אור ברסלב

שאגת אריה (מכות)· רבי אריה לייב בנדיט מזאבלודאוי

מסכת מכות

הקדמת המחבר

אליך אלהי אבי אשא עיני, רחמיך ירחמני, יוצרי הבינני, הורני וחנני, לידע ידיעה בתורתך, ולשמור פקודיך, כי בם חייתני, במצותך הרב תשעשעני, מוהר רב ומתן עוז יאמצוני, ברוך אתה ה' חוקיך למדני, יצו ד' הברכה בנאות דשא להרביצני.

בעזרת שוכן מרומים, אתחיל לבאר חידושים בס"ד על פרק כיצד העדים נעשים זוממים, ויה"ר דלא אכסוף בבית מדרשא של חכמים, ולא לחכו עלי תמימים, ויקובל דברי בעיני תלמידים הצמים, ואזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות כל הימים, עד ביאת הכהן לאורים ותומים, אכי"ר.

הבוחר בנו מכל עם ולשון, ינצור לשוני כאישון:

פרק ראשון

מתני' כיצד העדים נעשים זוממין כו'

נדרשתי לאשר שאלני חכם מחכמי הזמן בתפלת הביננו כוונת התנא ששינה לשונו לומר כיצד העדים נעשין זוממין דעל זה פרכי' בש"ס אין העדים נעשין זוממין מבע"ל ומשני' תנא התם קאי על מס' סנהדרין דתנן כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת ויש לך עדים זוממין שאין עושין בהן הזמה כל עיקר יעו"ש. דיש להבין למאי רמז לן התנא להבין דבר מענינו בקישור מתני' דכאן למתניתין דסנהדרין וביותר קשה לפי מה שהק' תוס' ד"ה מעידין אמאי לא תנא מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר דשייך בין בכהן בין ישראל ותי' דנקט מידי דשייך בכהונה דקאי על מתני' דסנהדרין כל הזוממין יעי"ש וזה גופא טעמא בעי למאי תפיס התנא בלשונו למתני בן גרושה דשייך בכהונה דווקא ולמתלי במתני' דכל הזוממין והשבתי על פי פשוט דהתנא רמז למתלי' דין הנ"ל דאין אומרי' יעשה זה ב"ג בהך דינא דמתני' דסנהדרין כל הזוממין כו' ולולי המתני' דכל הזוממין לא היה מוכרח דינא דמתני' דכאן דמעידין שהוא ב"ג והוזמו דלא יעשו העדים ב"ג. דהנה אמרי' בש"ס מה"מ ומשני דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו ופרכי' ולפסל לדידי' ולא לזרעו ומשני בעינן כאשר זמם לעשות וליכא והקשה הריטב"א נימא דכתיב אצל כאשר זמם לעשות מלת לאחיו לומר להעניש להעדים זוממין רק כפי שזמם לעשות לאחיו ולא לזרעו של אחיו ותי' בשלמא אם הי' הקרא דלאחיו מיותר הייתי אומר דאתיא לדרשה לאחיו ולא לזרעו דהיינו שיענשו הע"ז רק כאשר זמם לעשות לאחיו ולא יענשו כפי שזמם לעשות לאחיו ולזרעו וא"כ הייתי אומר דנפסל לדידי' לחוד ולא לזרעו אבל כיון דבעינן הך קרא דלאחיו לדרוש על זוממי בת כהן ובועלה שנידונים במיתת אחיו ולא לאחותו וא"כ מנלן לפרש מלת לאחיו למעט זרעו ובכל מקו' ברא כרעא דאבוה וכיון דלא מיותר אמרינן כאשר זמם לעשות כתיב דאין הזמה לחצאין ונתמעטו העדים בב"ג מדין כאשר זמם לגמרי יעיש"ה. ומעתה מבואר הקישור דבלא מתני' דסנהדרין היה קשה על דינא דמתני' דכאן בעדי ב"ג שניזומו אמאי לא יעשו ב"ג דאי מדכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו קשה ונפסל לדידי' ולא לזרעו ואי מדכתיב כאשר זמם לעשו' דמשמע שוה בשו' דווקא ולא יקוים כאשר זמם לחצאין. קשה נימא דגילה רחמנא לאחיו דמיותר לומר לאחיו ולא לזרעו דאין צריכין העונש דכאשר זמם בשוה. אבל עכשיו דשמענו ממתני' דסנהדרין כל הזוממין מקדימין כו' חוץ מזוממי בת כהן בועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת היינו מיתת הבועל וכמ"ש רש"י דכתיב לאחיו ודרשינן לאחיו ולא לאחותו וכיון דלאחיו בעינן לדרשה הנ"ל א"כ מה"ת לן למדרש לאחיו ולא לזרעו דבכל מקום נכלל גם זרעו א"כ שפיר תנן כיצד העדי' נעשים זוממין וכתי' הש"ס מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה אין אומרים יעשה זה בן גרושה משום דכתיב ועשיתם לו ונימא למפסל לדידי' ולא לזרעו אלא לוקה מ' דממעטינן לגמרי משום דכתיב כאשר זמם לעשות ואין הזמה לחצאין ולאחיו אינו מיותר כלל וק"ל. ובזה אמרנו לחדודי לפרש לשון התנא דדייקו הש"ס כיצד אין העדים נעשין זוממין מבע"ל ומשני תנא התם קאי דתנן כל הזוממין מקדימין כו'. ומקשין העולם דאכתי אינו מיושב קושי' הש"ס כיצד אין העדים נעשים זוממין מבע"ל. וגם הקשה הריטב"א ממתניתין דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד אין אומרי' יעשה זה וכו' יע"ש:

ונראה ליישב ע"פ דהקשו התוס' בד"ה מעידין אמאי יעשה ע"פ העדים בן גרושה דהא היו עדות שאינו יכול להזימה ולא הוי עדות ותי' כיון דאם נזומו לוקין הוי עדות שיכול להזימה יע"ש. א"כ לפ"ז י"ל דכל זה רמז לן התנא בלשונו דפתח בלשון שאלה כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה האיך משכחת לה שיזומו העדים בבן גרושה וכיון דלא משכחת לה להיות זוממין לא משכחת להיות מעידין על כהן שהוא בן גרושה דהוי עדות שאינו יכול להזימה ולא הוי עדות והתנא אקרא קאי דכתיב בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם וע"כ דרשינן מלו דמיותר היינו לו ולא לזרעו למעט בן גרושה מדין הזמה וכתי' הגמ' דכתיב כאשר זמם לעשות דאין הזמה לחצאין א"כ איך משכחת לה להיות זוממין בבן גרושה וכיון דלא משכחת לה להיות זוממין לא משכחת להיות מעידין על כהן שהוא בן גרושה דהוי עדות שאינו יכול להזימה. וכל זאת למסקנא אבל בה"א של מקשן דלא ידענא ממתני' דסנהדרין כל הזוממין דחיקא טובא לפרש מתני' דעל קרא דועשיתם לו קאי דנימא באמת שיעשו עדים בעצמם ב"ג דדלמא לו ולא לזרעו אתי לומר דנפסל לדידי' ואי דכתיב כאשר זמם שוה ממש ואם לאו לא יעשה דאין הזמה לחצאין הייתי אומר דלאחיו נאמר ולא לזרעו דיהי' הזמה רק כמו שחשב לאחיו. וא"כ היה צריך התנא להציע באריכות הקדמה דלאחיו אתי' לדרשא אחרינא בכדי שלא יהי' לאחיו מיותר לדרוש לאחיו ולא לזרעו אבל עכשיו דשמענו תי' הש"ס התם קאי על מתני' דסנהדרין כל הזוממין וכו' א"כ לאחיו בעינן למדרש ולא לאחותו בזוממי בת כהן וא"כ לפ"ז שפיר יש לישב קושית הש"ס דשאל התנא כיצד העדים נעשין זוממין וקאי על קרא דועשיתם לו דנתמעט זרעו וכתיב כאשר זמם מוכח דאין הזמה לחצאין וא"כ לא יעשו בב"ג דין דכאשר זמם וא"כ לא משכחת לה להזימם כלל וא"כ הוי עדות שאינו יכול להזימה וכקושית התו' ועז"א התנא אין אומרים יעשה זה בן גרושה ר"ל לתרץ הקושי' בע"כ צ"ל דמש"ל עדות שיכול להזימה בעדי בן גרושה דיעשה זה בן גרושה דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו דהיינו למפסל לדידי' וז"ש יעשה זה ותפס לישנא דקרא ועשיתם לו והיינו שיעשה הע"ז בן גרושה ולא בניו ולפרש קרא כנ"ל ע"ז אשמעי' דאי אפשר לפרש כן דבעי' כאשר זמם לעשות דאין הזמה לחצאין ואי מלאחיו אצטריך לדרשה דמס' סנהדרין לאחיו ולא לאחותו ולהכי סיימו במתני' אלא לוקה מ' ר"ל לישב קושית התוס' דבמלקות הוי עדות שיכול להזימה וכמו שכתבו בתירוצם ודו"ק:

מתני' אין אומרים יעשה זה בן גרושה

כבר הקשה הריטב"א על הא דפתח בלשון רבים מעידין אנו כו' וסיים בלשון יחיד א"א יעשה זה ב"ג והל"ל יעשו ב"ג וע"ש שתי' לישנא דקרא נקט. ואף אנן נימא מילתא והמעי' יבחר דהנה הק' הגאון מו' יונתן באו"ת סי' ל"ח דלמה להש"ס להוכיח דאין נעשה ב"ג מקרא דעשיתם לו ולא לזרעו יע"ש תיפוק לי' בפשיטות דהא קי"ל לקמן דף ה' דאין ע"ז נהרגין עד שיגמור הדין וילפינן לכל דבר מגז"ש. וגם ק"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה דאין עונשין מן הדין וא"כ איך משכחת לה לעשות העדים זוממין כשמזימין אותם להיותם ב"ג דממ"נ דאם הזימם קודם שנפסק הדין על פיהם מה"ת הוה אמינא לקים בהן כאשר זמם ולעשותם ב"ג דהא לא נגמר הדין ואם נזומו אח"כ כשנפסק הדין ע"פ עדותן שהכהן יהיה ב"ג תו הוה כאשר עשה דאינו מחוסר שום מעשה ולא אפשר לקיים בהם כאשר זמם כלל:

ובילדותי ישבתי ע"פ פלפול דהנה אמרינן לקמן דף ה' אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין. שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג הנידון א"ל חכמים והרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים יעש"ה ומדקדקים המפרשים למאי הביאו חכמים סיומא דקרא לעשות לאחיו ואי נימא לפרש כמו שפי' מפרשי' דמלאחיו דייק דמשמע שהרי אחיו קיים דהיינו בדומה לו כמו דאמרי' בעלמא ונקלה אחיך לעיניך לאחר שלקה יהי' אחיו קיים דמה"ט אם אמדו לקבל כ' מלקות מלקין אותו רק י"ח משום דבעינן מנין הראוי להשתלש ואין מלקין אותו כ"א דשמא ימות יעוין בריטב"א מ"מ למה לחכמים למסתר דעת הצדוקים מהוכחה דלאחיו תיפוק ליה מקרא מבואר כאשר זמם. וגם בל"ז קשה דהא מקרא דלאחיו אינו מוכרח דבעינן לדרשא לאחיו ולא לאחותו יע"ש לקמן בחידושי דף ה' מה שהארכתי בזה. ועוד יש להקשות על כת הזדים הצדוקים איך טחו עיניהם מראות מקרא מפורש בתורה ועשיתם לו כאשר זמם. ואמרנו לחדודי דבאמת מקרא דכאשר זמם אין סתירה שלימה לדברי הצדוקים האומרים נפש בנפש דווקא שאם נהרג הנידון אז יהיו נדונים הע"ז אך ורק השיבו להן חכמים משני לימודים דהיינו דכתיב כאשר זמם וכתיב לאחיו דאז מצירוף הלימודים הנ"ל מוכח דעדים זוממין נהרגין קודם שנהרג הנידון אבל מלימוד דכאשר זמם לחוד או מלימוד דלאחיו לחוד לא הי' מוכח כלל לסתור דעת הצדוקים. ומשני הלימודים הללו בצירוף ג"כ היה פתחון פה לצדוקים בסברתם וע"כ הציעו להם חכמים הקדמה באמרם הרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם ודרשינן לו ולא לזרעו בדין ב"ג ולאחר הקדמה הלזו אז סתרו להם חכמים מצירוף שני לימודים כתיב כאשר זמם וכתיב לאחיו אבל אי לא ידעינן למעט עדי ב"ג מקרא דלו ולא לזרעו הוי אמינא לומר כסברת הצדוקים דהרגו נהרגין וא"כ לפ"ז היה משכחת לן שפיר בעידי ב"ג כשהוזמו לעשות אותן ב"ג אף דהוה כאשר עשה. ואען ואומר דהנה יש להן פתחון פה לצדוקים לדרוש כמשמעו נפש בנפש שיהרג הנידון דווקא והא דכתיב ועשיתם כאשר זמם דמשמע כאשר זממו במחשבתם להעיד ולחייב הנידון ולא כאשר יצא מכח אל הפועל יש לומר קמ"ל קרא כדאי' במס' תרומות פרק ז בת כהן שזנתה ובעלה חלל מחוללת היא ופטורה משריפה רק נדונית בחנק וא"כ לפ"ז משכחת לה בעדים שהעידו על כהן שהוא חלל וא"כ לפי דבריהם נתחללה ג"כ אשתו שהיתה בת כהן ונגמר הדין על פיהן לעשות אותו לחלל ואח"כ באו עדים והעידו על אשת החלל הזה שהיא ב"כ שזינתה וכל מחשבתם ורצונם לחייבה רק חנק כי כבר נגמר הדין על בעלה שהוא חלל ונמצא ג"כ היא מתחללת ואח"כ נזומו עדי הבעל שנעשה חלל על ידיהן וא"כ נשארה האשה בקדושתה ונגמר דינה לשריפה כדין בת כהן שזנתה ואף שהעדים שהעידו על האשה שזנתה רוצים לחזור מעדותן באמרם חשבנו רק לחייבה חנק כי לא ידענו שעדים שהעידו על בעלה שהוא חלל יהיו משקרים מ"מ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ונגמר דינה לשריפה ונשרפה ואח"כ באו עדים והזימו לעדי זנות דבת כהן הנ"ל ואז חייבים העדי ב"כ הנ"ל מיתה לדעת הצדוקים דכתיב נפש בנפש אך ורק ה"א אילו היה כתיב ועשיתם לו כאשר עשה ה"א באותה מיתה עצמית שנשרפה יהיו נידונים העדים זוממין ג"כ בשריפה וע"ז קמ"ל קרא ועשיתם לו כאשר זמם דווקא כפי מה שזממו במחשבתם לחייבה דהיינו שבאו רק לחייבה חנק כי בעת שבאו להעיד עליה כבר היה בעלה בחזקת חלל ונתחללה אשתו ב"כ ג"כ וא"כ עיקר מחשבתה היה רק לחייבה חנק ואח"כ נשתנה מחמת שנזומו עדי בעלה ולכן נתחייבה שריפה ונשרפה וע"ז אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות שידונו כפי מה שזממו לחייבה במיתת חנק אע"פ שנעשה המעשה להמיתה בשריפה ע"פ עדותן (וכן לרבנן החולקים על ר"מ במתני' דתרומות משכחת לה ג"כ שהעידו על אביה שהוא חלל וכסגנון דאמרן) כן היה פתחון פה לצדוקים לומר כן וק"ל. וע"ז אמרו להם חכמים לסתור דבריהם דע"כ ביאור כאשר זמם כמשמעו שיהיו נהרגין קודם שנהרג הנידון דליכא לפרש כנ"ל דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו שיהיו נידוני' הע"ז במיתת חנק ולא במיתת שריפה וכבר כתבו התוס' דכתיב היא למעט זוממין תיפוק ליה מקרא דלאחיו דמוכח דבועל נידון במיתה אחרת ג"כ מקרא הנ"ל א"ו לומר ולא זוממין אפילו היכא דלא מחייבינן כלל הבועל אפ"ה נידונין בחנק ועמש"ל א"כ לפ"ז שפיר נסתרו דברי הצדוקים דליכא למימר דאתי כאשר זמם לומר היכא דנהרגת על ידן הב"כ דהיינו שנשרפה וה"א להיות חייבים שריפה מתורת כאשר עשה קמ"ל רק ידונם בחנק כמחשבתם אשר זממו דקשה ל"ל תיפוק ליה מלאחיו דעדי ב"כ אין נידונין רק במיתת בעל שהוא בחנק כמו שהוכיחו התוס' אע"ג דלא חייבו הבועל כלל וא"כ כיון דלעולם נידונים בחנק א"כ מאי דכתיב כאשר זמם א"ו בלא הרגו נהרגים דלא כצדוקים שאומרים עד שיהרג הנידון וזה שאמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשית' לו כאשר זמם דייק וגם לאחיו דייק דמכל חדא ליכא לימוד דמכאשר זמם י"ל כנ"ל לחייב חלק כפי שזממו במחשבתם אף שע"י נגרם פעולת רע שריפה מ"מ הם לא זממו כן ורק בחנק ולעולם דווקא בהרגו. וממקרא דלאחיו לפי פי' המפרש לומר שהרי אחיו קיים דהיינו בדומה לו אף שאינו מוכרח כל כך כמו שהק' הריטב"א מ"מ מכח יתורא דקרא הוא דרשינן הכי היה להם פתחון פה לומר דדרשי' לאחיו ולא לאחותו. אבל עכשיו צרפו שני הדרשות ביחד דממ"נ מוכח דלא כדבריהם אי נימא לאחיו ולא לאחותו מוכח מכאשר זמם דליכא לפרש כנ"ל דהא נידונים בחנק לעולם ואי נימא דלאחיו לא אתי ללימוד הנ"ל א"כ אינו מוכח מכאשר זמם מ"מ מוכח מקרא דלאחיו שהרי אחיו קיים ונסתרו דבריהם ממ"נ ודו"ק:

אמנם אכתי יש מקום לומר כסברת הצדוקים וכאשר זמם נדרש כמש"ל ואי דכתיב לאחיו י"ל כמו שהקשה הריטב"א נימא לעשות העדים זוממין לב"ג ונפסל לדידי' ולא לזרעו ואי דכתיב כאשר זמם לעשות הא כתיב לאחיו ונימא למדרש לאחיו ולא לזרעו דהיינו שידונו העדים רק כאשר זממו לעשות לאחיו ולא שיהיו נידונים כאשר זממו לעשות לאחיו ולזרעו כן ג"כ ידונו הם וזרעם אלא ידונו הם בעצמם ולא לזרעם. אולם נראה ליישב דאי נפרש כן ונימא דיעשה ב"ג א"כ ל"ל ועשיתם לו ודרשי' לו ולא לזרעו דהא מיותר דתיפוק ליה מלאחיו ולא לזרעו וידעי' דנעשין ב"ג א"ו לאחיו ואתי ולא לאחותו ולו אתי למעט ב"ג דכתיב כאשר זמם משמע כפי שזממו דווקא והם זממו לפסול אותו ובניו וע"כ דרשינן למעט ב"ג ואמרי' ועשיתם לו וכ"ז ר"ל היכא דיעשו לו לחוד יהיה כאשר זמם אז יקוים עונש כ"ז אבל בב"ג אם יהיה נעשה לו לחוד ולא לבניו לא יהיה כ"ז אז לא יקוים כלל ובע"כ דרשה דלאחיו אתי להני דרשות הנ"ל א"כ מוכח דלא כצדוקים וז"ש חכמים והרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והיינו מצירוף שני לימודים לחוד לא שמעינן רק יש עוד לימוד ועשיתם לו ולא לזרעו מזה בצירוף מוכרח דלא כצדוקים ודו"ק:

ולפ"ז מיושב קושית הרב או"ת הנ"ל דשפיר פרכי' מה"מ דאינו נעשה ב"ג וליכא למימר דהא הוי כאשר עשה דזה אינו לפי ה"א דלא ידעי' דרשא דלו ולא לזרעו שפיר י"ל כצדוקים דהרגו נהרגין וכאשר זמם אתי' לכה"ג דאמרן ולאחיו אתי לעשות העדי' לב"ג כשהוזמו וכקושי' הריטב"א אבל לבתר דמשני הש"ס מוכח דלא כצדוקים ודוק היטב. וכ"ז לחידודי בעלמא אבל לדין יש תשוב' ועמש"ל ד"ה יע"ש:

ובדרך אחר יותר נכון נ"ל וכסיגנון הנ"ל דהנה הק' הריטב"א אמאי כשהעידו שהוא ב"ג ונמצאו זוממין לא ישלמו ממון דהפסידו מתנות כהונה ותרומה וקי"ל כל היכא דממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ותי' בשם הרא"ה דהאי פסידא לא ברי היזקא הוא רק גרמא בעלמא ומסתברא דהתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום יע"ש. ועוד תי' בשם התוס' טעמא כיון דלא מקיים דין הזמה בעצם גוף הענין במאי דהוה עיקר עדותן דפסולה דגופא דבן גרושה לא מקיימינן בהם ג"כ בהא דלא נאמר הזמה לחצאין וכדאמרי' בש"ס ועשיתם לו ולא לזרעו ובעי' כאשר זמם לעשות יע"ש. ונ"מ לדעתי במעידין על כהן שנטל מעות פדיון בכור ודומה דהוי ברי היזקא דלתי' א' היו מחויבי' לשלם אבל לתי' ב' פטורין דלא נאמר כאשר זמם בעיקר הזמה בפסול גופא לכן לא יהיה נידון ג"כ בממון והכין הסכים רמב"ן בס' הזכות יע"ש. והנה מקשין העולם לקמן דף ה' במתני' דאמרו להם חכמים הרי כבר נאמר ועשיתם לו כ"ז לעשות לאחיו והרי אחיו קיים א"כ למה נאמר נפש בנפש יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו ח"ל נפש בנפש הא אין נהרגין עד שיוגמר הדין דמנ"ל למעקר דברי הצדוקים מכל וכל נימא דנפש בנפש אתי לומר דהרגו ג"כ נהרגין רק דצדוקים אומרים שאין נהרגים כי אם בהרגו וע"ז הוכיחו שפיר מקרא דכאשר זמם אפי' לא הרגו נהרגין אבל נימא דנפש מרבי' להרגו נהרגין ג"כ. ואין לתרץ דל"ל קרא דנפש להרגו נהרגין תיפוק לי' מק"ו דלא הרגו נהרגין מכ"ש בהרגו נהרגין זה אינו דהא אמרי' שם בש"ס דאין עונשין מן הדין וא"כ לא הוי ידעי' מק"ו דהרגו נהרגין ולכן כתיב נפש בנפש דהרגו נהרגין ג"כ וא"כ מנ"ל ג"כ האי דינא דאין ע"ז נהרגין עד שיוגמר הדין דווקא:

אמנם יש מתרצים דבאמת מוכח מקרא דלעשות לאחיו דמיותר מלת לעשות דהי' לו לומר ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו אלא ודאי משמע מיתורא דלעשות לומר דווקא לעשות לאחיו שיהי' אחיו קיים וזה שאמרו להן חכמים הרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם דמוכח דלא הרגו נהרגין אך ה"א לומר ג"כ הרגו נהרגין מדכתיב נפש בנפש ע"ז באו למעקר דעת הצדוקים מכל וכל וע"ז אמרו חכמים כתיב לעשות לאחיו משמע מיתורא דלעשות לומר והרי אחיו קיים ולמה לן תיפוק ליה מקרא דכאשר זמם אלא ודאי אתי' לומר דדוקא לא הרגו נהרגין אבל הרגו אין נהרגין וא"כ למה נאמר נפש בנפש דליכא למימר דאתי' להרגו דנהרגין דמוכח מיתורא דלעשות דהרגו אין נהרגין אלא ודאי אתי' לומר דאין נהרגין עד שיוגמר הדין וק"ל:

אולם כל זה התי' נכון אי אמרי' כתי' הריטב"א והרמב"ן דבעידי ב"ג אם נזומו לא משלמין ממון משום דלא מתקיים בהם הזמה בעיקר עידותן לא יקוים ג"כ כאשר זמם בעונש ממון ולא בעינן דרשא לזה וא"כ מיותר מלת לעשות ובע"כ אתי' לומר דהרגו אין נהרגין דלא אמרינן נפש בנפש אתי' להרגו דנהרגין אבל אי אמרי' כתי' הרא"ה דלכן פטורין העדי ב"ג מממון משום דלא ברי היזקא והתורה אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום א"כ בעי' הך מלת לעשות לעדי ב"ג שיפטרו מממון שגרמו היזק ע"י עדותן בביטול מתנות כהונה והדרא קושיא לדוכתה ונימא דנפש בנפש אתי להרגו דנהרגין וגם מנ"ל לומר דדוקא משנגמר הדין דאדרבה נימא מדכתיב כאשר זמם כיון שהעידו בב"ד ואח"כ ניזומו חייבים מתורת כאשר זמם אע"פ שלא נגמר הדין ועמש"ל דף ה'. אמור מעתה שזה מבואר במתני' דאמרו להם חכמים הרי כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם ר"ל דכתיב לו ולא לזרעו והיינו למעט עידי ב"ג משום דכתיב כאשר זמם דאין הזמה לחצאין וכתי' הש"ס וכיון שכן מיותר מלת לעשות אלא ודאי אתי לומר לעשות לאחיו שאחיו קיים והרגו אין נהרגין דבלא זה לא היה מוכח דהרגו אין נהרגין דהייתי אומר נפש בנפש מרבינן להרגו דנהרגין ואי"ל למעט מלאחיו דהא אינו מיותר דאתי לדרשא לאחיו ולא לאחותו וגם אין למעט ממלת לעשות דגם זה אינו מיותר דאתי לעדי ב"ג שהוזמו שיפטרו מממון מתנות כהונה וכתי' הרא"ה אבל עכשיו דהציעו חכמים הקדמה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם דמוכח דאין נדונים בעיקר הדין ב"ג תורת כאשר זמם וגם אין הזמה לחצאין וא"כ ודאי פטורים מממון כשנזומו וא"כ מיותר מלת לעשות ש"מ אתי לומר דוקא והרי אחיו קיים דהרגו אין נהרגין וא"כ למה נאמר נפש בנפש לומר דאין נהרגין עד שיוגמר הדין ודו"ק. וכל זה לאחר דידעי' תי' הש"ס דכתיב לו ולא לזרעו וכתיב כאשר זמם לעשות דלא יקוים הזמה לחצאין ולפ"ז אינם מחוייבים ג"כ לשלם וכתי' הרמב"ן הנ"ל וא"כ מיותר מלת לעשות א"ו אתי לומר דהרגו אין נהרגין וכתי' הנ"ל וא"כ מיותר נפש בנפש בע"כ אתי לומר דאין נהרגין עד שיוגמר הדין. אבל בה"א דפרכו הש"ס מנה"מ כלומר דבאמת יהיו העדים נעשים ב"ג בתורת כאשר זמם וא"כ היה הסברא לחייבם ג"כ ממון דלא שייך השתא תי' הרמב"ן דאין הזמה לחצאין ובפרט בעיקר עדותן לא נתקיים תורת כאשר זמם דהא עכשיו ס"ל לקיים בעדי ב"ג תורת כ"ז לפי שיטת המקשן וא"כ י"ל דאתי שפיר מלת לעשות לומר שפטורים העדים זוממים בב"ג מלשלם מה שזממו לגרום ביטול מתנות כהונה. וא"כ לפ"ז היה מקום לומר בקושית העולם דנפש בנפש אתי להרגו דנהרגין דלא שייך תי' הנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה כלל בב"ג היכא משכחת לה להעניש העדים זוממין דהא הוי כאשר עשה וגם בעינן שיוגמר הדין דוקא דזה אינו דהא השתא קיימינן לפי הה"א של מקשן אפי' כאשר עשה מקרא דנפש בנפש דמלת לעשות אינו סותר לזה לה"א ואפילו דנימא דכתיב נפש בנפש היינו למיתה דוקא אבל עדי ב"ג מנ"ל לדונם כאשר עשה דהא אין עונשין מן הדין דז"א חדא דילפינן לקמן דף ה' בגז"ש ועוד כיון דנפש בנפש אתי להרגו א"כ לית לן לימוד לומר דדוקא בנגמר הדין נענשים העדים מתורת כאשר זמם וא"כ משכחת לה בב"ג שיזומו העדים קודם שנגמר הדין ואז יענשו מתורת כאשר זמם לפי שיטת המקשן ומיושב קושית האו"ת הנ"ל ודו"ק לחדודי בעלמא כי יש לפקפק. אמנם לדרכנו לפי ענ"ד נראה ליישב עוד באופן אחר ונקדים עוד מה דאמרי' לקמן דף מ' תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין א"ל אביו ולאו ק"ו הוא א"ל לא למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין. והק' הגאון בעל שער המלך הספרדי בהלכות מאכלות אסורות על שיטת הר"א מזרחי בשיטת הרמב"ם דס"ל היכא דיש איסור עשה עונשין ומזהירין מן הדין א"כ קשה בעדי' זוממין אמאי הרגו אין נהרגין נילף מק"ו לא הרגו נהרגין מכ"ש הרגו דנהרגין ואי דאין עונשין ממדת הק"ו תיפוק ליה דיש על הע"ז איסור לאו דלא תענה ולא גרע מאיסור עשה וא"כ בכהאי גוונא דאיסור ילפי' בל"ז אז שפיר ילפי מק"ו להענישם מן הדין והניח בצ"ע ועמש"ל דף ה' בביאור הסוגיא דשם ויונעם לך. ותי' אאמ"ו הגאון נ"י בספרו נר תמיד בכריתות דף כ"ו דשיטת הרא"מ בשיטת הרמב"ם כמ"ש הריטב"א בחידושיו שהק' איך לא מצינו בשום ברייתא ותוספתא דהרגו נהרגין ולמימר דאתי' כתנא דס"ל עונשין מן הדין א"ו קושט' דמלתא לכ"ע נאמר דהרגו אין נהרגין אפי' למ"ד עונשין מן הדין בכ"מ אבל בעדי' זוממין שאני דחידוש הוא ואין למדין מק"ו דכאשר זמם דאין לך בו אלא חידושו ומאי דאמר לו אבוה ולאו ק"ו הוא לחדודי דברי' אמר וברי' אהדר ליה אפי' בעלמא אין עונשין מן הדין יעו"ש. ולפ"ז י"ל דשיטת הרא"מ ג"כ הכי אע"ג דבעלמא עונשין מן הדין היכא דיש איסור מפורש אבל בכהאי גוונא בעדים זוממין לא נאמר זה משום דחידוש הוא ולכן אע"ג דיש איסור מפורש אפ"ה אין עונשין מן הדין עכ"ד וש"י. (ואף דיש לפקפק דלא דמי לתי' הריטב"א מ"מ יש לישב):

והנה לכאורה יש להבין דברי הריטב"א דאפי' נימא כסברתו דע"ז חידוש הוא ואין עונשין מן הדין אפי' בכה"ג מ"מ הוצרכו הש"ס לבא דווקא לסברת התנא דה"ט דהרגו אין נהרגין משום דקי"ל אין עונשין מן הדין. דהנה אמרי' בב"ק דף ע"ג היכא דאסהידו תרי בחד ליכא חידוש דמאי חזית דסמיך אהני תרי המזימין נסמוך על תרי קמאי יעו"ש וא"כ בכה"ג היכא דהזימם תרי בחד דליכא שוב סברת ע"ז חידוש הוא וא"כ בכי האי גוונא נילף מק"ו דהרגו נהרגין דלא הוי חידוש ואמאי סתים לומר דהרגו אין נהרגין דמשמע דליכא צד אופן לאשכוחי בהרגו דנהרגין הא משכחת לה בכה"ג דאסהידו תרי בחד ובכה"ג ילפי' מק"ו דלא הרגו נהרגין מכ"ש בהרגו דליכא חידוש דהא ב' נאמנים יותר מא' וע"ז הוצרכו לומר לא למדתנו שאין עונשין מן הדין ולא משום חידוד אמרי' בסוגיא:

אמנם י"ל ע"פ דהק' תוס' סנהדרין וב"ק דף ע"ג דאפי' אסהידו תרי בחד ג"כ הוי חידוש דהא תרי כמאה בכל מקום וא"כ מאי חזית דסמכי על בתראי נסמוך על תרי קמאי שאומרים לא כן הוא רק שהיו שניהם במקום פלוני ותי' בב"ק דף ע"ג דמש"ל בעדות מיוחדת שאין א' יודע מחבירו וכיון דמזימין תרי לחד מהימני יותר דאז להניזום ליכא עד מסייע שם שאין יודע העד השני ממנו יעו"ש וכ"ז שייך בדיני ממונות אבל בדיני נפשות קי"ל לקמן דף ו' ע"ב דעדות מיוחדת פסולה א"כ לפ"ז שפיר תניא דהרגו אין נהרגין וכסברת הריטב"א דע"ז חידוש הוא דמאי חזית דסמיך אהני וכו' ואי דאסהידו ב' בחד ג"כ הוי חידוש דתרי כמאה דל"ל בעדות מיוחדת דהא פסולים המה לנפשות ומעיקר לא מקבלין אותם להעיד על חבירו שהרג הנפש ובע"כ בששניהם רואים כאחת זה עם זה שהרג הנפש וא"כ אף כשמזימים לכל אחד ב' עדים תרי כמאה ושפיר הוי חידוש וכריטב"א וק"ל:

ולפ"ז אני אומר ליישב קושיא הנ"ל דכל זה דווקא בעדי נפשות פסולים עדות מיוחדת אבל בעדי ב"ג לפוסלו מן הכהונה אפשר לומר דכשרים אפילו בעדות מיוחדת דלאו דווקא בעדי ממון כשרי' עדות מיוחדת דהא בעדים לאסור אשה על בעלה כשרים עדות מיוחדת עיין במרדכי פ"ב דיבמות דעדי כיעור אע"פ שלא ראו בבת אחת וכיעור דחזי האי לא חזי האי מצטרפין וכן העלה רמ"א בא"ע סי' י"א לפסק הלכה ואע"ג דיש לחלק לכאורה דבשלמא בעדי כיעור הוי רק לאסור אשה על בעלה ולא אשכחן שיבא ע"י עונש הגוף משא"כ בעדי ב"ג אף בשעה שהעידו עליו שהוא ב"ג לא רצו לחייבו כלום רק לפוסלו מן הכהונה מ"מ ע"י שיעשה ב"ג ע"פ עדותן משכחת שיבוא לידי חיוב סקילה כגון שיעשה עבודה בשבת וכמ"ש תוס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה עדי טומאה ועיין בתוס' קדושין ס"ו ע"ב ד"ה אמר ר"ט שכתבו דחלל שעשה עבודה אחר שנודע שהוא ב"ג דעבודתו מחולל וכמשמעות רש"י בפסחים ע"ב ד"ה ועבודה כו' דווקא עבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה יעו"ש. ועוד אם יאכל תרומה במזיד יהי' חייב מלקות ולא מבעי' לטעמא דרב ביבי בר אביי בפסחים שם הא דסבר ר"י היכא דאכל תרומה בשוגג ונודע שהוא ב"ג שהוא פטור מקרן וחומש מיירי בע"פ דזמנה בהול א"כ חלל הוא זר גמור לענין תרומה ובאם שיאכל במזיד חייב מלקות יע"ש בפרש"י אלא אף לאידך טעמא דאכילת תרומה אקרי עבודה מ"מ אם אכל תרומה אחר שנודע שהוא חלל חייב מלקות דהא לא עדיף תרומה מעבודה שעבודתו מחולל ויע"ש להרי"ף בגיטין פ' מי שאחזו שהביא ירושלמי נתיחדו בע"א שחרית ובפ"א בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן אע"ג דדבר ממון קי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעי' להו יעי"ש והכוונה מבוארת שהרי"ף אינו חולק על האי דינא דרמ"א א"ע דבירושלמי מיירי בדיני קדושין דשייכים בחיוב נפשות דאם נאמין שנתקדשה בעדים מיוחדת ישוב הבא עליה במיתה וא"כ ע"י עדותן נ"מ לנפשות אבל בעדי גיטין אדרבה אין בעדותן נפשות דהבא עליה שוב אינו במיתה וכן בעדי כיעור וזהו כוונת הר"ן שדייק לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעיא להו והוא שפת יתר ואבעיא למימר דיני אישות כדיני נפשות דמיא אלא נראה כוונתו דדייק לגבי אישות דשייכא בדיני נפשות כגון בעדי קדושין עדות מיוחדת דנתהוה ע"י עדותן חיוב נפשות אב לא בשארי מקומות איסור ודלא כמהר"א ששון בשו"ת סי' י"ו וכ"ד ויע"ש להרב נודע ביהודה סי' ע"ב שפי' כן כוונת הר"ן א"כ מבואר בב"ג דאשכחן ע"י עדות ב"ג חיוב מיתה לא מהני עדות מיוחדת. מ"מ י"ל חדא לפי שיטת הרב הב"י בטור ח"מ סי' ל' דס"ל באמת שיטה אחרת דכל דיני אישות אפי' בקדושין שוים המה לדיני ממונות והא דאמרו בתוספתא וירושלמי נתיחדו בע"א שחרית אין מצטרפין האי טעמא לפי שהבעל ואשה לא ראו רק ע"א בעת יחוד וקדושין לא נתכוונו כלל לשם קדושין והביא כמה פוסקים והרב בעל נודע ביהודה סי' ע"ב חיזק דברי רבינו ב"י מפשטות הירושלמי ותוס' שדייקו נתיחדו בע"א שחרית וע"א ערבית אין מצטרפין הו"ל יותר רבותא דאפי' נתיחדו בפני שניהם בזמן א' רק שאין העדים רואים זא"ז כגון א' מחלון זה וא' מחלון זה ג"כ פסול דעדות מיוחדת בכה"ג ג"כ פסולה א"ו אין הטעם כהר"ן משום עדות מיוחדת אלא מטעם הב"י כשהבעל ואשה רואים רק ע"א לא מכוונים לשם קדושין כלל ולכן תפס מילתא דפסיקתא אבל בכה"ג שראו העדים בבת אחת אף שלא ראו העדים זה את זה מ"מ הבעל והאשה סכ"ס מכוונין לשם קדושין כיון שראו שני עדים ואע"פ שהם עדות מיוחדת. א"כ לפ"ז בעדי ב"ג מהני עדות מיוחדת. ועוד בלא"ה בל"ז לשיטת הרמב"ם שפסק בפ"ו מהלכות ביאת מקדש דחלל שעבד אף לאחר שנודע שהוא ב"ג עבודתו כשרה א"כ לפ"ז אף שיעשה עבודה ויאכל תרומה אחר שהעידו עליו לא יחויב עונש הגוף וא"כ מהני עדות מיוחדת בעדי ב"ג דומיא דעדי כיעור שכתב המרדכי ורמ"א בא"ע. אמור מעתה לפ"ז מיושב קו' או"ת הנ"ל דאתי מתני' לאשמעי' אפי' בכה"ג שמעידין על א' שהוא ב"ג שנתגרשה אמו בפני העדים הנ"ל שראו שניהם רק אחד ראה מחלון זה כו' וכל עד לא ראה חבירו דמהני לעשותו לב"ג דה"א בכי האי גוונא כשניזומו יעשה כ"א ב"ג אע"ג דנפסק הדין ע"פ עדותן והוי כאשר עשה מ"מ בזה הדרא סברת הש"ס דילפי' מק"ו דכאשר זמם מכ"ש כאשר עשה דל"ל אין עונשין מן הדין דהא לשיטת הרא"מ בשיטת הרמב"ם היכא דיש ביאור לאיסור עונמ"ה וה"נ דעוברים בלא תענה תו עונמ"ה ול"ל כמש"ל מטעם הריטב"א דע"ז חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני עדים נסמוך על קמאי מ"מ בכה"ג דאסהידו תרי בחד לא הוי חידוש דהראשונים לא ראו זה את זה בעדות מיוחדת ונאמנים האחרונים יותר וא"כ בכה"ג עונשין מן הדין מק"ו דכ"ז והיינו בשארי פסולין שמעידין שהוא ממזר ודומה דמחוסר מעשה לגרש אשתו וכמ"ש באו"ת דודאי ה"א לקיים בעדות ממזר תורת כאשר זמם א"כ מכ"ש כ"ע בעדות מיוחדת ושפיר ה"א יעשה העד מיוחד לב"ג וע"ז קמ"ל מקרא דעשיתם לו כ"ז לו ולא לזרעו דאינו נעשה בן גרושה ודו"ק. ולפ"ז אפשר לומר דזה כוונת התנא דפתח בלשון רבים דע"כ פסול ב"ג א"א בלא שני עדים וסיים בלשון יחיד א"א יעשה זה ב"ג היינו דתופס לאשמעינן דינא בעדות מיוחדת דכל אחד מיוחד בפני עצמו וה"א בכה"ג יעשה כ"א משני עדים ב"ג דאמרי' בהם כאשר עשה קמ"ל וכדאסקו בש"ס וק"ל. ובחידוד תלמידים אמרנו עוד ליישב ע"פ דאי' לקמן דף ה' ע"ב אין ע"ז נהרגים עד שיזומו שניהם ופרש"י מדכתיב והנה מד שקר העד וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים שנאמר לא יקום עד א' באיש יעו"ש משמעות הדברים מרישא דקרא דעד שקר משמע דבעינן דוקא שיהיו ב' העדים בחזקת משקרים בוודאי והיינו ע"י הזמה וכדילפי' לקמן בסוגיא ד' ה' ואז כשיהיו שניהם משקרי' יקויים סיפא דקרא הנ"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ואע"ג דמפשטא דקרא ועשיתם לו כ"ז משמע לעד אחד לבד יקוים עונש כאשר זמם דהא נאמר בלשון יחיד מ"מ רישא מפרש לסיפא דכתיב מקודם עד שקר העד וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים שיהיו דווקא שני העדים ניזומים בעמנו הייתם וע"ז נאמר בסיפא ועשיתם לו כאשר זמם היינו לעד הנזכר מקודם ואף דכתיב ועשיתם לו דמיותר וע"כ לדרשא אתי א"כ נימא לדרוש דאפי' לע"א כשניזום יהי' נידון בעונש כאשר זמם יש לדחות דליכא יתורא לזה דהא דרשי' באמת לדין ב"ג ועשיתם לו ולא לזרעו באופן שאין הכרח מיתורא דקרא דלו ומלישנא דקרא דלשון יחיד אינו מוכרח ג"כ דעיקר הסמיכה על רישא דעד שקר ופשוט. ולכאורה לולא דאשמעי' התנא הקדוש בדברים האמתים וישרים לגלויי לן ע"פ קבלתו דאין העדים נעשים ב"ג ודרשינן לו ולא לזרעו הייתי אומר לדרוש הקרא כמין חומר לומר דרישא במדוקדק דכתיב עד שקר שיהיו שני העדים דווקא ניזומים ומשקרים וגם סיפא דקרא ועשיתם לו כאשר זמם דמלת לו דמיותר אתי לאשמעי' דאפי' בע"א יקויים עונש כ"ז והיינו דבאמת עיקר הזמה שיהיו נידונים בכ"ז אינה מתחלת רק באופן שיזומו שניהם כדכתיב והנה עד שקר עד שיהיו שניהם ניזומים ומשקרי' בוודאי אבל אם ע"א ניזום ומשקר אין נידון בדין כ"ז וע"ז נאמר גזרת עד שקר העד. וסיפא אשמעינן לאחר שיהיו שניהם בתורת הזמה ובחזקת משקרים אז יענש עד אחד בעונש כאשר זמם אע"ג דאי אפשר להעניש השני בעונש כ"ז בשום אופן וז"ש ועשיתם לו כ"ז לו דייק לע"א לחוד והיינו אי אמרי' דמקיים בעדי ב"ג כ"ז א"כ כל זאת אפשר להתקיים בהעדים כ"ז בשניהם כהנים וכמ"ש רש"י במתני' אבל בעדים ישראלים לא משכחת לה להענישם כ"ז לעשותם לב"ג וא"כ כששני עדים מעידין על כהן שהוא ב"ג וא' מהם כהן והשני ישראל דבכה"ג א"א להתקיים עונש כ"ז כ"א לעד כהן אבל לא להשני (וכן כה"ג בע"א כהן והשני ב"ג באמת) וע"ז ה"א כמו דגזרת הכתוב בדין הזמה עד שיהיו שניהם בחזקת זוממים ומשקרים כן נמי ה"א בעונש הזמה דכאשר זמם לא יהיו נענשים כ"א בשנוכל לקיים גם בעד השני דין עונש כ"ז לאחר שניזומו שניהם אבל בשניזומו שניהם ונקראים שניהם עדים משקרים מחמת הזמה רק שא"א לקיים עונש כ"ז בשני העדים כגון ב"ג הנ"ל דעד השני ישראל אע"ג דניזומו שניהם בעמנו הייתם ה"א דלא להעניש לעד כהן ג"כ בעונש כ"ז וע"ז אמרה תורה דבאמת לדין הזמה בעי' עד שקר העד שיהיו ניזומים שניהם דווקא ויהיו שניהם בחזקת משקרים וכיון דשניהם משקרים ע"ז נאמר ועשיתם לו דייק כ"ז ר"ל אפי' לעד א' יקויים עונש כ"ז דהיינו בכה"ג דאמרן בדין ב"ג הנ"ל היכא דע"א כהן ואילו לא נכתב מלת לו ה"א דאזיל הסיפא על רישא דקרא עד שקר העד משמע ב' עדים וא"כ ה"א בעונש כ"ז ג"כ בעי' שני עדים ולכן נאמר יתור לו ללמד דעל ע"א לבד יקויים העונש כ"ז לאחר שיזומו שניהם דהיינו בכה"ג דאמרן היכא דע"א כהן והשני ישראל המעידין על כהן שהוא ב"ג וניזומו אז יקוים עונש כ"ז בע"א לבד וק"ל. וכל זה יש מקום לטעות ולומר כן אבל למאי דאשמעינן התנא הקדוש היכא שמעידין על ב"ג וניזומו אינם נעשים ב"ג ודרש קרא דלו דמיותר לדין הנ"ל דלו ולא לזרעו וכ"ז כתי' הש"ס והא דכתיב לשון יחיד ע"כ דקאי על רישא דקרא דעד שקר העד. ואין להקשות מנ"ל באמת לומר כסברת התנא דמלת לו אתי לומר דאינם נעשים ב"ג כשניזומו דילמא אתי לומר דיקוים עונש כ"ז בעד כהן הנ"ל כשיזומו שניהם לעשותו לבן גרושה די"ל דשפיר הוכיח התנא כסברתו דלא יעשה ב"ג כלל דהנה הקשו התו' איך יעשה ע"פ ב"ג הא הוי עדות שאינו יכול להזימה ולא הוי עדות ותי' כיון דלוקה הוי עדות שיכול להזימה בדין ב"ג עוד תי' כיון דגלה רחמנא דכאשר זמם לא אזיל כלל על דינא דב"ג ולא משכחת בשום צד ואופן כלל לקיים בב"ג דין כ"ז לא בעי' עדות שיכול להזימה יעו"ש. אמור מעתה דכל זה למסקנא דילפינן מקרא דעשיתם לו כ"ז לעשות דלא יקוים בב"ג דין כ"ז בשום אופן א"כ שפיר ניחא קושית התוס' כתי' השני אבל לפי הה"א שלנו דנימא באמת יקוים כ"ז בבן גרושה וקרא דעשיתם לו אתי לומר שיעניש ע"א לבד היינו שמעידין אחד כהן וא' ישראל על כהן שהוא ב"ג וניזומו דה"א כיון דלעד השני הישראל לא נתקיים בו עונש כ"ז לא יקויים בעד כהן ג"כ עונש כאשר זמם וע"ז אתי קרא דועשיתם לו שיעניש עד כהן לבד בעונש כ"ז ודלא כתנא דמתני'. וא"כ לפ"ז קשה טובא כיון דמשכחת לה צד ואופן לקיים בעידי ב"ג כ"ז בשני כהנים תו הדרא סברת התו' לדוכתה דלא יהיו נאמנים עדים ישראלים להעיד על כהן שהוא ב"ג דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה דלא שייך השתא תי' השני של תוס' דהא משכחת צד אופן לקיים כ"ז לפי הה"א שלנו וא"כ לפ"ז לא משכחת לה בב"ג להיות ע"א כהן והשני ישראל דהא לא מקבלים עדות הישראל דהוי עדות שאינו יכול להזימה וא"כ איך נדרש הקרא דועשיתם לו לעשות ב"ג לעד כהן הא כיון דס"ל דכאשר זמם אזיל על ב"ג א"כ בעי' עדות שיכול להזימה ולא מקבלים מעיקרא עדות הישראל כלל לצרף עם העד כהן א"ו מוכרחים אנו לדרוש כתנא דמתני' דדרשינן לו ולא לזרעו וק"ל:

ולפ"ז יבואר צחות לשון מתני' כיצד העדים נעשים זוממים מעידין אנו באיש פלוני כו' א"א יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו ירצו בזה לבאר דאין אומרים לפרש הקרא דכתיב ועשיתם לו כ"ז דמלת לו מיותר היינו לאשמעינן דיעשה זה דיוק לב"ג דהיינו לע"א שהוא כהן יקוים בו לבד עונש כ"ז לאחר שנתקיים רישא דקרא דעד שקר העד דהיינו שניזומו שניהם וע"ז אשמעינן התנא דאין אומרים כן משום קושית התוס' דהוי עדות שאינו יכול להזימה ולא מסתבר ליה לומר כתי' קמא של תוס' אלא ס"ל כתי' בתרא של תוס' דלא משכחת לה שום דין עונש כ"ז בשום אופן וא"כ מוכח לומר דלו דמיותר אשמעינן ולא לזרעו דלא יעשה ב"ג כלל אלא לוקה ארבעים ודו"ק:

באופן אחר נראה ליישב דבלא"ה מצינו מחלוקת כח הקודמים דעת הריב"ש (הביאו מרן הש"ך בח"מ סי' ל"ח) הא דאמרי' בכתובות דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי דאין לפרש כפשוטו דהוי כשני כתי עדים המכחישים זה לזה דלר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ולר"ח שניהם בספק פסולי' אלא דודאי לא דמי להכחשה כיון שהזימום בגופן של עדים ואע"ג שניזומו שלא בפניהם מ"מ פסולים לגמרי הכת שניזומו כמו דפסלו בגזלנותא וכת המזימי' כשרים לגמרי ועיקר דבריהם הזמה לא הוי היינו דר"ל לענין עונש דכ"ז מלקות ומיתה וממון לא יענשו כ"א כשניזומו בפניהם דאין מחייבים אלא בפניו אבל לפסול לעדים נפסלים אפי' שלא בפניהם כיון דלא הוי חיוב שבגופו ורבינו הש"ך הניח בצ"ע ואנחנו הארכנו לקמן אי"ה. ולפ"ז אומר אני לסברת הריב"ש יש לפרש ולדרוש הקרא כמין חומר דעד שקר העד דבעי' שיהיו שניהם בחזקת משקרים היינו שיזומו בגופן של עדים וע"ז נאמר ועשיתם לו כ"ז לעשות ואשמעינן דאפ"ה בעונש הזמה יתקיים על א' אע"ג שלא יקוים על השני דהיינו שהשני ניזום שלא בפניו ונמצא לענין עד שקר נקראים שניהם משקרים דפסולים בוודאי והוי כעדי הזמה ממש ואפ"ה לעונש דין כ"ז ליכא לקיים רק בא' שהוזם בפניו ולא לשני וה"א מדלא חל על השני אף גם על הא' שהוזם בפניו לא יחול ג"כ דבעי' שיהיו שניהם בקיום עונש הזמה עליהם כמו בדין הזמה קמ"ל קרא ועשיתם לו כ"ז לו לבדו לעד שהוזם בפניו כיון דשניהם נקראים עדי שקר בגופן של עדים. ולפ"ז נראה לומר דכוונת התנא להוציא מלבם של צדוקים הסוברים כסברת הריב"ש דלדעתם היה מקום לפרש ועשיתם לו יתורא דעונש הזמה יקוים להעד שהוזם בפניו ואפי' בשני עדים כהנים ה"א לפרש כן ועז"א אין אומרים יעשה זה ב"ג ר"ל לע"א שהוזם בפניו וכשיט' ריב"ש אלא כשיטת החולקים ולא משכחת לה כלל דינא דלעיל ודרשינן לו ולא לזרעו ודו"ק. ועמש"ל בגמרא. אמר המחבר הנה כאשר שלחתי קונטרס הלז לכבוד גאון א' השיב לי על מה שכתבתי לישב קושי' או"ת שהתי' שלי [בנוי[ על יסוד קלוש ובוודאי דוחק עצום לומר דהטעם דמפורש בגמ' דמש"ה הרגו אין נהרגין משום דאין עונמה"ד יש לזה פירכא ואין זה עיקר הטעם והש"ס לא הזכיר זה כלל שיש לו פירכא ועיקר הטעם הוא סברא חיצונה מה שלא נזכר בגמ' כלל אלא שהריטב"א המציא טעם אחר וכן מבואר להדיא בריטב"א שכתב אפי' למ"ד עונמ"ה אין למילף מק"ו משים שהוא חידוש אבל למ"ד אין עונמה"ד דאפי' לא הוי חידוש אין למילף מק"ו מטעם שאין עונשין מ"ה והאריך ואני אומר שתמכתי יסודי על דברי אבא מורי הגאון נ"י. ובודאי שפתי צדיק יהגה חכמה וכבר רמזתי בקונטרס שכתבנו לעיל דאף דיש לפקפק דלא דמי לתי' ריטב"א מ"מ יש ליישב וכוונתי גלוי' כמ"ש הרב דיש לפקפק בשלמא הריטב"א תי' דאין עונמה"ד לכ"ע משום דע"ז חידוש וברבי תפס לומר טעם לדינא אף אי לא נימא הסברא דע"ז חידוש אבל קושית הרב הספרדי האי דינא דאמרי הש"ס גבי לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין משום דאין עונשין מן הדין ליתא כלל דהא בכל מקום היכא דיש ביאור לאיסור עונשין מן הדין וא"כ עיקר הטעם בכאן משום דעדים זוממין חידוש הוא חסר מן הספר וטעם הנז' נדחה מעיקרא. (והגאון אמ"ו מיישב בזה בפשיטות כמבואר בספרו נר תמיד ד"ז ע"ש) אמנם ישבתי סברת אמ"ו בצירוף כמה קושיות אשר נבוכו בעלי כללים על סברת הנ"ל אשר מקורו ממ"ש הרב המ"מ בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות על פיסקא דהר"מ שכתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו הרי למדת שהן בלא תעשה ואע"פ שיש בהם סימן א' ק"ו לשארי בהמה טמאה שאין בהם סימן כלל בל"ת יתר על עשה וכו' לפיכך כל האוכל מבהמה טמאה לוקה יעו"ש וכתב המ"מ ודע שאין לתמוה איך ילפינן שארי בהמה טמאה מק"ו והא אין מזהירין מה"ד משום שכבר נאמרו בביאור מן התורה ללאו הבא מכלל עשה וכיון שכן אפשר ללאו שלהם לבא מק"ו ועיין בפ"ה מהלכות אסורי מזבח ד' ו' שדעת הכ"מ ג"כ ע"כ כסברת המ"מ בשיטת הרמב"ם דשם היכא דיש ביאור מזהירין מה"ד יע"ש וכבר פלפלו האחרונים בעלי כללים מכמה סוגיות ולדעתי נראה לומר דבר חדש דבאמת אף דמקור שיטת הר"מ מקורו מתורת כהני' כמ"ש הרב המגיד משנה מ"מ מודה הר"מ דפליגי תנאי בזה הסברא והיינו מסוגי' דפסחים דמ"א דתנן התם במים אין לי אלא במים שאר משקים מניין אמרת ק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמם אסורים שאר משקי' שמפיגין טעמם לא כ"ש רבי אומר אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל בשל מבושל מ"מ מאי בינייהו א"ב צלי קדר (פרש"י דלרבנן שרי דליתא וק"ו ולרבי מרבי' מבשל מבושל הכל ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו ומשני לצלאו ואח"כ בשלו ע"כ הסוגי' תו' ד"ה א"ב צלי קדר היינו למלקות דאיסור בלא"ה ידעי' מעשה כ"א צלי אש וכן בשארי משקים נמי לכל הפחות איכא עשה דכי אם צלי אש והק' התו' א"כ איך ילפי רבנן מק"ו לשארי משקים והא אין מזהירין מה"ד ותי' דהוה גילוי מילתא יע"ש אולם לשיטת המ"מ בדעת הר"מ הקושיא לא קשה בפשיטות דכיון דיש איסור עשה בשארי משקים בל"ז מעשה דכ"א צלי אש תו ילפינן אזהרה מן הדין להיות לוקה בשארי משקים וכבר זכר המשנה למלך והשאגת ארי' זו הסברא יעו"ש. אולי כ"ז לרבנן אבל לרבי דס"ל לדרוש מיתורא דבשל מבושל ולא ילפינן מק"ו ק' הא בכה"ג דאיסור בביאור מלאו המ"ע דכ"א צלי אש עונשין מן הדין א"ו מוכח דלרבי חולק על סברת המ"מ וס"ל אע"ג דיש ביאור מן התורה אפ"ה אין עונשין ומזהירין מה"ד ומעתה יש מקום ישוב לכמה קושיות שהק' האחרונים מכמה ברייתות כיון דיש תנא דחולק נוכל בקל לומר דאתי' כהאי תנא. ולפ"ז גם דברי אאמ"ו הגאון נ"י מיוסדים על אדני פז דבאמת הר"מ ז"ל פסק כברייתא דת"כ וכרבנן דפסחים היכא דיש עשה עונשים ומזהירין מה"ד ובהרגו אפ"ה אין נהרגין מטעם ע"ז חידוש הוא דאפי' לאביי דס"ל ע"ז למפרע נפסל ס"ל להר"מ דס"ל חידוש הוא ג"כ כמ"ש הלח"מ בפ' מהלכות. יע"ש וברייתא דמכות דאתמר ברבי אומר לא הרגו נהרגים הרגו אין נהרגים ושאל לו אביו ולאו ק"ו והשיב אין עונמה"ד אולי ס"ל כשיטת רבי בפסחים דאפי' בביאור לאיסור אין עונמ"ה ונמצא דברי נכונים וק"ל. ואל ישיב המעיין עלי משיטת הרמב"ם בפ"ח מהלכות קרבן פסח שפסק צלאו ואח"כ בשלו או בשלו ואח"כ צלאו או צלי קדר חייב והק' הכ"מ כיון דפסק כרבנן דחייב בצלאו ואח"כ בשלו א"כ ה"ל למפטר בצלי קדר שאינו חייב אלא לרבי דלית הלכתא כוותיה ותי' דנראה לרבינו דס"ל דלרבנן נמי חייב צלי קדר מריבוי דבשל מבושל ומאי דאמרי א"ב צלי קדר היינו מק"ו לא אתי' אבל מריבוי דבשל מבושל אתי' עכ"ד:

ודברי רבינו הכ"מ תמוהים ונפלאים דא"כ מאי הק' הש"ס לרבנן בשל מבושל מאי עבדי היה לו לומר דאצטריך לצלי קדר ול"ל להמציא סברא אחרת ובע"כ צריכין אנו לבוא לדברי הגאון מו"ה אלעזר בספרו אור חדש על פסחים שכתב ליישב שיטת הר"מ ע"פ הקושי' שהקשינו לעיל לרבי אמאי לא יליף מק"ו דהא באיסור עשה עונמה"ד ואולם רבי לשיטתו דאי' שם ע"ב רבי אומר אקרא בשל מה תלמוד לומר מבושל שיכול אין לי אלא שבשלו משחשכה בשלו מבעוד יום מניין ת"ל בשל מבושל מ"מ ופרכי' והא אצטריך לרבי לצלי קדר ולשאר משקים ומשני א"כ לכתוב בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמעת מיני' תרתי אפי' מבע"י נמי יע"ש ויע"ש במהרש"א דפי' דפליג על ת"ק דס"ל בשלו מבע"י ואכלו מבע"י פטור דכתיב כ"א צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי אש ישנו בלא תאכל מבושל וכו' ולרבי ילפינן מריבוי דמבושל אפילו בשלו מבע"י ואכלו דחייב. ולפ"ז לא קשה לרבי דלא יליף לק"ו לשארי משקים דהא אין עונשין מה"ד דאין לומר דהא איכא בהדי ק"ו לאו הבמ"ע כ"א צלי אש ולוקים ז"א דאצטריך לרבויי שאר משקים מבע"י דליתא עשה דכ"א צלי אש דלכ"ע מודים דאינה אלא בלילה א"כ לא הוי על מבע"י רק ק"ו לחוד ואין מזהירין ועונשין מה"ד לכן צריך לריבוי מבשל מבושל לשארי משקים וממילא נתרבו למלקות מבעוד יום אבל רבנן דפליגי על רבי וס"ל דילפינן בק"ו ס"ל כת"ק דברייתא דפליג על רבי וס"ל מבע"י אינו עובר כלל דבשעה שישנו כ"א צלי אש דווקא ופוטר' אפי' בבישול גמור א"כ תו א"צ לריבוי ולמדין מק"ו דהא בלילה הוי לאו הבא מכלל עשה דכ"א צלי אש לאסור שארי משקים וא"כ תו ילפינן מק"ו למלקות ובע"כ הריבוי דבשל מבושל לצלי קדר אתי' וא"כ יש לפרש א"ב של הש"ס בצלי קדר להיפך מפרש"י דהיינו לרבנן דילפינן שארי משקים מק"ו ילפינן מריבוי לצלי קדר לחייב ולרבי בעי' בשל מבושל לשארי משקים אבל צלי קדר לא ילפינן והא דהק' הש"ס לרבנן בשל מבושל מאי עבדי היינו לרבנן דס"ל כת"ק דרבי דלא דרשי' על מבע"י דס"ל בשעה וכו' ל"ל בשל מבושל היל"ל בשל בשל או מבושל מבושל א"ו מוכרח כדדרש רבי לקמן ודרשי' מבע"י וא"כ בעינן לשאר משקים וכרבי ומנ"ל לצלי קדר ומשני דבאמת ס"ל כת"ק דרבי ומבע"י לא מסתברא רק אתי' לרבוי צלי קדר ואי דלכתוב בשל בשל או מבושל מבושל ולמאי שינה בלשון א"ו לדרשא היינו לרבות צלאו וא"כ בשלו והשתא לפ"ז פסק הרמב"ם כרבנן דמחייבי בצלי קדר ובשלו ואח"כ צלאו ומפרש הפשט כנ"ל וש"י. ולפ"ז נסתרו כל דברי שהשבתי אבל באמת אחר המחילה רבה לא נהירא מכח קושית המקשן על רבי דאמר מבע"י נפקא מדכתיב בשל מבושל והא לרבי אפקי' לצלי קדר ולשאר משקים דאי כשיטת הרב דהא דיליף רבי שאר משקים מקרא משום דיליף מבע"י אבל אי מיירי רק בלילה לא בעי' לדרשא דשאר משקים דילפינן מק"ו דמים א"כ לפי ה"א שמקשה מנ"ל דמבע"י לא בעי' לשארי משקים ג"כ והי"ל דבעי' לצלי קדר לחוד ועוד דלפי שיטת הרב הפי' בש"ס א"ב צלי קדר דלרבנן אסור מריבוי דבשל מבושל ולרבי בעי' לשארי משקים א"כ לפ"ז צלי קדר אינו לוקה לרבי וד"ל דלה"א שאני ובע"כ ס"ל להמקשן הנ"מ להיפוך כי מן הנמנע לומר כן להמשכיל. ועוד לא נהירא דאם נאמר דתלי' האי פלוגתא דרבנן ורבי דלמר יליף מק"ו ולמר מקרא בפלוגתא אחרת של ת"ק ורבי הי"ל ואזדי לטעמי' ובל"ז מה יענה בהבנת דברי הכ"מ עכ"פ וכן הלח"מ כתב שתי' הכ"מ נכון ומאי יענה ר' אלעזר טוביינא דחכימי בדברי הכ"מ אשר שמעתתי' מבדרין בעלמא. אולם אני אומר בישוב דברי הכ"מ דאולי כוונתו פשוטה לישב שיטת הר"מ דבאמת לפי ה"א קודם דנחתי הש"ס לומר עוד דרשא על בשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו ליכא למימר ולפרש א"ב צלי קדר דלרבנן לוקה מריבוי דבשל מבושל ולרבי בעי' קרא לשארי משקים וצלי קדר אינו מוכח וכמ"ש א"ח הנ"ל דא"כ לכתוב רחמנא בפי' צלי קדר ול"ל בשל מבושל במים ונילף הכל מק"ו דצלי קדר דאף דמים אין מפיגין טעם היינו דל"ד לשאר משקים אבל עכ"פ יותר משנים הטעם מצלי קדר שאין בהם דבר אחר כלל רק מים הנפלטים ממנו עצמו וכיון דרבנן ס"ל לדרוש ק"ו לשאר משקים ניתי כולהו מק"ו דצלי קדר ולכתוב אל תאכלו ממנו נא וצלי קדר. בשלמא לשיטת התוס' דמה"ט עונמה"ד משום דהק"ו גילוי מילתא דבישול דקרא איירי גם בשארי משקים לא קשה לכתוב רק נא וצלי קדר ולא בשל מבושל במים א"כ לא ילפינן שארי דברי' מים ומשקים מק"ו דאין מזהירין ועונמה"ד שהרי לא נזכר בישול בקרא. אבל לשיטת הרמב"ם דכל היכא דאיכא איסור בביאור הבא מכלל עשה מזהירין מה"ד והרי עכ"פ בכל מיני בישול הוי איסור לאו הבא מכלל עשה דכ"א צלי אש א"כ לכתוב בהדיא צלי קדר ותו ילפינן מק"ו ללקות א"ו לא דרשי רבנן לצלי קדר ורבי ס"ל דמרבים הכל מריבוי דבשל מבושל וע"ז הקשה הש"ס שפיר לרבנן בשל מבושל ל"ל וכו' אבל למסקנא דתי' הש"ס דצריך לרבות בשלו ואח"כ צלאו וכו' שפיר ס"ל לרבנן דילפי צלי קדר ג"כ מריבוי דמרבים הכל ותו לא קשה לכתוב אל תאכלו נא וצלי קדר ול"ל בשל מבושל דהרי אצטריך לצלאו ואח"כ בשלו ולפ"ז שיטת הר"מ כרבנן למסקנא דילפינן הכל מריבויא דקרא ודו"ק. ומעתה יהיה מוכח לרבי דס"ל דמרבי' שאר משקים מקרא דע"כ ס"ל דאפי' באיסור מבואר אין מזהירין ועונמה"ד דהא פרכי' לרבי מנ"ל מבע"י דהא בעי' לצלי קדר ולשאר משקים ויש להבין דמאי קשי' דהא אי לא אמרי' ללמוד מבע"י קשה לכתוב צלי קדר בפירוש ונילף כל מיני בישול מק"ו דהא ס"ל באיסור עשה עונמה"ד א"ו דאתי' למבע"י דליכא איסור לאו הבמ"ע דאינו רק בלילה. ואין לדחות דהא בעי' ג"כ לצלאו ואח"כ בשלו חדא דמאי א"ב בין רבי לרבנן ועוד לפי שיטת המקשן דדייק דמבע"ל לצלי קדר ולשארי משקים ש"מ דעל צלאו ואח"כ בשלו לא מסתברא למדרש וא"כ קשה על המקשן דהאיך ה"א לצלי קדר ושאר משקים לכתוב צלי קדר בפירוש ונילף מק"ו א"ו דאתי' למבע"י והוי לש"ס לשנויי כן א"ו נראה מבורר דס"ל להש"ס כסברתי דלרבי באמת לא ילפינן מק"ו ללקות אע"ג דיש איסור עשה ולכן אי הוי כתיב רק צלי קדר לא ילפינן שארי בישולים ושפיר הק' הש"ס והוצרכו לישב מדכתיב בשל מבושל בשינוי לשון ודו"ק. ומעתה דברי אמ"ו מיוסדים על אדני פז ושפיר כתבנו בחידושינו. ובל"ז אף אי נימא לישב קושי' לרבי באופנים אחרים כי שערי תי' לא ננעלו מ"מ להמעיין בנושאי כליו של הרמב"ם יש ליישב ג"כ ואין להאריך ועיין בפ' ה' מהלכות א"מ הלכה ו' ובכ"מ ובפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הי"ד יע"ש:

מתני' אלא לוקה מ'

כבר הק' הריטב"א דהא מלקות ל"ט ותי' לישנא דקרא נקט והאמת אתו אולם מצינו לומר מטעם נכון בדרך חידוד הלכה אמינא ברווחא דשמעתתא והסיגנון דדייק תנא דמתני' לאשמעינן האי דינא לכ"ע דא"א יעשה זה ב"ג אפי' לר"י ומצינו לר' יהודה דס"ל לקמן דף כ"ב דארבעים שלמים הוא לוקה ולכן רמז למתפס לוקה מ' משום דמצינו לר"י דס"ל כן ואשמעי' דאפי' לדידיה אתי מתני'. דהנה הקשו תוס' ד"ה מעידין האיך משכ"ל ללקות דהא לא מהני עדותן כלל דהוי עדות שאינו יכול להזימה. ותי' כיון דכאשר זמם לא אזיל כלל על עדות דב"ג וב"ח ולא משכחת לה בשום צד ואופן בעולם לקיים בעדי ב"ג כאשר זמם לא בעי' עדות שיכול להזימה יעו"ש. והנה מצינו לר' יהודה דאמר במסכת קדושין דף פ"ח וב"ב דף קכ"ו נאמן אדם לומר בני זה ב"ג הוא מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים ורבנן חולקים עליו דאינו נאמן ומסקי הש"ס ביבמות דף מ"ז דלר"י נאמן על בנו ואינו נאמן על בן בנו למפסל ופסקו הרבה פוסקים כר"י הנ"ל וכן הוא בא"ע סי' ד' וא"כ לכאורה לשיטת ר' יהודה הנ"ל ה"א דמשכחת צד אופן לעשות העדים לב"ג דהיינו כשמעידין עדים שהודה אביו של זה בב"ד שהוא ב"ג וב"ח א"כ באים רק לפוסלו ולא למפסל זרעו דהא נאמן האב למפסל בנו ולא למפסל בן בנו ואח"כ ניזומו וא"כ נקיים בהם שפיר כ"ז דנפסל לדידי' ולא לזרעו דהוי כ"ז לעשות דהא זממו רק לעשות אותו לבן גרושה ולא לזרעו וכיון דמשכחת לה צד אופן א"כ כשמעידין על א' שהוא ב"ג דהיינו בפנינו נתגרשה אמו ובאים לפוסלו עם זרעו מכהונה אין נאמנים כלל דהוי עדות שאינו יכול להזימ' דבעי' כ"ז לעשות וכקושית תוס' ולא שייך תי' וא"כ לא משכחת לה כלל האי בבא דמתני' מעידין שהוא ב"ג א"א יעשה ב"ג אלא לוקה דממ"נ אי מיירי שמעידין שהוא ב"ג מצד הגדת אביו של זה א"כ יעשו העדים לב"ג ואי דמיירי באמרם בפנינו נתגרשה אמו לא שייך לוקה מ' דהיינו משום לא תענה דהא לא נתקבל העדות כלל מעיקרא בב"ד ודבריהם כלא היו בטלים לגמרי ואמאי ידונו במלקות כשניזומו הא לא מקבלים דבריהם כלל אפי' בשלא יזומו וא"כ לא ענה ולא הגיד דבריו כלל וא"כ היו מוכרחים לומר דמתני' אתי כרבנן החולקים על ר"י וס"ל דאינו נאמן כלל לומר שבנו הוא ב"ג וא"כ לא משכחת לה בשום צד ואופן לקיים כ"ז וכתי' התו' תו לא בעי' עדות שיכול להזימה ומקבלים עדותן ולוקים כשהוזמו ע"ז דייק תנא למתפס אלא לוקה מ' לאשמעינן דאתי האי דינא אפי' כר"י דאמר מ' שלימות הוא לוקה אפ"ה אתי האי דינא והטעם משום דאשמעינן כתי' קמא של תו' כיון דלוקה הוי עדות שיכול להזימה וק"ל. או דאשמעינן כמ"ש התוס' יבמות מ"ז ד"ה וא"א נאמן לפסול בני בניך אומר ר"י דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים אלא ה"פ נאמן אתה לפסול בניך כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך כשיש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אפי' בניו יעו"ש ועיין מש"ל וק"ל:

ובאופן אחר בדרך פלפולא אמרנו ליישב עוד דדייק התנא לאשמעינן דינא אפי' דנימא דלוקה מ' שלמים וא"כ ה"א למטעי בהאי דינא דב"ג וב"ח ע"ז קמ"ל דאפ"ה לא יעשה ב"ג דהנה לקמן ילפינן דאין נעשה ב"ג מדכתיב ועשיתם לו כ"ז לו ולא לזרעו ולכאורה יש לומר דלמא אתי יתורא דלו כ"ז להאי דינא דתנן לקמן משלשין בממון ואין משלשין במלקות וכל עד לוקה מ' לפ"ז יש לומר דכל זאת רמז הכתוב דכתיב ברישא והנה עד שקר העד וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים דיזומו שניהם דוקא וע"ז אמר הכתוב ועשית' לו כ"ז לגלות ולומר דלכל עד בפני עצמו יהיה העונש כאשר זמם ובודאי על עונש מיתה לא אצטריך דהא לא משכחת לה מיתה לחצאין אלא לגלויי על כ"ז למלקות דה"א כיון שמעידין על א' שחייב מלקות א"כ עיקר החיוב נתהווה ע"י צירוף שני עדים ה"נ יעשה להם כ"ז בצירוף דהיינו על כל עד מחצה מלקות ואז בצירוף שניהם הוי כ"ז לעשות ע"ז קמ"ל קרא ועשיתם לו כ"ז לו לבדו לכל עד מלקות שלם דהיינו שזה לוקה מ' וזה לוקה מ' ומנ"ל דאתי ללמוד בדין ב"ג דאין העדים יעשו לב"ג. אולם הפשוט דלקמן ד"ד מפרשי הש"ס למילף האי דינא דאין משלשין במלקות דאביי אמר דאתי' בגז"ש רשע רשע מחייבי מיתות דאין מצטרפין ורבא ס"ל מצד הסברא דממון מצטרף אבל מלקות אין מצטרף יעי"ש וא"כ הקרא דועשיתם לו מיותר א"ו לדין ב"ג ופשוט. אמור מעתה דכל זה רמז התנא הקדוש לאשמעינן דלא נימא דיעשה ב"ג וקרא דועשיתם לו דמיותר היינו לומר דילקה כל עד בפני עצמו מלקות מ' וכמו דה"א לאביי דמצד הסברא ללקות מ' אינה ברורה אצלו ואי דנילף מג"ש כבר הקשו תו' יבמות מ"ו דהא אין דנין אפשר משאי אפשר דהא מיתה אי אפשר אבל מלקות אפשר ותי' הריטב"א דבאמת בהכי פליגי דלאביי דנים אפשר משאי אפשר ולרבא אין דנים יעו"ש וע"ז אמר אין אומרים יעשה ב"ג באמת אלא לוקה מ' דקרא אשמעינן למלקות דכל עד לוקה מלקות שלם ועל ז"א דלא מסתברא לומר כן דס"ל ליסוד והנחה קיימת כסברת רבא מסברא חיצונה או דדנים אפשר משאי אפשר ודנים מג"ש וק"ל. וכל זה נכון בה"א לטעות ולדרוש ועשיתם לו לע"א כאשר זמם למלקות לר"י דלוקה מ' שלמים א"כ ה"א דזה לוקה כ' וזה כ' אבל אי נימא כרבנן דלוקה רק ל"ט ליתא ה"א למטעי בקרא דועשיתם לו דאתי לומר דכל א' ילקה מלקות שלם ולעולם דיעשה ב"ג דא"כ ל"ל לו א"ו לאשמעינן ולא לזרעו דא"ל דה"א ללקות בצירוף הא לא משכחת לה ללקות בצירוף מלקות ל"ט ומאי חזית להחמיר נע"א יותר מעד השני. בשלמא לקמן במתני' דתנן אין משלשין במלקות שפיר אתי לאשמעינן אפי' לרבנן דבאמת בשני עדים לא משכחת לה אבל משכחת לה בשלשה עדים וה"א בכה"ג ישלשו ביניהם ג' חלקים דהיינו י"ג מלקות לכל אחד ע"ז קמ"ל התנא דמתני' וכדמסקי אביי ורבא אבל כאן ברישא דקרא דכתיב עד שקר העד וכ"מ שנאמר עד סתם והוי שנים ויע"ש לקמן דמקיש שלשה לשנים מה שנים אין נהרגין עד שיהיו שניהם זוממי' אף שלשה ופרש"י שנים דכתיב עד שקר העד וכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים יעו"ש הרי מבואר דפשטי' דלישנא עד שקר הוי רק שנים ולא נכלל שלשה ויותר דאל"כ ל"ל הקישא וא"כ כיון דמיירי רק בשנים וע"ז נאמר ועשיתם לו כ"ז לעשות וא"כ איך יפורש לו לעד א' משנים הנזכרים לעשות כ"ז למלקות פשיטא דהא לא משכחת לה לחלק על שניהם מלקות ל"ט א"ו צריכין למדרש ועשיתם לו ולא לזרעו לדין ב"ג דאין נעשה ב"ג וזהו פשיטא לרבנן דלוקה ל"ט וקמ"ל אפי' לר"י דלוקה מ' וה"א למטעי לומר דיעשה ב"ג ואי מלימוד יתורא דקרא דועשיתם לו אשמעינן למלקות שכל א' ילקה מלקות שלם ולא לומר שכ"א לוקה כ' בצירוף שניהם יהיה מלקות מ' וע"ז קמ"ל דגם זה ידעינן או כאביי או כרבא אלא לוקה מ' בוודאי כל עד בפ"ע ודו"ק:

מתני' אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה מ'

גם בכאן נראה לומר ע"ד צחות דאשמעי' האי דינא אפי' לר' יהודא ולכן דייק לוקה מ' ע"פ דהקשו תוס' האיך יכולים לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי והיה נאמן כדאמרינן באכלתי חלב בפ"ק דב"מ דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי והיה נאמן יעוי"ש ותי' דמשכחת לה בשתיק וכו' והנה לכאורה ה"א מכח קושית התוספות דיכול לומר מזיד הייתי אתי' ע"כ מתני' כר"מ דס"ל באכלתו חלב דחייב ול"א מיגו דמזיד הייתי ולתרץ דיבורו אבל לחכמים החולקי' לא מש"ל האי דינא שחייב גלות ע"י הגדת עדים דלא יכולים לחייב גלות ע"י עדותן דיכול לומר מזיד הייתי. והנה שמעי' לר' יהודא בכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולפ"ז האי דינא דמעידין אנו שחייב גלות לא מש' לר' יהודא דממ"נ אם הודה הבע"ד אמאי יחייב כשנזומו ואי הכחיש הא נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדברים שיש בהם כפרה נגד קונו. ואפי' נימא דלא נהירא האי סברא כלל לומר בגלות דנאמן ע"ע יותר מעדים וכמ"ש לקמן ע"ש הריטב"א ורמב"ן מ"מ יע"ש בכריתות ד' י"ד דס"ל אדם נאמן ס"ל נמי הטעם משום מיגו אך ורק דס"ל אפי' במקום דליתא מיגו אפ"ה נאמן על עצמו יותר מעדים יע"ש בפי' רש"י לישנא קמא וא"כ לר"י נהי דלא שייך אדם נאמן על עצמו בגלות המסורה לב"ד מ"מ יהיה נאמן במיגו דמזיד הייתי כן ה"א לטעות ע"ז קמ"ל התנא אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה מ' והיינו אפי' לר"י משכחת לה האי דינא וכתי' התוס' או שארי תי' וק"ל:

רש"י ד"ה כיצד העדים נעשין זוממין

בגמ' מפרש מאי קאמר כו' איש פלוני כהן שמעתי לדקדק מאי כוונתם דרמזו דהג' מפרש הא תו"מ בהתחלת הענין מקשה הש"ס הא כיצד אין עדים נעשים זוממין ולמה הוצרך רש"י להראות מקים בגמ' מפרש להוכיח דלא צריך. וגם מ"ש איש פלוני כהן ג"כ מיותר דפשיטא דבאו להעיד על כהן לחללו מכהונה ולא על ישראל והשבתי פשוט דכוונתם למ"ש התו' אמאי לא תנא מעידין באיש פלוני שהוא ממזר דשייך בין בכהנים בין בישראל ותי' דנקטי משום דקאי אזוממי ב"כ כדאי' בגמרא יעו"ש וזהו כוונת רש"י דרמזו במש"כ בגמרא מפרש מאי קאמר היינו דהקשה הש"ס כיצד אין העדים נעשים זוממים ומסקו התם קאי כל הזוממים חוץ מזוממי ב"כ וא"כ הוצרך למתני מידי דשייך בכהונה ולזה דייק איש פלוני וכהן דבל"ז קשה היל"ל אפי' בישראל דהיינו שמעידין שהוא ממזר אבל למאי דמפרש בש"ס נכון למתני' באיש פלוני כהן דנקט מידי דשייך בכהונה וק"ל:

רש"י ד"ה שהוא הן גרושה

בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסל ע"כ מ"ש קודם שנולד כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת הריון כלשון רש"י בחומש ועירד לד יע"ש וכן כתב תוי"ט יעו"ש. ומ"ש רש"י בפנינו נתגרשה אמו דפשיט' דב"ג הוי כה"ג לכאורה יש מקום לומר דכוונתם לשלול דה"א לפרש מתני' שהוא ב"ג דהיינו כדאמר ר' יהודא במס' ב"ב ובקדושין וביבמות יכיר יכירנו לאחרים דנאמן אדם לומר על בנו שהוא ב"ג ואמרי' ביבמות נאמן על בנו ולא על בן בנו. וע"ז קשה להו דאשכחן בכה"ג כאשר זמם דעיקר הטעם של הש"ס דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ואם מעידין העדים שהוא ב"ג דהיינו שאמר אביו של זה בב"ד שבנו ב"ג ובאים לפוסלו מכח זה א"כ בכה"ג לפסלו לדידי' ולא לזרעו דכה"ג לא רצו לפסול גם זרעו דאינו נאמן על בן בנו ולכן דייקו רש"י דבאמת מתני' מיירי לפשטו' דאומרים בפנינו נתגרשה אמו ורצונם לפסול גם זרעו ולכן א"א יעשה ב"ג אבל במעידין שאמר אביו עליו שהוא ב"ג יעשו ב"ג וכתי' א' של תוס' והיינו אף שכתבו התו' והרא"ש והרבה פוסקי' לפרש נאמן על בנו ולא על בן בנו היינו כשיש לו בנים נאמן לאסור אבל אם יש לו בני בנים שוב אינו נאמן לאסור ולפסול אפי' בנו יעו"ש וא"כ לכאורה י"ל דינא דמתני' משכחת אפי' בכה"ג דאב שאמר על בנו שהוא ב"ג והוזמו דאין אומרים יעשה זה ב"ג דאפי' כשהעידו על א' שהוא ב"ג בעת שאין לו בנים ונמצא נאמן האב למפסל לדידי היה יראה לומר מצד הסברא כיון דבעת שהעיד האב על בנו נאמן לפוסלו מן התורה דכתיב בכור בן השנואה יכיר א"כ שוב כשנולדים אח"כ בני בנים שוב ממילא פסולים ודמיא להא דפסק הרמב"ם בפי"ו מהלכות סנהדרין ה"ו אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אכל איסור עצמו בע"א יוחזק כיצד א"ל ע"א חלב הוא גרושה או זונה אשה זו ואכל החלב או בעל אשה זו בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"ג דעיקר איסורו בע"א וכה"ג בפ"ג מהל' שגגות ובהל' נזירות יע"ש ויעוין בנ"י ב"ב פ' ח"ה על מתני' דג' אחים מעידין על ג' שני' דמצרפין עם עד אחר וכתב הר"ן אע"פ שכשהוזמו משלם בעדות אחיו הא אמרינן הזמה מעלמא אתי שכן ראובן העיד על אשת איש ואח"כ בא עלי' הוא בעצמו נהרג עלי' א"כ נמצא מת זה ע"י עדות עצמו אלא טעמא דחיובא השתא מילתא אחרינא הוא יע"ש. וה"נ לדידי נראה אם יש רק בנים לאב נאמן לומר זה בן גרושה וא"כ כשנולדו אח"כ בני בנים תו כיון דנפסל הבן מה"ת והוי כאילו נפסל ע"י שני עדים תו יפסל אפי' בן בנו ופשטא דלישנא דש"ס יבמות מסייע לי קצת דאמרי' שם דשאל ר"י אם יש לו בנים אמר הן אם יש לו בני בנים אמר הן א"ל נאמן לפסול בניך ואינו נאמן למפסל ב"ב דפי' תו' דכשיש לך ב"ב אינו נאמן אפי' על בנו משמע קצת מדהרגיש למשאל יש לך דווקא ב"ב ש"מ דווקא בשיש לו בני בנים עתה אמור אבל אם יש לו רק בנים פסולים אפי' בני בנים שיהיו נולדים לו אח"כ כיון דכבר נפסל אביהם מן התורה. אבל באמת צ"ע ומסתימות הפוסקים בא"ע לא נתבאר זאת ואדרבה בא לידי קונטרס כוכב יעקב להגאון מו"ה יעקב על א"ע שכתב יש להסתפק אם נולד אח"כ להבן בנים מי יימא דגם הבן חוזר לכשרותו א"ד דהבן כיון דנפסל תו לא מהדר וכדמשמע פשטא דלישנא דש"ס יש לך בנים יש לך בני בנים ולמה למשאל אותו הי"ל בקצרה נאמן לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול ב"ב והיינו כשיהיו לו בני בנים אז יכשר הבן ג"כ אלא ודאי מדשאל י"ל ב"ב משום דאם אין לו בני בנים לע"ע נפסל הבן ויש פנים לשני צדדים והניח בצ"ע אבל זה ברור לו דב"ב כשרים לעולם. וא"א כסברת הרב דהבן נשאר פסול א"כ דברי רש"י מכוונים וישרים בכה"ג שהעידו על א' שהוא ב"ג ע"י אביו ושאין לו בנים עתה נמצא דבעו רק למפסל אותי ובכה"ג יקוים בעדים דין דכ"ז בב"ג כנ"ל ולכן דייקו בפנינו נתגרשה אמו לשלול הנ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה א"א

אם הוזמו והם כהנים יעשה זה ב"ג לקיים בו כ"ז אלא סופג מ'. לכאורה שפת יתר דהם כהנים פשיטא וקצת י"ל דרש"י בא לשלול דלא נפרש מאמר התנא דדייק יעשה זה בל' יחיד דמיירי בחד כהן והשני ישראל או ב"ג וע"ז דייקי רש"י אם הוזמו והם כהנים לאשמעינן דמיירי התנא בשני כהני' באמת ותנא לישנא דקרא נקט וכמ"ש הריטב"א והטעם כמש"ל לתי' הב' של תוס' (ויע"ש לעיל ברש"י ד"ה בפנינו נתגרשה אמו שכתבנו ע"ד פלפול להיפוך דס"ל כתי' קמא) דלכן לא הוי עדות שאינו יכול להזימה משום דכ"ז לא אזיל כלל על ב"ג בשום אופן ולכן לוקה ומהני עדותן וא"א דתנא דדייק א"א יעשה זה מיירי בע"א כהן ותופס בה"א לפרש קרא דועשיתם לו כ"ז בכה"ג יקשה האיך ה"א לקבל ע"א ישראל או ב"ג בכה"ג דהא הוי עדות שאינו יכול להזימו ולא שייך תי' תו' א"ו הוכיחו דבאמת הכוונה על שני כהנים. לחידודא בעלמא:

מיהו באמת ק"ק אמאי לא מפרשי אפי' בעדי ישראל דעכ"פ יעשו דין חלל בן גרושה לפסול אשתו בביאתו מן הכהונה וכן באמת פי' הריטב"א ע"ש תוס' ואולי לרש"י ז"ל לא נהירא כלל כיון דבעיקר עצם העדים לא נוכל לקיים כ"ז לעשות אותו לב"ג לא מסתברא למפסל אשתו ולכן דייק רש"י כהנים וק"ל:

רש"י ד"ה מעידין אנו שחייב גלות

פרש"י שהרג נפש בשגגה שאלו התלמידים פשיטא דגלות לא משכחת לה כ"א בשהרג בשוגג והשבתי דאולי רש"י אתי לשלול דיש לפרש פי' אחר דהנה הקשו תוס' האיך משכחת לה גלות ע"י עדותן הא יכול לומר מזיד הייתי והנה הרמב"ן תי' ע"ש אחרים אומרים דמיירי שאמרו העדים שנתחייב גלות בב"ד ולא שראו שהרג נפש בשוגג יע"ש והכוונה דס"ל דאם הודה מעצמו שהרג נפש בשוגג חייב גלות וא"כ משכחת לה שאומרי' העדים שכבר נתחייב גלות בב"ד דהיינו שהודה בפני ב"ד שהרג בשוגג ואדרבה מרווח קצת לישנא דמתני' מעידין אנו שחייב גלות ואומרי' דבריהם דרך פסק דין דהיה לומר בעיקר דבריהם מעידין אנו שהרג נפש בשוגג אלא המכוון כדברי הרמב"ן וק"ל:

אבל לרש"י לא ניחא בזה דנימא דיהי' מחויב גלות ע"י עצמו כיון דיש בדבר זה חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום מקלטו ואפי' נימא דאפ"ה ס"ל לרש"י דנאמן לח"ג ע"י עצמו דהוי כפרה מ"מ לא ניחא לרש"י לפרש דווקא כן אלא מיירי אפי' בכה"ג דאמרו שהרג נפש בשוגג ואפ"ה יחייבו גלות ע"י עדותן וכתי' התו' דשתיק וק"ל. או יאמר דיש לכאורה לפרש מעידין שח"ג באופן אחר שאינם מעידין כלל שהרג בשוגג דהנה אמרי' לקמן ד' י"א ע"ב נגמר דינו ונעשה כה"ג ב"ג וב"ח פליגי ר"א ור' יצחק נפחא ח"א מתה כהונה וח"א בטלה כהונה והוי כנגמר דינו בלא כה"ג ואינו יוצא משם לעולם ולפ"ז מתרצים העולם קושית התו' דמיירי הך בבא דסיפא דמעידין שהוא חייב גלות היינו שכבר גלה ע"פ ב"ד אך ורק מת כה"ג ורוצה לצאת מעיר מקלטו וע"ז באו העדים והעידו כבבא ראשונה מעידין שכה"ג הוא ב"ג וב"ח והוי כנגמר דינו בלא כהן דבטלה כהונה א"כ חייב להיות בגלות עד לעולם ולא ק' קושי' תוס' די"ל מזיד היה דז"א שלא העידו עליו כלל רק על כה"ג שהוא ב"ג. ולמ"ד מתה כהונה י"ל איפכא דנעשה כה"ג ב"ג וב"ח וא"כ הרי יוצא לפ"ז מגלות ובאו והזימו לעדי ב"ג ומחמת זה חייב גלות עדיין וקמ"ל המתני' שאם נעשים זוממי' שאין גולים אלא לוקה מ' (ובזה מיושב קושית התו' איך יכולים לחייב גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי וק"ל):

אבל באמת לא נהירא לומר כן לפרש כנ"ל משום דנהי דזה לא קשה האיך ה"א יגלה זה תחתיו הא יכולים לומר לא לחייבו גלות באנו רק לעשות הכה"ג לב"ג ואם מת הכה"ג למ"ד מתה כהונה לעשות בניו חללים באנו וכה"ג אמרינן בסנהדרין ד' מ"א עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו משום דיש לומר דוודאי כוונתם לח"ג דהא תנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא"כ הרי באו לחייבו גלות בפירוש אך ורק קשה טובא אמאי לקו רק מ' הא כשהוזמו נתחייבו מכח שרצו לעשות הכה"ג לב"ג מלקות מ' והשני מכח שרצו לח"ג ג"כ מ' דא"ל דכולהו מחד לאו דלא תענה דעכ"פ מעידין לשני נפשות וללקו פ' ומכ"ש למ"ד מתה כהונה דמיירי בעדים שזוממין עדי ב"ג א"כ חייבים מלקות מתורת כאשר זמם ומלקות מל"ת עבור עדותן לגלות וא"כ הל"ל פ' ואין לומר די"ל לח"ג באנו ולא לפסול לכה"ג ועיקר הכוונה היה לח"ג ולכן לוקה רק מ' דיע"ש בתוס' סנהדרין ט' ד"ה עדי אב דלא מסתבר' לומר כן כ"א בנערה מאורסה דיכולים לומר לא ידענו שהיא חבירה ואין צריך התראה אבל בכל מקום כיון דיודעים אם מהמני יחייבו הנידון בעונש אז ממילא יתחייבו בכ"ז יע"ש א"ו דליכא לפרש האי פי' ולכן פרש"י דאומרים שהרג בשוגג ודו"ק:

גמרא כיצד אין העדי' נעשין זוממין מבע"ל

ומשני התם קאי כל הזוממין חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ומקשין המפרשים אכתי אינו מיושב דהיה לומר אין העדים נעשין זוממין יע"ש. ועוד הקשה הרב ספר תבנית אות יוסף דיש לפרש מתני' כקושי' תוס' ד"ה מעידין האיך מש"ל להיות העדים ניזומים דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה ולא מהני עדותן כלל ותי' כיון דלוקה הוי עדות שיכול להזימה מכח עונש מלקות ולפ"ז יש לפרש דתנא אקרא קאי והצדיקו ללקות בע"ז של ב"ג (או אקרא ועשיתם לו כ"ז לו ולא לזרעו דילפינן מכאן ב"ג דאינו נידון בכ"ז) עז"א כיצד העדים נעשים זוממים דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה וא"כ אין נאמנים כלל מעיקרא והאיך משכחת להיות העדים בגדר זוממין ועז"א אין אומרי' יעשה זה ב"ג אלא לוקה מ' בזה נעשים זוממי' כתי' קמא של תוס' וכבר כתבנו לעיל בחידושינו ואולם נ"ל באופן אחר קושי' הנ"ל וגם הסמיכות דמסקי התם קאי על זוממי בת כהן ובועלה ויש לך עדים זוממין שאין עושין הזמה כל עיקר למאי היה כוונת התנא למדרש סמוכים לזה המתני' דסנהדרין ונראה לומר עוד בטוב טעם דהנה יש להבין במתניתין דסנהדרין דתנן כל הזוממי' כו' חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאות' מיתה אלא למיתה אחרת והיינו דילפי' מדכתיב כ"ז לעשות לאחיו ולא לאחותו שאין נידונים במיתת אחותו רק במיתת הבועל דלכאורה מנ"ל מלאחיו למדרש הכין נימא כ"ז לאחיו דהיינו כשמעידין על אתיו אז נידונים בדין כ"ז אבל לא לאחותו כשמעידין על אשה לא יקוים בעדים כלל דין דכ"ז. וכה"ג אמרי' בסנהדרין פ"ד מדכתיב מכה איש ה"א ולא אשה וכתבו התוס' אע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו היכא דכתיב בתורה בלשון זכר אבל היכא דנאמר איש נימא ולא אשה יעו"ש וה"נ כתיב לאחיו נימא ולא לאחותו היכא דמעידין על אשה לא בעי' בעדים דין דכ"ז ובפרט להנך דס"ל עדי' זוממי' חידוש הוא נימא אין לך אלא חידושו ומנ"ל לומר דבאשה בעי' כ"ז ג"כ רק דאתי' לב"כ ובועלה ויש לישב. אולם כעת נראה לומר דתליא בשני תירוצים של תו' ד"ה מעידין שהק' דהא בעי' עשי"ל וכיון דלא מקיים כ"ז לא מהני עדותן כלל מעיקרא ותי' כיון דלוקה הוי עשי"ל בב"ג לבד בחייבי מיתות כתיב נפש בנפש דלא מהני מלקות והתי' השני כיון דגלה רחמנא דכאשר זמם לא אזיל כלל על ב"ג ולא מש"ל כלל בשום צד ואופן לקיים בהם כ"ז לא בעי' עדות שיכול להזימה יעו"ש אמור מעתה דכל עיקר הקושיא הוא לסברא שני' של תו' כיון דלא אזיל ה"ז לא בעי' עדות שיכול להזימה מדכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ה"נ כיון דכתיב אצל כ"ז לאחיו ולא לאחותו א"כ לא אזיל כ"ז על אחותו וא"כ כשמעידין על אשה לא בעינן עדות שיכול להזימה ולכן שפיר באמת מש"ל להיות אשה נהרגת ע"י עדים וקרא כתיב איש או אשה אבל לתי' קמא של תו' ניחא דע"כ מוכח דלאחיו אתי' ולא לאחותו בזוממי ב"כ להיות נידונים במיתת הבעל ולא למעט אחותו מדין כ"ז דא"כ יקשה קושית התוס' דאי לא בעי' כ"ז בעדות על אשה אם כן אמאי יהיו נשים נהרגות ע"י עדים והא הוי עדות שאינו יכול להזימה דבשלמא בב"ג כיון דלוקה הוי עשי"ל דהוי מעין העדות דהוי לאו אבל במיתה כתיב נפש בנפש וא"כ איך מש"ל להיות אשה נהרגת בעדים (וא"ל דהרגה בב"ד דלא בעי' עשי"ל די"ל כמ"ש במ"א) א"ו מוכח דכ"ז אזיל על אחותו ג"כ ולאחיו אתי' לב"כ ונמצא ממתני' דסנהדרין מוכח דל"א כתי' הב' אלא דגזרת הכתוב לעולם דבעי' עדות שיכול להזימה וק"ל. ומעתה מבוארי' הסמיכות בטוב טעם למאי דמסקו בסנהדרין דזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימי' אלא למיתה אחרת והיינו ע"כ מקרא דכ"ז לאחיו דע"ז יקשה מנ"ל דלמא ולא לאחותו למעט דבאשה לא יקוים כלל כ"ז אך ורק בע"כ דהוכיח האי תנא דינו משום דקשיא ליה כיצד העדים נעשין זוממין באשה דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה ולא מהני עדותן כלל א"ו מוכח דבאשה ג"כ הוי עשי"ל ולאחיו אתי' לזוממי בת כהן ובועלה ולא ס"ל ע"כ כתי' הב' של תוס' כיון דגלה רחמנא דכ"ז לא אזיל על ב"ג לא בעי' עדות שי"ל וא"כ לפ"ז יתעורר הקושי' כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג ואקרא קאי וכמש"ל דבל"ז לא היה מקום להקשות דשפיר נעשו זוממין דמקבלי' עדי ב"ג דידע דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו ובעי' כ"ז לעשות וא"כ גלה רחמנא דכאשר זמם לא אזיל כלל על דין דב"ג ולכן לא בעי' ג"כ עדות שיכול להזימם וכתי' ב' של תוס' אולם למאי דתנן במתני' דסנהדרין כל הזוממי' מקדימי' לאות' מיתה חוץ מזוממי ב"כ ובועלה שאין מקדימי' לאותה מיתה אלא למיתה אחרת דנפקא מקרא דכ"ז לאחיו ולא לאחותו דמוכרח ממתני' הנ"ל דלא דרשי' לאחיו ולא לאחותו והיינו משום דא"כ האיך מש"ל להיות אשה נהרגת ע"י עדי' דהוי עשאי"ל ובע"כ דלא כתי' השני של תו' דלתי' שני משכ"ל להיות אשה נהרגם ע"י עדים אע"ג שלא יקויים בהם עונש ה"ז כיון דלא קאי כלל כ"ז על אשה ממיעוט דלאחיו ולא לאחותו. וא"כ לפ"ז שפיר שאלו במתני' כיצד העדים נעשים זוממין בעדי ב"ג. וע"ז אין אומר יעשה זה ב"ג אלא לוקה מ' והיינו כתי' א' של תוס' כיון דלוקה הוי עשי"ל בעדי ב"ג שלא כוון רק לשוי' לאו בעלמא אבל בהך דסנהדרין בעדי מיתה לא מהני מלקות דכתיב נפש בנפש ולכן דרשי' לזוממי בת כהן ובועלה וכ"ז למסקנא דמשני התם קאי אבל לה"א דלא ידעו דהתם קאי דחיקא לפרש כיצד העדים נעשים זוממין דעל מה קאי השאלה דאפי' נימא דאזיל על קרא דועשי' לו כ"ז הא יש לומר מן הסברא כיון דהא דבעי' עשי"ל מקרא דכ"ז הוא וכיון, דגלה רחמנא דכ"ז לא אזיל על ב"ג מן הסתם לא בעי' לעשי"ל ולכן הק' הש"ס אין העדי' נעשין זוממי' מבע"ל דליכא לפרש כנ"ל דמנ"ל אבל למאי דמשני הקישור לסנהדרין ניחא ודו"ק:

ובדרך חידוד הלכה אמרנו לישב דחדא קושי' מתורץ בחברתה והיינו בה"א של המקשן הוכיח מכח הכרח איזה קושי' דע"כ כתי' הב' של תוס' ושפיר הק' אין העדים נעשין זוממין מבע"ל דבאמת לא בעי' בעדי ב"ג עשי"ל אבל למאי דמשני הש"ס התם קאי מתורץ הכרח הקושי' ושפיר יש לומר כתי' א' של תוס' ולפרש במתני' כמו שפי' הרב תא"י שהק' לעיל. דהנה הקשו התו' אמאי לא תנא מעידין באיש פלוני שהוא ממזר דשייך בין בכהנים ובין בישראלים ותי' דתנא התם קאי ונקט מידי דמייך בכהונה יע"ש. ולכאורה נראה לתרץ קושית תוס' ונקדים שתי הקדמות. א) דהנה באו"ת הק' על הא דמסקו הש"ס טעמו של מתני' מדכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו תיפוק דכתיב כ"ז ולא כאשר עשה וכיון דנגמר הדין לפסוק על ידי העדים שהכהן ב"ג הוי כאשר עשה. וא"ל דניזומו קודם ג"ד הא דין דה"ז אינו רק בג"ד ותי' דבאמת בב"ג לא צריכנא לטעם הנ"ל ורק אצטריך הקרא למעידין שהוא ממזר ומצרי ודומה שמחוסר מעשה עדיין לגרש אשתו ובכה"ג לא הוי כאשר עשה וה"א למפסל העדים קמ"ל קרא דועשיתם לו ולא לזרעו יעו"ש. ב) דהנה כבר אמרנו דלר' יהודא דס"ל בב"ב וקדושין דנאמן האב לומר על בנו שהוא ב"ג או ממזר ואינו נאמן על בן בנו דלר"י לא מש"ל דינא דמתני' לתי' ב' של תוס' דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה דהא מש"ל צד ואופן שיקויים בעדים כ"ז במעידין שאביו אמר על בנו שהוא ב"ג דאינו נאמן לפסול זרעו של בנו א"כ פוסלים להעדים ג"כ דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו דהוי כאשר זמם בשוה. אולם לפי שיטת או"ת דהוי כ"ע בב"ג שפיר אתי' מתני' לר"י דלא משכחת צד ואופן שיקוים בהם כ"ז דאפי' במעידין שאביו אמר עליו שהוא ב"ג מ"מ קודם ג"ד אין נידוני' בכ"ז ולאחר ג"ד הוי כאשר עשה ופשוט. ומעתה לפ"ז מיושב קושית תוס' על תנא דמתני' דלא מצי למתני דינא דמתני' בממזר דלא אתי' לר' יהודא דנהי דמש"ל רישא דמתני' דאין אומרי' כשהוזמו יעשו ממזרים ובממזר שהעידו שיודעי' מעצמן ולא מכח אביו מ"מ סיפא דמתני' דתנן אלא לוקה מ' משום דמהני עדותו ולכן לוקין משום לא תענה לא מש"ל דהא הוי עדות שאינו יכול להזימה ולא מקבלים כלל עדותן דאי"ל כתי' ב' של תוס' כיון דלא מש"ל בשום צד ואופן לקיים בהם כ"ז לא בעי' עדות שיכול להזימה דהא מש"ל צד ואופן לקיים בעדי ממזר דין כ"ז במעידין שאביו אמר עליו שהוא ממזר דנאמן לר"י לפוסלו ולא לבניו א"כ יעשו העדים ממזרים דאינם פוסלים גם זרעם וא"כ תו היכא דאומרי' שהוא ממזר מידיעתם ולא מכח אביו אין נאמנים כלל ואיך יוכל למתני' דא"א יעשו ממזרי' ורק לוקה מ' דאמאי ילקה ואי בכה"ג דאומר שהוא ממזר מכח הגדת אביו מכ"ש ליכא למתני רישא דא"א יעשו ממזרי' דהא נוכל לקיים כ"ז דלא שייך מיעוט לו ולא לזרעו דאינם באים לפסול זרעו ג"כ ולכן תפיס התנא למתני דין דב"ג דא"א יעשה ב"ג דהיינו דאפי' מיירי שהעידו ע"י אביהם לא מש"ל לעשות ב"ג דהוי כאשר עשה ודו"ק. והא דקמ"ל דא"א יעשה ב"ג דפשיט' דהוי כ"ע יש לומר דהתנא אשמעינן להוציא מדעת הפוסקים ושיטת תוס' ב"ק ד"ד דבממון אפילו בשילם ע"פ נידוני' מתורת כ"ז דהא המעשה נוכל לבטל דאי' בחזרה והוי רק כ"ז יעו"ש ושיטת הריטב"א אינו כן כמש"ל באריכות וע"ז קמ"ל התנא דא"א יעשה זה ב"ג דהיינו כשיטת תו' דב"ק הנ"ל ונוכל לחזור ולהכריז שהוא כשר וא"כ יקוים כ"ז אלא לוקה מ' דבאמת לא בעי' עשי"ל דהוי כ"ע וכשיטת הריטב"א דכבר נגמר המעשה ע"י העדים הנ"ל אבל בממזר לא מש"ל לר' יהודא ודוק היטב:

תוכן העניינים

שאגת אריה (מכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה