שאגת אריה (מכות)· רבי אריה לייב בנדיט מזאבלודאוי
מסכת מכות · פרק שני
דף ז:
תוס' ד"ה פשיטא דנפקין וכו' מבלי דעת יתירה פירש מהרש"א דע"כ הך מבלי דעת דדרשינן פרט למתכוין להרוג הבהמה והרג האדם היינו מבלי דעת בתרא הנז' במשנה תורה והק' לפ"ז מנ"ל נימא דנשנית בשביל דבר שנתחדש בו וכמ"ש תו' ד"ה בלא איבה ע"כ הכוונה גלוי' דלא הקשה בפשיטות על סוגית הש"ס דדרשינן מבלי דעת פרט למתכוין וכו' דמנ"ל נשנית בשביל דרשא דיער וכמ"ש בתוס' ד"ה בלא איבה משום דיש לומר דכוונת הש"ס למדרש מבלי דעת היינו הנז' מקודם בפ' ואתחנן דלא נזכר דרשא חידוש דיער שם ורק התם נשנית כל הפרשה משום חידוש דכתיב מבלי דעת פרט למתכוין ולכן נשנית שם כל הפרשה וכמ"ש מהרש"א לקמן בתו' ד"ה בלא איבה. אבל מבלי דעת בתרא הנז' בפ' שופטים לא דרשינן מיני' כלום דהא נשנית בשביל חידוש דיער ושפיר דרשינן בש"ס מבלי דעת קמא. אך ורק קושי' מהרש"א בתוס' דתי' דילפינן מזיד ולא אתרו מבלי דעת יתירה ומתכוין ילפינן מבלי דעת דפרשת שופטים וא"כ הק' שפיר דאיך ילפינן מיני' דהא נשנית בשביל דבר שנתחדש דרשא דיער ופשוט. אולם הק' אאמ"ו דלכאורה לא קשה כלל די"ל אף דכתבו תו' ד"ה בלא איבה דנשנית בשביל חדוש דיער היינו דלא קשה על יתורא דהיכא דליכא למדרש אמרי' דדרך לחזור בשביל חידוש א' הנזכר בפרשה דהיינו חידוש דיער אבל כל היכא דאי' למדרש ודאי דרשי' ול"א שנשנית בחנם וה"ז דומה למילתא דאתיא בק"ו דאמרי' טרח וכתב לה קרא ואפ"ה אמרינן כ"ה דאי' למדרש דרשינן וכן בפסחי' כ"ד היכא דאי' למדרש לא מוקמינן בלאו יתירה ויע"ש בתוס' בסוטה דף ג' ע"א. וה"נ בכאן יכולין לומר על דרשא פרט למתכוין דרשינן שפיר מבלי דעת דפ' שופטים ול"א דנשנית בשביל חידוש מיער. ואין לומר דעכ"פ קושי' רש"א על המקשן דפרכינן פרט למתכוין פשיטא דנימא דהוא באמת פשיטא רק דקרא נאמר לחזור בשביל חידוש דיער דז"א דעיקר הקושי' על הברייתא דדרשו מבלי דעת פרט למתכוין וכו' דפשיטא אבל גוף הקרא באמת לא קשה ל"ל קרא דנשנית בשביל דבר שנתחדש וק"ל. ולכן רצה לפרש דעיקר כוונת רש"א להקשות על המקשן הראשון דפריך במזיד פשיטא בר קטלא דמאי קשי' לי' לפי ה"א שלו דלא ידע מאומר מותר נימא כקושית תוס' דממעט מזיד ולא אתרו בו ומבלי דעת יתירה דרשינן באמת בברייתא פרט למתכוין ואי דל"ל מבלי דעת בתרא דפ' שופטים י"ל דבאמת לא דרשינן דנשנית בשביל דרשא דיער ומאי הקשו הש"ס פשיטא. ואי"ל דלהמקשן היה קשה לו ג"כ בסיפא מבלי דעת פרט למתכוין פשיטא בר קטלא הוא ולכן עלה בדעתו לתרץ לפרש פרט למתכוין להרוג ולא התרו בו וא"כ לפ"ז הוכיח ע"כ הכוונה ברישא במזיד גמור לכן פרכינן פשיטא אבל התוס' כתבו למסקנא דדרשינן בברייתא פרט למתכוין להרוג הבהמה וכו' אבל בה"א דלא ידעינן דרשא אמרי' מבלי דעת קמא אתיא למזיד ולא התרו וכו' דזה אינו נכון בכוונת המקרא דסכ"ס לא הוי להקשות על רישא דברייתא פשיטא מחמת דקשה ליה בסיפא פשיטא אלא עיקר קושיא הוי להקשות בסיפא והק' רש"א שפיר וק"ל וש"י:
אולם עדיין י"ל דקושית מהרש"א ג"כ על הסיפא מבלי דעת דנימא בשביל דבר שנתחדש ואי דלשון הברייתא קשה לו דממעט פרט למתכוין עדיין י"ל דאתיא לדרשא דמזיד ולא התרו בו ומנ"ל להקשות בשלמא אליבא דמסקנא שפיר דרשינן במתכוין להרוג בהמה וכו' מבלי דעת בתר' דכ"ה דאי' למדרש דרשינן:
אמנם נ"ל דהמקשן הב' שפיר הקשה לתי' רבא דמשני פרט למזיד היינו אומר מותר א"כ סיפא דברייתא דדרשינן מבלי דעת היינו פרט למתכוין ל"ל דלמזיד ולא התרו בו דהא שמעינן מאומר מותר דהוי קרוב למזיד מכ"ש במזיד גמור ועכ"פ הי"ל לפרש להיפוך ברישא פרט למזיד גמור ובסיפא פרט למתכוין ואומר מותר דהוי חידוש יותר ולכן הוצרך הש"ס לשנויי לחידוש יותר קסבר בהמה וכו' וק"ל. ובל"ז בפשטות הברייתא דמפרש רבא בשגגה פרט למזיד היינו דר"ל הרגו במזיד והוא אומר מותר שוב א"כ לא מסתברא לפרש מ"ד מבלי דעת פרט למתכוין היינו מזיד גמור ולא היה אומר מותר כלל רק שהיה בלא התראה דהא חזינן בחלב ושבת האי סברא דאומר מותר נכלל בענין שוגג ובכאן קרי לי' הברייתא מזיד. ומזיד גמור בכל ענינים קרי לי' הברייתא רק מתכוין ופשוט. אולם השיב אאמ"ו דקושית מהרש"א לא קשה לפי מ"ש מקודם ג"כ דידוע דרכי הש"ס שכתבו התוס' במס' ב"מ ר"פ אלו מציאות דהתרצן הוא המקשן ומבאר דבריו בלשון קושיא והנה רבא דידע דאי' למדרש דרש מבלי דעת ב' למתכוין וקמא למזיד ולא התרו ובשגגה פרט לאומר דוק בש"ס ותמצא כמה פעמים וק"ל:
בא"ד ועוד י"ל דנפקא לי' מלא שונא קשה לי כיון דעיקר מיעוטא דלא יהיה שונא דווקא אזי חייב גלות ולכן בהרגו במזיד אינו גולה דהוא לו שונא א"כ ממילא נתמעט היכא דהרגו במזיד ורק דסבר שמותר להרוג ישראל עכ"פ בוודאי הרגו משום שנאה. בשלמא אי ממעטי' מזיד ולא אתרו מבלי דעת שפיר יש למדרש למסתברא יותר דהיינו למזיד ולא אתרו דדעתו היה להרגו אבל אומר מותר ג"כ נקרא מבלי דעת דנהי דדעתו היה להרגו מ"מ לא ידע דעת של תורה לאיסור וזהו מבלי דעת. אבל לתי' הב' למעט מזיד מלא שונא א"כ ממילא אתמעט ג"כ במזיד וסבר שמותר להרוג דמ"מ ע"כ בשנאתו הרגו. ונראה לענ"ד דלהתוס' בתי' הב' ע"כ ממעט אומר מותר בכה"ג דאמרי' לקמן ד"ט ע"א שלא ידע לעיין היטב דסבר שהיא בהמה ונמצא אותו דבר גופא אדם ומתכוין היינו שרצה להרוג בהמה והרג אדם בצדה יעו"ש בתוס' ד"ה ואזדי לטעמי' ק"ל:
דף ז' ע"ב אמר רבא פרט לאומר מותר כו' הקשה הרב מהרשש"ך אמאי לא מפרש רבא בשגגה פרט למזיד בלא התראה ומבלי דעת פרט לאומר מותר דזה ניחא יותר בלשון הברייתא. ב' יש להקשות על הברייתא דהנה יש לנו לדרוש ג' ענינים א' למזיד ולא התרו בו והב' למזיד ואומר מותר והג' למתכוין להרוג בהמה והרג אדם וא"כ אמאי דילג הברייתא למדרש על מזיד ולא התרו בו. ובפרט בדרשות דקרא יותר ניחא לומר בשגגה פרט למזיד גמור בלא התראה דאומר מותר נחשב קצת שגגה לענין חלב ושבת יע"ש בתוס' ומבלי דעת קמא אתיא למעט הרג בדעת ורק אומר מותר ומבלי דעת בתרא אתיא למעט מתכוין להרוג בהמה והרג אדם:
ונראה לישב בטוב טעם ודעת דחדא קושיא מתורץ בחברתה:
והנה לכאורה יש להבין בתוס' ד"ה פשיטא דמאי קשיא להו דלמא ה"נ מתרץ רבא דהנה מצינו דפליג ר' יוסי ב"י וס"ל דחבר אין צריך התראה שלא ניתן התראה רק להבחין בין שוגג למזיד היינו שלא יהיה שוגג בדין לומר שמותר מן התורה להרוג ולכן כשהוא חבר ויודע שאסרה תורה אין צריך כלל התראה א"כ יש לומר דהכין מתרץ רבא הברייתא פרט לאומר מותר היינו מזיד בלא התראה דבאמת בחבר לא מש"ל דבר קטלא הוא אך ורק דקרא ממעט לע"ה שאומר מותר בלא התראה וה"א דיגלה קמ"ל קרא דבשגגה וא"כ לא קשה קושית תוספות:
אולם יש לומר דהקשו שפיר דעכ"פ ק' לרבא לאוקמי הברייתא כרבנן דהיה דס"ל אפי' בחבר צריך התראה ואם לא התרו אינו מקטל וא"כ הברייתא ממעט מזיד ולא התרו בו בין בחבר ובין בע"ה מגלות וק"ל:
אמור מעתה לפ"ז מתורצי' הקושיות הנזכרים דלעולם י"ל כוונת רבא לאוקמי הברייתא כריב"י והיינו דקשה לו קושיא ב' שלנו דהי"ל להברייתא למדרש דרשא ג' על מזיד ולא התרו בו. ואי"ל דבאמת ה"פ הרישא פרט למזיד א"כ נדרוש לאומר מותר מקרא דבבלי דעת ואין לומר דה"פ בסיפא נמי א"כ קשה הי"ל למדרש מבלי דעת בתרא לדרשא דסבר להרוג הבהמה והרג אדם דאין לומר דנשנית בשביל דרשא דיער מ"מ כל היכא דאי' למדרש דרשינן ולכן ס"ל לרבא דע"כ הברייתא אתיא כר' יוסי ב"י דס"ל עיקר התראה משום אומר מותר ולכן בחבר אין צריך התראה וא"כ לא מש"ל למדרש כלל על מזיד ולא אתרו דאין לומר בחבר שפטור מגלות היכא דלא התרו הא פשיטא בר קטלא הוא ואין לומר בע"ה שפטור מגלות הא ודאי דרשינן בברייתא פרט לאומר מותר דזה הוא בע"ה שלא התרו בו ולכן תפסו הברייתא למדרש רק שני דרשות בשגגה פרט למזיד היינו לאומר מותר ומבלי דעת דפ' ואתחנן לדרשא דמתכוין להרוג בהמה והרג אדם ומבלי דעת דפרשת שופטים לא דרשינן כלל ורק שנשנית בשביל חידוש דיער ודוק היטב כי הוא נכון מיהו לפמש"ל בגמ' דף ו' ע"ש הריטב"א י"ל:
דף ח.
גמ' ורבי ס"ל יש אם למקרא קשה דהוי לשנויי בעלמא דרשינן אבל בכאן כיון דכתיב מן העץ מוכח ע"כ פשטא דקרא דיש אם למסורת וכדאמר רבי להדי' וכי נאמר מעצו. ועוד קשה מה שתמה הריטב"א על רב דאמר טעמו של רבי דס"ל יש אם למסורת ונישל כתיב הא הברייתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו וגם דדוחק לומר רב תנא ופליג ונתן טעם אחר. ועוד דהי"ל ר"ח בר אשי אמר כסוגי' בכ"מ היכא דאתיא נחלוק. ותירץ אאמ"ו ע"פ מ"ש מהרש"א בתוס' גבי יראה וליכא לאקשויי אע"ג דלרבי מוכח מפשטיה דקרא מסורת נימא ג"כ מקרא דס"ל דגז"ש מפקי ממקרא יע"ש נראה מבואר כוונתו דקושית הש"ס דאף דרבי דייק מפשטי' דקרא מדלא כתיב מעצו ש"מ מן העץ המתבקע מ"מ כיון דס"ל בעלמא דרשינן יש אם למקרא נימא למדרש נמי מקרא והיינו בנשמט הברזל מקתו נמי חייב ופשטי' דקרא אתי לומר להכריח המסורת ג"כ ע"ז משני הש"ס היינו דקאמר ועוד דמכח הג"ש מפקי ממקרא לגמרי:
ולפ"ז יש לומר דגם רחב"א אמר רב אתי לפרש הברייתא דאם היה נכתב ג"כ ונשל א"כ איך עוקר הגז"ש פשטי' דקרא כדאיתא ביבמות דף י' ע"ש וגם ל"ל הגז"ש וע"ז מפרש דרבי ס"ל דיש אם למסורת כאן משום הכרח הראי' מפשטי' דקרא דלא כתיב מעצו ואולם ה"א לקיים ג"כ יש אם למקרא עז"א הגז"ש וק"ל:
ויש מקשין על רש"א הנ"ל דקשה לרבנן דלא דרשינן גז"ש נימא לדרוש גם המסורת ומן העץ המתבקע ג"כ חייב מדלא כתיב מעצו ונ"ל דבל"ז מבואר ברמב"ם פ"ו מרוצח מן העץ המתבקע פטור דהוי כח כחו וכ"כ הרע"ב דהוי כח כחו אבל רבי קרי לי' כחו ממש וכן מוכח בגמ' דפרכינן וכו'. כח כחו לרבי האיך מש"ל משמע לרבנן הוי כח כחו כמ"ש תוס' בד"ה מ"ד ולכן אין סברא כלל לרבנן לדרוש המסורת הנ"ל דהוי כח כחו ובפרט דהוי דבר שאין מתכוין יע"ש בתוספות סנהדרין דע"ז וק"ל וש"י:
דף ה' ע"ב ר"י אומר מה חריש רשות יצא קצירת העומר שדוחה שבת וכד הוינא טליא אמרנו להקשות בסוגין דמנחות דף ס"ה ע"ב דיליף ר' ישמעאל לסתור דרשת הצדוקים ממחרת השבת כמשמעו משום דאמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחילת הרגל אף בעומר רגל ותחילת הרגל ולדבריהם פעמים דמביאים העומר לאחר הרגל היכא דחל פסח בא' בשבת דמביאים לשבוע הבא יעו"ש וק' לר' ישמעאל היה יכול להכריח לשיטתו מלימוד גמור דכתיב בחריש ובקציר תשבות היינו למעט קצירת עומר שדוחה שבת ואילו להצדוקים לא משכחת לה דיהיה קצירת עומר בשבת דלעולם מביאים העומר בא' בשבת וקוצרים במוצאי שבת א"ו דאתי היכא דחל עצרת בשבת דקוצרים בליל שבת וע"ז דרשינן פשטי' דקרא דחריש וקציר תשבות:
והשבתי ע"ד פלפול דלשיטת הצדוקי' לא יכול להוכיח מקרא דחריש וקציר תשבות דהנה אמרינן במסכת הוריות ד"ד ע"ב בעי' ר"ז טעו הב"ד והורו שאין שבת בשביעית מהו ומפרשים בש"ס דטעו בהאי קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאי' חרישה בחול דהיינו ששת ימים תעבוד אז אי' שבת ובזמן דליכא חרישה בחול אין שבת והקשו התוס' הא תני' אין ב"ד חייבין אלא א"כ טעו בדבר שאין הצדוקים מודים לדברי תורה וא"כ איך יחייבו בכאן ותירצו דע"כ הצדוקים ג"כ ס"ל באמת הכין בזמן ששת ימים תעבוד אז בחריש תשבות יע"ש ולפ"ז מהני להצדוקים שטותים לשיטתם דדרשו לחריש וקציר דאין שבח בשביעית ולכן ס"ל ממחרת שבת כמשמעו ולא דרשינן חריש וקציר לקצירת עומר שידחה שבת וק"ל:
ואולם בלא"ה כתבו התוס' בד"ה דלמא דס"ל דאתי לדרשא אחרינא ור"ל דבאמת יש לפרש על תוס' שביעית רק ס"ל לר' ישמעאל דיותר מסתברא הקרא כפשטיה על שבת גופא אבל אי ליכא לפרש על קצירת העומר דרשינן באמת ע"כ לתוס' וא"כ לפי שיטת הצדוקים דס"ל דממחרת כמשמעו א"כ ס"ל דאתיא לתוס' שביעית באמת וכר"ע. וביותר נראה לומר לפי מ"ש התוס' בר"ה דלר' ישמעאל אי' הילכתא על תוס' שביעית לכן לא בעינן לדרשא לתוס' שביעית אבל לצדוקים דלא ס"ל הילכתא א"כ י"ל לתוס' שביעית וק"ל:
דף ח:
בתוס' ד"ה אינו צריך לומר וכו' וחרישה גופא ממעט התם דאינו לוקה כבר התפלא הרב בתא"י בתמיה עצומה דנהי דאי' למ"ד במ"ק דחורש בשביעית אינו לוקה דממעט מפרטא דכתיב קצת מלאכות ואת ספיח לא תקצור וכו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ועז"א דממעטינן חרישה שאינו לוקה אבל איסורא לא ממעטינן מאיסור עשה דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ ורק דייקו דחורש אינו לוקה וא"כ מאי הקשו התוס' דהא שפיר אמר אין צריך לומר דהא מקרא דבחריש וקציר לא שמעינן רק איסור עשה וזה ידענו מאיסור עשה דשבת שבתון ורק ממעטינן למלקות מכח הפרטים דכתיב זמירה ובצירה ומלקות לא שמעינן כלל מקרא דחריש וקציר תשבות דהוי רק מ"ע והניח בצ"ע:
ובאמת כן מבואר ברמב"ם בפ"א מהלכות שמיטה ויובל מ"ע לשבות מעבודת הארץ יע"ש. וכן נראה לכאורה להוכיח מסוגיא דמ"ק דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית ופרכינן בשלמא במועד משום טירחא במקום פסידא לא גזרו רבנן אבל בשביעית בין למ"ד משום זורע ובין למ"ד משום חורש חרישה בשביעית מי שרי ואי אמרינן דלמ"ד חורש בשביעית לא לקי לאו דווקא אלא אפילו איסורא דאורייתא ליכא א"כ מאי קשיא להש"ס נימא למ"ד משום חורש חייב דס"ל כמ"ד חורש בשביעית ממעטינן לגמרי וא"כ שרי מן התורה ורק מדרבנן אסורה ולכן במקום פסידא שרי א"ו מוכח דאסור מן התורה ולא ממעטינן רק למלקות וא"כ מאי הקשו התוס':
ואולם לענ"ד לאחר העיון בפשטות הסוגיא דמ"ק ד"ב יש להוכיח דלא היה אסור כלל מן התורה לולי הקרא דחריש וקציר תשבות דאי' שם רבא אמר אבות אסרה תורה תולדות לא אסרה תורה דכתיב בשנה השביעית שבת שבתון וכו' שדך לא תזרע מכדי זמירה בכלל זריעה וכו' למאי כתבה רחמנא אלא לומר דעל אידך תולדות לא מחייבי יע"ש הרי חזינן מריש דבריו דאמר אבות אסרה תורה אבל תולדות לא אסרה תורה מבואר דליתא איסור כלל. ותדע דאם לא כן אכתי אינו מיושב אמאי משקין בית השלחין בשביעית דהא אסור מה"ת א"ו דמותר מן התורה רק מדרבנן ומאי דדייקו הש"ס אבל אידך לא מחייבי ע"כ לאו דווקא ועיין ברש"י דדייקו לא אסרה תורה כלל וא"כ ה"נ למ"ד דחורש אינו לוקה דממעטינן מפרטי היינו דלא אסרה תורה כלל. וכן משמעות הסוגיא שם דפרכינן והתני' שדך לא תזרע מנין לעידור וכו' ת"ל שדך לא כרמך לא ומשני מדרבנן ואסמכתא בעלמא והי"ל רק אסמכתא בעלמא א"ו דה"א דאסור מה"ת עכ"פ ואשמעינן דאסור רק מדרבנן והא דדייק ר"י חורש בשביעית לא לקי דווקא דמשמע דאסור נלע"ד דזה לאו משום דלא ממעטינן מפרטים הנ"ל אלא משום דלפי האמת ס"ל לר"ע מקרא דחריש וקציר תשבות על תוספת שביעית א"כ ממילא לא גרע לאיסורא מה"ת שביעית גופא וכן לר' ישמעאל אי' הילכתא לתוס' שביעית א"כ ממילא אסור מה"ת חרישה בשביעית ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו לעיל בסוגיא דמ"ק דהי"ל דאתיא כמ"ד חורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור רק מדרבנן דז"א דסכ"ס אסור מן התורה אי מקרא דחריש וקציר דאתיא לתוס' שביעית או מהילכתא. ומעתה דברי התוס' כפשטן דבאמת חורש אינו לוקה אבל אסור מה"ת לפי האמת דכתיב בחריש וקציר וע"ז הקשו מנ"ל דלמא בחריש אתיא לשביעית גופא לאיסורא דאם לא כן מנ"ל דאסור מה"ת (ויע"ש בתוס' ר"ה דדייקו כנ"ל לאיסורא והרי מבואר דכוונתם כנ"ל) ודברי התוס' נכונים:
אמנם קשה לי להמעיין בתוס' מ"ק דף ג' ע"ב שכתבו להדי' בביאור הש"ס אין צריך לומר שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע ואח"כ כתיב ספיח קצירך לא תקצור אלמא קצירה לא אצטריך ואפי' אם יכולים לומר דחרישה צריכא לאזהרה מ"מ כיון דקצירה לא אצטריך כ"א לתוספת שביעית ולההיא דאתיא קצירה אתיא חרישה. וא"כ נהי דבתוספות דמכות יש לפרש כמש"ל מ"מ בכאן מבואר דאצטריך לאזהרה שאין לו מובן כלל אם לא דנדחוק לומר אזהרת עשה וזו לא שמענו לומר ט"ס וצ"ל לאיסורא:
אמנם נ"ל דבאמת מהך דחריש וקציר לא שמעינן רק איסור עשה אך ורק עיקר קושית התוס' דנימא דכתיב בחריש וקציר תשבות לשביעית להקיש חריש לקציר מה קצירה לוקה דכתיב ספיח קצירך לא תקצור ה"נ חרישה לוקה ומנ"ל דנימא דחורש אינו לוקה וחריש לתוס' שביעית (ובאמת מצאנו להר"ב מזרחי בפ' תשא שכתב כן להדי' ע"ש התוס' וברור שכוון לתוס' האלו) ולפ"ז דברי תוס' דמ"ק מדויקים וכן התוס' במסכת מכות דדייקו להקשות דהא חורש אינו לוקה כוונתם כנ"ל דאתי למלקות. אולם לכאורה לפ"ז איך תי' התוספות כיון דקציר לתוס' ה"נ חריש לתוס' דאדרבה נימא דקציר ג"כ לא אתי לתוס' כ"א ללמוד הקשא לחריש בשביעית דלוקה אבל באמת זה פשוט דלא מסתברא לומר דקציר לא אצטריך כלל לגופא כ"א ללמד לחריש שהוא בלאו דיותר הי"ל חריש בל"ת וכה"ג כתב מהרש"א במס' ב"מ דף ל"ב גבי פריקה וטעינה א"ו דקציר אצטריך לגופא לתוס' א"כ דרשינן ג"כ לחריש לדרשא לתוס' ולפ"ז תו שפיר להאמת החורש בשביעית לא לקי דלא אתיא להקשא בשביעית רק לתוס' שביעית וכ"ז נכון:
עוד הקשה הרב על מהרש"א ר"ה דף י"ב בתוס' ד"ה מנהג שביעית בשמינית והק' דלמה לי קרא דמקץ שבע שנים ת"ל מקרא דחריש וקציר תשבות לתוספות שביעית במוצאי שביעית ותי' דהך דהכא אצטריך ללמד על חריש שהוא לתוס' כדפרישית לעיל וכתב מהרש"א בת"י אינו ונראה לפרש דר"ל דלעיל ילפינן רק קציר של מוצאי שביעית אבל חריש לא שמעינן מיני' ואצטריך הכא ללמד אף על חריש במוצאי שביעית אלא לפ"ז לא הבנתי מ"ש כדפרש"י לעיל דהא לא כתבו רק מדקציר למוצאי שביעית חריש נמי לתוס' ערב שביעית. ועוד דאכתי קשה לא לכתוב רק קרא דהכא דשפיר שמעינן בין חריש ובין קציר למוצאי שביעית עכ"ד והוא פליאה דחדא מתורץ בחברתה דמ"ש כדפרש"י לעיל היינו לתרץ קושיא ב' של מהרש"א דלכתוב רק קרא דכאן עז"א כדפרש"י לעיל דחריש אתיא לתוס' ערב שביעית והניח בצ"ע:
והשיב אאמ"ו דדברי מהרש"א נכונים לפי שיטת הרא"מ שכתבנו לעיל והיינו דכוונתו דלא לכתוב בקציר רק בחריש לחודי' וא"כ ידעינן תוס' מוצאי שביעית מקרא דמקץ שבע שנים דדרשינן הכל ועל תוס' ערב שביעית ידעינן מחריש דליכא למימר דה"א דאזיל על שביעית גופא וכקושית התוס' דז"א דלא אצטריך לאיסור עשה לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאסור עבודת כל קרקעות באיסור דשבת שבתון וכן כיון דילפינן חריש מוצאי שביעית לאיסור א"כ ממילא בשביעית אסור ורק הא דתי' התוס' היינו משום דכתיב בחריש וקציר דרשי הקישא ללאו אבל השתא קיימי' דלא לכתוב בקציר כלל רק בחריש א"כ ידעינן בוודאי דאזיל על ערב שביעית דאל"כ למה לי כלל בחריש דלתוס' מוצאי שביעית ילפינן מקרא דמקץ והאריך לישב קו' פ"י בתוספות דר"ה וש"י פה דובר מישרים:
גמ' מכה נפש פרט לחבורה הק' תא"י בסנהדרין פ"ד דרשינן דמכה אביו ואמו בחנק ופרכינן אימא עד דמקטל ומשני קטיל אחר בסייף ואביו בחנק הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמור מא"ל ומשני הש"ס מדכתיב מכה איש ומת מות יומת ש"מ כ"ה דנאמר הכאה סתם לאו מיתה הוא והנה ר"ת כתב בחולין י"א גבי הנסקלים בנשרפים דהא דאזלינן בתר רובא דוקא היכא דאם ניחוש למעוטא היה פטור לגמרי ממיתה אזלינן בזה בתר רובא אבל היכא דחייב מיתה בל"ז לא אזלינן בתר רוב' להחמיר ממיתה למיתה וידוע דילפינן בחולין י"א דאזלינן בתר רוב ממכה אביו ואמו וא"כ לפ"ז מאי קשיא להש"ס למ"ד דחנק חמור מנ"ל דלמא מכה אביו ואמו מיירי בהכה ומת דנידון בחנק החמור דאי אמרינן במת א"כ קשיא אמאי ניחוש דלמא לאו אביו הוא ול"א בתר רובא להחמיר במיתה דהא אפי' לאו אביו הוא מ"מ נידון בסייף א"ו ע"כ קרא דמכה אביו אתי להכאה בלא מיתה דאילו לאו אביו לא היה נהרג כלל:
ותי' אאמ"ו דלא קשה כלל דהא דאמר ר"ת בחולין דף י"א דיש לומר הסברא כן כיון דאין לנו הכרח לסתור הענין וכל זה למסקנא דילפינן דהכאה היינו בלא מיתה אבל אי נימא לפרש קרא כפשטות מכה אביו היינו מיתה היה מוכח ע"כ דאזלינן ב"ר אף ממיתה קלה לחמורה וגם אני כד הוינא טליא אמרתי דבל"ז לא קשה דמש"ל ע"פ דאי' לקמן די"ב האב שהרג אין בנו השני נעשה לו גואל הדם ורצו הש"ס לאוקמי כר"ע דאמר רשות ביד גוה"ד ודחו הש"ס דאפי' לר"י אינו נעשה גואה"ד יע"ש ומסתברא כיון דלא נעשה גואה"ד כלל אם עבר בנו והרגו נהרג עליו ומכ"ש למ"ד רשות ביד גואה"ד א"כ לפ"ז יש לומר דלעולם מכה אביו היינו שהרג לאביו ואילו לאו אביו הוא לא היה נהרג כלל כגון שאביו הרג בנו ובא אחיו השני מן האם ג"כ והרג לאביו והתרו בו בכגון זה שפיר חייב חנק לר"ש דאי לא אזלינן בתר רובא ולאו אביו הוא א"כ נעשה גוה"ד של אחיו מאמו ודאי ורשאי להרוג כיון דלאו אביו ולכן חייב חנק דאזלינן בתר רובא ועוד מש"ל כמה גווני בכה"ג ודו"ק:
אבל באמת שמענו דמקשין כה"ג ע"ש הגאון מוהרצ"ה מהלברשטאט בסנהדרין ד"נ דה"א שם דב"כ חייבת שריפה דחיללה שבת ת"ל כי תחל לזנות יעו"ש והק' כנ"ל איך ה"א לחילול שבת שריפה נימא דלמא לאו אביו הוא וחייבת כדין ישראלית דמקלה לחמורה ל"א בתר רוב. בשלמא בב"כ שזנתה לא קשה דת"ל דחייבת חנק כדין א"א דמש"ל דקבל אביה קדושין וא"א לאו אביה הוא פטורה ממיתה דלאו א"א היא. וכן מש"ל בקדושי תנאי שתהיה כהני' אולם לחילול שבת הדק"ל. ולפי מ"ש אאמ"ו גם זה לא קשה ופשוט:
ועוד תירץ אאמ"ו דבלא"ה ילפינן בירושלמי מנלן דאזלינן בתר חזקה ומר' דידן יליף רובא מזה ועכ"פ יש לחלק בשלמא בנסקלים ונשרפים דהוי רק רובא לחוד י"ל דממיתה למיתה ל"א דאזלינן בתר רוב אבל באביו ואמו דאי' שניהם רובא וחזקה אף ר"ת מודה וק"ל:
גמ' דכוותיה גבי עבד וכו' התלמידים אין מבינים הפשט דהא מיירי בסיפא בישראל שהעיד על העבד והוזם וישראל בר עדות הוא. וחכם ספרדי א' בספרו מיישב ע"פ שפסק הר"מ בפ"ט מהלכות עדות דעבד פסול לעדות מדכתיב כ"ז לאחיו מה אחיו בני ברית אף העד יהיה בן ברית וא"כ מה"ט ישראל שהעיד על עבד והוזם לא לקי ישראל על הזמתן כיון דלא מקיים בו ועשיתם לו כ"ז לאחיו ע"כ אבל אאמ"ו השיב דלא דק דבב"ק פ"ח פרכינן אלא מעתה לר"י זוממי עבד אל יהרוגו ומתרצי' דכתיב ובערת הרע מקרבך מ"מ ורבנן ס"ל דאחיו הוא במצוה וחייב החובל בעבד אלא דעבד פסול לעדות משום דילפינן מק"ו מאשה אבל ישראל כשר לעדות על העבד ודברי הר"מ תמוהי' יע"ש באו"ת סי' ל"ד ס"ק כ"א מה שתי'. ועוד לפי משמעות הכ"מ בפ' י"ו מסנהדרין הגי' בסיפא דברייתא רק כותי ולא עבד א"כ אין פריך עבד לאו בר עדות הוא כיון דלא תני' בסיפא כלל ועיקר הפי' בש"ס דכוותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם ר"ל דכוותי' ברישא דתנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל מיירי ג"כ בגוונא דסיפא שהעיד על ישראל והוזם א"כ עבד בר עדות הוא בתמי' וכן פי' הרב מהרש"ל יע"ש ושפתים ישק. ולדבריו ב"ל מה שתמה הרב תא"י והניח בצ"ע דאמאי לא הקשה הש"ס מכותי דהא לאו בר עדות דנהי דנימא דהוה כישראל גמור דגרי אמת הם מ"מ לאו עושה מעשה עמך ורשע מקרי כדמוכח בכאן דכבר קלקלו מעשיהם כדאיתא בש"ס א"כ רשע הוא ופסול לעדות ולהנ"ל מובן דבסיפא הפי' דישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד היינו שהעיד בו הישראל והוזם א"כ ודאי חייב הישראל דאחיו הוא אך ורק דהק' הש"ס דכוותי' צריכין לפרש ברישא בכה"ג א"כ עבד בר עדות הוא ה"ה דהמ"ל מכותי רק עבד נשנית בברייתא קודם תפס המק' מעבד וק"ל. ובזה מתורץ דלפי הפשט הספרדי קשה נהי דלא חייבינן היכא דמעידין על מלקות מ"מ מש"ל בשמעיד הישראל שחייב גלות וניזומו דלא בעינן כ"ז רק דלוקה מצד לא תענה לקי אפי' בעבד. וצריכין לומר בדוחק דלאו רעיך מקרי וכמ"ש לעיל בחידושינו ד"ב ולהנ"ל מבואר בפשיטות דעבד פסול לעדות בכל גוונא ולא מש"ל עדות ע"י עבד וק"ל
גמ' דף ט' ע"א ראב"א שהכהו הכאה שאין בה ש"פ הרב בעל זרע יצחק הקשה מכאן על רש"י דב"ק פ"ח דפרכינן לר"י דס"ל דעבד לאו אחיו זוממי עבד אל יהרוג ופרש"י אמרינן במכות דישראל גולה ולוקה ע"י עבד ור"ל דקשה לי דלמא ה"נ זוממי עבד לא יענשו ע"ז הוכיח מברייתא דמכות וק' בה"א תי' ראב"י כן שהעיד והוזם אבל למסקנא כן ותי' דחו הש"ס שהכהו הכאה שאין בה ש"פ וא"כ מאי הקשו הש"ס ותי' הרב דכ"ז אליבא דמ"ד אחרון אבל מ"ד הראשון סובר דקאי על ע"ז עכ"ד. ותמה אאמ"ו על דבריו דאי נימא לפרש למ"ד הראשון היינו ראב"י דמשני מקודם שהעיד והוזם הא כבר דחו הש"ס התם ואי דנימא כוונת תי' לפלוגתא בסנהדרין דף פ"ה דאי' מ"ד מקשינן הכאה לקללה א"כ לא מש"ל בהכה לעבד הכאה פחות מש"פ דוודאי הישראל פטור א"כ בע"כ צריכין לומר כתי' ראב"י ס"ל שהעיד בו והוזם א"כ הק' שפיר בב"ק ז"א דמנ"ל דלמא ס"ל לר' יהודה כמ"ד הב' דלא מקשינן:
ולדעתן נ"ל קצת דבאמת עיקר הקושי' מהש"ס על תי' ראב"י דכוותי' ברישא נמי דתנן עבד ע"י ישראל היינו שהעיד על ישראל וע"ז תירץ הש"ס דמיירי בהכהו פחות מש"פ א"כ דכוותי' ברישא מיירי בעבד שהכה לישראל פחות מש"פ דחייב מלקות הא לא מש"ל דהא זוממי עבד אל יהרוגו דלא יקוים כ"ז וא"כ ג"כ העדים שמעידין שהעבד הכה לישראל לא יענשו וא"כ לא יחויב העבד ג"כ כפי' התוס' דשם רק דהיה קשה לרש"י מנ"ל דלמא ה"נ וע"ז הכריחו מברייתא הנ"ל דממ"נ איך מיירי אי כתי' ראב"י דהעיד בו בוודאי קשה הא זוממי עבד לא יהרוגו ואי דקשה דכוותי' ובע"כ מיירי בהכה פחות מש"פ וא"כ דכוותי' ברישא ויקשה משם איך מש"ל אבל כל זאת לא נח דעתו דהוי לרש"י למתפס רישא דברייתא דעבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל היינו דלטי' ואיך מש"ל ע"י עדים דהא הוי עשאי"ל וכן בהכה פחות מש"פ איך מש"ל. ועוד דמה קשי' לר"י מברייתא הנ"ל הא מש"ל בשעבר בב"ד דלא בעינן עשי"ל (וצריכין להוכיח דר"י ע"כ ס"ל דאין עד נעשה דיין) ועוד דמנ"ל להקשות על ר"י דלמא פליג על הברייתא וצ"ע:
גמ' דף ט' חוץ מע"י גר תושב אלמא גר תושב כותי הוא כאן הגי' גר תושב עכו"ם הוא דהא לעיל בברייתא תנן עבד וכותי גולה ע"י ישראל וישראל גולה ע"י אלא דכאן מיירי בעכו"ם שאינו מקיים השבע מצות כלל וא"כ כיון דשוה לעכו"ם אם כן אפי' בהורג לגר תושב אמאי גולה כמו בעכו"ם ומשני לחלק בין בר מיני' ופשוט:
בתוס' בד"ה אלא וכו' דלישנא לא משמע וכו'. התלמידים אין מבינים אמאי לא משמע הכי דהא שפיר משמע דדינו מסור לאדם ואמאי אמרת חייב בדיני שמים ופי' אאמ"ו מלישנא דמסור לאדם לא נשמע כן דהי"ל דחייב בדיני אדם ואף דלכאורה לפ"ז הו"ל לתוס' להגי' דינו חייב לאדם ולא לפרש באופן אחר ז"א דהתוס' לא ניחא להו למחוק גי' הספרים ולכן פי' באופן אחר ופשוט:
גמ' ע"ב מכאן שב"נ נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד לכאורה אין מובן דמשמע בכאן דעיקר חיוב מיתה על שלא למד ד"א ולא על שבעל אותה ואומר מותר כרבא ועוד לא מצינו בכ"מ שב"נ נצטוו על ד"א שיהיה נחשב במצות ב"נ שיהיה נהרג עליו ונראה לומר דעיקר החיוב על אומר מותר דקרוב למזיד הוא דהיה לו לחקור וכרבא רק בכאן ה"א שאני דמה יוכל לעשות דהא חקר באמת ואברהם השיב לו שהיא אחותו וז"ש הגוי גם צדיק תהרוג ר"ל אף דאני בגדר גוי דהיינו בדין ב"נ דנהרג על אומר מותר גם צדיק תהרוג ר"ל שאני צדיק בדין כי מה היה לי לעשות הלא הוא אמר לי אחותי היא וא"כ הנביא קדוש ישראל הטעני ועל מה תחייבני ע"ז השיב לו השי"ת מדות הנביא כמאן דליתא דמי דהיה לך ללמוד ד"א אכשני' שבא לעיר וכו' וא"כ הוצרך לומר לך אחותי ואתה הגורם לזה א"כ דיבורו של אברהם אין לך התנצלות ולכן אתה חייב כדין אומר מותר וא"כ הפי' של הש"ס דב"נ נהרג היינו בז' מצות שלו שהיה לו ללמוד ולא למד והיה אומר מותר וכן מצאתי בריטב"א שביאר כזה ונכון. אף דבתוס' לא משמע כן קבלתי:
בתוס' ד"ה התם כדאהדר לי' הגאון מו"ה יוסף שט"ה בשו"ת ז"י הרבה להשיב על דיבור התוס' הלז דמ"ש דר"ח לית ליה דרשא דכי נביא תמי' דהא ע"כ ס"ל כן דאלת"ה איך משני ר"ח לרבא הנך מת היינו בידי שמים ואמאי הא טען הגוי גם צדיק תהרוג כמו שהק' אביי לרבא א"ו דס"ל דאהדר לי' השי"ת דלאו צדיק בדינו כי נביא הוא. ב' הקש' על אביי דלא ידע מתי' דכי נביא הוא א"כ הי"ל להקשות על ר"ח ג"כ למה חייב מיתה בידי שמים הא כתיב הגוי גם צדיק תהרוג. ועוד י"ל על פשטות דברי הש"ס דמשמע דעיקר דברי המתרץ אקושי' דאביי על רבא ומשמע דאין צריכין לר"ח לתרץ כנ"ל. ועוד מ"ש התוס' והא דאמר אשת נביא אין חיבור לדבריהם הקודמים יע"ש:
אבל אאמ"ו השיב בפשיטות דנעלם ממנו דברים קצרים של הרב מהרש"א בח"א דהק' לא ידענא להכריח דר"ח לית ליה דרשא דכי נביא דהא מחוייב בדיני שמים ואפשר לומר דלשון הריגה נופל בדיני אדם שיהרג עכ"ד. ולפ"ז מיושב כל הני קושיות דבאמת אביי דהק' רק לרבא ולא רצה להקשות על ר"ח דס"ל הנך מת היינו בדיני שמים והכתיב הגוי גם צדיק תהרוג ומשמע ליה דהודה השי"ת דהא לא ידע עדיין מתי' הש"ס דכי נביא הוא משום דס"ל לאביי דאבימלך טעה במאמר השי"ת הנך מת על האשה דהיה סובר דחייב בדיני אדם עז"א הגוי גם צדיק תהרוג דהיינו בדיני אדם ולא אהדר ליה הקב"ה כי באמת אינו נהרג בדיני אדם וכוונת השי"ת הנך מת בדיני שמים ושפיר מפרש ר"ת הנך מת בדיני שמים אבל על רבא דס"ל דחייב מיתה בדיני אדם הא אמר הגוי גם צדיק תהרוג ומשמע דהודה לו השי"ת:
וא"כ לפ"ז הוכיח תוס' שפיר לפי סברת אביי דכאן דהק' רק לרבא משום דלשון הריגה אינו נופל רק בד"א א"כ לא ס"ל הסברא דנביא דתהרוג לר"ח משמע דחייב מיתה בדיני אדם ור"ח ס"ל הנך מת הוא רק בדיני שמים. וגם אין לפרש לר"ח מתלת תהרוג היינו בידי שמים והשיב לו השי"ת כי נביא הוא וחייב ב"ש א"כ לפי זה הי"ל לאביי להק' לר"ח כן אלא ודאי מוכח לפשטות דר"ח לא ס"ל ותירץ הש"ס רק לאביי זהו שיטת רש"י. אבל התוס' מפרשי' כדאהדרו ליה דמשיב כי מות תמות דפשיטא שהוא לע"ע אשת איש א"ו לאשמעינן שכך דינו למי שטעה ואומר מותר זולת ד"א ולר"ח לא ס"ל כן. והא דאי' ועתה השב כי נביא הוא מילתא באנפי נפשי' דלא אזיל כלל על תירוץ דאביי הנ"ל וא"כ לפ"ז אמרינן דלא כתירוץ הש"ס לר"ח דחייב בד"ש וכו' אלא דשניהם מפרשין דחייב מיתה בדיני אדם אפי' לר"ח דהוא הגורם שהתחיל לשאול ולכן האמת הנך מת היינו בידי אדם ואמר הגוי גם צדיק תהרוג ועז"א כי נביא מדרך ארץ אבל באומר מותר סתמא דאינו שואל ס"ל לר"ח דפטור מדיני אדם וק"ל:
תוס' ד"ה בגלעד שכיחי רוצחים יעיין מ"ש הרב מהרש"א ותלמידים אין מבינים אותו:
ונראה לבאר דדברי מהרש"א נכונים דהנה פשוט דקשי' לתוס' דמאי משני בגלעד שכיחי רוצחים דהא המה מזידין ואין גולין לערי מקלט כ"א השוגגים וע"ז תירץ דהקב"ה מזמין לפונדק אחד שיהיו המזידין נהרגים ע"י השוגגים שהרגו מכבר וא"כ כיון דיש הרבה מזידין יהיו מזדמנין ג"כ הרבה שוגגין מא"י שיקבלו המזידין עונשם ע"י לכן בעי ערי מקלט כמו בארץ ישראל. אולם קשי' דסכ"ס מאי אולמא דילכו השוגגין לעבר הירדן להרוג שם המזידין שבעבר הירדן ילכו ויזמין אותם השם יתברך אל השוגגים שבכל ארץ כנען דשם יש הרבה שוגגים מבעבר הירדן. אולם נראה להבין הסוגי' דלקמן ד"י והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני ב"א שהרגו הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד בלא עדי' הקב"ה מזמינם לפונדק אחד וההורג בשוגג הורג להמזיד בפני עדים בשגגה נמצא זה נהרג וזה גולה ויש לראות דהא לא ימלט במי שהרג בשוגג דע"כ עשה איזה עבירה שעל ידה יבא לידי שפיכות דמים בשוגג דאל"כ שוגג הראשון מי הביאו לזה. בשלמא במזיד לא קשה דהבחירה בעו"ה נתונה ותבערת בית המוקד היצה"ר של ש"ד הביאו לזה אבל בשוגג בלא דעת מי הביאו לזה אלא בע"כ ע"י פעולת רע שעשה נלכד בפח מוקשי' ובא למכשול ש"ד הנ"ל. ולפ"ז קשה למה לא דרשו בש"ס ואלהים אנה לידו ליד הפועל רע להרוג בשוגג למזיד בפני עדים ועל מה נחלקו לשני גרמות של שגגות דאם הכח של עבירה גורמת לו להרוג נפש בשגגה יוגרם לו תו"מ להרוג המזיד ע"י בפני עדים. אלא נראה דהרשעים המזידין להרוג נפש המה יותר משוגגי' וא"כ לפי שיקול אל דעות הרואה שלא יוספק להזדמן תו"מ בתחלה שיהי' נהרג המזיד ע"י בעדים דא"כ יחייבו גלות תו"מ וישארו לפ"ז מזידין הרבה שלא יקבלו עונשם כי האנשים שנתחייבו בדין שיהיו נלכדים בפח מוקשים שיבאו למכשול שפיכת דמים כבר ספו תמו בגירושין לערי המקלט. לכן השי"ת מזמין שיהרוג שוגג אחד בתחילה למזיד בלא עדים ואח"כ בעדים ואם לא יוספק גם זאת מחמת ריבוי מזידין יותר מן השגגות אזי מזמין השי"ת שיהרוג כמה מזידין בלא עדים באופן שישארו שוה בשוה אזי יתגלה בפני עדים הריגת שוגג למזיד ולפ"ז שפיר השי"ת מזמין השוגגים שבארץ כנען למזידין של עבר הירדן דהמזידין המה הרבה משוגגים שבכל ארץ כנען ויוצרכו כמה מזידין להיות נהרגין ע"י שוגג אחד ולכן למעט בניסא עדיפא והולכי' כמה שוגגים להרוג כל אחד כמה מזידין שבעבר הירדן וזהו כוונת מהרש"א וביאורו וק"ל:
וכבוד אאמ"ו הגאון השיב ג"כ כמו שכתבנו והוסיף בכוונת תוס' דק' להו דמאי מהני כערי מקלט וכמ"ש לעיל וע"ז תי' משום לקיים וה' אינה לידו ולכן הי"ת יזמין השוגגים שבארץ כנען לבוא לעבר הירדן ולהרוג המזידין וינוסו לערי המקלט משום גוה"ד שיהיו רוצים להרוג אותם אבל להזדמן שילכו המזידי מעבר הירדן לארץ כנען ויקבלו שם עונשם ליכא גוה"ד קרובי נרצח ולא יצטרך לנוס אל ערי המקלט וכי יתגלגל הענין שיזדמנו שם ג"כ גוה"ד זה אין לו שחר וק"ל. אולם קצת ק' לפי מה דאי' בסנהדרין דף מ"ה דב"ד מעמיד גואל הדם:
דף י.
אמר אביי בשכם נמי שכיחא רוצחים הק' מהרש"א בח"א הדק"ל מה שהקשה בעבר הירדן תלת ובארץ כנען תלת כיון דבשכם נמי שכיחי רוצחים כמו בגלעד. ונ"ל דהנה בלא"ה יש להקשות דפריך בעבר הירדן תלת ובארץ כנען תלת הא אמרי' במס' נדרים ההוא דשחט לחברי' תמה ר"י ונתן לך לב רגז בבבל כתיב ולא בא"י ומסקו דההיא שעתא לא עברי ירדן ויע"ש בר"ן כי הרבה קדושות לא נתקדשו בעבר הירדן ולפי מיעוט הקדושה נתרבה הכעס שהיא כח ס"א א"כ לפ"ז לא קשה כלל מ"ש בח"ל תלת כמו בארץ ישראל דהא בחוץ לארץ ונתן לב רגז כתיב ושכיח כעס ורציחה ה"מ אביי לשנויי הכין רק דהוה קשה ליה קוש' הש"ס מ"ש מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי ומ"ש מציעא דמקרבי דהא בח"ל שכיחי רוצחים בשוה ולכן הוצרך אביי לתרץ בגלעד שכיחי רוצחים ורמות גלעד הי' באמצע והי' שם בסביבות רמות גלעד יותר רוצחים ממקומות אחרים שבח"ל לכן משני רמות גלעד באמצע וק"ל:
ובזה מקושר מה דהקשה הש"ס מ"ש מהאי גיסא וכו' ר"ל דנהי דכוונת אביי לשנוי' לעיל עבר הירדן אבל בארץ ישראל עכ"פ הקושי' מ"ש מהאי גיסא וכו' גיסא וכו' וע"ז משני בא"י שכיחי רוצחים בשכם אבל בח"ל שכיחי רוצחים הרבה ועיקר תי' אביי לשנויי על מצעי ומתורץ ק' רש"א ודוק:
גמ' ותו ליכא הא אי' מ"ב עיר ק"ק דהא לקמן די"ג אמרי' מעלי' היו שכר ללוים דברי ר"י ור"מ חוק ודכ"ע בשש ערי המקלט אינם מעלי' שכר דלכם לכל צרכיכם ופליגי במ"ב ערי הלוים והכין פסק הר"מ בפ"ח מהלכות רוצח כר"י וא"כ מאי קשי' להש"ס דהא יש חילוק ביניהם לר"י והא דחשיב ברייתא שש ערי מקלט היינו שפטורין מליתן שכר ללוים ואתיא כר"י. ואולי נראה לישב דקושי' על אביי דדחיק א"ע לומר בגלעד שכיחי רוצחים על קושי' הש"ס בעבר הירדן תלת בארץ כנען תלת הא טפי י"ל דהיו מ"ב ערי מקלט לבד השש ע"מ הנ"ל רק החילוק בשכר אבל כל ערי מקלט קולטין) א"כ הי' מ"ח ערי מקלט מגיע לכל שבט ד' ערי מקלט וא"כ הי' מהם בארץ כנען ל"ח ערי מקלט ובעבר הירדן עשרה ערי מקלט כמו שנזכר ביהושע דשבט ראובן נתנו בצר למקלט ויהצה וקדימת ומיפעת לערים ללוים שהם ג"כ ערי מקלט ושבט גד נתנו רמות גלעד למקלט ומחנים וחשבון ויעזר ללוים וחצי שבט מנשה נתנו שני' א"כ היו עשרה ערי מקלט (ובאמת ראינו לרמב"ן על התורה בפ' מסעי שתי' כן לקושי' הש"ס) וזהו קושי' המקשן ותו ליכא והא אי' מ"ב עיר א"כ החשבון ולמאי משני בגלעד וכן הא דאמרי' ושלשת בשכם שכיחי רוצחים דהא היו יותר ורק החילוק לענין שכירות ואינו נוגע לעצם הקליטה וע"ז תי' הש"ס דיש נ"מ בענין קליטה גופא דערי מקלט אפי' שלא לדעת קולטת ולכן הוצרכו לישב כנ"ל ודוק:
רש"י ד"ה רב אשי בדר"א גרסינן ללמוד בדרבינא גרסינן ללמד התלמידים אין מבינים הכוונה ושמעתי דקשה לרש"י בכ"מ בש"ס אידכר רבינא קודם ר"א ואמאי נזכר בכאן ר"א קודם רבינא וע"ז תי' רש"י כיון דבר"א נזכר ללמוד וברבינא ללמד א"כ דרך להזכיר מקודם ללמוד לעצמו ואח"כ כשיודע ומבין יכול ללמד לאחרים אח"כ ולכן הקדימו ר"א לרבינא. ואאמ"ו השיב ע"ז ברוב בקיאות בש"ס דנזכרי' ר"א לרבינא וע"ש במסכת ב"מ דע"א ע"ב אלא נראה דלא גרסינן בר"א ללמד דא"כ למד מקודם והי' לי לזכור הדרשא לענין ללמוד א"ו דבאמת הכי הגירסא ורבינא שבא אח"כ דרש ג"כ לענין ללמד וש"י וק"ל:
דף י:
גמ' ר"מ אומר הוא מדבר ע"י עצמו שנאמר וזה הדבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה פי' רש"י דברים שאינם נעשים ע"י אדם נעשין ומתקבלים ע"י הרבה שלוחים נראה כוונת רש"י דאמרו חכמים לר"מ להחזיק דבריהם דיותר נכון שידברו שני הת"ח לגוה"ד מהרוצח בעצמו דיש הרבה ענינים בב"א שלא יוכל הבע"ד בעצמו לתקן זאת ודבריו לא יהיו נשמעים וע"י שלוחים אחרים יתוקן הענין ויהיו דברי השלוחים נשמעים יותר לגואל הדם מדיבור הרוצח בעצמו ופשוט:
ובזה מדוקדק דבמתני' לא נזכר הך אמרו לו ובברייתא נזכר רק נ"ל דתלי' בחילוף הגירס' בין מתני' לברייתא דבמתני' תנן דר"מ אומר אף הוא מדבר על ידי עצמו וא"כ משמע דמודה ר"מ לרבנן דמוסרי' לו שני ת"ח וידברו אליו רק דג"כ ידבר הרוצח בעצמו וא"כ לא יכלו חכמים להשיב לו כנ"ל דבאמת מעיקרא צריך לבקש א"ע הרוצח ואח"כ באים הת"ח השלוחים וממלאים דבריו ועיקר מה דחולק ר"מ על רבנן במאי דמשמע מדבריהם דלא ידבר כלל הרוצח עז"א דמוכח מקרא וזה דבר הרוצח שצריך גם כן לבקש א"ע. אבל בענין השלוחין מודה ר"מ הרבה שליחות עושה אבל בברייתא הגירסא ר"מ אומר הוא מדבר ע"י עצמו משמע הוא לחוד ידבר ולא השלוחים עז"א חכמים הרבה שליחות עושה וק"ל:
ועוד נראה לפרש דאמרו לו היינו מאמר ר"מ דמודה דמוסרים שני ת"ח ורק דת"ק ס"ל דאומרי' לו אל תנהג מנהג ש"ד בשגגה בא מעשה לידו ור"מ חולק על זה וסובר דהתנצלות של בשגגה בא לידו זה דבר הרוצח הוא מדבר על ידי עצמו בתחילה אך ורק מאמר הת"ח שמוסרים לו שהמה ממלאים דבריו ואומרים לו הרבה שליחות עושה ר"ל דאמרינן בכתובות אע"פ שבטלה ד' מיתות דין ארבע מיתות לא בטל אם חנק נטבע במים וכו'. וכבר אמרו הרבה שלוחים למקום וה"נ יאמרו הב' ת"ח למלאות דבריו של הרוצח ואומרים לגוה"ד בלשון מליצה הרבה שליחות עושה הרבה שלוחים למקום מה שעשה זה וק"ל:
ואאמ"ו פי' להיפוך ממה שכתבנו דלכאורה יש לומר לרבנן למה לי וזה דבר הרוצח. ואף דבאמת הריטב"א פי' דאמרו לו הרבה שליחות עושה הכוונה בדרך מליצה דאמרו חכמים הרבה דרשות נאמרו על מקרא זה דבר הרוצח ואין לדרשו כר"מ כי הרבה שליחות עושה דבעי' לדרשות אחרות מ"מ לרש"י דמפרש דלא כריטב"א קצת י"ל דהיה לש"ס לדקדק לרבנן למה לי וזה דבר הרוצח והוי לשנויי דבעי' לדרשא דמתני' דף י"ב ד"ה כיוצא בו אלא נראה כמו שפי' הרע"ב דר"מ פליג וס"ל דאין מוסרין כלל שני ת"ח כדי לטעון בעדו רק שהוא טוען להציל עצמו ורבנן ס"ל דמוסרים שני ת"ח ג"כ לטעון עבורו אבל בזה דרוצח מדבר ע"י עצמו מודים רבנן לר"מ ולא פליגי וסבירי להו דהרוצח יתחיל לדבר לכתחלה ואח"כ ימלאו הדברים השני ת"ח. וכן כה"ג ס"ל להרמב"ם בפי' משניות כתב אמרו וידברו שהם ידברו לגוה"ד אם בקש הרוצח ואמר בשוגג הרג פי' שבא לישב דברי חכמים דס"ל פרושו דקרא דרוצח מחויב לכתחילה לדבר ואח"כ יביאו שני ת"ח וימלאו דבריו אבל אם לא התחיל הרוצח אינם מחוייבים לטפל בו. וא"כ לא גרסי' אף הוא מדבר ע"י עצמו בדברי ר"מ דמתני' דהא גם רבנן ס"ל כן אלא דר"מ ס"ל דאין מוסרין כלל וק"ל:
דף יא.
אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה נ"ל מיהודה ק"ק איך חכם גדול כיהודה הלך למנוחות ולא הזכיר הדין הלז להפר הנידוי וביותר קשה לי על אבינו הזקן יעקב האיך לא נזהר אח"כ לתקן זאת ליהודה. ומצאתי לרב מרדכי במסכת ב"מ שכתב נידוי של עוה"ז יש התרה אבל נידוי של עוה"ב אין לו התרה והטעם דנידוי לבריות תלי' בהתרת בריות אבל נידוי למקום תלי' התירו במקום וכן מצאנו ליהודה שהיו עצמותיו מגולגלים בארון. וכן כתב רבינו ירוחם שכן קבל מרבותיו המנדה בעוה"ב אין לו התרה מההיא דיהודה ולכן לא התירו יעקב עד שמשה ביקש רחמים עליו וכן מבואר בב"י י"ד סי' רכ"ח ועיין בשל"ד סעיף ל"ג ויהודה אמר וחטאתי לפניך כל הימים ופי' רש"י לעוה"ב א"כ לא היה לו התרה וק"ל:
דף י"א גמ' ס"ת שתפרו בפשתן כו' דפליגי אי דנין הקישא מהלכה לממ"ס וע"ש ברש"י שבת דף קל"א שמפרש כ"ה דאין דנין ק"ו מהלכה ה"נ בכל י"ב מדות נראה דתלי' בסוגין והק' אאמ"ו בקדושין דף י"ז פריך הש"ס ונילף ג"ש ריקם דמאי קשי' דלמא ס"ל כמ"ד דס"ת שתפרו בפשתן מותר דלא דנין כל י"ג מדות מהלכה והתם הילכתא היא ולכן אין דנין ריקם ג"כ. ותי' דה"ט הסוגי' דשם דבכאן פליגי ר"י ור"מ ולא ידעינן מי האוסר מי המתיר א"כ קשי' תסתיי' דר"מ מתיר דאי אוסר א"כ ש"מ דדנין מהלכה לממ"ס ובקדושין ג"כ ר"מ אומר וקשה נילף ריקם מהלכה וק"ל:
דף יא:
אבע"ל במיתת כולם חוזר וכו'. להדר בדהנך פי' רש"י במיתות מרובה בגדי' או שעבר ממשיחתו הק' מהרש"ל הא סתם כה"ג הוא מרובה בגדים מיאשי' ואילך וקודם יאשי' ליכא מרובה בגדים דכולם היו משוחים בשמן המשחה וכן הקשה מהרש"א והקשה אמ"ו אמאי לא ציינו להקשות על לישנא דש"ס דאמרי' להדר בהנך לשון רבים משמע דיש ב' כהנים לבד שמת:
והשיב דבל"ז יש לומר דאבעיא דש"ס היינו לשיטת ר"י אבל לרבנן לא אבעי' כלל דהנה לעיל ע"א ס"ל לר' יהודה אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח מה"מ דכתיב תלתא קראי עד מות כה"ג ור"י כתיב עוד לשבת בארץ עד מות הכהן ורבנן מדלא כתיב כה"ג חד מהנך הוא ויש להבין דאפ"ה מיותר לשבת עד מות הכהן:
ונראה לכאורה לפרש דה"פ דאשמעי' חד מהנך היינו במיתת א' מהכהנים הנזכרים חוזר וכ"ז לרבנן אבל אבע"ל לר"י וא"כ לא קשה קושי' רש"ל איך שייך להדר בדהנך היינו כיון דלר"י קיימי' איכא שני כהנים כהן שעבר וכהן משוח מלחמה ולא קשה ק' רש"ל ומהרש"א רק על רש"י:
ובזה מיושב שמדקדקים דהיה להש"ס לדחות דילמא בדליכא ואיך אמרי' הש"ס בפשיטות בדליכא דה"פ התרצן מדמק' להדר בהנך ש"מ דלרבנן לא אבעיא דס"ל דסגי בחד וא"כ הו"ל להק' להדר באינך בע"כ צריכין לומר בדליכא וא"כ לר"י ג"כ בדליכא אבל לרש"י לא ניחא לומר דלרבנן פשיטא ואבעי' לר' יהודה הא מדאמר ר"י אף משום מלחמה משמע דמודה לת"ק במיתת א' חוזר ול פליג עליו וכמ"ש תוס' פסחים דף מ"ב מדאמר ר"א אף משמע דמודה לת"ק אלא בע"כ דאבעי אף לרבנן. אך ורק לא היו יכולים להקשות רש"ל ומהרש"א על הש"ס משום כיון דאבעי' בין לרבנן ובין לר"י וא"כ כיון דמש"ל לר"י שני כהנים לא קשה כל כך מאי דאמרו בש"ס להדר בדהנך היינו לכל מר כדאית לי' לרבנן בא' ור"י במשוח מלחמה ג"כ ורק עיקר הק' לרש"י דמפרש במרובה או שעבר ממשיחתו דלא מש"ל וק"ל. מיהו בעיקר קו' רש"ל ומהרש"א נראה דלא ראו בתוספות נזיר דף מ"ז ע"א יע"ש והאריך ליישב שיטת הר"מ דפסק בא' מהם חוזר מסוגי' דנזיר ומ"ש הרב בא"ס בהוריות ואי"ה יבואר בחידושיו בהוריות באריכות הש"י יזכהו להוציא לאורה ויתחדש כנשר נעוריו:
דף יב.
ת"ר ורצח מצוה ביד גוה"ד דברי ר"י ור"ע אמר רשות והקש' הריטב"א סכ"ס קראי לא מסייע לא למר ולא למר דלא כתיב אם רצח דלהוי משמע רשות וגם לא כתיב ירצח דלהוי משמע מצוה וזיל הכי מדחי וכו' וסובל בפשטות ב' הפרושים כמ"ש רש"י א"כ במאי פליגי יעו"ש ונ"ל דפליגי בפלוגתא דשני הברייתות דלקמן אם יצא יצא לרבות שוגג כמזיד ובברייתא השני' ס"ל דאם יצא מעיר מקלטו בשוגג אין רשות לגוה"ד להרגו רק דפליגי אי אמרינן ד"ת כלב"א או לא ואמר אביי מסתברא ד"ת כלב"א דאם יצא בשגגה אינו נהרג מגוה"ד וגולה יע"ש. והנה יש להבין בקרא גופא דתפס לישני דמשתמע לתרי אפי דהי"ל לשון מבורר אי למצוה הי"ל ירצח ואי רשות הי"ל אם רצח. אולם יש לומר דזה קשה לר"י הגלילי ולכן ס"ל להוכיח שיטתו דמצוה ביד גוה"ד והיינו דס"ל ל"א ד"ת כלב"א וכיון דכתיב אם יצא יצא הרוצח מרבין בין שיצא בשוגג ובין במזיד מעיר מקלטו אזי כתיב ומצא אותו גוה"ד ורצח אותו אין לו דם ולא כתיב ירצח למצוה משום דקרא מיירי בין כשיצא במזיד ובין בשוגג וא"כ כשיצא בשוגג ליכא מצוה בוודאי ביד גוה"ד להרגו ולכן אי הוה כתיב ירצח כיון דאזיל על רישא דיצא יצא ה"ח אפי' בשוגג נמי מצוה ביד גוה"ד ואי כתיב אם ירצח ה"א אפי' במזיד הוי רשות לכן כתבה התורה לשון הסובל שני פרושי' וא"כ ממילא ידעינן דעל יצא מזיד הוה מצוה וביצא בשוגג הוי רשות וז"ש ר"י מצוה ביד גוה"ד היינו כשיצא במזיד ממקלטו אבל לא בשוגג וז"ש דאי הוה רשות אפי' במזיד הי"ל אם ירצח לשון מבורר. אבל ר"ע אזיל לשיטתו דאמרי' במס' ברכות דל"א אם ראה תראה דאמרה חנה אם ראה מוטב ואם לאו אלך ואסתתר בפני בעלי ואשקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר דכתיב ונקתה ונזרעה זרע ופרכינן הניחא לר"י דאם היתה עקרה נפקדת אלא לר"ע דאמר דאם ילדה בצער יולדת ברווח מא"ל ומסיק מאי אם ראה תראה דברה תורה כלב"א יעו"ש ולפ"ז לר"ע דס"ל ד"ת כלשון ב"א א"כ ס"ל דיצא יצא הנאמר ברוצח לא דרשינן ליצא בשוגג כלל דלא הוי אפילו רשות כלל ועיין בתוספות במסכת ב"מ בפרק ב' אף דמצינו דס"ל דל"א ד"ת כלב"א מ"מ היכא דלא מסתברא למדרש אמרינן ד"ת כלב"א ובזה פליגי תנאי דברייתא הנ"ל ואמר אביי מסתברא כמ"ד ד"ת כלב"א שלא יהא סופו חמור מתחילתו והיינו דלולי זאת יש מקום לומר דמה"ת לא נדרוש כפל לשון וכ"ע מודים עז"א אביי דמסתברא לומר ד"ת כלב"א. וכן כתב הרב משנה למלך בפ"ו מהלכות דיעות וכבר הקדימו בתוספות דסוטה כ"ד ד"ה ור"י (ואף שכתבו שם דלר"ע ל"א ד"ת סלב"א מ"מ הגירסא בש"ס דברכות להיפוך מדבריהם יעויין במהרש"א ועיין במ"ש אאמ"ו בספרו בכריתות די"א ע"ב) וא"כ לפי הצעת אביי דמסתברא לומר ד"ת כלב"א ולומר דבשוגג אינו נהרג שפיר השיב ר"ע לר"י דהא סכ"ס מקראי אין הכרח דנדייק לכתוב ירצח דליכא למימר משום שוגג נקטי' בלישנא דתרי אפי דהא לא מרבי' כלל שוגג בקרא דדברה תורה כלב"א ולא הוי אפי' רשות כלל וכיון דאין הכרע אמרי' מסתברא כוונת התורה שיהי' רשות דהא בכל ספק נפשות להקל א"כ מה"ת לפרש למצוה להרוג נפש הרוצח:
ובפרט דיש נ"מ רבתי לנפשות לפי מה שנסתפק מר"ן במשנה למלך בפ"א מהלכות רוצח ברוצח בשגגה שרשות לגוה"ד להרגו אם נהפך ונתאמץ הרוצח והרגו לגוה"ד אם נהרג עליו והשיב מסתברא דאינו נהרג והביא ראי' מהא דאמרי' אלו נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג עליו יעו"ש וא"כ אי מצוה ביד גוה"ד להרגו אם נהפך הרוצח והרגו לגוה"ד נהרג עליו אבל אם רשות לגוה"ד אינו נהרג עליו א"כ אם הי' כוונת התורה למצוה ושיהיה הרוצח שהרגו חייב מיתה הי"ל לשון מבורר ומספק לא קטלינן ולכן ס"ל לר"ע רשות אבל ר"י הגלילי דרש הקרא שפיר דנדרש בשני פני' מצוה ורשות ודוק:
גמ' אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום וכו' ופרכינן דלא כר"י ודלא כר"ע הקושי' מפורסמת דלמא ס"ל כברייתא דתנן במזיד נהרג בשוגג גולה דס"ל ד"ת כלב"א ולכן ביצא בשוגג ונהרגו גוה"ד נהרג עליו וכבר הקשה מהרשש"ך והניח בקושי'. ונ"ל בטוב טעם דהנה לקמן מסיק אביי מסתברא כמ"ד ד"ת כלב"א שלא יהא סופו חמור מתחילתו מה תחילתו במזיד נהרג בשוגג גולה ה"נ ביוצא ממקלטו והיינו כמ"ש לעיל דה"א דל"א ד"ת כלב"א דהיכא דאי' למדרש דרשינן עז"א אביי דמסתברא טעמי' והנה לעיל אמרי' אמר ר"ה רוצח שברח לעיר מקלטו ומצאו גוה"ד והרגו פטור יעו"ש ולכאורה יש להקשות דמשמע מר"ה דרשות ביד גוה"ד בתחילתו להרוג וכאן נאמר בשוגג גולה ואולם באמת פי' המפורש דר"ה ס"ל דפטור אבל אסור וליתא רשות מעיקרא ולכן אמרינן שפיר בשוגג גולה דליתא רשות כלל. וא"כ לפ"ז שפיר הק' הש"ס על רב (דר"ה ודאי לא יחלוק על רב דהוא מתלמידי דרב כמבואר בכ"ד בש"ס כה"ג) דלא כר"י ודלא כר"ע דאי"ל כברייתא הנ"ל ד"ת כלב"א ז"א דהיכא דאי' למדרש דרשינן כ"א היכא דמסתברא טעמי ובע"כ צ"ל כאביי דלא דהא חמור מתחילתו וא"כ מוכח דדרשינן רק לאסור דהא מתחילתו ג"כ אסור לר"ה תלמידו אבל אם הרגו פטור וא"כ אמאי אמר הרגו נהרג עליו ולכן הכריח מועמדו לפני העדה ודוק ועוד י"ל:
דף י"ב גמ' עד עמדו לפני העדה למשפט לכאורה אינו מובן מאי משפט אי' ברוצח שיצא חוץ לתחום ונראה לומר דהיינו שיבא לפני העדה ויתרו בו שאם יפשע בו ויצא חוץ לתחומו שיהא דמו מותר לגוה"ד וכן כתב הריטב"א ופשוט:
גמ' ר"ע אומר מניין לסנהדרין שראו כו' עד עמדו למשפט מסוגי' זו הק' אאמ"ו על הרב באו"ת סי' ז' שתמה על הכ"מ שטרח לברר דעת הרמב"ם בפ"ה הלכות עדות שפסק כר"ט דעד נעשה דיין ודלא כר"ע הא נעלם מהכ"מ סוגי' שלימה דסנהדרין ע"ח דאמר רבא טריפה שהרג בפני ב"ד חייב שנא' ובערת וכו' ולא בעינן עדות שילה"ז וכתבו התוס' דווקא ביום עד נ"ד אבל בלילה אינו נ"ד וא"כ מסוגי' זו ש"מ כר"ט דביום עד נ"ד ודלא כר"ע בב"ק ד"צ דס"ל אפילו ביום אינו נ"ד. והשיג עי"ז על הב"ח שפסק בעדי קדושי' דדומה לנפשות דאין עד נ"ד יעו"ש באו"ת שהאריך אבל באמת לא נעלם מהכ"מ סוגי' דסנהדרין דרבא דטריפה שהרג בב"ד אבל ראה וידע מסוגי' דמכות דאמר ר"ע מניין לסנהדרין שראו בא' שהרג הנפש שאין ממיתן עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר ופסק הריטב"א דהכי הילכתא והק' מסוגי' דסנהדרין דס"ל לרבא דטריפה שהרג בב"ד נהרג ותי' לחלק דהא דס"ל דאין סנהדרין נ"ד היינו היכא שיוכלו להעיד בב"ד אחר כדאמר בכאן סנהדרין שראו שהרג הנפש יכולים להמיתו בב"ד אחר אבל היכא שראו לטריפה שהרג הנפש דאם יעידו בב"ד אחר לא מהני עדותן דהוי עדות שאי"ל לכן נהרג על ידן שנא' ובערת וא"כ לפ"ז שיטת הכ"מ נכון ודין של הב"ח ג"כ נכון דהיכא דיכולים להעיד בב"ד אחר אין עד נ"ד יעו"ש בספרו הטהור בדף נ"א באריכות:
גמ' והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה הק' מהרשש"ך די"ל דברייתא קמא דדרשינן מיצא יצא לרבות שוגג היינו לענין רשות ביד גוה"ד להרגו והברייתא שני' דתנן במזיד נהרג היינו שמצוה ביד גוה"ד להרגו כשיצא במזיד וכר"י הנ"ל אבל יצא בשוגג מעיר מקלטו ליתא מצוה ולא מרבינן מקרא דיצא כולה האי אפי' למצוה רק לענין רשות והניח בקושי'. הנה בפשטות יש לדחות דממ"נ אי לפרש כר"י מדלא כתיב אם רצח ש"מ דפירוש למצוה והיינו כמו שפי' הריטב"א דבלשון המקרא איכא הרבה עשה כיוצא בהם שהם למצוה ורק איכא מיעוטא בתורה שהם לשון רשות לכן ס"ל לר"י דאזלינן בתר רובא ונימא ג"כ למצוה בכאן אבל ר"ע ס"ל דבכה"ג שיקבע דמו של זה למצוה בעי מקרא מפורש יע"ש. א"כ משמע בפשטות הקרא אם יצא יצא דמרבי' שוגג כמזיד ועל שניהם נאמר סיפא ורצח גוה"ד משמע דהוי מצוה לר"י ושפיר פרכינן וק"ל. אולם לפמ"ש לעיל דלר"י מתפרש ג"כ הקרא לשני אנפי דהוה מצוה למזיד ורשות לשוגג א"כ הדק"ל מאי קשי' להש"ס דשפיר אמרי' במזיד נהרג ובשוגג גולה לר"י וגם הברייתא דיצא יצא מרבי' הכל בין שוגג ובין מזיד ורק יש חילוק במצוה ורשות ועכ"פ הוי להתרצן לישב כנ"ל ולמה למימר דאתיא בפלוגתא ד"ת כלב"א. ונראה לישב דבלא"ה קצת י"ל למאי תני' בברייתא במזיד נהרג בשוגג גולה דהי"ל בקיצור במזיד נהרג דמזה הי' מוכח דע"כ בשוגג לא הוי דינא הכי דנהרג וא"כ בוודאי גולה דפשיטא עד מות כה"ג כתיב ונראה פשוט דאשמעינן בברייתא דה"א לטעות דבמזיד נהרג דמצוה ביד גוה"ד אבל בשוגג אינו נהרג דאינו מצוה אבל הוי רשות עכ"פ כסברא שלנו אליבא דר' יוסי ע"ז קמ"ל הברייתא ב' הקצוות דבמזיד נהרג ולמצוה יחשב ובשוגג גולה דאסור להרגו וכסברת אביי דלא יהא סופו חמור מתחילתו (והיינו לסברת המפרשי' דפליגי הסוגי' אדר"ה דלעיל ד"י ע"א רוצח שיצא לעיר מקלט יכול גוה"ד להרגו) וכ"ז פשוט:
ומעתה לפ"ז הקשו הש"ס שפיר הברייתא הנ"ל דאפי' לר"י מ"מ בשוגג אמאי גולה דמשמע דאינו רשות וע"ז הוצרכו הש"ס לישב דסברת ר"י דלעיל דאי אמרי' למדרש ג"כ שוגג אבל הברייתא ס"ל ד"ת כלב"א וא"כ ליתא ריבוי כלל על שוגג לומר דהוה רשות ולכן גולה שפיר וק"ל:
אמנם יש להקשות לפי סברת התרצן דס"ל ד"ת כלב"א וא"כ לפמ"ש לעיל דלזה הסברא מוכח שיטת ר"ע מקרא דורצח דהי"ל ירצח למצוה כיון דאזיל רק על מזיד ולכן ס"ל לר"ע דהוי רק רשות וא"כ הדק"ל בברייתא אמאי תנא בשוגג גולה דע"כ במזיד נהרג ר"ל דהוי רשות להרוג וא"כ ל"ל בשוגג גולה דוודאי לא מסתברא לומר דה"א לומר בפי' נהרג למצוה וא"כ ה"א בשוגג הוי רשות לכן צריך לאשמעינן בשוגג גולה דז"א דא"כ הי"ל בפי' במזיד רשות להרוג ול"ל בבא דשוגג גולה א"י צריך לומר דאין זה דווקא כלל ובפרט דיש מחלקין עוד בין רשות ובין היכא דעבר והרגו דאפ"ה פטור א"כ אצטריך בכאן לאשמעינן דגולה ולא כר"ה דלעיל דס"ל דהיכא דברח למקלטו והרגו גוה"ד פטור אלא דחייב באמת ולכן אשמעינן דגולה ובפרט די"ל דר"ה מודה בכה"ג דכבר קלטוה מחיצות דאינו פטור גוה"ד כשיצא בשוגג ועיין בריטב"א וא"כ לפ"ז הדק"ל קושית מהרשש"ך לסברא שלי ויש לישב ודוק:
גמ' והתניא והורגו במזיד נהרג בשוגג צריכין לפרש דהכין קשיא להו כיון דהורגו במזיד נהרג ובשוגג גולה א"כ דלא כמאן דהא לר' יוסי מצוה ביד גוה"ד להורגו ולר"ע רשות ביד גוה"ד ועכ"פ אם הרגו אינו נהרג א"ו מיירי בשיצא בשוגג ממקלטו ועל זה אמר הברייתא אם הרגו איזה אדם נהרג עליו וש"מ דלא דרשינן אם יצא יצא לרבות בשוגג שדינו שוה למזיד וק"ל:
אולם ק"ק דהא ר"ע ס"ל דרשות לגוה"ד ואחרים חייבין עליו וא"כ נימא דברייתא אתיא כר"ע דאפילו בשוגג הוי רשות להרוג ורק הא דתנן ההורגו במזיד נהרג לא מיירי בגוה"ד רק מיירי בשאר כל אדם ואין חילוק בין שיצא בשוגג למזיד. ולפי גירסת הריטב"א דס"ל בדר"ע וכל אדם אין חייבין עליו דנחי' חד דרגא מן הסברא וכן דעת הרמב"ם בהלכות רוצח דרשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבים עליו א"כ ניחא מיהו לגירסא שלנו קצת קשה ונראה לפשטות הברייתא דההורגו משמע אפי' הגוה"ד במזיד נהרג לכן הק' שפיר ועוד יש לומר לפמש"ל דעיקר סברת ר"ע תליא כד"ת כלב"א א"כ תי' שפיר וק"ל:
אמנם אאמ"ו הק' דמאי קשי' להש"ס דהא לעיל מיני' פרכינן לרב דאמר רוצא שיצא חוץ לתחום והרגו גוה"ד נהרג עליו דלא כמאן ואסקו דאתיא כתנא דר"א דדרש עד עמדו לפני העדה למשפט שאין רשאי גוה"ד להרגו כלל וא"כ מאי קשי' מברייתא והרגו נימא ר"א הא דס"ל דגוה"ד נהרג עליו ותי' אאמ"ו משום דהוא ברייתא דתוס' וקי"ל סתם תוספתא ר"נ ואליבא דר"ע לכן מהדר הש"ס לאוקמי כר"ע ואין לומר דנימא לר' עקיבא וההורגו במזיד נהרג היינו שאר כל אדם משום דעיקר כגי' הריטב"א דכל אדם אין חייבין עליו דלעולם נחתי' חד דרגא מגוה"ד למ"ד גוה"ד מצוה הוי לכל אדם רשות ולר"ע דהוי לגוה"ד רשות א"כ לכל אדם אסור לכתחילה אלא בדעבד אין חייבין עליו וכן הכי הגירסא ברמב"ם ורמב"ן בשרשים במצות עשה י"ג וז"ל בסנהדרין דף מ"ה אמרו גוה"ד ימית הרוצח מצוה ביד גוה"ד ומניין שאם אין לו גוה"ד וכו' וזה נאמר לר"י דס"ל מצוה ביד גוה"ד ורשות ביד כל אדם ואינו כן אלא כר"ע שאמר רשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבים עליו עכ"פ לכולם מוכח דהכין הגירסא נכונה וק"ל:
אבל יותר נראה נכון דלא גרסינן וההורגו רק כגי' הכ"מ שגורס והתני' במזיד נהרג בשוגג גולה ור"ל דאם יצא במזיד נהרג אבל יצא בשוגג גולה ואינו נהרג משום אדם ולכן הקשו שפיר הברייתא דמרבי' בשוגג למצוה או רשות להורגו וק"ל:
גמ' אלא הא בבנו רש"י הכי גרסינן אלא לא קשי' הא בבנו פי' הרב ראנ"ח באמרי שפר דהיה גי' ישנה הא בבנו הא בבן בנו בלא אלא. ולכאורה היה נראה דאתי להחזיק תי' קמא מה דמשני הא ר"י והא ר"ע דהוי רשות אינו נעשה לו גוה"ד רק מה דמק' הש"ס הא תנא דבי ר"י דאין הבן נעשה שליח לאביו וכו' הא לא קשי' דמיירי בבנו דאין נעשה שליח להכותו אפי' במקום מצוה הא בבן בנו לעשות גוה"ד תלי' בפלוגתא דלר"י דהוה מצוה לגוה"ד להורגו אז נעשה בנו של הרוג גוה"ד לאבי אביו אבל למ"ד שהוא רשות אין בן של הרוג נעשה גוה"ד כיון דיש קצת מצוה לזהר בכבוד אבי אביו וא"כ שני הברייתות מיירי בבן בנו והא ר"י והא ר"ע. ולכן פי' רש"י דעיקר הגי' אלא הא בבנו והא בבן בנו ולא ס"ל כשינוי' קמא יעו"ש:
אולם הק' אאמ"ו באמת למה לרש"י לגרוס אלא ונימא כגי' הישנה לפרש כנ"ל ותירץ דהנה מהרי"ק פסק דאין אדם חייב כלל בכבוד אבי אביו יע"ש בי"ד סי' ר"מ וא"כ לפ"ז י"ל דס"ל לרש"י כדעת מהרי"ק הנ"ל דאינו חייב כלל וא"כ למה למימר דאתיא הברייתא דבנו נעשה גואל הדם כר' יוסי הא אתיא נמי כר"ע דהלכה כמותו דלא הוי מצוה מ"מ נעשה גוה"ד דאין בן בנו חייב בכבודו וגם הברייתא דאין בנו נעשה גו"ה יכול להיות אפילו לר' יוסי דמיירי בבנו וא"כ למה לן לאוקמי כתנאי כיון דאתיא לכ"ע ודוק.
ולכאורה עלה בדעתי לחלק היכא דאביו חי אז בן הבן חייב בכבוד אביו זקנו כדאמרינן בפ"ק דקדושין אביו אמר השקני מים ואמו אמרה השקני מים את ואמך חייבים בכבוד אביך וכה"ג בכאן כיון דאביו ג"כ מחויב בכבוד אביו אז ג"כ הוא חייב בכבוד א"ז אבל היכא דאביו מת נעשה חפשי מכל המצות אז תו ליכא עליו הסברא שחייב מצד אביו לכן הוא פטור בכבוד א"ז (ושוב ראיתי להרב בעל לוית חן בפ' ויגש שתי' בזה קו' רמב"ן בחומש על שאמר בפ' וישלח אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וכו' ובפ' ויגש נאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק לחוד ותי' דבפ' וישלח הי' יצחק עדיין חי ונמצא היה על יצחק חיוב כ"א אפי' לאחר שמת אברהם כדקי"ל בי"ד א"כ ג"כ יעקב חייב בכבוד א"ז אברהם אבל בפ' ויגש שכבר מת יצחק וא"כ כבר נפטר ממצות כ"א לכן ג"כ יעקב פטור מכבוד אברהם) וא"כ לפ"ז שפיר כתב רש"י דבן בנו דאינו חייב לכבד אבי אביו אולם ממדרש הנ"ל לא משמע כן ועיין:
גמ' הא בבנו הא בבן בנו פי' רש"י בבנו של נהרג קאמר ואינו מוזהר על כבודו. הק' אאמ"ו מסוגי' זו על מה שכתב רמ"א בי"ד סי' ר"מ לחלק על מהרי"ק שפסק דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו וכתב רמ"א דאינו נראה אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו והביא ראי' ממדרש רבה והביאו רש"י בפרשת ויגש ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק דחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לכן תלה ביצחק ולא באברהם ע"כ:
וכתב הרב ט"ז תימא על מהרי"ק דנעלם ממנו רש"י בחומש יעו"ש ותימא לתמוה איך נעלם מהם שיטת רש"י במכות דאמרינן הא בבן בנו דאינו מוזהר על כבודו א"כ משמעות כמהרי"ק וכבר כתב הרב תוי"ט בפ"ה דמסכת ברכות דאין למדין דין מהמדרש וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ואף דמצינו דכתבו תוס' ב"ב דף ע"ד ד"ה פסקי' וכו' דעושין ציצית למתים דילפינן מאגדה וכן בא"ח סי' תקנ"ב סעיף ט' דמרבי' קצת סעודה והוא ממדרש איכה היינו היכא דאין סתירה מבבלי אבל היכא דמוכח מבבלי להיפוך למדין מהם וא"כ לפי פשטות רש"י בש"ס דמכות משמע דאין חייב בכבודו כלל דאם היה חייב בקצת כבוד לא היה נעשה גוה"ד אלא ע"כ דהוא כמו איש אחר. ולכאורה מסוגיא דש"ס אינו מוכרח כמהרי"ק די"ל כיון דהוה מצוה לר"י א"כ בן ההורג נעשה גוה"ד אף דהוי עליו קצת חיוב כיבוד מ"מ הך מצוה דגוה"ד עדיפא והא דתנן אין בנו נעשה גוה"ד מיירי בבנו גמור אבל באמת לפשטות הש"ס דל"א אלא כולה ר"י היא הא בבנו הא בבן בנו משמע דאתיא לכ"ע אפי' כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו ורק החילוק דאמרי הא בבן בנו נעשה גוה"ד אפי' לר"ע דהוי רשות וע"כ שאינו חייב בכבודו כלל וכפי' רש"י בפשטות. ואולי י"ל דרמ"א ס"ל כגי' ישנה דלא גרסי' אלא וס"ל דבאמת י"ל כתירוץ קמא והיינו דמהדר הש"ס לאוקמי עכ"פ חדא ברייתא כר"ע והיינו דאין בנו נעשה גוה"ד מיירי אפי' בן בנו דלר"ע הוי רשות והוא מוזהר קצת בכבוד אבי אביו וברייתא הב' דבנו נעשה גוה"ד מיירי ג"כ בבן בנו ואתיא כר"י והא דמשני הש"ס בבנו מתרצי' על הברייתא דתנא דבי ר"י לכל אין הבן נעשה שליח וכו' וכפי' ראנ"ח שכתבנו לעיל. אבל מהרי"ק ס"ל כגי' רש"י דגרסי בתי' הש"ס אלא ומשמע דאתיא לכ"ע דאי רוצה לאוקמי רק כר"י הו"ל בפירוש וגם דבל"ז הלכה כר"ע ולמאי מהדר לאוקמי כר"י לחוד ולכן ס"ל בפשטות משמע אפי' כר"ע והא דבן בנו נעשה גוה"ד לר"ע משום דאין חייב בכבודו כלל ודוק. והנה לכאורה י"ל על שיטת הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות רוצח אם היה בן להנהרג ה"ז הורג אבי אביו ובפ"ה מהלכות רוצח פסק דרשות ביד כל אדם וא"כ אי נימא כדעת רמ"א אמאי יהרוג אבי אביו וצ"ל לפ"ז דס"ל כמהרי"ק וחולק על המדרש. ונ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בפ"ה מהלכות רוצח דרשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבים והיינו כר"ע ובפ"א מהלכות רוצח העתיק הברייתא דסנהדרין דף מ"ה מצוה ביד גוה"ד ולכן שפיר משני הא בבנו הא בבן בנו דנעשה גוה"ד מיירי בבן בנו דכיון דהוא מצוה לר"ע ג"כ ואינו מוכרח דחולק על רמ"א והא דאי' בסוטה ר' יעקב אטפל בבר ברתי' א"ל אשקין מיא א"ל לא בעינא י"ל:
אמנם יש לענין בשיטת הרמב"ם לפי מ"ש דסבירא לי' דלר"ע ביצא במזיד מודה לר"י דמצוה ביד גוה"ד א"כ מאי הקשה ר"י לר"ע מי כתיב אם רצח הא לר"ע נמי דכיון דמיירי במזיד הוה מצוה ויש לעיין:
בתוס' ד"ה אילן דאויר ירושלים עיין במהרש"א דס"ל לחלק בין אויר עזרה לאויר ירושלים הקושי' מפורסמת דדבריו תמוהים דבפסחים פ' כצד צולין מבואר להדי' הא דאמר רב גגין לא נתקדשו קאי נמי אגגי דירושלים דפרכינן מאי לאו דאכלו אאיגרא ומשני לא דאכלו בארעא וא"כ מוכרח דגם גגין של ירושלים נתקדשו וכן פרש"י בהדי' וכבר מצאנו להרב משנה למלך פי"א מהלכות שגגות דהקשה על מהרש"א כנ"ל והנכון כפי' מהרמ"ל יע"ש:
ע"ב ורמי מעשר אמעשר דתני' וכן פרש"י בשני מקומות ד"ה ובאילן וכו' ברייתא ר"י היא וכן ברש"י ד"ה רב אשי מוכח שהיא ברייתא מלישנא דש"ס דתני':
והק' אאמ"ו הגאון הא משנה שלימה שנינו במס' מעשרות פ"ג משנה י' ואמאי תפס להקשות הברייתא הנ"ל. והוא מפרק לה דהנה ראינו במתני' נשנית להיפוך בערי מקלט הלך אחר הנוף ובירושלים הלך אחר הנוף אולם בברייתא נשנית בבא דירושלים מקודם וכבר כתב בספרו למסכת כריתות בגמ' דף ו' ד"ה ריח דכתבו תוס' בנדה דף ס"ב ע"א דבכמה מקומות בש"ס מצי למפרך ממתני' ורק מקשה מברייתא היכא דהפירוש יותר פשוט בברייתא פריך לה מינה. וכתב עוד בספרו הנ"ל בגמרא דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה מדסיפא רישא אגב סיפא לא תנא אלא מדוחק אבל סיפא אגב רישא תני כו' ה"ה דנימא לדמות רישא לסיפא אין סברא כל כך דהא נשנית מקודם כ"א ע"צ הדוחק אבל סיפא לרישא מסתברא ויותר פשוט לדמות. גם ידוע סוגיא הש"ס דהמקשן ידע מהתירוץ רק סמך על קושי' אחרת שיהיה לפי המתרץ אח"כ וא"כ לפ"ז י"ל דהמקשן דפריך ורמי מעשר אמעשר ידע די"ל דר"י היא ורק דקשה לו אימר דאמר ר"י להחמיר ולא להקל ועיקר קושי' הש"ס היינו כפי' מהרש"א כיון דנשני' גבי אהדדי משמע דחד טעמא אי' להו וא"כ הסיפא דערי מקלט יהיה טעם אחד עם מעשר הנשני' מקודם אבל אי היה מקשה ממתני' ושם נאמר מקלט ברישא היה מקום לומר כר"י ורישא לא הוי דומה לסיפא וכיון דמברייתא פשוט יותר להק' לכן הק' מברייתא אבל באמת ג"כ קשה ממתני' וק"ל:
רש"י ד"ה באילן הלך אחר נופו ומתני' ר"י היא. הק' מהרש"א נימא דמתני' דמכות אתיא כרבנן וס"ל מקלט שאני דעיקר הטעם משום דירה ותי' דא"כ מאי הק' הש"ס אימר וכו' והיינו משום דע"כ כיון דתני שניהם ירושלים וערי מקלט גבי אהדדי ש"מ דכולהו חד טעמא אי' להו ומש"ה פריך שפיר אימר ע"כ ותמה הרב בתא"י וכתב ותיוהא קא חזינא הכא דמאי תי' הרב דאכתי אי נימא מתני' אתיא כרבנן מ"מ הקשו הש"ס על ברייתא דסגי ירושלים ועיר המקלט אהדדי וע"כ חד טעמא הוא ולא תליא בדירה וע"ז פריך שפיר אימר ואמאי משוה אהדדי אבל מתני' דתני עיר מקלט לחודי' שפיר אתיא כרבנן והטעם משום דתלי' בדירה ולכן הולכין אחר נוף בין להקל ובין להחמיר:
ולדעתי נ"ל כוונת מהרש"א דקושי' הש"ס אימר היינו משום דע"כ אם נימא לר"י בירושלים הולכין אחר הנוף היינו להחמיר מספק דלא ידעינן אי אזלינן בתר נוף או לא א"כ הא דתני גבי אהדדי עיר מקלט הולכין אחר הנוף לא מסתברא לומר טעם אחר משום דירה דא"כ הולכין לעולם אחר הנוף אפי' להקל אבל בירושלים חיישינן רק להחמיר וא"כ אמאי תני אהדדי א"ו ש"מ דחד טעמא נינהו אך ורק עדיין קשה דנימא דברייתא אתי' כר"י וס"ל דתרווייהו שוין בדין נוף משום טעם אחד דחיישינן מספק להחמיר ואף דלכאורה אינם שוין בדין דבירושלים אזלינן בתר נוף להחמיר בין בפנים בין בחוץ ובמקלט לא אזלינן בתר נוף בחוץ ס"ל למהרש"א דשייך למתני אהדדי כיון דסכ"ס בשניהם הטעם משום דחיישינן להחמיר בנוף רק במקלט כשנוף מבחוץ ליכא חומרא לכן לא חיישינן לנוף כ"ה דבירושלים לא אזלין בתר נופו לחוץ להיות מצי פריק לה וא"כ שניהם שוין מקרי בדין הנוף להחמיר רק במעשר מצינו חומרא בשני צדדין ובמקלט מצד אחד וא"כ ליתא לקושית הש"ס כלל אולם י"ל דקשי' להו ממתני' דתנן בהדי' דאזלין במקלט בתר נוף אפילו להקל א"כ הוא דלא כר"י הנ"ל דלר"י שניהם מחד טעם מכח ספק להחמיר וא"כ מכח קושית הש"ס אימר מוכח דידעו מהתרצן ר"כ דהדר משינויא קמא ולא ס"ל הטעם דדירה רק דמוקי כר"י ואזלינן בשניהם בתר נוף בוודאי וע"ז הקשו שפיר אימר והדק"ל ממתני' ועיין ברא"ש במסכת שבועות בסוגי' דקציצה כה"ג:
אמנם ק"ק דנימא דמתני' רבנן וס"ל הטעם משום דירה ובירושלים תליא בחומה ור"י ס"ל דאזלינן להחמיר בנוף בירושלים וקושית הש"ס אימר היינו משום דהשתא לרבנן בירושלים דלא אזלינן כלל בתר נוף חולק ר"י וס"ל דאזלינן בתר נוף מכ"ש במקלט דס"ל לרבנן דאזלינן בוודאי בתר נוף א"ד דיהיה ס"ל לר"י דאזלינן בוודאי בתר נוף ואי"ל דה"נ א"כ איך תני אהדדי ירושלים ומקלט דאי"ל בירושלים ג"כ מתורת ודאי דז"א וכמ"ש תוס' ד"ה אימר וכה"ג הק' הש"ס בשבועות דף מ"ו דפליגי ר"י ורבנין בקצץ השתא היכא דמחמיר ר"י מקילי רבנן היכא דמיקל ר"י מחמירי רבנן יעו"ש ויש לחלק וק"ל:
דף יב:
גמ' מכאן אמרו בן לוי כו' ר"ל כיון דהשי"ת אמר למשה ושתי לך מקום היינו שיראה מקלט בחייו שהיו קולטים ומשמע בין ישראל ובין לוים ומכאן אמרו אע"ג דלכתחלה בן לוי גולה מפלך לפלך אבל אם גלה לפלכו של עצמו דהיינו משכונה לשכונה פלכו קולטת דומי' דמדבר שהיה מחנה לויה קולטת אבל לכתחילה בעינן בבן לוי מעיר לעיר כן פי' רש"י בזבחים דף קי"ז יע"ש והתו' שם פי' דנ"מ לילך בכל העיר וכמ"ש בכאן יע"ש:
במתני' כיוצא בו יש מגיהי' ומוחקים וכצ"ל רוצח שגלה אבל הריטב"א מפרש דאזיל על דין דבן לוי שגולה מעיר לעיר והיינו דצריך להרגיש הכנעה שיגלו למקום שאין מכירין ועז"א כיוצא בה לגבי רוצח שצריך הכנעה ולומר רוצח אני יע"ש: