיק רבא לומר דברי ר"י נכונים דלאו שקדמו עשה לוקין ורק באונס דכתיב כל ימיו וא"כ מה"ת לן לומר דאינו מנתק אפילו שני לאוין שאינם סמוכים דמנ"ל דאי מכח מתני' דתמורה דקי"ל במימר לוקה מוכח דב"ל אינו מנתק אינו מוכח רק סמוכים אבל שאינם סמוכים מנ"ל אבל לה"א דהדר ר"י מוכרח ע"כ ממתני' דידן דאפי' בשאינם סמוכים אינו מנתק לשני לאוין וק"ל:
גמ' אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה קשה לי מ"ט הדר בי' דהא פליגי בתמורה אביי ורבא דס"ל לאביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני לא לקי ולרבא לקי אף על גב דלא מהני ופרכינן שם מהא דתנן אונס שגירש אם ישראל מחזיר ואינו לוקה דלאביי ניחא כיון דמחזיר לא מהני מידי לכן אינו לוקה אבל לרבא ללקי ומשני הש"ס דכתיב כל ימיו דהוה קום ועשה למפטר יע"ש וא"כ לפ"ז מ"ט הדר בי' נימא דאע"ג דלאו שקדמו עשה לוקין מ"מ בכאן נהי דלא מקרי נל"ע אפ"ה פטור ממלקות כיון דמחזיר ולא מהני לכן לא לקי. ואין לתרץ דס"ל כרבא דאף דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הא עכ"פ לר' יוחנן מוכח דס"ל כאביי דהא אי' שם בתמורה ד"ג מ"ב דאמר ר"י לתנא לא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה והק' הרב הגאון בשו"ת ש"א דהא עכ"פ בציבור ושותפי אין עושין תמורה וא"כ הו' לדידהו מימר לאו שאב"מ א"כ דלמא הא דתני' כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר היינו מימר דציבור ושותפי' דלא אתעביד מעשה ע"י ואפ"ה לוקין ואמאי אמר ר"י לתנא דסמיי' מימר והניח בקושי'. אולם לענ"ד נראה דס"ל לר"י כדעת אביי היכא דלא מהני לא לקי וא"כ ליכא למימר דמיירי במימר דציבור ושותפין דהא אין נעשין תמורה וא"כ לא אהני מידי ולא לקי דאין לומר דאפ"ה כך הלממ"ס דלוקין אע"ג שאב"מ וגם דלא מהני א"כ הי"ל יותר רבותא כל לאו שלא מהני לא לקי אבל במימר לוקה א"ו ע"כ עיקר הרבותא לענין לאו שאב"מ נשנית דהיינו במימר דיחיד דמהני מעשיו ולכן אמר שפיר ר"י סמי' מימר דיחיד דע"י דיבורו אתעביד מעשה שעושה מחולין קדשי' ודוק ומעתה לפ"ז אמאי חזר בו ר"י לשיטת אביי הנ"ל דהא שפיר אינם לוקי' כיון דלא מהני. אולם נ"ל קושית ש"א הנ"ל דאפי' נימא דס"ל לר"י כרבא ג"כ שפיר אמר סמי' מימר דהנה בסוגי' דתמורה ד"ב פרכינן ואם המר ימיר לרבות האשה ות"ל דאמר ר"י אמר רב איש או אשה כי יעשו וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותי' הש"ס משום דכתיב כי יעשו דווקא בשיש בו מעשה משא"כ בתמורה שאין בו מעשה ה"א דלא השוה אשה לאיש והתי' השני דדווקא בעונש השוה בכל אבל תמורה שאין העונש שוה בכל דתנן אין הציבור ושותפין עושין תמורה קמ"ל וא"כ לפ"ז שפיר אמר ר"י לתנא לא תתני כלל מימר משום דמימר דיחיד הוה מעשה דע"י דיבורו אתעביד מעשה וא"כ יקשה ל"ל ואם המר ימיר לרבות אשה דת"ל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין דליכא למימר כתי' קמא הואיל שאין בו מעשה דהא הוי מעשה א"ו צריכין לומר דה"א דלא השוה משום דאין עונש שוה בכל וא"א דמפי השמועה למדו דמימר דציבור אע"פ שאין בהם מעשה לוקין א"כ ל"ל ואם המר ימיר דלא שייך שני התירוצי' א"ו במימר דציבור אינו לוקה וא"כ העונש אינו שוה בכל ולכן לא תתני כלל מימר ודוק וא"כ לפ"ז י"ל דר"י שפיר חזר וס"ל כרבא וק"ל. ויש לפקפק:
וע"ד פילפול אמרנו לישב מה שמקשין דלרבה כיון דע"כ דר"י הדר ביה משום דקשי' אונס מוכרח דליתא ראי' כלל וא"כ למאי הביא רבה הראי' לומר כתיבא ותנינא. ב' קושי' מהרמ"ל הסתירה להאמת מ"ט דמתני'. ג' קושי' תוס' מאי ראי' דהא שאני התחת דהוי שני לאוין ואין עשה מנתק ב"ל כדמוכח מתמורה ונ"ל מזה הסוגיא קצת הוכחה לשיטת הרמב"ם דפסק בפ"א מהלכות תמורה דכל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דלוקה והק' הכ"מ הא ר"י דהוא בתרא אמר לא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה ותי' דמסתמא דסוגי' משמע דר"י הדר בי' יע"ש דדחקו רבי' מנ"ל דהדר ולהנ"ל קצת סמוכים מהא דרבה דהדר ר"י משום קשי' דאונס ולכאורה הי' לו לישב כאביי ולא מהני לכן לא לקו א"ו מוכח דס"ל כרבא ואפילו לא מהני לקי וא"כ לפ"ז לא קשה דמימר בדיבורו אתעביד מעשה דהא עכ"פ במימר דציבור דלא עבדו מעשה אפ"ה לקי ושפיר פסק הר"מ אבל ר"י ע"כ בסוגיא דתמורה ס"ל כאביי ולכן הקשה שפיר דע"כ מיירי במימר דיחיד דבציבור הי"ל דאע"ג דלא מהני אפ"ה לקו אבל מסוגי' דכאן מוכח דחזר בו וכרבא ושפיר אמר משום דקשי' אונס ודוק וי"ל:
ולפ"ז א"א ברווחא דשמעתתא דבאמת רבה ס"ל דר"י שפיר חזר בו מכח דקשי' אונס אך ורק חשש פן יחזיקו לומר דעת ר"י דלאו שקדמו עשה לוקין ויחזיקו כסברת אביי וא"כ לא קשה מאונס שגירש וכמש"ל באריכות דלכן אינו לוקה משום דלא מהני ועז"א אלקי' אמרה וכתיבא ותנינא ופירשו המפרשים והרב תא"י דנשבע שאמר ג"כ ר"י הראי' לדינו יע"ש באריכות ולדרכנו הציע דבריו ואמר שהביא ר"י ראי' לדבריו ממתני' דהבא למקדש טמא וכיון שכן יקשה עליו קושי' התו' דש"ה דאין עשה מנתק שני לאוין ובע"כ צריכין לומר דלא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כן אלא דאין חילוק בין לאו א' לב' לאוין וקשה ע"ז ממתני' דתמורה דקי"ל דלוקה אע"ג דהוי נל"ע ובע"כ צריכין לומר דס"ל לר"י כתי' השני של הש"ס שם דמשים דעשה אינו שוה בכל דליתא בציבור ושותפין ועונש הלאו שוה בכל אין העשה מנתק הלאו הנ"ל וא"כ לפ"ז מוכרח ע"כ דס"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא דאילו לשיטת אביי כיון דבציבור אין עושין תמורה א"כ לא מהני ליתא עונש בציבור כלל וא"כ תו הוי עונש הלאו דתמורה רק ביחיד ושוב יהי' עשה הנוהג ביחיד ינתק עונש הלאו הנוהג ביחיד דשניהם אינם שוין בכל וא"כ בע"כ לאביי יהי' מוכח דמתני' הטעם משום דאין עשה מנתק ב"ל וא"כ קשה מה הביא ר"י ראי' לדינו א"ו מוכרח דס"ל לפסק הלכה כרבא ובציבור אין עונש אע"ג דלא מהני ושוב אין עשה שאינו שוה בכל מנתק הלאו השוה בכל ולעולם ס"ל ג"כ מנתק בכ"מ וא"כ לפ"ז שפיר הדר בי' משום דקשי' אונס דליכא למימר משום דלא מהני הא ס"ל כרבא ולכן באמת חזר בי' וס"ל כאביי ולבסוף השיב ר' יוחנן לרבין תלמידו כל ימיו בעמוד והחזר א"כ לפ"ז ס"ל באמת כרבא דלא מהני וחזר בו מהך דתמורה וכפסק הרמב"ם ודוק. ועוד יש לישב ועיין בתמורה דף ה' וברש"י ובתוספות והבן
גמ' אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר יש לדקדק למאי הביא להאי בבא דהא עיקר הכרח הוא מדתנן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. ואולי נראה לומר דהנה כבר הקשינו למאי דס"ל לאביי כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני לקי וא"כ בכאן דמחזיר ודאי לא לקי משום דלא מהני ולפ"ז מנ"ל לומר דלאו שקדמו עשה הוי נל"ע ת"ל דאפילו בל"ז אינו לוקה באונס שגירש וכדאיתא בתמורה. אולם להמעיין בתמורה משמע דלאביי ג"כ הא דמחזיר היינו משום דידעינן מקרא דכל ימיו או בה"א אי נימא דעשה דולו תהי' לאשה הוי נל"ע לאחר שילוח ולכן מחזיר אבל לפום ה"א דכאן דלא ידעינן מקרא דכל ימיו שפיר הקשו הש"ס אמאי באמת מחזיר ואינו לוקה דאדרבה נימא שלא להחזיר ככללא בכ"מ לא תעביד מהני א"ו משום דאמרינן העשה דולו תהיה לאשה דכתיב סתמא אזיל לנל"ע ושפיר חזר בו ר"י ודוק. אולם היה נראה לחלק אף ע"ג דמן הסברא קיי"ל בכ"מ דאמרינן לא תעביד מהני אבל באונס שגירש דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ולא כתיב לא ישלחה כל ימיו אלא דגילה רחמנא בהדי' דלא יוכל לומר דאי עביד לא מהני כלל מעיקרא השילוח ולכן תנן מחזיר ואינו לוקה (ואולי ר"ל דאנן כפינן לי' בשאר וכסות וכו') וא"כ י"ל דלעולם לאו שקדמו עשה לוקין אבל בכאן לא מהני ע"ז דייק מסיפא דכהן לוקה ואינו מחזיר דקשה אמאי הא לא מהני כלל מעיקרא א"ו מוכרח כסברת תוס' דתמורה דגרושין מהני מהקש א"כ ע"כ לא דרשינן לא יוכל לשלחה כנ"ל והדרין לכללא ושפיר הק' הש"ס ודוק:
וע"ד פילפול אמרנו דהנה פרכינן בתמורה והרי מימר דהוי נל"ע ואמאי לוקין ומשני הש"ס משום דאין עשה מנתק ב' לאוין והתי' הב' דאין עשה שאינו שוה בכל מנתק לעונש הלאו שוה בכל. ולכאורה יש להקשות על תי' הב' מאונס שגירש דקי"ל בכהן לוקה ואינו מחזיר א"כ העשה אינו שוה בכל ואמאי בישראל מחזיר ואינו לוקה דהוי נל"ע הא אין עשה מנתק בכה"ג דלאו שוה בכל. ולכן נראה להוכיח מברייתא הלז דלא אמרינן כן רק ע"כ כתי' קמא דאין עשה עוקר ב' לאוין וא"כ לפ"ז י"ל קושית המפרשים הסתירה למתני' דהבא אל המקדש טמא דמוכח לאו שקדמו עשה לוקין ולא הוי נל"ע דבאמת לר' יוחנן דיש ראי' ממתני' היינו קודם דהדר בי' מכח ברייתא שאונס שגירש והי' ס"ל להנחה קיימת כיון דלא דמי ללאו דחסימה לכן אין חילוק בין לאו א' או ב' לאוין דאינו לוקה משום נל"ע ואי דקשה ממתני' דתמורה דקי"ל במימר לוקה אע"ג דהוי נל"ע וש"מ דאין עשה עוקר שני לאוין י"ל משום דעשה שאינו שוה בכל אינו מנתק הלאו ששוה בכל ולכן הביא ראי' לסברתו ועז"א מ"ט הדר בי' משום דקשי' אונס וש"מ דהוי נל"ע דלכן מחזיר ואינו לוקה וגם תנן אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר א"כ הי' קשה לו על בבא דישראל מחזיר ואינו לוקה דהא אין העשה שאינו שוה בכל מנתק הל"ת ששוה בכל א"ו מוכח דמנתק אפי' בכה"ג וא"כ ע"כ ממתני' דתמורה דלוקה מכח דאין עשה מנתק ב"ל וא"כ תו ליתא ראי' כלל כקושית התוספות וק"ל:
בתוס' ד"ה אם כהן הוא דליכא דלדחי עשה ול"ת שאינו שוה בכל ר"ל כדאי' בנזיר דנ"ח בכהן עשה דקדושים יהיו ויע"ש במס' ב"מ דל"ב:
בא"ד דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל הנה כה"ג אי' בכתובות ד"מ וניתי עשה ונדחי ל"ת באונס שאינו ראוי' לבא בקהל ומשני הש"ס דא"א לא בעינא מי אי' לעשה כלל ופרש"י השתא נמי מלמדין אותה שתאמר אין אני רוצה יעו"ש קשה לי לפ"ז משמע דאם אינה אומרת כן ודאי דוחה העשה לל"ת ועשה הנ"ל א"כ בכהן אמאי לוקה דהא קי"ל בלאו הנל"ע אין לוקין כ"א בלא קיימו לר"ל ובטלו לר' יוחנן אבל אם נתבטל מעצמו אינו לוקה לר"י וא"כ כשאומרת אין אני רוצה א"כ היא מבטלת המ"ע ואמאי לוקה הכהן דהא הוי נל"ע ולא בטלו וצ"ע והנכון לפי פשטות דכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ולכן אפי' בשאינה אומרת לא בעינא אינו דוחה וכן פי' המפרשים יע"ש וק"ל:
דף טו:
גמ' הניחא למ"ד בטלו אלא כו' י"ל נימא דמ"ד קיימו ס"ל כאביי דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני לא לקי וא"כ לר"ל אף דלא דרש כל ימיו מ"מ אינו לוקה מצד דמחזיר ולא אהני לכן אינו לוקה ואולם נ"ל ללישנא בתרא בתמורה דפרכינן לאביי דכללא בכ"מ תהני אמאי מחזיר באונס ותי' משום קרא דכל ימיו בעמוד והחזר וא"כ לפי דעת ר"ל דלא ס"ל דרשא דכל ימיו יע"ש ברש"י ד"ה הא אמר ר"י לתנא כו' א"כ מנלן באמת דמחזיר דהא כללא בכ"מ מהני וכקוש' הש"ס ובע"כ צריכין לומר או דס"ל כרבא דבכ"מ ג"כ לא מהני וא"כ קשי' אמאי אינו לוקה דהא בכ"מ לוקה לרבא משום דעבר על מימרא דרחמנא ובע"כ צ"ל משום דלאו שקדמו עשה הוא לאו הנל"ע וחולק על ר"י או ס"ל כאביי ולכן מחזיר משום דכללא לאו שקדמו עשה ניתק הכתוב ללאו לקיים העשה אח"כ וא"כ מוכח ממ"נ דחולק על ר"י הנ"ל וק"ל מיהו ללישנא קמא לפי פי' רש"י שם ק"ק ועיין:
תוס' ד"ה מידי הוא טעמא וכו' גי' ר"ש מדרוי"ש ולכאורה לשי' פרושו שפיר י"ל דפי' קיימו תכ"ד ולא קשה מה שהקשו תוס' מברייתא דאונס שגירש דמחזיר משמע אפי' לאחר כ"ד היינו משום דשאני באונס דכתיב כל ימיו וגילה רחמנא להיות כל ימיו בעמוד והחזר אפי' לאחר כ"ד אבל בכ"מ קיימו ולא קיימו תכ"ד אולם באמת דייקו התוס' לעיל קצת קשה היינו לשיטת רש"י דלא ס"ל הכין אבל לשיטת ר"ש הנ"ל קשה ואולם מברייתא דהמשלח אינו לוקה קשה אפי' להר"ש הנ"ל ופשוט:
רש"י ד"ה מידי הוא טעמא י"ל דאדרבה נימא לר"ל דכתיב כל ימיו היינו על הלאו דלא יוכל לשלחה דהיינו דאינו עובר כלל מעיקרא כ"א בשילוח לכל ימיו אבל אם חזר לא עבר כלל מעיקרא וכה"ג פי' רש"י בתמורה ד"ה דמשני הש"ס לרבא דאמר בכ"מ לא מהני ולקי משום דעבר על מימרא דרחמנא דשאני אונס דלא עבר כלל מעיקרא דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו דייק וע' בתוס' דלא משמע הכין אבל לרש"י דשם מאי הקשה הש"ס ותי' התוס' דכאן לא שייך לומר דנילף לכל לאו הנל"ע דהא אמרה תורה בפי' האיסור לאו דווקא לכל ימיו ועיין:
גמ' תני בטלו ולא בטלו ור"י אלפס גורס להיפוך תני קיימו ולא קיימו ופי' הנ"י דס"ל לר"י קיימו ולא קיימו כשמזהירין אותו הב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן ולוקה יעו"ש. הנה רבים הקשו דאיך שייך הפלוגתא דהתראת ספק דהא לר"י הוי התראת ודאי דהא תו"מ כשרוצה לעבור הלאו מתרין אותו למלקות ואח"כ או שילקה או שיתקן בעשה וכמ"ש רש"י ותוס'. וגם קושי' הש"ס הניחא וכו' אין לו ביאור. אולם נ"ל בדעת הרי"ף דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות נערה ה"ד אע"פ שנא' באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמו עשה ולו תהי' לאשה ה"ז נל"ע והוי ל"ת שניתק לעשה ואין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבה וכתב הרב כ"מ דאמר ר' יוחנן במכות כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ומסקו הש"ס דהדר בי' ר' יוחנן משום דקשי' לי' אונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ולכן פסק הר"מ דלאו שקדמו עשה אין לוקין עכ"ד. ודברי הרב כ"מ תמוהי' ונפלאי' דהא כבר תי' הש"ס משום דכתיב כל ימיו בעמוד והחזר קאי וא"כ למסקנא לא חזר ר"י מדינו דלאו שקדמו עשה ודאי לוקין אבל באונס כתיב עשה אח"כ כל ימיו לומר בעמוד והחזיר קאי וביותר דר"י גופא השיב כן לרבין תלמידו מקרא דכל ימיו. והנה הרמב"ם פסק בפי"ח מהלכות סנהדרין ל"ת הנל"ע מתרין בו בשעת הלאו אם לא תקיי' העשה תלקי ואם עבר ולא קיים אח"כ ה"ז לוקה ותמה הכ"מ עליו דפסק כר"ל נגד ר"י ואף דיש לפרש דבריו דמיירי בבטל העשה לגמרי מ"מ הא פסק הר"מ גבי אונס שגירש אם מתה מאלי' לוקה וא"כ ש"מ דפוסק כר"ל קיימו ולא קיימו דלר' יוחנן בעינן שיבטל בידיו ממש. (ולכאורה י"ל דהרב כ"מ העתיק בהלכות נערה בתולה בביאור קיימו כפי הנ"י וא"כ איך כתב הרמב"ם אם מתה מאלי' לוקה דמשמע כ"ז שלא מתה אינו לוקה ואולי צ"ל לדידי' דס"ל כנ"י ס"ל לרבותא אע"ג דמתה והוי אונס אפ"ה לקי וק"ל). והניח הרב בכ"מ בצ"ע וסיים דאם נימא כגירסת הרי"ף ניחא דמהפך דר"י ס"ל קיימו יעו"ש. אולם נ"ל קצת לגי' רש"י ומקודם נתרץ סברת הכ"מ דס"ל בדעת הר"מ דר"י חזר בו מדבריו בדין לאו שקדמו עשה דאין לוקין דהנה מקשין לפי שיטת רבא דס"ל ה"ט באונס שגירש דאינו לוקה משום דכתיב כל ימיו והוי נל"ע דסותר א"ע עם הסוגיא דסוף מסכת גיטין דאבע"ל ר"פ מרבא לא מצא לא ערוה ולא דבר מהו אי כייפינן לי' להחזיר גרושתו או לא ומסיק רבא מדכתיב באונס כל ימיו דבעמוד והחזיר קאי ש"מ בעלמא אם גירש א"צ להחזיר. וא"א לסוגי' דידן דאילו לא כתיב כל ימיו לא היה לאו הנל"ע דהעשה קדמו ללאו ויכול לקיימו קודם ג"כ א"כ מנ"ל בכל דוכתי דלמא כייפינן להחזיר היכא דמגרש לה בלא ערוה ובלא דבר ורק בכאן ה"א דלקי עכ"פ משום דעבר על לאו דלא יוכל לשלחה ולו תהי' לאשה הוי לאו שקדמו עשה ולכן כתיב כל ימיו לשוי' נל"ע לתקן מלקות ומנ"ל בעלמא (והנה ראינו שכבר התעורר מרן הפ"י בחידושיו לגיטין ותי' אין לו שחר יעו"ש) ולפ"ז הי' נראה סמוכים לדעת הכ"מ דר"י חזר מסברתו הנז' במכות מקרא דכל ימיו וכן רבא חזר בו וס"ל דלאו שקדמו עשה אין לוקין וא"כ אייתר לי' כל ימיו באונס דהא בל"ז הוי נל"ע מולו תהי' לאשה א"ו לאשמעינן בעלמא דאין כופין אותו להחזירה כן נראה לענ"ד להליץ בעד מרן הכ"מ וק"ל. אמור מעתה לפ"ז דמוכח לאו שקדמו עשה אין לוקין יש לישב שיטת הר"מ דפסק כר"ל קיימו ולא קיימו דהנה כבר הקשה מהרמ"ל מה יענה ר"י בהוכחה רבה ממתני' דהבא למקדש טמא למאי דחזר מכח קושי' דאונס ותי' בתא"י דס"ל ע"כ לפ"ז קיימו ולא קיימו וכדעת ר"ל הנ"ל וא"כ מש"ל בהתרו בו תו"מ לילך מבהמ"ק דאז לוקה שפיר וא"כ חדא באידך תלי וכיון דמוכרח דלאו שקדמו עשה אין לוקין מוכח קיימו ולא קיימו וא"כ שפיר פסק הר"מ כר"ל דר"י חזר בו וכשיטת הכ"מ ודוק. ואף די"ל דאפ"ה הקשה בכ"מ שפיר די"ל תי' אחר דס"ל דאין עשה עוקר ב' לאוין וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות תמורה אבל מ"מ מנ"ל להקשות דלמא ס"ל לחלק בסמוכים וכסברת התוס' וק"ל.
ובזה מיושב שיטת הרי"ף דס"ל כנ"ל ולכן גרס הר"י למסקנא תני קיימו ולא קיימו והיינו כיון דמוכח מסוגי' דגיטין דר"י חזר בו וס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין א"כ מוכרח בדר"י לקיים הגי' קיימו והש"ס דאמרי בטלו לר"י היינו לפי הסוגי' דשם דלא חזר ר"י ודוק:
אמנם באמת גי' הגאונים דלא כשיטת רש"י רק דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ור"ל ס"ל בטלו ולא בטלו וכבר תמהו רבי' דלפ"ז אין מובן כלל להמשך הגמ' וגם איך נימא לר"י דס"ל קיימו דה"ס שמה התראה ולר"ל לא הוי התראה אבל מבוארים דבריהם באריכות בס' בעל המאור ורמב"ן וריטב"א ועיקר דבריהם דלר"י דס"ל קיימו א"כ בעת שמתרין הוי ה"ס שמא יקיי' אח"כ העשה וכמו שהק' בתוס' ד"ה אבל ר"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה ולכן ס"ל דתלי' בביטל העשה בידיו ממש אז נגמר עבירת הלאו וא"כ ביטול העשה הוא גמר עבירה וא"כ מתרין בעת גמר העבירה בביטול העשה (דומי' דאוכל חצי זית נבילה ורוצה אחר כך לאכול תוך כדי אכילת פרס והותרו בו בעת שרוצה לאכול החצי שיעור אחר להשלי' לכזית ודאי לוקה) או אפי' בעת התחלת הלאו ג"כ מהני התראה כיון דהלאו ועשה שניהם כחד נחשבים אלא דעבירת הלאו הוא התחלה וביטול העשה הוא הגמר א"כ ה"ז מתרה כמו בכ"מ קודם העבירה ולא הוי ה"ס ורק פי' הש"ס הניחא למ"ד קיימו וכו' אבל למ"ד בטלו מאי איכא למימר דלא כפרש"י דאזיל על דרשא דכל ימיו. אלא דעיקר קושית הש"ס למאי דסיים רבא לר"פ לחלק בלאו הנל"ע דאתי עיקר העשה לאנתוקי לאוין היינו שיקיים העשה אח"כ אז מנתק המלקות של הלאו דהניחא למ"ד קיימו נמצא דהעשה לאו מעבירה היא ורק בקיום העשה מתקן המלקות אבל למ"ד בטלו דהיינו שיבטל העשה בידיו ממש אבל אם נתבטל מאליו פטור ממלקות דשוב ליכא למימר לנתוקי לאוי' דאתיא דהא כשנתבטל מאליו אינו יכול לקיים פעולת מעשה לתקן הלאו וא"כ ילקו א"ו מוכרח לומר דס"ל דנעקר מלקות של הלאו לגמרי ותלי' בביטול העשה בידיו דאז לוקה וא"כ ליתא לתי' רבא לחלק וע"ז תי' הש"ס דעיקר התי' לר"י ולדידי' ניחא דס"ל קיימו יעו"ש:
ובזה אמרנו לכאורה סמוכים לשיטת הגאונים מקושיא שהקשינו לעיל מסוגי' דביצה דפליגי ב"ש וב"ה בדין שאור וחמץ בשיעורי דבל יראה והא שמעינן לר"י דח"ש אסור מן התורה. וגם שמעינן לשיטת התוס' דב"י נל"ע וא"כ לא מש"ל להיות נ"מ בשיעור דאי לאיסור הא בל"ז ח"ש אסור מן התורה ובפרט לשיטת הרשב"א בשו"ת סי' תרל"ט דח"ש הוי איסור לאו גמור דאין שבועה חלה עליו כלל (ויע"ש בתוס' שבועות דכ"ג ד"ה דמוקי) ואי למלקות הא הוי נל"ע וס"ל לר"י בטלו ולא מש"ל בחמץ בטלו לרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח א"כ כל דבר שעושה ומכלה באיזה אופן שיהיה הוא מקיים העשה הנ"ל וליתא מלקות. אולם למאי דאפכוה הגאונים אזלי לשיטתם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת א"כ לא מש"ל מתני' דביצה לכן מוכרח לומר קיימו ולא קיימו ולא מבעיא לפי' נ"י דהיינו תו"מ כשמתרין ואינו רוצה לקיים לוקה בוודאי מש"ל מלקות אלא אפי' לסברת הרבה מפרשים דפירשו קיימו ר"ל כשיוכל לקיים כ"ז שלא נתבטל מאליו אינו לוקה אבל לא קיימו דהיינו כשאי אפשר שוב לקיים באיזה אופן אונס שנתבטל מאליו אז לוקה ג"כ מש"ל דהא עיקר מ"ע דתשביתו לקיים עכ"פ בי"ט בעת שחל העבירה ולאחר י"ט שוב ליתא המצוה כלל א"כ כשהמתין עד לאחר י"ט שוב הוי נתבטל מאיליו ושפיר לוקה על ב"י. אבל לר"ל דס"ל בטלו דווקא שיבטל בידיו ולא מש"ל מלקות לרבנן דפליגי על ר"י דס"ל השבתתו בכ"ד אזיל לשיטתו דס"ל ח"ש מותר מן התורה וק"ל. ובזה י"ל מה שמקשין על הר"מ דפסק בקנה חמץ בפסח דלוקה דאמאי הא הוי נל"ע וכמ"ש התוספו' דפסחים ולהנ"ל יובן דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו כפי פירוש הגאונים וא"כ מש"ל מלקות בב"י וק"ל:
וכבוד אאמ"ו הגאון אנהיר לן עיינין ואמר כיון דהר"מ מהפך הגי' קיימו ולא קיימו ע"כ מוכח דלא ס"ל כפרש"י ונ"י דהנה אמרינן במס' ב"מ פ' א"נ אמר רבא ל"ל לאו בגזל ומשני לכובש ש"ש לעבור בשני לאוין והקשו התוספות נימא לגזל גופא לעבור בב"ל ותי' דהוה לאו הנל"ע ואין לוקין וי"ל לר"ל דס"ל קיימו דפי' רש"י בחולין דהיינו דווקא תכ"ד ואם לאו ילקה ולתוס' ורש"י דכאן שמזהירין הב"ד לקיים ולא קיים העשה אז לוקה א"כ מש"ל מלקות בגזל כשמזהירין להחזיר הגזילה ולא מקיים תו"מ לוקה אע"ג דמחויב עדיין מכח העשה להחזיר מ"מ לוקה א"ו צריכין לומר לשיטת רבא דס"ל באמת כר' יוחנן דבטלו דווקא חייב ולא מש"ל בגזל בטל כדאמרינן בסוגיא דהא אי' בתשלומין ורבא פסק ביבמות הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת יע"ש. וכ"ז לגי' רש"י ותוס' אבל לגי' הר"מ וגאונים דס"ל לר"י קיימו ולא קיימו א"כ הדק"ל על רבא דמס' ב"מ ולוקי על גזל גופא דאף דנל"ע הא מש"ל לא קיימו כשמזהירין אותו הב"ד לקיים לפי' הנ"י והדק"ל א"ו צ"ל קיימו הפי' כל זמן שלא נתבטל מאליו ויכולים לקיים אינו לוקה אבל נתבטל מאליו באופן שא"א לקיים לוקה א"כ בגזל לא שייך נתבטל מאליו כגון שנשרפה וכלתה דגברא בר תשלומין וכמ"ש בתוס' ד"ה התם אי' בתשלומין ודוק וש"י:
ואגב באתי להזכיר מה שתמהו רבים מפרשים על מהרש"א ב"מ פ' א"נ דהקשה דהא בעושק ש"ש הוי ג"כ נל"ע דנעלם ממנו סוגי' דתמורה דאין עשה עוקר ב"ל ותוספות דכאן לחלק דדווקא בסמוכים וא"כ בעושק הוי סמוכים לא תגזול ול תעשוק דאין עשה מנתק ב' לאוין אבל בגזל הוי שאינה סמוכין דילפינן לאו השני מריבית ואונאה והשיב אאמ"ו הגאון דהנה התוס' בזבחים קי"ד כתבו בביאור הא דאמרינן בתמורה אין עשה עוקר ב' לאוין ה"מ התם דסמיכי גבי אהדדי הלאוין אצל העשה כו' דלכך סמך העשה אצל הלאוין לומר שמנתק (ויש לפרש ג"כ שיטת תוס' דמכות דכתבו ה"מ בסמוכים כוונתם כן דיהיה סמוכים שניהם לעשה אלא כיון דבבא למקדש ליכא שני לאוין סמוכים כלל ממילה לוקה ולכן קצרו בכאן לפרש דסמוכין אהדדי לעשה) ומעתה שפיר הקשה מהרש"א ב"מ מכובש ש"ש אף דהוא ב"ל סמוכין מ"מ אינם סמוכין להעשה והוי נל"ע (ותי' מהרש"א צריכין ישוב והאריך בחידושיו) וא"כ מנוצל הרב מהשגות האחרונים וק"ל:
גמ' במאי קמפלגי בהתראת ספק וכו' קצת י"ל על הסמיכות דמאי כוונת הש"ס דהוסיפו דמפלגי בפלוגתא דה"ס וגם ואזדי לטעמי' ות"ל דפליגא דמ"ס דלאו הנל"ע בבטלו חייב ולמר אף בהוזהר תו"מ לקיים ג"כ חייב ונראה ליתן טעם דבלא"ה רש"י מפרש קיימו ולא קיימו כשמזהירין הב"ד לקיים ואינו מקיים לוקה ויש להבין מנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה דלר"ל תו"מ כשמזהירין לוקה ולר"י אף שנתבטל מאליו באופן שא"א שוב לקיים העשה כלל אינו לוקה עד שיבטל בידיו ממש וכדאמרינן לקמן ט"ז באונס אי שוי' שליח איהי מבטל לי' יעו"ש ונימא דלר"י בטלו כפי' רש"י אבל בר"ל דסובר קיימו ולא קיימו ר"ל דאם נוכל לקיים אינו לוקה כ"א כשא"א שום לקיים אז לוקה (ובאמת כה"ג מפרשים לשיטת הרי"ף והר"מ דגרסי ר"י ס"ל קיימו היינו כנ"ל דלוקה באם שנתבטל מאליו שלא נוכל לקיים העשה אז לוקה) ואף דלכאורה מוכרח כן לפי גי' רש"י הניחא למ"ד בטלו ולא בטלו אלא למ"ד קיימו מא"ל ופרש"י דלא שייך כל ימיו בעמוד והחזר וכמו שפי' בתוס' ד"ה לעולם דהיינו דתו"מ כשב"ד מזהירין אותו לקיים ולא קיים לוקה ואיך שייך כל ימיו בעמוד והחזר וא"א לפרש כמו שכתבנו דהיינו שיש לו רשות לקיים כל ימיו עד שתתבטל מעצמה אז לוקה א"כ שייך שפיר כל ימיו בעמוד והחזר דאף דהב"ד מזהירין אותו מ"מ יכול לומר אקיים אח"כ ולפ"ז הוכיח רש"י שפיר כפרושו. אבל מ"מ קצת קשה על הש"ס מנ"ל להקשות דלמא ה"פ בקיימו ולא קיימו וכמו שפי' הגאונים לשיטתם כן באמת ואף דלכאורה י"ל דאין כאן סברא כלל להיות נתלה עבירת הלאו באם שנוכל לקיים לא לקי בשלמא לר"י דס"ל בטלו בידיו אז לוקה שפיר דס"ל דגמר עבירה נעשה בביטול העשה בידיו ואם לא גמר הביטול הוי כאלו רק עשה מקצת עבירה וכמו שאכל ח"ש ודומה דאינו לוקה אבל לר"ל אי לא נגמר העבירה כלל א"כ כשנתבטל מעצמו אמאי חייב דהא לא עבר בשלימות ואי נימא דנגמר תו"מ העבירה א"כ אמאי חייב מלקות דווקא כשנתבטל מאליו הי' לו לחייב תו"מ מלקות או שישלים תמורת המלקות בקיום מ"ע הנ"ל ולכן ס"ל לפרש קיימו כנ"ל דתו"מ נגמר העבירה וחייב מלקות רק שניתן תשלום כופר המלקות קיום המ"ע ודוק. אבל באמת יש להבין לסברת הגאונים אף דגי' שלהם להיפוך וס"ל דה"ס שמה התראה מ"מ אמאי נימא כן בקיימו ולא קיימו דאין עליו חיוב מלקות עד שתתבטל העשה הא העבירה נגמר תו"מ ובע"כ צריכין לומר לדידהו דעל חיוב מלקות שבלאו הנל"ע כתבה התורה תנאי העשה דכל זמן דאפשר לקיים העשה לא ילקה שמא יקוי' אך ורק כשמתה ונתבטלה שוב חל על העובר חיוב מלקות בוודאי אבל ספק לא מלקין. ואי"ל הא מתרו בו בעת העבירה והוי התראת ספק שמא יקיים העשה וכמו שהק' בתוספות ד"ה במאי ז"א לדעת הגאונים ס"ל דר"י ס"ל קיימו וס"ל ה"ס שמה התראה לכן לוקה אח"כ שפיר וק"ל:
אמור מעתה כ"ז להגאונים אבל לשיטת רש"י דס"ל למ"ד קיימו ה"ס לא שמה התראה א"כ ליכא לפרש קיימו דנתלה ענין המלקות בקיום העשה דממ"נ אי נימא דהוי גמר העבירה מקודם תו"מ א"כ ילקה תו"מ כשמזהירין לקיים ואי נימא דהתורה נתנה תנאי כל זמן שלא יתבטל הוי אצלנו ספק גמור ולא ילקה מן התורה א"כ אח"כ שנתבטל ג"כ לא ילקו דהא הוי ה"ס ולא שמה התראה ובע"כ צריכין לומר דהוי התראת ודאי דיהי' בוודאי כמו עתה וכמו שתי' התוס' וכמו דאמרינן בנזיר שהיה שותה דלוקה דהוי ודאי דלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו שלא ישאל על נזירותו א"כ הי"ל מיד כשמזהירין לקיים וא"א דהוי בגדר ספק א"כ שוב הוי התראת ספק וז"ש הש"ס במאי קמפלגי לקישור הדברים דמשני מידי הוא טעמא לר"י הא ס"ל בטלו והיה קשה להש"ס דיש לישב אפי' למ"ד קיימו דיש לומר כפי' הגאונים דהיינו דתלי' ביכול לקיים אבל אם נתבטל פטור וא"כ שפיר י"ל כל ימיו בעמוד והחזר וכמש"ל. ועז"א דמפלגי בהתראת ספק דלא שמה התראה וא"כ מוכח דל"א לפרש קיימו כפי' הגאונים. אך באמת הא גופא מנ"ל להק' ונימא דס"ל ה"ס שמה התראה עז"א ואזדי לטעמי' בהדי' דלר"י שמה התראה ולר"ל ה"ס לא הוי התראה ולכן צריכין לפרש כפרש"י ושפיר הוצרך התרצן לומר בטלו ודוק:
בתוס' ד"ה במאי קמפלגי ופ"ה קשה להבין ותמה עליהם מהרש"א דדברי רש"י ג"כ כך היא ולולי דמסתפינא הי' אומר דכוונת תוס' ופ"ה היינו ר"ת פי' הגאונים דהיינו לפי גי' דס"ל לר"י קיימו וס"ל התראת ספק שמה התראה בע"כ צריכין לפרש כמו שהק' התוספות למ"ד קיימו הוי התראת ספק ולר"ל צריכין לומר דס"ל שמתרו בעת שביטל עשה דהוי התראה ודאי אבל בקיימו הוי התראת ספק וע"ז כתבו דקשה להבין דבריהם בפי' הנ"ל מכח הדברים שכתבו לעיל בשם רש"י דלעולם בעי התראה בעת שעבר הלאו וא"כ לר"ל הוי ה"ס שמא לא יבטל. וגם לר"י דס"ל ה"ס שמה התראה בקיימו דאל"כ הוי ה"ס דז"א כמו שהוכיחו מנזיר שהי' שותה דהוי התראת ודאי דמעמידין על חזקה שמעולם יעמוד על הדבר שהוא כעת וק"ל. ובזה מבואר מ"ש בסה"ד והשתא לא מפרש טעמא דר"י וכו' דלכאורה הלשון והשתא אינו מדוקדק ולהנ"ל יובן דלשיטת הגאונים ס"ל לר"י קיימו ור"ל ס"ל בטלו וא"כ לר"ל הוי התראת ודאי בביטול העשה וא"כ לפ"ד ע"כ צריכין לפרש דטעמא דמ"ד בטלו ול"ב אשמעינן משום דס"ל דהוי ה"ס שמה התראה ולכן לא מצי לומר קיימו משום דהויה"ס בעת שעובר על הל"ת משא"כ בבטלו א"כ מתרין בעת שבטלו וש"מ לה"ז דמן הסברא חיצונה הי' נראה כמ"ד קיימו לולי הכרח ה"ס לא שמה התראה אבל על מ"ד קיימו ליתא ע"כ טעם כלל דל"א בטלו דנהי דס"ל דה"ס שמה התראה מ"מ אמאי לא אמר בטלו א"ו דזה יותר מסתברא לומר קיימו אבל לפי' רש"י ותוס' הנ"ל כפי מ"ש כי פי' הגאונים קשה להבין א"כ לפ"ז הפי' בש"ס להיפוך דמפרשים הטעם דמ"ד קיימו דמן הסברא חיצונה הי"ל בטלו ודוק:
דף טז.
גמ' לא תותירו בו הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין קשה למאי דאמרינן בתמורה ד"ג דפרכין והרי מימר דהוי ניתק לעשה ואמאי לוקה ומשני הש"ס בתי' השני דאין עשה שאינו שוה בכל דוחה עונש ל"ת ששוה בכל יע"ש וא"כ ה"נ נימא בלאו הנל"ע דנותר כיון דקי"ל דאין שריפת נותר אלא ביום אפי' שלא בזמנו כמו שפסק הרמב"ם בפ"י מהלכות קרבן פסח ובפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ובתוס' דמס' קדושין דף כ"ט ד"ה אותו ובתוספות קדושין ל"ד ד"ה מעקה א"כ נשים פטורים ממ"ע דנותר דהוי מ"ע שהזמן גרמא והל"ת דנותר נוהג בנשים וא"כ לא להוי נל"ע כלל דהעשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל. בשלמא למה שכתב התוס' קדושין ל"ד לחד תי' ניחא אבל לתי' הב' קשי' וכה"ג הק' הרב ש"א מעשה דתשביתו יעו"ש. ונ"ל ע"ד פילפול ע"פ דאמרינן בתמורה ד"ב ואם המר ימיר לרבות האשה ות"ל דאמר ר"י אמר רב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני ה"מ בלאו שיש בו מעשה דכתיב כי יעשו אבל בתמורה שאין בו מעשה ה"א דלא השוה קמ"ל ואם המר לרבות אשה יע"ש ממוצא הדברים שמענו דבלאו שאב"מ לא השוה אשה לאיש ולפ"ז י"ל דר"י שפיר ס"ל דהוי נל"ע משום קרא לנתוקי ללאו ואי דעשה אינו שוה בנשים ועונש הלאו שוה בנשים ז"א דלא השוה כלל אשה לאיש דהא כי יעשו כתיב אבל בשאין בו מעשה לא אתקיש וא"כ ליתא הלאו בנשים ואינו שוה העונש ג"כ בכלל ולכן הוי שפיר נל"ע ודוק ואין לפקפק דהא באמת ה"א כן אבל לבתר דכתיב ואם המר ימיר לרבות האשה שמעינן מינה מתמורה דאע"ג שאין בו מעשה השוה י"ל דבלאו הכי אמר ר"י בתמורה ד"ג לא תתני מימר דהוי מעשה ובל"ז למילף ב"מ מתמורה להיות נשים דומה לאנשים אינו מוכרח לכל מקום ובפרט דדעת הפוסקים דאין עונמה"ד מבמה מצינו עיין במשנה למלך מהלכות נזירות א"כ לא ילפינן לכל מקום וק"ל. ויש עוד לישב בהרבה ישובים ודוק:
רש"י ד"ה לוקה ואינו משלח דהוי לאו שקדמו עשה ורבנן חולקין וקשה לי לפ"ז מאי ראי' לר' יוחנן ממתני' דטמא הבא אל המקדש דלמא ר"י היא דס"ל לאו שקדמו עשה לוקין אבל לרבנן אפשר לומר דאין לוקין וי"ל כיון דבסיפא דמתני' פליגי ר"י ורבנן בנוטל אם על הבנים משמע בדין הנ"ל כ"ע מודים דהבא למקדש הוי נל"ע וק"ל. ועוד י"ל:
ולפ"ז יש לפרש שיטת רש"י בד"ה כל ל"ת וכו' מ"ש דאבל עשה שקדם הלאו ואתה יכול לקיימו קודם לוקין במדוקדק דבזה כ"ע מודים אפי' לרבנן דס"ל שלח לבסוף משמע ואע"ג דיכול לקיים מקודם ג"כ הוי לאו הניתק לעשה מדכתיב לבסוף משמע דכוונת התורה לנל"ע וע' בתוס' תמורה ד"ה ע"א בד"ה אמר לך רבא דכ"ה דמוכח בקרא דעשה קאי אחר הלאו לא הוי נל"ע יע"ש וה"נ ס"ל לרבנן שלח לבסוף משמע וכן משמעות רש"י בד"ה וח"א שלח לבסוף משמע כדכתיב ור"ל משום דכתיב לסוף מוכח דהוי לאו הנל"ע אבל היכא שקדם בכתוב ויכול לקיימו קודם דאם לא יכול לקיימו מוכרח דע"כ הוי נל"ע כדמוכח מלאו דגזל בזה ס"ל לר"י לאו שקדמו עשה לוקין. ומ"ש מקודם ה"מ בעשה הבאה אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו תפס זאת ג"כ לכ"ע אפילו לר' יהודה דס"ל דאף דכתיב שלח לבסוף מ"מ ס"ל דהוי קדמו עשה ותפס ב' הקצוות לכ"ע והיכא דנזכר העשה לסוף רק שיכול לקיימו קודם פליגי ר"י ורבנן לקמן וע' ברש"י ד"ה לאנתוקי וק"ל:
גמ' אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הקשה אאמ"ו הגאון נ"י לשיטת תוס' דפסחים דב"י הוי נל"ע א"כ מש"ל בטלו ולא בטלו לר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ כשמפרר או זורק לים באופן שלא יוכל לקיים המ"ע דתשביתו תו לוקה שפיר. והוא מפרק לה כיון דחכמים ס"ל השבתתו בכל דבר לא מש"ל בטלו בשום אופן וכמ"ש הרב בשו"ת ש"א יע"ש א"כ לפ"ז ר' יוחנן דאזיל על חכמים החולקים על ר' יהודה דמתני' דאמרו זה הכלל וכו' דאין לנו לרבות רק עוד אחרת היינו לשיטת החכמים לא מש"ל אלא זאת ועוד אחרת אבל ב"י לא מש"ל לחכמים הנ"ל דמסתמא המה ג"כ חכמים דר"י החולקין בפסחים וס"ל דביעור חמץ בכ"ד א"כ לא מש"ל בטלו ויש לדחות עכ"ד וכוונתו מבואר לפשטות לישנא דר' יוחנן דאמר אנו אין לנו אנא זאת ועוד אחרת משמע לדידן לדינא לא מש"ל כלל והדק"ל לדינא מש"ל בחמץ דקי"ל כר' יהודה. ולדידי נראה להחזיק הקושי' ביותר דבאמת שיטת הרב ש"א וכמה מפרשים דלרבנן לא מש"ל בטלו. אבל אני נבוך בזה דאפילו לרבנן ס"ל לרבה בפ' כל שעה דבשאר נהרות בעו דווקא פירור דזולת זה לא הוי השבתה ועיין בב"י א"ח סי' תמ"ה דחמץ קשה מפרר דווקא וזורק לים ועיין במ"א דחיטין צריך לחתוך ועיין בר"מ פ"ג מהלכות חו"מ ובמ"ל שם וא"כ מש"ל בשזרק ולא פירר וא"כ אפילו לרבנן מש"ל בטלו ועיין. ויש לישב בחידוד התלמידים ועיין בתמורה והרי מימר דמשני דהוי ב' לאוין ועיין ברמב"ם בפ"א דתמורה ובלח"מ בפ' י"ז מסנהדרין ועיין מש"ל דכל י"ג מדות אין דנין מהלכה ודוק:
והנה עוד קשה לי אמאי לא אמרינן דנותר הוי נל"ע ומש"ל בטלו דמצוה בשריפה דווקא ואם זרקו לים ודומה ביטל העשה ותו ילקה. ואין לומר דהא בל"ז הוי לאו שאב"מ ואין לוקין די"ל לפי מ"ש הרב בעל פרי מגדים בפתיחה להלכות פסח היכא דקנה חמץ בפסח או שנתן מים לקמח ונתחמץ אח"כ כיון שבא ע"י מעשה הוי לאו שיש בו מעשה א"כ מש"ל בנותר שיעבור עי"מ דאמרינן בפסחים פ"ג מוח שבעצמות שאין יכולים לשבור בפסח נשרפים בט"ז ואמרינן נמנין על מוח שבפנים היכא דאפשר לכן הוי בכלל נותר רק שאינו עובר בלאו דלא תותירו כיון שהוא אנוס מצד שאינו יכול לשבור וא"כ היכא ששבר עצם שיש בו מוח ונתותר המוח אח"כ הוי לאו שיש בו מעשה כמו בהחמיץ הנז' דנתן מים לקמח ואח"כ נתחמץ מאליו וה"נ דכוותיה וא"כ מש"ל מלקות בנותר מצד לאו שאב"מ ורק דפטור מצד שנל"ע וא"כ היכא דמש"ל בכה"ג וזרקו לים הוי ביטלו ולוקה. ואין להקשות דא"כ מאי הקשה הש"ס לעיל ד"ד מכלל דס"ל לר"י לאו שאב"מ לוקין עליו מנ"ל דדלמא יש לומר דהא בל"ז מש"ל נותר במעשה ולכן אשמעינן דאין לוקין בשום אופן דהוי נל"ע דז"א דעכ"פ קשה מאי חזית דאשמעינן למפטר משום נל"ע ועיק' הרבותא בגוונא דרחיקא דמש"ל מעשה הוי לאשמעינן משום לאו שאב"מ אין לוקין ונ"מ דאי נימא מכח נל"ע מש"ל בלא קיימו או בטלו דלוקה וא"כ שפיר הי"ל דהוי לאו שאב"מ ולאשמעינן חידושא יותר דיש מקום לטעות ברוב נותר הנ"ל אבל בכאן הדק"ל וצ"ע ולפי שיטת החינוך דכתב כל לאו שאב"מ אין לוקין אף על גב דיעבור על לאו ע"י פעולת מעשה מיושב קושיא הנ"ל אבל אין הדבר מוכרח ויע"ש לקמן דכ"א ודוק:
תוס' ד"ה אי דקטלה והק' דלמא הרג בשגגה ופ' רש"ל דקושיא דנאמר חייבי מיתות שוגגין חייבים מלקות ורבינו מהרש"א כתב אין דבריו מובנין דבפ' אלו נערות דל"ה דאמר רבא מי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגים חייבים יעו"ש ודבריו תמוהים דלא ראה במס' חולין פ"א ע"ב דס"ל לר' יוחנן בשחט אותו ואת בנו ראשון לשולחני והשני לע"ז דחייב מלקות וכגון דהתרו בו למלקות ולא התרו למיתה ור"ל חולק וס"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות דתרווייהו בגופא ופסק הר"מ בח"מ שוגגים דחייבים מלקות וכמו שכתב הכ"מ דפסק כר' יוחנן בחולין. וא"כ ע"כ הא דרבא אמר בכתוב מי איכא למ"ד דח"מ שוגגים חייבין היינו לענין ממון אבל לא למלקות וא"כ הק' התוס' שפיר דלר"י מצי לאוקמי' בהרג בשוגג. ואף דנוכל לומר קצת התנצלות דס"ל למרן מהרש"א דסוגיא דכתובות חולקים על סוגיא דחולין וכמ"ש בפ"י דכתובות דשם מבואר כי אתא רבין כו' וע"כ חולק על הא דאמר ר"ד בחולין פ"א והרמב"ם סמך על אוקימתא אחרת הנז' בב"ק דל"ה והבין על כל זאת נראה מבורר דאשתמיט להרב זלה"ה דהיה לו לפרש:
אמנם לענ"ד תמה אקרא לשיטת רש"ל דס"ל חייבי מיתות שוגגים חייבים מלקות דא"כ מה תי' התוס' דלא הוי ביטלו כיון דהי' שלא במתכוין אמאי לא נימא דמיירי דומי' דאי' בחולין פ"א דהתרו בעת שבטל העשה דהיינו שהרגה שיחויב מלקות מצד הל"ת שגירש אונס ועל מיתה לא התרו וא"כ מקרי בטלו דהי' מזיד לדבר ומיתת שוגגים מקרי דחייב מלקות לשיטת רש"ל והדק"ל קושי' התוס' א"ו מוכרח לומר דס"ל לתוס' דרבא דכתובות ס"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורים מן המלקות וא"כ קשי' מעיקרא מאי קשיא להו. ואין להקשות בל"ז עכ"פ דהרמב"ם ס"ל בוודאי לר"י דח"מ שוגגין חייבים מלקות א"כ מש"ל אונס שקטלה בשוגג (וכנ"ל ולמה להש"ס לאוקמי בפאה יע"ש י"ל דאדרבה מכח זה נתברר שיטת הר"מ וגו' בקיימו ולא קיימו דס"ל לר"י קיימו ובע"כ צריכין לפרש לפ"ז מאי דאמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דהא מש"ל קיימו בהרבה ענינים היינו כמו שפי' הקדמונים דאמר ר"י אנו אין לנו היינו דכוונתו לצרף עמו ר"ל דלא מש"ל בטלו כ"א בזאת ועוד אחרת וע"ז הקשה הש"ס דלא מש"ל באונס בטלו אי דקטלה קלב"מ ואי"ל בשוגג ז"א דלר"ל לשיטתו בחולין פ"א ס"ל דח"מ שוגגין פטורין ממלקות ולא מש"ל כלל אבל לגי' התוס' קשה ממ"נ או דלא קשה כלל ואי נימא דס"ל כסוגי' דחולין א"כ לא תי' כלום ולכוין זה במהרש"א רחוק מאוד וצ"ע:
גם מה שתי' מהרש"א לחלק דבריו תמוהין א"כ במזיד נמי דהא עיקר חיוב מלקות מצד אחר ומאי הק' הש"ס קים לי' בדרבה מיניה וכן הקשה בתא"י:
ועוד דהא סכ"ס לר"י בטלו הוי גמר חיוב מלקות א"כ חיוב שניהם באים כא' ומה אעשה שלא זכיתי להבין אמרי בינה:
תוס' ד"ה כגון שהדירה ברבי' וכו'. הקשה לרש"י דפי' מצא בה עון א"כ אינו מצוה לקיימה לכאורה מפשטות משמע דעיקר קושי' למסקנא דפרכי' דבאונס לא מש"ל בטלו דלדבר מצוה יש לו הפרה הא כשמדירה עבור עון לא הוי מצוה וא"כ מש"ל שפיר בטלו. אבל לפ"ז ק"ק דעדיפא הי"ל להקשות דאסור לקיימה כדאיתא בכתובות ל"ט נמצא בה דבר ערוה אסור לקיימה וא"כ לא הוי בטלו כלל דלא חל עליו העשה כלל דלו תהיה לאשה הראוי לו דווקא. ואולי ר"ל דהכי כוונתם כיון דאינו מצוה לקיימה לא הוי בטלו כלל ואמאי ילקו והכין הקושיא בריטב"א ודחוק. וצ"ל דבלאו הכי יש לכאורה לישב קושית התוספות על רש"י ע"פ דהק' בהגהת מיימוני להלכו' שבועות דא"א לר"ת דבנודר עד"ר כשמסכימי' ברצונם הרבים להתיר אזי מתירין א"כ קשה מסוגי' דמשני הש"ס בנודר עד"ר דהוי בטלו הא יכולין להתיר ויכול להשתדל ולבקש מהם שיסכימו להתיר יעו"ש ולכן כתב רש"י שנמצא בה עון והדירה עד"ר וע"כ הב"ד וא"כ בוודאי לא יסכימו הרבים להתיר לדבר עבירה ומה שהקשו א"כ לא הוי ביטלו כלל דליתא מצוה עליו וליתא מלקות י"ל דמיירי שהוא בעצמו אמר שמצא בה עון וליכא עדים ויכול להיות ששקר אמר והדירה עד"ר דאז לא ימצא ב"ד להתיר דיחששו שמא האמת שמצא בה עון ואסור לקיימה ומה"ת להזדקק להם ומש"ה לוקה דאינו נאמן כיון שמחויב מן התורה לישא אותה ולא יוכל לשלחה כתיב וכיון שנדר חל עליו דנדר חל על דבר מצוה ולא ירצו להתיר מחשש שמא האמת כן ואי דילקה לפ"ז מאי אכפת להו בזה ודוק. והא דדייקו הדירה ת"ל דבל"ז שויא אנפשיה חד"א כשאמר זנתה אשתי והוי כבטלו י"ל דהא קי"ל דאינו נאמן לדידן דיש חרם ר"ג מ"ה שלא לגרש בע"כ א"כ מכ"ש היכא דמוטל עליו לקיימה מכח איסור לאו לא יוכל לשלחה ולכן בעינן הדירה וכן נמי בחוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן אבל בהדירה לא מהני ולא יזדקקו שום ב"ד להתירה ולכן שפיר לוקה וק"ל ולכן הק' התוס' בזה"ל דא"כ אינו מצוה לקיימה ור"ל דאי מיירי בכה"ג דאמרן א"כ אמאי אמרי' דלא מש"ל בטלו דהוי מצוה ויש לו התרה הא אינו מצוה כשנמצא עון וא"כ הב"ד לא יזדקקו להתיר א"ו מוכרח מקושית הש"ס דע"כ לא מסתברא לומר כן והיינו כיון דמן התורה אינו נאמן כלל בשום אופן לבטל בתחבולה הלאו דלא יוכל לשלחה מוטל עליו המצוה בשלימות ומצוה להתיר וא"כ קשיא מעיקרא דלא הוי בטלו כלל דיכול להשתדל דיתירו לו: